אור ברסלב

פירוש מהרז״ו על במדבר רבה· רבי זאב וולף [מהרז"ו] איינהורן

פרק כ

פרק יט

פסקה א

זש"ה הצור. תנחומא סדר זה סימן א' וילקוט כאן:

שאתה רחקתנו. שם ושם הגירסא ולא נתת לנו כמו שנתת לישראל בעוה"ז:

כך העמיד. ונבדקו מלכיהם ונביאיהם של ישראל עם מלכיהם ונביאיהם של עובדי כוכבים כ"ה שם ושם:

ועל כל הארץ. גם על החיות ועל העופות וכן לנ"נ. שנאמר ירמיה כ"ו וגם חית השדה נתתי לו לעבדו. כ"ה בתנחומא:

אעלה על במתי עב. אדמה לעליון וזהו החירוף וגם אמר ומן הוא אלה די ישזבינכון מן ידי:

לקח הבית לשמו. כמ"ש מזמור שיר חנוכת הבית לדוד על שחשב לבנות והכין הכל ועשה היסודות כמ"ש פסיקתא רבתי פ' ב' סי' ו':

כל גדולה. לבד מלכים כנ"ל גם חכמה ונבואה הי' בהם:

שא על צור קינה. כשהתנבא צרה על גוי הי' מדבר בלשון קינה ואנחה:

חנם על לא דבר. פי' בשנאת חנם שלא עשו לו ישראל דבר רע מעולם:

פסקה ב

וירא בלק מה ראה. תנחומא סי' ב' לקמן בסי' ז' שראה בהוברי' שעתידין לפול מישראל כ"ד אלף:

שמוציא דבר. בקללה בעלמא שלא בפניהם שלא ידעו להזהר:

ויראו בני אלהים. את בנות האדם וחטאו בהם ונמחו מן העולם:

וירא הם. את ערות אביו וחטא בו ונתקלל הוא וזרעו אחריו לעולם:

ויראו אותה שרי פרעה. ויהללו אותה אל פרעה ותוקח האשה בית פרעה ולקה הוא וביתו בנגעים גדולים כמפורש ומ"ש וכן כולם פי' כל הרשעים חטאם על ידי עיניהם כמ"ש וירא שכם וירא המן וכדומה:

שהיה מעלה עליהן שכר. שבלק הי' ג"כ מעלה שכר לסיחון ועוג כמו מלכי כנען כמ"ש פ' כ"ט סי' כ"ט:

ועוד שראה. שזהו מ"ש וירא בלק:

פסקה ג

כתב ויגר מואב. תיבת כתב מיותר ובתנחומא ליתא:

שאתה יכול לחטוף. בתנחומא הגי' לחטוף מן החוץ היינו מן השדות והדרכים והכפרים וזהו את כל סביבותינו. שהיל"ל ויראה או ויפחד ואמר ויגר מלשון אגרה בקציר מגורה של דגן ענין אסיפה שנאספו מן הכפרים ועירות אל הכרכים והבצורות ואינו יוצא מפשוטו שהוא מלשון יראה שעל שיראו ע"כ נאספו:

ואחזו אותם. בתנחומא הגי' והאחזו אותה:

והוא נלחם וגו'. בתנחומא הגי' שנאמר והוא נלחם בסוף סדר חוקת ועי' לעיל פ' הקודמת סי' ל':

רואין עצמן כקוצין. כקוצים המכאיבים ודוקריס כך נתנו יראתם בלבם. ועי' שמ"ר פ' א' סי' י"א ויקוצו:

פסקה ד

במדין נתגדל. תנחומא סי' ג' כמ"ש שמות ב' במשה וישב בארץ מדין:

המכה את מדין. שבאו מדין לשדה מואב למלחמה והכה אותם מואב:

משל לשני. עי' סנהדרין ק"ה:

כחו בפיו. כשהשור אוכל מוציא לשונו לאסוף אכילתו לפיו על כן אכילתו ביתר כח משאר הבהמות שאוכלים בשפתם:

וקרני ראם קרניו. ור"ד בכור שורו הדר לו שהשור מנגח בקרניו רק שקרניו קצרים ע"כ אמר עוד וקרני ראם קרניו בהם ינגח יחדו אפסי ארץ וקרני ראם ארוכים מאה אמה כמ"ש מדרש תהלים כ"ב והוקש לשתי מדות ואתה נותן לו כח יפה שבשתיהם כח נגיחת שור ואורך קרני ראם מדה כ"א: נ

סיך היה. לקמן סי' ז' תנחומא סי' ד':

בעת ההיא. ובלק בן ציפור מלך למואב בעת ההיא פי' בעת שנהרג סיחון נעשה מלך כנ"ל ולא קודם לכן. והיו צריכים מלך ומנחש וקוסם לעמוד כנגד ישראל:

פסקה ה

הקב"ה עשה להם ניסים. עיקר הדרשה ששייך כאן הוא על פסוק עמי מה עשיתי לך ומה הלאיתיך וגו' כי העליתיך ממצרים וגו' עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם בן בעור וכל הדרשה דרך אגב:

ויאמר ה' וגו' עד ואושיע אתכם. ואח"כ מביא פסוק ויוסיפו ופסוק ויוסיפו כתוב תחלה בפרשה אלא שהז' גאולות היו תחלה והיו להם לעבדו שבע ולהללו אלא שעשו בהיפך וגם בפסוק ויעזבו את ה' ולא עבדוהו פי' שעזבוהו שבע ולא עבדוהו על השבע גאולות שעברו הכתובים אחר כן בפסוק י"א להוכיח אותם על הז' עבודות כוכבים שהכעיסו אותו ודו"ק:

עמי מה עשיתי לך. פי' חשוב הנסים שעשיתי לך ומה הלאיתיך בעבודות שתעבוד אותי על הגאולות:

שמא אמרתי לך הביאו לי מן החיות. הוא פירוש אחר בפסוק זה וכמ"ש ויק"ר פר' כ"ז סי' ה' באריכות על פסוק זה וכאן קיצר וסמך על מ"ש שם וע' לקמן פ' כ"א סי' ט"ז:

שור או כשב או עז. וכתוב שם ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה':

וכן מן הבהמה ומן הבקר. תקריבו את קרבנכם. ויקרא א':

וכי יצא סיחון. היינו מ"ש מה עשיתי נסים כנ"ל ומה הלאיתיך בעבודה על הנסים:

לא ראה בלק. זהו עיקר השייך כאן וסמוך לפסוק עמי מה הלאיתך כתוב עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם בן בעור וגו' והעיקר חסר כאן שלא הביא פסוק זה:

פסקה ו

אחד מג' בני אדם. בב"ר פ' י"ט סי' י"א חשב ד' שחושב גם את אדם הראשון:

התחיל מתגאה. כמפורש בד"ה ב' כ"ה ולא כגמול עליו השיב חזקיהו כי גבה לבו ולא פי' מה שעשה בגובה לבו ודורש ע"פ מדה י"ז שזהו מ"ש במ"ב כ' שהשיב מארץ רחוקה באו אלי:

וכן בלעם הרשע. לקמן סי' ט':

הואיל וכך אתה מדבר. משמע שאם לא הי' אומר כך הי' מניחו לילך ולקלל והענין כי עבור בלק ובלעם הי' סיבה קרובה שיצליחו לקלל את ישראל וכמ"ש עמי זכר נא מה יעץ בלק ומה ענה אותו בלעם וכמ"ש ולא אבה ה' א' לשמוע אל בלעם ויהפוך ה"א לך את הקללה לברכה שע"כ נתן ה' מכשול לפניו בתחלת הענין ולא עמד בנסיון ותחלת דברי פיהו סכלות והוללות רעה וזה היה סיבה להפוך את הקללה לברכה:

לקיים וכו' כנוגע בבבת עינו. ע' שמ"ר פ' ל' סי' ט' שתיקן סופרים הוא עינו והכתיב עינו כביכול עין של מעלה וכאן דורש שניהם שעל שנגע בבבת עין של מעלה כביכול נגע גם בבבת עינו ונעשה סתום העין ע"פ מדה י"ז דורש מדת מנגד שמ"ש שתום העין כמו סתום בס' ורש"י בסנהדרין דף ק"ה כתב שתום העין פתוח עין אחת וא"כ השנית סתומה וברש"י בחומש כתב שני הפירושים יחד:

פסקה ז

פתורה עירו היה. תנחומא כאן סי' ד' ופי' אשר שם עירו של בלעם הי' פתור וכמ"ש דברים כ"ג ה' מפתור ארם נהרים ומ"ש פתורה ה"א במקום למ"ד כמ"ש מצרימה שכמה:

וי"א שולחני הי'. כי לאיזה צורך תודיע לנו התורה שם העיר ששלחו אחריו שם ע"כ דרשו ע"פ מדת ממעל בארמית שתיבת שולחן בארמית פתורא ואין הכוונה על שולחן ממש אלא הכוונה על מלאכת שולחני שנקרא כן. שהכל באים אצלו בין שיש מטבעות גדולים וצריך קטנים בין מי שיש לו קטנים וצריך גדולים כך הכל באין אצלו לדרוש בנחשיו וקסמיו:

פותר חלומות. כמ"ש סוף וישב ופותר אין אותן וכן בריש מקץ ואין פותר אותם לפרעה:

חזר להיות קוסם. כמ"ש וקסמים בידם וכמ"ש ולא קסם בישראל שהביאו לו דברים של קסמים שהוא יודע איך להשתמש בהם וכמ"ש ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים וחזר לרוה"ק היינו בעת שברך את ישראל כמ"ש אשר מחזה שדי יחזה ויודע דעת עליון ואחר שברך לישראל חזר למדרגת קוסם וכמ"ש יהושע י"ג ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו וגו' וכמ"ש בהדיא לקמן פר' זו סי' י"ט:

ארץ בני עמו. לפי פשוטו מפורש על בלעם אלא שא"כ יקשה איך אמר כי ידעתי איך ידע בעצמו והיל"ל כי שמעתי ע"כ דורש ארץ בני עמו של בלק וע"כ אמר ידעתי כי היה עמו בעירו יחד ומ"ש אשר חברך מבורך אמר על עצמו שברכו שימלוך ואשר תאור יואר ממואב שהוא קלל את מואב כמ"ש לעיל פר' י"ט סוף סי' למ"ד ע"ש:

לקרא לו שכתב לו. שהרי שלח לו ועתה לכה נא ארה לי את העם א"כ מ"ש לקרא לו מיותר ע"כ דורש שמ"ש לקרוא לו פי' שיקראו לפניו המכתב שכתב לו דברים אלו הכתובים כאן:

מה איכפת לך. שכתוב שני פעמים הנה שתיבת הנה הוא תחילת דברים והשני מיותר ודורש שאמר תיבת הנה הראשון אמר לו מה איכפת לך וענה לו עוד הנה כיסה וגם הנה הב' תחלת דברים:

סתמו עינים. לעיל פר' י"ט סימן כ"ט ופר' זו סימן ב' שסיחון ועוג היו לאומות בדמיון צופה שהולך לפני השער ועיקר תשמישו בעיניו לראות לכאן ולכאן ולהגיד מה שרואה ואם יסתמי עיני הצופה בטלה תשמישו וכן סיחון ועוג ישבו על שערי המדינה לשמור המדינה ומאחר שהחריבום דומה לסתימות עיני הצופה והם עיני הארץ:

ממלי כתיב. לדרוש ע"פ מדת ממעל לשון כריתה כמ"ש כי אמילם וצ"ע שהרי תיבת אמילם שהוא לשון כריתה גם אם יכתב ממולו או אמילם בוי"ו כמ"ש על כל מול בערלה מה אמולה לבתך שמילה וכריתה ענין אחד בין אם כתוב מילה או מול בחול"ם או מול במלאפום ובשורק ע"כ נראה לי שהם שני דברים תחלה אמר המדרש שממלי כתיב חסר וי"ו כדרך המדרש הרבה פעמים להודיעני אם כתוב מלא או חסר אף שאינו דורש

דבר ואח"כ אמר שמ"ש ממלי אין פירושו מלשון אל מול פני המנורה ממול ערפו כתרגומו מלקבלי לבד אלא פירושו ג"כ מלשון כריתה כי אמילם וכדומה מלשונות של מילה: שאורה את התאנים. כי כמו קצירה בתבואה ובצירה בכרמים כך אורה בתאנים אלא שתבואה וזיתים וענבים נקחים כאחד שכולם נבשלים יחד אך התאנה נלקטת מעט מעט וכמ"ש במשנה פאה ולקיטתו כאחד למעוטי תאנה כי ידע בלק שלא יתכן לו להרוג את כל ישראל אלא רצה לשלוט בה מעט אותם שכנגדו וזהו ארה לי:

לא שהם גבורים. שאחר שאמר כי עצום הוא ממני איך אמר אולי אוכל נכה בו ע"כ דורש שבאמת אינם גבורים ממני אלא שיש להם סגולה מיוחדת בפיהם אשר גם אתה יש לך סגולה זו:

וירא בלק. שמאחר שהיה מאומה אחרת לא אמורי איך ראה והיל"ל וישמע בלק כמ"ש שמעו עמים ירגזו אלא פירושו שחזה במראות הקסמים וכמ"ש החוזים בככבים וכמ"ש וישקוף אבימלך בעד החלון בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא ובכולם פירש בזוהר בחלוני דחוכמתיא:

וכן הוא אומר. בבבל כתיב וה"ה בשאר האומות בבנין אב:

החוזים בכוכבים. וס"ד מאשר יבאו אליך ודרשו מאשר ולא כל אשר. לכך נתגרה בהם בכמה מיני תחבולות אולי יועיל וכמ"ש אולי אוכל נכה בו:

הפקיר בתו. וכן הוא לקמן סימן כ"ד דעת המדרש שמ"ש כזבי בת צור ראש אומות בית אב במדין הוא שהיה ראש שני אומות ראש בית אב במדין ובימי סיחון היה נסיך בסיחון כמ"ש ביהושע י"ג ואחר מותו נעשה מלך במדין כמ"ש במטות ועל מואב כמ"ש כאן ועי' מש"ש לעיל פר' זו סימן ד' ולקמן פר' זו סימן י"ט ולקמן פר' כ"א סי' ג' וחבין גם כאן:

אחד מכ"ד בסאה. כמ"ש בבא בתרא דף צ"ג המוכר פירות לחבירו מקבל עליו רובע טינופות לסאה פי' רובע קב פסולת והסאה שש קבין ורובע הקב אחד מכ"ד בסאה כך נפלו מישראל כ"ד אלף שהוא חלק כ"ד מהם ובהכרח לומר לפי זה שחושב חלק כ"ד מלבר שהרי מספר ישראל היה עולה תמיד במדבר שש מאות אלף ובכל מאה אלף ד"פ כ"ה אלף הרי כ"ד פעמים כ"ה אלף ואע"פ שמתו מהם הרבה בעדת קרח ובויעפילו במרגלים ובאספסוף וקברות התאוה בשליו ובשיטים עכ"ז נמנו בסדר פנחס אחר שיטים והיו יותר משש מאות אלף. אך בתנחומא וילקוט כאן הגירסא נפלו מישראל כ"ד אלף חסר אחד פירושו חסר אלף אחד ופירושו כנ"ל שאחד מכ"ד אלף מישראל הוא כ"ה אלפים וכאן לא היה אלא כ"ד אלף:

שלא יכנסו לארץ. שמ"ש ואגרשנו מן הארץ אין פירושו שיאבדו כולם שהרי אמר אולי אוכל נכה בו כנ"ל אחד מכ"ד ואם פי' שיגרשם מכל הארץ אנה יגרשם אם לשמים או חוץ לעולם אלא ע"כ פירושו מן הארץ שרוצים ליכנס בה:

את בלעם ואביו. כמ"ש לעיל פר' י"ט סי' ל' המושלים זה בלעם ואביו:

אשר תברך מבורך. כמ"ש ריש הסימן שהוא אמר לבלק שימלוך ואשר תאור יואר על מואב:

פסקה ח

וילכו זקני מואב. תנחומא סי' ה' ומ"ש שלא יתן עלילות עי' סנהדרין ק"ה ועי' רש"י בחומש:

שאין בו הנאה. בתנחומא מסיים וישבו שרי מואב עם בלעם פי' ולא שרי מדין שלא ישבו שם אלא הלכו להם:

פסקה ט

שהראשונים. ובתנחומא סי' ה' הנ"ל הגירסא שבראשונה נאמר ורחל באה וגו' וכמ"ש ב"ר פר' ע' סי' י"ב שמשעה שלקה העולם בדור המבול עמדו וגדרו עצמם מן הערוה הדה אמרת שאנשי מזרח גדורים וע"כ לא חשש לבן להניח את רחל בין הרועים וכן בנות יתרו. ועי' שמ"ר פר' א' סי' ל"ב שבקשו להזדווג להן אולי חידוש היה כדי לזכות את משה שהרי יתרו לא חשש:

והטעה את הבריות. כמ"ש בסדר מטות הן הנה היו לישראל בדבר בלעם למסר מעל בה' והיודע מחשבות ידע מחשבתו שכן רוצה לעשות על כן הטעה אותו הש"י ונתן מכשול לפניו וזה משגה ישרים בדרך רע ישגו אותו ויטעוהו וזה ע"פ מדת ממעל ומנגד ודרך קצרה ומ"ש בשחותו הוא יפול על סוף המעשה שנהרג במלחמת מדין:

מי האנשים האלה. כמ"ש לעיל סי' ו' בביאור:

מן העוה"ז והבא. זה לא יובן אלא ע"פ סודות הזוהר שאמר ואנכי אקרה כה אעקור להאי כה כנסת ישראל מאתרה וזהו וגרשתיו סתם לגמרי שלא ימצא כלל:

פסקה י

א"כ אברכם. תנחומא סימן ו' שמ"ש לא תלך עמהם כנגד מ"ש בלק לכה נא ומ"ש לא תאור כנגד מ"ש ארה לי והיה די במ"ש לא תלך עמהם אלא שעל זה השיב א"כ אקללם במקומי ועל זה אמר לא תאור ומ"ש כי ברוך הוא אין זה נתינת טעם על שלא יאור כי האב שאינו רוצה שיקלל אחר את בנו אינו צריך ליתן טעם על זה ועוד שאפילו אם מקולל מכבר אינו רוצה שיוסיפו לו קללה אלא בהכרח לדרוש שהשיב א"כ אברכם ועל זה השיב לו הש"י כי ברוך הוא כמ"ש ב"ר פר' ע"ד סוף סי' ז' השמר מדבר עם יעקב מטוב עד רע שאפילו אומר לטובתו הוא חושב לרעתו כי לבן וכן בלעם ידעו כי ברכתם יתהפכו בסוף לקללות וזהו כוונתם שרצו עכ"פ לברכם כי נעתרות נשיקות שונא מלשון עתר שדרשו חז"ל על שמהפך את התבואה כך נשיקות שונא בין הרעה שלו מתהפך לרעה וכמ"ש אל תלחם לחם רע עין וגו' (והתבונן שהש"י השיב לבלעם לא תאור את העם בלשון שאמר בלק כמ"ש בסוף סי' הקודם שיתן הרשע אל לבו שהש"י יודע ורואה רוע לבו שמרע יותר מבלק) והדבש יתהפך לעוקץ:

אלא לתתו להלוך. הנה הש"י אמר לו ב' דברים לא תלך עמהם לא תאור וגו' והוא לא אמר רק להלוך עמכם והעלים מ"ש לא תאור וכל זה מגובה רוחו:

שהיית נוטל לשעבר. מסיחון לקלל את מואב ובתנחומא מסיים וכל מה שאתה חפץ ומה שאתה גוזר אעשה לפרש מ"ש וכל אשר תאמר אלי אעשה פי' שלא תתירא שעל שאני קוסם גדול א"כ לא אשמע לך באיזה דברים ויהיה זה לך למורת רוח לא כן הוא כי לא אעשה רק חפצך אף שיהיה אצלי בלא טעם ואף שתגזור עלי לעשות דברים היפך דעתי ורצוני הכל אעשה בביטול דעתי לגמרי:

וישא בלעם את עיניו. במדבר כ"ד ב' שביקש להכניס בהם עין רעה רש"י בחומש:

אלו היה מבקש. בא ליתן טעם למה עלה על דעתו לבקש כך אלא שאינו תלוי בו ואם היה תלוי בו היה מבקש מלא ביתו כי נפשו ותאות לבו הרחבה בחמודי הגוף שאין אלו תנאים של נביאי אמת: ל

ילך בפחי נפש. שאף שהלך עמהם הרי אמר בפירוש לא אוכל ובשעת ההליכה ג"כ לא אמר שיכול הרי הלכו בספק ופחי נפש:

להוסיף להם ברכות. שלפי פשוטו שאמר להם שבו נא בזה גם אתם הלילה ואדעה מה יוסיף ה' דבר עמי שכבר דיבר עמי בהיות שרים הראשונים ועתה אדע מה יוסיף שהרי הוספה שייך בדבר שכבר דיבר בזה ועתה מוסיף עוד לדבר מענין דבור ראשון וזה היפך כוונתו שרצה שלא ידבר עוד כמו בפעם ראשון אלא בהיפך שילך ויקלל ואיך אמר מה יוסיף אלא פירושו כמו שבפעם הראשון אמר כי ברוך הוא וכמו שכבר נתברכו מפי האבות שמרומז במ"ש את פי ה' אלהי כנ"ל אדעה מה יוסיף ה' לדבר ולברך גם יתכן שדורש גז"ש ממ"ש יוסיף ה' עליכם ככם וגו' ויברך אתכם הרי שתיבת יוסף הוא בברכה וכן אמר יואב בש"ב כ"ד ג' ויוסף ה' אלהיך וגו' מאה פעמים:

פסקה יא

בחלום הויון לילה. תנחומא סי' ז' וסגנון הפסוקים מפסוק ט"ו עד פסוק כ"ב בחלום חזיון לילה בנפול תרדמה על אנשים וגו' אז יגלה אוזן אנשים וגו' להסיר אדם מעשה וגוה מגבר יכסה יחשוך נפשו מני שחת וגו' והוכח במכאוב על משכבו ורוב עצמיו איתן וזהמתו חיתו לחם ונפשו מאכל תאוה יכל בשרו מרואי ותקרב לשחת נפשו וחיתו לממיתים. ויש בפסוקים אלו שני כתובים מכחישים תחלה אמר יחשוך נפשו מני שחת וחיתו מעבור בשלח ואח"כ אמר ותקרב לשחת נפשו וחיתו לממיתים ע"כ דורש ומכריע ע"פ מדה ז' וי"ז שהענין מדבר בבלעם וכמ"ש בסי' הסמוך שכתוב בו שדיבר עמו בחלום לילה ומחזה שדי. וע"פ מדה י"א שמ"ש וגוה מגבר יכסה יחשוך נפשו מני שחת הוא פסוק אחד וגוה על שנתגאה הרשע כסה ממנו איך שיחשוך נפשו מני שחת ובא לנסותו ולהטעותו וטעה וכמ"ש לעיל סי' ו' שהטעה אותו על כן והוכח במכאוב על משכבו שאמר לו בלילה לא תלך עמהם ורוב עצמיו איתן רומז שהאתון התעצמה בטענותה נגדו וזהמתו חיתו לחם כמ"ש כי אם הלחם אשר הוא אוכל כמ"ש לקמן סימן י"ד יכל בשרו מרואי שנעשה סומה בעין אחת ושופו עצמותיו לא רואו כמ"ש וילך שפי שהיה חגר ברגלו אחת ומ"ש לחשוך נפשו מני שחת לאור באור החיים הנה בפסוק י"ח שם כתוב יחשוך נפשו מני שחת ובפסוק ל' כתוב להשיב נפשו מני שחת לאור באור החיים ובתנחומא מביא פסוק למ"ד זה וכאן ג"כ הכוונה יחשוך נפשו מני שחת לאור באור החיים ולמוד מסופו וכאלו כתוב גם זה כאן שכל זה העלים ממנו:

כמהר צפור אל פח. וס"ד ולא ידע כי בנפשו הוא שקודם שפלח חץ כבודו לא ידע כי בנפשו הוא אך אח"כ ידע:

משיצא מן כבודו. כמ"ש לעיל פר' זו סימן ז' שהיה פותר ואח"כ קוסם ואח"כ בא לרוח הקודש וזהו כבודו וחזר להיות קוסם וזהו שיצא מן כבודו. ועי' לקמן סימן י"ח. ופסוק תמות נפשי מות ישרים הוא בנבואה ראשונה אלא שהבין מיד שלא יצליח וידע שחטא בהליכתו והיתה נפשו עגומה עליו וביקש עלי':

פסקה יב

ליל שמורים. תנחומא סימן ח' ומ"ש וכן כלם פי' כמ"ש אצל גדעון שופטים ז' ט' ויהי בלילה ההוא ויאמר אליו ה' קום רד במחנה כי נתתיו בידיך וגו' ואצל חזקי' ויצא מלאך ה' בלילה ההוא ויך במחנה אשור וכן כאן אצל בלעם על שהיה נס לישראל דיבר עמו בלילה:

ויבא אלהים אל לבן. ויאמר לו השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב ועד רע. ויבא אלהים אל אבימלך ויאמר לו הנך מת על האשה וגו' עד כי עצר עצר ה' בעד כל רחם לבית אבימלך שעשה נסים לאברהם ושרה:

ויהי בחצי הלילה. אצל נס מכת בכורות ויהי הענן והחושך אצל נס הים ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו ויכם שהכה אברהם את ארבעה המלכים בחצי לילה ולא דקדק המדרש להביא הפסוקים כסדר התורה שתחלה הוא פסוק ויחלק עליהם לילה ואח"כ פסוק של אבימלך ואח"כ של לבן וגם בתנחומא כמו כאן:

שכל נביאי עובדי כוכבים בלילה. צ"ע שהרי גם האבות מצאנו באברהם ביצחק וביעקב שדיבר עמם בחזיון ובמראות הלילה רק אצל המילה נראה לאברהם ביום וגם בהרבה נבואות של נביאי ישראל מצאנו שהיה בלילה כמ"ש אצל גדעון ואצל שמואל ונבואת נתן אל דוד ואצל שלמה בפעם הראשון מפורש בלילה וכל נבואות דניאל מפורש שהיה בלילה ובהכרח לומר שכוונתו שבנביאי ישראל מצאנו שנראה להם ביום ובלילה ולנביאי עובדי כוכבים רק בלילה:

וכן אליהוא אומר על זה. כמ"ש בסימן הקודם שפירוש הפסוקים על בלעם (ועל מדרש זה נתיסד הפיוט של ויהי בחצי הלילה שאין הכרח שהיו כולם בליל פסח שיש מהם שלא היה בליל פסח שהרי מונה נס הים וכן מה שנראה לבלעם שלא היה בפסח כמ"ש לעיל פר' י"ט סי' ל"ב שמלחמת סיחון באלול ועוג אחר הרגל ואח"כ באו למואב בחשוון):

איני חפץ באבודן. וזהו מ"ש אם לקרא לך באו האנשים קום לך הרי שלא אמר לו סתם לך רק מאחר שבאו לקרוא לך וגם אמר בספק ובתנאי אם באו לקרא וכל זה מורה שאינו כפי רצונו ית"ש:

מיד וישכם. ויחבוש את אתונו עי' ב"ר פר' נ"ה סי' ח' תבוא חבשה ותעמוד על חבשה:

פסקה יג

ויתיצב מלאך ה'. ה' הוא רחמים עי' ב"ר ריש פר' נ' ונעשה לו לשטן מסיים בתנחומא וכך אמר אל בלעם הנה אנכי לשטן גרמת לי לשמש אומנות שאינו שלי כי היל"ל באתי כמ"ש אצל יהושע עתה באתי ואמר יצאתי פי' יצאתי חוץ ממדתי מרחמים לדין וכמ"ש הנה ה' יוצא ממקומו לפקוד עון יושב הארץ עליו ופי' ג"כ מרחמים לדין וכמ"ש ממקומו הוא יפן ברחמים שהרשעים מהפכים מדת הרחמים לדין וכן הוא בזוהר כאן פסוק ויקם בלעם נפק וקאים באומנתא דלאו דילי' דהא מלאכא דרחמי הוה ע"ש כל הענין ועי' לעיל פר' ט' סי' י"ח:

צריך שנים לשמשו. עי' ב"ר סוף פר' נ"ה מש"ש:

הקול קול יעקב. ב"ר פר' ס"ה סי' כ':

אבא אליך בשלך. ע"פ מדת מנגד:

פסקה יד

תנחומא סימן הנ"ל:

לקלל אומה שלימה. כולל ג' ק"ו של תוכחות. א' אומה שלימה שהוא דבר גדול בעולם ועקירתו קשה מצד ההשגחה האישות ומזלם. והב' שלא חטאו לו. והג' לקלל בפה בלא חרב ולאתון שהיא בהמה וחטאה לו והכה אותה במקל ולא התבונן הרשע בזה:

לילך אחריו. שגם מאחריו היה יכול לתפסו ולהסטינו שלא תלך האתון ויקשה לפי זה למה לא שאל המדרש בפעם הראשון בשדה וכאן הוא פעם הב' במשעול הכרמים אך בתנחומא הגי' וכי לא הי' יכול לילך אחריו בשדה היינו בפעם הראשון:

שלא יצטער המלאך. זה עוד טעם ב' למה בא לפניו ואין הטעם בעבור הטורח כי אצל המלאך הכל אחד בין לעמוד לפניו או לאחריו אלא הכוונה שאין זה כבוד המלאך שילך אחריו ועל כן קדמו מלפניו:

ויעמוד מלאך ה' במשעול. הכרמים. גדר מזה וגדר מזה. ודורש שלכך פרט הכתוב כל זה ע"פ דבר הלמד מענינו איך שייך הענין כאן אצל הליכתו שהיל"ל נתיב או דרך הכרמים ויאמר משעול הכרמים ע"כ דורש משעול מלשון שועל וכמ"ש בשיר השירים שועלים קטנים מחבלים כרמים שעל כן נקרא דרך הכרם משעול על ששם הולכים שועלים וצריך לבער השועלים מן הכרמים ולא למסור הכרם לשועלים שמחבלים אותו וכאן הכרמים נמסרים ונמכרים לשועלים והנמשל שישראל נקראים כרם כמ"ש כי כרם ה' צבאות בית ישראל נמסרים ונמכרים ביד שונאיהם בלק ובלעם:

עמד לו בראשונה. בדרך פתוחה לשדה משני הצדדים לנטות ימין ושמאל כמ"ש ותט האתון מן הדרך ותלך בשדה:

אלא מצד אחד. כמ"ש ותלחץ אל הקיר:

ומה היו הסימנים. באיזה אופן הם מורים על האבות:

מוצא מכאן ומכאן. ריוח שיעזור לו שתחול קללתו:

מצד אחד. שהי' עוזר לו שתחול קללתו כמ"ש ותלחץ אל הקיר ושם נסמכה ולא נפלה סימן על העזר לקללה:

במקום צר. אשר אין לנטות ימין ושמאל שתחול שם קללתו ומרומז כאן יעקב ע"פ גז"ש בתיבת צר כמ"ש ויצר לו:

על בזיונו שבזתה אותו. רמז המדרש איך שהלך חשכים ולא שם על לבו שהדברים בהשגחה עליונה שיתבונן שאין דרכו מיושרת ואם כועס על בהמתו שאין בה דעת ולא בושת ולא מכוונת לבייש ולבזות וק"ו איך ראוי שיזכה על שהולך לקלל ולעקור אומה שלמה שלא הרעה לו כלל אלא כי טח מראות עיניו ומהשכיל לבו:

שהפה והלשון ברשותו. ומי שיכול לפתוח פה הסתום יכול לסתום פה הפתוח:

שלש רגלים. שמאחר שדיבור באתון הי' בנס שפתח ה' את פיו גם התיבות והמלות שיצא מפיו לא היו מדעת של האתון אך כפי הכח הדיבור החדש שניתן בה אז והיה לבלעם להתבונן בכל התיבות שיצאו מפיה לענין הליכתו אך הרשע הזה לא רצה לשום לבו אף שדבר כזה לא היה מעולם החציף פניו והעיז לאמר לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך אף שפתחת פיך לדבר וזהו עתה:

לשונו סרוח. מדבר בלצון ונבול פה של זנות וכוון המדרש למ"ש בסנהדרין דף ק"ה שבא על אתונו ומרומז בתיבת התעללת כמ"ש בפלגש בגבעה ויתעללו בה כל הלילה:

אנקה אחת. שרץ מח' שרצים הכתובים בתורה האנקה והכח והלטאה בסוף שמיני:

אני אי אתה יכול. אני שאני בהמה חלושה ובהמה לית לה מזלא ואני שלך וברשותך ומי יתבע דמי מידך וזהו אנכי אתונך אין אתה יכול להרגיני בדברך כ"א על ידי חרב ואיך אתה הולך לקלל את ישראל וכנ"ל:

התחילו תמיהים. כמ"ש בסוף הפר"א שזה אחד משבעה מופתים שהיו בעולם:

אמר להם אינה שלי. כשראו שאינה הולכת כשאר האתונות וחשבו שכן עושה לו תמיד אז שאלו אותו למה רוכב על בהמה מורדת בבעליה כזו והשיב להם לא הכרתי אותה כי אינה שלי ואינה מכרת קולי ע"כ אינה שומעת לי כי מ"ש אנכי אתונך מיותר שהיה די במ"ש הלא רכבת עלי מעודך עד היום הזה ודורש ע"פ מדה ט' שהשיבה על מה שאמר שאינה שלו:

שלא היה זקן. שמאחר שאמרה מעודך עד היום הזה שהכירה אותו מיום הולדו ואין הבהמות מאריכים ימים כמו האדם וביום הולד כבר נתגדלה עד שהיתה ראויה לרכיבה הרי שהיא זקנה ממנו:

כיון שדברה מתה. דייק לשון ההסכן הסכנתי היה די שתאמר אם עשיתי לך כן או שתאמר אם הרגלתי ולמה כפלה אלא לדרוש לשון סכנה כפולה שהיתה מסוכנת למות כי כל עוד נפשה בה גם מרומז המיתה במ"ש ואותה החייתי אך עתה לא החייתי כמ"ש לקמן בסי' ט"ו:

ואם חס הקב"ה. פי' שאין סוף הכוונה על כבוד בלעם הרשע אלא לדרוש ממנו ק"ו על כבוד הצדיקים על כבוד ישראל שבא לבזותם לקללם ולעקרם ושיתבונן בלעם בעצמו מהו עושה כי כל מעשה הקב"ה ללמד לאדם דעת כמ"ש יורה חטאים בדרך מי כמוהו מורה ועי' סנהדרין נ"ד א' במשנה רש"י בחומש פסוק זה:

להודיעך. בא ליתן טעם על פתיחת פי האתון שממנו נלמוד טעם על שמנע הדיבור מבהמות גם כן מטעם הנ"ל על שחס על כבוד האדם:

פסקה טו

שאף העין ברשותו. שאף העין שרואה הוא ברשות הקב"ה איזה דבר שיראה האדם ואיזה דבר שלא יראה וכמ"ש ב"ר פר' נ"ג סי' י"ד הכל בחזקת סומין עד שהקב"ה מאיר עיניהם ומ"ש אף העין שבסימן הקודם אמר שהפה ברשותו אמר כאן אף העין:

וכי דקיון של אתון. ופירש הערוך עלבון והמ"ע פירש בלשון יוני דין וגירסת הילקוט והתנחומא עלבון ומתמה שהרי כל בני אדם מכים בהמות ואין תובע עלבונם רק כאן אלא שילמוד ק"ו:

יראה ראתה נטתה. על שהתיבה קשה במשמעותה ע"כ דורשה נוטריקון יראה ראתה נטתה שתחלה יראה קודם שראתה המלאך יראה וחרדה תחת בלעם ואח"כ ראתה המלאך ונטתה וכמ"ש בדניאל והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה אבל חרדה גדולה נפלה עליהם ואמר המלאך זה לבלעם להכאיב לבו שיבין סכלותו שעכ"פ היה לו לחרוד ולהרגיש מאימת המלאך כמו הבהמה ומזה תבין שנפשך אבודה ונכרתה ואתה גרוע מן האתון:

בא"ת ב"ש מגן. בא"ב של א"ת ב"ש ג"ר ד"ק ה"ץ ו"פ ז"ע ח"ס ט"ן י"ם כ"ל וע"פ מדת גימטריא אופן ב' של חילופי אותיות ותמורתם שהיו"ד מתחלף במ"ם י"ם והרי"ש בגימ"ל ג"ר והטי"ת בנו"ן ט"ן וכמ"ש בילקוט כאן באתי לעשות לה מגן פי' לעשות לה מגן לשעה קלה שהרי מיד מתה וק"ו לישראל שיעשה להם מגן:

ותראני האתון. ותט לפני אולי נטתה מפני כי אותך הרגתי ואותה החייתי משמע כך הייתי עושה אם לא נטתה אך עתה שנטתה עשיתי בהיפך אותך החייתי ואותה הרגתי ומלשון גם אותך הרגתי ג"כ משמע שהאתון כבר נהרג:

כי לא ידעתי. אעפ"י שמשתבח אותו רשע ואומר ויודע דעת עליון פיו העיד בו ואמר לא ידעתי כן הוא בתנחומא וכאן חסר:

ועכשיו אם רע בעיניך. אינו רע רק בעיניך:

עם האנשים. עי' מ"כ שאחר כך אמר וילך בלעם עם שרי בלק שפירושו עמהם בעצה אחת לקלל והמלאך אמר עם האנשים ולא מצד שהם שרי בלק:

פסקה טז

כאילו קובל עליהם. שיתעורר בלעם בעצמו לקללם בכעסו ובקנאתו עליהם ולא מחמת שהוא מצווה לקללם:

נתנבא לצאת לסופו. בתנחומא הגירסא נתנבא שסופו לצאת ממנו בקלון ודייקו שהיל"ל האומנם אוכל כבדך בניחותא ואמר לא אוכל כי פיו הכשילו ומ"ש בלעם היכול אוכל דבר מאומה לא יתכן לפרש בניחותא שא"כ יסתור למ"ש אח"כ הדבר אשר ישים אלהים בפי אותו אותו אדבר:

פסקה יז

קרית חוצות. עיר מלא שווקים ורחובות וחוצות תנחומא סימן י"א:

אטליז. בערוך פי' ב' פרושים אטליז קצבות (של בשר) והפירוש הב' אטלסים שווקים ועי' ב"ר פר' ע"ט ריש סי' ו' והמ"ע כתב בלשון יוני דבר נקי מן המס והרי דין קבועין מדי שנה בשנה רבים היו חפשים:

אלא בקר וצאן אחת. מדלא כתיב ויעש לו משתה אלא בא הכתוב למעט על כן פירש בקר וצאן אחת ולא משתהן מלך. וביהושפט כשבא לאחאב כתוב ויזבח לו אחאב צאן ובקר לרוב:

חורק עליו שניו. וכלשון הכתוב רשע יראה וכעס שיניו יחרוק ונמס:

פסקה יח

בלק היה בעל קסמים. תנחומא סימן י"א כל הענין. וכמ"ש וקסמים בידם מה שנתן להם בלק וכמ"ש לעיל סי' ז':

נמשך אחריו כסומא. בפעם הא' ויעלהו במות בעל של בעל פעור בפעם הב' ויקחה שדה צופים בפעם הג' ויעלהו ראש הפעור ואמר בלק וקבנו לי משם והוא בדמיון הסכין שביד הטבח שמי שאינו יודע הפרקים ויחתוך במקום עצם ישבור הסכין ולא יחתוך הבהמה כך אמר בלק לבלעם חתוך כאן וחתוך כאן במקום שעתידין ישראל לחטוא ולפול שם בבעל פעור כי כאן כתוב במות בעל ובסוף הסדר כתוב בעל פעור וזהו במות בעל פעור וכן בילקוט. ובתנחומא ליתא תיבת פעור:

שבנו שבעה צדיקים. בב"ר פר' ל"ד ריש סי' ט' איתא שנח הקריב על המזבח שבנה אדם הראשון ובפר"א פרק כ"ג איתא שנח בנה את המזבח שהקריב עליו אדם והבל וקין ובפרק ל"א שם איתא שאברהם הקריב את יצחק ג"כ על אותו מזבח ועי' תד"א פרק כ"א ופרק כ"ח. ורש"י בחומש כאן כתב שבעה מזבחות ערכתי אכ"כ אלא את שבעת המזבחות אמר לפניו אבותיהם של אלו בנו לפניך שבעה מזבחות ואני ערכתי כנגד כלם. אברהם בנה ד' וכו' יצחק בנה אחד יעקב בנה שתים אחד בשכם ואחד בבית אל ובלי ספק שמצא כן באיזה מדרש:

טוב פת חריבה. ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב. ודורש מ"ש פת חריבה על המנחות שכתוב ויקרא ז' י' וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה וגו' ופי' רש"י בלולה בשמן זה מנחת נדבה חרבה זו מנחת חוטא ומנחת קנאות. ודורש פסוק טוב פת חרבה על המנחות על פי מדת דבר הלמד מסופו שכתוב בס"ד מבית מלא זבחי ריב וזבחי הם קרבנות כמ"ש זבחי שלמים זבחי צדק א"כ מ"ש פת חריבה ג"כ בענין קרבנות הם המנחות וקורא פת כמ"ש פתות אותה פתים וזה כתוב אצל מנחת מחבת בסדר ויקרא ובסדר צו ומפורש שם שהם בלולות בשמן ובמנחת חוטא ויקרא ה' י"א כתוב לא ישים עליה שמן וכן במנחת סוטה בסדר נשא על כן דורש תיבת פת על בלולה בשמן ותיבת חרבה על מנחה חרבה שאפילו מנחת סוטה החרבה באת לעשות שלום בין איש לאשתו וזהו ושלוה בה והיא טובה מן בית מלא זבחי ריב שהקריב הרבה קרבנות לעשות מריבה בין ישראל לאביהם שבשמים ומ"ש בית מלא רומז אל בלעם שהיה בעל נפש רחבה שאמר אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לעיל סי' י' וזהו בית מלא זבחי ריב:

עד אותה שעה הי' שפוי. שעד כאן היה רק במחשבה ועתה במעשה שבנה מזבחות והקריב קרבנות ע"כ עתה נטרד נפשו וכאן בסוף נבואה ראשונה כתוב תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו וכמ"ש לעיל סוף סי' י"א ע"ש שביקש ולא ניתן לו:

רשע מה אתה עושה. שמאחר שכתוב ויקר אלהים אל בלעם לא יתכן שלא אמר לו כלום ובלעם יתחיל לדבר תחלה ודרשו ע"פ מדה ט' ששאל אותו מה אתה עושה ומדכתיב ויקר שהוא לשון טומאה שנראה לו בדרך רוגז וכעס כמ"ש ויק"ר פרשה א' סימן י"ב הרי שאמר לו רשע מה אתה עושה:

משל לשולחני. מחליף מטבעות ושוקל ויש לו משקלות לשקול המטבעות והיו לו משקלות של שקר ויש על זה ממונה שישגיח שיהיו המשקלות של צדק אלא שהיה הממונה מקבל שוחד שיעלים עיניו ואמר השולחני להממונה כבר שלחתי לך שוחד כך בלעם השולחני כמ"ש לעיל ריש סימן ז' והיה שוקל בדעתו לומר שעבודת השבעים עובדי כוכבים יותר טובה מעבודת ישראל והיה משקר וטועה במשקלו ואמר לו רשע מה אתה עושה והשיב את שבעת המזבחות ערכתי ובזה תתרצה במשקלי וכמ"ש כל זה בתנחומא ריש סדר צו ובתד"א סוף פרק כ"ח כל הענין של מיכה ו' הירצה ה' באלפי אילים ברבבות נחלי שמן האתן בכורי פשעי פרי בטני חטאת נפשי כל זה הגיד לך אדם מה טוב זה בלעם ועשו"ש ודו"ק:

טוב ארוחת ירק. ואהבה שם משור אבוס ושנאה בו ופי' טובה הסעודה שאכלו ישראל במצרים על הירק הוא המרורים שאכלו עם קרבן הפסח שעי"כ נודע שמי וגבורתי בעולם בהנהגתי שהיא למעלה מן הטבע טוב לי יותר מקרבנות פרים שאתה מקריב שאקבל עבודת כל העובדי כוכבים ולסלק שכינתי שישאר העולם על מנהג הטבע ושבסוף ישכח שמי מן העולם:

מלאך היה מדבר. כמ"ש סנהדרין ק"ה ובתנחומא כאן ר"א אומר מלאך היה מדבר וזהו וישם ה' דבר בפי בלעם דבר נפרד שם בפיו היינו מלאך. ר"י אומר הקב"ה שנאמר שוב אל בלק וכה תדבר שידבר כה אמר ה' וכמ"ש בזוהר וכה תדבר שהשכינה הנקראת כה היא תדבר:

פסקה יט

מן הדמים הייתי. בתנחומא סימן י"ב שהרי כתוב וישלח אל בלעם בן בעור פתורה והיה ל"ל מן פתורה קראני והוליכני בלק ע"כ דורש ע"פ מדת ממעל מן הרמים הייתי והורידני שההפך של רמים הייתי הוא שהורידני שדורש ינחני גז"ש ע"פ מדת גמטריא של חלופי אותיות באחה"ע בחילוף ה' בח' כאלו כתוב ינהני בלק וכמ"ש נהה על המון מצרים והורידהו אל ארץ תחתית את יורדי בור וזהו לבאר שחת כמ"ש לעיל סי' י"א בביאור וגירסת התנחומא מן הרמים הייתי ממחיצת האבות הנחני והורידני לבאר שחת ודורש תיבת ארם נוטריקון אבות רמים וזהו מהררי קדם ואין הרים אלא אבות וכמ"ש בסוף הסימן:

עם רם שלמעלה. דורש ארם נוטריקון עם רם ע"ש גימטריא של חילוף א' בע' באחה"ע ופי' שזכיתי למדרגת נביא ברוה"ק והורידני בלק שחזר להיות קוסם כמ"ש לעיל ריש סי' ז':

אי אפשר לך. ובנמשל שתחלה היה עם המלך הקב"ה כמ"ש ויבא אלהים אל בלעם ובחר לילך עם האנשים שבאו לאבד את ישראל ובזה קלקל שלא יתכן לו להיות עוד עם המלך רק נתן בפיו דברי ברכות על כרחו ואח"כ סלקו וטרדו והרגיש בלעם בעצמו שכן הוא שלבו בל עמו בעת הברכות כנ"ל:

וחזר להיות קוסם. וגירסת התנחומא כשנזדווג לבלק נסתלקה ממנו רוה"ק:

רם הייתי. עם רם שלמעלן כנ"ל:

אלולי אברהם וכו' ולולי אברהם וכו'. השני פירוש על הראשון אם לא אברהם לא יבא בלק לעולם שהרי לולי אברהם לא היה ניצל לוט מסדום וגם בתנחומא הגירסא כמו כאן שמביא פסוק ויהי בשחת על אלולי אברהם הראשון אך עכ"ז נכון מאד להגיהה הפסוק על לולי הב' שלולי אברהם לא היה ניצל לוט מסדום שנאמר ויהי בשחת אלהים וגו' ויזכור אלהים אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה:

ואתה מבני בניו של לוט. היינו ממואב שהרי היה מלך מואב וצ"ע שזה סותר למ"ש לעיל סי' ז' שבלק הוא צור ראש בית אב במדין ויתכן שכאן הכוונה על עמו מואב שהמלך הוא העם והעם הוא המלך ועל עמו מואב אמר שהם כפויי טובה:

תוכן העניינים

פירוש מהרז״ו על במדבר רבה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה