אור ברסלב

פירוש מהרז״ו על במדבר רבה· רבי זאב וולף [מהרז"ו] איינהורן

פרק יט

פרק יח

פסקה א

מי יתן טהור. תנחומא כאן סימן ג':

מרדכי משמעי. כמ"ש אסתר ב' מרדכי בן יאיר בן שמעי בן קיש איש ימיני שהי' שמעי נכד קיש אבי שאול וכמ"ש ש"ב ט"ז ה' איש יוצא ממשפחת בית שאול ושמו שמעי בן גרא ושאול הוא מבנימין כמפורש ש"א ריש ט' ומ"ש מרדכי בן יאיר בן שמעי בהכרח שיש כאן דילוג דורות שהרי שמעי נהרג בתחלת מלכות שלמה כמפורש במ"א ב' ומרדכי היה מהגולים עם יכניה י"א שנה קודם חורבן הבית וא"כ חיו יאיר ומרדכי ת' שנה. ומה שחושב בתרגום שני על אסתר הרבה דורות בין שמעי לקיש אולי ט"ס הוא וצ"ל שמעי בר מיכה ודו"ק. והדורות שחושב הוא בין יאיר לשמעי כנ"ל ודרשה זו סמוכה על הכלל שהקדמנו בסוף הקדמתנו לספר בראשית אות ז' בענין השמות ע"ש. וצ"ע איך קורא את שמעי לטמא הרי היה מגדולי הדור כמ"ש מ"א א' ח'. שחושבו מהשרים הגדולים של דוד. וצדוק הכהן ובניהו בן יהוידע ונתן הנביא ושמעי ורעי וגו' ואמרו חז"ל שהיה רבו של שלמה ואם על שחרף את דוד הרי עשה תשובה וגם קבל ענשו ויתכן שדעת חז"ל שמרדכי נולד מזרע שמעי שנולד קודם שעשה תשובה:

לא יחידו של עולם. וזהו לא אחד בתמי' ומ"ש בלשון שלילה ותמיה לא אחד כי בא להראות מופת נגד המכחישים שסוברים שיש פועלה טוב ופועל רע וא"כ היו ראוי טוב מטוב וטהור מטהור ורע מרע וטמא מטמא ומאחר שאנו רואים שיוצא טוב מרע וטהור מטמא זה מופת על אחדות הבורא וזהו לא אחד לא יחידו של עולם:

ישראל מעובדי כוכבים. כמ"ש גוי מקרב גוי:

מי עשה כן. מי עשה שהאור יוצא מתוך החושך וכדומה דברים הפכים שנמצא בבריאת הברואים:

מי צוה כן. שייך על ישראל מעובדי כוכבים שהיה ע"י ציווי מי גזר כן על יצירת הוולד טהור מטמא ואע"פ שאמרו חז"ל דצדיק ורשע לא קאמר זהו בסתם בני אדם אך על הגדולים כתוב בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך ועכ"ז הרשות נתונה אצלו בכל מעשה ומעשה:

בהרת כגריס. משנה במסכתא נגעים ובתנתומא הגי' בהרת כגריס טמא מאי כגריס כחצי פול באדם טמא:

האשה שמת ולדה. האשה טהורה על שהיא טומאת בית הסתרים ובלועה בה אך החיה טמאה בנגיעה וכן כשיצא הולד מטמא אותה בנגיעה:

מי עשה כן. את האשה והולד ומיתת הולד מי צוה כן על הטומאה וגזר שבעוד הטומאה בלוע בה לא תטמא וביציאתה ממנה טמא:

המת בבית. פי' זה דומה ממש למת כשהוא בבית הבית מטמא באוהל וכשיצא מן הבית נטהר הבית ואינו מטמא עוד באוהל וכאן בהיפך וזה פלא:

העוסקים בפרה. משנה במסכתא פרה פרק ד' היא גופה מטהרת וזהו טהור מטמא. הוא עשה את הפרה הוא צוה שתטהר אחרים והוא גזר שתטמא העוסקים בה. והנה אמר ג"פ מי עשה כן וכו' וצ"ע ועל איזה פסוק מרמז ומה שפירשתי בזה אינו מוכרח:

פסקה ב

אמרות ה'. הוא ד"א על מ"ש זאת חקת התורה תנחומא כאן סימן ד' כל סימן זה עי' ריש פסחים ב"ר פר' ל"ב סימן ד' ויק"ר ריש פר' כ"ו ושם פירשתי קחנו משם:

יוצאין למלחמה ונופלים. ירושלמי פרק א' דפאה ד"ר פר' ה' סימן יו"ד וכל הענין עד למחות בנוב ולא מיחה הוא ג"כ בירושלמי שם:

דואג ואחיתופל. דואג בימי שאול ואחיתופל בסוף ימי דוד ואמרו חז"ל שלא ראו זה את זה:

אלו הזיפים. בני אדם שיניהם חנית וחצים אלו בעלי קעילה היסגירוני בעלי קעילה וכן הוא בויק"ר ריש פר' כ"ו ובתנחומא כאן:

נושכת ואינה ממיתה. וכן הוא גם בתנחומא כאן אך בירושלמי פאה ובויק"ר פר' כ"ו שם הגי' למה את נושך מה את מועל ארי דורס ואוכל זאב טורף ואוכל ואת נושך וממית בירושלמי מסיים מה הניה לך והשיב אם ישוך הנחש בלא לחש ונראה דב' הגירסאות אמת והם ב' מיני שאלות וב' תשובות. השאלה הא' שהחיות נושכים ואינם ממיתים פי' שאינם ממיתים בנשיכה אחת לבד אלא מכים דורסים וטורפים עד שממיתים והנחש ממית בנשיכה לבד והשיב אם ישוך הנחש בלא לחש שכך לחשו לי משמים. והשאלה הב' כולם יש להם הנאה ואת אין לך הנאה על זה השיב ואין יתרון לבעל הלשון שכשם שהוא אין לו הנאה גם אני השליח להורגו אין לי הנאה וכן הוא בערכין דף ט"ו ב' שעל השאלה מה את מועיל השיב ואין יתרון לבעל הלשון וכן משמעות הלשון בויק"ר שם שהגירסא מורכבת משני הלשונות וכן הוא בפסיקתא זוטרתי סדר חוקת והפסוק כתב שתי התשובות וחז"ל פירשו שתי השאלות על פי שתי התשובות וע"פ מדת מנגד דאנו דורשים מדה ט' וכאן חסר שאלה ב' דוק בזה ואין הכוונה שהחיות שואלים לנחש והוא משיב אלא שכך אנו לומדים מן הפסוק טעם הדברים:

ואבנר למה נהרג. לדברי יש אומרים בסמוך שהיה לו למחות בנוב ולא מיחה שהוא הרביעי שנהרג על לשה"ר ואגב דעה זו הביא שאר הדעות:

מן גלמוי דידך. מן כנף בגד שבידך ובירושלמי הגירסא מן גלגוי דידך שבלשון מדרש הוא ענין דברים של שבח והתפארות כמ"ש ויק"ר ריש פר' ה' זיל גלוג לאמך וכו' וכן שם בויק"ר פר' כ"ה סוף סימן ה' זיל גלוג לאמך וכו':

מן אבנר לדוד. שכתב שם דוד תחת שמו:

חנית וצפחת בסירה. חנית וצפחת שלקחתי עתה מן המעגל כמבואר בשמואל א' כ"ו איך תוכל לומר בסירה הועדה ודורש כן ממ"ש הלא תענה אבנר מאחר שלא דיבר עדיין עמו ואיך אמר בתחלת דבריו הלא תענה ותיבת הלא משמע לטענה ותמיה ע"כ דורש שהוא טענה ותמיה על דברים הקודמים של כנף ואינו תחלת דברים. ועי' לקמן פר' כ"ג סימן י"ג ירושלמי סוטה פרק א' ועי' לעיל פר' ט' סי' כ"ד מש"ש:

שלא המתין לשאול. פי' שלא אמר לשאול להיות מתון ומיושב בדבר ובתנחומא הגירסא שהמתין לשאול פי' שעשה שהמתין שאול ואיחר מלהתפייס ובירושלמי הגירסא שלא הניח לשאול להתפייס:

פתר קרא בפרשת פרה. קרא שהקדים בריש הסימן אמרות ה' אמרות טהורות וגו' מזוקק שבעתים שפרשת פרה מדברת. ועי' ילקוט תהלים פסוק הנ"ל ואגב מאמר זה הובא כל הדרשה לכאן:

פסקה ג

כל זה נסיתי בחכמה. תנחומא כאן סימן ו' פסיקתא פי' י"ד סימן ז' כל זה נסיתי בחכמה בכל חכמה ובכל דעת שבעולם ואח"כ חזר מדבריו ועבר על דעתו הראשונה ואמר אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני אלא אמר שלמה בכל פרשיות של תורה ובכל עמקי חכמה נכנסתי ועמדתי עליהם וכו' אלא על פרשה זו צווח אחכמה וכו' עכ"ל הפסיקתא וזה חסר כאן ומרומז בסוף הסימן כי כן הוא ועי' קהלת רבה דף ק"ד:

כתיב ויתן אלהים. מ"א ה' ט' ובפסיקתא שם הגירסא שמא תאמר משנכנס בבנים ונכנס בשנים ניתן לו החכמה לאו אלא משהוא נער ניתן לו החכמה שנאמר ויתן אלהים חכמה לשלמה והכוונה שמפורש שכתוב שם בענין ששאל את החכמה כשהוא נער קטן כמ"ש בהדיא מלכים ג' ז' ואנכי נער קטן וגו' ונתת לעבדך לב שומע לשפוט וגו' ועל זה השיב לו הנה נתאי לך לב חכם ונבון וזהו ויתן אלהים חכמה לשלמה ובא להחזיק הקושיא איך אמר אחכמה והיא רחוקה ממני:

מהו כחול. בפסוק הנ"ל כתוב ויתן אלהים וגו' ורוחב לב כחול אשר על שפת הים ושואל באיזה אופן נמשלה התורה לחול שהוא דבר גשמי ע"כ דורש ע"פ גז"ש שניתן בו חכמה כנגד כל ישראל וכמ"ש בפסיקתא ובתנחומא שם כיצד החכמים יש בהם דעת הזקנים הסופרים וכו' בני תורה וכו' כל אחד יש בו דעת ואם תקים את כל ישראל ותעמידם לעבר אחד ותעמיד את שלמה לעבר אחד שקולה חכמתו של שלמה כנגד כל ישראל הוי כחול:

וערומים בטייר. עי' ויק"ר פר' ל"ב סימן ב' במ"כ ומש"ש בשם המ"ע:

מה היתה חכמתו. ב"ר פר' י"ז סימן ד' ועי' מש"ש ועי' ילקוט שם:

כיון שברא אדם. על שגופו מאדמה שותפת לבהמה ונשמתו ממרומים נשמת שדי ע"כ יש לו השגה בעליונים ובתחתונים בעצמותם ונפשותיהם וגופותיהם ומקריהם ומדות כל חי שע"פ סודות של מדת ממעל ידע לקרוא שמות של כולם על פי מהותם אך המלאכים שהם רק שכלים נבדלים ואין להם השגה במהות התחתונים אין באפשרות השגתם לידע שמות הברואים ודורש את הכתוב ויחכם מכל האדם מאיתן האזרחי והימן וכלכל ודרדע כי לא נוכל לפרש את הפסוק שכל האדם הוא הכלל ואח"ז בא הפרט אלו ארבעה בני אדם כי איך נקראו ד' אלו כל האדם ע"כ דורש האדם על אדה"ר שנקרא בתורה הרבה פעמים האדם ואיתן האזרחי זה אברהם כדאיתא בב"ב דף ט"ו ועי' מה שכתבתי ויק"ר ריש פר' ט' ע"פ מדה ט"ו:

אמרו המצרים. בא לפרש מה היתה חכמתו של יוסף שמהלל לשלמה מה שהיה חכם יותר ממנו וכמ"ש פרעה למצרים הנמצא כזה איש אשר רוח אלהים בו וגו' אין נבון וחכם כמוך בחנו אותו עד כמה הגיע חכמתו וכמ"ש בספר הישר שהיה חוק במצרים שלא ימלוך עליהם איש ולא יהיה משנה למלך מי שאינו יודע בשבעים לשון ומפורש בספר הישר שלמדו גבריאל המלאך בלילה אחת אחר שפתר החלום לפרעה וזהו מ"ש עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים שפת לא ידעתי אשמע וכמ"ש בילקוט תהלים פ"א פסוק זה מתחיל בע' עדות ומסיים בע' אשמע לרמוז על שבעים לשון שלמד פתאום וזה מרוח אלהים אשר בו וכמ"ש פר"א פרק ל"ט:

דרדע זה דור המדבר. וכמ"ש בקה"ר שם ודרדע זה דור המדבר שכולו דעה וכן הוא בפסיקתא שם על שכולם זכו לנבואה בהר סיני לשמוע הדברים מפי הקב"ה:

שלשת אלפים משל. וס"ד ויהי שירו חמשה ואלף:

ב' וג' טעמים. נזם זהב וחלי כתם ד' תיבות אלו נושאים כל אחד משמעות מיוחד ובאופן זה יתכן שימצא חשבון של שלשת אלפים משל גם מרומז בתיבת אלפים מלשון לימוד וטעם שבכל פסוק יש שלש לימודים וטעמים מלשון ואאלפך חכמה ועי' עירובין כ"א ב':

שיריו אכ"כ. שהיה משמע שהיו שיריו הרבה חמשה ואלף אלא שירו שיר שלו היינו של משל הנ"ל:

וידבר על העצים. מן הארז אשר בלבנון עד האזוב אשר יוצא בקיר ומשמע שדיבר עמהם ושואל המדרש וכי אפשר לדבר וכו' ועוד הוקשה למדרש למה לא פרט אלא שני מינים אלו ארז ואזוב ואם נדון אותו בכלל ופרט יקשה שסותר ענין הפרשה שבא להגדיל חכמת שלמה ומיעט שלא דיבר רק עם ב' מינים אלו על כן דורש דכאן בהכרח לא בא לדרוש כלל ופרט ולפי פשוטו שדיבר ודרש טבעי כל העצים מן הגבוה ומכולם ועד הנמוך של כולם וכל העצים בכלל אלו וע"פ מדה י"ז שמ"ש ארז ואזוב כמפורש בתורה אצל מצורע וצ"ע שלא הזכיר עץ ארז ואזוב שאצל פרה אדומה ושם אינו שייך הטעם שאצל מצורע אולי גם הוא בכלל מ"ש בסוף הסימן אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. ועי' שמ"ר פרשה י"ז סי' ב':

שהגביה עצמו כארז. כמ"ש לעיל פר' ז' ריש סימן ה' ועל גסות הרוח:

ועוף כתוב אחד אומר. שעל העוף דרש הטעם ע"פ שני כתובים מכחישים והכריע כב"ק שנבראו ממקום שיש שם מים ועפר מעורב יחד וע"כ די בסימן אחד:

ועוף יעופף. משמע שעוף יעופף ג"כ מן המים:

אעפ"כ אעפ"י שלא נברא ממים עצמם על שיש בו צד מים יש בו סימן של קשקשים והדג שכולו מן המים עצמם הוא כולו קשקשים:

שמונה שרצים. שבת דף ק"ז:

הצאן ובקר ישחט להם. ואם את כל דגי הים יאסף להם. וכדבסמוך. ועי' ב"ר פר' ז' סימן ב' כל הענין ועי' ירושלמי קדושין פרק ג' יבמות פרק ב':

על משפחותם לבית אבותם. הרי שמשפחת אב קרוי משפחה וכן לענין המילה אם אביו מישראל חייב במילה. ובמדרש קהלת גורס עוד וכתיב המול ימול יליד בית ומקנת כסף ודורש יליד בית ממ"ש ויתילדו וגו' לבית אבותם שאם הוא היליד בית הוא מצד בית אב:

ומן הקבלה. היינו נביאים וכתובים שנקראים בלשון משנה קבלה כמ"ש בתענית ובקבלה הוא אומר ואני הבאתי ראי' מן התורה ודברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן וראי' שלי חזקה משלך:

כי יסיר את בנך. עי' מ"ש בב"ר פרשה ז' סימן ב' בפירוש הדברים:

דהוא טבא בקילטא. טוב לקלוט המכות:

פסקה ד

מי כהחכם. תנחומא כאן בסימן ו' פסיקתא פר' י"ד סימן יו"ד קהלת רבה פסוק זה:

חכמת אדם. חכמתו של הקדוש ברוך הוא תאיר פני כמ"ש יאיר ה' פניו אליך ועי' ב"ר ריש פר' כ"ז:

ואשמע קול אדם. ששמע קולו של הקב"ה:

ממדת הדין. ואז תאיר פניו כמו שהיה בעגל:

על כל דבר. פי' שעל כל דבר של טומאה היה אומר לו גם טהרתו וכאן חסר העיקר ע"כ אין להבין כלל למה הביא דרשה של הפסוק מי כהחכם וכל הענין לכאן אך בקהלת רבה שם ובפסיקתא שם הגי' ד"א מי כהחכם זה משה עיר גבורים עלה חכם ומי יודע פשר דבר זה משה שפירש התורה לישראל חכמת אדם תאיר פניו אמר רבי מני דשאיב בשם ר"י דסכנין משום ר"ל על כל דבר שהיה הקב"ה אומר למשה היה אומר לו טומאתו וטהרתו (ועי"כ תאיר פניו של משה) כיון שהגיע לפרשת אמור וכו' עד נתכרכמו ובקה"ר שם הגירסא נשתנה פניו של משה הה"ד ועוז פניו ישונה פי' שנשתנה פניו למראה כרכום (גע"ל) וכיון שהגיע לפרשת פרה וכו' מעפר שרפת החטאת ועי' עוד בקה"ר הוספת דברים וכאשר הודיע טהרתו ע"י אפר פרה אז נתקיים עוד חכמת אדם תאיר פניו:

פסקה ה

ר"י דסכנין. תנחומא סימן ז' פסיקתא פר' י"ד סימן י"ב:

ערות אשת אחיך. לא תגלה בעודו בחיים או מת והניח בנים היא אסורה בעונש כרת:

וכבס בגדיו. הרי שנטמא בו ואיך יטהר אחרים ואעפ"כ בא לכפרה כמ"ש ונשא השעיר עליו את כל עונותם אל ארץ גזירה ונקרא טהרה כמ"ש לפני ה' תטהרו הרי שמטמא ומטהר יחד דבר והפכו וכן כל הד' דברים:

פסקה ו

א"ר יוסי בר"ח. תנחומא סי' ח' פסיקתא פר' י"ד סי' ג':

לך אגי מגלה. וזהו ויקחו אליך וכי כל הפרה היא לצורך משה בלבד אלא פי' אליך אני מגלה טעמי פרה וסודה אך לאחרים חוקה גזירה בלא טעם:

כי אקח מועד. היינו מ"ש כמה פעמים והיה ביום ההוא היינו לעתיד אז אני מישרים אשפוט לידע טעם כל דבר במישרים בלא חוקה אך בעוה"ז חוקה:

לא יהיה אור יקרות. שכל דבר שאינו בנמצא תמיד הוא יקר וכמ"ש ודבר ה' היה יקר בימים ההם אין חזון נפרץ אבל לעתיד יהי' האור נמצא שיתגלו הדברים המכוסים וזהו יקפאון כתיב כמ"ש במ"כ שיתגלו ויהיו צפים לעין כל:

כהדין סמיא רצפי. שהסומא שנתעוורו עיניו שאינו יכול לראות אף הדברים הגלוים שנראים לכל ולא יראה עד שיתרפאו ויתוקנו עיניו ובדרך זה בני אדם כסומים בעוה"ז ולעתיד יתוקנו ויתרפאו ויראו וכמ"ש דוד גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך שענין הסוד בעוה"ז הוא מצד חסרון כח הדעת ועיני השכל שהם מכוסים בכסוי ההעלם וזהו והולכתי עורים בדרך לא ידעו וגו' אשים מחשך לפניהם לאור ומעקשים למישור אלה הדברים עשיתים לשעבר במקצת ולא עזבתים מכל וכל אך לעתיד יהי' ביתר שאת וכמ"ש ויק"ר פרשה כ"ז ריש סי' ד' מה שהיה כבר הוא ע"ש ותבין כאן:

וכל יקר ראתה עינו. דבר שהיה יקר בעולם הזה כנ"ל אור יקרות נתגלו לו והענין בזה שכל התורה אשר ארוכה מארץ מדה נתנה למשה כמה שכתוב שמ"ר פ"ר מ"א סימן ו' אלא שנתנה בכללים לא בפרטים ע"ש בהדיא וחכמי הדורות דרשו הפרטים שלא היה אפשר למשה לדרוש ובפרט ר"ע שדרש על כל קוץ וקוץ תילי תילי של הלכות והכל משל משה דוק והבן. וכמה שכתוב סנהדרין דף ל"ה ולי מה יקרו ריעך אל על רבי עקיבא וכן כאן מתיבת יקר ויש בתיבה זו נוטריקון יקר רבי עקיבא מה עצמו ראשיהם ראשי וקוצי אותיות אספרם מחול ירבון תילי תילים של הלכות על כל קוץ:

ושלך קיימת. וזהו אליך ופי' שכל הפרות האדומות נתקדשו מפרתו שעשה משה וממנה נגנז לקדש לעתיד:

פסקה ז

ר' אחא בשם ריב"ח. תנחומא בסי' ח' ופסיקתא שם סי' י"ג. ופירוש מאמר זה נדפס בארוכה בהקדמתי לספרי מדרש תנאים בהקדמה הנקראת האחד אליעזר קחנו משם:

ושם האחד אליעזר. מאחר שאמר שם האחד גרשון הי' לו לומר ושם השני אליעזר ע"כ דורש ושם האחד המיוחד אליעזר לרמוז על התנא ר' אליעזר ע"פ מדה י"ז שמפורש במשנה ובאופן המבואר בהקדמתי הנ"ל:

פסקה ח

שאל כותי אחד. תנחומא סי' ח' הנ"ל ובפסיקתא שם סי' י"ד והוא ד"א ופירוש אחר על זאת חוקת התורה:

רוח תזזית. ב"ר פר' י"ב סי' ט':

לא המת מטמא. שאין הדברים דומים שרוח תזזית מין חולי ה' וזהו רפואתו ומ"ש בפסוק רוח הטומאה פי' רוח הטעות של יצר המתעה והמטעה שבגוף האדם ואין זה ענין לטומאת מת:

פסקה ט

קח את המטה. תנחומא כאן סי' ט' וראוי הי' לרשום כאן פרשה מיוחדת בפני עצמה מאחר שהוא ענין מיוחד כולל כמה דרשות אך מאחר שכל הענין לקוח מהתנחומא ושם אינו נוהג בפרשיות רק בסדרים גם כאן לא רשמו פרשה. ויובדל מענין הקודם ברושם סימן כפי דרכנו:

חס על ממונם. אע"פ שכתוב ורחמיו על כל מעשיו ונותן לחם לכל בשר בחסדו התמידי אך כאן שנתן לישראל מים ע"פ נס מהצור בשינוי הטבע שאין זה שייך בשביל בהמות רק על שחס על ממונם של ישראל כמו על עצמם אף בשינוי הטבע ודו"ק:

ויקהילו משה. ע' ב"ר פר' ה' סי' ו' שהחזיק מועט את המרובה:

אל פני הסלע וכן הוא אומר. כאן הוחלף סדר המאמר וה"ג בתנחומא אל פני הסלע מלמד שכל אחד ראה עצמו עומד על פני הסלע וכן הוא אומר ואת כל העדה הקהל אל פתח אהל מועד וכן כשעברו וכו'. ופי' על שכתוב את הקהל אל פני הסלע והקהל הי' מחנה של ת"ר אלף גברים ופני הסלע לא החזיק רק איזה אמות ולא ראו את הסלע רק איזה יחידים אלא שהי' נס נפלא שראו כולם את עצמם לפני הסלע וכן אצל פתח אה"מ שראו כלם את עצמם פתח אוה"מ:

גשו הנה. היינו לפני הארון ומסיים בתנחומא וכתיב וכל ישראל עומדים מזה ומזה לארון משמע שכולם סמוכים לארון ממש:

וראו נסים שבסלע. על שעשה הכל בפני כל העם ע"כ הרהרו אחריו כמ"ש בסמוך בשם המכילתא:

יוציא לנו מזו. מסלע שאנו מראים לו לא מסלע שרוצה:

עומד בספק. וכאן חסר שני תיבות אמר משה אם אשמע וכו' או כלשון התנחומא עומד בספק אם שומע להם נמצא מבטל דברי המקום:

והקב"ה לוכד חכמים. וכתוב שם ושולח מים על פני חוצות אז מפר מחשבות ערומים וגו'. לוכד חכמים היינו כשנתן מים מהסלע על פני חוצות כי משה בתולדתו הי' מוכן להכשל במים כמ"ש שמ"ר פר' א' סי' ט"ז ולקמן פר' זו סי' י"ד ובמה ששמר עצמו שלא להכשל במים בזה נלכד ובבאר הראשון בסדר בשלח כתוב עבור לפני העם וקח אתך מזקני ישראל ודרשו במכילתא עבור מהם שאתה מוציא להם מים אלא בפני זקני העם הצדיקים שלא יהרהרו אחריו אך כאן היתה כוונת משה לקדש שמו ית' בפני כל קהל ישראל ובזה נלכד שהרהרו אחריו והקפיד ואמר שמעו נא המורים ונכשל יותר שהכה הסלע פעמים:

אם יראה איש באנשים. וס"ד וכל מנאצי לא יראוה שפי' לבד אלו של חטא מרגלים אלא כל מי שינאץ אותו הוא בכלל עונש זה:

הרי סלע. וזהו מ"ש משה להם המן הסלע הזה כי הם הראו לו סלע אחר ולשון רש"י בחומש המן הסלע הזה שלא נצטוינו עליו נוציא לכם מים פי' שהסלע שהראו הם לא נצטוו רק מן הסלע שהראה להם הש"י ע' שמ"ר פר' כ"ו סי' ב':

מלמדים. מלשון ולא שמעתי לקול מורי וא"כ הוא שבח שמלמדים לאחרים ע"כ הוסיף המדרש את מלמדיהם וע"פ מדת דבר הלמד מענינו דורש כאן מדה ט' שהדבר למוד מענין שרצה לחרפם על המרותם:

הכהו פעם אחת. שאם נעשה כחפצו בפעם אחת לא הי' צריך לפעם שני אלא שלא פעל בפעם ראשון ודורש מפסוק הן הכה צור ויזובו מים ונחלים ישטופו תיבת הן מיותר ותחילה אמר יזובושפירושו טיפין כזב ואח"כ אמר ונחלים יטפו גם ישטפו משמע ששוטף ומכלה כל מה שמוצא ע"כ דורש שכך פי' הן הכה צור שתיבת הן פי' אחת (כי בלשון יוני הן אחת) פעם אחת הכה צור ויזובו מים טיפים וכאלו מפורש ופעם שני הכה ונחלים ישטפו ע"פ מדה ט' וזהו ההכרעה:

מסלע שאמר לו הקב"ה. שמשה אמר המן הסלע הזה בלשון תמיה משמע שלא יוציא מזה וכלשון רש"י שהעתקתי שלא נצטוינו עליו אלא מזה שנצטוינו עליו ע"פ מדה ט' ואולי דורש גז"ש הזה זה אלי שצוה עליו והתמי' תמי' קיימת:

יבקע צורים. הם ב' כ"מ שכתוב ויך את הסלע ובתהלים הן הכה צור וכתוב יבקע צורים וההכרעה שהכאה הי' על האחד שציוהו והבקיעה הי' בהרבה צורים שהיו שם:

ולמה נתפס אהרן. ע' ב"ר פ' צ"ט סי' ה' ומש"ש תנחומא כאן סי' י':

ויאמר ה' אל משה. ואל אהרן:

אשר נסיתי במסה. תריבהו על מי מריבה עשית עמו ריב כאילו חטא ושתק וקבל בילקוט כאן איתא מכאן שהנטפל לעוברי עבירה כעוברי עבירה והי' אהרן יכול לומר אני לא חטאתי אלא שתק וכבש כחו ולא למד על עצמו סנגוריא האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו שלא אמר עשה בשביל אבא עשה בשביל אמי שלא תכנס שכולה בג' בניה (פי' שלא תכנס לארץ ישראל וכמ"ש בסדר עולם פרק ט' שיוכבד מבאי ארץ וכמ"ש בתנחומא סוף ואתחנן שאמר משה יוכבד אמי שהוקהתה שיניה בחי' בשני בני' יקהו עוד שני' במיתתי ואת אחיו לא הכיר שלא הי' לו עסק בשמעו נא המורים ואת בניו לא ידע כשנשרפו בניו ושתק כי שמרו אמרתיך ויאמר ה' אל משה ואל אהרן יען לא האמנתם בי עכ"ל:

פסקה י

והיא גדולה מזו. שמ"ש הצאן ובקר וגו' משמע קיצר אמונה ח"ו יותר מחטא מי מריבה:

להקדישני לעיני בני ישראל. שכאן היה לפני כל קהל עדת ישראל: איתא בפסיקתא זוטרתי כאן מה קידוש היו צריכין לעשות האחד שאמר ודברתם והוא הכה ואהרן עומד ורואה לפי שאותיותיו של הקב"ה אינם דומים זה לזה בתחלה אמר להם והכית בצור היינו בסדר בשלח ובשניה אמר להם ודברתם אל הסלע להודיע כח גבורתו של הקב"ה שאינם דומים זו לזו אלא חדשים לבקרים אלא עשיתם אחרון כראשון. ענין אחר שהי' לכם להוציא מן הסלע שאמרו הם כדי שיתקדש שמי בתורה ע"ש באריכות:

פסקה יא

זש"ה יש הבל. תנחומא כאן סי' י':

לטעון כלום. ב"ר פר' כ' סי' ב':

ולמה אתה מקללני. מפני מה הניחו ציווייך והלכו אחר ציוויי כ"ה שם בב"ר. דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים. אלא על שהיה רשע מסית ומדיח לא הניחו לטעון כלום ומה שהגיע לנחש הרשע הגיע לאהרן הצדיק:

פסקה יב

משל למה"ד. ספרי ריש ואתחנן ד"ר פר' ב' סי' ו' ילקוט שם ויק"ר פר' ל"א סימן ד':

קלקלה. בזנות או בכשפים חטאים שחייבים עליהם מיתה והשביעית לאו גרידא הוא והפגים אינם ראוים עדיין לאכילה ולא נהנתה. ובנמשל שהדור חטאו בפועל והמרו אמרי פיו אך כאן שלא הקדישו שמו לשעה במכשלה ושגיאה:

פסקה יג

שאת השבית הצאן. פי' אם תכנוס יאמרו הבריות שאין המלך חושש כלל להפסד צאנו ואין זה כבודו אלא לא תכנוס עד שתביא הצאן שנשבו שקבלת מידי לבד אלו שנולדו מהם שלא קבלת מידי וכן הוא בנמשל ועי' שמ"ר פר' ב' סי' ד' ופר' ה' סי' יו"ד ד"ר פר' ב' סי' ט' וסוף פרשה ח' תנחומא כאן סימן יו"ד: את הקהל הזה. שמעשה זו היה בסוף מ' שנה הוא הדור השני שבא לארץ ישראל והדור הראשון מתו במדבר אותם יביא עמו לעתיד ב"ב:

פסקה יד

שמקדם היה משה מתוקן. עי' ב"ר פר' ד' סוף סימן ו' שמראשית הבריאה צפה הקב"ה שילקה משה במים ע"כ לא כתב בהם כי טוב ועי' שמ"ר פר' א' סימן י"ח ותנחומא כאן סימן י"א:

היא קדש. וכאן כתוב וישב העם בקדש ונקרא קדש על דרך מגיד מראשית אחרית שעל שכתוב כאן ויקדש בם נקרא שם המקום קדש ונקרא עין משפט כי עין פי' באר כמ"ש והנה נצב על העין וכן על עין המים וכאלו כתוב באר משפט היא קדש ופי' באר משפטו של משה היא קדש כנ"ל ויכו את כל שדה העמלקי כמ"ש סוף בשלח ויחלוש יהושע את עמלק וזה ע"פ משה וגם את האמורי שמשה הכה שני מלכי האמורי סיחון ועוג וזה המה מי מריבה וגו' שמאז מקדם ויקדש בם עי' תנחומא:

המה מי מריבה. לשון רבים על כל המימות:

פסקה טו

שנענש על ידם. כמ"ש אשר רבו בני ישראל את ה' ויקדש בם היינו שעשה הדין במשה ואהרן ובתהלים מפורש ויקציפו וגו' וירע למשה בעבורם וזהו לא עשה לרעהו רעה תהלים ט"ו והפסוקים נדרשים במשה כמ"ש שמ"ר ריש פר' ד' על מזמור כ"ד שבתהלים מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו שמדבר במשה וכן כאן במזמור ט"ו מי ישכון בהר קדשך מדבר ג"כ במשה וענין שני המזמורים אחד הוא ואיך הוא משבח למשה לא עשה לרעהו רעה א"כ הוא מעשה רשע אלא פירושו אעפ"י שרעהו עשה לו רעה לא השיב לו רעה וכמ"ש אל תאמר אשלמה רע וכמ"ש אל תאמר כאשר עשה לי כן אעשה לו וכמ"ש ב"ר פר' ל"ח סי' ג' עי' מש"ש וכן וחרפה לא נשא על קרובו פי' ג"כ שאם חרפו קרובו לא ישלם לו חרפה:

אלא וישלח מלאכים. ודורש סמוכים שסמך למי מריבה וישלח מלאכים אל מלך אדום לטובת ישראל:

אתה ידעת. ולא אמר שמעת לרמוז על ענין ידוע תדע ע"פ מדת ממעל:

על זקניהם. על אבי אביהם של כמה דורות שהיו לו שני בנים ונעשו שתי משפחות והבנים של זרע אח אחד שלמו החוב עם זרעם ומשפחת האח השני לא השתתפו בשילום החוב ואח"כ הוצרכו בני המשפחה בני האח ששלמו החוב לבקש עזר מבני משפחת האח שלא עזרו בשילום החוב וכך בנמשל שאברהם נגזר עליו כי גר יהיה וגו' ועבדום וענו אותם ויצאו מזרעו שני בנים שהיו חייבים לשלם החוב ולא שילם אלא אחד וזהו וירדו אבותינו מצרימה הם יעקב ובניו וכן וירעו לנו מצרים ולאבותינו זרע יעקב כל הדורות שהיו באותן מאתים ועשר שנים:

מה טיבם של אבות כאן שנאמר וירעו לנו המצרים ולאבותינו. פי' מאחר שכתוב וירדו אבותינו מצרימה וגו' היל"ל וירעו להם המצרים ולנו ולמה הזכיר עוד הפעם ולאבותינו ועוד שהיל"ל לאבותינו ולנו ע"כ דורש שפירושו על האבות הראשונים שכשישראל בצרה מרגישים האבות בצערם וכן מפורש בשמואל א' י"ב ט"ו ואם לא תשמעו והיתה יד ה' בכם ובאבותיכם:

מי באר. ואם הכוונה על באר של אדום הול"ל מי בארות ובורות על כן דורש שהכוונה על באר של ישראל שלא ישתו רק מבארות של אדום שיקנו מהם מים וכאן ברמז ומפורש בדברים ב' ו' אוכל תשברו מאתם בכסף ואכלתם וגם מים תכרו מאתם בכסף ושתיתם ובאדום מדבר שם כמ"ש בריש הענין אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו הרי ע"פ מדה י"ז נצטוו לקנות מהם אוכל ומים:

אמר להם משה. תחלה אמר המדרש כך אמר הקב"ה למשה ואח"כ אמר להם משה כי המדרש דקדק לשון הכתוב שאמר שם דברים ב' ויאמר ה' אלי לאמר ואת העם צו לאמר וגו' עד כי לא אתן עד אוכל תשברו וגו' ושתיתם הכל דברי הש"י ואח"כ אמר כי ה' אלהיך ברכך וגו' ידע לכתך וגו' וזה דברי משה שאם היה דבור הש"י כמו הפסוקים הקודמים היל"ל כי אני ברכתי אתכם וזהו אמתת כוונת המדרש בפשט הכתוב:

שלא הפסדתם בשעבוד. שכך אמר הקב"ה ואחרי כן יצאו ברכוש גדול כך הוא בתנחומא:

שאנו חוסמים את בהמתינו. רש"י בחומש פירש דרך המלך נלך אנו חוסמין בהמתינו שלא יטו לכאן ולכאן ונראה שפירש מ"ש לא נטה ימין ושמאל על הבהמות אך במדרש מפורש על ולא נטה ימין ושמאל דרשה אחרת ואפשר דתרתי שמעת מינה ויתכן שדורש דרך המלך נלך כמו שעשה אברהם אבינו שהיה חוסם בהמתיו כמ"ש ב"ר פר' מ"א סי' ה' ופר' ס' סי' ח' מדכתיב ויפתח הגמלים שהתיר זממיהם ונקרא אברהם מלך כמ"ש ב"ר פר' מ"ב סימן ה' עמק המלך:

בכל סביבותינו. משמע שיש רשות בסביבות האומה ולא לכבוש האומה עצמה וזה צ"ע שאם על אדום ועמון לא היה להם רשות אפילו על הסביבות ואם על אומות אחרות היו כובשים האומה עצמה כמ"ש אצל עמלק ומדין בתורה ואם על מואב שלא היה להם רשות על האומה עצמה רק על סביבותם איך אמר בכל סביבותינו ובהכרח שבאמת כוונת המדרש רק על מואב לבד וכמ"ש עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו וזהו בכל סביבותינו מה שנקרא בתורה כל סביבותינו:

לא תעבור בי. פן בחרב אצא לקראתך וזהו מ"ש אני שלם שאני בקשתי מאדום בשלום וכן ממואב ומסיחון מכל אלו בקשתי בדברים של שלום והם על שידעו שאיני רשאי להלחם בם ע"כ והמה למלחמה והיינו מואב ואדום (אך סיחון טעה בזה הוא סבור שכמו אדום ומואב שלא הניחו לישראל לעבור בהם ולא נלחמו בהם ועברו מהם כך יעברו ממנה בלא מלחמה עמו וזהו עומק כוונת הפסוק בדברים ב' כ"ט כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר ובני מואב היושבים בער על שזהו ארצם לעולם עשו כן אבל לא סיחון ודו"ק) ודורש פסוק זה על אדום כמ"ש בפסוק הקודם רבת שכנה לה נפשי עם שונא שלום כמ"ש שאמרו לאדום והנה אנחנו בקדש עיר קצה גבולך וכתיב בדברים סוף א' ותשבו בקדש ימים רבים ופי' איך הוא שונא שלום כי אני שלום בקשתי והוא ענה לי בחרב כמ"ש ויצא אדום לקראתו בעם כבד וביד חזקה ומאמר זה בתנחומא סי' י"ג:

ולא הכל מהם שאני. פי' שלא תאמר שעברו בזה על רצון הש"י מה שלא עזבו לישראל לילך דרך ארצם אלא כך הי' רצון הקב"ה שלא יעברו בהם כמ"ש דברים ב' אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו וגו' כי לא אתן לכם מארצם עד מדרך כף רגל ואין הפירוש מדרך כף רגל זה מדה קטנה בארצם אך יתפרש כי גם לדרוך ברגל לפי שעה לא אתן לכם וישראל סברו שאם יבקשו בשלום ובבקשה יעתרו להם אך הם שנאו השלום:

אע"פ שאיני מפורש כאן. זהו עצם מדה י"ז וכלשון הברייתא במדה זו:

קל מיפתח. כמ"ש ר"ה דף כ"ה שקל הקב"ה שלשה קלי עולם. ירובעל בדן יפתח ויפתח הקל בשלשה אלו ומ"ש כאן קל מיפתח ובגמרא קלי עולם אין הכוונה קלים מכל קלי העולם חלילה שהרי בכולם כתיב שזכו לרוה"ק ולגבורה עליונה אלהית אלא הכוונה כנגד החמורים היו הם קלים אך בדורם היו הם גדולים מכולם שהיו שופטיהם ע"פ ה'. ומ"ש מלמד שהכל ברוה"ק הכוונה שלימד מכאן שספר שופטים נאמר ונכתב ברוה"ק שהרי יפתח הקטן מכל השופטים וכמ"ש ויק"ר פר' ל"ז בסופו שקראו אותו עם הארץ גלה דבר שאינו מפורש בתורה ומנין ידע אלא שדיבר ברוה"ק ובתורה העלים והניח מקום ליפתח להתגדר בו ונידון במדה כ"ה דבר שהי' בכלל שדיבור זה של יפתח בכלל כל דבריו ובכלל דברי שופטים ויצא מן הכלל בדבר זה להודיע דבר חדש שנדע שהוא ברוח הקודש לא על עצמו יצא אלא על הכלל כולו יצא שכולם ברוה"ק:

אף משה רמז כאשר עשו לי בני עשו היושבים בהר שעיר. הנה רש"י בחומש פי' לפי פשוטו שמ"ש כאשר עשו לי בני עשו לא לענין לעבור בארצו אלא לענין מכר אוכלים. וכוונת רש"י שהרי לא הניחו בני עשו ובני מואב לעבור בארצם ואיך אמר לו משה רק אעברה ברגלי כאשר עשו לי בני עשו וגו' עד אשר אעבור אלא בהכרח שיפורש פשוטו ע"פ מדה י"א סידור שנחלק ומדה ל"א מקודם ומאוחר שבענין כאלו כתוב אעברה בארצך וגו' לא אסור ימין ושמאל רק אעברה ברגלי עד אשר אעבור את הירדן וגו' אוכל בכסף וגו' עד ושתיתי כאשר עשו לי בני עשו וגו' והמואבים היו יושבים בער ולמה לא כתוב בתורה כן כפי משמעות פשוטו שהרי כפי מ"ש רק אעברה ברגלי בסוף פסוק ומתחיל פסוק אחר כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר והמואבים היושבים בער עד אשר אעבור את הירדן הרי שגם מ"ש כאשר עשה לי הוא לענין ההעברה אלא שיקשה שהרי לא הניחו לעבור כנ"ל ואיך יאמר כאשר אלא שלפי הדרשה בהכרח ג"כ שיודרש ע"פ מדות הנ"ל מדה י"א ומדה ל"א שמ"ש כאשר עשו לי עד היושבים בשעיר מקומו אצל ולא אבה סיחון מלך חשבון העבירני בו כאשר עשו לי בני עשו וגו' והמואבים וגו' וכמפורש בשופטים וגם אל מלך מואב שלח ולא אבה הרי בין לפי הפשט ובין לפי הדרש פסוק כאשר עשו עד בער אינו במקומו וזהו עומק כוונת הסוף פסוק שאצל תיבת ברגלי והאתנחתא שאצל תיבת בער ואם לא מצאנו מפורש כן בשופטים וגם אל מלך מואב לא היינו יכולים לדרוש כן אך עתה מה שמפורש שם הוא בתורה ברמז ע"פ המדות הנ"ל ועתה שמפורש בשופטים אנו דורשים עוד ולא אבה סיחון כאשר עשו לי וגו' הרי בא ללמד ונמצא למד שכמו מלך סיחון ולא אבה כך מלך מואב ולא אבה ועל בני עשו מפורש בתורה מה שעשה ועל מואב בשופטים וכאן ע"פ המדות ברמז ודוק מאד והבן בפסוקים בשני הדרכים ע"פ המדות ושים לבך עליהם:

פסקה טז

זש"ה בהתחברך. תנחומא כאן סימן י"ד וכמו שהיה ליהושפט עם אחזי' על שנתחבר עמו פרץ ה' מעשיו ונשברו האניות ששלחו יחד על שפת ים בארץ אדום בעציון גבר על הגבול וכן כאן בגבול אדום שהוא מוכן לפורענות וכמו שהקדמנו בסימן הקודם שישראל עשו מעצמם ששלחו למלך אדום ולא היה מהקב"ה ועל כן פרץ ה' מעשיהם ומת אהרן וכו' ע"פ מדת סמוכין ולא לומר שעל כן מת אהרן שהרי מפורש בתורה טעם מיתתו על חטא מי מריבה אלא הכוונה למה דווקא כאן ולא אצל הירדן בסוף ביאתם לארץ:

ויסעו מקדש. ויבואו כל בני ישראל כל העדה הר ההר:

מן אותם שכתוב חיים כלכם היום. דקדק המדרש לכתוב מן אותם ולא אותם שהרי פסוק זה כי כל האיש אשר הלך אחר בעל פעור השמידו ה' אלהיך מקרבך ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום ופסוקים של כאן היה קודם שמאדום נסעו למואב וכוונת המדרש על שמתו דור הראשון של מרגלים ונשארו הדור השני כולם חיים רק שמתו הרבה מהם בעון פעור שאח"כ נאמר עליהם חיים כולכם היום:

למשכן שהוא חונה שם. זה היה בכל המסעות שהניח מקום גבוה מכל המחנה למשכן אבל לא היה הר גבוה לבד שלשה הרים שחושב שמפורשים בתורה:

פסקה יז

שמודיעים לצדיקים. תנחומא סימן ט"ו ומ"ש בשבת ל' ובקה"ר צ"ז ב' שאמר הקב"ה גזירה היא מלפני שאין מודיעים קצו של בו"ד היינו קודם שהגיע עת המיתה כמ"ש יצחק לא ידעתי יום מותי אבל כיון שהגיע מודיעים להם כידוע מכמה מעשים בש"ס וכמ"ש ביחזקיהו המלך צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה וכאן מוכיח ממ"ש יאסף אהרן וגו' קח את אהרן ואת אלעזר ואח"כ חתם עוד הפעם ואהרן יאסף ומת שם א"כ מ"ש תחלה יאסף אהרן מיותר אלא הראשון להודעה להוריש הכתר והשני לקיום המעשה:

שלא ידע בה ברי'. קודם שמתה ואח"כ ידעו הכל:

קטליקין. מפורש לעיל פר' י"ח סימן ט"ו ממונים על אוצרות המלך:

כשאני מסלקן. שאני צריך לסלקם לטובת ישראל שיוכלו ליכנס לארץ וגם לשמוח בנשמותיהם שרוכב ערבות שש ושמח בבוא אליו נפש נקי צדיק ואגב שדרש כאן על אהרן דרש ג"כ על משה כמ"ש בסדר וילך הנך שוכב עם אבותיך וגו' עד עוד כתוב ומות בהר:

אצל בני ראובן וגד. כמו משה עצמו אע"פ שגם עליו נגזר שלא יכנס לארץ עם כל זה נכנס לנחלת ראובן וגד וביקש גם על אהרן והשיב לו אשר נתתי לבני ישראל שמיתתו מעכבת ביאת הארץ וצ"ע שהרי לעיל כתוב לא תביאו את הקהל אל הארץ אשר נתתי לבני ישראל כמו שכתוב כאן אצל אהרן ומשה בכלל ועם כל זה נכנס משה לארץ בני ראובן והוריש לישראל ארץ סיחון ועוג ולמה נגזרה על אהרן שימות לפני כניסתם בארץ סיחון ועוג ודרך כלל הענין בזה כי שלשה אחים הללו מרים אהרן ומשה נבראו להיות גואלי ישראל בהנהגה אלהית נסיית בלא הנהגה טבעית כלל. מים בזכות מרים מצור החלמיש. ענני כבוד בזכות אהרן ומן בזכות משה וכל זה במדבר ממש שהיה רחוק מהישוב אך עתה כאשר הגיעו לישוב אצל אדום ומואב ואמורי שהגיע העת שתשוב ההנהגה הטבעית למקומה בהכרח שיסתלקו אלו במקום כבודם כמו החמה שלא תזרח בלילה בעת הלבנה כך לא היה אפשר לאלו שיחנו בארץ ע' בד"ר פר' ט' ריש סי' ט' ומש"ש ופרטי הדברים למה זה כאן וזה כאן צ"ע כנ"ל:

פסקה יח

ומוכיחין אדם הראשון. ובתנחומא סי' ט"ז הגי' לאדם הראשון:

יותר מארבע עונות. ק"ו ממשה שיש לו יותר מארבע וכמ"ש תנחומא ואתחנן שמונה למשה ו' עונות ובפיוט יש על שחטא בעשר נחרתו בו מיתות עשר וצ"ע למה תפס חשבון ד' ואמר יותר מד':

אמרתי לא אראה יה. כי ישעיה אמר לו כי מת אתה בעוה"ז ולא תחי' לעוה"ב א"כ לא אראה יה כמו שאר הצדיקים שרואים השכינה לפני מיתתם גם לא אביט אדם עוד כמו שאר הצדיקים:

נענשים מיתה. אע"פ שחטא קל וקטן שאינו כדאי לעונש מיתה ועיקר המיתה בחטא אדה"ר עכ"ז גוזר על הצדיקים מיתה על חטאים קלים ליתן מנוחה לאדה"ר בגן עדן:

פסקה יט

קח את אהרן. תנחומא כאן סימן י"ז וס"ד ואת אלעזר בנו והפשט את אהרן את בגדיו והלבשתם את אלעזר בנו שיראה בעיניו שאלעזר יורש גדולתו ולשון קח פי' קחהו ונחמו בדברים כמ"ש ב"ר פר' י"ז סי' ה' עי' מש"ש ואיזה דברים הדבר למוד מענינו מלבישת הבגדים לאלעזר:

ויפשט אהרן. פשוטו משמע שהפשיטו לאהרן בגדי כהונה והלביש לאלעזר והקשה המדרש שזה לא יתכן שהיה בהם שעטנז שלא הותר לו אלא בשעת עבודה בפנים והנה אם היה כתוב כאן בפירוש בגדי כהונה בעת שלקח אותו היינו אומרים מי שצוה על הכלאים התיר לו בשעת עבודה ובשעת מיתתו ולהלביש לאלעזר אך מאחר שאינו מפורש א"כ מ"ש והפשט את אהרן להודיע שבלשון שאמר לו בעת שצוהו לעבוד באוה"מ בסדר צו קח את אהרן ואת בניו ואת הבגדים בו בלשון אמר לו כאן קח את אהרן ומ"ש והפשט את אהרן את בגדיו פי' שיודיע לו שלא ילבישם עוד כי ימות ומ"ש והלבשתם את אלעזר פי' שיודיעם שאלעזר ילבוש אותם ויעבוד בהם וא"כ חולק המדרש על הספרי שסובר שהיה כפשוטו שהפשיט בגדי כהונה מאהרן והלביש לאלעזר והיה הלבישה בנס. ולשון רש"י בחומש את בגדיו את בגדי כהונה גדולה הלבישהו והפשיטו מעליו לתתם על בנו בפניו ותיבת הלבישהו מיותר שהרי היה הולך בהם אלא שסובר כמ"ש בספרי הנ"ל והוקשה לרש"י ז"ל קושית המדרש שאסור לילך בהם ומכריע שלקחו עם הבגדים ועד ההר הלך בבגדיו עצמו ובהר הלבישו בגדי כהונה לקיים מ"ש והפשט את אהרן את בגדיו והלבשתם את אלעזר בנו וכמו שכתוב תחלה בסדר צו קח את אהרן ואת הבגדים כך היה כאן ג"כ את אהרן ואת הבגדים ובזה הכל על נכון:

פסקה כ

ויראו כל העדה. תנחומא בסימן י"ז עי' פר"א ריש פרק י"ז בא"א ספרי סדר וילך בא"א ובגמרא ר"ה דף ג' בא"א:

ויעמוד בין וגו'. ותעצר המגפה:

אמרו האיך מלה"מ דורש כן על שכתוב וימת אהרן בראש ההר וירד משה ואלעזר מן ההר ויראו כל העדה כי גוע אהרן משמע שלא ראו עד שירדו מההר אל העם וגם הוא מיותר שהיה די במ"ש ויבכו ומאי ויראו היאך ראו שגוע אלא שקודם שירדו לא ידעו כלום מה נעשה באהרן וכשירדו והודיעו להם שמת ועל שהיו כל ישראל אוהבים לאהרן ובשעה קטנה נעדר מהם ולא ראוהו מת ולא נתבעו לעסוק בקבורתו ולגמול חסד עמו על כן חשדו את משה ואלעזר כי לא האמינו שימות על ידי מלאך המות ובהכרח שהתפלל משה מגודל צרתו וע"פ נס ויראו כל העדה כי גוע אהרן וכל זה ע"פ מדה ט':

וישמע הכנעני מלך ערד. יושב הנגב:

עמלק יושב בארץ הנגב. בצד שצריכים היו ישראל לעלות כמ"ש עלו זה בנגב ואם כן הוא שמע תחלה מה שנעשה בישראל ואם כן מ"ש כאן וישמע הכנעני אשר היה ע"כ שהוא עמלק יושב הנגב שהרי הכנעני יושב על הים ויד הירדן שהי' רחוק מישראל אז שעדיין היו בגבול אדום:

וארון ברית ה' וגו'. וס"ד לתור להם מנוחה ועל שראה את הארון נוסע לפניהם בלא ענני כבוד שנסתלקו ענני כבוד נסתלק אהרן וזהו כי בא ישראל דרך האתרים שבאו עם הארון בלא ענני הכבוד ודורש ב' כ"מ מדה ט"ו במדבר י' ל"ג כתיב וארון ברית ה' כנ"ל ובדברים א' ל"ג כתיב ההולך לפניכם בדרך לתור לכם מקום וגו' ובענן יומם וההכרעה כאן בחיי אהרן בענן וכאשר הסתלק אהרן הי' הארון בעצמו התייר. ובסדר עולם פרק ט' ובירושלמי פרק א' דיומא דורש שאהרן הוא התייר הגדול (וממוצא דבר כאן ובסדר עולם ובירושלמי הנ"ל תבין שבחנם כתבו התוספות על רש"י דלא דק ורש"י יאמר על התוספות שהעלימו עין מכל המקומות הנ"ל והדרשה רק מפסוקים דחוקת ולא מפסוקים דמסעי ודו"ק):

נתגרה בהם פעם ושתים. כמ"ש בסמוך. א' בסוף בשלח והב' אצל מרגלים בסדר שלח לך וצ"ע שהיל"ל ושלש דכאן הי' הפעם הג':

שנאמר בהם. בכנענים:

כי החרם תחרימם. דברים כ' י"ז (וצ"ע שלא הביא פסוק הקודם בדברים ז' ב' החרם תחרם אותם והזכיר כנענים בשני המקומות וכן מפורש בסוף בשלח כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים ובסוף תצא מחה תמחה את זכר עמלק מתחת השמים וכן בדברים ז' כ"ד והאבדת את שמם מתחת השמים אצל ז' אומות) ועל נדרו כאן ישראל והחרמתי את עריהם וגו' ויחרם אתהם ואת עריהם בלשון שכתוב אצל כנענים ע"פ מדת ממעל. וע' מה שכתבתי בב"ר פר' ע"ד סי' ט"ו באריכות ובילקוט תהלים ס' אצל אדום ומואב וארם וכן כאן:

רצועות מרדות. נוטריקון של תיבת ערד שאם כפשוטו על הכנעני ניחא מ"ש מלך ערד כמ"ש יהושע י"ב מלך ערד אחד אך עמלק אינו מלך ערד ע"כ דורשו נוטריקון ע' ור' בתיבת רצועה רו"ד בתיבת מרדות וכמ"ש שמ"ר פר' מ"ב ריש סי' ה' לך רד מרדות הם צריכים:

שבע מסעות לאחור. וכן הוא בס"ע פרק ט' שבע מסעות וז"ל המכילתא בשלח פסוק ויסע משה וכן מצינו שחזרו לכבודו של אהרן לקבורתו שמונה מסעות שנאמר דברים י' ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן וגו' וכי במוסרה מת והלא לא מת אלא בהר ההר שנאמר ויעל אהרן הכהן הר ההר וכו' אלא מלמד שחזרו לכבודו של אהרן לקבורתו שמונה מסעות שנאמר ויסעו ממוסרות ויחנו בבני יעקן וגו' ויחנו בחור הגדגד וגו' ויחנו ביטבתה וגו' ויחנו בעברונה וגו' ויחנו בעציון גבר וגו' ויחנו במדבר צין היא קדש וגו' ויחנו בהר ההר. הרי שבע מסעות לאחור. א' מהר ההר לקדש. ב' לעציון גבר. ג' לעברונה. ד' ליטבתה. ה' לחור הגדגד. ו' לבני יעקן. ז' למוסרה. ועם הר ההר הרי ח' והמדרש חושב המסעות שהלכו ז' פעמים והמכילתא חושב המקומות שהיו בהם ומ"ש שבמוסרה מת הוא כמ"ש בירושלמי יומא פרק א' וז"ל שם וכי במסרה מת. וכו' כל הענין עד וישבו וקשרו הספדו וגמלו לצדיק חסד והעלה עליהם המקום כאלו מת שם ונקבר שם וגמלו לצדיק חסד עכ"ל. וכן העתיק המפרש במכילתא מתרגום יונתן על התורה פסוק שם מת אהרן ופי' שהעלה עליהם המקום כאלו גמלו לצדיק אהרן חסד במקום מיתתו והובא הירושלמי ברש"י סדר פנחס פסוק לזרח וגם ברש"י הגי' שמונה מסעות ופי' כנ"ל וכוונת חז"ל בכל הנ"ל שדורשים מדה ט"ו ב' כ"מ כאן כתוב שמת בהר ההר ושם בדברים י' כתוב במוסרה שם מת אהרן ובסדר מסעי כתיב ויסעו ממוסרה ויתנו בבני יעקן ובדברים י' כתיב ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה ג"כ ב' כ"מ וההכרעה שחזרו לאחוריהם מהר ההר למוסרה ותחלה הי' נסיעתם ממוסרה לבני יעקן וכשחזרו הי' מבני יעקן למוסרה וכמ"ש רש"י בדברים יו"ד פסוק ובני ישראל נסעו הנ"ל ע"ש באריכות וגם כאן העתיק רש"י שמונה מסעות ופי' כנ"ל על המקומות שלא יתכן לשבש כל כך במכילתא ב' פעמים ובירושלמי שם וברש"י פנחס הנ"ל ב' פעמים וברש"י דברים י' ה' ג"כ ב' פעמים ח' מסעות:

פסקה כא

ובניכם יהיו רועים. וס"ד וידעתם אח תנואתי מלשון כי הניא אביה אותה שפי' הסרת רצון וכן כאן הסרת רצון וקוצר רוח ועקת נפש:

השוו עבד לקונו. שאמרו למה העליתונו שכללו אלהים ומשה בתיבה אחת בלא הבדל:

אם יראה איש באנשים. וס"ד את הארץ הטובה דברים א' ל"ה ובכלל הטובה הם הפירות וכמ"ש נחמיה ט' ל"ו והארץ אשר נתת לאבותינו לאכול את פריה ואת טובה וגו' ע"כ לא הביא המדרש פסוק של שלח לך דשם לא כתיב הטובה והדרשה הוא ע"פ מדה ט"ו וי"ז דכאן כתיב ותקצר נפש העם בדרך ושם כתיב ורוחך הטובה נתת להשכילם והכריע מפסוק וידעתם את תנואתי ומי שאינו בכלל קללה זו עליהם נאמר ורוחך הטוב וגו':

ונפשנו קצה. על שלא היו יכולים לאכול דבר אחר ולא אכלו רק מן בבוקר ובערב על כן קצה נפשם בו כי לא היה בהם הרוח הטוב להשכיל על הטוב של המן ולא הצדיקו הדין של הקללה עליהם וחטאו יותר ולא מתו מיתת עצמם כ"א ע"י נחשים:

תוכן העניינים

פירוש מהרז״ו על במדבר רבה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה