פירוש מהרז״ו על איכה רבה· רבי זאב וולף [מהרז"ו] איינהורן
פרשה א
פסקה א
בפחזותה. במריה ומרדה. בניוולה כשנענשה על מרי' ומרדה והכוונה שכל ג' אלו היה בדרך תימה ופלא שנופל עליהם שאלת איכה שלא היה כמוהו בעולם לא בשלוותה ולא בפחזותה ולא בניוולה שהיה הכל בפלא שלשון איכה הוא שאלה בלא תשובה:
מנין איכה. שעל שתיבת איכה היא שאלה בלא תשובה ע"כ דורשה למדת גימטריא:
ביחידו וכו' ובמילה וכו'. המדרש חושב כסדר הענינים ולא כסדר האותיות שהיו"ד קודם לכ' אך ענין המילה הוא קודם ליו"ד הדברות שמצות המילה היתה יושבת וממתנת עשרים דור עד שנתנה לאברהם ובאופן זה היא רמוזה באות כ':
בל"ו כריתות. עד בדד. שתיבת בדד הוא לשון זכר ומאחר שאמר ישבה לשון נקבה היל"ל בדודה ע"כ דורש בדד לגמטריא:
אפקלטורין. במו"ע ערך זה ובערוך ערך פלקט גם במ"ע ערך פוקלטין והכלל מעשה חושב ורקמה ומ"ש אונקלוס צ"ל עקילס כי אונקלוס תרגם התורה ועקילס תרגם נו"כ:
בגדי בדדין. בגדי דורכי בית הבדין שהם תמיד מאוסין כמ"ש שבת שמן של בדדי ומחצלאות של בדדין:
אר"נ אמר שמואל. לקמן פסוק ישב בדד:
תולה שק על פתחו. שאין זה כבוד המלך ללבוש שק אלא תולה כנגדו לזכרון אבל. ומ"ש על פתחו שדרך שער השמים עולים לכסא כבודו:
עד דכרסוון רמיו. וזה היה בסוף שבעים של גלות בבל שראה דניאל בחלום נבואתו דכרסוון רמיו שהגביה והרימו הכסאות שהיו הפוכים עד עתה מעת חורבן ביהמ"ק וישב עתיק יומין כ"י על כסא זקופה:
אבק רגליו. בלא נעל לא כמ"ש על אדום אשליך נעלי:
מה ראיתם בעבודת כוכבים וכו'. צע"ג מה ענין שייכות מאמר זה לכאן:
איכה. אוי לך. כי השי"ת אינו צריך לשאול איכה איה מקומך כי אין לפניו סתר ובהכרח לדרוש התיבה נוטריקון וכן כאן איכה:
בימי יהויקים. כמ"ש ירמיה ל"ו שיהויקים שרף המגלה הראשונה וכתב תחתיה כל מגלות אלו וכמ"ש לעיל פתיחא כ"ז:
פסקה ב
חד חייט. צ"ע איך הזדמן כל ענין זה על ידי חייטים בצור ובירושלים אלא שדברו בחידות ורומזים לענינים נעלמים:
דאיטום קמייתא. עיין ערוך ערך דייט שפי' מלשון דיוטא ודרך הדיוטא מכר להקונים בפעם ראשון אונקלא לכל אחד הוא איזה משקל קטן וכו':
בסדקי. במ"ע בלשון יוני אוצר של תבואה:
פר קרב בכ"ד. צ"ע שהרי זה שנינו בעולות שפר העולה היה צריך לכ"ד כהנים אבל כאן מפורש ויזבח שלמה את זבח השלמים ולא נזכר עולות בפסוק ולחלב השלמים היה די בשנים כהנים אך אחר העיון נראה שבפסיק הסמוך כתוב ביום ההיא קידש המלך את תוך החצר וגו' כי עשה שם את העולה ואת המנחה ואת חלבי השלמים הרי מפורש כאן שעשה עולות ג"כ ואע"פ שלא פירש כמה עולות הרי לא בא לסתום אלא לפרש וילמוד סתום מן המפורש מה שלמים המפורשים מאה ועשרים אלף צאן וכ"ב אלף בקר כך עולות ג"כ במספר זה והמנחות בכלל הכ"ד לפר וכן הנסכים. ועדיין צ"ע למה לא כתב בפסוק ראשון שהקריב עולות אך גם בפסוק זה מרומז שהקריב עולות במ"ש את זבח השלמים אשר זבח לה' שתיבת לה' כולל עולות כמ"ש ביצה כ' ע"ב אמרו להם ב"ה והלא כבר נאמר לה' כל דלה' אפילו עולות וכ"ב אלף בקר ולכל בקר כ"ד היו הכהנים לבקר לבד חמש מאות אלף ועשרים ושמונה אלף ולצאן ק"כ אלף י"א לכל איל יעלה ל"א מליאן ושלש מאות ועשרים אלף לבד מה שצריך לשלמים כמספר כ"ב אלף בקר וצאן ק"כ אלף ואף אם נאמר שכל כ"ד כהנים היו יכולים להקריב כמה פרים וחכמים דברו כאן לשון גוזמא כמו בגפן ובתפוח אך האמת שיתנוצץ מן הגוזמא הוא מספר רב ועצום מאד:
כפלים כיוצאי מצרים. מאה ועשרים שרבוא פסחים כל רבוא עשרה אלפים הרי מליאן ושני מאות אלפים פסחים ואכי' לא נחשוב רק יו"ד על כל פסח היו נמצאים בירושלים שנים עשר מליאן ואף כי שהיו גם מ' גם נ' גם מאה צא וחשוב. וזה היה עקרם משני שבטים יהודה ובנימין ובא"י לבד מה שהיה מלאים בכל המדינות של חו"ל שלא היו עולים:
פסקה ג
הם לא פלשו. לקמן פסוק היה ה' כאויב ופי' לא היה חטא במלואו שיעוררו עליהם מדה"ד במלואו מפולש כמו מבוי מפולש לר"ה ברוחב מלואו:
פרה סוררה איכ"כ. וכמ"ש ירמיה ב' בכרה קלה פרא למוד מדבר לא אמר כבכרה כפרא וכן היה יכול לומר פרה סוררה אלא שבאיזה מקומות כתב בכ"ף הדמיון ללמד דבר זה של פלשו אחר מדת הדין:
תובעת מזונותיה. כמ"ש בתנאי כתובה את תהא יתבת בביתי ומתזנת מנכסאי כל ימי מיגר אלמנותיך שכל זמן שאינה תובעת כתובתה יש לה מזונות שעדיין היא דבוקה בבית בעלה אע"פ שאין בעלה שם כך ישראל דבוקים במקום בית המקדש וכל דברי קודש:
איזה ספר כריתות. פי' שלא גרשתיה וכתוב שלחתיה ואתן ספר כריתו יה אליה הרי שגרשה והם שני כתובים מכחישים והכריעו שבאמת גרשה אלא שחטף מידה ספר הכריתות:
אלמנה מעשרת השבטים. ר"ע לטעמיה שסובר שעשרת השבטים אינם עתידים לחזור לעולם הרי שהיא אלמנה מהם ממש ויהודה ובנימין עתידין לחזור ואינה אלמנה מהם ודעת רבנן שכולם עתידים לחזור וכל זמן שהם בגלות היא אלמנה מהם אך יקויים בהם כי לא אלמן יהודה וישראל מיהודה הם עשרת השבטים שעתיד להחזירן ושניהם שוים:
פסקה ד
כבר נאמר רבתי עם. שהכוונה שנתרבו משאר הגוים היינו רבתי בגוים אלא הכוונה שהיתה גדולה מהם בדעה והשכל:
מדיליה. בערוך ערך מדל ב' הביא בשם התרגום כל הון ביתו יתן כל מדלי ביתי. ספרים אחרים פועלים ספרים אחרים מה דיליה עכ"ל ופועליה ומה דיליה ענין אחד הוא וחסר כאן שהאורח שמת שלח להודיע לביתו שהוא חולה נוטה למות ומניח עזבונו כאן עיר פלוני אצל פלוני:
פסקה יד
חד כותאי עבר נפשיה. עי' כל מעשיות אלו בירושלמי מעשר שני סוף פרק ד':
פסקה טז
את מיית פי' מתגבר. יתכן שפי' מיית מלשון מתיך בחרב יפולו וגבורתך במלחמה ובתיבת מתיך הכ"ף הוא הכינוי לנוכח א"כ תיבת מתי הוא גבורים.
רגל ברגל. שהי"ט נקרא ג"כ רגל שהיו"ט יהיה ערום וריק כירך של רגל בלא מכנסים:
פסקה יז
כפא בל"י עשרים. הרי שדורש דברי חלום ע"פ מדת נוטריקון בלשון יוני:
פסקה יח
דברי חלומות לא מעלין. עי' ב"ר פס"ח סי' י"ב וש"נ מה שהעתקתי מהירושלמי פירושו האמיתי ותבין גם כאן:
פסקה יט
מעשה דר' יהושע. עי' מדרש קהלת פסוק ראיתי את כל המעשים:
השום והבצלים מרובים. פי' אתה שואל ומדקדק על מים של העיר שזהו דקדוק של שרים וחשובים. אין זה דאגתך כי לאיש עני כמותך שמאכלך שומים ובצלים. אין לך לשאול על המים:
פסקה כ
לפי שעברו. שהיל"ל היה לשפחה שהיפך של שר הוא עבד והיפך שרה הוא שפחה ע"כ דורש ע"פ מדה ט' וממעל כאלו כתיב שרתי במדינות היתה לשעבוד ועל שעברו על צווי סיני ע"כ היתה למס או על שעבדו לסמל היתה למס שהאותיות שוות בשתי תיבות אלו מורה שעל חטא סמל עונש למס ודעת ר"ב שיותר מורה שהוא על עונש סמל בעבור שהתיבה מהופכת מסמל למס:
ומסא דליבא. כמפורש ביחזקאל כ"א י"ב אל שמועה כי באה ונמס כל לב וגו' וזה היה על חורבן בית המקדש ע"ש:
נכנס אברהם אבינו. לעיל באמצע פתיחא כ"ד וצ"ע מהענין מאמר זה לכאן:
ר' יהודה ור"נ ורבנן. דברי רבנן חסר כאן וכתובים לקמן בסמוך בפסוק אזכרה נגינתי רבנן אמרי לפי שחטאו מאל"ף ועד תי"ו מתנחמין מא' ועד תי"ו:
פסקה כב
בכה תבכה. כל מאמר זה עד ורבנן אמרי נדפס כאן בטעות ומקום מאמר ורבנן אמרי הוא אצל ר' יהודה ור' נחמיה ודברי רבנן נמשכים כל האלפא ביתא עד והביאותים אל הר קדשי ואח"כ יתחיל מאמר בכה תבכה:
היו שיניו קהות. וזהו מ"ש תהלים מ"ב היתה דמעתי לחם יומם ולילה שעל צרת הלחם היתה דמעותי תמידות יומם ולילה וכל דבר תמידי אינו עושה רושם בנפש כ"כ אך באמרם אלי כל היום איה אלהיך כתיב מיד אחריו אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי ועוד שם פסוק י"א ברצח בעצמותי חרפוני צוררי באמרם אלי כל היום איה אלהיך. וכן בפסוקים אלו של תהלים ע"ז אזכרה נגינתי וגו' אימתי אני זוכה כשאני נזכר הלעולמים יזנח ה' וגו' דומה למ"ש איה אלהיך ומה שנדפס תיבות אזכרה נגינתי באותיות גדולות כאלו הוא דבור בפני עצמו הוא טעות הדפוס. וכן מ"ש ר' יודא בר"ס ור' אייבו ג"כ מיותר כאן וט"ס ומקומו לקמן אחר הא"ב והביאותים אל הר קדשי:
פסקה כג
ורבנן אמרי. כצ"ל ורבנן אמרי כשם שחטאו מא' ועד תי"ו כך לקו מאל"ף ועד תי"ו ומתנחמים מא' ועד תי"ו ודברי ר' נחמיה מתפרשים מדברי רבנן וזהו מ"ש מתנחמים כל' רבנן. הקדים ישעיה ורפאן כל' ר"נ:
ואמרת בלבבך. מי ילד לי את אלה. ואני שכולה וגלמודה וגו' הן אני נשארתי לבדי וגו' הרי שנתנחמת ונתרפאת מאיכה ישבה בדד:
יקבץ. מן הגלות:
דרכי ציון אבלות. מבלי באי מועד וישעיה ריפא במ"ש פנו דרך ה' ישרו בערבה מסלה לאלהינו אותם שילכו לעבוד ולבקש ה':
ויצא מן בת ציון כל הדרה. היינו שיצא כ"י השכינה להגלות עם ישראל וישעיה ריפא שיבא ציון גואל ותשוב השכינה למקומה:
זכרה ירושלים ימי עניה ומרודיה. וישעיה ריפא ולא תזכרנה הראשונות היינו הצרות הראשונות וכמ"ש שם בפסוק י"ט כי הנני בורא את ירושלים גילה וגו' ולא ישמע בה עוד קול בכי וגו':
מחיתי כעב. וכענן חטאתיך:
צואת בני ציון. היינו טומאתה:
יוסיף ה'. שנית ידו לקנות את שאר עמו היינו מיד צר:
כל עמה נאנחים. מבקשים לחם. לא ירעבו ללחם:
לא עליכם כל עוברי דרך. הביטו וראו אם יש מכאוב כמכאובי אשר עולל לי וע"ז שייך הפסוק שהביא בסמוך מרום וקדוש אשכון ואת דכא. ירמיה אמר ממרום שלח אש בעצמותי. ישעיה אמר עד יערה עלינו רוח ממרום וכן מצאתי בפסיקתא רבתי הדפסתי זאת לחידוש בספרי מדרש תנאים בליקוטים וחידושים:
נשקר עול פשעי. השתרגו עלו על צוארי:
על אלה אני בוכיה. עיני עיני יורדה מים וכנגד זה כי עין בעין:
פרשה ציון בידיה. אין מנחם לה:
צריק הוא ד'. כי פיהו מריתי:
קראתי למאהבי. המה רימוני. שעשו לי צרות גדולות וכנגד זה וקראת ישועה כנגד הצרות:
ראה ה' כי צר לי. עד נהפך לבי בקרבי:
שמעו כי נאנחה אני. אין מנחם לי:
תבא כל רעתם לפניך. היינו לפניו בהר קדשו בית שכינתו וכן והביאותים אל הר קדשי כנ"ל:
ד"א אזכרה נגינתי. כאן הוא מקומו של פסוק בכה תבכה ואח"כ אזכרה נגינתי ואח"כ ד"א אזכרה נגינתי וס"ד עם לבבי אשיחה ויחפש רוחי הלעולמים יזנח ה' וגו':
שבר שהשברתי. שמ"ר פי"ח סי' ה':
ויהי בלילה ההוא. וס"ד קום רד במחנה כי מחר אתננו בידך:
ויצא מלאך ה'. ויך במחנה אשור:
משתעי אני עם לבי. עם יצר לבבי. ומפשפש בעובדי וזהו ויחפש רוחי:
לא שבק. לשעבר ולא ישבוק לעתיד:
לא יוסיף לרצות. הכתיב לרצות והקרי לירצות לא לירצות בעצמו ולא לרצות אחרים עי' שמ"ר פ' מ"ה סי' ב':
ושב אל המחנה. משמע מעצמו והלא אמר מנודה לרב מנודה לתלמיד ואיך שב אלא שאמר לו שוב:
שוב לדרכך מדברה דמשק. לעיל פתיחא יו"ד ועי' מ"כ שם שאמר השי"ת לאליהו עד שאתה מקטרג לישראל לך וקטרג את אלו היינו דמשק הרי שהרצה השי"ת לאליהו שלא יקטרג על ישראל:
לשון יווני הוא. אפס הניח. עי' ב"ר פרשה מ' סי' ד':
נגמר אותו דבר. ס"ד הנ"ל גמר אומר לדור ודור השכח חנות אל:
הא חסילה והא מסכמא. נגמר הדבר כנ"ל וגם ירמיה מסכים לזה ששכח חנות:
כי אספתי את שלומי מהם וס"ד את החסד ואת הרחמים:
השכח חנותו. הוא ד"א ופירוש אחר על הפ' השכח חנות שהיינו חונים על פיו שהיה שכינתו אתנו:
שלא חלינו. דאי כפשוטו מלשון חולי משמע שהחולי גורם שנות ימין והיל"ל בהיפך שנות ימין הוא חלותי ע"כ דורש חלותי מלשון ויחל משה שענין חלותי הוא שנות ימין ע"פ מדת ממעל ודרך קצרה ומדה י"ז שמניעת תשוב' ותפלה גורמים שנות ימין:
נחללה אותה שבועה. שאם הוא מל' ויחל כדברי ר"א היל"ל על שלא חליתי. ע"כ דורש חלותי מל' חילול היינו חילול ברית ושבועה כמ"ש תהלים פ"ט ל"ה לא אחלל בריתי:
ולפניו יש חליין בתמיה. אלא חלותי חולי שלי ולא שלו כמ"ש שיחת לו לא בניו מומם:
א"ל ימיני חששה לי. פי' אפשר שיקרה כן אצל בן אדם אף שהוא גבור בגבורים מה שלא יתכן לומר אצל הש"י וזה הוא חלותי חילול וחולין הוא לומר כך על הש"י שנות ימין:
אם חליין הם. שמ"ש חלותי שנות ימין הן שני כתובים מכחישים שהחולי הוא אינו שנות ימין חלילה ע"כ דורש ומכריע ע"פ המדות מדה ט' ול"ת ואומר אחת משתי אלה או חלותי או שנות ימין עליון אם חלותי אם קפץ באף רחמיו סלה ואם שנות ימין עליון חלילה הלעולמים יזנח ה' ולא יוסיף לרצות עוד ודוק בפסוקים:
בוכה למשפחותיו. אצל אספסוף ואצל מרגלים כתוב ותשא כל העדה:
קול ברמה נשמע. נהי בכי תמרורים.
על נהרות בבל. שם ישבנו גם בכיני בזכרנו את ציון:
ויש תקוה לאחריתך. וס"ד ושבו בנים לגבולם:
תבכה על שני עגלים. תבכה בכיה א' ודמעתה על לחיה היא בכיה ב':
ד"א על יהודה. ד"א בכה על יהודה תבכה ודמעתה על ציון וירושלים ד"א בכה על גלות עשרת השבטים תבכה על גלות שבט יהודה ובנימין:
ומבכה אחרים. כמעשה דר"ג בסמוך ודורש כופל הבכיות על כל אלו:
הן אראלם צעקו חוצה. עי' ב"ר פרשה נ"ו סי' ה' וש"נ:
דנכסיניה. שייך לדרשת הב"ר שם על יצחק דבר של חוץ מן הדעת שאינו מתקבל על הדעת. ור' ברכיה חולק וסובר שמ"ש חוצה פי' השמימה כמ"ש ויוצא אותו החוצה שהעלה אותו למעלה מכיפת הרקיע וכן צעקו חוצה צעקו בשמים כמ"ש ב"ר פרשה מ"ד סי' י"ב והביא שם ראיה לזה מפסוק עד לא עשה ארץ וחוצות שפי' ארץ ושמים וזהו צעקו חוצה:
ראיתי את ההרים. והנה תוהו ובוהו:
שבעים פרים. עי' במ"ר פרשה כ"א סי' כ"ד:
ומבכה כ"י עמה. וכמ"ש לעיל עסוק זה אתם בכיתם בכיה של תפלות היינו בכיה של מרגלים ותשא כל העדה ויתנו את קולם וגו' ויבכו העם בלילה ההוא:
חובא בישא אזפיתון. במ"ר פ' ט"ז סי' כ' וכ"א. ועי' שמ"ר פ' ל"ט:
פסקה כד
מעשה באשה אחת. לקמן פסוק כלו בדמעות עיני:
פסקה כה
ודמעתה על לחיה. הוא מיותר שהרי כל הבוכים דמעתם על לחים ע"כ דורש לחיה גז"ש:
וימצא לחי חמור. אצל שמשון הגבור כתוב מה לחי דשם גבור אף לחי דכאן גבורים:
על בחוריה. כפי פשוטו שכל הבוכים מקנחים דמעותיהם אך אצל הבחורים הכפותים היו נשארים על לחייהם ונעשים כצרבת שחין שהדמעות מלוחים ומקלקלים הלחיים:
פסקה כו
א"ר לוי. ב"ר סוף פרשה ל"ח וע"ש שבמקום שכתוב לא דורש ג"כ באופן זה. לקמן פסוק פרשה ציון:
פסקה כז
זה מיכאל וגבריאל. אצל מיכאל מפורש בסוף דניאל מיכאל שר הגדול העומד על בני עמך ועל גבריאל עי' לקמן פסוק ממרום שלח אש בעצמותי ובפסוק ולא זכר. שהיו הגחלים עוממות בידו ששה חדשים:
באסקפיות שלהם. הערוך מביאו בערך סקפט ופי' סקפיטי בלעז והמ"ע פי' סקפטי בלשון יווני כסות ולבוש. כשגולה אומה אחת לבין אומה אחרת שלובשים הגולים האסקפטיות של הגוים שבאים בתוכם ומשתווים ומתערבים יחד ומן הסתם הם של כלאים שאין ישראל רשאים ללבשן וגם בלשון הנהוג נקרא סקאפיטקעס הם חצי פוזמקאות הרגלים:
גלתה יהודה מעוני. היל"ל לעוני ע"כ דורש מעוני מחמת עוני ע"פ גז"ש לחם עוני או שכר עוני וכן כל אלו שדורש והולך שנקראו עני במקום אחר לכולם כיון בתיבת מעוני:
קול קילוס עובדי כוכבים. שמ"ש קול ענות הוא לשון קילוס ושירה כמ"ש עלי באר ענו לה. וכמ"ש ותעננה הנשים המשחקות אצל שאול שהוא לשון שירה ואצל העגל פירושו קול קילוס של עובדי העגל:
ומרוב עבודה. היל"ל לרוב עבודה ע"כ דורש מרוב מחמת רוב עבודה שלא שלחו חפשי לעבד עברי מקץ שבע שנים:
אלו מצאה מנוח. שהיה טוב לה בין העובדי כוכבים ובמנוחה לא היו מבקשים שיגאלו כמו ממצרים עי' ב"ר פרשה ל"ג סי' ו':
קטב מרירי. בשירת האזינו פסוק כ"ד וקטב מרירי ונקרא (בתהילים צ״א:ו׳) מקטב ישוד צהרים. במ"ר פי"ב סי' ג' כל הענין בשנוים רבים ובמדרש תהלים צ"א:
גזיז סוגיא דטהירא. גוזז ושודד חוזק שליטת השמש וחומה היינו מתחלת שש שעות עד סוף ט' שעות הם ד' שעות. וע"ש במ"ר השנויים וצ"ע לברר:
גם ברושים. וגו' מאז שכבת לא יעלה הכורת עלינו:
אלא מבלי באי מועד. שארץ החיים שמחה בעושי מצות הבאים בציון לעבודת ה':
זה בא ובועל. לקמן פסוק נשים בציון עינו וצ"ע להשוות ואולי מדרשים חלוקים הם ואולי גם כאן והכוונה על הבתולה האחת שעינו אותה כמ"ש שם וזהו מ"ש כאן והיא מר לה לשון יחידה על בתולה אחת:
קסרין וטריפולין ותנופילין. כצ"ל נעשה קסרין מטרופולין וכמ"ש מגלה דף ו' הובא בערוך קסרית בת אדום שהיא היתה מטריפולין של מלכים:
היו צריה לראש. זה נבוכדנאצר כמ"ש אנת הוא רישא דדהבא:
סבא צותרא. בערוך הגי' צייתור וכתב המ"ע בנוסחאות צותרא פירושו בלשון יווני חסר כל:
קרצטיונה. והערוך גורס קראסטיונה ופירש מענין חשבון:
דלא יחרב לעולם. במ"ר פרשה י"א בריש סי' ג' מפסוק הנה זה עומד אחר כתלנו.
פסקה לב
יכול על מגן. פי' לפי גודל המשפט כליון חרוץ היה אפשר לומר שלא היה כפי החטא אלא מאחר שחטאו כעס עליהם ועשה בכעסו יותר מאשר חטאו אך באמת לא כן הוא כמ"ש כי אתה חשכת למטה מעונותינו וזהו על רוב פשעיה ולא על חנם כפי הכעס:
פסקה לג
מן בת כתיב. מן מלשון מנה:
עוז והדר לבושה. וכמ"ש לקמן פסוק בלה בשרי ועורי. ועורי זה סנהדרין וכמ"ש עור ובשר תלבישני שגורמים הדר:
אלו המשמרות. משמרות לויה המשוררים ומהללים להדרת קדש:
אלו התינוקות. במ"ר פ"ט סי' ז'. כמ"ש עולליה תקחו הדרי ע"ש באריכות שהם גורמים ההדר:
סנהדרין ולא גלתה שכינה. ואף שדרש מתיבת הדרה על סנהדרין ומשמרות אך אינם מפורשים בכתוב כמו על התינוקת:
כשהם רכים. כמ"ש לעולם יהיה אדם רך כקנה שיש לו לב בשר:
ורעו כבשים. וס"ד וחרבות מחים גרים יאכלו ותרגם יונתן ונכסי רשיעיא צדיקיא יכלון:
והופכים פניהם ממנו. כמ"ש בריש מדרש רות כשועלים בחרבות:
ועתה יגדל נא כח ה'. צ"ע והלא פסוק זה אמר משה בתפלתו על חטא מרגלים שרצה השי"ת לכלות כל ישראל ומשה התפלל שלא יעשה כן ואז לא היו עושים רצונו של מקום ויתכן שהכוונה שזכות משה וזכות תפילתו הכריעו שיעשה הקב"ה לישראל כאלו עשו רצונו של מקום:
בלא כח לפני רודף. וכמ"ש לעיל פסוק גלתה יהודה כיון שגלו תשש כחו כנקבה וכן כאן ויצא מן בת ציון כל הדרה ובכן בלא כח:
אין בי כח. עיין לעיל פ' ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל פתיחא יו"ד:
פסקה לד
ימי עניה ומרודיה. משמע שעתה היא בשלוה וזוכרת מה שעבר עליה בימי עניה והלא הקינה בימי עניה מדברים ע"כ דורש שמ"ש ימי עניה פי' בימי עניה זוכרת עונותיה ומרודיה שמירדה שהם מדה כנגד מדה:
אלו דברי תורה. שהיו מחמדיה בימי קדם ועתה עברה עליהם:
רבנן דהתם. של בבל עיין שבת פרק ב' משנה על ג' עברות דף ל"א:
ורבנן דהכא. של ארץ ישראל שהמדרש הוא אגדת ארץ ישראל וזהו מ"ש כאן בנפול עמה ביד צר ואין עוזר לה אז ראוה צרים שחקו על משבתיה:
על שבתותיה. שאמר על משבתיה ולא פירש מה שבת ממנה ומאחר שלא פירש בהכרח שמפורש כאן ע"פ מדת ממעל וגז"ש על שבתותיה:
ובשנה השביעית. שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה':
זה ריב"ז ששבת. כמ"ש לעיל פסוק היו צריה לראש על דוכס דערביא ששחק על ריב"ז וכן צרים אחרים על צדיקים אחרים:
פסקה לה
אבל ישראל חטאו ולקו. כי עובדי כוכבים שלא קבלו התורה אינם נענשים כ"כ אם עוברים ואפילו על שבע מצות שקבלו מאדם הראשון ומנח הרי לא ניתן להם מן השמים כמו התורה לישראל גם לא יצאו ממצרים כמו ישראל והמדרש קיצר וסמך עצמו על שהדברים מפורשים בתורה:
אחור מן הכהונה. כמו שהיתה במצרים בלא כהונה ומלכות:
פסקה לו
בימי צדקיה ערלים היו. שיחזקאל שהיה בימי צדקיה בחורבן הבית אומר בגלות לאותם שגלו עמו בהביאכם לנוכח שבעת שניבא נבואה זו כבר חרב הבית המקדש:
בהביאכם בני נכר. וס"ד להיות במקדשי לחללו בהקריבכם וגו':
תופת שמו. ירמיה ז' ל"א ובנו במות התופת אשר בגיא בן הנם לשרוף את בניהם באש:
חליתא דבר הינום. יתכן שגם בימי חכמי המדרש היה ענין התופת קיים וידעו איך נעשה:
משבעה קנקלים. הביא הערוך ענין זה בערך גיא ובערך קנקל ב' באריכות בשם ילמדנו קדושים ופי' חדרים וכ"ה במ"ע בל' יווני חדרים עי' לקמן פסוק על אלה אני בוכיה במעשה דמרים ושבעה בניה ואיתא בערוך שם שלכך קורים אותו הינום על שמנהמין לפניו ושהתינוק נוהם עד שנפשו יוצא:
חד בכסף וחד בדהב. פי' בעבודת המלך במקום שעושים כסף וזהב:
לורטיא. המ"ע בערך לורטיא הביא מאמר זה וכתב שבעל הערוך גרס ברנטיא ואני אומר שהגי' תהי' לוטריא פי' בלשון יווני כלי מיוחד לרחוץ הגוף וכן הביאו המ"ע בערך לוטריא. ובערוך ערך ברנט הביא מאמר זה וגורס ברנטין ס"א נטלה טורתוק וכו' פי' קומקם. ובילקוט יחזקאל ט"ז גורס ג"כ ברנטין וגורס מכל כלים שיש ליך בבית וכו':