פירוש מהרז״ו על איכה רבה· רבי זאב וולף [מהרז"ו] איינהורן
פתיחתא
פסקה א
צהלי קולך בת גלים. וס"ד הקשיבי לישה עניה ענתות. ובפסוקים הקודמים חושב המסעות שנסע בבואו לירושלים דרך סיפור בלשון עבר קודם פסוק צהלי ואחר פסוק צהלי רק פסוק צהלי הוא בצווי גם יקשה איך אומר לעצים ואבנים צהלי קולך עיר בת גלים ולא מצינו עיר ששמה בת גלים ע"כ דורש פסוקים אלו שהוא צווי לישראל צהלי קולך המיוחד לך ע"פ מדה י"ז הקול קול יעקב היינו ע"פ מדה ט' בדברי תורה בב"מ ובתפלה בב"כ וכמ"ש בסנהדרין דף צ"ד שחושב שם היו"ד מסעות שנסע סנחריב מלך אשור באותו יום שבא לירושלים (וכמ"ש אחר המסעות עוד היום בנוב לעמוד משמע אע"פ שעבר כל המסעות הכתובים שם עכ"ז עוד היום מזה הוכיחו שעבר כל המסעות ביום זה) ופריך בגמרא הני טובא הוה ותירץ צהלי קולך בת גלים נביא דקאמר להו לישראל וכו' מהאי לא תסתפי (פירוש מסנחריב) אלא אסתפי מנבוכדנאצר דמתיל לאריה וזהו ג"כ כוונת המדרש שדורש פסוקים אלו:
מסויימים בים. בעת צרה שגורמים העונות אז גם זכות אבות אינם בתוקפם כהרים אלא כגלי ים שאינם מתקיימים רק לשעה מתרוממים ונשפלים תמיד:
וילך פדנה ארם. כשם שאבותיכם היו גולים כך אתם אם לא תקשיבו שמעשה אבות סימן לבנים:
הקשיבי לישה. ליש הוא ארי. ואיך אומר שהליש יקשיב ואם הכוונה שהליש יבא שמאחר שיקשיבו איך יבא הליש וא"כ הם ב' כ"מ והכריע דמ"ש והקשיבו שייך לבת גולים שהיא תקשיב שהרי לישה שהארי מוכן לבא אם לא תקשיב וזה ע"פ מדה ט' וי"ז ואיזה דבר תקשיב נדרש ג"כ ע"פ מדה י"ז כמ"ש (ישעיה נ"א ד') הקשיבו אלי עמי ולאומי אלי האזינו כי תורה מאתי תצא א"כ מ"ש כאן הקשיבו היינו לד"ת ונבואה:
עניה מן הצדיקים. וכאלו כתיב הקשיבו עניה לישה ענתות:
דברי ירמיה. מן הכהנים אשר בענתות וגי' ילקוט ישעיה הא ירמיה אתי ומתנבא עלך תוכחות והוא אמר עלה ארי מסובכו והוא קינן עליהם איכה:
פסקה ב
מי האיש החכם. וס"ד על מה אבדה הארץ ויאמר ה' על עזבם את תורתי:
רבי הוה משלח לר"א ור"א. הוא ר' יהודה הנשיא נכד רבינו ר' יהודה הנשיא ובימיו היו ר' יוחנן וריש לקיש עם תלמידיהם ר"א ור' אסי:
ראש מטרתא. ראש השומרים של העיר וסנטרא בלשון משנה ב"ב דף ס"ח שומר העיר ולא השדה:
אלין חרובא קרתא. אם כל בטחונכם על שומרים אלו לבד בוודאי תחרב העיר וכמ"ש אם ה' לא יבנה וגו' אם ה' לא ישמר עיר שוא שקד שומר וכמ"ש על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו המזכירים את ה' וגו' אלו הם השומרים האמיתים המזכירים את ה' בתורה תמיד ובתפלה:
הלואי אותי עזבו. פי' בעת שעזבו לעבוד אותי הלואי שהיו שומרים תורתי שכולה אור יראתו ואהבתו והיה המאור שבה מחזירה למוטב לעבוד אותי:
בת קול. אבות פרק ששי:
וצבא תנתן. בלשון נקבה יחידית היל"ל ינתנו בלשון זכר ורבים ע"כ דורש על מלכות שנקראת בלשון נקבה יחידית ועי' ב"ר פ"י סי' ה' וס"ד ותשלך אמת ארצה ועשתה והצליחה:
על צבא מרום. וס"ד ועל מלכי האדמה באדמה שפי' ע"פ מדה כ"ב ועל צבא מלכי אדמה וכוונתו המלכות עם צבאה:
התמיד אלו ישראל. כמ"ש תמיד לא יחשו המזכירים את ה':
לא עמדו פילוסופין. ב"ר פרשה ס"ה סי' כ' ועי' רות רבה פסוק ותאמר נעמי לשתי כלותיה:
הקול קול יעקב. קיום יעקב והצלחתו הוא בקולו. ופי' הקול המקיים העולם הוא קול יעקב ובו מתקיים יעקב ג"כ. והידים השולטים בעולם ומחריבים אותו הוא ידי עשו ולא יתכן שיהיו שני הדברים ביחד שהם מכחישים זא"ז וכמ"ש ולאום מלאום יאמץ כשזה קם זה נופל. ובהכרח לדרוש ע"פ מדה ט' הקול קול יעקב ואם לאו והידים ידי עשו:
לכן כאכול קש. וחשש להבה ירפה שרשם כמק יהיה ופרחם כאבק יעלה כי מאסו תורת ה' צבאות ואת אמרת קדוש ישראל נאצו. והיל"ל בהיפך כאכול אש קש ולהבה חשש ירפה. חשש הוא ענין קש וכמ"ש תהרו חשש תלדו קש ודורש ע"פ מדה י"ז:
אלו האבות שהם שרשיהם. וכדלעיל פתיחא א' בת גלים שלא יעמדו להם זכות אבות ולא ישא פניהם וכמ"ש מפורש ש"א י"ב ט"ו ואם לא תשמעו בקול ה' וגו' והיתה יד ה' בכם ובאבותיכם:
כה אמר ה' צבאות. סתמא דמדרש הביא מאמר זה לפתיחא כמו שאר הפתיחות גם חותם כמו בכל הפתיחות התחיל מקונן עליהם איכה ישבה בדד אלא על שלא אמרו אמורא מיוחד כמו בשאר הפתיחות ע"כ לא הדפיסו המדפיסים בנתינת ריוח וכאלו הוא שייך לפתיחא הקודמת ולא כן הוא:
אוי להם כי נדרו ממני. הושע אמר פסוק זה על עשרת השבטים:
אוי לי על שברי. ובפסוק הקודם והצירותי להם למען ימצאו היינו לישראל וירמיה נתנבא על שבט יהודה ובנימין ובפסוק הסמוך אהלי שודד וכל מיתרי נתקו בני יצאוני ואינם וע"ז אמר השי"ת איכה:
אשר אנכי נושא עליכם קינה. ועמוס ניבא על עשרת השבטים:
קראו למקוננות. וירמיה ניבא על שבט יהודה ובנימין וכלל הדבר שבעת שגלו עשרת השבטים עדיין היה ביהמ"ק קיים ושכינתו ית"ש בתוכו ולא היה ההסתר פנים כ"כ והיה עושה לפעמים נסים בגלוי ע"י נביאים יחזקיהו הצדיק אך בחורבן וגלות שבט יהודה ובנימין השיב אחור ימינו ואז צור ילדך תשי בסילוק שכינתו והסתר פנים שע"כ ירמיה לא אמר והנורא ודניאל לא אמר הגבור והכל בערך אצלנו לא בעצמותו חלילה וכמ"ש אני ה' לא שניתי ודוק מאד:
וכיון שמתו כולם התחיל מקונן עליהם איכה. קיצר במשל וכללו עם הנמשל שהוא מובן. שלא גלו כל השבטים ביחד אלא תחלה ראובן וגד ואח"כ זבולון ונפתלי וכמ"ש לקמן פתיחא ה' וזהו שנים שנים וכשגלו כל עשרת השבטים נשארו שבט יהודה ובנימין אין עוד במי להתנחם וכמ"ש בכה תבכה וגו' אין לה מנחם:
פסקה ג
לא ישבתי בסוד משחקים. מפני ידך בדד ישבתי. ומ"ש לא ישבתי בסוד משחקים פי' שלא התערבתי במנהגי העובדי כוכבים ואיך שייך לזה מ"ש מפני ידך בדד ישבתי שהוא מפני צרה ע"כ דורש מפני ידך ע"פ מדה ט' וי"ז שמפני ידי אחרים לא ישבתי בדד מפני ידו של פרעה כמ"ש תורישמו ידי רצה לכלות אותי וגאלתני מידו וכן מידו של סנחריב כמ"ש ומטה הוא בידם זעמי וכמ"ש בכח ידי עשיתי וכמ"ש ינופף ידו הר בת ציון וגאלתני מידו אך מפני ידך כמ"ש ואשיבה ידי עליך וכמ"ש אך בי ישוב יהפוך ידו וכמ"ש השיב אחור ימינו:
פסקה ד
והמה כאדם. ב"ר פרשה י"ט סי' ט' ושם מבואר:
הכנסתי אותו לגן עדן. פשט הכתוב שעשו כמו סתם בני אדם שאינם עומדים בתפקידם כמ"ש ובן אדם ויתנחם וא"כ הוא מיותר כי למה לנו הדמיון הזה הלא הם עצמם אדם ע"כ דורש כאדם הראשון כאדם מי ששמו אדם והיל"ל עברו ברית כאדם ע"כ דורש והמה כאדם על שאר דימוים שהכניסו לג"ע וציוהו ועבר כמפורש וגרשו ושלחו ועל האדם הביא הפסוקים כולם מן התורה שכתובים אצל אדם בלשון עבר אך על ישראל הביא פסוקים מן הנביאים לבד פסוק צו שתפס לדוגמא והיה יכול להביא מן התורה אלא שפסוקי התורה המדברים בביאתם לארץ הכל בעתיד כי תבואו וכדומה ע"כ הביא מן הנביאים שמדברים לשעבר כמו באדם לבד פסוק צו שתפס לדוגמא:
פסקה ה
אוי עיר הדמים. עי' ילקוט יחזקאל סי' כ"ד:
דחפשושיתא בגווה. גירסת הערוך יורה דחפשו שיתא לגוה. ופירש המו"ע זוהמא וכ"ה בתרגום יונתן כדודא דזוהמיתא ביה:
מטליות מטליות. וכן תרגם יונתן גלו על גלו ויתפקון עמה:
שבט ראובן ושבט גד. ועמהם חצי שבט מנשה כמפורש דה"א ה' כ"ו:
כעת הראשון הקל וגו'. פעם הראשון נתרוקנה הארץ ונעשית קלה בלא יושבים של זבולון ונפתלי. ואח"כ כעת השני שבט ראובן וגד ואח"כ והאחרון הכביד לשאר השבטים מדלא קאמר והשני הכביד ואלא והאחרון הוא השלישי:
מה מקיים ר"א. שסובר ששבט ראובן וגד גלו תחלה וכאן מפורש שזבולון ונפתלי גלו ראשונה ותירץ שדורש מ"ש כעת הראשון שהיל"ל בעת הראשון אלא פי' שגלות השני של זבולון ונפתלי היה כמו גלות הראשון של ראובן וגד:
הממם כבמכביד. כמ"ש בתרגום יונתן על פסוק וטאטאתיה במטאטי השמד ואהממינה כמה דמהממין במבינה שענין הפינוי והכיבוד נקרא המימה בארמית וכן הביא במוסף ערוך:
שהפלתי קלסין. לא מצאתי פי' בערוך ובמו"ע ואולי צריך להיות קלפים וכמ"ש טרף בקלפי:
להגלותם לא גלו. כמ"ש לקמן פתיחא כ"ג לשמה של רועי ולא עלתה לשמה של אלכסנדרי ולא עלתה לשמה של ירושלים ועלתה וכמ"ש יחזקאל כ"א פסוק כ"ה כ"ו כ"ז כ"ח ע"ש וברש"י שם ומ"ש לא נפל עליה גורל פי' שלא רצו להאמין כשנפל הגורל על ירושלים וכמ"ש ביחזקאל כ"א שם והיה להם כקסם שקר בעיניהם וכמ"ש עוד שם והוא מזכיר עון להתפס זה עונו של זכריה וזהו מ"ש כאן כי דמה בתוכה היה ודוק בזה כי דבר אמיתי ונפלא הוא:
היכן הרגו ישראל. לקמן פתיחא כ"ג וש"נ:
ד"א וכו' עד דמה לגווה. תיבת ד"א מיותר וט"ס כי כוונת המדרש לדרוש פסוק ט' ולא פסוק ו' הנ"ל שכבר דרש ודורש והולך ובילקוט ליתא כל זה ומתחיל גם אני אגדיל המדורה:
אלו המלכים. מה האש נמשך למעלה כך המלך למעלה מן העם:
התם הבשר זה הצבור. וכן לקמן פסוק בלה בשרי ועורי זה הצבור:
כמו בשמים הללו. וכמ"ש בפסוק שמות ל' נ"ג קח לך בשמים ראש כו' רוקח מרקחת מעשה רוקח וכמ"ש ברכות פרק ו' משנה ו' והוא אומר על המוגמר אע"פ שאין מביאין את המוגמר אלא לאחר סעודה:
את מוצא. בא לפרש מ"ש והרקח המרקחה כפשוטו מגודל הרעב והחום שבפנים ומבחוץ היה גופן תוסס:
איכה ישבה בדד. היינו ירושלים היא הסיר שנשארה ריקה ככל המבואר וסופה להתמלאות וזהו כאלמנה שעתיד לחזור עליה כמ"ש לקמן פסוק היתה כאלמנה:
פסקה ו
ר' אבהו וכו'. במ"ר פרשה י"ג סי' ד' ושם במ"ר הדרשה בשלמות וכאן חסר הפירוש הא':
אפרים לשמה. וס"ד בשבטי ישראל הודעתי נאמנה:
אתה מוצא. צ"ל ד"א אתה מוצא וכ"ה במ"ר שם:
והיו עשרת השבטים אומרים. ובמדרש תהלים מזמור ע"ו ושם במ"ר איתא התחילו אומות העולם אומרים וכ"ה בילקוט תלים מזמור ע"ו אך בילקוט איכה כמו כאן:
דלמא משוא פנים. וזהו אפרים לשמה תהיה כשיהיה לשמה אז ביום תוכחה שיתוכח על שלא גלו גם יהודה ובנימין:
עדיין לא חטאו. שלא שלם חטאם כמ"ש כי לא שלם עון האמורי ולא נתמלא סאתם אך כאשר נתמלא סאתם אז בשבטי ישראל הודעתי נאמנה וזהו הא קשוט. ואימתי. פירוש בפסוק הסמוך היו שרי יהודה כמשיגי גבול עליהם אשפוך כמים עברתי היינו על יהודה וע"ז בשבטי ישראל וכו' כנ"ל:
פסקה ז
אנינה מבפנים. כמ"ש סנהדרין דף מ"ו במשנה לא היו מתאבלים אלא אוננים שאין אנינה אלא בלב והאבילות הוא מה שעושה בגלוי חליצת מנעל קריעת בגדים וישיבה לארץ:
נקיה מד"ת. כמ"ש מלכה ושריה בגוים אין תורה נקיה מדברי נבואה כמ"ש גם נביאיה לא מצאו חזון מה' נקיים מצדיקים כמ"ש סלה כל אבירי ה' בקרבי:
ישבו לארץ ירמו. איכה ישבה בדד:
פסקה ח
נשמע מציון. שאין לפרש מיושבי ציון שהרי כתוב בס"ד בושנו מאד כי עזבנו ארץ כי השליכו משכנותינו ולא נשארו רק חורבות גלים ואיים וזהו ששואל וכי יש עצים ואבנים בוכים:
שמשרה שכינתו בציון. אף לאחר שחרבה כמ"ש הנה זה עומד אחר כתלנו:
איך הות לן. שמ"ש איך שודדנו משמע שהיא שאלה איך באיזה אופן שודדנו וע"ז לא השיב ודורש שפי' בלשון קובלנא וקינה איך היו לנו מבוזזים כמ"ש זכור ה' מה היה לנו:
כי עזבנו ארץ. וכי עלו לשמים או ירדו לתהום והלא גלו לבבל שנקרא ג"כ ארץ אלא פי' כי עזבנו ארץ המהוללה בתורה שה' דורש אותה:
אלו בתי כנסיות ובתי מררשות. לדעתי הוא טעות בכאן שדורש ארץ על א"י כפשוטו א"כ מ"ש משכנותינו ג"כ כפשוטו מקומות שהיו שוכנים שם ומקומו בדרשה הסמוכה. שדורש ארץ על התורה ומשכנותינו על ב"כ ובמ"ד:
ארוכה מארץ. עפ"י גז"ש שמדבר שם בתורה וחכמה כמ"ש ויגד לך תעלומות חכמה כי כפלים לתושיה החקר אלוה וגו' וע"ז אמר ארוכה מארץ כי הוקשה לו איך שייך לומר כי עזבנו ארץ והלא הגלו אותם בעל כרחם אלא שבושנו שעזבנו התורה וב"כ וב"מ:
זה ביהמ"ק. ע"פ גז"ש כמ"ש ומחיק הארץ יחזקאל מ"ג י"ד שמדבר שם בביהמ"ק:
פסקה ט
כי שמענו חרפה. משמע שלא היה אלא חרפה והלא היה שם הרג רב ושאר צרות בלא מספר ע"כ דורש על חרפה ששקולה ככל הצרות. וכמ"ש ברצח בעצמותי חרפוני צוררי באמרם אלי כל היום איה אלהיך:
לא יבואו בקהל לך. כמ"ש לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' ועליהם אמר כי ראתה גוים באו מקדשה וע"ז אמר כי באו זרים על מקדשי בית ה' ואז שמענו חרפה ולמוד מענינו שהחרפה היה כשבאו למקדש ה' ומצאו שם הכרובים והיינו חורבן בית ראשון ובהכרח שחולק על מי שסובר שיאשיה גנז הארון עם הכפורת והכרובים אלא שסובר כמ"ד ארון גלה לבבל:
מואב ושעיר. גם שעיר שהוא אדום בכלל אשר צויתה לא יבואו בקהל כמ"ש דור שלישי יבא להם בקהל ה' אך שני דורות אסורים ודעת המדרש שגם עמון עמהם כמ"ש בריש הפרשה שים פניך על בני עמון עד פסוק חי"ת ומ"ש ככל הגוים שגם הם יש להם צורות שעובדים אותם וזהו החרפה של כניסת זרים למקדש ה':
לכן חי אני נאם ה' צבאות אלהי ישראל. וכמ"ש מ"ב י"ט ט"ו ה' אלהי ישראל יושב הכרובים גז"ש מה שם כרובים אף כאן כרובים שעל ידם היה החרפה ובפסוק הקודם שמעתי חרפת מואב וגידופי בני עמון:
י"ז בתמוז. בגדר שמיעה שהיא מרחוק כך בי"ז בתמוז היה עדיין רחוק מהחורבן. כסתה כלמה פנינו בקרוב בט' באב:
פסקה י
ולא אותי קראת משא דמשק. שי"ר פסוק אל תראוני אסתר רבה פסוק גם ושתי במ"ר פרשה כ' סי' ה':
ומזכיר ערוער. וערוער עיר מואב כמ"ש בסוף דברים מערוער אשר על שפת נחל ארנון וכתיב כי ארנון גבול מואב וכמ"ש שופטים י"א כ"ו וסיחון לקחה ממואב וישראל מסיחון:
שס"ה בתי עבודות כוכבים. צ"ע מנין לו כל זה:
הגמוניא. צ"ל הומניא כמ"ש במדרש אסתר והערוך מביא מאמר זה מכאן וגורס ג"כ המוניא ופירש המ"ע בלשון יווני הסכמה של רבים:
ואת אלהי ארם. היינו דמשק כמ"ש כי ראש ארם דמשק:
אפילו בשותפות. עי' ביצה כ"ה ב':
ולא תהא כהנת. משנה בסוף יבמות:
כגרזימי הזה. במוסף ערוך בלשון יווני מין מרק מעורב בציר ומאכל זה היה עולה על שולחן מלכים בקינוח סעודה ועכשיו נשכח תיקונו גרון בלשון יווני ציר זומוס מרק עכ"ל גרונזומוס וזהו גרזימי:
אלא ולא אותי. אחרים קראת רק אותי לא קראת:
מטרון כולא יומא. פי' אחר על הפסוק ולא אותי קראת כי יגעת בי בדבר שהוא לעבודתי אתה יגע:
מהבוקר ועד הצהרים. ולשעה אחת בתפלה לפני אתה יגע:
לא הכרתיך יעקב. וזהו ולא אותי קראת הלואי לא התחלת לקרא אותי ולא הכרתיך:
שה עולותיך. שה אחד של שני עולותיך מכל ישראל:
בכסף קנה. קנה הוא קנמון שגדל כמו קנים והיה מצוי הרבה בא"י וכמ"ש למה זה לי לבונה משבא תבא וקנה הטוב מארץ מרחק כי יש לי הרבה גם בא"י:
העברתני ברטאתיך. וכמ"ש ויתן בשבי עוזו ותפארתו ביד צר:
פסקה יא
תחת אשר לא עברת. צ"ע שחושב הפסוקים דרך תשר"ק של איכה א' ואינו חושב הא"ב כסדר אך בפסוק זה יש רמז תחת אשר שחושב לאחור מתי"ו עד אל"ף:
תביאמו ותטעמו. תי"ו של טובה לברכה שישראל יבואו לפני ה' ועכשיו אנו מבקשים שתבא רעתם שעושים לנו לפני ה':
שמעו עמים ירגזון. שמעו גדולתנו וחלו ורגזו ועכשיו שמעי אנחות צרותינו:
ראה ראיתי את עני. שראה בענינו וגאל אותנו ועכשיו קוראים ראה ה' כי צר לי וכביכול אינו רוצה לראות:
בעצם היום הזה. מקרא קודש יהיה לכם ועכשיו אנו קוראים קראתי למאהבי המה רמוני. פי' בעצם היום הזה יו"ט ברור בוודאי לפי חשבון אמיתי ועכשיו קראתי למאהבי המה נביאי וחכמי המה רמוני שקבעו לי שני ימים טובים מספק כמ"ש בהדיא בשי" ר פסוק אל תראוני וגו' כרמי שלי לא נטרתי. ולקמן פסוק קראתי למאהבי ע"ש ותבין כאן:
צדק צדק תרדוף. ברצון ושמחה לעשות דין צדק וצדקה והיה הצדק והצדקה רודפים אחריהם עכשיו למודים להצדיק תמיד הדין על רוב הצרות:
פתוח תפתח את ידך. שתתן לאחרים בהרווחה ועכשיו אתם קוראים פרשה ציון בידיה נותנת יד לאחרים שיתנו לה ואין נותנים:
אלה מועדי ה'. מתפארת ומשתבחת במועדי ה' כמ"ש ב"ר פי"ב אלה תולדות בוראן משבחן ועכשיו קוראים על אלה אני בוכיה על מועדי ה' שבטלה שמחתם ע"פ גז"ש:
במסלה נעלה. שע"י המסלה יתעלו ויתרוממו וכמ"ש ומסלותי ירומון ועכשיו ירדתי ונשפלתי ע"י סלה כל אבירי:
ואשבור מוטות עולכם. מעל צוואריכם ועכשיו אנו קוראים נשקד עול פשעי בידו השתרגו עלו על צוארי:
בכל הדרך אשר הלכתם. ור"ד אשר נשאך ה' אלהיך כאשר ישא איש את בנו שהוא כולל כל הטובות ועכשיו לא עליכם כל עוברי דרך הביטו וראו אם יש מכאוב כמכאובי:
לא יחמוד איש את ארצך. אעפ"י שנקראת ארץ חמדה ועכשיו ידו פרש צר על כל מחמדיה היינו על הארץ חמדה ועל שאר כל המחמדים עיין שמ"ר פרשה ל"ב סי' ב':
יכפר עליכם. לטהר אתכם:
חטא חטאה ירושלים. וכמ"ש אוי לך ירושלים לא תטהרי אחרי מתי עוד וכמ"ש נכתם עונך לפני:
והתהלכתי בתוככם. שתהיה שכינתו בתוכנו ועכשיו ויצא כל הדרה זו השכינה:
שלוש פעמים בשנה. יראה כל זכורך שהיו עולים לרגל בשלש רגלים ועכשיו דרכי ציון אבלות מבלי באי מועד:
ליל שמורים הוא לה'. לעשות בו נסים לדורותם לשמחת עולם:
ועכשיו בכה תככה בלילה. עיין לקמן פסוק השביעני במרורים שליל פסח הוא ליל ט"ב ותבין כאן:
איכה אשא לבדי. בעבור ריבוי העם וכמ"ש בפסוק הקודם פ"א הרבה אתכם וגו' ועכשיו אתם קוראים איכה ישבה בדד העיר רבתי עם:
פסקה יב
מעדה בגד. בשלמה חדשה בימות הגשמים כ"ה בכתובות במשנה חי"ת פרק ה' בהדיא שבימות הגשמים לובשים בגדים חדשים שהם חמים ובימות החמה בבלאותיהם שהם קרים:
זה בוגד. עיין מ"כ גם יש לפרש מלשון בגידה ממש שבמשיכתם בוגדים בבגד וקורעים אותו:
לא זזו עשרת השבטים. הענין בזה שכוונתם בעבדם עבודת כוכבים ומקטרים למלכת השמים למשוך השפע מלמעלה אצלם ומקום ירידה השפע הוא דרך ירושלים כמ"ש בתפלת שלמה וכמ"ש הנשים הכשפניות ומן אז חדלנו לקטר למלכת שמים חסרנו כל וברעב ובדבר תמנו וכאשר משכו השפע שלא ברצון השי"ת ע"כ חרבה ירושלים ודו"ק:
יום שנזדווג נבוכדנאצר. שי"ר פסוק פשטתי וכמ"ש בפסוק הקודם לפסוק מעדה בגד שן רועה ורגל מועדת וכמ"ש בפתיחא י"ג הסמוכה היינו ע"י נ"נ והוא העדה בגדי תפארת של ישראל על שאז זכר להם עון העגל כמ"ש יחזקאל ט' וקרא באזני קול גדול ולא אשמע אותם ויקרא באזני קול גדול לומר קרבו פקודת העיר וכמ"ש חז"ל שעד חורבן הבית היה פוקד עון העגל כמ"ש וביום פקדי ופקדתי וזהו קרבו פקודות העיר כמ"ש בילקוט יחזקאל ט' וכמ"ש בהדיא יחזקאל כ' בני בבל וכל כשדים היינו חיל נ"נ והפשיטוך את בגדיך ולקחו כלי תפארתך הם בגדי כהונה ומלכות והשבתי זמתך וגו' מארץ מצרים וכמ"ש שמ"ר פרשה מ"ג סוף ס"ז בהדיא למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים דע מהיכן הוצאת אותם ע"ש ותבין כאן הרי שדברי חז"ל מפורשים בכתוב באר היטב ומ"ש ביום קרה א"ת קרה אלא קרא שביום זה נגזר עליהם ככל המבואר:
מרתף של יין. עיין ב"ר פרשה ל"ח סי' ו' ממש בדומה לזה:
מסתיא דכולה בישא. וזהו חומץ על נתר שגם הנותרים ג"כ רעים שהחמיצו:
לא עייל באודנא דרקדא. שאין הזמר נכנס באזני השומעים לפעול מהם פעולת הרקידה מלב רע מצרות שיש בלבו:
ברא דטפשא. בעבור טפשות שאינו מבין ערך הזמר:
ד"א וכו' אמר ר' סימון. שעד כאן דעת ר"ח בר פפא כמ"ש בריש הדרשה ר"ח ב"פ ור' סימון ועתה מתחיל דרשת ר"ס:
כאשר קראו ולא שמעו. וס"ד כן יקראו ולא אשמע:
ויהיו מלעיבים. וס"ד ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו וגו' ויעל עליהם את מלך כשדים. וענין הביזוי שהיו אומרים שלעתיד רחוקות הוא ניבא מיד ויעל עליהם בפסוק הסמוך וכאשר דורש והולך מפסוקי יחזקאל. וכמ"ש בשבת דף ק"מ שפרה שפיה רע מפני הרירין וכל מה שאוכלת נמאס וכך היו אומרים על דברי הנביא:
לפי שהיו ליצני. קה"ר פסוק אין אדם שליט:
ממללים בפיהם. כמפורש יחזקאל ל"ג ל' הנדברים בך אצל הקירות ודיבר חד את אחד וגו' (והיינו שהיו מדברים יחד ומרמזים זה לזה). והנך להם כשיר עגבים וגו' ובבואה הנה באה וגו' שהליצנות היה שלעתים רחוקות הוא ניבא וזה ושר בשירים ושם במדרש קהלת בארתי בדרך המדות ע"ש ותבין כאן הרי שהפסוקים במשלי וביחזקאל י"ב ול"ג ובד"ה ל"ו הכל ענין אחד:
מנין מלאתי. וה"א היתירה מורה על ביהמ"ק ור"ד איכה היתה לזונה קריה נאמנה מלאתי משפט והיו"ד מיותר ואיך שייך לומר מלאתי משפט ע"כ דורש על גימטריא מנין של מלאתי:
ובית תלמוד. והיה שם בכל ב"מ מקום קבוע לדיינים ושופטים וזהו מלאתי משפט ע"פ מדה ט' דיינים במקום משפט וזה היה בבית שני שהחריבו אספסיאנוס וטיטוס:
ששם מתנים שבהו. כמ"ש שופטים ה' שם יתנו צדקות ה' וכמ"ש וגדולתך אספרנה:
פסקה יג
מפיץ וחרב. שן רועה מעדה בגד ג' פסוקים אלו סמוכים ודורשים כאן:
אמרו ישראל. על שכתוב שן רועה סתם לא לטובה ולא לרעה ואצל רגל אמר מועדת שפירושו מלשון שור המועד מיועד להזיק ולהרוג ע"כ דורש אצל שן לטובה ולרעה ואצל רגל רק לרעה:
אכלה ומרקה. ושארה ברגלי רפסה דניאל ז':
על שבגדנו. ס"ד דריש שן רועה ורגל מועדת מבטח בוגד ביום צרה:
שן מערערה. מלשון רוע התרועעה הארץ. ורגל ממטמטה מלשון ולא מעדו קרסולי:
בגדו בעבודת כוכבים ובטחו בי. שתיבות מבטח בוגד סותרים זה לזה שהבוטח אינו בוגד והבוגד אינו בוטח ע"כ דורש בענינים הפוכים שבהכרח יהיה יחד בוטח ובוגד וכמ"ש הוי האומרים לעץ אבי אתה ולאבן את ילידתני וגו' וס"ד כי פנו אלי עורף ולא פנים הרי מבטח ובוגד יחד:
פסקה יד
הוא עצמו נידון. וכמ"ש אל תוכח לץ פן ישנאך שמחרף את המוכיח ומכהו ונוטר לו שנאה:
ויהרוג פקח בן רמליהו. ביהודה מאה ועשרים אלף ביום אחד ושם פסוק ט' ותהרגו בם בזעף עד לשמים הגיע וזהו רגזתי ועיין עוד שם בפרשה כמה הריגות שהיה לו לאחז מכמה צדדים ובסוף כתוב שם ד"ה ב' כ"ח פסוק כ"ב ובעת הצר לו ויוסף למעול בה' הוא המלך אחז זהו ואין נחת שכל הצרות הגדולות האלו לא די שלא פעלו אצלו שישוב בתשובה אלא עוד הוסיף למעול מעל:
שהקתי עליהם. מלשון שמחה וטובה:
תחת כפי המלה. צ"ע איך ומה דורש הפסוק בד"ה ב' כ"ה:
וכולם נבקעו. מיתה אכזרית שלא צוה אפילו לרשעים רק בחרב. ובסוף כתוב ויהי אחרי בא אמציהו וגו' ויבא את אלהי בני שעיר ויעמידם לו לאלהים ולפניהם ישתחוה וזהו אין נחת שלא היה להקב"ה נחת מהם ועיין מ"כ ודו"ק:
פסקה טו
כבוד לאיש. זה הקב"ה ה' איש מלחמה שבת מריב כמ"ש מיכה ו' ב' כי ריב לה' עם עמו וגו' ובהושע י"ב וריב לה' עם יהודה:
ומכיוצא בהם. וכן יפרע ממנו:
ויחללו את שם קדשי. באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאר ובפ' כ"ג שם וקדשתי את שמי הגדול המחולל בגוים וגו' וידעו הגוים כי אני הוא ה' וגו' פי' כי אני הוא ה' אשר מעולם ולא זקנתי ולא שניתי:
מוכיח לישראל ואוכר להם אינה. צ"ע מה תוכחה היה כאן והלא איכה הוא קינה על החורבן ויתכן שהרי הקינות כבר נאמרו בימי יהויקים הרבה שנים קודם החורבן העתיד ואז היה בגדר תוכחה כדי שישובו וזהו ומוכיח לרשע וכו' ואומר להם איכה ומ"ש מומו כמ"ש בקינה של אני הגבר הייתי שחוק לכל עמי וגו':
פסקה טז
דרכך ומעלליך. להפוך מדת הרחמים למדת הדין:
שבחו שר מלך. באיזה מקום יכול להספיק לעמו פרנסתם במלואו וטובו שישבחו אותו שלא חסר להם לא בישוב בתמיה בוודאי רק בישוב וישראל גרמו בדרכם ועלילותם להפוך שבמדבר לא חסר להם דבר ובישוב חסר הכל:
פרש ענן למסך שלא יזיקו חום השמש ובישוב צפד עורם על עצמם יבש היה כעץ מהחום הפנימי של רעב וצמאון והחום החיצוני של השמש:
לבי לחוקקי ישראל. רוה"ק אומרת כך שהקב"ה נותן כביכול לבו אל חוקקי ישראל. ודורש ד"א לבך על ביהמ"ק כמ"ש לקמן פתיחא ל"א:
צור לכבי. הצור הוא הקב"ה הוא לבבי וזהו כי נגע עד לבך שסלק שכינתו ממנו ונשאתי קינה איכה ישבה בדד:
פסקה יז
ישיחו בי. לקמן פסוק הביא בכליותי כה"ע:
כמה שנים את בעי מחי. כמה שנים אתה רוצה לחיות כחלוקא דיהודאי שצריך להחליף בכל שבת ע"כ יש לו כמה חלוקות:
ומשתכחין בסעודת תשעה באב. יתכן שפירושו משתכרין בצרתן שכורת ולא מיין וכמ"ש בשי"ר פסוק שתו ושכרו דודים אלו נדב ואביהוא שנשתכרו בצרתן:
פסקה יח
מה שהשביעני. שמיד בצאתנו ממצרים שצונו לעשות שמחה ויום טוב מיד רמז לנו שאנו עתידים לגלות ולהחרב שזהו הרמז של המרור בליל פסח על צרת ט"ב שתמיד הם ביום אחד אם פסח ביום ג' גם ט"ב ביום ג' מיום טוב לאבל וכן רבתי עם היתה כאלמנה וכדמיון המקונן שאלי שרופה סיני העל כן בחר בך כי תתמעט מכבודך משל למלך שעשה משתה לבנו וצפה שימות וכו' ע"ש:
פסקה יט
ושותין מי השילוח. וכמ"ש ישעיה חי"ת יען כי מאס העם הזה את מי השילוח וגו' לשתות מי שיחור: