אור ברסלב

פירוש הרי דמן עכו לספר יצירה

פרק שני

פרק ראשון

עשר ספירות בלימה צפייתן כמראה הבזק ותכליתם אין להם סוף ודברו בהם ברצוא ושוב ולמאמרו כסופה ירדופו ולפני כסאו הם משתחוים - אחר שאמר לך בבבא הקודמת כי עומק מדתן של אלו הספירות הוא המדה, ואין העין שולטת בהם, אמר כי אם תשאל על השטח הוא מראהו כמראה הבזק. והנה אמרתי לך כי אין מספר לאלו הספירות שהם עשר עשר והעליונים יותר דקים, אבל יש אחרים תחתיהם נושאים לאלו הכחות עצמם, והם השגת הנביאים, וגם כן יש בהם מעלות. ועל זה אמר יחזקאל וארא וארא ארבע פעמים, אמר כשתסתכל בהם מראיהם כמראה הבזק הוא שאמר יחזקאל במעלה העשירית, והוא האור הנראה על הלפידים ביום הגשם, כי העין בנקל יותר רואה מן שמיעת האוזן. וכשיראה הברק בארץ מראהו לא יעמוד כי אם זמן מועט, וכמעט שאין לו גוון ניכר, וכן אמרו כי גוון אלו הספירות כמראה הבזק, שהוא האור הנראה כשיבקעו האידים העולים מן הארץ בזמן הקיץ. ולפי שאמר למעלה מדת עומקן, אמר כי מראה השטח שלהם הוא כמראה בזק. וצפייתן מלשון צופה וכן מלשון ויצפהו עור תחש, וכן אמרו בבהיר המסתכל בצפיית המרכבה, ופירשו שם מלשון (ישעיה כ"א ח') "ויקרא אריה על מצפה י"י", ותרגומו על צפיית די"י, והוא הדבר הסובב נקרא צפוי והמראה ההוא אין לו גוון. עוד פירשו בזק כמו ויפקדם בבזק שפירשו כלי חרש, והוא כמו חרש היוצר כי [כאשר] יצרוף בכור הכסף או הזהב באש יעלו עליו מיני גווני אש, כן מראה הספירות אין להם גוון ידוע וניכר, כי כל הגוונים כלולים בהם, ומהם יוצא הכל. והם נקראים עולם העליון, ומהם נמשך כח הצורות והגוונים לעולם האמצעי, ועל כן אמר ודברו בהם ברצוא ושוב, כי כמו שאתה רואה מראה הלפיד חוזר מיד או מראה כלי חרש הצורף גוונות משתנים, כן הדיבור בהם שיוציא הרצון ושב מיד למקומו, ואין אתה יודע מי הוא המדבר כך אלא כשהרצון מתפשט, אבל לא בהכרח, ואחר שנגמר רצון האל יתברך שבים למקומם. אבל למאמרו כשיצוה להם, ירדופו לעשותו כסופה, כי המה פועלים במהירות, ומשתחוים לפני כסאו כי הוא תפארת ומלא מאלקים שהוא הפועל הוא הכס"א בחשבון. ולשון השתחויה הוא הודאת הדבר, כי המה מודים כי הוא אדון היחיד המושל בכולם, וכן ומודינא למלכא, וכן הוא לשון מודים לשון השתחויה:

ואמר ותכליתם אין להם סוף כי אף על פי שתדמה אותם למראה הבזק והוא דבר שיראה לו סוף ותכלית, אמר כי תכלית אלו אין להם סוף, כי עולם עד למעלה אל המקום הנקרא אין סוף, כי הוא הדבר שאמרנו שאין המחשבה תופסת בו. ודברו בהם ברצוא ושוב, כי ישובו מיד כשיגמרו מה שיצוה הרצון ויעשו המאמר כסופה הוא ספירת המלכות, בעבור שהוא סוף הספירות ופעולתה במהירות, ונגדה בעולם השפל הירח ועל כן פעולתה במהירות:

עשר ספירות בלימה נעוץ סופן בתחלתם ותחלתם בסופן כשלהבת הקשורה בגחלת שהאדון יחיד ואין לו שני ולפני אחד מה אתה סופר - ביאר לך בזאת הבבא כי אלו הכוחות שאמרנו שהם עשרה שהם כולם דבר אחד, ולפי התרבות האצילות והתרחק מן הסבה הראשונה כן יהיה מרכבה לעליון ממנו. ונתן לך משל כמו השלהבת הקשורה בגחלת, כבר אמרנו למעלה כי מן האצילות הראשון נברא כח הדיבור, ולפיכך אמר כי סוף אלו הספירות קשור בתחלתו, והטעם שהשלשה הראשונות הם כמו השלהבת והשבעה שתחתיהם הם כמו הגחלת, ואי איפשר שלהבת בלי גחלת וגחלת בלתי שלהבת, כי הלהב הוא אוכל העצים עד שישובו גחלים ואחרי כן ישוב אפר, ובעולם התחתון הגופני אם תכה אבן בברזל או באבן אחרת ינשרו ממנה ניצוצות, ואם יפלו בנעורת או עם דבר דק עם גפרית שהוא קרוב אל יסוד האש יבערו עד עשות הדבר ההוא גחלים, אבל לא נדע מאין האש ההוא, כי בהכאת האויר עם אלו הדברים הקשים יורד הלהב מיסודו ויסתבך בדבר הגופני ממנו ויעשה הכל דבר אחד. וכן כביכול השלשה ספירות כשנתרבה האצילות אין לך לשאול אנה הכלי והעצים, ומה תהיה אחריתם אחר אשר תאכל האש הגחלת, אלא שתצייר במה שאתה רואה עתה, ואין לשאול על הסוף וההתחלה אלא כאשר הוא שם כשנראה בגחלת ושלהבת. ומשל השלהבת הוא י"ה, והגחלת הוא ו"ה משם ההויה, ומפני שני השמות תעשה אחד הוא יאהדונה"י הגחלת הוא יהו"ה והשלהבת הוא אדנ"י, וסימניך רשפי אש שלהבת י"ה, והכל דבר אחד במה שהוא עתה ואין שם שני דברים. וזהו שרמז הכתוב, "ולקח מלוא המחתה גחלי אש", ולא גחלים סתם אלא שיהיו בנעורת בלי אפר כלל, והיה נותן עליהם הקטורת, כי הקטורת צריך לקשור בו הכל, ועל כן אמר בזאת הבבא שאדון יחיד ואין לו שני, כי שלהבת וגחלת הכל דבר אחד כמו שאתה רואה בו. ולפני אחד מה אתה סופר, כי אין מספר באחד אחר שאין לו שני לא יפול תחת המספר, וכן תמצא סופן בתחלתם באלו שני שמות יהו"ה אדנ"י, יו"ד ראשונה ויו"ד אחרונה, והיו"ד אחד אינם שנים כי הכל עשרה לא יותר, אלא שנעוץ סופו בתחלתו. וכן בבריאה הראשונה קראו לבן הראשון הב"ל, ואל תעיין בענין קין כי יש לו סוד, ולקמן יתבאר כי הוא לא היה מתולדת האדם אלא הבל ושת, ובשניהם אמר שלהבת. והב"ל הוא לה"ב, ושי"ן ראשונה ותי"ו אחרונה. והנה שת הוא יסוד מלשון, "כי השתות יהרסון", ויסוד הוא סוף הבנין, והלהב הוא השלשה ספירות הראשונות כאשר אמרתי שלהבת י"ה. והמשל באדם הגופני החום הטבעי המסובך בלב כי הוא דבר אחד, וכן בשם אהי"ה יהו"ה אל"ף ראשונה ואלף אחרונה כשתקרא האותיות במילואם אל"ף ה"א יו"ד ה"א יו"ד ה"א וא"ו ה"א, הסוף הוא אל"ף וההתחלה הוא אל"ף. ומה שאמר אדון יחיד, כוונתו על הסבה הראשונה והספירות והשמות כולם דבר אחד, כמו שלא תוכל למצוא שלהבת בלתי גחלת, ואפילו האור והאש היוציא מהאבנים או מן הברזל לא יוכל להיות עד שיתגשם ויעשה בדבר אחר כמו בנעורת או בתבן. ובזה טעה קין ואלישע אחר ורבים, ובע"ה לקמן יתבאר איך נתאצלו אור וחשך מדבר אחד. ויש מפרשים אדון יחיד, כי לא הניח ממשלתו לשום נברא אף על פי שיש ממונה על רב ביתו לא יוכל לעשות קטנה או גדולה בלתי רצונו, והכל יודע בסקריתא חדא. וכן המקבל הרצון הממונה ברגע אחד יקבל כל הרצון, ולא ישנה דבר. והוא הגחלת הנעשה מהלהב היא התלהבות האויר, כן האויר הקדמון נאחז בשכינה ודי בזה למבין. ולפי שאמר בבבא הקודמת לזו כי תכליתן אין להם סוף, ואי איפשר כי לא יהיה סוף לכל ענין, אמר כי סופו הוא תחלתו ישוב זה לזה וזה קשור עם זה ואין שם שני דומה לו. וכמו שאין אדם יכול למצוא מאין בה הלהב לעצים, כן אין אדם יכול לדעת סבת כל הסבות הוא האדון הנעלם מכל עין אין שם מראה וגוון כלל, כי הוא עמוק עמוק והספירות נאצלו ממנו, והאדון יחיד והעשר ספירות הכל דבר אחד. אם יחסר דבר אחד מהם אין שם דבר, והוא יתברך נשמה להם כמו שהנשמה ברוח האדם הגופני. ומשל על זה מה שאמרנו למעלה יו"ד ראשונה יו"ד אחרונה אני ראשון ואני אחרון, אבל יש אותיות גדולות ואותיות קטנות, הקטנים הם הפועלים והם בספירת יסו"ד, והגדולות למעלה בחכמה ובבינ"ה, כי הם שורש כל דבר ודבר. ותחלת אצילות קוצו של מטה מן היו"ד אשר אמרנו הנקודה הראשונה שתוכל לצייר, והם שני יודין נרמזים בצורת האלף כזה א, יו"ד למעלה וי"ד למטה וא"ו באמצע. והאלף היא הכתר, והנה אדון יחיד הוא כת"ר קוצו של יוד למעלה מקור האצילות הראשון שאינו פוסק ואין לו שני, כי היו"ד האחרונה הוא הפועל וצריך לקבל האצילות, מה שאין כן בראשונה. וכמו שתמצא כי היו"ד קטנה ואין עמה אות אחרת בצורתה, ובכל שאר האותיות יש שותף כמו שתמצא צורת הבית יש בו ג' ווין, וכן בכל האותיות, ואפילו וא"ו יש בצורת יו"ד למעלה ואחר נתפשט, כן אדון יחיד אין לו שני שיהיה כמוהו שלא יצטרך לאחר, כי הספירות אפילו שהם נוראות וכן כולם דבר אחד הם נאצלים. ומה שהם עושים נקרא בלשון בריאה, והם כולם יחד נקראים הבורא יתברך, אבל צריכים לקבל האצילות מלמעלה ממקום שלא ידעו עיט ולא שזפתו עין אי"ה, אבל סבת כל הסבות הוא אינו צריך לקבל משום מקום כי שם כל הטוב והאור שאין כל בריה יכולה לעמוד בו. וכן בעולם התחתון הגופני הזה, המים יבראו האילנות והעשבים בארץ ובכח השמש, אבל הם לבדם לא יוכלו לבראות דבר. וכן הספירות למעלה כל מה שהוציא בבריאה ובחידוש העולם כולם יחד, כי צריכים אלו לאלו, אבל בורא הכל יחיד הוא לבדו ואינו צריך לאחר. והאל הנקרא בספירות הוא כינוי לו, והוא אצילות קוצו הראשון של יו"ד שאמר שהוא באות אלף. ועל היו"ד סוד זה נאמר, "אשגבהו כי ידע שמי" ר"ל שם יו"ד, ועל זה אמרו בחגיגה, "מי שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם", ואסור לאדם לדבר בזה יותר וזה שאמר בבבא שאחרי זאת:

עשר ספירות בלימה בלום פיך מלדבר ולבבך מלהרהר, ואם רץ לבך שוב למקום שנאמר והחיות רצוא ושוב, על הדבר הזה נכרת ברית - אמר כי תבלום פיך מלדבר אם ידעת, ולא תשאל מה למעלה מה למטה כמה שאמרנו למעלה. ולפני אחד מה אתה סופר, אינו אחד בחשבון אלא אחד בלי חשבון, כי לא תדע, ואם ידעת בלום פיך, וגם בלבך אסור להרהר אחר מדות אלו איך הם פועלים דבר והופכו, בצד אחד אור וחשך טוב ורע, כי הכל יוציא מסיבת הסיבות בצד אחד בלי השתנות רצון. אבל לא תדע ובלום פיך ואם רץ לבך להרהר יותר שוב למקום, לומר לך שתשיב הדבר ההוא למקום הספירות שהיא הספירה הנקראת תפארת, שהוא באמצע הכל שממנו יוציא הכל, ואל המקום ההוא שב. ויהיה זה כמו היסודות הארבעה בזה עולם שיתהפכו קצתם אל קצתם, או מי הימים שכל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא, כן בספירות אם רץ לבך שוב למקום, כי באלו היסודות הגופניים לא ידעת איך תדע בדבר הנאצל בעוד שאתה גופני. ולכן נאמר רצוא ושוב, רצו"א נוריא"ל בחשבון, ושו"ב הוא מטטרו"ן בחשבון. וכבר ידעת שנוריא"ל שר התורה, ומטטרו"ן שר הפנים, הוא גלגל העליון אשר למעלה מראשי החיות וכל צבאות מעלה, וגלגל האותיות מסור בידו. ועוד יש לפרש רצוא ושוב, כי כשירצה הרצון מאציל וכשירצה ישוב לקדמותו ולא יוסיף ולא יגרע. והנה רמז בבבא הזאת כי העולם נברא מחס"ד, ויהיה שתא אלפי שנין וחד חרוב כמו שאמרו ז"ל שתא אלפי הוי עלמא וחד חרוב, ובשמיני יהיה מה שיהיה, שנאמר, "ונשגב אדני לבדו ביום ההוא", ואחרי כן ישוב לגבורה ויהיה מה שיהיה, ואחרי כן ישוב לתפארת וכן בכל הספירות. ולזה רמז בשמטות שבע שנים שבע פעמים, והדבר הזה עמוק מאד ואסור לדבר בו. וזהו רצוא ושוב, כי ישוב להיות. ועל הדבר הזה נכרת ברית כי הברית הוא היסוד, ובעבור כי העולם הזה השמיטה שאנו בה הוא מספירת הגבור"ה כמו שאתה רואה, כי כל העונשים שבזה העולם הם באים מאש, וזה שאמרו ז"ל שהמבול היה במים רותחים, וגם כן עונש סדום ועמורה שהיה באש, ועל זה נכרת ברית עם אברהם אבינו לכרות הערלה המעורר והמרבה תאוות המשגל, והחמימות הוא מספירת גבורה, והוא מקום האש ומבחוץ מקום חמימות התאוה. ואף על פי כי בשלשים ושתים הנתיבות נתעלה במחשבה להיות יותר, [א"ה, כפי הנראה חסר כאן]. ואלו יהיה לא יתקיים העולם על קברו שם את העם המתאוים ולא נתקיים כ"ב ומשם התחיל, ועל זה כרתו הברית שהוא הערלה והוא במקום יסו"ד. והכרתת הערלה הוא מדת הדין, כדי שיתקיים העולם ברחמים, ויצאו הנפשות הראויות לבא בתורה, וכן ברית התורה, ולקמן יתבאר בסוף הספר יותר בברית הגופני במקום שאמר כרת הקב"ה ברית לאברהם אבינו ע"ה, וגם כן בבבא שאחרי זאת:

עשר ספירות בלימה אחת רוח אלקים ברוך הוא ומבורך שמו של חי העולמים קול ורוח ודבור זהו רוח שתים רוח מרוח וכו' - עתה מוסיף לפרש כל האמור למעלה, ואמר כי לא תוכל להבין איך הספירות נקראים עשרה בעשרה שמות והם דבר אחד, ואיך באו ממקום מקור הפשוט בלי הרכבה כלל דברים הפכיים. כי תאמר בלבבך אי איפשר שהדבר הפשוט שיוליד אלא דבר פשוט כמוהו, אל תאמר בלבבך כן, כי כשרץ לבך שוב ואמור כי בענין זה נקראים עשרה והם דבר פשוט. ואמר כי השמות הם עשרה כי ממנו יצאו כל ההויות, והסבה הראשונה שאמר למעלה שרמז בקוצו של יוד הוא עליהם. ואמר אחת רוח אלקים חיים קול ורוח ודבור, אמר כי האצילות הראשון הוא רוח אלקים חיים כי שם החיים לעולם לא ישתנו, ולא זכר מאין באו כי אין לך לדבר בו כי רוח אלקים חיים בא מן הרצון הראשון. והנה לצאת לפועל בכל דבר צריך ארבע דברים, מחשבה, ורצון, וקול, ודיבור. מחשבה, שיחשוב הדבר איך יעשנו, ולמה זה ולא זה, ואיך יתקיים. והרצון, לברר מן המחשבה היותר ראוי וטוב לעמוד בו. ואחרי כן אשר יוציאנו לפועל בדיבור, ולזה צריך רוח שיניח הרצון והקול, ויעשה ממנו דבר שיהיה בו טעם. וכאן בזאת הבבא לא הזכיר המחשבה הסתומה, ולא מציאות ל"ב נתיבות שהם הרצון, כי הוא מה שאמר למעלה בלום פיך מלדבר ולבך מלהרהר, אבל אחרי התפשטות הרצון יניח הרוח, והרוח הוא רצון כמה שאמרנו, "אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילכו" ומתרגמינן רעוא. ואותו הרוח שהוא מניע הקול בדפיקתו בלשון ובשפתים בהבדל כל אות ואות, ובחיבורם יעשה דיבור. ואלו השלשה קול ורוח ודבור הם דבר אחד בעולם האחדות, אי איפשר לכל בלי רוח ובלא דבור, כי למטה בעולם התחתון הזה ישקול כל דיבור כמו הקול נשמע כהקשת ברזל בברזל יחד או דבר קשה בדבר קשה, או קול בעלי חיים שאין דיבור ניכר בו. וגם בעולם האחדות וגם בעולם הנפרדים אי איפשר להיות קול בלי דיבור, כי אין שם הקשת שפתים, כי אין למעלה דבר גופני. וזה שאמר יחזקאל, "ויהי קול מעל לרקיע", ולזה תקנו בתפלה, "ומשמיעים ביראה יחד קול בדברי אלקים חיים", כלומר כי יחד הקול והדיבור אי איפשר זה בלא זה. ולא זכר הברית הראשון, כי הוא בריאת אותו הקול שיצא מן האור הראשון, ועל כן עשר מאמרות שבמעשה בראשית הראשון לא נאמר בו ויאמר עד שנבראו כלי הדיבור, והוא רוח אלקים חיים המדבר. ולמעלה במעשה המשכן נאמר, "וישמע את הקול מדבר אליו", ושב ואמר וידבר היה הקול מתדברת היא מעצמה, ואחרי כן אותו הקול מדבר אל משה. ואמר לך משל זהו רוח הקדש, כי המדבר ברוח הקודש לא ישמע הקול אלא הרוח ההוא תבוא בקרבו וידבר מאליו, לפי שהוא ממקום העליון ממה שהנביאים יונקים בנצ"ח והוד, כי הם בעולם שכבר נברא בפועל מעט, אף על פי שהוא גם כן פשוט ישמעו קול מלאך או חיות הקדש. והיודע מקום זה איך הוא יבא אליו רוח הקדש, גם כן השם היוציא ממנו יועיל למי שנתאלם כמו שכתבתי כבר. והנה שלשה אלו שהם קול ורוח ודבור הם דבר אחד ולמעלה ואין שם הקשת שפתים ולא דבר אחר:

במעשה המשכן נאמר, "וישמע את הקול מדבר אליו", ושב ואמר וידבר היה הקול מתדברת היא מעצמה, ואחרי כן אותו הקול מדבר אל משה. ואמר לך משל זהו רוח הקדש, כי המדבר ברוח הקודש לא ישמע הקול אלא הרוח ההוא תבוא בקרבו וידבר מאליו, לפי שהוא ממקום העליון ממה שהנביאים יונקים בנצ"ח והוד, כי הם בעולם שכבר נברא בפועל מעט, אף על פי שהוא גם כן פשוט ישמעו קול מלאך או חיות הקדש. והיודע מקום זה איך הוא יבא אליו רוח הקדש, גם כן השם היוציא ממנו יועיל למי שנתאלם כמו שכתבתי כבר. והנה שלשה אלו שהם קול ורוח ודבור הם דבר אחד ולמעלה ואין שם הקשת שפתים ולא דבר אחר:

שתים רוח מרוח חקק וחצב עשרים ושתים [אותיות] יסוד שלשה אמות וז' כפולות וי"ב פשוטות ורוח אחת מהם - אמר כי האצילות השני מאלו העשר שאמר למעלה היא רוח נאצל מאתו הרוח שהוא הרצון נעשה אויר אחד שאינו כ"ב, הוא הדופק בקול להוציאו, כן בספירת החכמה נרשמו ל"ב נתיבות שאמר למעלה, והם עשר ספירות ועשרים ושתים אותיות. ורשימת האותיות בקריאת השם לבד קורא חקיקה. ומחלק אלו האותיות לשלשה חלקים, שלשה אמות, ושבע כפולות, וי"ב פשוטות כמו שיתבאר לקמן. והנה האותיות גם כן הם דבר אחד, וזה שאמר ורוח אחד להם, כי אי איפשר לרשום אותיות ולומר אותם בלתי הרוח, והוא החכמה. והנה אמרנו למעלה כי קריאת השם הוציא כל הדברים, וכן אמרנו שהיו"ד הוציא הקול בקריאת השם, ועתה פירש לך איך. ואמר כי קול ורוח ודיבור הוא בדפיקת האותיות ובמוצאם להזכיר הדבר ולהבדילו, והנה תמצא כי היו"ד במילואה עולה למנין אמירה דב"ר, והוא"ו עולה לחשבון קול, והה"א חמשה מוצאות הגרון כמו שיתבאר לקמן בעזרת השי"ת. והה"א אחרונה חמשה תנועות, והנקודות הם כמו נשמה לאותיות ומניעות אותם כמו הנשמה לגוף, אל אשר יהיה שמה הרוח ועל כן אמר ורוח אחד מהם:

שלש מים מרוח חקק וחצב בהם תוהו ובוהו רפש וטיט חקקן כמין ערוגה, הציבן כמין חומה סככן כמין מעזיבה - כיצד מהאויר הראשון שאינו נתפס הוציא אויר אחר הוא הנקרא רוח שאינו כל כך דק. ומאותו מים הוציא רוח שתראה באדם הגופני או ביסודות. כי בהיות רוח חזקה יוציא מים או האדם יוציא בפיו רוח יש בו קצת לחלוחית, ואותו לחלוחית נתרבה עד שנעשה מים, והם נקראים מים עליונים, וכנגדם בעולם התחתון, וזהו מים, ועל כל הדברים יש בהם כנגד מה שלמעלה. והנה עתה סדר המרכבה העליונה והתפשטות המחשבה. וקרא מים לבינ"ה, כמו שהמים פשוטים כן הבינ"ה, וכמו שהמים מצמיחין לכל דבר כן הבינ"ה, והם הנקראים מים עליונים, וחסד מים תחתונים. ויש הפרש בין מים העליונים לתחתונים, כי העליונים זכרים והתחתונים נקבות, וכן בעולם הגופני הזה המים העליונים הם מי המטר, ומה שתחת הארץ יקראו מים תחתונים, אבל אין הצמחים היוצאים מן הארץ אשר ישקו מן המים התחתונים טובים ומתוקים כמי השותים ממי מטר השמים, וכן לא יעמדו הפירות כל כך זמן כמו השותים ממי המטר. ועם כל זה יש דביקות ביניהם, ר"ל בין ספירת בינה לספירת חס"ד, ומספירת חסד הוא התחלת העולם והוא הסדר שהזכיר בפרשת בראשית, ורוח אלקים מרחפת על פני המים. ומאותם המים נתגשמו יותר בנשיבת הרוח בהם, ונעשה תוהו. ולשון תוהו הוא דבר שאינו מעמיד ואין לו יישוב, מלשון תוהא. ובבהיר אומר כי הוא דבר המתהא בני אדם, והוא דבר שאינו יכול לעמוד בפני עצמו אלא על ידי כלי, כמו מים עבים שאינם זכים שאין הראות עובר ביניהם. ומאותם המים העבים הנקראים תוהו הרוח נשבה עד שהוציא יותר קצת הליחות, ונעשה הוא כדבר שיכול לעמוד קשור זה בזה, כמו שתראה בנהרות ובימים כי כשיחזקו גליהם בכח הרוח הגדול יגרשו המים ההם אל שפת הנהר או הים, כמו חלאת הסיר או כקצף על פני המים הנקראים אשפומ"ה. ואחרי כן נעשה יותר עב עד שנעשה כמין טי"ט, והוא יותר עבה מן האחר, וזה היה חומר ראשון לכל הדברים שנבראו. מחומר ההוא חקק בו ועשאו כמין ערוגה ר"ל טבל"א, ואחרי כן הציב ממנה דפנות, כי בהתרבות הפעולות יותר יתעבה ויתגשם. וזה שאמר הציבן כמין חומה, כי עשה שיוכל חומר ההוא להיות על עומדו, ואחרי כן סכך עליו וזהו השמים, וזה שאמר הכתוב, "וימתחם כאהל לשבת", וזהו חלל העולם. וכדוגמתו למטה כן דוגמתו למעלה ברוחניים, כי מספירת החסד התחילו ההויות. וזה שאמר, "והוכן בחסד כסא", כי בחסד קבל ההכנה לעמוד על עומדן כל הדברים ובפרקים האחרונים ולקמן יתבאר יותר בעזרת השי"ת:

ארבע אש ממים חקק וחצב בו כסא הכבוד ואופנים ושרפים וחיות הקדש ומלאכי השרת ומשלשתם יסד בית מעונו, שנאמר, "עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט" - אמר כי הכח הרביעי אשר בו נופל שם ארבע מהעשר שהם אחדים הוא אש ממים, כי האש יוצא ממים, וכן תמצא בעולם הגופני שתוציא אש מן המים אם תשימם בעששית וכו'. ואחרי שהיה לנו אלה השלשה דברים אז היה כמעט כל הבנין שם, כי מהאש שיצא מן המים חקק בו ר"ל רשם הדבר ההוא, ואחרי כן חצב ברשימה ההיא, וחקק מלשון מחוקק, וחצב כמו בורות חצובים, והוא כסא הכבוד, ולהלן יתבאר מהו כסא, ומהו כסא הכבוד. ואופניהם הם הגלגלים העליונים שיחזרו כל ההויות פנים ואחור בתנועתם, ויולידו החום בתנועתם, ומהם יצאו החום והשרפים ותולדותם מהאש ההוא, שהאופנים אינם שרפים והשרפים הוא אש שורף. והשרפים שאמר שש כנפים לאחד והכח שלהם הוא שם של מ"ב אותיות, והם שבעה שמות מששה ששה אותיות לכל אחד. וזהו שם המפורש של מ"ב, אבגית"ץ, קרעשט"ן, נגדיכ"ש בטרצת"ג, חקבטנ"ע יגלפז"ק, שקוצי"ת. ומקורו בספירות מדת הגבורה. והנה אלו כמו נשמה לשרפים, ונשמה לאלו האותיות שהם מ"ב הם הנקודות, והם הנקראים אופנים. כי הנקודות יניעו האותיות, ומהם יצאו החיות שיש להם ארבעה פנים וארבעה כנפים לכל אחד, והם ס"ד כולם. והם נקראים פני אדם אף על פי שיש להם ארבעה פנים. ומקורם בספירות ספירת תפאר"ת, כי שם יהו"ה במילואו למנין אד"ם. ומקור השרפים בתורה הוא בפסוק בראשית, שם רמוז שם בן מ"ב. והנה אלו החיות דומות במקצת לאופנים, כי יש להם קול ודיבור, עליהם סדרו בתפלות ומשמיעים ביראה יחד קול בדברי אלקים חיים. ואופן בגימטריה עולה קול, ולשון אופנים מגזירת פנים, לומר שלכל מקום שחוזר שם פונה כי הוא עגול, וחוזר שם כל שבעת ימי השבוע על כן שבעה שרפים. ולפי שהפנים לשבעה קצוות העולם יש להם שש כנפים לכל אחד, ושש אותיות בכל שם. ובזה השם נשתמשו אותם שאמרו חכמינו ז"ל עליהם שקפצה להם הארץ, הם בעלי הכנפים. והנה החיות דומות במקצת להם כי יש להם ארבעה פנים שלא יסבו בלכתם, אבל חסר מהם כי אין להם מעלה ושטח פנים. ומשל החיות אלו משלו חכמינו ז"ל בחגיגה לאגוז וקו ירוק היא הקליפה החיצונה, בעבור כי אלו הם מקורם באמצע הבנין. ואחריהם נבראו מלאכי השרת, והם הפועלים לכל דבר כמו הידים והרגלים באדם הגופני, כי החיות דומים לגופי הריאה אשר בלב נשרפים לחום הטבעי שבו, והלב הוא כמו המלך המצוה והם ישרתו אותו כי הם המשרתים לכל העולם, והם הנקראים מדת הדין, ובהם נאחזים מלאכי חבלה:

והנה כשהצדיק צריך לפעול דבר בנס על ידי אחד מן השמות צריך לידע מקום השם ההוא בספירות, ולהמשיך הכח ההוא מן המעיין שאינו פוסק את מימיו דרך הצינורות על ספירת מלכות, כי שם מקור פועלי אמת שהם אלו הנקראים מלאכי השרת, ונקראים פועלי אמת כי לא יעשו דבר בלתי הסכמת כל הספירות, ואמת הוא באמצעות שלהם, וצריך ליזהר לדעת לשוב אותו הכח אל מקומו לבל יפגעו בו מלאכי השרת התחתונים שהם מבחוץ, כמו האדם שיש חרב בידו וצריך ליתנו תוך הנרתק פן יפגענו בדבר, ואם אינו יודע אזי מדת הדין פוגעת בו. וכן קרה לשאול המלך ולאחרים רבים, כי נהפך לו מדת הדין בעבור שהם תולדותם מאש הם שורפים כמו השרפים. ועליהם אמר הכתוב להט החרב המתהפכת ר"ל מתהפכת לפעמים כנגד הפועל, לפעמים לזכות ולפעמים לחובה, כי הפועל בעצמו יגרום וזהו שאומר בשאול המלך, "ויפול על חרבו". ואחיזת אלו המלאכים בספירות היא ספירת מלכות, ובאין מן הגבור"ה דרך הו"ד. ואם יביאם דרך תפארת ויסוד אזי טוב לו, אם יודע להשמר ולהשיבם מיד אל מקומם. והנה אלו המלאכים הם הפועלים מיד בכל העולמות התחתונים, ובהם נאחזים מלאכי חבלה והשדים והמזיקים כל אחד למינה כמו שיתבאר בעזרת השי"ת. והנה באלו האופנים והשרפים וחיות הקדש ומלאכי השרת יש מעלות רבות, כמו שנאמר, "היש מספר לגדודיו", והם נכללים בשלשה מעלות, אופנים, וחיות, ושרפים, כי מכח תנועת האופנים יצא האש השורף, וחיות הקדש גם כן אף על פי שאינו שורף כל כך כי יצא מהלהב של השרפים ונתקרר בתפארת כי הוא קו האמצעי, וזה שאמרו ז"ל נהר דינור מאן נפיק מזיעת החיות, ומהחיות יצאו מלאכי השרת בהשתלשלות. ואמר כי משלשת אלו יסד הבורא יתברך מעונו, והם כמו יסוד לכל הבנין, וסבתם הראשונה כח המים העליונים אשר יצאו מן האויר הנקרא רוח, והראייה, "עושה מלאכיו רוחות", כי ברוח כלול רוח ומים כי ממנו היו משרתיו הפועלים אש לוהט, לא האש שהוא כגחלת אלא הלהיטה בלבד. והאויר אינו עומד במקום ואינו נתפס בכלי, והמים אינם עומדים אלא בכלי, כי כח הרוח מניעתם, והלהב אינו עומד גם כן אלא בנושא שישאוהו, והאויר הוא המתלהט. ומאלו השלשה שהם אויר מים אש, יצאו שרפים וחיות ומלאכים. יסד בית מעונו אשר בו כסא הכבוד שהוא ספירת הבינה עומדת על ספירת תפארת שהוא הכסא, וסוד הכסא תמצא אותו בספר הבהיר למי קורין כסא ואיך הוא בבינה:

חמש חתם שש קצוות פנה למעלה ביה"ו וכו' - אמר כי החשבון החמישי הוא שמשם יו"ד יצאו כל האותיות וכל הכוחות כמו שידעת, ונעשה י"ה, והוא"ו שמו אחרי הה"א. והנה יה"ו למספר אהי"ה, ועדין לא שמו האות הרביעי שהיא ה"א, ועשה מיה"ו שש צירופים כי כך חשבונם, והם ח"י אותיות שיצאו ממקור החיים. ואמר פנה למעלה כי ממקום הנקודה התחיל לעלות למעלה ולכל ששה הקצוות, ואלו לא שם בהם הגבול היו נמתחים והולכים עד בלתי תכלית כמו שכתבנו. והנה רום עתה בחולם כי ממנו יצא הכל, כי רום בחולם הוא הכת"ר, ובשורק הוא התפארת, על כן חזר ואמר פנה למעלה כי מיסוד הוא הנקודה מתפשט שם יה"ו לכל צד, והם למעלה יה"ו, ולמטה יו"ה כי הוא התיקון השני, וכן לכל הצדדים. ופירוש למעלה הוא ספירת הגבורה שיצא מן החס"ד, כי הוא אש ממים, ובא תנועת המים עד הגיעם אלא מקום הנקרא הגבורה. ונקרא מעלה בעבור שהיא מדת הדין העליונה, שהוא מכח השני מבריאת העולם, והוא כנגד יום שני שלא נאמר בו כי טוב, כי הוא מדת הדין הקשה. ומטה הוא ספירת מלכות כי היא בית דין של מטה והיא מדת הדין הרפה, ובית דין של מעלה מענישים מבן עשרים שנה כחשבון היו"ד במילואה, ובית דין שלמטה מבן י"ג שנה כחשבון היו"ד שהיא עשרה ושלשה אותיותיה הרי י"ג, והספירה של מדת אדנ"י דן באמצע:

חתם מזרח ופנה לפניו וחתמו ביה"ו, חתם מערב ופנה לאחוריו וחתמו בהי"ו - פירוש מזרח הוא ספירת התפארת, מערב הוא ספירת יסו"ד כי שם מתערב הזרע:

תשע חתם דרום ופנה לימינו וחתמו ביו"ה. עשרה חתם צפון ופנה לשמאלו וחתמו בוה"י - פירוש דרום היא ספירת נצח, צפון ספירת הוד. והנה בכאן שש קצוות, וחס"ד שממנו יצאו הרי שבע. וכן תמצא במעשה בראשית כסדר הזה. אבל מה שאמר פנה למעלה פנה למטה, שנראה שיש שם גבול מוגבל, ולמעלה אמר ותכליתם אין להם סוף שנראה להם גבול, צריך עיון גדול ואי איפשר ליכתב על ספר. וגם איך תתפשט המחשבה בהם, ואיך יצאו כל הספירות אלו מאלו והם דבר אחד, אין לנו רשות לדבר בו כי לא הרשוני רבותי, גם מה שאני יודע הוא מעט מזער:

אלו עשר ספירות בלימה רוח אלקים חיים ורוח מים אש מעלה ומטה מזרח ומערב צפון ודרום - עתה חזר לבאר איך הם דבר אחד, ונקראים בעשרה שמות בהכרח, כי בתחלה צריך הרוח הוא הצפון, ואחרי כן רוח שיניע ואחרי כן מים, וממים האש ושש קצוותם, אי איפשר לאומרו אלא מפה אל פה, כי בזה ידע אדם איך תתפשט המחשבה לדברים הפכיים מדבר שאינו מורכב, ואיך העולם עומד והפסדו בשוב ההויות לקדמות, כי מה שאמר עשר ספירות מדתם עשרה שאין להם סוף למה שנמצא מהם כי מהם היה הכל ויהיה ולכל ספירה כמה עשריות, אבל לא יעלו למעלה מעשרות ויתהפכו כולם בכל אחד ואחד מה שאין הפה יכולה לדבר. והם הם מעשה מרכבה שהם כבשונו של עולם. עד כאן דבר בעשר ספירות שהם מכלל ל"ב נתיבות, ויחזור וידבר בשתים ועשרים אותיות להשלמת ל"ב נתיבות בפרק שני עד סוף הספר:

סוף הספר

תוכן העניינים

פירוש הרי דמן עכו לספר יצירה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה