אור ברסלב

פירוש הרי דמן עכו לספר יצירה

פרק ראשון

והרב הידוע דמן עכו כתב בפירוש ספר יצירה וז"ל, בשלשים ושתים וכו' - הבי"ת בלשון הקדש תשמש בשלשה דברים, או שיורה על הדבר אשר בשבילו נעשה זה התכלית, או הדבר אשר בו נעשה כמו הכלים לאומנות, או המקום אשר בו נעשה. אין הכרח מה משמשת הבי"ת הזאת, ולפי שמצינו במקום אחר בבריאת העולם שמתחיל בבי"ת כמו בראשית ברא אלהים, וכן במסכת אבות בעשרה מאמרות נברא העולם, וכן מאמרו כי ביה ה' צור עולמים, על כן בהכרח שהבי"ת הזאת שמתחיל בה בזה הספר תורה על המקום אשר בו נברא העולם. ויאמר כי באלו ל"ב נתיבות הוא המקום אשר בו חקק הקב"ה חלל העולם. ואין לנו לחפש מה למעלה מה למטה ולומר אלה הנתיבות באיזה מקום הם, כי ראוי לאדם לחוס על כבוד קונו. אבל אמר סתם כי באלו הנתיבות נברא העולם וחללו. וכנגד אלו הל"ב נתיבות הזכיר בפרשת בראשית ל"ב פעמים שם אלהים, כי הוא הפועל והאומן כמו שתראה כי אלהים בגימטריא [פ"ו] עולה למנין פוע"ל [פ"ו ע"ל הנפעל]. ואמר ל"ב בעבור כי הלב הוא הפועל הרצון, כמו, "יען כי היה עם לבבך". ויראה מזה הלשון של ל"ב כי היה הרצון פשוט, לא תנועה הכרחית או טבעית אלא ברצון, ואין תנועה רצונית זולתי בשם ית', כי בנבראים או בנאצלים אף על פי שנאמר בהם רצון אי איפשר להיות אלא הכרח שדבר מה הכריחו לאותו הרצון, וכאן בבריאת העולם לא חייבו דבר להבראות אלא ברצון שלם. ואלו הל"ב נתיבות נבראו מן האין, והטעם כי אי איפשר שלא תצייר כי היה שם נקודה שעלה במחשבתו, ואותה הנקודה היא קטנה דקה מן הדקה, כי קודם שנברא העולם הקב"ה היה הוא ושמו אחד, ועתה קרא שם לנקודה ושם שמה יו"ד. ולזה נבראו האותיות, כי לומר יו"ד בשמה צריך יו"ד וא"ו דל"ת, עד שנמצאו כל האותיות, והיו עשרים ושתים כמו שמפרש בזה הספר:

ואם הבי"ת של בשלשי"ם רמוז בה כל מה שהשגת המחשבה משגת עד אין סוף, כל שכן הכללים שנכללים בתוכה - כלומר בתוך החכמה. ולכך התחיל בבי"ת לרמוז אל מה שבית בראשית משגת, ומאותן התעלומות הנעלמות בתוך החכמה. ולכך התחיל בבי"ת לרמוז אל מה שבית בראשית משגת. ומאותן התעלומות הנעלמות בתוך החכמה יוצאים נתיבות, ונתיבות אלו היוצאים מהעלמת החכמה מה הן ומה דוגמתם, הן כעין חוטי השלהביות או כדרך הפקעת - הוא קבוץ פתיל בעגול שקורין בלשון צרפת למושי"א ובלשון ספרד קבלי"ר. אדם הולך למקום הפקעת - ובלבד שלא ימשוך, כי יותר שימשוך האדם חוט הפקעת יותר יתרחק ממנו, אלא צריך שימשוך הוא האדם עצמו על דרך החוט עד שיגיע אל עיקרו ומקורו שהוא הפקעת. כן הוא דרך השגת העליונים במחשבה, שכל זמן שימשוך אדם מחשבתו אליו למשוך אצלו אור עליון לא יראה אור, כל שכן שלא יגיע אל עיקרו ומקורו, [אלא] בעת שיעלה מחשבתו וישלחנה למעלה דרך התחלת האור אשר התחיל להשיג ילך דרך האור הזה במחשבתו, עד בואו אל עיקר מבוא האור, כדרך חוט הפקעת, וכדרך שלהבת הגחלת:

ובי"ת מורה מה שבה ומה שבתוכה - כי בי"ת לשון בית, ולשון בית הוא לשון פנימיות, מלשון מבית ומחוץ, אם כן הבי"ת מורה על עצמה ועל פנימיותה כמו הבית, כי כאשר יזכיר האדם בית יהיה מובן מדיבור זה הבית עצמו וכל הדרים בו:

חקק - פירוש חקיקה מלשון חפירה. וההפרש אשר בין חקיקה לחציבה הוא, כי החקיקה בדבר קשה, וחציבה בדבר רך. ועוד כי שני מיני חקיקה הם, האחת חיצונה שאינה רק התחלה ואחריה החציבה. והחקיקה השנית היא חקיקה בעומק הענין, חקיקה נסתרת ונעלמת. ולפיכך נקראו המצוות שאין טעמם ידוע לבני אדם חקים, חקה חקקתי גזרה גזרתי אין לך להרהר אחריה, ולא יפול הרהור על דבר שטעמו נגלה רק על דבר שטעמו נסתר ונעלם:

וזהו אומרו, מה שאין המחשבה משגת - כי הוא עמקי הפליאות הנעלמות בשתי אותיות שהם ל"ב. ומה הן שתי אותיות אלו שנחקקו, הן י"ה. ומי חקק אותם לאלו השתי אותיות, הסבה הראשונה. והוא הדבר הנעלם אשר למעלה מהכתר הידוע לשרידים אשר ה' קורא. כל זה מלשון החסיד ז"ל. והחסיד ז"ל בעצמו פירש במעשה בראשית שכל מקום שנאמר ברא רומז למעלה מן המחשבה הטהורה. ואני הצעיר יצחק דידיע מן עכו - השותה בצמא את דברי צעיר תלמידיו כל שכן את דברי עצמו אומר דהוא הדין למלת חקק. ואיך יהיו שתי אותיות י"ה ל"ב, דע כי י"ה הוא ט"ו, תהפך אותו כזה ה"י הרי ט"ו אחרים, הכל יעלה שלשים. ושתי מלות שהם י"ה ה"י הרי ל"ב שנחלקו לשלשה חלקים - והם ספר וספר וספור. ובעלי הקבלה אמרו שלשתם בלא יו"ד ובלא וא"ו, ולכך אומר שלש ספרים, כי בלי נקוד יקראם האדם כולם בסגול. ושלשה שמות אלו הם בגימטריא ש"ם ש"ם ש"ם. ומה הן שמות הללו שהם ל"ב, הם שמות העצם, כי שמות העצם שלשה וכל זולתם כינויין, והם, אהי"ה י"ה יהו"ה, שהם הויות מורות על הויית מציאות עצם הבורא יתברך. וכיצד יעלו ל"ב, יש לך לדעת כי כל תיבה בת ד' אותיות יצטרפו ממנה כ"ד בתים, ובלבד שתהיינה שונות בלתי דומות, אבל אם יש שם שני אותיות דומות יחסר חצי הצירוף ואיננו בלתי י"ב. ולפיכך אהי"ה צירופו י"ב, וכן יהו"ה צירופו י"ב, הרי כ"ד. ושם י"ה שהם שתי אותיות יצטרף לשתי תיבות, הרי כ"ו מספר השם המיוחד. תוציא משלשה שמות אלו האותיות הבלתי דומות שיעלה צירופם ששה תיבות, שים אותם על כ"ו, הרי ל"ב. עוד יש לך לדעת כי שלש ספרים אלו ירמזו לשלשה עליונות אשר מהם יצא כל הבנין, ושתי אותיות א"ה ירמזו לכת"ר, ושתי אותיות י"ה שהם אחרית אהי"ה ירמזו לחכמה. וכאשר תקח שתי אותיות של אחרית אהי"ה ותוסיף עליהם ו"ה יבא השם המיוחד כזה יהו"ה, ושתי אותיות אלו ו"ה שהם תשלום השם המיוחד רומזים לבינה. הרי השם הזה בן ששה אותיות כזה אהיהו"ה מספרו ל"ב בשלשה אותיות שהם יה"ו, שספר וספר וספר רומז להם, ספר רומז לחכמה שהיו"ד רומז לה. וספר רומז לבינה שה"א רומז לה. וספור לתפארת עם כל שש קצוות שהוא"ו רומז לה. ושלשה אלו הם חכמה ותבונה ודעת, ושלשה אותיות שהם יה"ו הם אבות משפיעות לשלשה אמות שהם אמ"ש, שהם רמז ליסודות אויר אש מים. ואל תחשוב שרומזות על יסודות של עולם השפל הזה המורכב, אינם רומזות אלא על יסודות המלאכים, שאותיות אמ"ש המקבלות מיה"ו הם יסוד למלאכים, שהמלאכים מקבלים שפע וקיום מהם:

פליאות - רומז על ל"ב נתיבות. אלקים הבין דרכה, מלת אלקים תרמוז על היחידים המשכילים שרודפים אחר חכמת האלהות להשיג בעליונים, ולכך נקראים אלקים אנשים אלה שמבינים דרכה. שאם תאמר אלקים ממש שאלקים דוקא הוא שהבין דרכה, אם כן איך אמרו על הפליאות חכמ"ה שנתנו ליחשב. זה פירוש החסיד. ואין דעתו נכונה בזה, שודאי אלקים דוקא הוא הבין דרכה, ואלקים ירמוז לבינה, ועל ידי ההויות החקוקות והקבועות בה בבינ"ה שהוא אלקים יש בו באלקים כח להתבונן בחכמ"ה, והוא ידע את מקומה. והוא שהוא הכת"ר ידע את מקום עיקרה מפני שממנו נאצלה, ואלקים הבין הדרך שלה הואיל וממנה נאצלה. ודברים אלו באו למעט כל נברא, שאין משיגין בה בדרך עיקר. וראיה על דברי החסיד ז"ל הוא אמרו, להתבונן בהויות הדקות שאין להם גבול - שכיון שאין להם גבול לא ישיגם מוגבל. ואמרו שנתנות ליחשב לא יקשה עלי, כי ר"ל שנתן רשות לחשוב בהם, מה שאין כן למעלה מהם, ואף על פי שאין המחשבה תוספת בהם אלא מעט:

נתיבות - נתיב קורא לשביל הגדול והרחב, וקורא דרכים לשבילים הדקים והקטנים המתפשטים מהנתיב אנא ואנא. והרמב"ן ז"ל בפירוש ספר יצירה פירש בהפך ואמר, כי הדרך הוא הגדול, והנתיבות הם השבילים הדקים. אמות כלומר העיקרים שהדרכים מתפשטים ונאצלים מהם כמחלות, קורא מחלות לצינורות והם הנתיבות, ואין כל בריה יכולה לעמוד עליהם רק בהתבוננות המחשבה - לא בדרך ידיעה בהשתדלות הלימוד אלא בהתבוננות השכל. ואני אומר כי באומרו אין בריה בא למעט כל נברא, וע"כ לא דרך ידיעה כלומר לא תספיק לנברא דעתו ושכלו להתבונן רק במחשבה:

ספר כולל הספר, והספר כולל הספור - כבר אמרנו כי ספר וספר וספר הם שלשה שמות ש"ם ש"ם ש"ם, ושלשה שמות הללו הם אהי"ה י"ה יהו"ה, וכל אחד כולל את חבירו. כיצד, כבר ידעת כי עיקר שלשה שמות אלו כן הוא א"ה י"ה ו"ה, א"ה לכתר ספר, י"ה לחכמה וזהו ספר, ו"ה לבינה וזהו ספור. א"ה כולל י"ה כיצד, כמה מספר י"ה ט"ו, כך הוא א"ה על דרך זה, אבגד"ה, הרי מספר ט"ו. י"ה כולל ו"ה, כי מספר מלואו של יו"ד הוא ו"ד, ומלואו של ה"א אל"ף, הרי אחד עשר כמספר ו"ה. ואני אומר כי כל הקודם באצילות הוא הכולל מה שאחריו, ודי למבין:

ושלש אמות נחתמות ביו"ד. קורא כאן שלשה אמות לעיקרים שהכל תלוי בהם, לבינה ולת"ת ולצדיק עם העטרה. וכולם נחתמות ביו"ד - כיצד, דע כי באדם ג' יודי"ן, עליון אמצעי תחתון, ראש תוך סוף. ברית הלשון הוא כעין יו"ד עליון, וברית הלב הוא כעין יו"ד אמצעי, וברית המילה הוא כעין יו"ד שלמטה. יו"ד עליון רומזת לחכמה והיא כוללת הכתר כי ממנו מקבלת, וכוללת הבינה כי ממנה נאצלת. וכאשר מזכירין אחד מהשלשה עליונות שלשתם בכלל. וכבר ידעת כי הלשון דוגמא לבינה. יו"ד אמצעי רומז לתפארת כי הלב הוא מכריע בין שש קצוותיו של אדם, והמשכת הגויה שהיא חוט השדרה דוגמא לתפארת. והנה הוא"ו שרומז לתפארת ברוב המקומות בראשיתה יו"ד, כי הוא"ו הוא שני יודי"ן, היו"ד שלמעלה לתפארת והיו"ד שלמטה רומז לעטרת. הברית רומז ליחוד הברית הצדיק והעטרה. הרי אתה רואה שכולם נחתמות ביו"ד. והחתום הוא ההתלבשות, שהיו"ד העליון נתלבש בשלשה אותיות הנשארות של השם המיוחד, כי כיון שהיו"ד הקדימה להם, לאלתר שהמציאה הה"א נתלבשה בה"א, והה"א אחר שהמציאה הוא"ו נתלבשה בה, וכן הוא"ו בה"א. נמצא שהיו"ד נתלבשה בכולם, וכן הה"א, וכן הוא"ו, וכן ה"א, כל אחד נתלבש מהכל. ותפס לשון חותם, כי כאשר יחתום האדם בחותם על השעוה יעשה בה חקיקת צורה, שהשעוה היא החומר והחותם בה צורה, כאשר יתלבש השמש בצבע הזכוכית כשמכה בו ונראה השמש בצבע הזכוכית, ולא שהשמש נשתנה וקבל צבע זה, כי השמש לא נשתנה כלל אלא שנתלבש בצבע ההוא, ואין השינוי אלא מצד המקבל:

עוד נוכל לומר, בשמו הגדול - כלומר מאחר שנחתמו ביו"ד ונתלבשו זה מזה וזה מזה, ר"ל כל אחד מארבע אותיות הם בשם - האותיות בשם כלומר בעצם, והעצם בהם. ואמרי בעצם כוונתי על הסיבה הראשונה שהמציאה האותיות:

פנים בתוך פנים הויות בתוך הויות - שכל אות שהוא רומז לפנימיות ולהויה דקה מאד כלולה מהכל, פנימיות בתוך פנימיות הויה בתוך הויה. והם יסוד כי הם סבת כל נהיה וקיומו. הבנין כולל כל אבי"ע. עוד בנין ירמוז אל מה שנתהווה מן האותיות אחר שנתלבשו בהם הספירות ונתנו בהם חתימה ורשימה וחקיקה וחציבה ונעשה הכל אחד. חקיקה בתוך חקיקה, רשימה בתוך רשימה, פנימיות תוך פנימיות, הויה תוך הויה. כי אחרי התלבשות העשר ספירות באותיות נקראו כולם יחד הויות, כי לא היה איפשר לפעולת עשר ספירות להתראות ולהתגלות אלא כשנתלבשו באותיות. גם לא היה איפשר לאותיות להתהוות ולעשות הויות ולפעול פעולה בלתי חקיקת העשר ספירות בהם. הנעשה בהם העשר ספירות כמו האבנים מן ההר. כי כאשר האבנים הנלקחים מן ההר נלקחים על ידי רשימה וחקיקה וחציבה, ומהם נעשה בנין הבתים, כך האותיות כ"ב יצאו מעשר ספירות, והעשר ספירות שהם סבתם עשו בהם חתימה ורשימה וחקיקה וחציבה, הוא התלבשות שנתלבשו העשר ספירות באותיות להראות כחן ופעולתם באמצעות האותיות, כדי שיתהווה מל"ב אלו כל ההויות, והן הן עצמם הויות תוך הויות פנימיות תוך פנימיות. ובהר יש כמה סתומים, כך בעשר ספירות היו כל ההויות גנוזות בכח, ומתוך ההויות שיצאו מהם יצאו כל ההויות שהם אבי"ע מן הכח אל הפועל. ויסוד שב לאותיות וקורא אותם יסוד, ואינו ר"ל שהאותיות הם יסוד לעשר ספירות, כי זה לא יתכן, שהרי העשר ספירות הם סבה ואותיות מסובב, ואיך יהיה המסובב יסוד לסבתו, אבל לפי מה שהוא עתיד לצאת מהם קראם יסוד. והטעם שהם עשר ספירות התחלת היסוד כי הם המציאוהו. והרשומות הוא כאשר באים לחצוב אבנים מן ההר רושמים ומציינים מקום האבן שיעורה וגודלה ומהותה, ואחר שרושמין חופרין היא החפירה שחופרין סביב האבן, ואחר שחפרו סביב כרצונם עוקרים האבן ממקומה, וזהו הנקרא חציבה, ואחר כל זה עושים בנין הבתים. וכל זה דוגמא למציאות האותיות מעשר ספירות, כי ההר דוגמא לעשר ספירות כלומר לסבה הראשונה, והאבנים דוגמא לאותיות, ועל כן קורא בעל ספר יצירה לאותיות אבנים, ולבנין הנעשה מהם קורא בתים. והאבנים רמז ליחוד כל אשר נתהוו מהאותיות כאשר נתייחדו האבנים יחד ונעשו בתים. וכמו שהאבנים מיוחדות בהר, כן האותיות מיוחדות בעשר ספירות. עד כאן בדרך קצרה, ואם תרצה לעמוד על זה הענין בדרך ארוכה, עיין בספר העיון לרב חמאי ז"ל:

והרב החסיד כתב בפירוש ספר יצירה וז"ל, "עשר ספירות בלימה, עשרים ושתים אותיות, שלשה אמות ושבע כפולות וי"ב פשוטות - בבבא הזאת מוסיף לפרש הבבא הראשונה, ואמר כי עשר ספירות נאצלו מן היו"ד כחשבונה, ועשרים ושתים אותיות הם ל"ב נתיבות. ונקראו ספירות מלשון ספר, כי בהם נעשה גבול לכל הבנין באלו העשרה, ולהלן יתבאר גם כן בע"ה. וגם כן מלשון מספר, ולמספר היוד היו עשר. וגם כן מלשון ספיר, כי לא יוכלו להסתכל בהם גוון כלל, אלא מהם יוציא אור שכל המראות תלויות בו, אף על פי שבכל אחת יש מין מראה אינו בפועל אלא בכח, כלומר שאינו נראה הגוון. ואמר בלימה כחשבון, כי ל"ב נתיבות שיצאו מן היו"ד עם עשר ספירות הם למספר בל"י, ומן היו"ד יצא י"ה נתרבה שם השם, ויהו"ה עולה למנין מ"ה. ולמה תפס מלה זו לומר כי בלימה הם תלויים לא תושג אמתתם וראייתם, וגם כן לא ידענו התחלתם. ובלימה עולה לחשבון אלקים עם המלה, וכן מ"ה מ"ם ה"א עולה לחשבון אלקים. ואמר כי עשרים ושתים אותיות שחייבה החכמה נחלקים כענין זה שאמר, שלשה אמות לכל, כי משלשה אותיות שיש בכתר שהם אי"ן יצא הכל למספר שלשה אותיות שבשם יו"ד. וגם יו"ד ג' יודין בצורתה, קוץ שלמעלה וגופה, וקוצה שלמטה. ואלו הג' שהם אמ"ש כמו אמות לכל הבנין ולכל האותיות, כמו שיבאר אחר זה. וגם כן מלת אמות מלשון אמת המים, כי משם נשפע הכל, ונחלק לשלשה חלקים כשיצא מן המעיין שאינו פוסק את מימיו. ושבע כפולות הנה כולם עשרה למנין הספירות, וכן הספירות שלשה אמ"ש שהם כח"ב, שהם כנגד הראש שממנו יוצא כל הבנין. והאחרות שבע, וכנגדם אלו השבע אותיות. וחשבון שבע הוא למעלה אמרנו שנברא העולם בספר ספר וסיפור, ושם אמרנו כי הוא חוג, ומחוג מן הנקודה יתחייב שש קצוות כמו שיבאר זה הספר בפרק רביעי, והם אלו השבעה משתמשות בשני לשונות דגש ורפא, ועל כן קראם כפולות. ותמצא כי מן הנקודה שבאמצע העיגול לכל צד כשתסובב החוט הסובב יעלה בידך שש, והוא"ו הוא קו המדה כזה, ומן הקוטר לחוט הסובב הוא שלש פעמים, וזהו, "וכל בשליש עפר הארץ". ולפי שהוא"ו הוא קו המדה אשר בו נמדד הכל, ובאומרה לא תוכל לומר וא"ו זולתי ואו אחרת עמה, על כן נתחייב להוציא י"ב למספר שבטי בני ישראל וי"ב מזלות, כמו שמבאר בפרק עשרים. ואם למספר י"ב אותיות שבשלשה שמות שהם יהו"ה אהי"ה אדנ"י, וכן שם אדנ"י במילואו יש בו י"ב אותיות. ומספר כ"ב אותיות הוא בזה הדרך, כי בבינה נתייסד הבנין, וממנה יצא חשבון כ"ב כשתשים האותיות במילואם. וגם שם ההויה שהוא הפועל כשתחזור לאחור האותיות נעשה ממנו טדה"ד, והוא כחשבון כ"ב. ולא פעל עוד כמו שתראה כשתשליך אבן מידך בכח או החץ מקשת ונותנו בדבר קשה שישוב לאחור, וכן ניצוצות השמש כי יחזור הכח לאחור, והנביא אמר על זה, "הגידו האותיות לאחור ונדעה כי אלהים אתם", ר"ל אתם פועלים עולם אם תדעו להגיד איך פעלו האותיות עד זה הגבול ולא יותר, הנה אלהים אתם. והנה הכל יוצא מהיו"ד, כי מאהי"ה שהוא כ"א בחשבון במקום הכת"ר יצא שם א"ל שהוא אל"ף למ"ד, ויצא ממנו בינה. וסימניך, "אך בך אל ואפס עוד אלקים", א"ך הוא אהי"ה כי כ"ב אותיות אלו שהוא ל"ב עם הבינה כי ממנו יצא אלקים בריבוי, ואיך יצא מאהי"ה על זה הדרך, כי באהי"ה הי"ה, ה"א יו"ד ה"א במילואו עולה לחשבון ל"ב:

עשר ספירות בלימה מספר עשר אצבעות חמש כנגד חמש וברית יחיד מכוונת באמצע, בברית הלשון ובמלת המעור - אחר שפירש כי משם אהי"ה יצא כל הבנין, אמר איך יהיה זה, כי השכל הפשוט או האור הראשון לא יוכל לפעול כי אם בדרך משל בידים, כדי שהשכל הגופני הוא מושל בגוף, והגוף הוא פועל רצונו במאמר הלב אשר אין שם הרצון, צריך אל כלי הגוף כמו הידים והרגלים. וכאשר חייב הרצון לברוא העולם אמר כי האותיות והספירות הם כמו גוף לנשמה שהוא י"ה שיצא מיו"ד נקודה ראשונה, ואף על פי שהיא נשמה לאחרים כנגד הראשון הם מרכבה הראשונה, כי י"ה הוא באלקים מל"א י"ה, כשהוא מלא הכל שם ואמר כי הוא משל כמספר עשר אצבעות שבידי האדם הגופני והאצבעות כאן והידים הם ה"א ה"א כי לחשבון ה"א למעלה נמצאו חמש אצבעות למטה. ואמר חמש כי כן ידי האדם הימין כנגד השמאל, וגם כן היד כנגד הרגל מלמעלה למטה. ובספירות חסד וגבורה נקראים ימין ושמאל, ומלמעלה למטה עד התפארת חמש כנגד חמש, ומשם עד המלכות כנגד הרגלים. זהו, "מראה מתניו ולמטה", והם חמש שאמרנו שיצאו מי"ה יו"ד ה"א וא"ו ה"א שהם חמש כנגד אלו, וכן בשם אהי"ה. והמשל הוא על האותיות עצמם, כי בצירופם נברא הכל והם ידי הפועל, וכן תמצא בצירוף א"ת ב"ש ג"ר ד"ק לחשבון הקדמון, א"ת חמש, ב"ש חמש, ג"ר חמש, ד"ק חמש, השנים כנגד אהי"ה והשנים כנגד יהו"ה, בכל אחד שני ההין ובכל יד יש י"ד פרקים באלו חמש אצבעות, וזה שאמר למעלה שבע כפולות וכן באלפא ביתא הזאת, מכאן ואילך עולה לחשבון י"ד ה"ץ ו"פ ז"ע ח"ס ט"ן י"ם. לזה השש החשבון הם י"ד כנגד פרקים שביד האדם הגופני. וכולם יצאו משם ה' כי ממנו יצאו כ"ח אותיות כנגד כ"ח פירקי הידים, כן יש בפסוק בראשית כ"ח אותיות, וגם כן בפסוקים אחרים אין כאן מקומם, לומר כי הם היו מעשי ידי אומן אומנותו של הקב"ה היתה התורה, ואהי"ה אצלו אמון אל תיקרי אמון אלא אומן. וכן תמצא באלו השמות כי הם פועלים על ארבע יסודות, והרוכב עליהם שמונה ועשרים אותיות, והם, מיטטרון מיכאל גבריאל נוריאל רפאל. מיכאל ימין, גבריאל שמאל זה כנגד זה, מיכאל על המים גבריאל על האש, אוריאל או נוריאל על האויר, רפאל על העפר. ובכלם במילואם תמצא פ"א אותיות למנין כס"א על זה הדרך, מ"ם יו"ד טי"ת טי"ת רי"ש וא"ו נו"ן, וכן כולם. ויש בהם חשבון אחר למנין שמות היסודות הגופניים ולקמן יתבאר. וגם כן יש שמות למעלה מהם שיש בהם כ"ח אותיות שבהם נברא העולם, ואלו הן, אכתריאל י"ה יהו"ה צבאות יה אדידירון. ויש בהם חשבון אחר ואין כאן מקומו, ולקמן יתבאר יותר. והרי הכל יוצא מן היו"ד ובקריאת שמה. ועל כן אמר כי ברית יחיד מכוון באמצע, כי ברית הלשון פירושה כריתת וחקיקת האותיות בלשון על השפתים, ועל כן אלקים עולה לחשבון פ"ה, וכן בלימה. ובא מן הכתר, כי הוא לחשבון הלב. ועל כן האיברים הפועלים הם זוגות זולתי אלו הפה והמילה, כיונו על מה שיצוה השכל כי הוא הרצון השוכן בלב, ואלו השנים יחידים לומר לך כי אף על פי שתמצא בעולם דברים הפכיים לא תאמר שאי איפשר שבאו מדבר פשוט, כי כבר תראה הפה שהוא אחד וכבר יצא מאחר, וכן המילה היא פתח להוציא הזרע והוא אחד. וכנגד המילה באדם היא הספירה הנקראת יסוד, כי משם הנשמות פורחות. ובינה הוא כנגד הפה באדם, כי ממנה תוצאות חיים. והם שניהם זה כנגד זה, והם נקראים שניהם שכינה העליונה בינה והתחתונה מלכות. ויסוד ומלכות נקשרים יחד. ובינה הוא הלשון, ולשון בחשבון שפ"ה כחשבון שכינ"ה. ויסוד הוא הברית, והיא נקראת קשת כי הוא זורק בחוזק ובהכרח למטה, ואמרו ז"ל זרע שאינו יורה כחץ אינו מוליד. וכן אמרו בשפתים לשון זריקה, "הטיח דברים כלפי מעלה". והלב הוא כמו אמצעי ביניהם, ולב הוא זורק הדברים למעלה, והזרועות הם כמו יתר הקשת. ואלו השנים החוטא בהם נקרא מפריד אלוף או מקצץ בנטיעות, כי מפריד יסוד ממלכות או בינה שהיא אם הבנים. ובינה נקראת י"ה, ויסוד ו"ה, והמקצץ בבינה נקרא עריה, והסוד, "עריה תעור קשתך". והמקצץ ביסוד נקרא ערוה. וספירת יסוד היא הקושרת לשכינה העליונה עם התחתונה, וכן הלשון קושר האהבה בדיבור בין איש לאשתו ובין שני אוהבים, ועל כן האוהבים מנשקין זה את זה בפיהם, כלומר רוח אחד לכולנו, כי קושרים נפש בנפש ומורה על הרצון. וכשהכהן היה נושא את כפיו היה נותן ידיו למעלה מפיו, והיה מכוין לשם אהי"ה כי הוא הרצון, ויש בו עשרה אותיות במילואו, וכן יש ביהו"ה. והיה הפה מכריע בין שתי ידיו. וכשהכהן מקדש ידיו ורגליו היה נותן ידו על רגלו, נותן ידו על רגלו, כדי לכוין הספירות מלמעלה למטה חמש כנגד חמש וזה ו"ה, כי היה המילה מכריע ביניהם. והנה ה"א ה"א בשם אהי"ה, כי הוא הכתר אצילות הראשון, ובו היה הכל כמו שביארנו. ומילה עולה למנין פ"ה, והוא אלקים בחשבון. ואמר בספר יצירה בברית לשון כי תורה היתה האומן ונכרתו עליה י"ג בריתות למנין י"ג מדות של רחמים היוצאים מן הכתר, וכן כתב בפרשת מילה י"ג ברית. וזה בחשבון וא"ו של [שם יקוק] , כי היא באמצע שני ההי"ן של שם יקוק כי היא מרכבה לשם אהי"ה, ומרכבה לכלם וא"ו ה"א. ונמצא י"ק נשמה, ואהי"ה נשמה לנשמה. וכשהיה הכהן מקדיש ידיו ורגליו מן הכיור היה מכוין כנגד ו"ה לקושרו עם י"ה, וכשהיה נושא את כפיו היה קושר י"ק עם אהי"ה, נמצא שהיה קושר הכל ביחד:

עשר ספירות בלימה ועשר ולא תשע עשר ולא אחד עשר הבן בחכמה וחכם בבינה בחון בהם וחקור מהם והעמד דבר על בוריו והשב יוצר על מכונו - בעבור כי בבבא הקודמת לזו אמר כי הם עשר ספירות למספר עשר אצבעות ידי אדם, ואמר שהם חמש כנגד חמש, על כן אמר בזאת הבבא, לא תטעה בהם לומר כי היו שני פועלים כשני זוגי ידים ימין ושמאל או מעלה ומטה כי יצאו משני ההי"ן, כי הפועל אחד והוא המצוה והוא הפועל, והספירות ועשר אותיות הכל דבר אחד, כי אין זה בלא זה. ולא תחשוב כי היה האצילות תשעה ותחשוב כי הם תשעה, ושמטטרון קורא למדת המלכות אף על פי שיש מטטרון למטה נקרא בשם רבו אחר שהוא סומך לעולם הנפרדים וממנו מקורם שלא יהיה נחשב עם הספירות, והאל המצוה שהוא רצון יהיה דבר אחר, לזה אמר שהכל אחד. ואם יעלה על דעתך לומר אחר שאתה מביא במנין המצוה שהוא הרצון הרי הם שתי ידות, ויהיו י"א. לזה אמר הכל דבר אחד. ועוד מפני שאמר שהם עשר ספירות למספר אצבעות האדם, ואמרנו כי הם לחשבון אותיות ההויה במילואם, והם באו מכח היו"ד אשר בשם, ואלו שלשה נקודות קוץ שלמעלה וגופה וקוצה שלמטה ויהיו תשעה, ועל כן נשלם החשבון בתשע, אמר כי הוא והם דבר אחד, והספירות והאל דבר אחד, עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע. ועוד להביא במנין ספירת מלכות, כי צריך לקשור אותה עם יו"ד ועם כולם, וכולם דבר אחד ולא תקצץ בנטיעות, על כן אמר עשר ולא תשע וכמו שאמרנו, שמן היו"ד יצא יהו"ה שחשבונו כ"ו שהוא מ"ה במילואו פועלות האותיות לזה החשבון, כי אבג"ד בחשבון הוא יו"ד וסמוך שם ה"א עמו הוא י"ה, כי בזה הדרך הם האותיות ה' עד הטי"ת הוא חשבון מ"ה, וכמו שאמרנו למעלה שהם עשר כנגד עשרה אותיות של יהו"ה, או של שם אהי"ה. ולפי שיצאו האותיות עד הטי"ת אמר בכאן שלא תטעה לומר שהם תשע ולא יותר. ולפי שאמר למעלה גם כן חמש כנגד חמש וברית יחיד מכוון באמצע ובלשון, שמא תאמר שהם י"א כי הברית נוסף על העשרה, על כן אמר כי אינם יותר מעשר, כי אומרו בלשון אינו אלא על הדיבור בלבד כי הוא משוה כל האותיות. ולחזק הדבר שהם עשר ולא תשע תמצא שאין בכל הדברות עד אשר לרעך טי"ת, וכן בפרשת מילה, וכן בפרשת בשבעים נפש, וכן בפרשת חצר המשכן. ואמר עשר ולא אחד עשר שלא תביא במנין אין סוף:

ואמר, הבן בחכמה וחכם בבינה - כי החכמה נקראת יו"ד והיא נעלמה מעיני כל חי, ולא תוכל לדעת דבר ממנה זולתי בספירת בינה. וזה שאמר, וחכם בבינ"ה, שעל ידי הבינה תבין החכמה ונתיבותיה, ועל ידה תוכל לדעת קצת דרכיה, ומשניהם תשכיל רוממות הכתר אשר עליהם הוא נקרא קוצו של יו"ד, ונקרא אי"ן. ובעבור כי מן היו"ד יצאו ל"ב נתיבות וכל השמות כי כלם אחד, ובהסתלק אחד מהם יסתלקו כולם, לכך אמר כי יהיה לך מספר שלם בכולם שלא תטעה. וכבר ידעת כי מן היו"ד יצאו וא"ו דל"ת, וכשתשים וא"ו תחת הדל"ת יהיה ה"א, וה"א הוציא וא"ו שהוא שש בחשבון, והוא ששת קצוות ליו"ד, על כן שמו יה"ו עולה החשבון לאי"ן שהוא אהי"ה, כי כן הוא בחשבון. ונכפלה בו הה"א כמו שידעת, מפני הדיבור של יוסף להמשיך עוד הכח. והנה אי"ן כולל שלשה ספירות, והנה כ"ו שהוא יקו"ק הוא לחשבון אחד, והוא שאמר חמש כנגד חמש. ואמר והעמד דבר על בוריו כי הדבר אשר ידובר כקריאת השם הוא לשם בריאה, כי הוא מורה על יש מאין. והשב היוצר, כי הוא אדם דיצירה, על המכון כדי שיהיה הכל אחד. ואמר ישיבה ביוצר כמו היוצר הזה, כי עושה מלאכה על האבנים, כי הבורא והיוצר הכל אחד ולא תטעה בו, ולקמן מפרש בו יותר. ואמר העמד דבר, שיעמיד הוא בעצמו ולא יסמוך על אחר, כמו על משענתו שתרגומו, "על בורייה", כי העומדים הם חיות הקדש ויש בהם כח לעמוד תמיד, וכנגדם נברא האדם הגופני כי הולך בקומה זקופה, מה שאין כן בבעלי חיים. וצריך האדם לדעת איך הבורא והיוצר והפועל הכל דבר אחד:

עשר ספירות בלימה מדתן עשרה שאין להם סוף, עומק ראשית ועומק אחרית, עומק טוב ועומק רע, עומק רום ועומק תחת, עומק מזרח ועומק מערב, עומק צפון ועומק דרום, ואדון הכל מושל בכולם ממכון שבתו ועד עדי עד - אמר כי אלו עשר ספירות שאמר שהם עשר ולא תשע עשר ולא אחד עשר אין המספר בהם כמו בנפרדים, כשתספור אחד יתחייב להיות שנים שהם גופים נפרדים כל אחד לעצמו, ואלו עשר ספירות אינם כן, כי הם דבר אחד כולם אין בהם פירוד כלל, אלא על פי המדות אשר מהם יוציא פעולתם הם. ואלו עשר מדות אין להם גבול לא למעלה ולא למטה, כי יחדשו בכל יום, ובכל עת דברים יולדו מהם. ולשון מדה הוא כמו שרגילים לומר חז"ל, "כך מדתו של פלוני". ואמר למעלה כי המדה אשר בה נמדד העולם הוא וא"ו, שהוא ק"ו המדה שבתוך המ"ם הוא מקום, הוא העולה לחשבון אלהי"ם שהוא הפועל העולם, [א"ה, כי אלהים עולה פ"ו דפוע"ל, וע"ל הוא המקבל הפעולה]. ואמר כי אלה אינם גופים אלא מדות, שיש בהם כח לפעול בעולם ואף על פי שאין להם סוף, כי אין להם גבול לומר עד פה תבא ולא תוסיף, או מגבול זה עד גבול זה, כי אין השטח ניכר בהם לראות כמה אורכה וכמה רוחבה, אלא המדה שלהם לפעול כי יועילו לרוב מאד גבוה מעל גבוה. וכולם עשרה עשרה לא יגרעו מזה החשבון ולא יוסיפו עליו, שזה דק מזה. וזהו שאמר שאין להם סוף, כי דעת האדם לא יוכל להשיג כמה מעלות יש מהם. אבל כולם עשרה עשרה, ופרש לך על מה שנקראו עשרה והוא על עמקי הדבר ההוא, כי לא על השטח אשר ישיג חוש הראות כי אלו לא תשורם עין, אבל ישיג קצת פעולותם כי כולם יוצאים מן העומק, והם עשרה דברים. והמחשבה שהיא חכמה נקראת עומק, ועליה אמר דוד ע"ה, "ממעמקים קראתיך ה'". ואם תצייר בשכלך דבר אחד שהוא עגול כמו הכדור, תמצא בעגול כל צדדי השטח יגיע לנקודה אמצעית שבו אף על פי שלא תראה הסוף העליון והתחתון מאמצעיתו תוכל לתת דעתך על כל הגבולים של כל צד:

ואמר, עומק ראשית - כי אף על פי שאמר שאין להם סוף לא יעלה על דעתך שאין ראשית ותחלה להם, כי החכמה נקראת ראשית והיא האצילות הראשון מן האין, ועליו נאמר, "ראשית חכמה יראת ה'". ובינה נקראת אחרית, ועליה נאמר, "אבינה לאחריתם", וגם, "אשכנה באחרית ים". נאמר כי העומק מאלו הוא הראשית, כי העולם נברא ברצון לזמן ידוע עד אחריתו ולא עוד, ובשוב הרצון לא יהיה עוד עולם. אבל הרצון לא יהיה לו סוף ואין לנו רשות לחפש מה למעלה ומה למטה, או למה בזמן הזה ולא בזמן אחר, וראוי לאדם לחוס על כבוד קונו כי אין לו שיעור:

ואמר, עומק טוב ועומק רע - כי מהתחלת הרצון והאצילות הראשון אף על פי שהוא פשוט יצאו ממנו כל צרכי העולם דבר והפוכו, ולא תאמר כי אי איפשר זה, והוא נאמר על האור הראשון, ושם נאמר, "ויבדל אלקים בין האור ובין החשך", והאור יתייחס לטוב והחשך לרע. וזה שאמר הנביא, "יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא רע", ולקמן יתבאר בפירוש עולם האמצעי. והאור נקרא טוב, דכתיב, "וירא אלקים את האור כי טוב". ואמר בכאן כי הטוב והרע הם דבר אחד, ולא תטעה לומר שהם שתי רשויות חלילה כי כולם יצאו מן הרצון, אף על פי שהוא דבר פשוט מה שהוא יוכל השכל לסבול, כי אם ליושבים לפני ה' יהיה סחרה. ובבהיר ירחיב הדרוש הזה ביותר שאומר שם, "מלמד שממקום שיוציא הטוב יוציא הרע, וזה שאמר, "אני ה' עושה כל", ועל זה המקום נאמר, "ראו עתה כי אני אני הוא (א'נ'י) ואין אלקים עמדי" וכו':

ואמר, עומק רום ועומק תחת - על המקום שנקרא אי"ן שהוא הכתר, כי הוא על כולם רם ונשא, ואי"ן במלואו עם שלשה אותיות הוא רם. ובעולם הנפרדים גבריאל הוא רו"ם בחשבון. ואמר כי הרום שהוא הכת"ר, והתחת שהיא הספירה האחרונה כולם יצאו מן הנקודה הראשונה כמו שידעת. והרום הוא המעמיד התחתון, וזה שאמר, "אריח על גבי לבנ"ה", כי אם תבנה בית בחומר צריך אתה לתת אבן אחת על גבי שנים, והעליון מעמיד התחתון ומקימו, וכן כשתשים עמודי הבית קודם שתשים התקרה יפלו ולא יוכלו לעמוד בלי משענת, וכשתכביד המשא עליהם אז יעמדו. נמצא כי העליון מעמיד התחתון, וכן הנקודות והטעמים בסגול וסגולתא הנקודה העליונה מעמדת שני הנקודות התחתונות, וכן כת"ר למעלה חכמה ובינה למטה והכתר מעמיד הכל. ואלו השלשה מעמידים כל הבנין שהם שבעת הספירות:

ואמר, עומק מזרח ועומק מערב - כי ממזרח נתפשט האור הראשון, והוא מקום זריחת השמש בעולם התחתון, כן בעולם העליון הוא מקום אצילות האור הראשון, וכנגדו באדם המוח שממנו בא הזרע. ומערב הוא מקום אשר שם מתערבים כל הכוחות, ובספר הבהיר מבאר זה ביותר, ומביא שם ראיה, "ממזרח אביך זרעך וממערב אקבצך". ואמר עומק צפון, כי שם העושר הוא מדת הדין, ועליו נאמר, "מצפון זהב יאתה" כי שם חלקת מחוקק צפון. ועליו אמרו ז"ל הרוצה להעשיר יצפין, והוא בנקודת שבא שני נקודות זו על גבי זו. וזה שאמר, "ויתן לו מזהב שבא", הוא מדת הדין הטובה. ודרום הוא לצד ימין אל מקום אשר בא השמן העליון, והוא מה שאמרו ז"ל, "מנורה בדרום ושולחן בצפון", נר בדרום ומדרום עיקר התורה והאור. והרוצה להחכים ידרים, ידבק בימין כי היא רוממה ועושה חיל. והמתדבק בעושר מדת הדין פוגעת בו לפעמים, והמתדבק בימין תורתו משמרתו. ואלו ואלה שניהם אצילות שיצאו מטוב ורע אלא שהם ממוצעים:

ואמר כי כל אלו אדון יחיד מושל בכולם, והם דבר אחד והוא ממכון שבתו שאמר למעלה יושב על מכונו. ואמר כי ממכון שבתו משם מושל בכל אלה המדות בלי תנועה אלא ברצון פשוט, אל מקום אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילכו, והוא ית' לא ישתנה כי יהיה לעד, וע"ד הוא החכמה עם המלה, וכן אלקים שהוא הפועל כי חזר לכפול פעולתו, ולעשות כמו אמנא לבגד סביב לפיו ולא יקרע. השלשה אותיות מאלקים שהם למ"ד ה"א יו"ד חזרו לאחור, כמה שאמרנו בשם אהי"ה או בשם של הויה שנכפלה בהם אות ה"א, כן אלו חזרו להיות כד"ט, והנה אלקים אכדט"ם והוא עולה למנין ע"ד כי הוא הפועל כמו שאמרנו למעלה. וגם כן אמר בבבא הראשונה של ספר שוכן עד, וירצה לומר לפי שאמר למעלה אלקים חיים רם ונשא שוכן עד, ואלקים הוא הפועל והוא רוצה לפעול פעולות עד בלתי בעל תכלית חזרו האותיות לאחור שהם האותיות שאמרנו שהם למ"ד ה"א יו"ד ונעשו כד"ט כמנין ע"ד, וזה שאמר אלקים שוכן בעד. וכן שם ההויה יתברך יהיה רוצה לפעול פעולות בלתי בעל תכלית, וחזרו האותיות לאחור ונעשו שם קדוש טדה"ט כמו שאמרנו כבר. ואם תרצה לעמוד על זה באורך אלו שתי שמות עיין בזוהר בפרשת פקודי שמביא שבעה היכלות:

תוכן העניינים

פירוש הרי דמן עכו לספר יצירה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה