אור ברסלב
פי אריה חלק יורה דעה › סימן י

פי אריה· רבי מרדכי יהודה ליב גלאזשטיין

חלק יורה דעה · סימן י

סימן ט

שאלה בהמה החולבת עם דם אי מהני ששים לבטל ובו יבואר אי"ה ענינים מחודשים:

תשובה בע"ה. הפ"ת ביו"ד (סי' פ"א ס"ק ז') הביא בשם תשובת נ"ש (סי' כ') בענין פרה החולבת שיצא דם ממנה עם החלב החלב אסור והכלים שעמדו בו מעל"ע אסור וכן בת' חנוך ב"י (סי' ל"ח) פסק לאיסור משום דדם נעכר ונעשה חלב וכיון שיש דם בחלב או אדמימות מוכח דלא נשתנה לגמרי הדם להיות חלב ע"כ יש לאסור משום דם ממש עכ"ל ולע"ד שיש לי לדון בזה להקל:

סעיף א

דברי האחרונים אלו לע"ד תמוה דהא האי סברא דדם נעכר ונעשה חלב אינו אלא דברי יחידאה דעת ר' מאיר בנדה (ד' ט'.) דס"ל דדם נעכר ונעשה חלב אבל רבנן היינו ר' יוסי ור"ש ור"י פליגי עלי' התם וס"ל דאיברי' מתפרקין ונעשה חלב וכ"פ הרמב"ם פ"ט מהל' איסורי ביאה ופ"ט מהל' משכב ומושב וכ"פ הרשב"א בתוה"ב והביאו ב"י ביו"ד (סי' קפ"ט) וכ"פ בשו"ע שם וכמו כן בבהמה לר"מ דם נעכר ונ"ח. ולרבנן אברי' מתפרקין כמבואר בבכורות (ד' ו':) יע"ש א"כ ממילא בנ"ד בנחלב ונמצא דם או אדמימות אין שום חשש משום דם נעכר ונע"ח. ואמרי' דמכה הוא שנמצא בגופה שממנה הדם יוצא:

איברא דהמג"א (סי' תצ"ד ס"ק ו') כתב בפשיטות דדם נעכר ונע"ח יע"ש באמת כבר תמה עליו בפמ"ג באשל אברהם דהא אנן לא קי"ל הכי רק דאמרי' דאברי' מתפרקין יע"ש שהניח בצ"ע:

ולע"ד נראה ליישב ד' המג"א עפ"י מ"ש בתוס' חדשים פ"א דנדה (מ"ב) בראיות ברורות עפ"י הטבע מפורסם דלכו"ע החלב מתהווה מאותן הליחות שדרכן להתהוות מהם הדם אלא דבהא פליגי דר' מאיר ס"ל דמתחילה נעשה מהליחות דם ושוב נעכר ונע"ח והוה טהור מטמא ולרבנן לא נתהווה דם מעולם אלא דבימי הנקה אותן ליחות שהיו ראויין להתהוות מהם הדם מיד מתהווים לחלב ולהכי הו"ל לרבנן טהור מטהור וכמבואר בנדה יע"ש והח"ס חיו"ד (סי' ע') הסכים לד' התו"ח אלו וקלסם. ע"ש. א"כ י"ל דכוונת המג"א דלכו"ע דהחלב נתהווה מהליחות שראויין להיות דם ויע"ש במג"א ומיושב תמיהת הפמ"ג:

והמג"א (סי' רט"ז ס"ק ג) הקשה לשי' הר"ר יונה דס"ל דגבי מוסק בתר השתא אזלי' אע"ג דמעיקרא הי' דם צרור א"כ קשה מהא דבכורות (ד' ו') דחלב חידוש דדם נעכר ונעשה חלב אבל בלא"ה הי' אסור משום דם אלמא דבתר מעיקרא אזלי' וכ"ת נילוף מחלב זה אינו דחלב חידוש ומחי' לא ילפינן יע"ש ובנוב"י מה"ת חיו"ד (סי' ל"ה) והארכתי בד' נוב"י במק"א ואכמ"ל:

יסוד דברי המג"א דדחה דלא מצינן למילף מחלב דחידוש הוא אבל בעלמא בתר מעיקרא אזלי' צ"ע לע"ד דהא לשי' הסוברים דדם שבישלו לאו דאורייתא ופסקו כזעירי במנחות (ד' כ"א.) דדם שבישלו אינו עובר עליו דאינו ראוי לכתרה. א"כ כ"ש חלב בודאי לא מצינן לחיובא משום דם דבודאי לא חשיב דם למזבח. א"כ חלב לא הוה חידוש כלל והא דאמר בבכורות דלמ"ד דם נעכר ונ"ח הו"ל חלב חידוש הוא דלא כזעירי כמ"ש בנוב"י מה"ת חיו"ד (סי' ל"ו) יע"ש א"כ אין קושיא על הר"ר יונה דבאמת ילפינן מחלב דבכ"מ אזלי' בתר השתא דחלב לאו חידוש הוא וכמו כן במוסק דהא טעמא דחושש הרז"ה במוסק משום חשש דם הנצרר בחי'. א"כ בדם שבישלו דליכא איסור דם משום דאינו ראוי למזבח ומה"ט בחלב. א"כ מה"ט במוסק דהדם נצרר ולא גרע מהא דקפאו באור דלא הדר דאינו עובר עליו כדאמר שם במנחות (ד' כ"א). ואין לומר דמ"מ נאסור מדרבנן כמו בדם שבשלו דמ"מ אסור מדרבנן. זה אינו דהא השתא אינו ניכר בהמוסק הדם ולא מיחליף בדם משום דבדם שבישלו מיחליף בדם חי משא"כ בדם המוסק הצרור דלא מיחליף לא גזרי' וכמו בחלב לא גזרי' אטו דם אפי' לר"מ דס"ל דדם נעכר ונ"ח משום דלא מיחליף וה"נ במוסק. ואף דלמש"כ הט"ז באו"ח (סי' תקפ"ח) וביו"ד (סי' קי"ז) ובחו"מ (סי' ב') דכ"מ שהתירה תורה בפי' לא מצו חז"ל לאסור א"כ אין כ"כ ראי' מחלב למוסק מ"מ מפקפקין האחרונים על ד' הט"ז [ועיין בבאר יעקב חיו"ד (סי' קי"ז) מ"ש בד' הט"ז יע"ש ועיין ת' חת"ם סופר חיו"ד (סי' ק"ז) ויעויין בחגיגה (ד' י"ז ב') ותוס' שם (ד' י"ח.) ד"ה חולו של מועד ועיין תוס' פסחים (ד' ע"ד.) ד"ה כבולעו וצ"ע ואכמ"ל] ואין סתירה לר' יונה מד' הט"ז ועיין ברמב"ם (פ"א מהל' כלי המקדש הל' ג') ובראב"ד שם ובת' חת"ם סופר חאו"ח (סי' ל"ט) ומבואר דהרמב"ם ס"ל כשי' הר"ר יונה יעו"ש ועיין בשלטי הגבורים בע"ג (ד' ס"ו:) בסוגיא דבת תיהא שהאריך בדין המוסק בראיות ברורות דמותר כהר"ר יונה והביא ג"כ ד' הרמב"ם אלו יע"ש:

ומה שהקשה המג"א לסברת רבינו יונה דס"ל דמוסק הוה עפרא בעלמא וראיית רבינו יונה מהא בשר בדבש דשרי' משום דנתהפך לדבש א"כ בבשר בדבש מאי איכא למימר דהתם לא שייך הסברא דכי גביל נעשה עפרא בעלמא תמיהני דהא הרמב"ם פ"ז מהל' מא"ס (הל' כ"ב כ"ג) כתב דבשר בדבש או בשמן הו"ל פוגם ומסריחו וכ"פ ביו"ד (סי' ק"ג) וכ' הב"י שם דטעמו של הרמב"ם דמפרש הא דאמר בע"ג (ד' ל"ט) גבי דבש ושמן אי משום איערובי מיסרי סרי היינו דאי יערב העו"ג בשר בדבש יסריח ולא חיישי' להכי ולא כפירש"י דקאי איין יע"ש אלמא דסוברים דבשר בדבש פוגם ומסריח א"כ קודם לכן בודאי הו"ל מוסרח ומסתמא לכי גביל עפרא בעלמא הוא ועוד דכבר השיגו הגר"א ז"ל והפר"ח על המג"א שכ' דנעלם ממנו דברי הר"ן בע"ג (ד' ל"ט) שכ' בשם י"מ דהא דקאמר אי משום איערובי מיסרי סרי ה"פ דאי משום איערובי דדרך הוא לערוב בדבש דברים אחרים ונימוחו בתוכו וחוזרין לדבש ליכא למיחש להכי לפי שהנתערב עד שלא נימוח מסריח ומותר כדאמרי' בתמורה (ד' ל"א) אפרוח ביצת טריפה מותר דאימת קא גביל לכי מסרח ולכי מסרח עפרא בעלמא הוא עכ"ד הר"ן. וא"כ בשר בדבש לכי מתערב הו"ל מסריח מקודם והו"ל עפרא בעלמא. א"כ א"ש דברי ר"י:

ובזה נלע"ד ליישב קושיית הח"י (סי' תס"ז ס"ק ט"ז) שהקשה על ד' רבינו יונה מד' הירושלמי סו"פ כל שעה (סוף הל' ז') והביאו הרא"ש פ"ב דפסחים (סי' י"ג) דאיתא התם ר"ח ברי' דר"ח הו"ל דבש מזוייף בסולת שאיל לר' מנא א"ל צריך לבער ולד' הר"ר יונה דאזלי' בתר השתא א"כ אמאי צריך לבער הא לא גרע מבשר נבילה שנתערב בדבש דשריא דאזלי' בתר השתא:

והחליט הח"י דדברי הר"ר יונה הוא נגד ד' הירושלמי יע"ש. ולמש"כ א"ש ואין סתירה דדווקא בדבש שנתערב בה בשר דקודם שנתהפך לדבש מסרי סרי וכפסק הרמב"ם והשו"ע (סי' ק"ג) דבשר בדבש מסריח א"כ להכי כי נתהפך אח"כ לדבש אמרי' דכי גביל עפרא בעלמא:

אבל בסולת בדבש דהו"ל טעם לשבח בודאי לא אמרי' דלכי גביל עפרא בעלמא וגם הר"ר יונה מודה דצריך לבער ואין סתירה מירושלמי לדברי הר"ר יונה ומיושב קושיית הח"י:

ומש"כ הרא"ש בתשובה (כלל כ"ד) והביאו ב"י (סי' תס"ז) והח"י שם וז"ל ואם באנו לאסור דבש משום חשש תערובות קמח. נאסור כל השנה די"א שנותנין לתוכו בשר נבילה ומתהפך לדבש. והר"ר יונה כ' שאפי' נותנין בו בשר נבילה כיון דנמוח ונתהפך לדבש מותר דבתר השתא אזלינן עכ"ל ולפמ"ש מאי ראי' הוא מבשר נבילה לקמח דבבשר שפיר מתיר הר"ר יונה משום דבשר בדבש טעל"פ ומסריח וכי גביל עפרא בעלמא. משא"כ בקמח י"ל דהרא"ש לטעמי' ברכות (ד' מ"ג) גבי מוסק לא ס"ל האי סברא דבשר בדבש מסריח דהא כ' על ראיית הר"ר יונה מבשר בדבש. דראייתו צריך ראי' ואי דס"ל דבשר בדבש מסריח וכי גביל עפרא בעלמא וכפי' הרמב"ם והמחבר דהא דאמר בגמ' דאי משום איערובי בשר בדבש מיסרי סרי דנוט"לפ א"כ הלא דברי הרר"י גמ' ערוכה א"כ ראיית הר"ר יונה מבשר בדבש ראי' נכונה. א"ו דס"ל להרא"ש דבשר בדבש הו"ל טעם לשבח כשי' המרדכי פ"ב דביצה ומהרי"ל והרמ"א ביו"ד (סי' ק"ג). ומ"מ מתיר הר"ר יונה משום דסבירא ליה דבתר השתא אזלינן והא דקאמר אי משום איערובי מסרי סרי היינו כפירש"י דקאי איין בדבש ומשום חשש יי"נ וקאמר דיין בדבש מסרי סרי וכמ"ש הב"י (סי' ק"ג) יע"ש. א"כ שפיר מדמה הרא"ש סולת בדבש לבשר בדבש דאידי ואידי לשבח ומ"מ מתיר הר"ר יונה אבל באמת הר"ר יונה בעצמו י"ל דס"ל דבשר בדבש מסריח וכי גביל עפרא כו' ומה"ט במוסק דהשתא עפרא בעלמא וכמ"ש הכ"מ (בפ"א מהל' כלי המקדש) א"כ אין סתירה מירושלמי דפסחים לשי' הר"ר יונה ומיושב בע"ה קושיית החק יעקב:

סעיף ב

אמנם מה שיש לחקור בנ"ד בתערובות דם בחלב לפי מש"כ המרדכי בסוף חולין (סי' תשל"ז) בשם רבינו משולם לחלק דע"כ לא שייך ביטול ברוב אלא בדבר שהי' ניכר כל אחד ואחד בפני עצמו ואחר כך נתערב אבל בדבר שתחילת ביאתו לעולם בתערובות כההיא דב"ק וההיא דיבמות לא שייך ביטול וההיא דפ' המפלת (ד' כ"ז) גבי שליא בבית כו' דר"ש מטהר ומסיק משום ביטול ברוב נגעו בה שהולד נימוק ובטל ברוב דם י"ל דהתם הי' ניכר מקודם הולד בפ"ע קודם שנימוח יע"ש:

והמל"מ פ"א מהל' משכב ומושב (הל' י"ד) הביא ראי' לדבריו מהא דחולין (ד' ס"ט.) דקא מבעי' לי' מהו לגמוע חלבו של בהמה שיש בה אבר דאיסור יוצא ועלתה בתיקו ופסק הרמב"ם (בפ"ה מהל' מא"ס) דאסור לשתותו מספק דהו"ל כחלב טריפה שנתערב בכשירה וקשה הא מדאורייתא חד בתרי בטיל ומדרבנן בעי' ששים והו"ל כנשפך ואינו יודע אי איכא ששים דמבואר ביו"ד (סי' צ"ח) דמותר מטעם סד"ר. ואמאי פסק לחומרא א"ו כיון דתחילת ביאתו לעולם בתערובות לא מהני ביטול ותמה אחכמי אשכנז הט"ז והב"ח ביו"ד (סי' י"ד) דפסקו גבי איסור יוצא אי איכא ששים נגד האבר האסור מותר ולד' המרדכי וכן מוכח מד' הרמב"ם שפסק לחומרא כמ"ש לא מהני ביטול בכה"ג:

והנוב"י מה"ת חיו"ד (סי' נ"ד) כ' ליישב ד' האחרונים מתמיהת המל"מ דלק"מ. דע"כ לא כתב המרדכי דדבר המעורב מתחילת ביאתו לעולם לא מהני ביטול היינו ביטול ברוב משום דביטול ברוב ילפינן מסנהדרין דאחרי רבים להטות א"כ בעינן דומיא דסנהדרין דהם אינן מעורבין. ולהכי ביבמה שרקקה דם וכן זב שראה קרי דלא מהני ביטול ברוב אבל דבר המתבטל בששים במין באינו מינו דלא מהני ביטול משום טע"כ מ"מ בדאיכא ששים מותר א"כ לאו משום ביטול ברוב נגע בה רק דאין כאן טעם כלל אם כן מה לי אי הי' ניכר מתחילת ביאתו לעולם אי לאו כיון דליכא טעמא כלל א"כ לאו משום ביטול דסנהדרין הוא יעו"ש בנוב"י:

ויש לתמוה ע"ד הנוב"י דהא חזינן דלר' יהודה דס"ל דמין במינו לא בטיל אפי' באלף ויליף לה מדם הפר ודם השעיר דקרי לי' רחמנא דם השעיר. ולד' הנוב"י מנ"ל למילף מזה דאפי' באלף לא בטיל דלמא הא דלא בטיל דם השעיר היינו ברוב אבל בדאיכא ששים דלא משום ביטול אתינן עלה ואמאי לא מהני. א"ו כיון דאמרה תורה דמין במינו לא מהני בטול לר"י אע"ג דאיכא ששים משום דהו"ל כקבוע וכמחצה ע"מ דמי והו"ל כמו שניכר האיסור בדוכתי' דמי וכמ"ש התוס' גבי קבוע בחולין (ד' צ"ה.) ד"ה ספיקו כו' יע"ש. וה"נ לר' יודא דס"ל דמין במינו לא בטיל וגזירת הכתוב הוא א"כ ממילא הו"ל כקבוע וממילא הו"ל כניכר האיסור בדוכתי' דמי. וה"נ מה"ט להר"ר משולם כיון דכל היכא דלא ניכר האיסור בפ"ע לעולם דלא בטיל מה"ת א"כ ממילא הו"ל כקבוע וכניכר האיסור בדוכתי דמי. וכן מצאתי בע"ה אח"ז רב בתבו"ש (סי' י"ד) שכ' ג"כ כמ"ש דכיון דלהמרדכי לא מהני ביטול בכה"ג הו"ל כקבוע וכמע"מ דמי ולא מהני אפי' ששים. אך שלא הביא ראי' ע"ז יע"ש:

ויש לחלק למש"כ הר"ן בנדרים (ד' נ"ב.) טעמא דר' יהודה דס"ל דמין במינו לא בטיל משום דכ"ד שהוא דומה לחבירו לא די דאינו מחלישו ומבטלו אלא דאדרבא דמעמידו ומחזקו ולהכי לר"י מב"מ לא בטיל יע"ש וכן הביאו הט"ז ביו"ד (סי' ק"ב) יע"ש. א"כ י"ל דדווקא מב"מ לר"י להכי לא בטיל אפי' באלף משום דסוף סוף מעמידו ומחזקו מפני השיווי משא"כ בדבר שלא הוכר האיסור בתחילת ביאתו דלא בטיל משום דבעינן דומי' דסנהדרין א"כ כ"ז לא שייך אלא בדבר שצריכין אנו לדין ביטול היינו ברוב אבל בדאיכא ששים לא בעי' דומי' דסנהדרין וא"ש ד' הנוב"י:

אמנם ביסוד ד' הר"ן אלו הקשו האחרונים דלמש"כ התוס' ביבמות (ד' פ"ב) דהא דאמר ר' יהודה מין במינו לא בטיל אלא בלח בלח דומי' דדם הפר ודם השעיר כו' אבל ביבש ביבש מודה ר' יהודה דבטיל דגזיה"כ הוא דומי' דדם הפר כו' וראייתם מהא דליטרא קציעות דעולה בא' ומאה לר' יהודה יע"ש א"כ לפי סברת הר"ן בדשיל"מ לא בטיל לא שייך אלא בלח בלח. משא"כ ביבש ביבש דגם ר' יהודה מודה דבטיל א"כ ממילא ה"ה בדשיל"מ דמטעם מין במינו אתינן עלה להר"ן בטיל יבש ביבש א"כ קשה מפ"ק דביצה (ד' ג') דאמר דביצה שנתערבה אפי' באלף לא בטיל משום דשיל"מ הא הו"ל יבש ביבש ויעויין בנוב"י מה"ת חיו"ד (סי' נ"ג) והנוב"י תי' דהר"ן אינו משועבד לסברת תוס' ביבמות אלא דס"ל להר"ן דאפי' ביבש ביבש ג"כ ס"ל לר' יודא דלא בטיל וה"ה להיתר בהיתר לרבנן וכמ"כ בדשיל"מ יע"ש ויעויין בת' הגרע"א (סי' ר"ח):

ונלע"ד דספיקות של רבינו הנוב"י כך ודאין אעכ"ו דמספקא לי' אי הר"ן ס"ל כסברת תוס' דביבש ביבש מודה אי לאו ודחויי קא מדחי לע"ד ראי' ברורה דהר"ן פליג על תוס' להדיא. ואפי' יב ביבש ס"ל לר' יהודה דלא בטיל. וכדעת ר"ת שבתוס' זבחים (ד' ע"ג.) ובתוס' מנחות (ד' כ"ב:) אחר שחזר בו ר"ת יע"ש. והוא דהר"ן בפ' בתרא דע"ג הקשה אהא דאמרי' שם (ד' ע"ג) דטבל אוסר במשהו משום דכהתירו כך איסורו ל"ל להאי טעמא תיפוק לי' דהו"ל דשיל"מ כדאמרי' בנדרים (ד' נ"ח) וכן הקשו תוס' שם ותירץ הר"ן דמיירי דאין לו טבל ממקום אחר להפריש ואי דיפריש מיני' ובי' זה אינו דהא אמרי' בר"ה (ד י"ג) לכל אין בילה חוץ מיין ושמן א"כ חיישי' כשיפריש יהי' מהפטור על החיוב ואין לו תקנה וה"ל ד' שאין לו מתירין יע"ש. ולפ"ז מוכרח דס"ל דקמח הו"ל יבש ביבש דאי הו"ל לח בלח א"כ הו"ל נבלל יפה וכמ"ש התוס' ביבמות (ד' פ"ב) דלר' יודא דס"ל דמב"מ לא בטיל היינו בלח דנבלל יפה דהו"ל דומיא דדם הפר כו' וקמח הו"ל לח בלח יעו"ש. ואי דס"ל להר"ן כסברת תוס' אם כן הו"ל קמח דומיא דדם הפר ונבלל יפה א"כ גם בקמח יש בילה ומותר להפריש מיני' ובי' וכמ"ש הרא"ש בהל' חלה (סי' ו') וביו"ד (סי' ש"ל סעי' ג') דקמח ה"ל לח בלח ויש בילה ויכול להפריש מיני' ובי' יע"ש ובביאורי הגר"א ז"ל ובמק"א הארכתי בד' הגר"א ז"ל ואכמ"ל]. ומעתה לפמ"ש להוכיח דקמח בקמח יש בילה והיינו כשמערב יפה דאי אינו מערב אפי' ביין אין בילה כדאמר במכות (ד' ד'.) חבית מלאה יין שנפל לים הגדול הטובל שם לא עלתה לו טבילה דחיישי' לג' לוגין שאובין במקום א' דים הגדול קוו וקיימי עיי"ש אלמא דכל שאינו מערב בידים אפי' ביין דיש בילה מ"מ אינו נבלל כשאינו מערב בידים אבל כשמערב בידים מהני ידם וקמח ומי חטאת ואפר פרה וכדמוכח ביומא (ד' נ"ח.) וכמ"ש התבו"ש (סי' כ"ח) דאף דם דסמיך אי מערב בידים מתערב יפה יע"ש והשתא דכיון דקמח בקמח יש בילה אי מערב יפה כמו דם דהתוס' מדמי להדדי ובדם יש בילה אי מערב בידים. א"כ מאי מתרץ הר"ן דא"א לתרום מינה ובה משום דאין בילה הא קמח בקמח הו"ל כמו דם בדם דמהני עירוב בידים וה"נ קמח בקמח להתוס' הנ"ל א"ו דס"ל להר"ן דקמח הו"ל יבש ביבש וכסברת ר"ת אחר שחזר בו ולא מהני בילה דחיישי' שלא תרם מכפי החשבון דתרומה צריכה שיעור ושמא יפריש גם מן הפטור ולא יהיה כולה מן החיוב ולהכי צריך הגמ' לטעמא דכהתירו כך איסורו כדשמואל דחטה א' פוטרת כו' א"כ הא דקאמר דטבל לא הו"ל דשיל"מ מיירי בתרומה טהורה בזה"ב דנאכל לכהנים א"כ חיישי' שמא לא יעלה לפי החשבון דצריכה שיעור משא"כ בתרומה בזה"ז דאינה צריכה שיעור כמבואר ביו"ד (סי' של"א סעי' י"ט) דעומדת לשריפה ושיעורה בכ"ש א"כ ממילא יכול להפריש מינה ובה דכ"ש ודאי יעלה ושפיר הו"ל דשיל"מ וכמ"ש רש"י בר"ה (ד' י"ג:) דאפי' ביבש דאין בילה מ"מ כ"ש ודאי יעלה אלא דחיישי' שמא ליכא לפי חשבון יעו"ש. אלמא דס"ל להר"ן דקמח הו"ל יבש ביבש וכמ"ש. וכן דעת הרמב"ם פי"ג מהל"ת דקמח הו"ל יבש ביבש וכמ"ש המל"מ פ"א ממשכב ומושב (הל' י"ד):

ומעתה שהוכחנו דהר"ן ס"ל דקמח הו"ל יבש ביבש ממילא מוכח דהר"ן ס"ל דגם ביבש ביבש ס"ל לר' יהודה דלא בטיל ולא בעי' דומי' דדם הפר כו' דאל"כ תיקשי קושיית תוס' דזבחים (ע"ג) ובמנחות (ד' כ"ב) מהא דקאמר בביצה (ד' ל"ח) דחטין בחטין לר' יהודה לא בטיל וע"כ דמיירי בקמח והר"ן דס"ל דקמח הו"ל יבש א"כ ממילא מוכח דלהר"ן דלר' יהודא דאף ביבש לא בטיל א"כ מיושב קושיית נוב"י הנ"ל:

וביסוד פסק האחרונים ביו"ד (סי' י"ד) דפסקו דאי יש ששים בבשר גידין ועצמות נגד האבר האסור דאיסור יוצא מותר החלב דנגד חלב האסור איכא ס' יש להק' אכתי קושיית המל"מ פ"א מהל' משכב ומושב קושיא אלימתא מד' הרמב"ם שפסק בפ"ה מהל' מא"ס דכיון דעלתה בתיקו בחולין (ד' ס"ט) דהחלב, של הבהמה שיש בה אבר דאיסור יוצא אסור מספק וגם תירוץ הנוב"י הנ"ל אינו עולה מזור דכיון דששים מהני אף להמרדכי וכמ"ש הנוב"י הנ"ל ואין עולה תירוצו אלא לתרץ מדברי המרדכי אבל מדברי הרמב"ם אכתי קשה דאם כן אמאי פסק הרמב"ם דאסור לשתותו מספק הא הו"ל ספק ספיקא דלמא איכא ששים ולכו"ע מותר אף להמרדכי וכמ"ש הנוב"י ואפי' את"ל ליכא ששים דלמא כחלב דעלמא דמי דהא עלתה בתיקו ואיבעי' דלא איפשטא הו"ל ספיקא מעלי' וכמ"ש הפוסקים נהי דאי בודאי ליכא ששים לא מהני מטעם דהו"ל גילגול דרבנן ולא מהני מטעם ספיקא דרבנן וכמ"ש הדרכי משה (סי' נ"ז) ובאחרונים (סי' ק"י) כמו ספק טריפה שנתערבה בדבר דלא בטיל כמו בע"ח וכהר"ל וכדומה לא אמרי' ספק דרבנן לקולא כיון דהאיסור של תורה הו"ל כוודאי וממילא לא בטל:

ובמק"א הבאתי ראי' ברורה לזה ממשנה ערוכה פ"ד דטהרות (משנה ט') ספק משקין ליטמא טמא כיצד טמא שפשט את רגלו לבין משקין טהורין ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טמא (דטומאת עצמן דאוריי' והו"ל ספק טומאה ברה"י) ולטמא (אחרים) טהור כיצד היתה מקל בידו ובראשה משקין טמאין וזרקה לבין ככרות טהורים ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טהור טהור עכ"ל המשנה ומפרש בפסחים (ד' ט"ז) דלטמא אחרים לאו דאורייתא וטומאת עצמן דאורייתא ופירש"י דספק משקין ליטמא הו"ל ספיקא דאורייתא לחומרא יע"ש וקשה אמאי הוצרך מתני' לצייר דספק משקין לטמא אחרים כגון דזרק מקל ובראשו משקין וספק נגע בככרות כו' הא איכא לאשכוחי בהאי גוונא דאמר ברישא כיצד טמא שפשט רגלו ספק נגע במשקין כו' א"כ המשקין בעצמן טמאין מספק משום דטומאת עצמן יש להן מדאורייתא א"כ אי נגע המשקין אלו דהו"ל ספק טמא לככרות ולטמא אחרים הו"ל דרבנן להכי הו"ל ספיקו טהור ואמאי איצטריך לאשכוחי לטמא אחרים בזרק מקל ובראשו משקין. א"ו דכיון דהמשקין עצמן טמאין מספק ופירש"י דהו"ל ספיקא דאורייתא ממילא הו"ל כודאי ואין כאן ספיקא דרבנן אלמא דסד"א גילגול דרבנן לא אמרי' סד"ר לקולא איברא דכ"ז אי נאמר דספק טומאה ברה"י דספיקו טמא לאו ודאי הוא אלא דטמא מספק ככל ספיקא דאורייתא שפיר הוה ראייתינו ראי' אבל אי נאמר דהא דספק טומאה ברה"י כודאי שויי' רחמנא א"כ אין ראיה מספק טומאה ברה"י דלהכי ל"א כאן סד"ר לקולא משום דהו"ל ס"ט ברה"י דהטמא שפשט רגליו וספק נגע הו"ל כודאי טמא אבל בעלמא בספד"א דאינו אלא מספיקא לחומרא ולא מטעם ודאי אפשר דאמרי' ע"י גלגול סד"ר לקולא ובאמת תליא זה באשלי רברבי דלדעת התוס' בשבועות (ד' י"ט.) ד"ה הלך בראשון כו' מבואר דס"ל דאספק טומאה ברה"י ונכנס למקדש הי' לוקה יע"ש אלמא דס"ל דהו"ל כוודאי אבל דעת רש"י שם בפסחים (ד' ט"ז.) דכתב דהו"ל ספיקא דאורייתא ולחומרא מבואר דאינו אלא ספיקא ולא ודאי טמא וככל סד"א הוי וכן נראה ד' רש"י בחולין (ד' ט'.) וכן משמע להדיא מד' רש"י בסוטה (ד' כ"ח:) ד"ה מגיד כו' וכן משמע להדיא מד' תוס' שם בסוטה ד"ה מה ת"ל כו' וכן משמע מד' תוס' יבמות (ד' י"א.) ד"ה מאי נסתרה כו' וכן דעת הרמב"ם להדיא (סופ"ט מהל' טומאות מת הלי"ב) ובפט"ז מהל' אבות הטומאה (הל' א') יע"ש ויעויין בירושלמי פסחים (סו"פ האשה) יע"ש [ועיין במהרי"ט אלגזי בבכורות (פ"ה) ביאור בד' ירושלמי אלו ועיין בירושלמי פ"ב דשבועות (הל' א') ואכמ"ל]. א"כ להני רבוותא דס"ל דספק טומאה הו"ל ככל ספיקא דאורייתא שפיר ראייתינו ראי' ברורה וכמ"ש. א"כ כ"ז אי בודאי לא הי' ששים נגד האבר האסור לא מקלינן מטעם גילגול דרבנן אבל הכא דספק אי איכא ששים שפיר הו"ל ס"ס דלמא אפי' חלב האבר האסור מותר ככל חלב דעלמא. ואת"ל אסור דלא מהני לי' שחיטה דלמא איכא ששים ובטל א"כ לתירוץ הנוב"י קשה אמאי פסק דאסור לשתותו מספק הא הו"ל שפיר ס"ס א"ו דלא כהנוב"י וס"ל להרמב"ם דאפי' ששים לא מהני היכא דלא באו בפ"ע ומעולם הי' בתערובות ואין לומר דהרמב"ם מיירי באבר גדול דליכא ששים זה אינו דהרמב"ם מיסתם סתם לה בכל גווני ועוד דלעולם איכא ספק אי איכא ס' דמאן לימא לן דמהאי אבר חלב יותר וכסברת הט"ז וש"ך:

וי"ל מילתא חדתא ליישב והוא. דהנה ביו"ד (סי' פ"א) הובא מחלוקת הפוסקים במימי חלב אי מותר משום אבמ"ה אי לאו דהר"ש מתיר דהו"ל בכלל חלב לענין זרעים בחולין (ד' קי"ד) והרא"מ אוסר וכ' הרא"ש (פ' כל הבשר) דטעמו דכמו דמי חלב לא הוה בכלל חלב לענין בב"ח ה"נ לענין היתר מה"ח וכ' ע"ז ואל תתמה שהרי מותר עם החלב וכשפי' מן החלב אסור דהכי אשכחן בדם האברים דכשהוא מובלע בבשר מותר וכשפירש אסור וכ' הש"ך שם לדחות סברת הרא"מ דבשלמא בדם האברים כ"ז שלא פירש לא נאסר מעולם אבל הכא שנאסר משום אבמ"ה אם נאמר שבפ"ע אסור משום אבמה"ח א"כ גם כשהוא עם החלב יאסר ומדהתירה תורה חלב אף על פי שמימי חלב מעורב בה א"כ ממילא דהו"ה דמימי חלב בפ"ע נמי מותר ע"ש. באמת קושיית הש"ך על הרא"מ תמי' עצומה:

ע"כ נלע"ד לכאורה דהרא"מ ס"ל דלא כהמרדכי אלא כשי' התוס' והרמב"ם שיתבאר אי"ה לקמן דכל שנתערב אפי' שמעולם הי' בתערובות ג"כ בטיל א"כ הא דהתירה תורה חלב אע"ג דמעורב במימי חלב היינו מטעם ביטול ברוב אבל אחר שפירש באמת אסור כיון דלא הוה בכלל היתר דחלב. וממילא כשפירש הו"ל בכלל איסור דפי' מה"ח ומדמה לה לדם בדוגמא בעלמא דכמו דדם דכל זמן שמובלע בבשר מותר ה"נ כ"ז שנתערבו בחלב מותר מטעם ביטול אבל הש"ך דמקשה על הרא"מ דכיון דאח"כ אסור כשפירש הו"ל לאסור נמי כשהם מעורבים עם החלב היינו ע"כ דס"ל כסברת המרדכי דלא מהני ביטול בכה"ג ולהכי מקשה הש"ך שפיר אבל הרא"מ ע"כ ס"ל דלא כהמרדכי כנלע"ד:

ומעתה י"ל שפיר דלהכי פסק הרמב"ם דאסור לשתותו מספק והוא דהנה הרשב"א בחידושיו לחולין (ד' ס"ט.) כתב דאבר של איסור יוצא לאו דהו"ל איסור טריפה אלא משום דאין לו סימנין להתירו בשחיטה דכל הבהמה כמו דמנחא בדיקולא וזה האבר נשאר חי יע"ש וכ"כ הר"ן שם וכ"כ הש"ך (סי' י"ד ס"ק י"א) יע"ש א"כ חלב של איסור יוצא הו"ל מטעם בא מה"ח ומעתה י"ל דהרמב"ם ס"ל כשי' הרא"מ דמימי חלב אסור כשפירש משום אבמ"ה ומה שמותר כשהם עם החלב היינו מטעם ביטול ברוב ואדרבא דס"ל דלא כהמרדכי וכמ"ש. א"כ כ"ז בבהמה דעלמא שפיר איכא רוב נגד המימי חלב האסור משא"כ באבר דאיסור יוצא דאיכא בחלב גופי' חלק איסור דבא מה"ח דאבר איסור יוצא ולגבי תרי איסורי היינו נגד המימי חלב דאיסורו משום בא מה"ח ונגד החלב דאבר דאיסור יוצא דאיסורו ג"כ משום בא מה"ח וכמ"ש בודאי ליכא שיעור ביטול ולא שייך כאן לומר איסורין מבטלין זא"ז כהא דזבחים (ד' ע"ה) דאיסורין מבטלין זא"ז דהא תרווייהו חדא שמא דאיסורא דזה וזה משום איסור דמה"ח וכמ"ש. א"כ נגד תרתי ליכא בחלב שיעור ביטול דהיתר ואינו אלא חדא ספיקא אי האי חלב דאיסור יוצא כחלב דעלמא כדעלתה בתיקו ולהכי כתב הרמב"ם דאסור לשתותו מספק דודאי ליכא ששים דהיתר ואינו אלא חדא ספיקא וע"י גילגול לא אמרי' סד"ר לקולא וכמ"ש להוכיח לעיל ואפשר דרובא נמי ליכא. משא"כ לדידן דקי"ל דמימי חלב מותר כמ"ש הרמ"א (סי' פ"א) דהמנהג כסברא ראשונה א"כ המימי חלב היתר גמור כחלב ממש א"כ שפיר נגד האבר האסור איכא לאיסתפוקי דלמא איכא ששים נגדו דאיכא לאיצטרופי המימי חלב לבטל החלב דאבר האסור. א"כ לדידן שפיר איכא ס"ס דלמא חלב דאבר יוצא כחלב דעלמא דמי ואפי' את"ל דאסור דלמא איכא ששים וכל היכא דאיכא ששים מותר אפי' להמרדכי וכסברת הנוב"י לעיל מוכח מזה דהש"ך ס"ל להדי' כסברת המרדכי ומוכח כסברת הנוב"י ומיושב קושיית המל"מ:

אמנם י"ל דכיון שאפשר להוציא האיסור ממנו לא בטיל כיון דאפשר להפריד האיסור כמבואר ביו"ד (סי' צ"ח סעי' ד') דהו"ל כמו שהוכר האיסור ויעויין בש"ך ביו"ד (סי' ק"ב ס"ק ז') שכ' ג"כ הכי בשם הרשב"א יע"ש א"כ נסתר זה דה"נ אפשר להכיר האיסור ע"י שיעמיד החלב ויוציא המימי חלב. ובה"נ ד' רש"י בב"מ (ד' קי"ח:) ד"ה לדברינו כו' דקשה ליבטל הני ד' זוזי יע"ש א"ו דכיון דאפשר ליטול ולברר לא בטל כמ"ש המל"מ פ"ז מהל' מעילה הל' ג') יע"ש ואין ראי' דהרא"מ לא ס"ל כהמרדכי וצ"ע:

ובזה יתיישב לע"ד ד' הרמב"ם פ"ד מהלכות איסורי מזבח הל' י"ז) שכ' שני שותפין שחלקו א' נטל יו"ד טלאים ואחד נטל ט' וכלב אם יש באותו יו"ד א' מהם שדמיו כדמי הכלב מוציאו כו' והשאר מותרין והקשה המג"א (סי' קנ"ג ס"ק מ"ז) וכן הקשה הלח"מ פ"ו מהל' בכורות (הל' יו"ד) הא בגמ' בכורות (ד' נ"ו) אמרי' כן רק למ"ד יש ברירה אבל למ"ד אין ברירה לא מהני מה שיברור א"כ הרמב"ם דפסק בפ"ו מהל' מעשר דאין ברירה כר"י ור"נ דאין אומרים זהו חלקו המגיעו משעה ראשונה ופטורין ממעשר בהמה דהו"ל לקוח א"כ אמאי פסק הכא גבי מחיר כלב דמוציא א' והשאר מותר כיון דאין ברירה והניחו הגאונים הנ"ל בצ"ע:

ולמש"כ א"ש בע"ה. דבשלמא בב' לוגין שאני עתיד להפריש כו' כיון דאי מפריש אח"כ הו"ל תרומה וכמ"ש הרמב"ם (פ"ז מהל' מעשר) והוא כתי' הא' שבתוס' עירובין (ד' ל"ז:) ד"ה אלא מעתה כו' והו"ל אפשר להכיר האיסור ולא בטל והו"ל איקבע איסורא דאורייתא ולהכי אמרי' אין ברירה בדאורייתא וכ"ש לשיטת תוס' עירובין (ד' ל"ז) דלמ"ד אין ברירה בב' לוגין לא חייל התרומה כלל יע"ש בתי' הב' בשם מהר"י. משא"כ בההיא דמחיר כלב כיון דמדאורייתא אין ברירה א"כ ממילא א"א להכיר האיסור דהא אפי' שיוציא א' מן העדר נגד הכלב אזי בדאורייתא אין ברירה א"כ ממילא א"א להכיר האיסור וא"כ כיון דאי אפשר להכיר האיסור ממילא מדאורייתא חד בתרי בטל ואינו אלא איסורא דרבנן דבע"ח לא בטלי א"כ שוב נתהפך לדרבנן ובדרבנן יש ברירה כמ"ש הרמב"ם (בפ"ה מהל' יו"ט). משא"כ בפ"ו מהל' מעשר גבי מעשר בהמה דהתם לאו מטעם ביטול הוא אלא דחיישי' שמא הוחלפו חלקיהם כיון דאין ברירה והו"ל לקוח להכי פסק שם הרמב"ם דפטורין ממעשר בהמה ואם יבוא בע"ד לחלוק ולומר דלהרמב"ם לשיטתו דס"ל דסד"א מדרבנן ל חומרא ולא מה"ת א"כ ממילא גבי ברירה דקי"ל דבדאורייתא אין ברירה וכ' הר"ן משום דהו"ל ספיקא דאורייתא וכמ"ש א"כ ממילא להרמב"ם הא דאין ברירה בדאורייתא ג"כ אינו אלא מדרבנן א"כ ממילא מה"ת אפשר להכיר האיסור גבי מחיר כלב ג"כ ע"י ברירה א"כ ממילא מה"ת לא בטיל וכסברת המל"מ. א"כ היא הנותנת. אף אנו נאמר דנהפוך הוא כיון דסוף סוף מה"ת יש ברירה א"כ ממילא מה"ת מותר להוציא א' מהן ואמרי' זהו המחיר כלב מאי אמרת דרבנן אמרו דאין זה המחיר כלב א"כ אדרבא מה"ט גופי' א"א להכיר האיסור א"כ ממילא הדרי' לכללא דחד בתרי בטיל מה"ת ואינו אלא דרבנן דבע"ח לא בטלי א"כ ממילא שוב הו"ל דרבנן ובדרבנן יש ברירה:

ואין להקשות לפי מש"כ א"כ מאי פריך בבכורות (ד' נ"ו) למ"ד יש ברירה מהא דמחיר כלב דא"א יש ברירה נברור חד מינייהו כו' משמע דלר' יוחנן דס"ל התם אין ברירה א"ש:

ולמש"כ אפי' למ"ד אין ברירה ג"כ קשה לברור חד מינייהו מטעם דמה"ת חד בתרי בטיל ובדרבנן יש ברירה לק"מ דהא לר' יוחנן לשיטתו א"ש דס"ל בביצה (ד' ל"ח) דאפי' בדרבנן אין ברירה א"כ שפיר לא אמרי' נברור חד מינייהו כו' דמ"מ איסורא דרבנן איכא דבע"ח לא בטלי. מה שא"כ לדידן דקי"ל כר' אושעי' דבדרבנן יש ברירה בביצה (ד' ל"ח] שפיר אמרי' דבורר חד מינייהו ומיושב פסק הרמב"ם בע"ה [ומכאן אין סתירה גם להמרדכי דאיך מה"ת בטיל חד בתרי. זה אינו דהכא אדרבא כולו היתר הי' קודם שחלקו ובכה"ג אפי' המרדכי ס"ל הכי דאפי' בדשיל"מ בטיל כה"ג כמבואר באו"ח (סי' ש"כ) וביו"ד (סי' ק"ב) ויעויין בפלתי שם ובנוב"י מה"ת חיו"ד (סי' נ"ה) יעוי"ש ויעויין בר"ש (פ"ט דשביעית משנה ה') יעו"ש ויעויין תוס' פסחים (ד' נ"ב.) ד"ה הכובש ג' כבשים יע"ש ואכמ"ל]:

סעיף ג

ויש להוכיח מדברי הרמב"ם דס"ל כשי' המרדכי הנ"ל דבנדה (ד' ס"ז) איתא הרואה דם מחמת מכה אפי' תוך ימי נידתה טהורה ד' רשב"ג ר' אומר אם יש לה ווסת חוששת לווסתה ופירש"י כלומר כשאין לה ווסת קבוע מודינא לך שאעפ"י שעברה עונתה תולה במכה אבל אי יש לה ווסת קבוע וראתה ביום וסתה אפי' מחמת מכה שבמקור חיישי' שמא טיפת דם נידה מעורבת בה עכ"ל ויעוי' תוס' שם והנה דעת הרי"ף (פ"ב דשבועות) והרמב"ם פ"ד מהל' איסורי ביאה (הל' ט') דאפי' למ"ד ווסתות דאורייתא לאו ודאי נידה היא משום חזקה דאורח בזמנו בא אלא דספיקא היא דהרי"ף והרמב"ם השמיטו הך מימרא דר' יוחנן (ד' ט"ו:) דאשה שיש לה ווסת בעלה מחשב ימי ווסתה ובא עלי' כו' וכ' הר"ן שם בפ"ב דשבועות והרב המגיד שם משום דס"ל דר' יוחנן ס"ל דווסתות דאורייתא להכי צריך לחשוב ימי ווסת וז' ימים שיעור טבילה אבל לדידן דקי"ל דווסתות דרבנן א"צ שיעור שראוי לטבילה וע"ש בר"ן והה"מ ומעתה מוכח דס"ל להרי"ף והרמב"ם דלמ"ד ווסתות דאורייתא אינו אלא ספק דהא הגמ' קאמר לר' יוחנן אטו ודאי ראתה קאמר ר' יוחנן אימר דאמר ר' יוחנן ספק ראתה ואת"ל ראתה דלמא טבלה כו' יע"ש אלמא דלהרי"ף ורמב"ם דס"ל דר"י ס"ל דווסתות דאורייתא אינו אלא ספיקא ולא ודאי. וכ"כ רש"י להדיא דכ' (ד' ט"ו.) ד"ה ווסתות דאורייתא וז"ל הללמ"מ דמחזיקינן לי' בטומאת ספק עכ"ל מבואר מד' רש"י דס"ל דלמ"ד ווסד"א ס"ל דאינו אלא ספק אמנם דעת תוס' שם ד"ה אפי' הגיע כו' דר' יוחנן ס"ל דווסתות דרבנן להכי הו"ל ספק ראתה אבל למ"ד ווסתות דאורייתא חזקה אורח בזמנו בא ודאי. וכן דעת הרא"ש ברפ"ק דנדה יע"ש:

והשתא להרמב"ם לשיטתו דפסק (סופ"ח מהל' אבוה"ט) דבהמה ששפעה חררת דם אינה מטמאה לא במגע ולא במשא ובנבילה בשחוטה פסק דלענין טומאת משא לא בטלה ותי' הכ"מ בשם הר"י קורקוס משום דס"ל להרמב"ם רלח בלח בטיל ברוב דטומאה כמאן דליתא דמי משא"כ ביבש ביבש דטומאה מיהא איתא דהטומאה עומד בפ"ע משא"כ בלח בלח יעו"ש ויעויין מל"מ פ"א מהל' משכב ומושב (הל' י"ד) ויעויין בפמ"ג באשל אברהם בפתיחה לה' פסח (סי' תמ"ב) דכ' דלהרמב"ם דכמו דלענין טומאת משא לא בטיל הו"ה לענין בל יראה ביבש ביבש לא בטיל דמ"מ החמץ בביתו ויעויין במג"א (רסי' תמ"ב ס"ק א') יע"ש. והיינו משום דדמי' לטומאת משא וכמ"ש רש"י בבכורות (ד' כ"ג.) והרא"ש בחולין פנה"נ (סי' ל"ז) דמ"מ נושא הטומאה יע"ש וה"נ דמ"מ החמץ בביתו. וכ"כ המג"א סי' תמ"ז (ס"ק י"א) דבלח בלח דנתערב בששים קודם הפסח מותר לכו"ע לקיימו בפסח אבל יבש ביבש חד בתרי אסור לקיימו דמ"מ החמץ בעין זולת להרא"ש דס"ל דהאיסור נהפך להיתר יע"ש.

ולפי"ז בטומאת ראיי' דזב ונדה להרמב"ם דס"ל דלח בלח בטיל גם לענין טומאת משא דכמאן דליתא דמי' ממילא לענין ראיית זב ונדה כמו נדה דרואה דם מחמת מכה בזמן ווסת דחיישי' שמא טיפת דם נדה מעורבת בו דמיא לטומאת משא וכמו דלענין משא לח בלח בטיל דכמאן דליתא ה"נ לענין ראיי' דטומאת ראי' כמאן דליתא דמי דבטיל ברוב דם מכה. וכן נראה להדיא מד' התוס' בנדה (ד' כב.) ד"ה לפי שא"א כו' שכ' בזב שראה קרי דסותר יום א' מחמת צחצוחי זיבה מגזיה"כ דלהכי איצטריך קרא דאי לאו הכי הו"א דכיון דמיירי בלא ראה בו ביום וליכא ציחצוחי זיבה בעין לא הוה סותר אפי' יום א' משום דבטיל ברוב ש"ז יע"ש אלמא דס"ל דאי בטיל אפי' לענין ראיי' נמי בטיל משום דהתוס' לשיטתייהו בבכורות (ד' כ"ג) דמדאורייתא אפילו לענין טומאת משא נמי בטיל כמו באיסורין ואינו אלא מדרבנן יע"ש. אלמא דכל היכא דבטיל לענין משא ה"נ בטיל לענין ראי' דלא מיחשב ראי' בכך דבטיל ברוב. וה"נ לשי' הרמב"ם דס"ל בלח בלח טומאה כמאן דליתא דמי דבטיל ברוב לענין טומאת משא ה"נ לענין ראי' וזה ברור לע"ד:

ומעתה לדעת הרמב"ם דס"ל דלמ"ד ווסתות דאורייתא אינו אלא ספיקא דלמא ראתה בזמנו. ולהרמב"ם לשיטתו דס"ל דלח בלח בטיל ברוב לענין טומאת משא ג"כ וממילא הו"ה לענין טומאת ראי' וכמ"ש. א"כ קשה אמאי קאמר רבי בראתה דם מחמת מכה דווסתות דאורייתא אשה טמאה נדה משום דלמא טיפת דם נדה מעורבת בו וכמ"ש רש"י ותוס' שם הא הו"ל ספק ספיקא דלמא לא ראתה דאפי' אי ווסתות דאור' ג"כ אינו אלא ספיקא להרמב"ם ואת"ל ראתה דלמא דם מכה רבה על דם הנדה ובטיל ברוב לענין ראי' ג"כ. א"ו דהרמב"ם ס"ל כשי' המרדכי דכל שמעולם בתערובות לא בטיל:

ולכאורה גם לרש"י תיקשי קושי' הנ"ל ולהוכיח דס"ל כהמרדכי דהא רש"י ס"ל ג"כ דלמ"ד ווסתות דאורייתא אינו אלא ספק א"כ תיקשי למש"כ הש"ך ביו"ד (סי' פ"ג) דהיכא דלענין דאוריי' הו"ל ס"ס ולענין דרבנן חד ס' הו"ל סד"ר לקולא יע"ש וה"נ לענין דאורייתא הו"ל ס"ס דלמא לא ראתה ואת"ל ראתה דלמא דם מכה רבה על הטיפת דם נדה וכמ"ש. ואי משום די"ל דרש"י ס"ל כשי' התוס' בבכורות (ד' כ"ג.) דאפי' בלח בלח ג"כ טומאת משא לא בטיל כדמוכח מד' התוס' שם דמוקי לה בנימוח יע"ש מ"מ הא התוס' כתבו שם דאינו אלא מדרבנן ומדאורייתא בטיל אף לענין משא יע"ש א"כ הו"ל לענין דאורייתא ס"ס ולענין דרבנן חד ספיקא דלמא לא ראתה לרש"י לשיטתו וכמ"ש א"ו דגם רש"י ס"ל כשי' המרדכי זה אינו ראי' די"ל דרש"י ס"ל דלענין טומאת משא מדאורייתא לא בטיל וכן משמע להדיא בירושלמי נזיר פ' ג' מינין (הל' א') דלא כהתוס' בכורות דס"ל דלענין טומאת משא דלא בטיל אינו אלא מדרבנן יע"ש בק"ע בתוספותיו א"כ לשיטת הרמב"ם דס"ל דלח בלח בטיל אף לענין טומאת משא דטומאה כמאן דליתא וא"כ כמו כן לענין טומאת ראי' וכמ"ש א"כ קשה הא הו"ל ס"ס דלמא לא ראתה דם נדה כלל ואת"ל ראתה דלמא בטיל ברוב ואפי' דאין הספק הראשון מתיר יותר מחבירו כיון דהספק הראשון דלמא ליכא ריעותא כלל וכמ"ש החוו"ד (סי' ק"י) ועוד דהא הרמב"ם לשיטתו (פ"ג מהל' איסורי ביאה הל' ב') דס"ס דשם אונס חד הוא ג"כ הו"ל ס"ס מעלי' וכמ"ש הרב המגיד יע"ש. א"ו דס"ל להרמב"ם כהמרדכי דכל שנתהוה בתערובות לא בטיל:

וי"ל דהתוס' במנחות (ד' כ"ב) ובכ"ד כ' גבי נבילה אי בטילה בשחוטה דבאמת רב חסדא ור' חנינא לא פליגי אלא אליבא דר' חי' דס"ל דמב"מ לא בטיל וסבר או בתר מבטל לרח"ס אי בתר בטיל לר' חנינא. אבל ר"י בעצמו ס"ל לעולם דלא בעיל אפי' היכא דאין המתבטל או המבטל אפשר להיות שוים ג"כ הו"ל מב"מ יע"ש והנה מצינו בחולין בשמעתא דטיפת חלב (ד' ק"ט) דס"ל לר' דמב"מ לא בטיל והתם ע"כ מוכח דס"ל לר' כר' יודא ממש ולא כר' חיי' דהתם המתבטל הרוטב בשר הנאסר א"א להיות כמבטל ואי משום דנסרח כדאמר במנחות (ד' כ"ב) זה אינו דמשקה סרוח לאו משקה והרוטב הוא משקה וכמ"ש התוס' שם במנחות (ד' כ"ב). וכן המבטל א"א לו להיות כבטיל להיות נאסר וליעשות נבילה ומ"מ ס"ל לר' דמב"מ לא בטיל. א"כ רבי לא ס"ל כר' חייא בין אליבא דרב חסדא ובין אליבא דר' חנינא אלא כר' יודא לגמרי דמב"מ לא בטיל. א"כ ה"נ הדם נדה עם דם מכה הו"ל מב"מ וכמ"ש ואין ראי' דהרמב"ם ס"ל כהמרדכי:

ועוי"ל דבנדה (ד' כ"ז:) קאמר ר' יוחנן דמודה ר"ש (דאף דס"ל דמיחוי הולד בטיל בדם נדה ברוב ואינו מטמא באוהל) מ"מ מטמא טומאת לידה דכתיב אשה כי תזריע וילדה כו' אפי' לא ילדה אלא כעין שהזריע יע"ש אלמא דלענין לידה לא מהני ביטול ברוב ולקמן שם (ד' ל"ז:) מקשי' לידה לנדה לענין סיפורין יע"ש וכיון דקיי"ל בנדרים (ד' ז'.) דאין היקש למחצה וה"נ מקשי' נדה ללידה דכמו דבלידה לא בטיל ברוב ה"נ בנדה דלא בטיל דם נדה בדם מכה וכה"ג אמרי' אין היקש למחצה ג"כ כדאמרי' בב"מ (ד' צ"ה.) דמהקישא דוכי ישאל כו' מקשי' שואל לשו"ש ושו"ש לשואל לענין שמירה בבעלים וכן בקידושין (ד' ה'.) דמקשי' הוי ליציאה ופריך ולקיש נמי יציאה להוי' ומשום דאין היקש למחצה ויעויין תוס' שם (ד' ד':) ד"ה מעיקרא דדינא כו' וה"נ דכמו דמקשי' לידה לנדה לענין סיפורין ה"נ מקשי' נדה ללידה לענין ביטול ברוב דלא בטיל. [ועיין במהרי"ט אלגזי (בפ"ד מהלכות בכורות) בדין אין היקש למחצה] ואין ראי' מהרמב"ם דס"ל כהמרדכי:

ונראה להביא ראי' דהתוס' חולקים על המרדכי דהתוספות בנדה (ד' כ"ב ע"א) ד"ה לפי שאי אפשר כו' הקשו דמ"ש דהתם בנדה מצריך קרא דש"ז של זב סותר בראי' ומטעמא ג"כ דא"א לש"ז בלי צחצוחי זיבה ור' יהושע לא מצריך קרא לענין דש"ז של זב מטמא במשא וסגי לי' בטעמא דא"א בלי צחצוחי זיבה לחוד. ותירצו דר' יהושע מיירי כשרואה זיבות בו ביום א"כ א"א בלי צ"ז בעין משא"כ הכא איצטריך קרא דאי לא"ה לא הוה סותר אפי' יום א' יע"ש בתוס' וכוונתם ברור דהיינו דמשום דהו"א דבטיל ברוב ש"ז כיון דליכא זיבה בעין והיינו דהתוס' שיטתייהו בבכורות (ד' כ"ג.) דמה"ת בטיל מכל וכל אפי' לענין משא יע"ש וראיה נמי כמשא דמי וכמ"ש א"כ ראיה מד' התוס' דס"ל דלא כהמרדכי דאי כהמרדכי קו' תוס' לק"מ דאדרבא דאי לאו קרא דש"ז של זב סותר יום א' הו"א דסותר כל שבעה מטעם המרדכי דמה"ת לא בטיל ואפי' לא ראה בו ביום וליכא זיבה בעין ג"כ לא בטיל א"ו דהתוס' לא ס"ל כהמרדכי:

ונ"ל להביא ראי' ברורה מד' הרמב"ם דלא כהמרדכי והוא דבב"ב (ד' כ"ז:) פריך לעולא דאמר דאילן הסמוך למיצר גזלן הוא ואין מביאין ממנו ביכורים דבתוך ט"ז אמה יונק משדה חבירו מהא דאילן מקצתו בארץ ומקצתו בחו"ל טבל וחולין מעורבין זב"ז ד' רבי רשב"ג אומר הגדל בחיוב חייב והגדל בפטור פטור ע"כ לא פליגי אלא דמ"ם יש ברירה ור' סבר אין ברירה אבל הגדל בפטור לכו"ע פטור ופירש"י שאם הי' כל שרשיו בחו"ל פטור אפי' עומד האילן תוך ט"ז אמה כו' עכ"ל ומשני דמפסיק צונמא כו' ומסיק דכי אתא רבין אר"י א' אילן הסמוך למיצר כו' מביא וקורא דע"מ כן הנחיל יהושע את הארץ:

ויש להקשות דאכתי לרבין דס"ל דע"מ כן הנחיל יהושע את הארץ תקשי אמאי אי גדל בפטור לכולי עלמא פטור ואין לומר משום דכיון דעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ הו"ל היניקה הפקר ופטור מתרומה ומעשר כדאיתא בירושלמי (פ"א דמעשרות) דילפינן מדגנך כו' וכ"כ הרמב"ם (בפ"ב מהל' תרומות) וכן בהפקר ב"ד דפטור כדאיתא בירושלמי פ"ה דפיאה (הל' א') א"כ ה"נ הו"ל הפקר ב"ד דיהושע זה אינו דהא מבואר בירושלמי (רפ"ק דמעשרות) וברמב"ם (פ"ב מהל' תרומות) וביו"ד (סי' של"א סעי' ט"ז) דהזורע שדה הפקר חייב בתרומה ומעשר דדגנך קרינן בי' דהדגן יש לו בעלים וה"נ דנהי דהיניקה הפקר אבל כיון דנתהוה לפירי והפירי יש לו בעלים ואמאי פטור ועוד דאם השדה שבא"י ג"כ שלו מא"ל. אך בגמ' יש לומר דבאמת אפי' לרבין מ"מ מוקי לה הברייתא במפסיק צונמא להכי כי גדיל בפטור פטור וכן מתני' (דסופ"ג דמעשרות) אילן שעיקרו בארץ ונופו בחו"ל או עיקרו בחו"ל ונופו בארץ אזלי' בתר העיקר אי גדיל בפטור פטור ואי בחיוב חייב דאזלי' בתר היניקה. ג"כ צ"ל חדא מיגו תרתי או דמיירי דמפסיק צונמא או ברחוק ט"ז אמה מארץ. אבל על הרמב"ם דפסק בסופ"א דתרומות (הל' כ"ד) וסתם המשנה כצורתה שכ' וז"ל אילן שעומד בחו"ל ונופו נוטה לארץ או עומד בארץ ונופו נוטה לחו"ל הכל הולך אחר העיקר הי' מקצת שרשיו בארץ ומקצתן בחו"ל אפי' הי' סלע צחיח כו' הרי טבל וחולין מעורבין זב"ז עכ"ל משמע דברישא באילן שעומד בחו"ל לא מפליג בין עומד בתוך ט"ז אמה אי לא או דמפסיק צונמא אי לאו לעולם פטור [ויעויין ברמב"ם פ"ב דתרומות ובמל"מ ויעויין בשו"ע (סי' של"א) ובביאור הגר"א שם ס"ק כ"ט] וקשה דא"כ תיקשי קושיית הגמ' דאמאי הגדל בפטור פטור וע"כ כאוקימתא דגמ' במפסיק צונמא. והרמב"ם שהשמיט אוקימתא דגמ' תיקשי קושיית הגמ' לדוכתי':

ע"כ נראה ברור דהרמב"ם ס"ל דבאמת כיון דהעיקר עומד בחו"ל א"כ רוב יניקתו מחו"ל והיניקה דשל ארץ בטיל ברוב:

והא דפריך אבל הגדל בפטור פטור אמאי הא יונק מארץ ומאי קושיא הא בטל ברוב משא"כ במקצתו בארץ ומקצתו בחו"ל דהמחצה דבארץ הו"ל פלגא ופלגא י"ל דהאי מ"ד דאילן מקצתו בארץ כו' דטבל וחולין מעורבין כו' הוא רבי ור' לטעמי' דס"ל בחולין (ד' ק"ט:) דמב"מ לא בטיל ולהכי פריך שפיר אמאי כי גדל כולו בפטור פטור לרבי ומשום ביטול ברוב נגע בה הא ר' לטעמי' דמב"מ לא בטיל א"ו דלא כעולא אלא דאינו יונק מרחוק אלא מחו"ל לחוד. ומשני לרבי דמיירי במפסיק צונמא משא"כ לדידן דס"ל דמב"מ בטיל ברוב א"כ אפילו לא מפסיק צונמא אי גדל כולו בפטור אפי' תוך ט"ז אמה פטור דבטל ברוב יניקה דפטור ואין לומר דטבל אפי' משהו לא בטיל כדאמר בע"ג (ד' ע"ג) ז"א דכ"כ דלא תלשו וראה פני הבית לא חייל איסור טבל:

ובהכי ניחא לע"ד דפריך מברייתא דאילן דמקצתו בארץ כו' אמאי לא פריך יותר ממשנה ערוכה (דפ"ג דמעשרות) דאילן שעיקרו בח"ל ונופו נוטה בארץ דפטור ומסתמא תוך ט"ז אמה ולאוקמי' במפסיק צונמא אבל למש"כ ניחא דמתני' י"ל כרבנן דפליגי עלי' דר' יודא ור' וס"ל דמב"מ בטיל אבל מברייתא פריך שפיר משום דדווקא אליבא דר' פריך דהא לר' דס"ל דמב"מ לא בטיל ליכא לשנויי ושפיר מקשה לעולא. א"כ מוכרת מזה דהרמב"ם דפסק דאפי' לא מפסיק צונמא ואפי' בתוך ט"ז אמה פטור מתרומה וע"כ דמב"מ בטיל אע"ג דתחילת ביאתו הי' בתערובות וראי' דלא כהמרדכי [ועיין ב"ב (ד' כ"ו:) גבי אילן של הקדש כו' וברמב"ם פ"ה מהל' מעילה (הל' ו') ובמעילה (ד' י"ח:) גבי אין מעילה במחובר כו' יע"ש וברשב"ם ב"ב (ד' ע"ט) ובתוס' שם ובב"ק (ד' ו':) ד"ה שור רעהו ע"ש ואכמ"ל:

[ובעיוני בסוגיא דנדה דדם נעכר ונע"ח אמרתי להעתיק מש"כ בחידושי דיש להקשות לשי' רש"י והתוס' בשבת (דף קמ"ד.) דס"ל דטעמייהו דרבנן דר"ע דס"ל דחלב אשה מטמא שלא לרצון דדם מגפתה טמא היינו משום דדם נעכר ונ"ח והתוס' בנדה (ד' יט:) הוכיחו דלשי' רש"י בשבת הא דאמרי' דם נעכר ונ"ח מעיקר דם שבגוף ולא מדם נדה יע"ש בתוס':

ויש להקשות דהא בנדה (ד' ט'.) דקאמר דר"מ יליף דדם נעכר ונ"ח דכתיב מי יתן טהור מטמא לא אחד היינו חלב דנעכר מדם. ופריך לרבנן דס"ל דאיברי' מתפרקין מאי טהור מטמא איכא כו' יע"ש ולשי' רש"י ולפי' תוס' לשיטתו דהא דדם נעכר ונ"ח היינו דם הגוף ולא דם נדה א"כ לר"מ נמי לאו טהור מטמא דדם הגוף לאו טמא בשלמא לפירש"י בבכורות (ד' וא"ו:) דמדם נדה בא החלב א"ש דהו"ל טהור מטמא ממש. וע"כ דכיון דדם אסור איקרי טמא בלשון הכתוב וכמ"ש הר"ן בנדרים (ד' יו"ד:) ד"ה לחולין כו' דבלשון הכתוב איסור והיתר איקרי טמא וטהור כמו כל ציפור טהורה תאכלו ובעדיות (פ"ח) איל קמצא דכן וה"נ דבא מאיסור דם איקרי טהור מטמא. וקשה הא קי"ל בכריתות (ד' כ"א) דדם מהלכי שתים מותר מה"ת ויעויין בר"ן בכתובות (פ' אעפ"י) וביו"ד (סי' פ"א) וע"כ בבהמה קא מיירי קרא דהו"ל חלב מדם בהמה היתר מאיסור וזהו טהור מטמא וקשה מאי פריך לרבנן מאי טהור מטמא הא לרבנן נמי היתר מאיסור דלדידהו (היתר מאיסור) החלב בא מצירן דמן החי דילפינן בחולין (ד' ק"כ) ובבכורות שם מריבויי' דהטמאים א"כ כמו דלר"מ היתר מאיסור ה"נ לרבנן ואין לומר דהמקשה והמתרץ שם בנדה הוא ר' יוחנן [ויעויין בתוס' ביצה (ד' ל"ט) וב"מ (ד' כ"א:) וב"ב (ד' כ"ב)] ור' יוחנן לטעמי' מקשה שפיר דבחולין (ד' ק"ג) קאמר רבא דר' יוחנן ס"ל דבהמה בחי' לאו לאברים עומדת ומחיים לא חייל איסור אבמ"ה וכ"ש בשר מה"ח לא חייל מחיים כמ"ש התוס' שם ד"ה שאין בו כזית כו' בסוה"ד. א"כ ממילא בחלב למ"ד דאברי' מתפרקין דאינו אלא כצירן ומחיים ליכא איסור כלל אפי' קודם שנתהווה לחלב. ומחיים ליכא אלא איסור דאינו זבוחה אבל משום הבא מן החי ליכא איסור כ"ז שהם בתוך הבהמה אלא כשפירש. א"כ ליכא למיליף מקרא דהטמאים דהתם איכא איסור מלקות. א"כ החלב דנתהווה שם בבהמה הו"ל טהור מטהור כ"ז שלא פירש זה א"ש דהא אנן לרש"י קיימינן ורש"י לשיטתו ס"ל שם בחולין דאפי' למ"ד לאו לאבר מה"ח עומדת בחיי' מ"מ תודה דלבשר מה"ח עומדת א"כ הצירן דבא מבשר החי מחיים חייל איסור בשר מה"ח והו"ל כציר דבשר מה"ח א"כ שפיר הו"ל טהור מטמא אף לרבנן כמו לר"מ היתר מאיסור ובזה יש ליישב קושיית תוס' בביצה (ד' כ"ה) ובשבועות (ד' כ"ד) ד"ה האוכל נבילה כו' שהקשו למ"ד דבחיי' לאו לאברים עומדת א"כ אמאי לא חייל איסור יוה"כ בנתנבלה ביוה"כ דבחיי' ליכא איסור אבמ"ה וכן לרב הונא דאמר בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת היינו אבמ"ה לפירש"י הא למ"ד בחיי' לאו לאברים עומדת ליכא מחיים אבמ"ה ולרש"י לשיטתו לק"מ דכו"ע מודו דלחתיכת בשר עומדת ומחיים חייל איסור בשר מה"ח ומיושב קושיית תוס' עכ"פ קושייתינו בהא דנדה קשה דלרבנן נמי טהור מטמא היתר מאיסור כמו לר"מ ומאי פריך וכמ"ש:

ונראה לתרץ דהש"ך ביו"ד (סי' פ"א ס"ק י"ב) הקשה לדברי הסוברים דכמו דמי חלב מותר ה"נ מימי חלב הא למאי דקי"ל ביו"ד (סי' פ"ז) דהמבשל במימי חלב פטור משום דלאו חלב הוא א"כ מה"ט נמי ליתנהו בהיתר חלב דהתירה תורה דלית בהו משום פורש מן החי ותירץ הש"ך דע"כ לא בעינן לאשכוחי היתר בחלב אלא כדי דלא להוי בכלל בשר מה"ח. אבל בתר דגילתה תורה דחלב מותר א"כ ש"מ הא דכתבה תורה אזהרה לבשמה"ח דווקא בשר הפורש מגוף הבהמה ולא חלב א"כ מה"ע למימי חלב יע"ש בש"ך ויעויין בכורות (ד' ט"ו) בשר ולא חלב] והקשה הפלתי לסברת הש"ך א"כ תיקשי מהא דחולין (ד' ס"ט.) דקא מבעי' לי' בחלב איסור יוצא מי אמרי' חלב דעלמא לאו כאבמ"ה ושרי' ה"נ ל"ש או דלמא התם אית לי' לחלב תקנתא בשחיטה אבל באיסור ל"ל תקנתא בשחיטה ועלתה בתיקו ולהש"ך מאי קאמיבעי' לי' הא השתא דגילתה תורה דדווקא דבר הפורש מגוף החי אסור אבל דבר שאין מגוף החי לא הוה בכלל איסור הבא מן החי. א"כ ה"נ בחלב איסור יוצא. דבשלמא אי אמרי' דחלב חידוש א"כ לא מצינו למיליף מחלב דעלמא לחלב דאיסור יוצא דבחלב דעלמא אית לי' תקנתא בשחיטה אבל לסברת הש"ך דאחר דגילתה תורה כל דבר שאינו מגוף החי לא הוי בכלל דבר הפורש מה"ח קשה. והניח בקושיא ותירץ הפמ"ג. דכוונת הש"ך דבוודאי דחלב לא הוה אלא כציר והו"א דחלב אסור משום ציר דאבמ"ה וחידשה תורה דחלב שריא וליכא משום ציר אבמ"ה כיון דאינו מגוף החי וא"כ הו"א דה"ה דחלב טמא ליכא משום ציר דטמא. לכך איצטריך גמל הגמל לאסור חלב טמא ומהשתא איכא למימר דהתורה לא מיעטה אלא בחלב דעלמא דיש היתר לאיסורו ולא דמי' לריבוי' דהטמאים דילפינן מינה לצירן דהתם ל"ל היתר לאיסורן א"כ מה"ט איסור יוצא דל"ל נמי היתר לאיסורו הו"ל בכלל ריבוי' דהטמאים לאסור צירן ושפיר קא מיבעי' לי' ולפי דברי הש"ך בצירן דאבמ"ה לא אסרה תורה דיש לו תקנתא לאיסורא בשחיטה ע"כ דהפמ"ג [אך מש"כ הפמ"ג בצירן דאבמ"ה אית לי' תקנתא לאיסורו בשחיטה צ"ע דהא האבמ"ה אחר שפירש מהבהמה ל"ל להאבר תקנתא בשחיטה א"כ מה"ט להציר שלו וצ"ל דכוונת פמ"ג הציר שיוצא מבהמ' בחיי' למ"ד לאברים עומדת אמנם לפ"ז מש"כ הפמ"ג דלא קי"ל כהש"ך בזה אין שום ראי' וצ"ע בזה ד' פמ"ג] א"כ לשי' הש"ך דאחר דגילתה תורה דחלב מותר א"כ ה"ה לציר הבהמה היוצא מגופה בחי' לית בה משום ציר אבמ"ה דהא יש לה תקנתא לאיסורא בשחיטה ולא מצינן למילף מריבוי' דהטמאים וכמ"ש הש"ך ופמ"ג א"כ לפ"ז שפיר פריך לרבנן דס"ל דאבריה מתפרקין ובא החלב מציר הבהמה. מאי טהור מטמא איכא דהא הו"ל היתר מהיתר דהציר קודם שנתהווה לחלב ג"כ לית בי' משום איסור אבמ"ה ובשמה"ח:

דהו"ל כמו מימי חלב וכסברת הש"ך. אבל לר"מ ניחא דבא מאיסור דם הו"ל טהור מטמא היתר מאיסור כנלע"ד לישב לשי' רש"י בשבת]:

היוצא לנו מכל דברינו הנ"ל בנ"ד דאחר דכל הפוסקים לא ס"ל דדם נעכר ונע"ח דד' יחידאה הוא וכמ"ש ואינו בנ"ד לחקור אלא מטעם סברת המרדכי דסוף חולין כמ"ש דכל דבר שנתהוו בתערובות ומעולם לא הי' בפ"ע לא מהני ביטול ולפמש"כ הו"ל ספק ספיקא דלמא כשיטת התוס' שהוכחנו דס"ל דלא כהמרדכי וכמ"ש והוכחתי דכן דעת הרמב"ם כמ"ש. וגם פשטות ד' התוס' דזבחים (ד' כ"ו.) ד"ה שחט ואח"כ חתך כו' משמע דלא כהמרדכי וכמ"ש מהר"י אלפאנדרי והביאו המל"מ שם ומש"כ המל"מ לדחות זה דוחק והאמת נראה דהתוס' לשיטתייהו בנדה שכ' לעיל דס"ל דלא כהמרדכי ואת"ל כהמרדכי דלמא כסברת הנוב"י שכתבתי לעיל דבלח בלח ואיכא ששים אף המרדכי מודה דבטיל וכמ"ש לעיל ליישב ד' הנוב"י שם ומעתה לפי הנ"ל בנ"ד אי איכא ס' בהחלב נגד הדם יש להתיר והארכתי עוד ואכמ"ל כנלע"ד:

סוף הספר

תוכן העניינים

פי אריה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה