אור ברסלב
פי אריה חלק יורה דעה › סימן ט

פי אריה· רבי מרדכי יהודה ליב גלאזשטיין

חלק יורה דעה · סימן ט

סימן ח

שאלה

ריאה שנמצא בתוכה תולעים והעור לא ניקב מבחוץ רק שהעור במקום התולעים אדום כמין נקודות אדומות ותחת הנקודות נמצא נקבים ובתוכם תולעים אכל העור מבחוץ שלם רק נקודות אדומות כמ"ש. וכשנופחין הריאה יוצאין המורני דרך הנקבים מה דינו אי יש לחוש שמא ניקבו התולעים בחיי הבהמה וקרום שעלה מחמת מכה הוא אי לאו:

תשובה בע"ה הבית אפרים (סי' ל"ו סעיף נ"ח) כתב וז"ל אם נמצאו נקודות שחורות בריאה ויש תולעים תחתיהן טריפה ויראה לי שאף אם יש נקודות אדומות ואנו בודקין במקום הנקודות ומוצאים שיש נקבים במקום הנקודות ובתוכם תולעים אעפ"י שהתולעים יוצאין משם ע"י שנופחין הריאה יש להטריף שנראה שהתולעים עשו כאן נקבים מחיים ועי"ז באו נקודות אלו שיש כאן קרום מחמת מכה ומה שיצאו תולעים דרך שם ע"י נפיחת הריאה לפי שהקרום שמחמת מכה נסתר מחמת הנפיחה ומצאו להם מקום לצאת עכ"ל וברא"פ כ' וז"ל ויראה לי כו' בשפ"ד (סוף ס"ק י"ח) כ' וז"ל פ"א בא אלי ריאה מליאה נקודות שחורות הרבה ואמר הבודק כי מחמת מורני שיש תחתיהן והראה בחוש שכן הוא ואמר שכשירה היא ואני אומר דטריפה דתלי' שניקבו מחיי' וקרום שעלה מחמת מכה הוא או מראה פסולה כו' מ"מ מראין הדברים שתולע ניקב וקרום העלה או דליקוי כ"כ וסופו ליפסוק א"כ אין להאמין לבודק ההוא שאמר שכן דרך כל הריאות וכבר ידעת מש"כ הרשב"א בתשובה כי שקר בימינם כו' עכ"ל והדין עמו כי דבר פשוט הוא לע"ד דטריפה ואפי' בנקודות אדומות כה"ג יש להטריף ונפלאתי על מה שכ' בזבחי טובי' וז"ל ועוד סימן שיש לריאה נקודות חברבורות אדומות ונקבים בתוכם ומעשה בא לידי בק' ליסא ואמרתי לנפח הריאה היטב היטב ויצאו מן הריאה הרבה תולעים והכשרתי עם הסכמת מוהר"ר יצחק אב"ד דק' הנ"ל עכ"ל והביאו באוהל ישראל ופשטות הדברים שלא היו נקבים פתוחים רק שבמקום הנקודות פתחו ומצאו תחת הנקודות נקבים ותולעים בתוכם ובזה לא ידעתי טעם ההיתר כלל כו' ואין לומר כיון שאין נקב לפנינו הנקודות האדומות לבד אין מטריפין דמראה אדומה מראה כשירה הוא דזה אינו דבכה"ג שיש נקב תחת הנקודה עם תולע גרע טפי ממכה בדופן כנגדו ורגלים לדבר שהתולע ניקב מחיים ועלה קרום מחמת כה ומחמת זה באו הנקודות אדומות או שהתולע התחיל לנקוב בו ונלקה מחמת זה וסופו לרקוב ולנקוב ואין האדמימות בתולדה ופשוט הוא שאין זה מועיל מה שיצאו כשנופחין הריאה דכיון שאין הנקב פתוח ע"כ שלא נתחדש לאחר שחיטה ולע"ד זה גרע ממכה שבצלעות עכ"ל הראש אפרים:

ומפני שזה הפסד ממון ישראל וגם שאלתי לבודקים מובהקים ואמרו שלא שאלו ע"ז מעולם לרב ומורה ומנהגם פשוט להתיר כי כמה פעמים בא מעשה כזה לידם דנמצא נקודות אדומות אומרים שזה סימן שיש מורני תחתיהן ונופחין הריאה והתולעים יוצאין מהנקודות ולא שאלו ע"ז מעולם כי הדבר להם בפשיטות להתיר ע"כ אמרתי לעיין בהך מילתא מאין יצא הדבר להתיר וכ"ז רק להעיר לב המעיין:

סעיף א

גרסינן בחולין (ד' מ"ע:) אינקבא ריאה במקום משמוש ידא דטבחא תלינן או לא תלינן ר"א בר נתן אומר תלינן מר זוטרא אמר לא תלינן והלכתא תלינן כו' דהא תלינן בזאב מורני פליגי ריב"ד ורבנן חד אמר קודם שחיטה פירש וחד אמר לאחר שחיטה פירש והלכתא לאחר שחיטה פירש עכ"ד הגמ' ויש לתמוה מה דנקיט הגמ' גבי אינקב במקום משמוש ידא דטבחא לישנא דתלינן בין בהפלוגתא ובין בהלכתא הכל בלשון ספיקא רק משום דתלינן וגבי מורני לא אמר בהאי לישנא ושני בלישנא ונקיט בין בפלוגתא ובין בפסק הלכה לשון לאחר שחיטה פירש ולא לישנא דתלינן:

ע"כ נלע"ד להוכיח מד' הגמ' דקים להו לחז"ל דא"א לתולע לנקוב מחיים מאיזה טעם שיהי' כמו שיתבאר לקמן אי"ה וודאי לאחר שחיטה פירש ולית בה שום ספיקא וספק ספיקא כלל וכלל ולע"ד מזה יצא להרמב"ם ז' ז"ל (פ"ז מה"ל שחיטה) שכ' תולעת כו' חזקתה לאחר שחיטה תינקוב ותצא עכ"ל וגבי נקב במשמוש ידא דטבחא כתב הרמב"ם וז"ל תולין בידו ואומרים מיד הטבח ניקבה ע"כ. והיינו כמ"ש דגבי משמוש ידא דטבחא אמר הגמ' לישנא דתלינן ואינו אלא משום אומדנא דמוכח ורגלים לדבר וגבי מורני שינה הגמ' בלישנא ואמר לאחר שחיטה פירש היינו דהו"ל ודאי בלי שום אומדנא דמוכח רק דהכין הויין בודאי והש"ך ביו"ד (סי' ל"ו) כתב וז"ל מד' הט"ו משמע לכאורה דספיקא הוה אלא דתלינן להקל דלאחר שחיטה פירש אבל הרמב"ם (פ"ז מהל' שחי') והכלבו ואו"ה כתבו חזקה לאחר שחיטה פירש וכן ראב"ן כתב ודאי לאחר שחיטה פירש וכן משמע מד' הפוסקים עכ"ל הש"ך ולע"ד לא ידעתי הלא מגמ' מוכח להדיא דה"ל ודאי וכמ"ש אחר כותבי זה מצאתי בע"ה להב"ח שדקדק מהגמ' כמ"ש ותלי"ת:

וטעמא דמילתא דאמרי' בתולעים לאחר שחיטה פירש. כתב הב"י בשם הכלבו ב' טעמים ע"ז. א' שאנו אומרים שכשהרגישו התולעים שחום הטבעי אפס במות הבהמה דחקו לצאת וניקבו לבקש חמימות טעם ב' דבעוד שהבהמה חי' א"א לתולעת לנקוב מתוך טרדות הריאה שמרחפת תמיד בלי הפסק עיי"ש בב"י ומעתה לפי מה שהוכחנו ודקדקנו מהגמ' לב' הטעמים מוכרח דלאו ספיקא ואומדנא הוא אלא דהכין הוי קושטא דמילתא דקים להו לחז"ל דודאי לאחר שחיטה פי' או מטעם א' או מטעם ב' או מב' הטעמים ביחד ולאו מטעם רובא אתינן עלה וכדכתיבנא:

ועוד דהא הראב"ן ס"ל בעצמו והביאו הש"ך (ס"ק י"ז) דגם בכרס ודקין נמי אמרי' דלאחר שחיטה פירש וניקב אע"ג דמינח נייחי אלמא דלא ס"ל להראב"ן הטעם דמרחפת כו' אלא עיקר הטעם דמשום דהתולעים הרגישו החום הטבעי כו' ומ"מ כתב הראב"ן בעצמו דודאי לאחר שחיטה פירש ולית בה ספיקא כלל אלמא דלב' הטעמים אמרי' דודאי לאחר שחיטה פירש ואף שלפי שאכתוב אי"ה לקמן יש לסתור הוכחה זו ממה דס"ל להראב"ן גבי כרס ודקין מ"מ קושטא דמילתא דמוכח מהגמ' כמ"ש דגבי מורני לא קאמר לישנא דתלינן כמ"ש אלמא דלב' הטעמים הו"ל ודאי ובלי ספק כלל:.

והשתא לפי מש"כ להוכיח מהגמ' הנזכר דלב' שם הטעמים הו"ל ודאי לאחר שחיטה ולא מטעם רובא אתינן עלה דבחיי הבהמה א"א להם לינקב כלל אי מהאי טעמא או מה"ט א"כ איפשט שאילתא הדין דליכא לספוקי כלל דהני מורני שניקבו מחיים ועלה בה קרום ונסתם מחמת מכה וכהחשש של בית אפרים זה אינו כלל דהא מוכרח מהגמ' דהיכא דנמצא נקב מהמורני והיינו שהתולעים בתוך הנקבים וניקבו לחוץ לא חיישי' כלל דקודם שחיטה ניקבו אלא לאחר שחיטה פירש בודאי ומטעמי דכ' הב"י א"כ מה"ט בנ"ד נמי א"א למיחש שמא ניקבו התולעים בחיי הבהמה דא"א להם לנקוב כלל. או מטעם דמרחפת כו' או מטעם דהרגישו חום הטבעי כו' קים להו לחז"ל דאין מנקבים כלל בחיי הבהמה דמה להם לנקוב בעודה בחיים חיותה דהיא בתוקף חומה וודאי דהני נקודות אדומות לא באו מתולעים כלל אלא דלא נבלע בה הדם דאפי' במקצתה ג"כ אמרי' דלא נבלע בה דם כמבו' בחולין (דמ"ו ב') דקאמר אלא לא שנא ופירש"י ושאר ראשונים לא שנא כולה ולא שנא מקצתה כשירה כדאמרי' אדומה כשירה מדר"נ ע"ש וכיון דאין התולעים נוקבים מחיים בודאי כלל כמ"ש א"כ אידחי לה הדמיון של הבית אפרים מהא דנמצא מכה בדופן והריאה אדומה אפי' במקצתה דהו"ל רגלים לדבר דמחמת הכאה שבדופן נלקה הריאה וה"נ רגלים לדבר דמחמת תולעים באו הנקודות האדומות שניקבו מחיים והעלה קרום. זה אינו לפמ"ש דכאן א"א למיחש דכיון דא"א להם לנקוב מחיים וכמ"ש וע"כ מה שהנקודות אדומות הוא' משום דלא נבלע בה הדם וכמ"ש:

והרשב"א בתוה"ב כתב וז"ל מורנא והם תולעים הנמצאים לאחר שחיטה בריאה שניקבו ויצאו כו' כשירה חזקה דלאחר שחיטה פירש וה"ז כבא זאב ונטל כו' עכ"ל ומדכתב דה"ז כבא זאב משמע דהא דמורני דאמרי' לאחר שחיטה פירש היינו רק מטעם רובא ולאו דודאי כך הוא והיינו שכ' חזקה דהו"ל חזקה הבא מכח רוב מדמדמה הרשב"א מורני לבא זאב משמע דבחדא שיאטה שאייטי אמנם לקמן אי"ה יתבאר ד' הרשב"א לפי ענ"ד על נכון:

ולמש"כ מש"כ הש"ך בכוונת רגמ"ה שכ' דאם אין יוצאין מחום השמש כו' דטריפה כו' הטעם דאמרי' דנקבים אלו נעשו מהתולעים מחיים צ"ע דמבואר מגמ' לב' הטעמים דא"א לפרוש מחיים רק דעיקר הטעם בכוונת רגמ"ה דאמרינן דנקבים אלו לא נעשו מהתולעים כלל אלא דניקב מענין אחר והתולעים באו בהנקבים שמכבר וכמ"ש הש"ך בתי' הב' וכן מש"כ הפמ"ג דנקודות שחורות ותחתיהן תולעים חיישי' דמחיים פירשו זה אינו כדכתיבנא רק החשש שמחמת לקותא היא דמראה שחורה לקותא היא כמבואר (סי' ל"ח) ומה"ט אין להקשות דנימא דלאחר שחיטה נעשה שחור כיון דשחור אדום הוא אלא שלקה ואמאי לא נימא דמתחילה הי' אדומה היינו בחיי' ואחר שחיטה לקתה ונעשה שחור זה אינו דא"כ אמאי קי"ל דמראה שחורה לקותא הוא נימא דבחי' היתה אדומה. ואחר שחיטה נתהוה שחור מחמת האדמימות שבחיי' אלא ודאי דקים להו לחז"ל דמראה אדומה דכשירה אין בטבען ודרכן ללקות אחר שחיטה לשחור ומדהוה שחור אחר שחיטה ש"מ שמחיים הוה שחור ואי נמי אפילו אם הי' אדומה הו"ל אדומה מחמת לקותא ולא משום דלא נבלע הדם דאי הוה משום דלא נבלע הדם היה אדומה אף לאחר שחיטה וכן באמת נמצא מראות אדומות בריאה אף לאחר שחיטה ולא נתהוים שחור. ע"כ ממ"נ או דבחיי' הי' שחור ונלקה מחיים או דסופו ללקות והיינו דהאי אדומה דחזינן דלאחר שחיטה הוה שחור משום דבחיי' הי' אדומה מחמת מכה שסופו ללקות להיות שחור ועיין לקמן (סוס"י נ"ה) אם מקום המכה שחור בידוע שנעשה מחיים ע"ש (וכמו שראינו במראה שחור שקורין בראנד ר"ל דבחיי' היא אדומה ואחר מיתה נתהוה לשחור והיינו דמחיים הו"ל לקותא וכידוע לרופאים וד"ל):

סעיף ב

איברא דאכתי יש לדון בזה דלכאורה יש לומר לע"ד דהאי הוכחה מהגמ' תליא באשלי רברבי דלחד שיטה מהראשונים ראייתנו אינו ראי' ולחד שיטה הו"ל ראיה מקויימת והוא בע"ה. דהנה הר"ן ברפ"ק דחולין הביא בשם הר"ר יונה וכן דע הרשב"א בחידושיו לחולין ובתשובה וכ"פ בה"ג וכ"כ או"ה והביאם הש"ך (בסי' נו"ן) סוברים דהא דתלינן בזאב ומשמוש ידא דטבחא הוא משום דשכיח להיתר יותר מלאיסור דהו"ל רגלים לדבר ומוכח מילתא דנתהוה מחמתייהו לאחר שחיטה ולא מחיים אבל בספק השקול מחיים או לאחר שחיטה אסור מספק ולא אמרי' אוקי בהמה בחזקת היתר יעו"ש ולדידהו הא דקאמר דתלינן בזאב ומשמוש ידא דטבחא היינו דבהנקב גופא איכא רובא להיתר וכמ"ש ומ"מ קאמר רק לישנא דתלינן אלמא דבדבר דאיכא רובא לומר דהנקב נעשה אחר שחיטה קאמר לישנא דתלינן א"כ מינה גבי מורנא דלא קאמר לישנא דתלינן אלא לאחר שחיטה פירש משמע להדיא דעדיף מרובא דלאחר שחיטה ניקב אלא דודאי לאחר שחיטה ניקב וכדכתיבנא א"כ לשיטת הראשונים אלו מוכח שפיר דבמורני ודאי לאחר שחיטה פירש ולא מטעם רובא אתינן עלה וכמ"ש אבל לשיטת התוס' בחולין (ד' מ"ג) גבי ישב לו קוץ בוושט וכן ביבמות (ד' ל"א) ע"ש דבס' השקול מוקמינן אחזקה רק היכא דשכיח לאיסור טפי מלהיתר וכ"נ להדיא שיטת הרא"ש בפא"ט (סי' ד') שהסכים להתוס' ע"ש וכן דעת הראב"ן שם ברא"ש וכן דעת סה"ת וסמ"ג והגהת ש"ד והביאם הש"ך סי' נ' דבספק השקול מוקמינן אחזקה דרוב בהמות כשירות זולת היכא דשכיח לאיסור יעו"ש א"כ לשי' התוס' והרא"ש והראב"ן וסה"ת וסמ"ג והגש"ד יקשה הא דקאמר בגמ' אינקבא ריאה במקום משמוש ידא דטבחא דתלינן דלאחר שחיטה ניקב ואמאי צריך לומר דווקא במקום משמוש כו' דתלינן תיפוק לי' דאפי' בלא משמוש ידא דטבחא דהו"ל ספק השקול בהאי נקב אי ניקב מחיים או לאחר שחיטה ג"כ הו"ל לומר אוקי בהמה בחזקת כשירות דרוב בהמות כשירות לדידהו:

וצ"ל כמ"ש הש"ך (סוס"י נ"ה) דכיון דאין במה לתלות לאחר שחיטה היינו דליכא למיתלי במשמוש ידא דטבחא וכדומה יותר שכיח לאיסור מלהיתר ועינינו רואות דמסתבר יותר דנעשה מחיים יע"ש וכ"כ הפמ"ג (בפתיחה להל' טריפות) ובסי' נו"ן בשפ"ד דאי לאו סברא דתלינן בזאב ומשמוש ידא דטבחא הוה מצוי טפי לאיסור לתלות יותר דנעשה הנקב מחיים דהולכת אנה ואנה מלאחר שחיטה דאין במה לתלות אבל בבא זאב כו' ומשמוש ידא דטבחא דיש לתלות ג"כ אחר שחיטה כמו מחיים א"כ בזה הסברא דיש במה לתלות הו"ל בהאי נקב ספק השקול ומכריע לן החזקה דרוב בהמות כשירות יעו"ש בפמ"ג א"כ לפ"ז אין הכרח מהגמ' להוכיח דבמורני הו"ל ודאי לאחר שחיטה פירש. אלא דלעולם אינו אלא רובא דרוב תולעים לאחר שחיטה פרשי ולהכי שני הגמ' בלישנא דבמשמוש ידא דטבחא קאמר לישנא דתלינן ובמורני לאחר שחיטה פירש משום דבמשמוש ידא דטבחא אינו אלא ספק השקול בהאי סברא דיש במה לתלות ורק משום דחזקה דרוב בהמות כשרות להכי קאמר לישנא דתלינן משום דבהנקב גופא אינו אלא ספק השקול משא"כ במורני איכא בהנקב גופא רובא להיתר והיינו דרוב תולעים לאחר שחיטה פרשי:

ועונלע"ד לשיטת רש"י דאין סירכא בל"נ וא"כ ליון דקי"ל דסירכות הריאה מצוי וצריך לבדוק אחר סירכות מטעם דהו"ל מיעוט המצוי וכמ"ש הראשונים בשם הירושלמי דביצה פא"צ ובר"ן רפ"ק דחולין ויעויין בש"ך (רס"י ל"ט) יע"ש א"כ לשיטת רש"י חשש נקב מצוי יותר מחיים מלאחר שחיטה דכיון דאין סירכא בלא נקב וחזינן דהצריכו חז"ל לבדוק הריאה מטעם זה ש"מ שמצוי נקב מחיים א"כ בוודאי לשי' רש"י מצוי יותר נקב מחיים מלאחר שחיטה דאין במה לתלות לא"ש ומחיים מצוי כיון שמצוי סירכות ואין סבל"נ לרש"י וא"כ לרש"י הא דתלינן בזאב ומשמוש ידא דטבחא היינו דנהוי ספק השקול בהאי סברא דאיכא במה לתלות. א"כ מוכח דגם לשי' רש"י דאין סירכא בל"נ יש לסתור הוכחה דילן מהגמ' וכמ"ש דע"כ לשיטת רש"י ג"כ מוכרח דהא דתלינן בזאב ומשמוש ידא דטבחא משום דלהוי בהאי נקב ספק השקול ולהכי קאמר לישנא דתלינן והיינו מספיקא ורק מטעם דרוב בהמות כשירות מכשרינן אבל במורני איכא בנקב גופא רובא להיתר דרוב תולעים לאחר שחיטה פרשי אבל מ"מ מיעוט איכא דפרשי מחיים להכי לא קאמר לישנא דתלינן דמשום דהו"ל רובא בהאי נקב להיתר ונסתר ראיותינו מהגמ' וכדכתיבנא והשתא לפי מה דלא ברירא לן ולא מוכרע לן הלכתא אי בספק השקול מוקמינן אחזקה או לא וכן לא מוכרע כשי' התוס' דיש סירכא בל"נ ורק משום דסופו להתפרק אלא אדרבא גדולי הראשונים ס"ל כשי' רש"י דאין סירכא בל"נ א"כ נסתר הוכחה דילן מהגמ' וכמ"ש:

שוב התבוננתי דאדרבא דלשיטת רש"י דאין סירכא בל"נ יהיה מוכרח מהגמ' כמ"ש דבמורני ודאי לאחר שחיטה פירש וראייתינו קמה וגם נצבה והוא. דביסוד שיטת רש"י דס"ל דאין סירכא בל"נ ק"ל טובא. דכיון דלשיטת רש"י דאין סירכא בל"נ ובדקינן אחר סירכות דמצוי. א"כ מה"ט אפי' ריאה דלא משכח בה סירכא ליצרוכי לנפוחי משום נקב דלמא ניקב מחיים דשכיח לאנקובי מחיים לרש"י והא דלא נתהווה סירכא משום דנתהווה תוך ג' ימים דלא הוגלד פי המכה כמבואר בחולין (ד' נו"ן) וכתובות (ד' ע"ו) ואפי' בסרכות אמרי' תוך ג' ימים כמבואר ביו"ד (סי' פ"א):

ובאמת אנן קי"ל ביו"ד (רסי' ל"ט) דכשלא נמצא בה ריעותא מדינא לא צריך לאנפוחי וכן מבואר ברמב"ם (פי"א מהל' שחיטה) והמרדכי וראיית המרדכי מגמ' (דף מ"ח) במחטא דאשתכח בחיתוכה דריאה כו' דקאמר דלמא אי הוה ריאה קמן מינקבה אלמא דלא נפחוה וכן משמע מהגמ' (ד' מ"ז) גבי אטום וגבי ריאה דאוושא דנפחינן הא לא"ה לא נפחינן ואמאי הא לשיטת רש"י דאין סירכא בל"נ ומצרכינן לבדוק אחר סירכות דמצוי הוא א"כ ממילא מצוי נקבים בריאה ומה דלא העלה סירכא משום דנתהווה תוך ג' ימים:

אך צ"ל לשיטת רש"י ליישב זה עפ"י מש"כ הב"ח (בסי' ל"ט) גבי מיעוך דלהכי צריך נפיחה אחר שנתמעך הסירכא משום דחיישי' לסירכא בת יומא היינו שהעלה הנקב סירכא ביומו ולא נתחזקה עדיין ולהכי נתמעך ניקבה היום הי' ג"כ סירכא אלא דלאחר ג' ימים נתחזקת הסירכא א"כ א"ש דלהכי לא מצרכינן לנפוחי לריאה כשלא נמצא בה סירכא ולא חיישי' שמא איכא נקב ולא העלה עדיין סירכא משום דסתם נקבים מעלים סירכא ביומו וזה הריאה שלא נמצא בה סירכא כלל אפי' סירכא בת יומא ש"מ דליכא נקב כלל כנלע"ד:

והשתא אדרבא לפ"ז מוכח דרש"י ס"ל דהא דתלינן במשמוש ידא דטבחא היינו מטעם דאיכא רובא להיתר בהאי נקב גופא. דהא לפמש"כ לרש"י בנמצא נקב שלא במקום משמוש ידא דטבחא כמו דליכא לתלות בלאחר שחיטה דהא לא הוה במקום משמוש ידא דטבחא כמו כן ליכא למיתלי במחיים משום דלרש"י ע"כ סתם נקבים מחיים היו מעלים סירכא כל דהו דאל"כ אמאי לא צריך נפיחה וכמ"ש א"כ בנמצא נקב שלא במקום משמוש ידא דטבחא דאסרי' ע"כ דהו"ל ספק השקול דהא כמו דלא מצינן למיתלי בלאחר שחיטה ה"נ א"א לתלות במחיים וכמ"ש ומינה דבמשמוש ידא דטבחא דתלינן להקל ע"כ משום דהשתא הו"ל רובא להיתר בהאי נקב דלאחר שחיטה ניקב. א"כ לפ"ז מוכרח לרש"י דס"ל דאסבל"נ דבמשמוש ידא דטבחא הו"ל בהאי נקב רובא להיתר לבד רובא דרוב בהמות כשירות ומ"מ קאמר לישנא דתלינן ומינה דבמורני לא קאמר לישנא דתלינן ש"מ דודאי לאחר שחיטה ניקב. א"כ מוכרח דאדרבא דלשי' רש"י דאסבל"נ דבמורני ודאי לאחר שחיטה ניקב כנלע"ד.

סעיף ג

אלא דלמש"כ יסתער לנו קושיא חזקה דהרא"ש יסתור א"ע והוא דהנה הרא"ש ברפא"ט (סי' ד') הסכים לסברת התוס' והראב"ן דבס' השקול מוקמינן אחזקה והא דחיישי' לספק דרוסה משום דשכיח לאיסור יע"ש והוא דעת היש מכשירין בישב לו קוץ בוושט שהביא הרמ"א ביו"ד (סי' ל"ג) יעו"ש והרא"ש בעצמו ס"ל כשיטת רש"י דאין סירכא בל"נ כמבואר ברא"ש פא"ט (סי' י"ד) וכיון דס"ל אין סבל"נ א"כ יקשה אמאי לא בדקינן אחר נקב מדינא דגמ' וע"כ דסתם נקבים מעלים במשמוש ידא דטבחא יע"ש. א"כ מבואר דאפי' אי סירכא כמ"ש וא"כ תיקשי כד חזינן נקב וליכא סתימה וסירכא כל דהו מסתמא לאחר שחיטה ואמאי בעינן במקום משמוש ידא דטבחא הא ע"כ נעשה אחר שחיטה דסתם נקבים מעלים סירכא ומדלא נמצא סירכא אפי' בן יומו ש"מ דלאחר שחיטה נעשה ואף דלאחר שחיטה לא שכיח וליכא במה לתלות הא מחיים נמי לא שכיח וליכא במה לתלות וע"כ דס"ל להרא"ש דכיון דהו"ל ספק השקול אי מחיים או לאחר שחיטה מטעם דכתיבנא דכמו דא"א לאחר שחיטה ה"נ מחיים כמ"ש. לא מוקמינן אחזקה ובעינן במקום משמוש ידא דטבחא דלהוי רובא דלאחר שחיטה א"כ מוכח דהרא"ש דס"ל דאין סבל"נ כרש"י ס"ל דבס' השקול לא מוקמי' אחזקה אם לא ברובא להיתר והרא"ש בעצמו ס"ל דבס' השקול מוקמינן אחזקה אם לא בשכיח לאיסור אפי' בריעותא מחיים כמ"ש מהא דפסק כעולא דישב לו קוץ בוושט אין חוששין שמא הבריא וכתב דדרוסה שאני דשכיח ורגלים לדבר וכמ"ש וכן מבואר בתשובת הרא"ש (כלל ך' דין י"א) דבכל ספק שאירע בי"ח טריפות מוקמינן אחזקת היתר יעו"ש. וא"כ תיקשי דברי הרא"ש אהדדי וצ"ע:

ונראה ליישב דהנה הש"ך (בסוס"י' נ"ה) כתב בשם הגהש"ד בשם סה"ת דהיכא דנשבר העצם או נשמט במקום שהוא נטרף ולא ידע אי מחיים או לאחר שחיטה זימנין סגיאין מצינן לברורי כגון אם הושחר פי המכה כו' ולא אמרי' נשחטה הותרה כמו בזאב דהכא הספק הוא תלוי בחסרון חכמה ואם היה בקי יכול להבחין כו' עכ"ל מבואר מזה דבס' השקול התלוי בחסרון חכמה לא מהני לכו"ע וכ"כ הש"ך (בסי' נו"ן) דהיינו טעמא דלא מהני בס' השקול היכא דהו"ל ספק חסרון ידיעה ועיין בט"ז (סי' צ"ח ס"ק וא"ו) יע"ש דבס' לכל העולם להרשב"א הו"ל חסרון ידיעה ולא מיחשב לספיקא ולהרא"ש מיחשב לספיקא אבל בס' דלאו לכל העולם הו"ל ספק חסרון ידיעה יעו"ש (ובסי' פ"א בט"ז ס"ק ד' יע"ש). א"כ לפ"ז יש לומר דבאמת בנמצא ניקב שלא במקום משמוש ידא דטבחא לא הו"ל ספק לכל העולם רק ליחיד והו"ל שפיר ספק חסרון ידיעה דלא מהני למיחשב לספיקא ולהכי בעינן במקום משמוש ידא דטבחא דתלינן ואפי' ספק חסרון ידיעה מהני ויש להקשות הא בס"ס בחסרון ידיעה כמו בנמצא הגף שבור ואינו ידוע אם קודם שחיטה או אחר שחיטה דהו"ל ס"ס ספק לאחר שחיטה ואת"ל מחיים שמא לא ניקבה הריאה ולהמחבר בסוס"י נ"ג טריפה ולהרמ"א רק בהפסד מרובה יעו"ש והו"ל ס"ס בחסרון ידיעה וכמ"ש הש"ך שם ס"ק ט"ו. אלמא דבס"ס בחסרון ידיעה להמחבר טריפה וקי"ל דס"ס עדיף מרוב וראיה לזה דהא ר"מ חייש למיעוטא בכ"מ ומ"מ בס"ס מקיל כמבואר בנדה (ד' נ"ט) גבי ס"ס ספק מן האיש ומן האשה כו' יע"ש אלמא דס"ס עדיף מרוב א"כ כיון דבס"ס לא מהני חסרון ידיעה כ"ש ברובא. א"כ הכא במקום משמוש ידא דטבחא דהו"ל רק רובא להיתר ומ"ט דמהני הא הו"ל חסרון ידיעה אלא ודאי דהו"ל ספק חסרון ידיעה לכל העולם או דלא הו"ל ספק חסרון ידיעה כלל א"כ הדרא קושיא לדוכתי' ואין לומר דהו"ל תרי רובי רוב בהמות כשירות ורוב במשמוש ידא דטבחא זה אינו דהתם נמי גבי נשבר הגף הו"ל תרי רובי רוב בהמות כשירות וס"ס דעדיף מרוב ולא גרע מתרי רובי ומ"מ לא מהני בחסרון ידיעה דלא מצטרף לספיקא דדעת שוטים היא זו וא"כ אי הוה באינקב ריאה שלא במקום משמוש ידא דטבחא ספק חסרון ידיעה לא מהני רובא דמשמוש ידא דטבחא וכדכתיבנא. ויש לומר דבאמת להרא"ש בעצמו ס"ל דבס"ס בחסרון ידיעה מהני ודלא כהמחבר סי' נ"ג ולהמחבר באמת הא דמהני במקום משמוש ידא היינו דס"ל דלא הוה ספק חסרון ידיעה כלל:

ועוד יש לומר דלהכי בעינן במשמוש ידא דטבחא היינו דבשלא במקום משמוש ידא דטבחא בעינן לברורי ולדמוי' ולאקופי כמבואר בחולין (ד' נו"ן.) וביו"ד (סי' ל"ו ובסי' נו"ן) והכא במשמוש ידא דטבחא לא בעינן לאקופי והיינו דהו"ל תרי רובי להיתר לא בעינן לאקופי ולהרא"ש באמת אי נאבד היכא דאינקב שלא במקום משמוש יד"ט ולא הספיק לאדמויי ולאקופי כשירה דלהרא"ש בס' השקול מוקמי' אחזקה וס"ל להרא"ש דבס"ס ג"כ לא צריך לברורי ועיין ביו"ד (סי' ק"י) יעו"ש ואכמ"ל ואי אקפי ולא היה שוה ש"מ דיותר שכיח ומסתבר דמחיים נעשה וטריפה:

ולפ"ז מוכרח דרש"י והרא"ש דס"ל דאין סירכא בלא נקב למש"כ ע"כ בנמצא נקב שלא במקום משמוש ידא דטבחא הו"ל ספק השקול ובמקום משמוש ידא דטבחא מהני דהו"ל רובא בהאי נקב ומאי דלא מהני להרא"ש לטעמי' דס"ל דבס' השקול מוקמינן אחזקה היינו חד מתרי טעמי דכתיבנא או דמשום דהו"ל ספק חסרון ידיעה ולא מצטרף לספק וכמ"ש ומאי דמהני במקום משמוש ידא דטבחא היינו דס"ל להרא"ש דמהני ס"ס בחסרון ידיעה וכדעת או"ה וכפסק הרמ"א יו"ד (סי' ק"י) וכמו דמהני בס"ס חסרון ידיעה ה"נ מהני ברוב דבהאי נקב במקום משמוש ידא דטבחא הו"ל רובא להיתר וכמ"ש או כמ"ש לעיל דס"ל להרא"ש באמת דאפי' שלא במקום משמוש ידא דטבחא אי לא הוה ס' חסרון ידיעה אוקמי' אחזקה אלא דכיון דאפשר לאקופי ולדמויי ולברר אי דמיא לנקב שעושין אחר שחיטה בודאי הו"ל לאחר שחיטה ואי לא דמיא מסתמא מחיים כיון דלא דמיא א"כ שלא במקום משמוש ידא דטבחא צריכין לאקופי ולדמויי דהא קי"ל ברובא דאיתא קמן צריך לברר (ודלא כהמג"א (סי' תל"ז) שכ' דבשאר טריפות לא בעי' לברר ברובא ולקמן יתבאר עוד] והכא אע"ג דרוב בהמות כשירות כיון דאפשר לברר צריכין לברר ובאמת אי נאבד בלי בדיקה כשירה להתוס' והרא"ש דס"ל דבס' השקול מוקמי' אחזקה אבל במקום משמוש ידא דטבחא דהו"ל תרי רובי רוב בהמות כשירות ורובא בהאי נקב דרגלים לדבר דנעשה מכח הטבח אז לא צריכינן לברורי כדמשמע מד' הגמ' והפוסקים (סי' נ"ו וסי' נו"ן) דבמקום משמוש ידא דטבחא לא צריכין אנו לאקופי ולדמויי משום דהו"ל תרי רובי וכמו בס"ס לקמן (סי' ק"י) אין צריך לברר לדעת התה"ד יעו"ש ואכמ"ל:

נמצא לשי' הסוברים דבס' השקול לא מוקמי' אחזקה רק דבמקום משמוש ידא דטבחא דהו"ל רובא בהאי נקב גופי' וכן לשי' רש"י והרא"ש וסייעתם דאין סירכא בל"נ מוכרח ג"כ דבלא מקום משמוש ידא דטבחא הו"ל ספק השקול בנמצא נקב וכמ"ש ורק במקום משמוש ידא דטבחא הו"ל רובא להיתר ומ"מ קאמר לישנא דתלינן. ומינה דבמורני לא קאמר כהאי לישנא דתלינן בלישנא דספיקא רק בלשון ודאי לאחר שחיטה פירש ש"מ דהו"ל ודאי דהכין קים להו לחז"ל מהני טעמי דכתב הב"י וכמ"ש לעיל אבל לשיטת הסוברים דבס' השקול מוקמי' אחזקה ולא ס"ל דאין סירכא בל"נ א"כ אין הכרח דבמקום משמוש ידא דטבחא הו"ל רובא ולאוכוחי דמינה במורני הו"ל ודאי דיש לומר כמ"ש הש"ך סוס"י נ"ה והפמ"ג בפתיחה להל' טריפות ובסי' נו"ן בשפ"ד דלולא הסברא דמשמוש ידא דטבחא הו"ל רובא לאיסור דמחיים דהולכת אנה ואנה אבל במקום משמוש ידא דטבחא הו"ל ספק השקול ומוקמי' אחזקה וכמ"ש הפמ"ג וכמ"ש לעיל א"כ לפ"ז אין הכרח מהגמ' דבמורני ודאי לאחר שחיטה דלעולם יש לומר דאינו אלא רובא לאחר שחיטה פירש אבל מיעוט תולעים איכא דפרשי מחיים ומה דלא קאמר לישנא דתלינן במורני. משום דבמקום משמוש ידא דטבחא אינו אלא ספק השקול וכמ"ש קאמר לישנא דתלינן דהו"ל ספיקא משא"כ בתולעים דהו"ל רובא דלאחר שחיטה קאמר לאחר שחיטה פירש ולא קאמר תלינן אבל מ"מ יש לומר דמיעוט תולעים דפרשי מחיים. וכיון דמיעוט תולעים פרשי מחיים לפי"ז יש פנים לדברי הבית אפרים בהלכה. דאע"ג דרוב תולעים פרשי לאחר שחיטה הכא כיון דנמצא נקודות אדומות ותחתיהן תולעים הו"ל רגלים לדבר דהני תולעים מחיים פרשי כיון דאיכא מיעוט תולעים דפרשי מחיים דאין הכרח מהגמ' דודאי לאחר שחיטה פירש ומה דכתב הרמב"ם חזקה לאחר שחיטה פירש היינו דהו"ל חזקה הבא מכת רוב וכמו חזקה דמן הפרוזדור בנדה (ד' י"ח) דתנן התם במתני' ומפרש בגמ' דהו"ל רוב דרוב דמים מן המקור וקתני לישנא דחזקה אבל לא ודאי והיינו די"ל דהרמב"ם ס"ל כשי' התוס' וסייעתם דבס' השקול מוקמי' אחזקה ולדידהו כבר כתבתי דאין הכרח מהגמ' דהו"ל ודאי וכדכתיבנא וכן משמע מהש"ך סי' ל"ו שכ' בטעמא דרגמ"ה דאם אינן יוצאין מחום השמש ש"מ דהני תולעים פרשי וניקבו מחיים יע"ש אלמא דס"ל להש"ך דאיכא תולעים דפרשי מחיים ולקמן יתבאר דכן דעת המהרש"ל ביש"ש דאיכא תולעים דפרשי מחיים וא"כ לפ"ז לכאורה ד' הבית אפרים אין לדחות בשתי ידים וזולת דעת הראב"ן דס"ל דהו"ל ודאי לאחר שחיטה וכיון דמהרש"ל והש"ך בתראי ולא ס"ל לודאי לכאורה שיש להחמיר כדעת הבית אפרים:

סעיף ד

ועוד נראה לע"ד להוכיח דהמהרש"ל ביש"ש ובהגהת בדיקות מהרש"ל דס"ל דאיכא תולעים דפרשי מחיים והוא דהנה היש"ש (בסי' נ"א) כתב וז"ל מצאתי כתוב בליקוטים של הלכות בדיקות שמעתי אני הקטן שיש מקומות שנוהגין שמיד אחר שחיטה בודקין בדיקת פנים בעוד שהבהמה שוכבת על הארץ טרם שמפשיטין אותה וגם בודקין הריאה בדיקת חוץ וכוונתם לחומרא בשביל אותן התולעים עכ"ל היש"ש ובהגהת בדיקת מהרש"ל (והביאם הכנה"ג והבית אפרים ס"ק ע"א) מבואר יותר שכ' וז"ל וכוונתם לחומרא בשביל אותן התולעים שאם אז נמצא מוכח מילתא שבעוד שהיא חי' פירשה וטריפה לאפוקי נפשין מס' איסור דאורייתא כי לשם שכיחי אותן התולעים עכ"ל מהרש"ל מבואר מדברי מהרש"ל להדיא דהא דקאמר דמורני לאחר שחיטה פירש דלא כהראב"ן דהו"ל ודאי אלא דאיכא מיעוט תולעים דפרשי מחיים ורובא דאפשר לברר צריך לברר כדאמר בריש חולין בדאיכא קמן צריכין למיבדקי' אי יודע הל' שחיטה ולע"ד דס"ל למהרש"ל דלא כהמגן אברהם (סי' תל"ז) דס"ל דדווקא בחזקת איסור שאינה זבוחה צריך לברר ברובא. אבל בשאר טריפות לא בעינן לברר אפי' היכא דאפשר לברר יע"ש במג"א ומהרש"ל לא ס"ל הכי דאי דס"ל למהרש"ל דלהכי צריכין כאן לבדוק ולברר דהני תולעים מחיים פירשו משום דהו"ל ספק השקול ומדינא אוקמי' אחזקה אלא דלחומרא בדקינן זה אינו דא"כ אמאי אמרי' דמורני לאחר שחיטה פירש ומהרש"ל בעצמו ס"ל דבס' השקול לא מוקמי' אחזקה אם לא דשכיח להיתר והביאם הש"ך (סוס"י נ"ג סוס"ק ט"ו) והט"ז שם (ס"ק ט') שכ' וז"ל כתב רש"ל דאם יש לו איזה דבר לתלות שנעשה אחר שחיטה תלינן בו ומביא ראי' מד' הר"ן פ"ק דחולין כו' עכ"ל והוא מד' מהרש"ל באו"ש (סי' מ"ה) וכן כתב היש"ש (בסי' נ"א) וז"ל ומ"מ נראה היכא דליכא לבטל הטריפות במה לתלות הוא דמחמרינן אבל היכא שנראה בעינים לתלות בענין שנעשה לאחר השחיטה תלינן בה וכ"כ הר"ן בריש חולין בשם הר"ר יונה עכ"ל היש"ש. מבואר מדברי המהרש"ל באו"ש וביש"ש דס"ל כשי' הסוברים דבספק השקול אסור מספיקא ולא מוקמי' אחזקה א"כ ע"כ במורני דקאמר לאחר שחיטה דהיינו דאיכא רובא להיתר דרוב תולעים לאחר שחיטה פרשי ומיעוט תולעים מחיים וס"ל למהרש"ל דרובא דאפשר בקל לברר מבררינן ודלא כהמג"א (וכבר הארכתי בד' המג"א אלו בתשובה אחת ואכמ"ל) עכ"פ מבואר מד' המהרש"ל דס"ל להדיא דלא כהראב"ן דס"ל דודאי לאחר שחיטה פירש אלא דרובא הכי הוה. אבל איכא מיעוט תולעים דפרשי מחיים [וצ"ע דבלא"ה צריכין בדיקת פנים כמבואר בסי' ל"ט סעי' י"ג וצ"ל דהא דבעי' מיד משום תולעים]

ובזה יתבאר לן מחלוקת מהרש"ל ביש"ש סי' נ"א ומהר"ם לובלין והביאם הש"ך (סי' ל"ו ס"ק או על הנקב שמוכח שהנקב בא מהתולעת שניקבה וצריך למצוא דווקא בכל נקב ונקב או עליו ולא רחוק מהנקב יע"ש ומהר"ם לובלין חולק אכל זה ומסיק דאפי' אם נמצא התולעים בחוץ על הריאה יש להכשיר וא"צ לדקדק שיהיה התולעים נמצאים דווקא על הנקב או בסמוך לו ממש כי מי יוכל לצמצם כזה אלא כיון שאנו מוצאין התולעים בפנינו על הריאה יש הוכחה גלוי' שהנקבים ע"י מורנא כו' וכתב הש"ך ראיה ממאי דכתבו הפוסקים דבזאב אפי' שלא במקום שיניו תלינן כולהו בזאב. ונלע"ד דפלוגתת מהרש"ל ומהר"ם לובלין תליא בהכי דמהרש"ל לטעמי' דס"ל דלאו ודאי לאחר שחיטה פירש:

וכיון דאיכא מיעוט תולעים דפרשי מחיים א"כ לא דמיא לזאב דבזאב אי נימא דכל הנקבים באו ע"י זאב הו"ל ודאי אחר שחיטה משא"כ במורני דהו"ל כעין ס"ס להחמיר דלמא הני נקבים לאו ממורנא באו וא"כ בודאי מחיים וכמו שיתבאר בסמוך ואת"ל ממורני הלא במורני גופא איכא מיעוט תולעים דפרשי מחיים וא"כ נימא סמוך מיעוטא לפלגא והו"ל רובא לאיסור והיינו דנימא סמוך מיעוט תולעים דפרשי מחיים לפלגא דספק השקול דהני נקבים לאו ממורני ואי לאו ממורני הו"ל ודאי מחיים וא"כ הו"ל כעין ס"ס להחמיר וכה"ג כתבו התוס' בנדה (ד' י"ח.) גבי שליא בבית יע"ש ודלא כהריב"ש בת' סי' שע"ב דס"ל דלא אמרי' סמוך מיעוטא לפלגא אלא היכא הוא דהפלגא הוא בטבע אבל לא בס' השקול דהוא במקרה יע"ש ובסדרי טהרה (סי' קפ"ז) יעו"ש וכבר הבאתי ראיות ברורות מכמה מקומות מד' התוס' בש"ס דלא ס"ל להתוס' האי סברא דהריב"ש והארכתי לעיל (סי' ח') יע"ש. ועוד נ"ל ברור דאף לשיטת הריב"ש הנזכר דלא מצרפינן מיעוטא לפלגא דספק השקול למהוי רובא היינו להקל אבל להחמיר בודאי מצרפינן דהא בודאי לא הוה ספק השקול ולמימר נשחטה בחזקת היתר עומדת דהא בהאי צירופא מ"מ מיחשב שכיח לאיסור טפי וכל היכא דשכיח לאיסור לא מוקמינן אחזקה לכו"ע ט"ז) דמהרש"ל פסק דדווקא שנמצא התולע בתוך הנקב א"כ להכי ס"ל למהרש"ל דבעינן התולע בנקב או בסמוך לו דהו"ל הוכחה גלוי' ומבוארת דהנקבים נעשים ע"י מורני וסמכי' ארובא דלא"ש פירש. אבל אי רחוק מהנקב א"כ הו"ל כעין ס"ס להחמיר דסמכינן מיעוט דמחיים פרשי לפלגא דס' השקול דלמא הני נקבים שלא מחמת מורני והו"ל שכיח לאיסור עכ"פ. ואין לומר דאיכא רובא להיתר דלמא הני נקבים מתולעים מרובא דלאחר שחיטה פרשי ואפי' אי נימא דהני נקבים שלא מחמת מורני דלמא לאחר שחיטה ניקב זה אינו דהא הפוסקים יהבי סימנא בנקבים שע"י תולעים דג"כ הם פתוחים ועגולים ואדומים סביב דבכה"ג ליכא למיתלי בנקבים לאחר שחיטה בלא תולעים יע"ש וכמבואר בתשובת הב"ח והובא באחרונים א"כ הכא הו"ל רובא לאיסור וכעין ס"ס להחמיר וכדכתיבנא כנלע"ד לדעת מהרש"ל:

ומהר"ם לובלין ס"ל דבמורני ודאי לאחר שחיטה פירש וכמ"ש לעיל א"כ ליכא מיעוטא דתולעים דמחיים כלל והכא שנמצא התולעים רחוק מהנקב עכ"ז איכא למיתלי במורני כדתלינן בזאב דכמו דבזאב אי תלינן בזאב הו"ל ודאי לאחר שחיטה ניקב ה"נ אי תלינן במורני ג"כ הו"ל ודאי לאחר שחיטה ניקב ושפיר מדמה לה המהר"ם לובלין והש"ך לזאב דכמו דהתם אי תלינן בזאב הו"ל ודאי לאחר שחיטה ה"נ במורני דודאי לאחר שחיטה ניקב ע"י מורני וכדכתיבנא והשתא לפ"ז נראה לכאורה דפלוגתת מהרש"ל ומהר"ם לובלין אי רחוקים מהנקב תליא בזה אי אמרי' במורנא ודאי לאחר שחיטה פירש אי לאו דמהרש"ל ס"ל דמיעוט תולעי' פרשי מחיי' ולהכי היכא דנמצא תולעים רחוק מהנקב הו"ל רובא לאסור דסמכינן מיעוטא דמחיים פרשי לפלגא דס' השקול דלמא ניקב מחיים שלא ע"י תולעים דהא לאחר שחיטה א"א להיות הנקב פתוח ועגול ואדום וכמבואר ברמ"א (סי' ל"ו) וא"כ הו"ל פלגא דס' השקול אי ממורני ומרוב תולעים דלאחר שחיטה פרשי. או דלמא שמא הני נקבים מחיים שלא ע"י מורנא וסמכינן לזה מיעוטא דתולעים דמחיים פירשו והו"ל רובא לאסור. ומהר"ם לובלין ס"ל דאי ממורני הו"ל ודאי לא"ש פירש ותלינן במורני כמו דתלינן בזאב אפי' שלא במקום שיניו וכדכתיבנא ולקמן יתבאר עוד פלוגתת מהרש"ל ומהר"ם לובלין:

סעיף ה

וראיתי להחת"ם סופר חיו"ד (סי' מ"ד) שתמה על מהר"ם לובלין והש"ך דמדמה לה לזאב דתלינן אפי' שלא במקום שיניו וה"נ במורני דתלינן דהני נקבים ממורני שנמצא על הריאה אפי' אי יש נקבים יותר מתולעים דאמרי' ניקב וחזר וניקב מי דמי זה לזאב דבשלמא בזאב אמרי' דניקב וחזר וניקב אבל במורני מה להם לנקוב ולחזור ולנקוב כשהם על הריאה דבשלמא כשהם בהנקבים ופי התולעים לחוץ אמרי' דניקבו לחפש חום הטבעי אבל כשהם על הריאה כבר ליכא הך סברא דהם ינקבו עוד הפעם דכבר כלה חום הטבעי יע"ש ועיין בתבו"ש שכ' דאם נמצא פי התולעת בפנים דכה"ג אין סברא דלבקש חמימות יעו"ש ובאמת אני תמה על התבו"ש דהוא ז"ל הסכים להטעם דמבקש חמימות ולפי זה כשפי התולעת לפנים לא שייך דניקב לחפש חום הטבעי דמה לו לינקוב לפנים אחר שיצא על הריאה וכמ"ש בעצמו ומ"מ הסכים לדעת המהר"ם לובלין דאפי' נמצא תולעים ע"ג הריאה ונמצא נקבים יותר מתולעים תלינן כל הנקבים בתולעים ואולי משום דתלי' דנאבדו במשמוש ידא דטבחא:

ע"כ נלע"ד ליישב קושיית החת"ם סופר דהנה נחזי אנן דלטעם הב' של הב"י דלהכי אמרי' דמורני לאחר שחיטה ניקב משום דמרחפת ומחיים א"א לתולע לינקוב ולהכי אמרי' דלאחר שחיטה פירש מוכח דס"ל להאי טעמא דדרכן של תולעים לינקוב אפי' בלא חום הטבעי דהא ס"ל דלהכי לא אמרי' דמחיים ניקבו משום דא"א דמרחפת. אבל לולא זאת הי' אמרי' דמנקב אפי' מחיים דמחיים ליכא לחפש אחר חום הטבעי ומה לו לינקוב. אלא ודאי דס"ל דדרכן של תולעים לינקוב בלא שום סיבה וטעם דחום הטבעי רק למצוץ דם לאכילה וכדומה א"כ לפ"ז אפי' כשפי התולעת כלפי פנים אמרי' דהתולעת ניקב וחזר לפנים וכמ"ש התבו"ש להדיא דלזה הטעם אמרי' דניקב ויחזור וינקוב יע"ש א"כ לפ"ז הטעם דמרחפת דרכן של תולעים לינקוב ולחזור ולינקוב ודמיא לזאב ממש משא"כ להטעם דלהכי אמרי' דלאחר שחיטה פירש משום דטעמא מאי דמנקב דמחפש חום הטבעי ומחיים א"צ ומה לו לינקוב. א"כ מה"ט כשפי התולעת לפנים וכן כשהתולעים ע"ג הריאה דכבר אפם חום הטבעי לא תלינן הנקבים במורני דמה להם לינקוב ולחזור ולינקוב וכמ"ש החת"ם סופר ז"ל:

ולפ"ז פלוגתת המהרש"ל ומהר"ם לובלין אם יש נקבים יותר מתולעים תליא בב' הטעמים דהמהרש"ל ס"ל לעיקר כטעם דמחפש חום הטבעי וכיון דמחפש חום הטבעי לא שייך אלא כשהתולעים בנקב הריאה או קרוב לנקב ובכה"ג מיירי הגמ' דאמר דלאחר שחיטה פירש. אבל כשהם רחוקים מהנקב ויש נקבים יותר מתולעים לא מצינן למיתלי במורני דמה להם לנקוב ולחזור ולנקוב וכקושיית הח"ס הנ"ל וא"כ לא דמיא לזאב דאמרי' דנקב וחזר וניקב. משא"כ במורני להאי טעמא דחום הטבעי וכדכתיבנא אבל מהר"ם לובלין ס"ל לעיקר הטעם דמרחפת להכי לא אמרי' דמחיים ניקבו. אבל לולא זאת דרכן של תולעים לנקוב ולחזור ולנקוב למצוץ דם וכדומה. א"כ דמיא ממש לזאב דניקב וחזר וניקב א"כ להכי ס"ל למהר"ם לובלין דגם כשהתולעים ע"ג הריאה ויש נקבים הרבה יותר תלינן בהו כדתלינן בזאב דדרכן של תולעים לנקוב ולחזור ולנקוב להטעם דמרחפת:

ומה שהקשה התבו"ש והכריח דלא קי"ל כטעם הב' של הב"י דמרחפת מהא דמבואר (בסי' מ"ט) דגבי קורקבן דמינח נייחי ג"כ אמרי' דלאחר שחיטה פירש אלמא דלדידן לא קי"ל כהטעם דמרחפת. נלע"ד דאין ראי' כלל ואדרבא יש להביא ראיה דקי"ל כהטעם דמרחפת. דהנה הש"ך (בסי' ל"א) כתב בשם הדרישה ליישב קושיית הדרכי משה דמ"ש בריאה אמרי' לאחר שחיטה פירש ובמוח חיישי' שמא קודם שחיטה פירש וניקב וכתב הש"ך בשם הדרישה ליישב דבריאה שאני דבעוד שהבהמה חי' א"א לתולעת לנקוב מתוך טרדות הריאה שמרחפת תמיד בלי הפסק וכן בקורקבן (סוס"י מ"ט) כיון שקרומיו קשים ועבים לא חיישי' שמחיים ניקבו משא"כ במוח עכ"ד וצריך לומר לפ"ז דבכרס ודקין ג"כ אמרי' הכי דקשין ועבים יותר מקרומי המוח דאל"כ יסתור ד' הש"ך שבסי' ל"ו שהסכים דבכרס ודקין נמי אמרי' לאחר שחיטה פירש [וראיתי להדג"מ שהניח בסתירה] ומעתה לפמש"כ הדרישה אין כאן סתירה כלל (מסוס"י מ"ט). דבאמת בריאה הטעם דמרחפת כו' וקורקבן וכרס כו' משום דעבים יותר משא"כ בקרומי המוח דתרתי לגריעותא דמינח נייחי וקרומיו דקים חיישי' שמא מחיים פירשו ואדרבא יש להביא ראי' דקי"ל כהטעם דמרחפת דאל"כ ומשום חום הטבעי א"כ במוח נמי נימא לאחר שחיטה פירש אמנם אף דראי' ברורה ליכא מזה להטטם דמרחפת דלעולם יש לומר הטעם דחום הטבעי ומה דחיישי' במוח הוא טעמא אחרינא דבאמת יש לומר דדווקא במורני דריאה דמינה קא גביל שייך לומר דמחפשים חום הטבעי משא"כ בתולעים הבאים מעלמא וכ"כ הב"ח (סי' ל"א וסי' ל"ו) ובמוח חיישינן שמא מעלמא אתא ובקורקבן הם בתולעים הידועים דמיני' קא רבי יע"ש בב"ח. אבל לפי מש"כ הדרישה בודאי אין שום סתירה מסי' מ"ט להטעם דמרחפת וכמ"ש דקורקבן שאני דקרומיו קשים ובריאה הטעם דמרחפת וכדכתיבנא:

והשתא שפיר יש לומר דהמהרש"ל ס"ל כסברת דחום הטבעי א"כ כ"ז שייך כשניכר שהתולע בתוך הנקב אמרי' דמחמת חום הטבעי שהתחיל לבקש חמימות אבל כשיש נקבים הרבה יותר מהתולעים אין להכשיר דמה לו לנקוב ולחזור ולנקוב א"כ לא דמיא לזאב כלל דהתם שפיר אמרי' דניקב וחזר וניקב ואמרי דהנקבים מחיים ניקבו מחמת ד"א ולהכי דמיין הנקבים להדדי וכמ"ש לעיל אבל מהר"ם לובלין ס"ל להטעם דמרחפת עיקר אבל לולא זאת דרכן של תולעים לנקוב ולחזור ולנקוב בדליכא האי טעמא דמרחפת כשקרומיו רכים וחלושים ושפיר דמיא לזאב דאמרינן דניקב וחזר וניקב ה"נ בתולעים. וזהו שכ' המהר"ם לובלין דהו"ל הוכחה גלוי' וכדכתיבנא:

ולמש"כ נסתר ההוכחה שכ' לעיל (סעי' א') להוכיח דהראב"ן ס"ל כטעם הא' שכ' בב"י דלהכי אמרי' במורני דלאחר שחיטה פירש משום דמחפשים חום הטבעי כו' דאי ס"ל הטעם דמרחפת א"כ תיקשי הא הראב"ן ס"ל דבכרס ודקין נמי אמרי' דלאחר שחיטה פירש זה אינו דיש לומר דבאמת ס"ל להראב"ן כהטעם דמרחפת והא דתיקשי מכרס ודקין י"ל כמ"ש הדרישה דלהכי אמרי' בקורקבן דלא"ש פירש משום דקרומיו קשים א"כ לדידי' ה"ה נמי בכרס ודקין קרומיו קשים יותר מקרום של מוח וכמ"ש לעיל:

ולפי דברינו שכ' לעיל להוכיח דלשי' הסוברים דבס' השקול לא אמרי' אוקי אחזקה רק היכא דשכיח להיתר מוכח דס"ל דבמורני ודאי לאחר שחיטה פירש וכמ"ש לעיל (סעי' ב') תיקשי לן דברי הרשב"א בתוה"ב שכתבתי לעיל (סוסע"י א') שכ' הרשב"א ז"ל תולעים היוצאים מן הריאה כו' כשירה חזקה לאחר שחיטה פירש וה"ז כבא זאב ונטל בני מעיים והקשה התבו"ש דהרשב"א סותר א"ע דמתחילה כתב ה"ז חזקה משמע ודאי דלאחר שחיטה פירש ומסיים ה"ז דומה לבא זאב כו' דמשמע דהו"ל ספק ולעיל כתבתי (סוסע"י א') דהא דכ' חזקה ר"ל חזקה הבא מכח רוב כמו חזקה דמן הפרוזדור אבל למש"כ לעיל (סעי' ב') דלשי' הסוברים היינו הרשב"א וסייעתו דס"ל דבס' השקול לא מוקמי' אחזקה מוכח דס"ל דבמורני ודאי לאחר שחיטה פירש א"כ הדרא קושיית התבו"ש על הרשב"א לדוכתי' עכנלע"ד דמזה יהיה ראיה לשי' המהר"ם לובלין דס"ל דאפי' נמצאין תולעים רחוק מן הנקבים ג"כ תלינן כדתלינן בזאב אפי' שלא במקום שיניו וכמ"ש הש"ך. וזהו שכ' הרשב"א בתחילה תולעים היוצאין מן הריאה כו' ה"ז חזקה דלא"ש פירש היינו כשנמצאים בתוך הנקבים דהו"ל ודאי. ואח"כ כתב ה שב"א וה"ז דומה לבא זאב לאורויי דדמיא ממש לזאב דכמו דבזאב תלינן אפי' שלא במקום שיניו דהו"ל הוכחה גלוי' ה"נ במורני דמיא ממש לזאב אפי' רחוקים מהנקבים וכסברת המהר"ם לובלין וא"ש ד' הרשב"א מקושיית התבו"ש כנלע"ד:

אלא דאכתי תיקשי לן ד' המהרש"ל אהדדי למש"כ דלשי' הסוברים דבס' השקול לא מוקמי' אחזקה ע"כ דס"ל דבמורני ודאי לאחר שחיטה מכח ההוכחה שבגמ' הנ"ל וכהוכחת הב"ח וכמ"ש לעיל (סעי' א') א"כ תיקשי ד' המהרש"ל שהסכים לדינא כשי' הסוברים דבס' השקול לא מוקמי' אחזקה וכמ"ש לעיל (סעי' ד') ומ"מ כתב באו"ש וביש"ש ד' הגהת בדיקות לבדוק תומ"י קודם שמפשיטין אותה כדי להחמיר שמא ימצא תולעים יוצאין מן הריאה באופן שלא יהא שהות לינקוב יהי' הוכחה דניקבו התולעים מחיים ולמש"כ א"א לתולעים לנקוב מחיים ועדיף מרובא וא"צ כלל לברר דודאי לא"ש פירש ואמאי צריכין לברר שמא הני תולעים קודם שחיטה פירש. יש לומר דלמש"כ הב"ח (סי' ל"א) דבתולעים דלאו מינה קא רבי חיישי' שמא מחיים פירשו יע"ש וכ"כ בסי' ל"ו. א"כ להכי בדקו להוכיח שהני תולעים מעלמא אתו ובדידהו חיישי' שמא מחיים פירשו והיינו שיש כמה מיני תולעים בריאה שבאים מעלמא. ולהכי חייש מהרש"ל בהגהת בדיקות והיינו שמכירין השוחטים דהני דמעלמא אתו אבל כשהם מיני תולעים שמכירין הבודקים דמינה קא רבי כידוע לבודקים וכמבואר בבית אפרים (ס"ק ע"ב) באמת ס"ל למהרש"ל דודאי לא"ש פירש והיינו דמהרש"ל לשיטתו דס"ל דדווקא כשנמצאים בתוך הנקב כו' ולמש"כ משום דס"ל למהרש"ל דמחפש חום הטבעי וכמו שכתבתי לעיל וזה הסברא לחלק לא שייך רק להטעם דחום הטבעי אבל להטעם דמרחפת אין חילוק בין תולעים דמינה קארבי ובין תולעים דמעלמא אתי וכדמוכח מדברי הב"ח (סוס"י ל"א) שכתב לחלק בין תולעים דמעלמא לתולעים דמיני' קארבי דאמרינן לא"ש פירש היינו משום דמחפש חום הטבעי יע"ש. אבל להטעם דמרחפת אין חילוק דסוף סוף איך יכול לינקוב בעודה בחייה שהריאה מרחפת ומה חילוק יש בזה בין תולעים דמעלמא אתו לתולעים דמינה קארבו א"כ למש"כ לעיל דהסכימו גדולי האחרונים במקום הפסד להקל כשיטת מהר"ם לובלין דאפילו נמצאים נקבים יותר ולמש"כ ע"כ דסמכינן על הטעם דמרחפת דאי להטעם דחום הטבעי אין להתיר כלל ולא דמיא לזאב כלל וכקושיית החת"ם סופר וגם הבאתי סמוכין מהא (דסי' ל"א) גבי מוח דאי כסברת הב"ח דוחק גדול לאוקמיה ההיא (דסי' מ"ט) דקורקבן דמיירי דווקא בתולעים דמינה קארבי דמיסתם סתמו הפוסקים וכל כהאי מילתא הו"ל לבעלי השו"ע לפרש דלא תיפוק מיניה חורבא א"ו דמיירי אפילו בתולעים דאתו מעלמא ג"כ אמרינן דלאחר שחיטה פירש אפי' להטעם דמחפש חום הטבעי דאחרי שהורגלו בחמימות דהרגל עושה טבע שני כמאמר החוקר וכן משמע מד' הט"ז להדיא דלא כהב"ח דביו"ד (סי' מ"ח סעי' ב') כתב הרמ"א וז"ל תולעים שנמצאו בכרס כשר דמן הפרש הן גדלים או הבהמה אכלה אותן עכ"ל הרמ"א וכתב הט"ז שם ס"ק ג' וז"ל ואם יוצאין לחוץ ואינו ידוע אם יצאו קודם שחיטה נראה דדינם כמו בריאה עכ"ל הט"ז וכ"כ הש"ך בסי' ל"ו בשם גדולי הפוסקים ואי כסברת הב"ח דבתולעים דמעלמא אתו לא אמרינן דלאחר שחיטה פירש א"כ בכרס דשכיח תולעים דמעלמא אתו כמ"ש הרמ"א א"כ אמאי אמרי' דלא"ש פירש אלא ודאי דלא כהב"ח וכן הסכים הש"ך (סי' ל"ו) דלא כהב"ח אבל ליישב דברי מהרש"ל אפשר לומר דס"ל למהרש"ל לחלק בין תולעים דמיניה קארבי לתולעים דמעלמא דחיישינן בהו שמא מחיים פירשו ולמ"ש א"ש הכל כנלע"ד. אם כן לדידן דקי"ל דבכרס ודקין נמי אמרינן לא"ש פירש אע"ג דשייך בהוא לומר דשמא מעלמא א"כ ממ"נ או דקיי"ל כעיקר הטעם דמרחפת או דאפי' להטעם דחום הטבעי אין חילוק דלא כהב"ח ומהרש"ל א"כ בנידון דידן אפי' אי אין מכירין הבודקין ג"כ אמרי' דודאי לא"ש פירש וכמ"ש דאין חילוק בין דאתו מעלמא לבין דמיניה קארבי כנלע"ד:

סעיף ו

תבנא לדינא דלמש"כ לשיטת הסוברים דבס' השקול לא מוקמינן אחזקה א"כ מוכח מהגמ' דבמורני ודאי לאחר שחיטה פירש בלא שום ספיקא כלל וכן לשיטת רש"י והרא"ש וסייעתם דאין סירכא בל"נ מוכח ג"כ דמורני ודאי לאחר שחיטה פירש. אבל לשיטת הסוברים דבס' השקול מוקמינן אחזקה ואמרי' רוב בהמות כשירות הן אפי' איכא ספיקא בהאי נקב אין הכרח מהגמ' דמורני ודאי לאחר שחיטה פירש וכמ"ש לעיל (סעי' ב' וסי' ג') באורך. וא"כ לפי"ז אי נימא דמיעוט תולעים פרשי מחיים א"כ אין לדחות ד' הבית אפרים דהו"ל רגלים לדבר וכמ"ש:

ואחר העיון שבתי ונחמתי וראיתי כי דברי הבית אפרים דחויים המה ממ"נ אבל ד' הפמ"ג בנמצא נקודות שחורות טריפה משא"כ בנדון הבית אפרים ממ"נ כשירה וכמ"ש אי"ה והוא דהנה יסוד דברי הבית אפרים לאסור למדה מהא (דסי' ל"ח) דהאדימה הריאה נגד מכה בדופן דטריפה. כ"ש הכא דהו"ל יותר רגלים לדבר יע"ש בב"א ולענ"ד לא דמי כלל מהא (דסי' ל"ח) הנ"ל וכמו שאבאר בע"ה ממ"נ לשיטת הסוברים דבס' השקול לא מוקמינן אחזקה הא כבר מוכח מהגמ' דהו"ל במורני ודאי לאחר שחיטה פירש וכמ"ש לעיל ואלא לשיטת הסוברים דבס' מוקמינן אחזקה א"כ לא מוכח מהגמ' דמורני ודאי לא"ש פירש. וכמ"ש. אבל לדידהו מטעם אחר מוכח בנ"ד בנמצא נקודות אדומות ותחתיהן תולעים דכשירה. והוא דהנה עיקר יסוד הבית אפרים מהא דסי' ל"ח דהאדימה הריאה נגד מכה בדופן דטריפה והכי נמי הו"ל רגלים לדבר שמחמת התולעים נקבו כמו דאמרינן דהאדימה הריאה מחמת לקותא שבדופן ובאמת לא דמיא כלל לשיטת הסוברים דבס' השקול מוקמי' אחזקה דהנה התבו"ש כ' (סי' ל"ח סעי' י"ג) וז"ל בשמ"ח היה בריאה אדמימות אפי' כל שהוא ויש מכה בדופן כנגדה טריפה דרגלים לדבר דהמכה הזאת שלטה גם בריאה ולקותא שסופה לינקב יעו"ש בתבו"ש באורך וכתב הפמ"ג במשבצות ס"ק ד' דגם להרבינו אפרים ג"כ הו"ל ספיקא יע"ש ובלבושי שרד כ' דבלא"ה הו"ל ספיקא משום דשמא לא שלטה המכה שבדופן בריאה והאדמימות בא מדר' נתן ואף דכ' השמ"ח לשון רגלים לדבר מ"מ בשביל זה לא נעשה ודאי עכ"ד הלבוש"ר. ולע"ד נראה להוכיח דאע"ג דהו"ל רגלים לדבר מ"מ אינו אלא ספק טריפה עפ"י מה דאמרי' ביבמות (ד' ל"ז) ובכמה דוכתיה כה"ג רוב נשים לתשעה ילדן ומיעוט:

לז' ורוב נשים ניכר עוברה לשליש ימיה והאי דלא הוכר עוברה לשליש ימיה איתרע לה רובא והו"ל ספק בן תשעה לראשון ובן ז' לאחרון יע"ש וכה"ג בכתובות (דף ט"ז) גבי רוב הנשאות בתולות יש להן קול וכן בנדה (ד' כ"ט) גבי רוב בהמות מטנפות כו' ובחולין פא"ט (ד' נ"ג) גבי רוב אריות דורסים כו' יע"ש הו"ל ספק דממ"נ יצא מהרוב וע"כ ממיעוט הוא וה"נ מכה בדופן והאדימה הריאה דאיכא רובא להדי רובא רוב בהמות שירות הן ואדומה תלינן מדר"נ. ורוב מכה בדופן ואדומה כנגדה הו"ל רגלים לדבר שמחמת המכה הוא וע"כ האי אדומה הו"ל ספיקא או מרובא דכשירות ואדמימותה הוא מדר"נ או מרוב דמכה בדופן ואדמימות מחמת המכה והכא דאוקי רובא להדי רובא והו"ל ס' השקול ואיתרע לה רובא דרוב בהמות כשירות משום דאיכא רובא להיפוך א"כ אינו אלא ספק השקול ואין לומר דרגלים לדבר הו"ל ודאי דמחמת הלקותא בא האדמימות ועדיף מרובא. זה אינו דכל היכא דאמרי' רגלים לדבר לא הו"ל ודאי ואינו אלא ספק ואבוהון דכולהון נלע"ד מהא דיבמות (די"א) דמסיק דספק סוטה חולצת דקאמר אמר לך רב אמינא לך אנא סוטה ודאי ואת אמרת סוטה ספק והנה ספק סוטה הו"ל רגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה וכדאמרי' בריש סוטה (דף ב' ג') ובנדה (ד' ג') מ"מ אמרינן דחולצת מספק ומשום דאינו אלא ספק אע"ג דאיכא חזקה דכשרות כיון דקינא לה ונסתרה איתרע לה החזקה וכמ"ש התוס' בחולין (ד' יוד). וכ"כ התוס' ביבמות שם (ד' י"א) להדיא דספק סוטה הו"ל ספק ולא ודאי דלהחמיר עשאה הכתוב לודאי ולא להקל לפוטרה מחליצה יע"ש ושם ע"ב וכ"כ התוס' בסוטה (ד' כ"ח) ד"ה אינו דין כו' וז"ל וי"ל דסתירה ע"י קינוי בסוטה הו"ל כספק מגע שרץ כו' יע"ש דמבואר להדיא דרגלים לדבר אינו ודאי אלא או רוב או ספיקא ואכמ"ל אלמא דכל היכא דאיכא רגלים לדבר לא הו"ל ודאי א"כ מעתה אפי' אם נאמר דהו"ל רוב דהאדמימות בא מחמת לקותא היינו היכא דליכא רובא להיפוך אבל הכא איכא רובא להיפוך דרוב בהמות כשירות ואדמימות מדר"נ. א"כ איכא רובא להדי רובא וה"ל ס' השקול כנלע"ד ברור,. וראיתי להגר"א ז"ל (סי' ל"ט סעי' ט') בהג"ה וכל סירכא תלוי' כו' שיש מכה בדופן כנגדה טריפה שכ' בס"ק כ"ג דהו"ל ודאי צ"ע דאינו אלא רגלים לדבר]:

ומעתה כל זה בהאדימה הריאה ואיכא מכה בדופן דאיתרע לה רובא דכשרות משום דכנגד רובא דכשרות איכא רובא דמדופן אתא דרגלים לדבר כמ"ש. אבל ברגלים לדבר דנ"ד היינו דנמצא נקודות אדומות ותחתיהן תולעים דכ' הבית אפרים דאיכא רגלים לדבר דמחמת התולעים באו אכתי איכא רובא המכריע והוא דאפי' אם נאמר דאיכא מיעוט תולעים המנקבים בחיים ומחיים פירשו ואיתרע לה רובא דרוב תולעים דלאחר שחיטה פירש דכנגד רובא דתולעים דלאחר שחיטה פירשו איכא רובא דרגלים לדבר דהני תולעים ממיעוט תולעים דמחיים פירשו וגם יש לומר דאדומה הו"ל ריעותא וכמ"ש הנוב"י מה"ק חיו"ד אלא דכשירה היא א"כ מאי חזית דהאי אדומה הו"ל מדר"נ דלמא מהתולעים דמחיים פירשו דאוקי רובא להדי רובא. אבל מ"מ לבד הרוב דתולעים לאחר שחיטה פירשו. איכא נמי רוב בהמות כשירות הן וא"כ אפי' אם נאמר אוקי רובא דרוב תולעים לאחר שחיטה פרשי להדי רובא דרגלים לדבר דנמצא תולעים תחת האדמימות דמחמת התולעים נתהוה שניקבו והעלו קרום והו"ל ספיקא אבל איכא רובא בלא"ה דרוב בהמות כשירות ולשיטת הסוברים דבס' השקול מוקמינן אחזקה דרוב בהמות כשירות א"כ אע"ג דרגלים לדבר ה"ל רובא נגד רובא דרוב תולעים לאחר שחיטה פירשו והו"ל ספיקא ולדידהו מוקמינן אחזקת רוב בהמות כשירות בס' השקול ואע"ג דגבי נמצא ציפורן בגבו דהו"ל ספק השקול דאוקי רובא להדי רובא כדאמרי' בחולין (ד' נ"ג) ולא אוקמינן אחזקה כבר כ' התוס' (ד' מ"ג) דדרוסה שכיח יע"ש ולא דמיא כלל להאדימה כנגד מכה בדופן דליכא רוב המכריע לומר אוקי אחזקת כשרות דכנגד רוב דכשרות גופא איכא רובא להיפוך דרגלים לדבר משא"כ בנ"ד דאפי' אם נאמר אוקי רובא להדי רובא והו"ל ספק השקול עכ"ז איכא רובא דבהמות כשירות ולשיטת הסוברים דבס' השקול מוקמינן אחזקה ה"נ מוקמינן אחזקה א"כ ממ"נ לשיטת הסוברים דבס' השקול לא מוקמי' אחזקה הא כבר מוכח מהגמ' דבתולעים בודאי לאחר שחיטה פרשי וכמ"ש לעיל באורך. ולשיטת הסוברים דבס' השקול מוקמי' אחזקה וליכא הוכחה מגמ' הנ"ל אז לדידהו בלא"ה איכא בנ"ד ספק השקול ואוקי אחזקה ומכ"ש למה שהעידו הבודקים דאורחא דמילתא כ"מ שנמצאים מורנא בתחלה רואין בחוש שהתולעים מנקבין ועושין רושם אדום בעור ואח"כ יוצאין וע"ז הבודקים נאמנין דאין זה נגד הסברא דע"כ לא כ' הרשב"א בתשובה דאין להאמין להבודקין דהיינו בדבר שאינו מבורר וגם נגד הסברא אבל בנ"ד אדרבא החוש מעיד ע"ז כדבריהם בוודאי נאמנין א"כ הו"ל שכיח ורובא להיתר ומה"ט ג"כ לא הו"ל תרתי לריעותא כלל ועוד דהפמ"ג ביו"ד (סי' מ"ו) כתב בשם חוט השני דנקודות אדומות לא הוי לקותא ול"א קרום עלה כו' אבל ד' הפמ"ג בנמצא נקודות שחורות נכונים דשם טריפה משא"כ דברי בית אפרים ממ"נ כשירה. ובצירוף לשיט' הסוברים דבס' השקול לא מוקמינן אחזקה א"כ מוכח מהגמ' דהו"ל לא"ש פירש וגם מד' מהרש"ל אין סתירה וכמ"ש דס"ל כסברת הב"ח (סי' ל"א) ואנן לא קי"ל כהב"ח ובשגם דהראב"ן ס"ל להדיא דהו"ל ודאי. כנלע"ד. וראיתי תשובה מגאון א' מגאוני הדור נ"י שהורה להתיר בפשיטות מטעמיו ונימוקיו בחריפותו ובקיאותו באורך]:

תוכן העניינים

פי אריה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה