פורת יוסף (שלופר)· רבי יוסף שלופר
מערכה כה
א המחנה אפרים בהל' שבועות (סימן ח') נסתפק בזה במי שנשבע להיות שותף לחבירו שנה אחת ואח"כ נשבע לאחר להיות שותף עמו שתי שנים אם חל השבועה השני' להיות שותף עמו אחר עבור השנה. והאריך להוכיח דלא אמרינן בכה"ג נדר שהותר מקצתו הותר כולו כיון דלא מצא מקום לחול על המקצת א"כ על מה שחל השבועה לא הותרה כלל עיי"ש:
והנ"ל להוכיח דלא כהמ"א מהא דאיתא בשבועות (דף כ"ג) שבועה שלא אוכל ואכל נבלות וטרפות חייב כו' ופריך הגמרא אמאי הא הוי מושבע ועומד מהר סיני רב ושמואל ור"י דאמרי בכולל דברים המותרין עם דברים האסורין ור"ל אמר אי אתה מוצא אלא במפרש חצי שיעור כו' ר"ל מ"ט לא אמר כר"י אמר לך כי אמרינן איסור כולל באיסור הבא מאיליו באיסור הבא ע"י עצמו לא אמרינן וק"ל לר"ל דס"ל דכולל הבא ע"י עצמו לא אמרינן א"כ תקשה הא דתנן במכות (דף כ"ב) יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאוין כו' וקחשיב שם כהן ונזיר אבית הטומאה והנה לכאורה תקשה הא קיי"ל דאין איסור חל על איסור וא"כ האיך חל איסור טומאת נזיר על טומאת כהן דקדים וע"כ צריכין לומר דלכך חל איסור נזיר על איסור כהן משום דאיסור נזיר הוה איסור כולל דכולל יין ותגלחת וגם הא כולל טומאת קרובים שהכהן מותר לטמא להן ומצד נזירות אסור וא"כ תקשה לר"ל דס"ל דכולל הבא ע"י עצמו לא אמרינן האיך חל איסור נזיר על איסור כהן דליכא למימר דחל בכולל דהא הוי כולל הבא ע"י עצמו דהוא עצמו קיבל עליו נזירות וא"כ אמאי חייב שתים וא"ל דמשכחת לה כשהדירו אביו בנזיר דקיי"ל האב מדיר את בנו בנזיר וא"כ משכחת לה דבאים כאחת כהן ונזיר [ועיין בירושלמי פ"ק דנזיר הגע עצמך שהקדישו אביו מרחם] ז"א דהא לר"ל קיימינן ור"ל הא ס"ל בנזיר (דף כ"ט) דהא דהאיש מדיר את בנו בנזיר הוא רק מדרבנן כדי לחנכו במצות:
ב אלא ע"כ דאמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו אף אם לא מצא מקום לחול על המקצת וא"כ א"ש די"ל דטעמא דר"ל דס"ל דכולל הבא ע"י עצמו לא אמרינן הוא משום דכולל לא שייך אלא היכא דהאיסור חל על ההיתר בודאי אפילו אם לא יהיה חל על האיסור לכן אמרינן כיון דהאיסור חל על ההיתר דבזה אינו מנוע מלחול לכך חל נמי על האיסור אבל באיסור הבא ע"י עצמו כגון שבועה שלא אוכל נבלות וכשרות לא שייך לומר כולל דהא אם נימא דאינו חל השבועה על הנבלות גם על הכשרות אינו חל דהוה נדר שבטלה מקצתו בטלה כולו וא"כ לא שייך לומר דיחול על האיסור מיגו דחל על ההיתר דהא יכולין לתפוס צד השני לומר בהיפוך מיגו דלא חל על האיסור גם על ההיתר לא חל דהוה נדר שבטלה מקצתה בטלה כולו וא"כ לא שייך בזה כולל והשתא לפ"ז א"ש דבנזירות חל בכולל אפי' לר"ל לפי מה דאיתא בנזיר (דף ג') הריני נזיר מן החרצנים ומן הזגים כו' ה"ז נזיר כו' ועיין לקמן (ד' י"א) הריני נזיר ע"מ שאטמא למתים ה"ז נזיר אלמא דס"ל להחכמים דילפינן מקרא דמיין ושכר יזיר דאפילו אם לא קיבל אלא מחד מנהון הוי נזיר וא"כ שפיר משכחת לה להאי נזיר דמתני' בכהן שקיבל עליו נזירות ע"מ שיהא מותר מצד נזירות ליטמא למתים וכיון דקיי"ל אפי' בחד מנהון הוי נזיר חל הנזירות על איסור כהן דקדים בכולל דיין דבזה ל"ל בהיפוך מיגו דלא חל האיסור נזירות על טומאת כהן דקדים הוה נדר שהותר מקצתה הותר כולו והותר ג"כ האיסור דיין ז"א דהא הטעם דנדר שהותר מקצתו הותר כולו מבואר בר"ן בנדרים (דף ס"ו) משום דבעינן ככל היוצא מפיו יעשה עיי"ש וא"כ זה לא שייך היכא דאמר הריני נזיר ע"מ שאטמא למתים דבזה אף אם לא יחול האיסור נזירות על טומאת כהן אעפ"כ לא יבטל בזה האיסור דיין דהוה ככל היוצא מפיו וא"כ כיון דלא שייך בזה נדר שהותר מקצתו הותר כולו וחל הנזירות על יין בוודאי שוב חל ג"כ על טומאת כהן בכולל דיין וא"כ לפ"ז מוכח דאף בלא מצא מקוה לחול על המקצת ג"כ אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו דהא בשבועה שלא אוכל נבלות וכשרות לא חל השבועה מעיקרו על הנבלות ואף על פי כן אמרינן בזה נדר שהותר מקצתו:
ג ולכאורה יש לדחות ראי' זו די"ל לפי מה דאיתא בנזיר (דף ג') ואב"ע ר"ש לית לי' איסור חל על איסור ופרשו התוספות פי' דבעלמא ל"ל איסור חל על איסור ואי לאו קרא הכא ה"א דבנשבע שלא לשתות ושוב נדר בנזיר ושתה יין לא לחייב על נזירות קמ"ל הקרא דמיין ושכר יזיר דאם נשבע שלא לשתות ונדר בנזיר ועבר ושתה דלקי שתים וא"כ לפ"ז י"ל דלר"ל אתיא מתניתין כר' שמעון וא"כ שפיר חל נזירות על איסור כהונה דקדים אף דהוי כולל הבא ע"י עצמו דהא לח"ש בנזירות גלי קרא דחל על איסור הקדום [ועיון בש"א (סי' ס')]:
אך באמת ז"א דלר"ל לשיטתי' א"א לתרץ כן דאיתא במכות (שם) א"ר ינאי בחבורה נמנו וגמרו החופה בכלאים לוקה א"ל ר"י לאו משנתינו היא זו יש חורש תלם א' וחייב עליו משום שמונה לאוין החורש בשור כו' וכלאים בכרם האי חורש דמחייב משום כלאים היכי משכחת לה לאו דמכסי בהדי דאזיל א"ל ר"ל לר' יוחנן אי לאו דקילסך גברא רבה הוה אמינא מתניתין מני ר"ע היא דאמר המקיים כלאים לוקה כו' עיי"ש והשתא לפ"ז תקשה דהאיך מצי ר"ל לאוקמא מתניתין כר"ע הא ר"ע ע"כ לא סבר כר"ש דאם נזיר מחד מנהון לא הוה נזיר דהא הגמרא פריך (שם בנזיר] ורבנן [פי' דס"ל דאפי' נזיר מחד מנהון הוי נזיר] הא כתיב מכל אשר יעשה מגפן היין אמרי לך התם לימד על איסורי נזיר שמצטרפין זה עם זה ור"ש לית לי' צירוף דתני' רש"א כל שהוא למכות ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן ואיתא בשבועות (דף כ"א) איבעי להו ר"ע בכל התורה כולה כר"ש ס"ל דכ"ש למכות כו' או דילמא ברבנן ס"ל והכא הואיל ומפרש חייב סתם נמי חייב ת"ש ר"ע אומר נזיר ששרה פתו ביין ויש בו לצרף כזית חייב ואס"ד בעלמא כר"ש ס"ל ל"ל לצרף כו' וא"כ כיון דר"ע סובר דלא כר"ש ע"כ מוכרח לסבור כרבנן דאפי' נזיר מחד מנהון הוי נזיר דהא לר"ל ל"ל דטעמא דרבנן דס"ל דנזיר מחד מנהון הוי נזיר משום דאזלי לשיטתייהו דס"ל דאיסור חל על איסור בכולל וא"כ לא איצטריך האי מיין ושכר יזיר להורות דאם נשבע שלא לשתות ושוב נדר בנזיר ושתה דחייב שתים דהא בלא"ה ידעינן דנזירות חל על שבועה בכולל דהא לר"ל כ"ע ס"ל דכולל הבא ע"י עצמו לא אמרינן וא"כ בנזירות דהוי כולל הבא ע"י עצמו [אם נימא דלא כדברינו הנ"ל] לא הוי ידעינן דחייב שתים לכך איצטריך קרא דמיין ושכר יזיר אע"כ צריכין לומר בהיפוך דבהא פליגי דפשטא דקרא דמיין ושכר יזיר משמע דאפי' לא נזר אלא מחד מנהון הוי נזיר כרבנן אלא דר"ש לשיטתי' דס"ל כ"ש למכות וא"כ לא איצטריך האי מכל אשר יעשה מגפן היין להורות דאיסורי נזיר מצטרפין זע"ז לכך ס"ל דמוכח ע"כ מהא דמכל אשר יעשה מגפן היין להורות דבעינן שיזיר מכולם אבל לרבנן דס"ל דלא אמרינן כ"ש למכות א"כ כיון דאיצטריך האי מכל אשר יעשה כו' להורות דאיסורי נזיר מצטרפין זע"ז שוב מוכרחין לומר מצד פשטא דקרא דמיין ושכר יזיר דמשמע דאפילו נזר מחד מנהון הוה נזיר:
וא"כ לר"ע דס"ל דלא אמרינן כ"ש למכות א"כ ע"כ כרבנן ס"ל דקאי האי מיין ושכר יזיר להורות דאפי' נזר מחד מנהון הוי נזיר וא"כ תקשה דהאיך קאמר ר"ל אי לאו דקולסך גברא רבה הוה אמינא מתני' ר"ע היא הא לשיטת ר"ל ע"כ א"א לומר דמתניתין ר"ע היא דתקשה האיך חל נזירות על איסור כהונה הא הוי כולל הבא ע"י עצמו דאין לומר דבנזירות גלי קרא דמיין ושכר יזיר להורות דבזה איסור חל על איסור דהא לשיטת ר"ע דס"ל דבכל איסורין הוא בכזית מוכרחין לומר דס"ל כרבנן דאפילו נזר מחד מנהון הוי נזיר וא"כ לשיטת ר"ע תקשה דהאיך תני במתניתין כהן ונזיר דהאיך חל איסור נזירות על איסור טומאת כהן דקדים ואף דמצינו לדחוק ולמימר דרבי היא ונסיב לה אליביה דתנאי במקיים סבר לה כר"ע ובהא דנזיר מחד מנהון לא ס"ל כר"ע אלא כר"ש דנזיר מחד מנהון לא הוי נזיר אעפ"כ תקשה מאי קאמר אי לאו דקילסך גברא רבה ה"א דמתניתין ר"ע היא הא אדרבה לשיטת ר"ל שפיר קילסוהו דעדיף יותר לאוקמא מתניתין דלא כר"ע בכדי שלא יהיה נצרכים לדחוק ולומר דרבי היא ונסיב לה אליבי' דתנאי דזהו מצד הדוחק ועיין בב"ק (דף ה') אי סבר לה כר"ע ליתני תרי גוונא שור] וא"ל דר"ל קאמר זה לשיטתי' דר' יוחנן דס"ל דכולל הבא ע"י עצמו אמרינן וא"כ לשיטתך אמאי קילסך הא מצינו לאוקמי כר"ע ז"א דאיתא בחולין (דף ק"א) ורי"ה לית לי' איסור כולל והתנן שגג ועשה מלאכה מניין שחייב ע"ז בפני עצמו וע"ז בפני עצמו ת"ל שבת היא יוה"כ היא דברי רי"ה רע"א אינו חייב אלא אחת שלח רבין משמי' דר"י ב"ח כך הצעה של משנה ואיפוך ועיין בתוספות שם ד"ה ואיסור כולל דהא דאמרינן איפוך זהו דווקא לאביי דס"ל דשבת חשיב קדים משום דקביעא וקיימא אבל לרבא דס"ל דתרווייהו בהדי הדדי קאתו לא צריכין למימר איפוך:
והנה הגמרא [שם במכות] פריך וליתני שבועה שלא אחרוש בין בחול בין ביו"ט ומתרץ דהאי תנא איסור כולל לית לי' והשתא לפ"ז תקשה דהאיך מוקים ר"ל מתניתין כר"ע דא"כ קשה ממ"נ דאם נימא איפוך ור"ע אית לי' כולל תקשה כדפריך הגמרא דליחשיב שבועה שלא אחרוש בין בחול בין ביו"ט כיון דמתניתין כר"ע דאית לי' כולל ואם לא אמרינן איפוך ור"ע ל"ל כולל א"כ תקשה דאמאי חל נזירות על איסור כהונה דקדים דליכא למימר דחל בכולל דיין ותגלחת הא ר"ע ל"ל כולל ואין לומר דא"כ בלא"ה תקשה דהאיך משני הגמרא דהאי תנא ל"ל כולל א"כ קשה דהאיך חל איסור נזירות על איסור כהונה ז"א דבלא"ה לא קשה די"ל דמתניתין אתי' כר"ש דס"ל דהאי מיון ושכר יזיר קאי להורות דבנזירות איסור חל על איסור (ועיין בש"א (סימן ס')] אבל לר"ל דמוקים למתניתין כר"ע ולשיטת ר"ע הא הוכחתי דע"כ לא ס"ל כר"ש א"כ תקשה ממ"נ כנ"ל וע"כ מוכרחין לומר רבי היא ונסיב לה אליבי' דתנאי וא"כ כיון דאף לשיטת ר' יוחנן דס"ל דכולל הבא ע"י עצמו אמרינן נהיה מוכרחין לדחוק כרבי נסיב לה אליבי' דתנאי א"כ שפיר עביד דקילסוהו ולא רצה לאוקמי כר"ע כדי שלא לדחוק דרבי היא ונסיב לה אליבי' דתנאי:
אע"כ דמוכחי מזה כדברינו הנ"ל דטעמא דר"ל דס"ל דכולל הבא ע"י עצמו לא אמרינן הוא משום דיכולין לומר בהיפוך מיגו דלא חל אנבלות גם על הכשרות לא חל דהוי נדר שהותר מקצתו כו' וא"כ שפיר מצי רשב"ל לשיטתי' לאוקמא מתניתין כר"ע ויסבור דאמרינן איפוך ור"ע אית לי' כולל ולא תקשה דליחשיב שבועה שלא אחרוש בין בחול בין ביו"ט כיון דאית לי' כולל ז"א דכולל הבא ע"י עצמו לא אמרינן אבל בנזירות דלא שייך לומר לרבנן דהוי כולל הבא ע"י עצמו כמו שביארתי וכיון שהוכחתי, דר"ע ע"כ כרבנן ס"ל לכך שפיר חל איסור נזירות על איסור כהונה דקדים ובזה ניחא מאי דלא אוקמא ר' יוחנן מתניתין כר"ע דר"י לשיטתי' דס"ל דכולל הבא ע"י עצמו אמרינן א"כ ליכא לאוקמא כר"ע דתקשה ממ"נ כנ"ל והשתא לפ"ז מוכח דע"כ טעמא דר"ל דכולל הבא ע"י עצמו לא אמרינן משום דיכולין לומר בהיפוך מיגו דלא חל אנבלות לא חל נמי אכשרות משום דהוי נדר שהותר מקצתו כו' א"כ מוכח דלא כהמחנה אפרים דאפי' אם לא מצא מקום מעיקרו לחול על המקצת ג"כ אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו: ד אך יש לסתור כל זה בהקדם לבאר מה שהשיגו התוספות על רש"י במכות (דף כ"א) בתוספות ד"ה החורש דמפרש רש"י אהא דתנן בשור וחמור והן מוקדשין דשור וחמור חשיב בתרתי דשור איירי בבכור שור וחמור איירי בפטר חמור ואסור בהנאה כר' יהודה והתוס' השיגו עליו ומפרשי דקחשיב כלאי הכרם בתרתי דזרע חטה ושעורה וחרצן וא"כ הוי כלאי זרעים וכלאי הכרס ולכאורה דברי רש"י תמוהים לפי מה שביארתי לעיל דלהמסקנא דמשני הגמרא דהאי תנא כולל לית לי' א"כ תקשה דהאיך חל איסור נזירות על איסור כהונה דקדים וע"כ צ"ל דמתניתין אתי' כר"ש דס"ל דאם נזיר מחד מנהון לא הוי נזיר וא"כ האי מיין ושכר יזיר קאי להורות דבנזירות איסור חל על איסור א"כ תקשה דהא איתא בבכורות (דף ט') דר"ש ס"ל דפטר חמור מותר בהנאה [ועדופא הי' לרש"י לפרש כפי' התוספות דקחשיב כלאי הכרם בתרתי דזה אתי שפיר אף לרבי שמעון]:
והנ"ל ליישב דהנה הטו"א בר"ה (דף ד') הקשה אהא דקחשיב במתניתין שמונה לאוין הא בנזיר איכא ג"כ לאו דבל יחל ובל תאחר כמבואר בנדרים (דף ג') ומה נדרים עובר בבל יחל ובבל תאחר אף נזירות עובר בבל יחל ובל תאחר וא"כ הוי עשרה לאוין אך על בל תאחר תירץ כיון דמשכחת בנזיר שנטמא דאין עובר על בל תאחר כגון אם נטמא במת בו ביום קודם שחרש אבית הטומאה דשוב אינו מאחר לנזירות דטהרה ע"י הטומאה דחרישה זו שהרי שניהן כלין ביום אחד הלכך לא קחשיב לה במנין הלאוין אבל מבל יחל קשה דליחשיב לה במנין הלאוין:
והנ"ל ליישב ואימא מילתא חדתא לפי מה דאיתא בנזיר (דף ג') הריני נזיר מן היין או מן התגלחת כו' ה"ז נזיר וכן איתא (שם דף י"א) אמר הריני נזיר ע"מ שאהי' שותה יין ומטמא למתים ה"ז נזיר ואסור בכולן כו' ופריך הגמ' ולפלוג נמי ר"ש ברישא הא אמר ריב"ל חלוק הי' ר"ש אף בראשונה דהאי על מנת הוא חוץ עיי"ש והשתא נ"ל דהא דאמרינן דנזיר שטימא א"ע במזיד עובר משום בל יחל דברו היינו דווקא בסתם נזיר שקבל על עצמו נזירות. אבל היכא דאמר מפורש הריני נזיר מן היין חוץ מלטמא למתים א"כ כשטימא א"ע לא שייך בזה בל יחל דברו דהא הוא קבל על עצמו חוץ מלטמא למתים אלא דלכך אסור לטמא למתים משום דכיון שקיבל על עצמו נזירות מן היין אסרה עליו התורה בטומאה למתים כמו שאסרה עליו חלב ודם ועיין במהרי"ט בתשובה (סימן נ"ג) וא"כ כיון דאינו אסור בטומאה למתים מחמת נדרו אלא דהתורה קבעה עליו חובה לאוסרו בכל דיני נזירות א"כ לא שייך בזה בל יחל דיבורו והשתא א"ש דלכך לא קתני הלאו דבל יחל כיון דמשכחת בנזיר שנטמא דאין עובר בבל יחל כגון היכא דקיבל עליו נזירות חוץ מלטמא למתים הלכך לא קחשיב לה במלי הלאוין כמו שתירץ הטו"א על קושייתו מבל תאחר כן נ"ל ליישב קושיית הטו"א:
ה וא"כ לפ"ז מיושב פרש"י דפי' דחמור איירי בפ"ח דלפי מה שביארתי דלכך לא קחשיב לאו דבל יחל משום דמשכחת לה בנזיר שנטמא דאין עובר בבל יחל כגון בשקבל נזירות מן היין חוץ מטומאה למתים כנ"ל א"כ כ"ז הוא דווקא לרבנן דס"ל דנזיר מחד מנהון הוי נזיר אבל לר"ש דס"ל דלא הוי נזיר עד שיזיר מכולן א"כ לא משכחת לה דליהוי נזיר ואינו עובר בבל יחל דהא היכא דקבל נזירות חוץ מטומאה למתים לא הוי נזיר כלל א"כ לפי המסקנא דמשני הגמרא האי תנא כולל ל"ל וא"כ תקשה דהאיך חל איסור נזירות על איסור כהונה וע"כ דאתיא כר"ש דס"ל דנזיר מחד מנהון לא הוי נזיר וקאי האי קרא דמיין ושכר יזיר להורות דבנזירות איסור חל על איסור וא"כ כיון דאתי' כר"ש קשה דליחשיב נמי במנין הלאוין הלאו דבל יחל לכך מפרש רש"י דחמור איירי בפ"ח וא"כ ניחא דלפי המסקנא דאתיא כר"ש ור"ש הא ס"ל בבכורות (דף ט') דפ"ח מותר בהנאה א"כ בצרי לה חדא דא"א למחשיב חמור במנין הלאוין לדידיה רק דלר"ש דס"ל דנזיר מחד מנהון לא הוי נזיר א"כ לדידי' איכא לאו דבל יחל כמו שביארתי וא"כ לדידי' חשבינן נזיר בתרתי לאו דנזיר ולאו דבל יחל ובהא דבצרי לדידי' הלאו דפ"ח עיילינן לדידי' הלאו דבל יחל אבל לפי מאי דס"ד דהאי תנא אית לי' כולל וכיון דס"ל כולל ע"כ מוכרח דלא כר"ש דאפי' נזיר מחד מנהון הוי נזיר דהא לא איצטריך האי קרא דמיין ושכר להורות דאם נשבע שלא לשתות ושוב נדר בנזיר דחייב שתים דהא בלא"ה ידעינן דחייב דהא איסור נזיר הוה כולל וע"כ דקאי להורות דבחד מנהון הוי נזיר וא"כ ליכא למחשיב הלאו דבל יחל הלכך חשבינן לדידהו אמור בפ"ח כן נ"ל ליישב פירש"י:
וא"כ לפ"ז כיון שהוכחתי דהיכא דקבל נזירות פ"מ שיהא שותה יין ומטמא למתים אף דהוה נזיר בכולן אעפ"כ לא שייך לומר דאסור בהן מצד קבלתו אלא כיון דקבל עליו תואר נזירות ממילא אסרה עליו התורה. בהנך ג' דברים שאסורין בנזיר כמו שאסרה התורה כמה איסורין על קדושת כהן וא"כ לפ"ז מיושב קושייתי הנ"ל דלר"ל דס"ל דכולל ע"י עצמו לא אמרינן תקשה דהאיך חל איסור נזירות על איסור כהונה דקדים הא הוי כולל הבא ע"י עצמו והשתא ניחא דמשכחת לה בכהן שקבל עליו נזירות ע"מ שיהא שותה יין ומטמא למתים מצד נזירותו וא"כ אף דהוה נזיר בכולן אעפ"כ כיון דאין זה מצד קבלתו אלא דהתורה אסרו בהן אף דע"י עצמו באו לו לפי שקבל על עצמו תורת נזיר מ"מ במה שאמר הריני נזיר לא קבל על עצמו שום איסור אלא תואר נזיר והתורה הטילה עליו לאסור אותו בהנך ג' דברים שאסורין בנזיר לכך מיקרי איסור הבא מאיליו ושפיר חל בכולל אף לר"ל ואתיא מתניתין כרבנן וראיתי במהרי"ט בתשובה (סי' נ"ג) שהאריך להוכיח דנזירות לאו איסור גברא הוא כשבועה ולאו איסור חפצא כנדרים אלא איסור תורה דרמי רחמנא על הנזיר בהנך ג' דברים האסורים בנזיר והוא ענין תואר נזיר שהוא קדוש ואסרה תורה על תואר נזיר הנך ג' מינין כמו שאסרה תורה כמה איסורין על קדושת כהן עיי"ש. ולי נראה כמו שביארתי דהיכא דקבל נזירות בסתם בזה אסור מצד נדרו אבל היכא דפירש ע"מ שיהא שותה יין בזה אינו אסור רק מצד דהתורה אסרה עליו ובמ"א הארכתי להוכיח דלא כדבריו:. וא"כ לפ"ז נסתרה ראייתי הנ"ל דאין אנו מוכרחין לומר דטעמא דר"ל דס"ל דכולל הבא ע"י עצמו לא אמרינן משום דיכולין לומר בהיפוך מיגו דלא חל אנבלות גם על הכשרות לא חל והוה נדר שבטלה מקצתו כו' די"ל כפשוטו דטעמא דר"ל הוא משום דאיסור הבא ע"י עצמו קיל לכך אינו חל אף בכולל ולא תקשה דא"כ האיך חל נזירות על כהונה די"ל דס"ל דנזירות לא מיקרי איסור הבא מחמת עצמו כמו שביארתי אך באמת נ"ל דטעמא דר"ל הוא משום די"ל בהיפוך והוה נדר שבטלה מקצתו דבזה יתיישב קושיית התוס' בשבועות (שם) ד"ה באיסור דהקשו הא איתא בהדיא במשנה דמייתי לקמן יש אוכל אכילה אחת כו' וקחשיב מוקדשין אע"ג דאיסור הבא מעצמו הוא כו' עיי"ש אבל אם נימא דטעמא דר"ל משום די"ל בהיפוך והוה נדר שבטלה מקצתו ניחא דכ"ז הוא דווקא בשבועות ונדרים דשייך בהו נדר שבטלה מקצתו בטלה כולו אבל במוקדשין דלא שייך בהו כיון דבטלה מקצתו בטלה כולו והראי' דהא איתא במנחות (דף ע"ח) ובעירובין (דף ל') תודה שנשחטה על שמונים חלות חזקי' אמר קדשו ארבעים מתוך שמונים כו' אלמא אף שהקדיש כל השמונים חלות לא אמרינן כיון דבטלה מקצתה דלא קדשו כל השמונים בטלה כולה ולא יחול ההקדש אף על הארבעים מתוך השמונים וא"כ כיון דבהקדש לא שייך כיון דבעלה מקצתה כו' לכך ניחא הא דחל הקדש בכולל אף לר"ל משום דאפי' אם נימא דלא חל ההקדש על החלב מ"מ על הבשר בוודאי חל וא"כ שוב חל על החלב ג"כ בכולל דבשר:
ו ועוד נראה לי להוכיח דלא כהמחנה אפרים מהא דגרסינן בכתובות (דף ס') ת"ר מינקת שמת בעלה בתוך עשרים וארבעה חודש ה"ז לא תתארס ולא תנשא עד כ"ד חודש דברי ר"מ ור"י מתיר בשמונה עשר בשעת שחיטה שאז הדם מחומם דוודאי לא יצא רק דהוי ס' שמא לא יצא הדם ונכנס בתוך הבשר וא"כ אתי שפיר דלכך מותר בדיעבד אם צלאו כך משום דהא קיי"ל דדם שבישלו אינו אלא דרבנן וא"כ הוי ספק באיסור דרבנן ולקולא והשתא א"ש שיטת הר"ן די"ל דאף הר"ן ס"ל כסברת הכו"פ דאין זה רק ספק כשלא נשחטו הוורידין אם אסורה אמנם לפי מה דמבואר במשנה למלך (בריש ה' בכורות) דהיכא דהספק נולד בדאורייתא וע"י גילגול נעשה דרבנן לא אמרינן בזה ספק דרבנן לקולא כגון אם בישל בכלים ספק טרפה ואח"כ נתהוו הכלים אינו בני יומן לא אמרינן כיון דאינו ב"י אינו אסור אלא מדרבנן א"כ כיון דהוי ספק טרפה הוי ספיקא דרבנן ולקולא רק כיון דהספק נתהוה קודם בהבשר אם היא טרפה והוי ספיק' במידי דאוריית' ולחומרא א"כ כיון דכבר נאסר האכילה מכח הספיקא בוודאי לא מצרפינן שוב האי ספיקא לעשות ממנו ספק דרבנן. א"כ אתי שפיר דלכך סבירא לי' להר"ן דאפי' בדיעבד אסור משום כיון דהספק אם הדם מתעורר לצאת נולד קודם שצלאו או בישלו אם מותר לאכול הבשר חי דאם לא ניקב הוורידין אף לאכול חי אסור וכיון שבעת שנולד הספק הוה מילתא דאורייתא ונאסר הספק לא מצרפינן תו האי ספיקא אף לאחר צלייה דהוי דרבנן לעשות מזה ספק דרבנן א"כ לפ"ז שפיר הוכיח ר"פ דרישא בחולין דאיתא לקמן (דף קי"ג) אמר שמואל משום רבי חייא השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה הרי זה מכביד את הבשר ומבליע דם באיברים איבעיא להו היכא קאמר מכביד את הבשר וגוזל את הבריות משום דמבליע דם באיברים הא לדידיה שפיר דמי או דילמא לדידיה נמי אסור תיקו ואנן קיי"ל בהך איבעיא לחומרא דאפי' לדידיה נמי אסור כדפסק הרמב"ם (בפ"ז מה' מ"א) עיי"ש:
והנה הרא"ש פי' דהאיבעיא הוא דווקא אם מותר לאכול באומצא אבל לצלי ומליחה פשיטא ליה דמותר וכן כתב הב"י בטור יו"ד (סי' ס"ז) וא"כ אתי שפיר די"ל דר"פ סובר דאם נשבר המפרקת אסורה בלא מליחה וצלייה וא"כ שפיר דייק ר"פ דאי בקדשים אמאי פליגי רבנן עליה הוא עצמו לדם הוא צריך דהא ר"י איירי בעוף כדאיתא שם (דף כ"ח) אמר ר"ח לא אמר ר' יהודה אלא בעוף הואיל וצוליהו כולו כאחד:
והנה אם מיירי בקדשים א"כ בעוף הא קיי"ל דבעינן מליקה בקדשים ואיתא לעיל (דף כ"ח) כיצד מולקין חטאת העוף חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר עד שמגיע לוושט או לקנה כו' וא"כ כיון דבקדשים בעוף הוי שבירת המפרקת א"כ לענין למיכל באומצא אף אם ישחוט הוורידין אסורה למיכל משום דהא נשבר מפרקתה דהאי מליקה פשיטא דלא גרע מנשבר מפרקתה דאסורה למיכל באומצא וא"כ בזה אם לא נשחטו הוורידין נ"ל דמותר בדיעבד לפי מה שביארתי דלכך אסורה בדיעבד אם נצלה בלא חתיכת הוורידין אף דהוי ספק באיסור דרבנן ואזלינן לקולא אמנם כיון דהספק נולד בדאורייתא לענין למיכל באומצא ובזה נאסרה הספק משום דהוי ספק דאורייתא לכך אסורה אף לאח"כ שנתהוה רק איסור דרבנן א"כ כל זה הוא רק בחולין אבל בקדשים כיון דכל עיקר הספק דשחיטת הוורידין אינו נ"מ לענין למיכל באומצא דבזה בלא"ה אסורה אף אם נשחטו הוורידין משום דהא נשבר מפרקתה ואסורה למיכל באומצא א"כ קודם צלייה לא שייך הספיקא דוורידין משום דהא בלא"ה אסורה רק דכל עיקר נ"מ מהספק דשחיטת הוורידין הוא לאחר צלייה דאז מטעם שבירת המפרקת היא מותרת אנו צריכין לדון אם נאסרה משום שלא נשחטו הוורידין וא"כ הוי ספיקא באיסור דרבנן דדם שצלאו אינו אלא דרבנן והוי ספק במידי דרבנן ולקולא דבשלמא בחולין שייך לומר דכיון דנפל הספק לענין אומצא ואז נאסר הספק משום דהוי ספיקא דאורייתא אף דלאח"כ נתהווה ספיקא דרבנן מ"מ כיון דמעיקרא אסרנו להאי ספיקא שוב אינו חוזר להיתירא אבל הכא בקדשים כיון דלאומצא בלא"ה אסורה א"כ לא שייך לומר דנאסר הספק לאומצא דבתחלה לא היה שום מקום לדון על האי ספיקא דוורידין כלל משום דבלא"ה אסורה משום שבירת המפרקת ואין הנ"מ רק לאחר צלייה א"כ הוי ספק דרבנן ולקולא וא"כ שפיר דייק ר"פ דאם נימא דמיירי בקדשים א"כ בזה כ"ע מודים דר"י אינו אוסר אלא לכתחלה וא"כ אמאי פליגי רבנן עליה הא הוא עצמו לדם הוא צריך וע"כ דמיירי בחולין א"כ בזה באמת י"ל דלר"י אף בדיעבד אסור ובזה יתיישב הא דקאמר שם הגמ' אף ר"ל סבר רישא בחולין וסיפא בקדשים דאמר ר"ל מאחר ששנינו שרובו של אחד כמוהו למה שנינו רוב א' בעוף ורוב שנים בבהמה לפי ששנינו הביאו לו התמיד כו':
ולכאורה יש לדקדק כיון דכבר הוכיח ממתני' דרישא בחולין דאל"כ אמאי פליגי רבנן עליה הא הוא עצמו לדם הוא צריך א"כ מאי רבותא דאף ר"ל אומר כן אבל לפי הנ"ל ניחא לפי מה שביארתי דכל עיקר הוכחת ר"פ הוא משום דבקדשים לא שייך לדון לענין למיכל לאומצא משום דהא בלא"ה אסורה משום שבירת המפרקת א"כ כל זה הוא רק אם לא אמרינן מחזיר סימנין לאחורי העורף ומולק אבל אם נימא כהא דאמרי בני ר"ח מצות מליקה מחזיר סימנין לאחורי העורף ומולק א"כ הא משכחת מליקה בלא שבירת המפרקת כמבואר לעיל (דף כ') עיי"ש א"כ הא אף בקדשים צריכין לדון לענין למיכל באומצא ואיתא בנזיר (דף כ"ט) איש אין אבל אשה לא מ"ט ר' יוחנן אמר הלכה היא בנזיר ור"ל אמר כדי לחנכו במצות כו' ופריך הגמ' אלא לר"ל הא קאכיל כהן מליקה דהוי נבלה ומשני קסבר דאין שחיטה לעוף מן התורה והקשו התוס' הא עדיין תקשה דקאכיל טרפה דמליקה מן העורף והו"ל נשברה חוט השדרה דאיכא למימר דסבר לי' כמאן דאמר מחזיר הסימנין לאחורי העורף ומולק א"כ כיון דר"ל לשיטתו ס"ל דמחזיר סימנין לאחורי העורף ומולק א"כ משכחת לה מליקה בלא שבירת המפרקת א"כ לר"ל אינו מוכח ממתני' כלל די"ל דמיירי בקדשים והא דפליגי רבנן על ר"י הוא משום דלר"ל אף בדיעבד אסור א"כ י"ל דרבנן פליגי רק על דיעבד לכך קאמר דאף ר"ל מודה:
ד ומעתה כיון שהוכחתי דשיטת הר"ן דיש לחלק בין אם צריכין לדון על הס' אם הוא אסור מדאורייתא אז הוא גורר הדרבנן ג"כ לאסור אבל אם אין אנו צריכין לדון על הספק דאורייתא אז אינו גורר הדרבנן והשתא תקשה מאי קאמר מתני' דלא כר"א הא י"ל דאתי' אף כר"א דאימתי אוסר ר"א אף בהנאה הוא דווקא בשוחט לעו"ג דיש מקום לדון על האכילה אז גורר הס' דרבנן ג"כ אבל בשחיטת עו"ג כיון דלאכילה בלא"ה אסורה ואין הס' רק בהנאה דרבנן הוי ס' דרבנן ולקולא וע"כ צ"ל דמוכח מזה כשיטת הר"ן והרא"ה דבשוחט לעו"ג אסורה באכילה משום דמסלקינן המעשה שלו מה ששחטה והוי כמתה מאליה וא"כ א"ש לפי מה דמבואר בטהרות (פ"ה) המסוכן ברה"י והוציאו לרה"ר כשהוא ברה"י ספיקו טמא וברה"ר ספיקו טהור ר"ש אומר רה"ר מפסקת ועי' בש"ש (סי' ד') שביאר די"ל דר"ש וחכמים לשיטתייהו אזלי לפמ"ש התוס' בריש נדה אהא דשניהם לא למדוה אלא מסוטה דר"ש ס"ל דכל ס' טומאה ברה"י לא הוי אלא ספק ע"כ ס"ל לר"ש כיון דברה"ר ודאי טהור הדין נותן שיהיה הודאי מכריע את הס' לכך ס"ל דרה"ר מפסקת ואף ברה"י טהור משום דהוי תרתי דסתרי דכיון דמחזקינן אותו לחי ברה"ר א"כ ממילא טהור אף ברה"י אבל לרבנן דס"ל דברה"י טמא ודאי וברה"ר טהור ודאי ע"כ אין ודאי מכריע את הודאי לכך ס"ל דכשהוא ברה"ר טהור וברה"י טמא וא"כ כיון דקיי"ל דהודאי מכריע את הספק א"כ א"ש:
דהנה לענין איסור אכילה אף א"נ דסמוך מיעוטא לחזקה לשיטת התוס' דס"ל דאין מחזיקין מאיסור לאיסור והוי לענין איסור תקרובות בחזקת היתר אעפ"כ אסורה באכילה מטעם ודאי לשיטת הר"ן דס"ל דהוי נבלה משום דמסלקינן המעשה שלו ששחטה והוי כמתה מאיליה א"כ כשמספקא לן אם חישב לעו"ג צריכין להעמידה אחזקת אינה זבוחה דכמו דבחייה היתה אסורה משום אינה זבוחה כן עתה משום דמחזקינן דחישב לעו"ג והוי נבלה ואסורה משום אינה זבוחה וא"כ אף דלענין איסור הנאה שייך לומר דסמוך מיעוטא לחזקה כנ"ל אעפ"כ כיון דלענין אכילה אסורה בודאי א"כ הודאי מכריע את הספק ואסורה בהנאה ג"כ כיון דהוי תרתי דסתרי דכיון דחישב לעו"ג ע"כ דאסורה בהנאה ג"כ לכך קאמר הגמ' שפיר מתני' דלא כר"א דלר"א אסור בהנאה ג"כ ולא שייך לומר דהכא הא אין אנו צריכין לדון על אכילה ז"א דזה דוקא א"נ דלענין אכילה הוי ספק וא"כ הא אין ס' מכריע ס' אחר רק דמחמרינן משום דלא ליהוי זילזול לדרבנן א"כ זהו דוקא כשמחמרינן מה"ט בדאורייתא אבל במקום דבאכילה בלא"ה אסורה א"כ לא שייך זילזול דהא לענין דאורייתא לא נאסר הספק כלל אבל היכא דאסורה ודאי משום נבלה א"כ הודאי מכריע את הס' א"כ מאי נ"מ אם צריכין לדון על הס' אעפ"כ כיון דהוא ודאי מכריע את הס' וקאמר שפיר מתני' דלא כר"א:
ולכאורה היה נ"ל להוכיח דהר"ן סובר דמחזיקין מאיסור לאיסור דהרמב"ם (בפ"ב מה' יו"ט ה"ד) פסק דעוף הנדרס מותר לשוחטו ביו"ט אמנם הר"ן כתב כיון דלא אפשיט בעיין בביצה (דף ל"ד) בעוף הנדרס אי מותר לשוחטו ביו"ט ה"ל ספק דאורייתא ולחומרא וצריכין להבין שיטת הרמב"ם אמאי פסק להקל:
ה והנ"ל ליישב די"ל טעמא דהרמב"ם כמו שכתב הד"מ בטור א"ח (סימן תצ"ח) וז"ל ונ"ל דדווקא גבי עוף הנדרס מתיר הרא"ש משום דמוקמינן לי' אחזקתי' הראשונה דה"ל חזקת כשרות ולכן לא חיישינן שמא יהיה טרפה כו' עכ"ל א"כ א"ש דלכך פסק הרמב"ם להקל משום דאין צריכין לחוש מדאורייתא דלמא ימצאנה טרפה משום דמוקמינן אותה בחזקת כשרות והנ"ל להביא ראיה לזה מחולין (דף נ"א) אמר ר"נ בית הרחם אין בו משום ריסוקי אברים כו' ת"ש עגל שנולד ביו"ט שוחטין אותו ביו"ט ה"נ כגון שיצא דרך דופן ת"ש ושוין שאם נולד הוא ומומו עמו שזה מן המוכן וכ"ת ה"נ שיצא דרך דופן מי קדיש כו' ומשני הב"ע שהפריס ע"ג קרקע ולכאורה קשה דאמאי לא משני הגמרא אהך ברייתא דעגל שנולד ביו"ט דמיירי גם כן בהפריס ע"ג קרקע ולמה ליה להגמרא לחלק בתירוצים שונים. אבל לפי הנ"ל ניחא דהא לכאורה קשה מאי משני הגמ' הב"ע שהפריס ע"ג קרקע [ומפרש"י כגון שננערה לעמוד] הא עדיין מוכח מזה דבית הרחם אין בו משום ריסוק אברים דאל"כ עדיין תקשה אמאי מותר לשוחטה ביו"ט הא גרסינן שם אר"י אמר רב עמדה אינה צריכה מעל"ע בדיקה ודאי בעי וא"כ הא אף אי הפריס ע"ג קרקע בעי בדיקה כיון דבית הרחם יש בו משום ריסוק אברים ואמאי מותר לשוחטה ביו"ט הא צריכין לחוש דילמא ימצא טרפה וע"כ דבית הרחם אין בו משום ריסוק אברים וע"כ צ"ל דהגמרא סובר בכאן דאין מחזיקינן רעותא ביו"ט ומותר לשחוט דבר הצריך בדיקה וא"כ א"ש דלכך לא משני הגמ' על הברייתא דעגל שנולד ביו"ט דמיירי ג"כ בהפריס ע"ג קרקע משום דבזה עדיין תקשה דאמאי מותר לשוחטה ביו"ט הא צריכין לחוש דילמא ימצא טרפה והוא דלפי מה שביארתי דלכך לא מחזקינן ריעותא ביו"ט משום דאין צריכין לחוש מדאורייתא דילמא ימצא טרפה משום דמוקמינן אותה בחזקת כשרות אמנם זהו דווקא אם נימא דאין מחזיקין מאיסור לאיסור אבל אם נימא דמחזיקין מאיסור לאיסור וספק טרפה הנולד מחיים אסור משום דמחזקינן מאיסור אבמה"ח לאיסור טרפה כמבואר ביו"ד (סימן נ') א"כ הא ליכא חזקת כשרות לבהמה הצריכה בדיקה והחזקת איסור אבמה"ח מוכיח דבודאי ימצא טרפה א"כ הא אסור לשוחטה ביו"ט דילמא ישתכח טרפה:
והנה בהאי חקירת הפוסקים אם מחזיקין מאיסור לאיסור נ"ל לומר כלל חדש דתליא בהא אי בהמה בחייה לאברים עומדת או לא והוא דהתוספות ביבמות (דף ל"א) הקשו אהא דאמר רבה אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת ומספק אתה בא לאוסרה אל תאסרנה מס' וא"ת דהכא מוקמינן להאשה בחזקת היתר לשוק אעפ"י שבשעה שנולד הס' היתה עומדת בחזקת איסור שבעלה עדיין חי ובפרק קמא דחולין (דף ט') אמרינן בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה כו' משמע דאם נולד הספק מחיים כגון ספק דרוסה לא משום דבשעה שנולד הס' היתה עדיין בחזקת איסור כו' ולכאורה ק"ל מאי מקשו התוספות מהא דחולין דמחזיקינן מאיסור לאיסור הא לא דמי כלל דבשלמא הכא לענין יבום הס' שנולד מחיים אם נתגרשה הערוה וזקוקה ליבום או דלא נתגרשה ואינה זקוקה ליבום האי ספק לא שייך כלל לדון מחיים דבעל דהא ענין יבום לא שייך בעודנה אשת איש וכל עיקר הספק הוא רק אם היא זקוקה ליבום לאחר מיתת הבעל לכך מוקמינן להצרה בחזקת היתר דהיתה עומדת דכשימות בעלה תהיה מותרת לעלמא לכך לא שייך לדון בזה דמחזקינן מאיסור לאיסור כיון דאין אנו דנין בשעה שהיא אסורה משום א"א אם היא צריכה להתייבם דכל הענין יבום לא שייך רק לאחר מיתה כשיופקע האיסור א"א אבל בהא דספק דרוסה כיון דאיסור טרפה חל מיד מחיים דבהמה וא"כ בשעה שאנו דנין אם היא טרפה אז היא בחזקת איסור אבמה"ח לכך לא שייך לאוקמי בחזקת היתר דהא אסורה משום אבמ"ה אף דהספק אם היא טרפה ג"כ אין נ"מ לדון ע"ז מחיים דבהמה דהא אפי' בלאו איסור טרפה ג"כ אסורה משום אבמה"ח אעפ"כ הא האיסור טרפה חל עלה מחיים ג"כ ועוד דנ"מ לענין אם חתך ממנה אבר ואכלו אם חייב שתים משום טרפה ג"כ או לא לכך מחזקינן מאיסור לאיסור:
אמנם י"ל דקושיית התוספות קאי להך מ"ד דס"ל בחולין (דף ק"ג) דבהמה בחייה לאברים עומדת א"כ שפיר הקשו דאמאי קיי"ל בס' טרפה דמחזיקינן מאיסור לאיסור כיון דאיסור טרפה ג"כ אינו חל מחיים דבהמה בשעה שהיא אסורה משום אבמה"ח דהא אין איסור חע"א וכבר ביארתי לעיל [מערכה ח' אות ו'] דהיכא דאין אחע"א אינו חל כלל האיסור השני עלה וכל עיקר חלות האיסור טרפה הוא רק כשיופקע ממנה האיסור אבהמה"ח א"כ כיון דהאי ספק אם נטרפה לא שייך לדון מחיים דבהמה דהא בחייה בשעה שהיא אסורה משום אבהמה"ח אינה אסורה משום טרפה כלל שפיר דמיא להא דצרת ערוה ומקשו התוספות שפיר:
ואין לומר הא אף אם נימא דבהמה בחיי' לאברים עומדת אעפ"כ שייך לדון האי ספיקא אם נטרפה מחיים דבהמה ג"כ משום דנ"מ לענין חלבה דאם היא טרפה החלב אסור באכילה כמבואר ביו"ד (סימן פ"א) ואם לאו החלב מותר והנ"ל די"ל דס"ל להתוספות דמשום זה לא מיקרי נולד הספק מחיים משום דמתחלה צריכין לדון אם הבהמה בעצם אסורה משום טרפה או לח והאיסור דחלבה אינו מצד טרפות עצמה רק דכיון דהבשר אסור ממילא החלב אסור משום דבא מן הטרפה וא"כ כיון דלענין הבהמה גופא לא שייך לומר דמחזיקין מאיסור לאיסור משום דאיסור טרפה חל רק לאחר שחיטה א"כ ל"ש לאסור הבהמה משום חלבה כיון דהאיסור חלבה תליא בטרפות עצמה א"כ כיון דלענין עצם הבהמה נ"ש לומר דמחזיקין מאיסור לאיסור ומחזקינן שהבהמה אינה טרפה א"כ ממילא אף החלב מותר:
ו ומעתה אומר אני דהאי חקירת הפוסקים אם מחזקינן מאיסור אבמה"ח לאיסור טרפה תליא בהא דאם נימא דבהמה בחייה לאברים עומדת ל"ש לומר כשנולד הספק אם נטרפה דמוקמינן אותה אחזקת איסור אבמה"ח כיון דכל עיקר חקירת הס' אם נטרפה ל"ש לדון ע"ז בעודנה אסורה משום אבמה"ח דהא בחייה אינו חל כלל עלה איסור טרפה דאין איסור טרפה יכול לחול על איסור אבמה"ח דקדים וכל עיקר הנ"מ מהספק הוא רק אם אסורה משום איסור טרפה לאחר שחיטה כשיופקע ממנה האיסור דאבמה"ח א"כ ל"ש לומר דנעמיד אותה אחזקת איסור דאבמה"ח כיון דהס' הוא רק על העת שיופקע ממנה האיסור דאבמה"ח אם אסורה אז משום טרפה א"כ שוב מוקמינן אותה אחזקת כשרות דהיתה עומדת דכשישחוט הבהמה תהיה מותרת באכילה אבל אם נימא דבהמה בחייה לאו לאברים עומדת א"כ כיון דשייך לדון מחיים דבהמה ג"כ אם היא אסורה משום טרפה ומחיים דבהמה הא איכא חזקת איסור אבמה"ח מחזקינן דבודאי אסורה משום טרפה ג"כ א"כ ממילא שוב אסירה אף לאחר שחיטה כשפקע ממנה איסור אבמה"ח כיון דכבר החזקנו אותה בחזקת טרפה בעוד הבהמה בחייה:
והשתא מיושב קושייתי הנ"ל דלכך לא משני הגמרא אהא דעגל שנולד ביו"ט דמיירי בהפריס ע"ג קרקע משום דא"כ תקשה אמאי מותר לשוחטו ביו"ט הא צריך, בדיקה וצריכין לחוש דילמא יהיה טרפה וא"ל הא אין אנו צריכין לחוש מדאורייתא שמא ימצא טרפה משום דמוקמינן אותו בחזקת כשרות ועיין במ"א (סי' תצ"ח ס"ק ט"ו) דס"ל דאף בעגל שנולד ביו"ט שייך ג"כ לאוקמי בחזקת כשרות מכח דרוב בהמות כשרות הן והוי חזקה דאתיא מכח רובא ז"א דהא הכא אם נימא דבית הרחם יש בו משום ריסוק אברים א"כ הא מיד כשנולד ויצא רובו חל עליה איסור טרפה משום ריסוק אברים א"כ אף אם נימא דבהמה בחייה לאברים עומדת אעפ"כ הא חל בזה איסור טרפה על איסור אבמה"ח משום דהוי איסור בת אחת דמיד כשיצא רובו חיילי תרווייהו איסור טרפה ואיסור אבמה"ח כהדדי וכן מבואר לקמן (דף ק"ג) והכא בנטרפה עם יציאת רובא קמיפלגי מ"ס בהמה בחייה לאברים עומדת ואיסור טרפה ואיסור אבמה"ח בהדדי קאתי עיי"ש ובאיסור ב"א קיי"ל דאיסור חע"א א"כ ל"ש לאוקמא בזה בחזקת כשרות משום דכיון דחל עלה איסור טרפה מחיים שוב מחזקינן מאיסור אבמה"ח לאיסור טרפה וא"כ תקשה אמאי מותר לשוחטו ביו"ט הא צריכין לחוש מדאורייתא שמא ימצא טרפה לכך משני הגמרא ביוצא דופן:
אבל בהך ברייתא דושוין שאם נולד הוא ומומו עמו שפיר משני הגמרא בהפריס ע"ג קרקע דהאי ושוין קאי על הא דתני ברישא נולד בו מום ביו"ט ר"ש אומר אין זה מן המוכן וע"ז אומר ושוין שאם נולד הוא ומומו עמו שזה מן המוכן וא"כ האי ושוין קאי על דברי ר"ש אף דס"ל לר"ש דאם נולד מום ביו"ט דאין זה מן המוכן אפ"ה בנולד הוא ומומו עמו מודה שזה מן המוכן וא"כ כיון דקאי לר"ש א"ש דהא מבואר ביבמות (דף ל"ג) דבר קפרא סובר דלר"ש אין איסור חע"א אפי' באיסור ב"א ואף דביבמות (דף ל"ג) פריך הגמרא זר ששימש בשבת ובע"מ ששימש בטומאה ר"י אומר חייב שתים ר"ש אומר אינו חייב אלא אחת ואילו מליקה שיירה למאן שייריה אלימא לר"י השתא באיסור כולל מחייב באיסור ב"א מבעיא אלא לאו לר"ש ותיובתא דבר קפרא הרי דמוכח מזה דר"ש סובר איסור ב"א ז"א דהנה המחנה לוי הקשה דה"ל להגמ' למיפרך האי קושיא לר"ח ללישנא קמא דמוקים דפליגי באיסור ב"א ואליבא דר"י אבל לר"ש אינו חייב בב"א א"כ תקשה דאמאי שייר מליקה והנ"ל דלכאורה קשה מאי פריך הגמרא ואילו מליקה שייריה למאן אלימא לר"י השתא באיסור כולל מחייב בב"א מבעיא הא איתא ביומא (דף ל"ו) ועל עולה עון לקט כו' ר"ע אומר אין עולה באה אלא על עשה ועל לאו שניתק לעשה במאי קמיפלגי אר"י בלאו דנבלה קמפלגי ר"ע סבר לאו מעלי' הוא ורי"ה סבר לאו לאו מעלי' הוא וא"כ לפ"ז מאי פריך הגמרא נימא דלכך שייר ר"י מליקה דסובר כריה"ג דנבלה הוי לאו הנל"ע ואין לוקין עליו לכך שייר מליקה דאינו חייב שתים דהא אין לוקין על לאו דנבלה לכך לא קחשיב אך יש לומר דקושיית הגמרא שפיר דאיתא בתוספות שם ד"ה לאו דעל לאו דטרפה ס"ל לריה"ג נמי דלוקין עליו דהוי לאו מעליא וכיצד סדר מליקה חותך שדרה מפרקת עד שמגיע לסימנים ועי' ברמב"ם (פ"ו מהל' מעה"ק הל' כ"ג) וא"כ מכי תבר לי' שדרה ומפרקת הוי ליה טרפה ואיכא במליקה לאו דטרפה ג"כ א"כ ה"ל למיתני זר שאכל מליקה ג"כ דחייב שתים אף דסובר כריה"ג דלאו דנבלה הוי נל"ע אעפ"כ חייב שתים משום טרפה ומשום זרות ואין להקשות דאם כן אמאי קתני זר שאכל מליקה ר"ח אומר חייב שתים הא איכא שלש משום טרפה ונבלה דמכי תבר שדרה ומפרקת הוי טרפה ואם כן איכא במליקה תרי לאוי לאו דנבלה וטרפה וא"ל כיון דטרפה ג"כ משום נטילת חיותה היא וע"כ הוי בכלל נבלה ולא חייב אלא חדא ז"א דהא כתבו התו' בחולין (דף ל"ב) ד"ה ורמינהו דהיכא דהוי טרפה ונתנבלה אחר כך חייב משום טרפה ומשום נבלה וכן הקשה החמדת שלמה ביו"ד (סי' י"ב) ונשאר בצ"ע:
אך יש לומר דאיתא בחולין (דף כ') אמרי בני ר' חייא מצות מליקה מחזיר סימנים לאחורי העורף ומולק א"ד מחזיר דוקא וא"ד אף מחזיר א"כ א"ש דבני ר"ח מסתברא דס"ל כר"ח אם כן להאי לישנא דר"ח סבר מחזיר דוקא אם כן ליכא במליקה משום טרפה דהא הוא מחזיר סימנים לאחורי העורף ואפי' א"נ דאף מחזיר מ"מ לא פסיקא לי' למיתני חייב שלש דהא זהו דוקא אם לא החזיר אבל אם החזיר אין כאן טרפה ואם כן לא פסיקא ליה למיתני חייב שלש דמשמע לעולם והא בהחזיר אין כאן לאו דטרפה והשתא לפ"ז א"ש דעל ר"ח ליכא קושי' דאמאי שייר מליקה דיש לומר דר"י סבר דאין לוקין על לאו של נבלה וא"ל דהא מ"מ הוי טרפה ז"א דר"ח לשיטתי' אזיל דאמרי בני ר"ח מצות מליקה מחזיר סימנים כו' ואיכא לישנא דמחזיר דוקא וא"כ ליכא במליקה לאו דטרפה ואפי' א"נ דאף מחזיר מ"מ לא פסיקא לי' לר"י למיתני חייב שתים בזר שאכל מליקה דומיא דאינך דהא זהו דוקא בלא החזיר אבל בהחזיר אין כאן טרפה וא"כ כיון דלא הוי בכל גווני דמשכחת לה לפעמים דאינו חייב אלא אחת לכך לא קחשיב דלא הוי דומיא דאינך דהנהו לעולם חייב שתים בזר ששימש בשבת ובע"מ ששימש בטומאה א"כ לר"ח ליכא קושיא דר"ח לשיטתי' אזיל ובפרט דהוכחתי דע"כ ר"ח מוכרח לסבור כבני ר"ח דאל"כ ה"ל למחשיב שלש כנ"ל אך זהו דוקא לר"ח אבל אנן דקי"ל דלא כר"ח דאית' בחולין (דף כ') הנ"ל אר"י יקבלו הרובין את תשובתן דקתני נמצא כשר בשחיטה פסול במליקה כשר במליקה פסול בשחיטה למעוטי מאי לאו למעוטי מחזיר סימנים לאחורי העורף דלא אר"י למעוטי מוליך ומביא הניחא למ"ד מוליך ומביא במליקה פסול אלא למ"ד כשר מאי איכא למימר בני ר"ח סברי לה כמ"ד מוליד ומביא במליקה פסול והנה הרמב"ם (פ"ו מהל' מעה"ק) הנ"ל פסק דמוליך ומביא במליקה כשר וא"כ לפ"ז מחזיר סימנים לאחורי העורף פסול לכך פריך הגמרא שפיר תיובתא דבר קפרא דהא אנן קיי"ל דמחזיר סימנים פסול וא"כ במליקה לעולם הוי לאו דטרפה וא"כ תקשה למאן שייריה:
וא"כ א"ש דשפיר דחי הגמרא הב"ע שהפריס ע"ג קרקע די"ל דהכא קאי הגמרא בשיטת ר"ח דאף מחזיר סימנים לאחורי העורף וא"כ עדיין י"ל דר"ש ס"ל דאף באיסור ב"א אינו חל והא דשייר מליקה הוא משום דס"ל דנבלה הוי לאו הנל"ע וטרפה לא הוי משום דמשכחת לה שהחזיר הסימנים והנה בתוספות שם ד"ה אמר ר"י כו' מבואר דמאן דס"ל דבאיסור ב"א אין אחע"א אינו חל רק האיסור החמור בלחוד וא"כ לר"ש אף אם נימא דבית הרחם יש בו משום ריסוק אברים והוי איסור ב"א אפ"ה אינו חל האיסור טרפה רק האיסור אבמה"ח בלחוד דחמור שכן נוהג איסורו בב"נ כמבואר בחולין (דף ק"ב), ואינו חל האיסור טרפה רק לאחר שחיטה כשיופקע האיסור אבמה"ח א"כ בכה"ג אין מחזיקין מאיסור לאיסור לכך מותר לשוחטה ביו"ט אף דקיימא לן הלכה צריכה בדיקה משום דאין צריכין לחוש מדאור' דילמא ימצא טרפה משום דמוקמינן אותה בחזקת כשרות:
הרי דמוכח מזה דלכך מותר לשחוט עוף הנדרס משום דמוקמינן אותה אחזקת כשרות א"כ מיושב שיטת הרמב"ם דפסק דמותר לשחוט עוף הנדרס ביו"ט משום דהרמב"ם לשיטתו דפסק (בה' מ"א פ"ה ה"ח) דהתולש חלב מן החי ואכלו לוקה שתים משום אבמה"ח ומשום חלב אלמא דס"ל דבהמה בחיי' לאברים עומדת דאל"כ היכי אתי איסור אבמה"ח דחייל בשעת תלישה וחל אאיסור חלב דקדים וע"כ דס"ל דבהמה בחיי' לאברים עומדת וכן מבואר באחרונים דלא כהלח"מ וא"כ בספק טרפה אין מחזיקין מאיסור לאיסור לכך מותר לשחוט עוף הנדרס ביו"ט משום דמוקמינן אותה בחזקת כשרות:
ז ובזה נ"ל ליישב הגמ' דביצה (דף כ"ז) דגרסינן שם ר"י נשיאה ה"ל ההוא בוכרא שדרי' לקמי' דר' יצחק נפחא סבר דלא למחזיה א"ל ר' ירמיה ואיתימא ר' זריקא ר"י ור"ש הלכה כר"י א"ל ר"א מ"ט לא שבקתינהו לרבנן למעבד עובדא כר"ש א"ל ואת מה בידך א"ל הכי אמר ר' זירא הלכה כר"ש אמר מאן דהוא אזכי ואסק להתם ואגמרה לשמעתא מפומיה דמרה כי סליק להתם כו' א"ל אנא מסתברא אמרי מדקתני במתניתין ר"ש אומר כו' אין זה מן המוכן וקתני לה בברייתא בלשון חכמים ש"מ מסתברא כוותי' והנה המפרשים תמהו אהא דאמר אזכי ואסק להתם ואגמרה לשמעתא מפומיה דר"ז למה היה קשה לו להאמין דר"ז פסק הלכה כר"ש:
אבל לפי מה שביארתי ניחא דבאמת יש לומר דהבין התלמיד דטעמא דר"ז דס"ל הלכה כר"ש הוא מדקתני במתניתין רש"א כל שאין מומו ניכר כו' אין זה מן המוכן וקתני לה בברייתא בלשון חכמים ש"מ מסתברא כוותיה רק דלר"ז לשיטתו שפיר תמה דלדידיה לא מוכח מידי דאיתא לקמן (דף ל"ד) בעי מיני' ר"י מר' זירא עוף הנדרס מהו לשוחטו ביו"ט כו' א"ל תנינא אין מלבנין את הרעפים לצלות בהן כו' ואמר רבב"ח אר"י מפני שצריך לבודקן כו' אלמא דס"ל לר"ז דעוף הנדרס, אסור לשוחטו ביו"ט א"כ לר"ז לשיטתו לא מוכח מהא דתני לה בלשון חכמים די"ל דלכך תני הברייתא בלשון חכמים כדי לאשמעינן דבה"ר אין בו משום ריסוק אברים דכיון דתני בלשון חכמים א"כ האי ושוין שאם נולד הוא ומומו עמו קאי על דברי חכמים דאף דס"ל לחכמים דא"ז מן המוכן אפ"ה בנולד הוא ומומו עמו מודים שזה מן המוכן וא"כ ליכא לשנויא דבאמת בה"ר יש בה משום ריסוק אברים והא דמותר לשוחטה ביו"ט. הוא משום דמיירי בהפריס ע"ג קרקע דא"כ תקשה אמאי מותר לשוחטה ביו"ט ניחוש דילמא ימצא טרפה דהא לר"ז לשיטתו אסור לשחוט ביו"ט דבר הצריך בדיקה:
ואין לומר דבזה אף ר"ז מודה דמותר לשוחטה ביו"ט דאין צריכין לחוש שמא ישתכח טרפה משום דמוקמינן אותה אחזקת כשרות דהוי חזקה דאתיא מכח רובא דרוב בהמות כשרות הם והא דאוסר ר"ז בעוף הנידרס לשוחטו ביו"ט הוא לפי מה דמבואר בכו"פ (סי' י"ד) דאף אם נימא דבהמה בחייה לאברים עומדת מ"מ בעוף מודים כו"ע דלגדל ביצים עומדת וא"כ כיון דבעוף חל עלה איסור טרפה מחיים א"כ הא ליכא חזקת כשרות לעוף הצריך בדיקה משום דמחזקינן מאיסור אבמה"ח לאיסור טרפה לכך אסור לשוחטו ביו"ט א"כ זהו דווקא בעוף אבל בבהמה י"ל דאף ר"ז מודה דמותר לשוחטה ביו"ט משום דסובר כמ"ד דבהמה בחייה לאברים עומדת א"כ לא שייך לומר דמחזיקין מאיסור לאיסור ומוקמינן אותה אחזקת כשרות ז"א דהא אנן קיי"ל דאיסור חע"א באיסור ב"א א"כ הא א"נ דבה"ר יש בו משום ריסוק אברים שוב הוי איסור ב"א דמיד כשנולדה חלה עלה איסור טרפה ואיסור אבמה"ח בב"א וכיון דחייל עלה איסור טרפה מחיים א"כ שוב ליכא לאוקמי בחזקת כשרות דמחזיקינן מאיסור לאיסור וע"כ דמוכח דבית הרחם אין בו משום ריסוק אברים:
ח אמנם זהו דווקא אי תני לה בלשון חכמים אבל אי הוי תני רש"א אין זה מן המוכן לא הוי מוכח דבה"ר אין בו משום ריסוק אברים משום דר"ש לשיטתו אזיל דס"ל ביבמות (דף ל"ג) דאין איסור חע"א אף באיסור ב"א וא"כ שפיר מצינן לאוקמי דמיירי בהפריס ע"ג קרקע ואעפ"כ מותר לשוחטה ביו"ט דכיון דאיסור טרפה אינה חלה עלה מחיים שוב מוקמינן אותה אחזקת כשרות וא"כ לר"ז לשיטתו דס"ל דעוף הנדרס אסור לשוחטו ביו"ט לא מוכח מהא דתני לה בלשון חכמים דהילכתא כוותיה דיש לומר דלכך תני לה בלשון חכמים להורות דבה"ר אין בו משום ריסוק אברים וע"ז השיב לו ר"ז דאף לשיטתו מוכח מהא דתני בלשון חכמים דהילכתא כוותי' לפי מה דמבואר בכו"פ (סי' ט"ו) דהא דמשני הגמ' בחולין בהפריס ע"ג קרקע ולא משני דמיירי בהלכה דבזה אין צריך בדיקה רק דא"כ תקשה למ"ד יש מוקצה לחצי שבת א"כ מיד כשנולדה קודם שהלכה היתה מוקצה דאולי לא תלך ותהיה אסורה בשחיטה מחמת ריסוק אברים א"כ אף כשהלכה אח"כ אפ"ה הוי מוקצה כיון דאיתקצאי בתחלה לכך מוקי הגמ' בהפריס ע"ג קרקע דזה משכחת לה דמיד כשנולדה פשטה רגליה לעמוד כמו שפירש"י א"כ כ"ז למ"ד יש מוקצה לחצי שבת אבל ר' זירא י"ל דסובר דאין מוקצה לחצי שבת א"כ לדידיה ל"ש לומר דלכך תני לה בלשון חכמים כדי שלא נוכל לדחות דמיירי בהפריס ע"ג קרקע דז"א דאף לדברי חכמים נוכל לאוקמי דמיירי בהלכה דבכה"ג א"צ בדיקה ומותר לשוחטה ביו"ט כיון דאין מוקצה לחצי שבת ולא מוכח דבה"ר אין בה' משום ריסוק אברים א"כ אמאי תני לה בלשון חכמים ש"מ דמסתברא כוותיה:
וא"כ לפ"ז הא מוכח דהר"ן דפסק דעוף הנדרס אסור לשוחטו ביו"ט דס"ל דמחזיקין מאיסור לאיסור א"כ הא נסתרה הוכחתי שהוכחתי כשיטת הר"ן דהשוחט לעו"ג הוי נבלה משום דאיהו לא אסר לה דאל"כ מאי קאמר ר"י מתני' דלא כר"א הא כיון דלא הוי אלא ספק אם חישב לעו"ג הוי ספק דרבנן ולקולא וע"כ דהשוחט לעו"ג הוי ודאי נבלה כנ"ל הא אף א"נ דהשוחט לעו"ג לא הוי נבלה מ"מ הוי ודאי נבלה משום דלענין אכילה מחזקינן מאיסור אבמ"ה לאיסור תקרובות כיון דלהר"ן מוכח דמחזקינן מאיסור לאיסור ז"א די"ל דהר"ן ס"ל דאף א"נ דאין מחזיקינן מאיסור לאיסור היינו דלא ליהוי ודאי איסור מצד האיסור הראשון כיון דהאיסור הראשון כבר חלף לו אבל מ"מ לא שייך להעמידה בחזקת היתר לענין הספק שנולד לן מפאת האיסור השני משום דהא שם היתר ג"כ לא היה חל על החתיכה כל זמן שהיה עליה איסור הראשון והוי כמו דליכא חזקה לא לאיסור ולא להיתר לכך פסק שפיר הר"ן דעוף הנדרס אסור לשוחטו ביו"ט משום דה"ל ספק דאורייתא ואעפ"כ מוכח דהשוחט לעו"ג הוי נבלה דאל"כ הא לא הוי אלא ספק נבלה אף לענין אכילה מצד תקרובות כיון דאין מחזיקין מאיסור לאיסור שיהיה ודאי וספק אינו גורר ספק וע"כ דמוכח מזה כשיטת הר"ן ומה שהקשיתי מהא דחולין יתבאר במ"א ואכ"מ:
ט אמנם לכאורה יש לחלק דאימתי אמרי' דהודאי מכריע את הס' הוא דוקא בזה הדבר גופא כגון בס' טומאה ברה"י והוציאו לרה"ר דכיון דברה"ר מחזקינן אותו לחי ממילא מכריע את הס' טומאה ברה"י כיון דהוי בחדא מילתא בטומאה גופה אבל להחזיק מאיסור אכילה לאיסור הנאה אפ"ל דל"א בזה דהודאי מכריע את הס' כיון דלא הוי בחדא מילתא אף דהוי תרתי דסתרי דכיון דמחזקינן שאסורה באכילה משום דחישב לעו"ג א"כ ממילא אסורה בהנאה ג"כ אעפ"כ י"ל דכיון דהוי ענינים נפרדים אין אחד מכריע את חבירו וכל חד תיקום אדוכתיה אמנם יש להוכיח דלהר"ן לשיטתו מוכרחים לומר דאף בשני דברים נפרדים ג"כ הודאי מכריע את הס' דאיתא בנדה (דף נ"ט) האשה שהיתה עושה צרכיה וראתה דם ר"מ אומר אם עומדת טמאה אם יושבת טהורה ר' יוסי אומר בין כך ובין כך טהורה והנה הר"ן בתשובה ובחידושיו כתב דטעמא דר"מ דס"ל דעומדת טמאה משום דר"מ לשיטתו דחייש למיעוטא וכיון דעל צד המיעוט יש דהדור מי רגלים למקור ואייתי דם לכך טמאה לר"מ:
ולכאורה דברי הר"ן תמוהים בתרתי חדא דהא איתא לעיל (דף י"ד) ואמר ר"ז כשטימא רבי כר"מ כו' דתניא האשה שהיתה עושה צרכיה כו' ר"מ אומר אם עומדת טמאה א"ל ר"א לר"ז והא אריב"ח כשטימא ר"מ לא טימא אלא משום כתם ואילו רבי משום נדה קאמר א"ל אנן הכי קאמרינן כי איתמר ההיא משום נדה איתמר אלמא דר"מ מטמא ודאי משום נדה ואילו לשיטת הר"ן אינו אלא טמא מספק לר"מ ועוד דא"כ אמאי פליג ר' יוסי וס"ל דבין כך ובין כך טהורה הא מבואר ביבמות (דף ס"ז) דר' יוסי ס"ל דבת ישראל שנשאת לכהן והניחה מעוברת ויש לו בנים לא יאכלו עבדיה בתרומה מפני חלקו של עובר ורשב"י ס"ל דיש לה בנים יאכלו ואמרינן התם הטעם דסמוך מיעוטא דמפילות למחצה נקיבות א"כ מוכח דר' יוסי ס"ל דחיישינן למיעוטא וא"כ במאי פליגי ר"מ ור"י [בשלמא בלא שיטת הר"ן י"ל בפשיטות דר"מ ס"ל דעומדת טמאה משום דרוב דמים מן המקור ותלינן דבודאי בא מן המקור לכך טמאה ודאי אמנם לשיטת הר"ן תקשה]:
י אבל לפי הנ"ל ניחא די"ל דר"מ ור"י פליגי בפלוגתא אחרינא ולשיטתייהו אזלי דהנה לכאורה קשה לי האיך משכחת ס' נדה לפי מה שהוכחתי דאם נתהוה נדבר א' ספק וודאי הודאי מכריע את הספק א"כ תקשה האיך משכחת ספק נדה הא כיון דבהאי ספיקא אם ראתה דם הוי ספיקא אם אסורה משום נדה או לא וגם אם היא טמאה משום נדה וא"כ כיון דלענין טומאה קיי"ל דס' טומאה ברה"י ספיקו טמא ודאי ומחזקינן שהדם בא מן המקור א"כ אף לענין איסור נדה ג"כ תהיה אסורה משום נדה דכיון דלענין טומאה מחזקינן שהדם בא מן המקור א"כ ממילא הודאי מכריע את הס' דנדה ותהיה אסורה משום נדה ג"כ אמנם ז"א לפי מה דמבואר בתוס' לעיל (דף י"ז) ד"ה ואין שורפין עליו את התרומה תימא כיון דהוי ס' טומאה וברה"ר טהור, ודאי וברה"י טמא ודאי ושורפין וי"ל דמסוטה לא ילפי' טומאה דאתי ע"י ראיית גופה לכן בכל מקום ספק וא"כ א"ש דבס' נדה אף לענין טומאה הוי ספק משום דהוי טומאה דאתי על ידי ראיה ולא ילפינן מסוטה:
אמנם עדיין תקשה לפי מה דאיתא בנדה (דף מ"א) אמר ר' יוחנן מקור שהזיע כשתי טיפי מרגליות טמאה כו' אלא לטומאת ערב משום דס"ל כרשב"ג דמקור מקומו טמא לכך טמאה האשה משום הדם שנגע בבשרה דהוי אב הטומאה וא"כ עדיין תקשה נהי דספק דאתי' ע"י ראיה לא ילפינן מסוטה והוי טמאה רק מס' אעפ"כ הא לא שייך רק לענין הטומאה שאנו רוצים לטמאה מטעם רואה אבל מ"מ הא יש כאן עוד טומאה אחרת מחמת הדם שבא מן המקור והוי אב הטומאה ומטמא להאשה במגע ביציאתה לחוץ וא"כ כיון דלענין טומאה דאתיא ע"י מגע ילפינן מסוטה וברה"י טמאה ודאי א"כ עדיין תקשה הא כשמספקא לן לענין טומאת ערב אם היא טמאה משום מגע או לא מחזיקינן שהדם בא מן המקור וטמאה טומאת מגע א"כ ממילא הוודאי דטומאה יכריע הספק דאיסור נדה ותהיה אסורה משום נדה ג"כ:
והנ"ל ליישב דאיתא במנחות (דף כ"ד) בעי רבא עשרון שחלקו ונטמא אחד מהן והניחו בביסא וחזר טבול יום ונגע באותו טמא מהו מי אמרינן שבע ליה טומאה או לא כו' ומסקנת הגמ' דטומאה חמורה על טומאה קלה בוודאי חיילא וכן טומאה בבת אחת שתיהם חלין אבל קלה על חמורה לכ"ע אין טומאה חלה על טומאה ועי' במ"ל (פ"ב מה' אבות הטומאה) שהאריך בזה עיי"ש ואיתא בנדה (דף מ"ב) איבעיא להו אותו מקום של אשה בלוע הוי או בית הסתרים הוי למאי נ"מ כגון שתחבה לה חבירתה כזית נבלה א"א בלוע הוי טומאה בלועה לא מטמאה וא"א בית הסתרים הוי נהי דבמגע לא מטמאה במשא מיהו מטמא כו' רבא אמר בית הסתרים הוי עיי"ש וא"כ אתי שפיר דלא שייך לומר דהוודאי דטומאת מגע יכריע את הספק דאיסור נדה דהא אין כאן מקום לחול טומאת מגע כלל דהא קיי"ל כל הנשים מטמאין בבית החיצון וא"כ מיד כשבא הדם לבית החיצון נטמאת משום טומאת ראיה ואז אינה טמאה משום טומאת מגע דהא אותו מקום בית הסתרים הוי ובית הסתרים במגע לא מטמא ואימתי נטמאה משום טומאת מגע הוא רק כשיוצא הדם לחוץ דאז נוגע בבשרה וא"כ הא אין טומאה קלה דטומאת מגע דהוי טומאת ערב מצי חיילא על טומאת ראיה שבא מקודם דקלה על חמורה לא חייל לכ"ע בזה א"ז וא"כ אין כאן איסור טומאת מגע כלל דאין לה מקום לחול וא"כ לא שייך לומר דטומאת מגע יכריע את הספק דאיסור נדה דהא אם נחזיק דטמאה טומאת מגע משום דהדם בא מן המקור א"כ הא ממילא אין כאן טומאת מגע משום דכיון דהדם בא מן המקור א"כ הא נטמאה טומאת ראיה מקודם ואין טומאה חל על טומאה וכיון דלא ילפינן ספק טומאת ראיה מסוטה גם טומאת ערב אינה טמאה וודאית ברה"י:
יא אמנם זהו רק אם נימא דטומאת בית הסתרים אינו מטמא אבל אם נימא דטומאת בית הסתרים מטמא א"כ הא תיכף כשיצא הדם לבית החיצון נטמאה טומאת מגע מהדם מה שנוגע בבשרה וא"כ באין כאחת הטומאת ראיה והטומאת מגע דמיד כשבא לבית החיצון דנטמאה משום טומאת ראיה נטמאה ג"כ משום טומאת מגע ובבת אחת הא חל אף קלה על חמורה כמבואר במנחות הנ"ל [ועי' בתוס' נדה (דף מ"ב) בד"ה ואמאי ויש להאריך בזה ואכ"מ] וא"כ א"ש די"ל דר' מאיר ור' יוסי דפליגי באשה שהיתה עושה צרכיה וראתה דם דר"מ אומר דעומדת טמאה ור"י סובר דעומדת טהורה לשיטתייהו אזלי דאיתא בחולין (דף ע"ב) שחט את אמו ואח"כ חתכו הבשר מגע נבלה דברי ר' מאיר כו' ופריך הגמ' אמאי טומאת בית הסתרים היא וטומאת בית הסתרים לא מטמא לימא ר"מ לטעמיה דתנן שלשה על שלשה שנחלק טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס דברי ר"מ ותניא אמר ר' יוסי וכי באיזה מדרס נגע זה כו' עיי"ש אלמא דפליגי ר"מ ור"י דר"מ סובר דטומאת בית הסתרים מטמא ור"י סוגר דטומאת בית הסתרים לא מטמא:
וא"כ א"ש דבאמת כ"ע מודים דבעומדת אינה אלא ספק דילמא הדור מי רגלים למקור ואייתי דם רק דר"מ לשיטתו אזיל דס"ל דטומאת בית הסתרים מטמא וא"כ כיון דמספקא לן בין לענין איסור נדה ובין לענין טומאת מגע אם הדם בא מן המקור וטמאי טומאת מגע או דבא מן הצדדים וטהורה וא"כ כיון דלענין טומאת מגע מחזיקינן שהדם בא מן המקור דהא קי"ל ספק טומאה ברה"י ספיקא טמא וודאי לכך הוודאי מריע הספק דאיסור נדה ג"כ ואסורה משום נדה ג"כ כיון דטומאת בית הסתרים מטמא א"כ הא חל טומאו מגע ג"כ משום דהוי איסור בת אחת כנ"ל אבל ר"י לשיטתו דס"ל דטומאת בית הסתרים אינו מטמא א"כ הא אין כאן טומאת מגע כלל משום דאינו חל על טומאת ראה דקודם לכך ס"ל דעומדת טהורה משום נדה משום ראינו אלא ספק ויסבור הר"ן כשיטת הר"ח בנדה (דף י"ד) דר' יוסי מטמא משום כתם עיי"ש וא"כ א"ש דאף דר' יוסי ג"כ חייש למיעוטא אעפ"כ פליג על ר"מ משום ולשיטתו אזיל דס"ל דטומאת בית הסתרים אינו מטמא והא דפי' הר"ן דטעמא דר"מ משום דחייש למיעוטא משום דאי לא היה חייש למיעוטא א"כ אף א"נ דלענין טומאה לא אזלינן בתר רובא וטמאה ודאי אעפ"כ אינו יכול להכריע הס' דטומאה הס' דאיסור דהא כיון דאזלינן בתר רובא א"כ הוי ודאי לענין איסור דהדם הוא מן הצדדין א"כ הא אין ודאי יכול להכריע את הודאי כמו שביארתי לעיל דלכך ס"ל לרבנן דכשהוא ברה"י טמא וודאי וברה"ר טהור משום דאין הודאי מכריע את הודאי לכך מפ' דר"מ לשיטתו דחייש למיעוטא וא"כ כיון דלר"מ הוי ספק אף לענין איסור א"כ שוב הודאי דטומאה מכריע את הספק דאיסור לכך ס"ל דעומדת טמאה ודאי:
וא"ל דתינח היכא דראתה ברה"י א"כ הוי ספק טומאה ברה"י לכך טמאה ודאי אבל היכא דראתה ברה"ר א"כ כיון דס' טומאה ברה"ר טהור אמאי מטמא ר"מ ז"א דאיתא בתוס' סוטה (דף כ"ח) בד"ה ברשות הרבים כו' ונראה דלא חשבינן טומאה ברה"ר אלא היכא דספיקא היתה יכולה להיות גלויה לכל כגון ההיא דנזיר ותשעה צפרדעים ושרץ אחד ביניהם אבל ההיא דנדה המגע ודאי הוא שנגעה במטה ואין ספק אלא אם ראתה או לאו ומקום המקור מקום סתר הוא ולא שייך למימר ביה רה"ר אפי' אם נולד ספק ראייתה ברה"ר א"כ א"ש דהס' אם הוא מהמקור או מהצדדין הוי ס' טומאה ברה"י אף אם ראתה ברה"ר הרי דמוכח מזה דאמרינן דהודאי מכריע את הספק אף בדברים נפרדים כגון מטומאה לאיסור א"כ ה"ה דהודאי דאכילה מכריע את הס' דאיסור הנאה א"כ שפיר קאמר ר' יוחנן מתני' דלא כר"א:
יב ובזה נ"ל ליישב הא דגרסינן בנדה (דף כ"א) אלא אמר רנב"י באפשר לפתיחת הקבר בלא דם קמיפלגי ובפלוגתא דהני תנאי דתניא קשתה שנים ולשלישי הפילה וא"י מהו הר"ז ספק זבה ספק יולדת ומביאה קרבן ואינו נאכל ר' יהושע אומר מביאה קרבן ונאכל שא"א לפתיחת הקבר בלא דם וקשה מאי קאמר בפלוגתא דהני תנאי הא י"ל דגם רבנן דר' יהושע ס"ל דא"א לפתיחת הקבר בלא דם והא דס"ל דמביא קרבן ואינו נאכל הוא דסוברים דהא דאמרינן דא"א לפתיחת הקבר בלא דם אין זה בגדר וודאי רק בגדר הרוב דרוב נשים רואות דם בעת פתיחת הקבר אבל מ"מ איכא מיעוטא דאינם רואין בעת פתיחת הקבר וא"כ א"ש דהנה הרז"ה הקשה מה בכך דא"א לפתיחת הקבר בלא דם מ"מ מנ"ל שהדם הוא מד' מיני דמים הטמאים באשה דילמא דם טהור הוא ותי' דרוב דמים הבאים מן המקור של ארבעה מיני דמים הם והנה הר"ן בחולין (דף ס"ד) הקשה אהא דפריך הגמ' על הברייתא דלוקחין ביצים מן העו"ג ואין חוששין משום נבלות ודילמא דעוף עמא נינהו וקשה מאי פריך הא צריכין למיזל בתר רובא והרוב מעופות טהורין ותי' דכיון דאיכא תרי מיעוטא נגד הרוב כשירין מיעוטא דנבלות ומיעוטא דמעופות טמאין מצטרפין הני תרי מיעוטא נגד הרוב והוי מחצה על מחצה וא"כ לפ"ז א"ש דלכך ס"ל לרבנן דמביא קרבן ואינו נאכל אף דסוברים ג"כ דרוב נשים רואין דם בעת פתיחת הקבר רק כיון דסוברים דהוא בגדר רוב א"כ הא איכא תרי מיטועא נגד הרוב דרואין דם מיעוט נשים דאינם רואין דם ואף מן הרוב דרואין דם הא איכא מיעוטא דרואין דם טהור כמו שהקשה הרז"ה הנ"ל דאף דרוב דמים מן המקור אעפ"כ הא איכא מיעוטא דדם טהור וא"כ כיון דאיכא תרי מיעוטא נגד הרוב דרואין דם עמא בעת פתיחת הקבר מרעא להו להרוב והוי מחצה על מחצה לכך ס"ל לרבנן דמביא קרבן ואינו נאכל ור' יהושע סובר דהוא בגדר וודאי הא דא"א לפתיחת הקבר בלא דם לכך ס"ל דמביא קרבן ונאכל:
א"כ כ"ז הוא רק לענין אכילת הקרבן אבל לענין איסור נדה אף רבנן דר' יהושע מודים דאסורה כיון דהוי ספיקא אם רואין דם טמא בעת פתיחת הקבר הוי ספק איסורא ולחומרא בשלמא בלא"ה לא קשה אף דס"ל לרבנן דמתני' דאפשר לפתיחת הקבר בלא דם אעפ"כ אף דיש צד אפשר בלא דם מ"מ מידי ספיקא לא נפקא וצריכה להיות טמאה מספק זה אינו כיון דהו' ספק אם ראתה כלל דם או לא צריכין לאוקמא אחזקתה דאשה בחזקת טהרה עומדת אבל השתא תקשה כיון דס"ל דרוב נשים. רואין דם בעת פתיחת הקבר רק דמצרפינן מיעוטא דרואין דם טהור א"כ כיון דוודאי ראתה רק דמספקינן אם היה דם, עמא או דם טהור לא שייך לאוקמת אחזקת טהרה דהא איתרע חזקתה כיון דוודאי ראתה כמו דס"ל להתוס' בקדושין (דף פ') ובנדה (דף י"ח) גבי רוב תינוקות מטפחין היינו בעיסה אבל אם ודאי נגע איתרע החזקת טהרה וכן מבואר בפני יהושע בגיטין (דף כ"ח) באריכות עיי"ש וא"כ כיון דעל הך צד מיעוטא דרואין דם בעת פתיחת הקבר רק דמספקא לן אם ראתה דם טהור או לא צריכא להיות אסורה מספיקא משום דאיתרע חזקתה א"כ הא משום הך מיעוטא דאינם רואין כלל, בעת פתיחת הקבר א"א לטהר דהא חד מיעוטא לא נחשב כלל:
יג והנ"ל ליישב ואומר דזה הכלל דהא דאמרינן דמצרפינן תרי מיעוטא בהדדי והוי מחצה על מחצה הוא דווקא במקום דהתרי מיעוטא מורין על דבר אחד אבל בנידון דידן כיון דקיי"ל מקור מקומו טמא ומקור שהזיע כשתי טיפי מרגליות טמאה טומאת ערב משום טומאת מגע דנגע הדם בבשרה כמבואר בנדה (דף מ"א) עיי"ש א"כ כיון דהני תרי מיעוטא אינם דומין להדדי דלהך צד מיעוטא דאינם רואין דם כלל בפתיחת הקבר א"כ היא טהורה לגמרי אבל להך צד מיעוטא דרואין דם טהור א"כ אף דאינה טמאה טומאת שבעה מ"מ הא טמאה טומאת ערב כיון דמקור מקומו טמא א"כ אף הדם טהור ג"כ טמא משום דנוגע במקור ואח"כ נוגע בבשרה כמבואר בנדה (דף מ"א) הנ"ל א"כ כשנחקור אם היא טמאה טומאת מגע או לא מחליטין הדבר שהיא טמאה טומאת ערב כיון דרוב נשים רואות דם בעת פתיחת הקבר א"כ הא היא טמאה וודאי משום הרוב דהא לענין טומאת ערב אין נ"מ בזה אם היה דם עמא או דם טהור דאף בדם טהור ג"כ טמאין טומאת ערב וא"כ כיון דלענין טומאת ערב מבטלינן הך מיעוטא שאינם רואין דם בפתיחת הקבר ומחזקינן מנך הרוב דרואין דמים בפתיחת הקבר דוודאי ראתה דם וטמאה עומאת מגע וא"כ כיון דלענין טומאת מגע מחזיקינן דוודאי ראתה שוב א"א לצרפו להך מיעוטא דאינם רואין דם אף לענין טומאת שבעה כיון דכבר החלטנו לענין טומאת מגע דוודאי ראתה הוי הך מיעוטא דלא ראתה כמאן דליתא:
וכה"ג מבואר בתוס' בכורות (דף כ') ד"ה לקולא דהא דאין הולכין בממון אחר הרוב הוא דווקא במקום דאין הנ"מ מהרוב רק לענין ממון אבל במקום דנ"מ מהרוב בין לענין ממון בין לענין איסור א"כ כיון דלענין איסור הולכין אחר הרוב ומחזיקינן מצד הרוב שכן הוא שוב הולכין אחר אותו הרוב אף לענין ממון דכוודאי מיחשיב עיי"ש וא"כ ה"ה הכא לא מצרפינן הך מיעוטא כנ"ל וא"כ שפיר קאמר ר"נ ובפלוגתא דהני תנאי דע"כ צריכין לומר דס"ל לרבנן דר' יהושע דהוי ספק אם רואין דם בפתיחת הקבר דל"ל דהוא בגדר רוב דא"כ אמאי אינו נאכל הקרבן כיון דלא שייך לצרף הני מיעוטא בנידון דידן וא"כ לכך ס"ל לרבנן דמתניתן דטהורה משום דמוקמינן אותה אחזקת טהרה כנ"ל:
אמנם עדיין תקשה מנ"ל דס"ל לרבנן דר' יהושע דמקור מקומו טמא דילמא ס"ל לרבנן כר"ש דס"ל בנדה (דף מ"א) מקור מקומו טהור וא"כ שוב יכולין להצטרף הני תרי מיעוטא להדדי כיון דשניהם מורים על דבר אחד דאינה טמאה כלל והנ"ל דמוכרחים לומר דרבנן ס"ל דמקור מקומו טמא דלכאורה קשה אמאי ס"ל דמביא קרבן ואינו נאכל הא כיון דמספקא לן בין לענין טומאת שבעה ובין לענין איסור נדה אם ראתה דם או לא ולענין טומאה מחזקינן דוודאי ראתה דם וטמאה דהא קיי"ל ספק טומאה ברה"י ספיקא טמא וודאי א"כ הוודאי דטומאה יכריע הספק דאיסור נדה ותהא אסורה וודאי משום נדה כמו שהקשיתי לעיל דאף דספק טומאת ראיה לא ילפינן מסוטה אם כן בספיקא צריכין לאוקמא אחזקת טהרה אעפ"כ עדיין תקשה הא קיי"ל בנדה (דף נ"ד) דדם נדה מטמא במגע וא"כ קשה אף למ"ד דמקור מקומו טהור מ"מ הא איכא טומאת מגע מלבד טומאת ראיה מה שנוגע הדם בבשרה וא"כ כיון דלענין טומאת מגע טמאה וודאי מספק אף במקום דאיכא חזקת טהרה כמבואר בתוס' ריש נדה ד"ה והלל כו' וא"כ יכריע את הספק דאיסור נדה: והנ"ל לומר בזה דהא דאמרינן דהוודאי מכריע את הספק הוא דווקא במקום שא"א בשום אופן למיפלג הוודאי מהספק כגון גבי המסוכן ברה"י והוציאו לרה"ר כיון דברה"ר מחזקינן אותו לוודאי חי ממילא מכריע את הספק דהיה מקודם ברה"י ג"כ חי אבל בנידון דידן כיון דקיי"ל דמקור מקומו טמא וא"כ אף אם ראתה דם טהור אעפ"כ טמאה טומאת מגע א"כ לא שייך לומר דהוודאי דטומאת מגע יכריע את הספק דאיסור נדה כיון דהאיסור נדה וטומאת מגע אינו תליא בהדדי דהא אף בראתה דם טהור ג"כ טמאה טומאת מגע א"כ לא שייך לומר דהוודאי דטומאת מגע יכריע הספק דאיסור דהא יכול להיות שטמאה טומאת מגע ולא תהיה אסורה משום נדה דראתה דם טהור אף דבאמת מחזיקינן דראתה דם טמא דרוב דמים הבאים מן המקור דם טמא הוא מ"מ לא שייך לומר דהוודאי יכריע את הספק רק במקום דתליא בהדדי על כל צד אבל בנידון דידן כיון דמשכחת לפעמים שתהיה טמאה מגע ולא תהיה אסורה משום נדה א"כ כיון דאינו מוכרח על כל צד הוודאי דטומאה והספק דאיסור א"כ לא שייך לומר דהוודאי יכריע את הספק כיון דבעצם לא סתרי אהדדי:
אמנם כ"ז אי נימא דמקור מקומו טמא אבל אי נימא דמקור מקומו טהור א"כ לא משכחת טומאת מגע רק בד' דמים טמאים דבדם טהור דאינה טמאה משום נדה אף הדם אינה טמא וכן מבואר באחרונים דלמ"ד מקור מקומו טהור אף ברואות שלא בהרגשה ג"כ טהור הדם דכיון דאינה טמאה משום ראיה אף הדם טהור א"כ כיון דטומאת מגע ואיסור נדה תליא בהדדי א"כ ממילא הודאי דטומאת מגע יכריע את הספק דאיסור נדה וא"כ תקשה אמאי מביאה קרבן ואינו נאכל וע"כ דס"ל לרבנן דמקור מקומו טמא דאל"כ תקשה אמאי אינו נאכל נימא דהספק דטומאת מגע יכריע הספק דאיסור נדה כנ"ל וא"כ ל"ל דטעמייהו דרבנן דס"ל דאינו נאכל משום דסמכינן מיעוטא להדדי והוי פלגא ופלגא דהא אין מורין המיעוטין על דבר אחד כנ"ל וע"כ דס"ל דאפשר לפתיחת הקבר בלא דם לכך שפיר קאמר ובפלוגתא דהני תנאי [והרז"ה לא יסבור כסברתינו הנ"ל דכיון דאין טומאה קלה חל על חמורה לכך אינו מכריע טומאת מגע לאיסור נדה]:
יד אמנם באמת ז"א דא"נ דספק דטומאת מגע יכריע הס' דאיסור נדה א"כ עדיין תקשה לר"ש דס"ל דמקור מקומו טהור א"כ לא משכחת ספק נדה כלל וא"ל דכיון דקיי"ל דטומאת בית הסתרים אינו מטמא א"כ הא לא חל טומאת מגע ז"א דעדיין תקשה להך תירוץ קמא שבתוס' ריש נדה דס"ל דס' טומאת ראיה ילפינן ג"כ מסוטה וכן הקשו בנדה (דף כ"א) בתוס' ד"ה ורבנן כו' תימא ונימא דהוי פלגא ופלגא ותהיה ודאי טמא' ברה"י אע"ג דאיכא חזקת טהרה אלמא דס"ל דאף טומאת ראי' ילפי' מסוטה וא"כ תקשה דנימא דספק טומאה יכריע הספק דאיסור נדה וע"כ צ"ל דוודאי אין מכריע את הספק אמנם נ"ל לומר דזה הכלל דאיתא בחולין (דף ט') לא בדק בסימנים מאי ר"א בן אנטיגנוס אמר טרפה ואסורה באכילה במתניתא תנא נבלה ומטמאה במשא במאי קמיפלגי בדר"ה דאמר ר"ה בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה כו' מר סבר בחזקת איסור אמרינן בחזקת טומאה לא אמרינן ומר סבר בחזקת איסור קיימא והשתא מתה היא וקיי"ל כהך מתניתא דהוי נבלה ומטמאה במשא כדפסק (הרמב"ם בפ"א מה' שחיטה אלמא אף דקיי"ל דאין הודאי מכריע את הודאי כמו דמבואר בטהרות הנ"ל דכשהוא ברה"י ספיקו טמא וברה"ר ספיקו טהור א"כ ה"נ אף דלענין איסור הוי בחזקת איסור אעפ"כ הא לענין טומאה הוי בחזקת טהרה וא"כ אמאי מכריע החזקה דאיסור נגד חזקת טומאה וע"כ צ"ל דכיון דהעיקר הנ"מ הוא לענין אכילה וטומאה נגרר אחר אכילה א"כ כיון דלענין עיקר הדבר הוי בחזקת איסור א"כ ממילא אף דבר הנטפל כוותיה עבדינן א"כ ה"נ אף דקיי"ל דהודאי מכריע את הספק אעפ"כ אין יכול להכריע הס' דטומאת ראיה להאיסור נדה כיון דעיקר הספק הוא לענין איסור נדה א"כ אין בכח הטפל להכריע הספק. ובישוב קושייתי על הר"ן מנדה (דף כ"ב) יתבאר במ"א ואכ"מ להאריך בזה וא"כ לפ"ז מיושב קושייתי ג"כ דכיון דהנאה נגרר אחר אכילה א"כ שוב בכח הודאי דאכילה להכריע הספק דאיסור הנאה:
טו והנ"ל להביא ראי' לזה דאיתא במס' עו"ג (דף ל"ה) ושמואל אמר מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבלה כו' והקשו התוס' מאי איריא נבלה אפי' שחוטה אסורה נמי משום בשר בחלב וי"ל דדוקא נקט נבלה דאז איכא בה איסורא דאורייתא אבל בשחוטה משום בב"ח ליכא איסור דאורייתא דכבוש אינו אסור אלא מדרבנן ולכאורה קשה לי לפי מה שהבאתי לעיל שיטת הרדב"ז דאף דספק דרבנן לקולא מ"מ היכא דאיסור דרבנן בא ביחד עם איסור תורה ואנו צריכין להחמיר בדבר מחשש איסור תורה גם לענין הדרבנן אנו מחמירין שא"א לעשות תרתי דסתרי וא"כ עדיין תקשה אף דאינו נאסר מחשש בב"ח לחוד משום דהוי ספק דרבנן מ"מ השתא דנאסרו גבינות של עו"ג מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבלה אמאי לא אסרוה בהנאה משו' בב"ח דמה בכך שהוא רק איסור דרבנן כיון דאנו מחמירין באכילה משום דהוי ספק דאורייתא ומחזקינן שהעמיד בעור קיבת נבלה א"כ ע"כ הוי בב"ח ג"כ ואסורה בהנאה וא"כ תקשה כדפריך ר"י לר"י במתני' לעיל (דף כ"ט) אהא דקאמר לו מפני שמעמידין אותה בקיבת של עגלי עו"ג א"ל א"כ למה לא אסרוה בהנאה וא"כ עדיין תקשה לשמואל אמאי לא אסרוה בהנאה:
ולכאורה י"ל דז"א דבלא"ה ליכא כאן חשש משום איסור בב"ח דהא כיון דאינו אסור באכילה רק משום דהעמיד אותה בעור קיבת נבלה א"כ הא בזה ליכא משום בב"ח דהא קיי"ל המבשל בשר נבלה בחלב פטור משום דאין איסור חל על איסור ואינו חל איסור בב"ח על איסור נבלה ועי' ברמב"ם במס' כריתות (דף י"ג) בפי' המשניות שכתב דבשר נבלה שבישל עם חלב מותר בהנאה דכיון דאיסור בב"ח אינו חייל לענין אכילה דאין איסור חע"א ממילא אין כאן חלות איסור הנאה וקושיית התוס' הוא רק דלמה נקט דוקא בעור קיבת נבלה הא אף בקיבת כשרה ג"כ אסורה משום בב"ח אבל השתא דמסקי דבקיבת כשרה אינו אסורה משום בב"ח וכל עיקר האיסור הוא רק משום דהעמיד בקיבת. נבלה אם כן לא שייך לומר דא"א לעשות תרתי דסתרי דהא בנבלה ליכא האיסור דבב"ח וא"ל דכ"ז לא שייך רק לענין הבשר כיון דכבר נאסר משום נבנה תו לא מצי חייל עלה איסור בשר בחלב אבל החלב דעד הנה היתר היתה ונאסרה עתה בעת שקבלה טעם נבלה מהבשר אז נאסרה ג"כ משום בב"ח ושני האיסורים בב"א באו וא"כ תקשה הא בב"א כ"ע מודים דאיסור חע"א וא"כ אמאי לא נאסרו הגבינות משום בב"ח זה אינו דנ"ל דאף החלב ג"כ אינו נאסר משום בב"ח לפי מה דאיתא בחולין (דף ק"ח) באיזו בישול אמרו כל שאחרים אוכלים אותו וכתבו הפוסקים היינו שנתבשל כמאכל בן דרוסאי אבל בפחות מכשיעור זה אינו אסור מן התורה משום דלא חשיב דרך בישול וא"כ לפ"ז אף על החלב אינו יכול לחול איסור בשר בחלב דהא מיד כשהתחיל להרתיח קודם שנתבשל כמאכל בן דרוסאי נאסרה תיכף החלב משום דקבלה טעם מהנבלה דקיי"ל טעם כעיקר דאורייתא כמבואר בתוס' חולין (דף צ"ט) ד"ה רבא אמר עי"ש ומשום בשר בחלב אינו נאסר עד שיתבשל כמאכל בן דרוסאי א"כ תו לא מצי לחול איסור בב"ח על החלב כיון דכבר נאסר החלב משום נבלה וא"כ כיון דבבישול לא נאסר החלב משום בב"ח א"כ אף בכבוש אף דבזה באים בב"א האיסור נבלה ואיסור בב"ח אעפ"כ י"ל דלא אסרו חכמים כבוש רק במקום דאסורה מן התורה בבישול בזה גזרו חכמים כבוש אטו בישול אבל במקום דמותר ע"י בישול בזה לא אסרו כבוש אמנם ז"א דאכתי תקשה לשמואל לשיטתו דס"ל בחולין (דף קי"ג) דגדי לרבות את החלב גדי לרבות את המתה וא"כ לדידיה חל איסור בע"ח על איסור נבלה א"כ אכתי תקשה אמאי לא אסרוה בהנאה משום בב"ח.: טז והנ"ל ליישב די"ל דלשמואל לשיטתו דס"ל במס' עו"ג דמין במינו במשהו אין אנו צריכין לשנויי דלכך אסרו גבינות של עו"ג מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבלה דלשמואל לשיטתו בלא"ה ניחא דהנה לכאורה קשה מאי מקשה ר', ישמעאל לר"י במתני' אהא דקאמר דלכך אסרו גבינות של עו"ג מפני שמעמידין אותה בקיבת עגלי עו"ג א"כ למה לא אסרוה בהנאה הא י"ל דלכך לא אסרו בהנאה דלכאורה קשה אמאי אסרו גבינות משום דחיישינן דילמא העמיד בקיבת עגלי עו"ג הא יש להחלב חזקת היתר דקודם שנעשה גבינות היתה מותרת וא"כ צריכין לאוקמא אחזקת היתר דלא יצאת מחזקתו הראשונה אמנם י"ל דזה לא הוי חזקה משום שלא נתבררה מעולם דהא קודם שהעמיד הי' לנו חשש על החלב עצמה שמא מן הטמאה הוא דלכך אנו אוסרין חלב של עו"ג רק דאח"כ כשהעמיד ונעשה גבינות אז נתברר שלא היה חלב טמא דהא חלב טמא אינו נקפה וכן מבואר בפי' רש"י (דף ל"ד) בד"ה מפני מה א"כ הא לא הי' לה חזקת היתר מבוררת מעולם וכה"ג לא הוי חזקה כמו שכתבו התוס' בחולין (דף י"א) גבי גבינות של טרפה דל"א כיון שחיתה יב"ח ונתברר לנו שלא היתה טרפה קודם היב"ח נעמידה על חזקתה שאינה טרפה, משום דהוי חזקה שלא נתבררה מעולם דבכל שעה איכא לספוקי דילמא טרפה היא רק דאח"כ כשחיתה י"ב חודש נתבררה שלא היתה טרפה למפרע כן ה"נ הא מעולם לא היה להחלב חזקת היתר מבוררת דמעיקרא היתה אסורה משום חלב טמא רק דאח"כ כשהעמיד אז איגלאי מילתא דלא הוי חלב טמא דחלב טמא אינו נקפה א"כ הא השתא נופל הספק דילמא העמיד בקיבת עגלי עו"ג א"כ הא לא הי' להחלב חזקת היתר מבוררת מעולם לכך לא הוי חזקה כן נ"ל אף דיש לחלק קצת:
א"כ כ"ז לענין איסור אכילה אבל לענין איסור הנאה הא ה"ל חזקת היתר מבוררת דמותרת בהנאה דהא חלב טמא מותר בהנאה וא"כ אף דחיישינן דילמא חלב טמא הוא מ"מ החלב קודם שנעשה גבינות היתה מותרת בהנאה ועתה כשנעשו גבינות נופל הספק דילמא אסורים בהנאה משום דהעמידן בקיבת עגלי עו"ג א"כ הא צריכין לאוקמא אחזקת היתר הנאה ולא יצאתה מחזקתה וא"כ לכך אינו אסור אלא באכילה אבל לא בהנאה ומאי פריך ר' ישמעאל אמנם י"ל דכיון דלענין אכילה ליכא חזקה ואסורה מספק משום דהעמידן בקיבת עגלי עו"ג א"כ כיון דלענין אכילה אסורה מספק ומחזקינן שהעמיד בקיבת עגלי עו"ג א"כ ממילא הא אסורה בהנאה דא"א לעשות תרתי דסתרי דלענין אכילה תהי' אסורה משום דהעמידן בקיבת עגלי עו"ג ובהנאה תהיה מותרת דכיון דאסורה באכילה ע"כ אסור בהנאה ג"כ דא"א למיפלג הנאה מאכילה דהנאה נגרר אחר אכילה ופריך שפיר אמאי לא אסרוה בהנאה: וא"כ א"ש דכל זה לר' ישמעאל אבל לשמואל לשיטתו דס"ל במס' עו"ג (דע"ג) הנ"ל ובפסחים (דף כ"ט) דמין במינו במשהו והנה הריטב"א בעו"ג הנ"ל הביא מה שהקשה הראב"ד דלר' יהודה דס"ל מין במינו במשהו א"כ כל תקנת חז"ל דיי"נ במשהו וכן שאר דברים שהחמירו חכמים במב"מ כגון דשיל"מ וכדומה ללא צורך הוא דהרי בכל התורה מב"מ לא בטל ותירץ דר"י אינו סובר דמב"מ לא בטל רק לענין איסור אכילה ולא לענין הנאה כיון דחידוש הוא ולא ילפי' הא מדם הפר ודם השעיר וא"כ לפ"ז הא י"ל דבאמת לשמואל דס"ל דמב"מ במשהו י"ל כתי' מתני' מפני שמעמידין אותה בקיבת עגלי עו"ג וא"ל דא"כ אמאי לא אסרוה בהנאה הא י"ל דלכך מותר בהנאה משום שמעמידין אותה בחזקת היתר הנאה כנ"ל וא"ל דא"כ דכיון דאסור באכילה משום דחיישינן דהעמידן בקיבת עגלי עו"ג א"כ ממילא מוכרחים לאסור בהנאה ג"כ דא"א לעשות תרתי דסתרי דכיון דאסור באכילה ממילא אסור בהנאה ג"כ ז"א דהא לשמואל משכחת לה דתהיה אסורה באכילה ולא תהיה אסורה בהנאה כגון שהיה בהחלב שבהעדר ששים נגד חלב הקיבה דבאכילה אסורה משום דמב"מ במשהו אבל לענין הנאה בטל בששים ומותרת בהנאה וא"כ כיון דמשכחת לה שיהי' חלוק אכילה מהנאה דתהי' אסורה באכילה ומותרת בהנאה א"כ אף דרוב פעמים ליכא ששים בהחלב שבעדר נגד חלב הקיבה דהא לכך אסרו גבינות של עו"ג מ"מ כיון דמשכחת לה שתהי' אסורה באכילה ומותרת בהנאה א"כ שוב לא הוי תרתי דסתרי דהא בעצם לא סתרי אהדדי וא"כ כיון דל"ש לומר דא"א לעשות תרתי דסתרי א"כ שוב מותרת בהנאה משום דהיה לה חזקת היתר מבוררת אבל באכילה אסורה דלא הי' לה חזקת היתר מבוררת: