פורת יוסף (שלופר)· רבי יוסף שלופר
מערכה כג
א בכריתות (ד' י"ג) במשנה יש אוכל אכילה א' וחייבין עליה ד' חטאות ואשם אחד טמא שאכל חלב והיה נותר מן המוקדשין ביוה"כ והקשו התוס' דאמאי לא קחשיב חמשה כגון נשבע שלא יאכלנה ואכלה וי"ל מידי דאיתא בשאלה לא קתני ומוקדשין דתני אע"ג דהוי בשאלה מ"מ השתא שנשחטו ונזרקו דמן כהלכתן ליתא בשאלה עכ"ל והנה הט"א בר"ה (דף כ"ח) כתב דמהני שאלה אע"פ שנשחטו ונזרקו דמן כהלכתן והוכיח דלא כהתוספות משבועות (דף כ"ד) דמשני התם כי קתני מילתא דליתא בשאלה מידי דאיתא בשאלה לא קתני ופריך הגמר' והרי הקדש ומשני בבכור דקדושתו מרחם והא קחשיב נותר ונותר נשחטו ונזרקו דמן כהלכתן ואפ"ה פריך הגמרא והרי הקדש אלמא דאף לאחר שחיטה וזריקה ישנו בשאלה ובישוב דברי התוספות יתבאר לקמן וא"כ לדעת הטורי אבן מהני שאלה בהקדש אפילו לאחר שחיטה וזריקה אבל לפי שיטת התוספות לא מהני שאלה בהקדש לאחר שחיטה וזריקה:
ב ונראה לי להביא ראיה לשיטת התוספות דלא מהני שאלה לאחר שחיטה וזריקה מהא דפריך הגמרא ביבמות (דף פ"ב) על ר"ל דס"ל כל שדרכו לימנות שנינו מהא דתניא חתיכה של חטאת טמאה שנתערבה במאה חתיכות של חטאות טהורות כו' תעלה רבי יהודה אומר לא תעלה אבל חתיכה של חטאת טהורה שנתערבה במאה חתיכות של חולין טהורות ד"ה לא תעלה קתני מיהת רישא תעלה אר"ח כו' בנימוחה א"ה מ"ט דר"י ר"י לטעמי' דאמר מב"מ לא בטיל כו' ולר"ל מ"ש רישא ומ"ש סיפא כו' והשתא אם נימא דמהני שאלה בהקדש לאחר שחיטה וזריקה תקשה מאי פריך הגמרא לר"ל מ"ש רישא ומ"ש סיפא הא יכולין לשנויא דבאמת אף החכמים ס"ל דמב"מ לא בטיל והא דס"ל ברישא תעלה הוא משום דפליגי בפלוגתא אחרינא ולשיטתייהו אזלי דאיתא במנחות (דף כ"ג) אמר ר"ח נבלה בטילה בשחוטה שאי אפשר לשחוטה שתעשה נבלה ושחוטה אינו בטילה בנבלה שאפשר לנבלה שתעשה שחוטה דלכי מסרחה פרחה טומאתה ור"ח אמר כל שאפשר לו להיות כמוהו אינו בטל וכל שא"א לו להיות כמוהו בטל וא"כ הא י"ל דר"ל יסבור כר' חנינא דאזלינן בתר בטל וא"כ לפ"ז בחתיכת של חטאת טמאה שנתערבה במאה חתיכות של חטאות טהורות לא הוה מב"מ לר"ל משום דהא א"א להאיסור שיתהוה היתר דלא שייך לומר בזה לכי מסרחה משום דהא לר"ל ע"כ מוכרחין לאוקמא דמיירי הברייתא בנימוחה דהוי לח בלח [ועיין בתוספות שם ד"ה ר"י] וא"כ הא מבואר בתוספות מנחות (דף כ"ב) בד"ה מכאן ובזבחים (דף ע"ג) בתוספות ד"ה רבי יהודה דבמשקין לא שייך לומר לכי מסרחה משום דכי מסרחי אין שם משקה עליה וא"כ הא א"א להאי חתיכה של חטאת טמאה להתהוות היתר והוה מין בשאינו מינו וצריך להתבטל:
אך י"ל דמ"מ הוה מב"מ משום דהא קיי"ל דיש שאלה בהקדש א"כ הא אפשר להאי חתיכת חטאת טמאה שיתהוה היתר משום דיכול לשאול על ההקדש של חטאת ויתהוה חולין וא"כ יהיה חולין טמאים דמותרין וכיון דמשכחת לה היתר על ידי שאלה מיקרי שפיר מב"מ ולא בטל (וכה"ג תירצו התוספות בזבחים ובמנחות הנ"ל א"נ אפי' נפל לחולין מתוקנין ובעודה לתרומה ביד בעלים דאפשר לאיתשולי עלי'] אך ז"א דהא עדיין א"א להתהוות היתר דאף אם ישאל על הקדישו אעפ"כ תהיה אסורה דהא כיון דע"י שאלה נעקר ההקדש מעיקרו א"כ הא איגלאי מילתא למפרע דחולין הוה והכניס חולין בעזרה וא"כ אסורה באכילה מצד חולין שנשחטו בעזרה ואע"ג דאמרינן במנחות (דף מ"ח) דפריק לי' בעזרה וחולין ממילא קא הוה היינו דווקא בפדיון משום שאין הפדיון חל רק מכאן ולהבא משא"כ בשאלה דנעקר ההקדש מעיקרו א"כ הא הוה חולין בעזרה אך זהו דווקא אם נימא דחולין שנשחטו בעזרה דאורייתא אבל א"נ דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאור' א"כ הא אפשר להאי חתיכה דחטאת טמאה להתהוות היתר דישאל על הקדישו:
והשתא א"ש הא דפליגי רבי יהודה וחכמים בחתיכה של חטאת טמאה משום דאזלי לשיטתייהו דאיתא בפסחים (דף כ"ב) אלא לרבי יהודה דאמר לדברים ככתבן הוא דאתא כל איסורין שבתורה מנ"ל דאסורין בהנאה נפקא לי' מלכלב תשליכון אותו כו' ור' מאיר אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה ואידך חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא וא"כ א"ש דטעמי' דרבי יהודה דס"ל לא תעלה הוא משום דאזיל לשיטתו דס"ל דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא [ועיין בתוספ' פסחים הנ"ל דלר"י אף באכילה מותרין מדאורייתא] וא"כ הא אפשר להתהוות היתר ע"י שאלה לכך הוה מב"מ ולא בטל וחכמים דר"י דהיינו ר"מ (דסתם בר פלוגתא דר"י הוא ר"מ] אזיל לשיטתי' דס"ל דחולין שנשחטו בעזרה דאורייתא וא"כ הא א"א להתהוות היתר האי חתיכה של חטאת טמאה לכך תעלה משום דהוה מין בשאינו מינו:
וא"כ כ"ז ברישא אבל בסיפא בחתיכה של חטאת טהורה שנתערבה במאה חתיכות של חולין טהורות הא י"ל דמיירי לענין אכילת כהן והנ"מ מהא דלא תעלה הוא דאסור לאוכלה להכהן בטומאת הגוף כיון דנתערב בה הקדש עד שיטבול וא"כ לענין אכילת כהן הא הוה היתר בהיתר דהא אפשר להאי חתיכה של חטאת טהורה שיתהוה היתר לאכילת כהן ע"י טבילה א"כ כיון דאפשר להתהוות היתר הוה מב"מ ואף חכמים מודים דלא תעלה [וכה"ג הקשה המהרש"ל ביש"ש אהא דקאמר הגמרא שם הא דר"א בדותא היא אי לכהן משרי שרי דלמה לא מוקי לה הגמרא בכהן ונ"מ לאוכלה בטומאת הגוף שיש לה מתירין כיון שיכול ליטהר ורצה להוכיח מזה דבכה"ג לא מיקרי יש לה מתירין כיון דאין לה מתירין אלא לו ולשאר כהנים גם עתה הוא מותר עיי"ש] ומאי פריך הגמרא לר"ל מ"ש רישא ומ"ש סיפא אע"כ דמוכח מזה דלאחר שחיטה וזריקה ליתא בשאלה א"כ א"ש דליכא למימר דטעמייהו דרבנן דס"ל ברישא תעלה הוא משום דאזלינן בתר בטל וא"כ לא הוי מב"מ כנ"ל דא"כ תקשה אמאי פליג ר"י וס"ל דלא תעלה (ודוחק לאוקמי דחכמים ור"י יפלגו בפלוגתא דרב חסדא ור"ח אי אזלינן בתר בטל או בתר מבעל] וע"כ דלר"ל אזלינן בתר מבטל א"כ א"ש דהא האי חתיכות של חטאות טהורות ג"כ אפשר שיתהוו טמאות לכך ס"ל לר"י דלא תעלה וא"כ שפיר פריך הגמ' לר"ל מ"ש רישא ומ"ש סיפא אמנם באמת יש לחלק דדוקא במשקין כתבו התוספות במנחות (דף כ"ב) הנ"ל דלא שייך לומר לכי מסרחי משום דכי מסרחי אין שם משקה עליה אבל בחתיכת בשר שנתבשלה עד שנימוחה י"ל דשמה עליה לכי מסרחי וצ"ע]:
ג והנ"ל להביא ראי' להך סברא דכיון דיכול להתהוות היתר ע"י שאלה מיקרי מצד זה מב"מ [אף דמצד הסברא יש לחלק דדווקא בהא דלכי מסרחי שייך לומר דאפשר האיסור להתהוות היתר משום דהא האי איסור גופה דנבלה לכי מסרחי יתהוה היתר לכך הוה שפיר מב"מ משום דעצם האיסור יכול להתהוות היתר אבל בהא דחתיכה של חטאת טמאה הא האיסור דהקדש אינו יכול להתהוות היתר ואף דיכול לשאול עלי' הא בשאלה לא נפקע האיסור דהקדש מכאן ולהבא אלא דאיגלאי מילתא למפרע דחולין הוה וא"כ הא עצם האיסור דהקדש אינו יכול להתהוות היתר] דאיתא בתמורה (דף ל"ד) רמי לי' טבי לר"נ תנן שער הנזיר יקבר ורמינהו האורג מלא הסיט מצמר בכור כו' משער נזיר ופטר חמור בשק ידלק השק א"ל כאן בנזיר טמא כאן בנזיר טהור א"ל שנית נזיר אנזיר פטר חמור אפטר חמור קשיא אישתיק כו' רבי אלעזר אמר כאן בנזיר טהור כאן בנזיר טמא כו' ולכאורה דברי רבי אלעזר תמוהים דמשני אנזיר והעיקר הקושי' דהוא מפטר חמור לא משני מידי ומה שפי' רש"י דעל פ"ח לקמן משני ומוקים לה כר"י הוא תמוה דהא אם באנו לתירוץ זה שוב אינו צריך לחלק בין נזיר טמא לנזיר טהור רק דיתרץ רבי יהודא היא דמתיר לשרוף את הנקברים:
אבל לפי הנ"ל ניחא דהנה הגמרא פריך וליבטל שק ברובא אמר ר"פ בציפורתא והרמב"ם (בה' פ"ח) השמיט האי תירוצא דמיירי בציפורתא ותירץ המ"ל (בפ"א מה' מטמא מו"מ הל' י"ד) לפי מאי דמבואר בבכורות (דף כ"ג) אהא דנבלה בטילה בשחוטה דאמר ר"י בר"ח טהור מלטמא במגע ומטמא במשא וא"כ לא קשה כלל דליבטל ברובא משום דבזה לא שייך ביטול דדמי לטומאת משא דהא כיון דבבת אחת נהנה מן הבגד והא דתירץ הגמ' בציפורתא הוא להנך אמוראי דפליגי על ר"י בר"ח אבל לדידן דקיי"ל כר"י בר"ח בלא"ה ניחא עיי"ש:
והשתא א"ש דלכך משני ר"א רק אנזיר משום דאפטר חמור לא קשיא מידי לדידי' די"ל דר"א סובר כתירץ המ"ל דלכך אינו בעל ברובא משום דדמי לטומאת משא דהא נהנה בב"א מן הבגד וא"כ לפ"ז י"ל קושיית הגמ' דלכך ידלק השק משום דהא הטעם דכל הנקברין לא ישרפו משום דחיישינן דילמא אתי להנות מאפרן וא"כ בהך דהאורג שער נזיר בשק לא שייך הך חששא דילמא אתי להנות מאפרן משום דאי ישרף יבטול ברובא האפר של איסור באפר של היתר דדווקא כשהוא בעין שייך לומר דנהנה מכל הבגד בב"א אבל לענין האפר לא שייך זה א"כ מותר להנות מאפרן דבטל ברובא לכך ידליק וכן הקשה הכו"פ (בסי' פ"ז):
אך י"ל דהגמרא פריך שפיר דאיתא בבכורות (דף ט') פטר חמור אסור בהנאה דברי רבי יהודה ור"ש מתיר ולקמן (דף י') איתא ר"י ואיתימא ר' אלעזר אמר עדיין הוא מחלוקת נמצא דלר' אלעזר לשיטתי' דס"ל דר"ש מתיר פ"ח בהנאה אף לאחר עריפה וא"כ ע"כ הך מתניתין דקתני דהאורג פ"ח בשק ידלק השק ע"כ דאתיא כר' יהודה דס"ל דפ"ח אסור בהנאה וא"כ כיון דהך מתניתין ר' יהודה היא ור"י הא סובר דמב"מ במשהו א"כ לא בטל האפר של איסור באפר של היתר והדרא קושיא לדוכתא אמאי ידליק השק דילמא אתי להנות מאפרו [ודחיקא לי' להגמרא לאוקמא הך מתניתין בתרי תנאי דלענין פ"ח יסבור כר"י ולענין מב"מ לא יסבור כר"י] וליכא למימר דביבש ביבש מודה ר' יהודה דמב"מ בטל ז"א דאפר באפר הוה לח בלח ולפ"ז א"ש דלכך לא משני ר"א אפטר חמור משום די"ל דסובר כר' חנינא במנחות (דף כ"ג) דכל שאפשר לו להיות כמוהו לא בטל וכל שא"א להיות כמוהו בטל וא"כ הא הוה האפר של איסור מין בשאינו מינו עם האפר של היתר משום דהא א"א להאפר של איסור להתהוות היתר דלא שייך בזה לכי מסרחי וא"כ כיון דהוה מבשא"מ ומבשא"מ היכא דליכא טעמא בטל ברוב מדאורייתא לכך ידליק אף לר' יהודה משום דהא האפר בטל ברוב אבל בהא דשער נזיר שפיר קשה לי' אמאי ידליק השק דהא קיי"ל דיש שאלה בנזירות וא"כ השער נזיר הוה מב"מ משום דאפשר להתהוות היתר דהא אם ישאל על נזירותו איגלאי מילתא דלאו נזיר הוא והשער מותר וא"כ כיון דהוה מב"מ תקשה אמאי ידלק דהא אף אם ישרף ג"כ אסור האפר לכך משני כאן בנזיר טהור כאן בנזיר טמא אבל מפ"ח לא קשה מידי כנ"ל:
הרי דמוכח מזה דאף דהשער נזיר אין להם היתר רק ע"י שאלה אעפ"כ מיקרי מצד זה מב"מ [וא"ל כיון שביארתי דלכך משני ר"א כאן בנזיר טהור כו' משום דע"כ הך מתניתין ר"י הוא אם כן תקשה דל"ל לשנויא כאן בנזיר טהור הא בפשיטות ניחא כיון דר"י מתיר לשרוף את הנקברים לכך ידליק והנ"ל דר"א סובר דטעמיה דר"י דמתיר לשרוף את הנקברים ולא חייש דילמא אתי להנות מאפרן הוא משום דהא דאפרן אסור הוא רק מדרבנן דהא קיי"ל נותן טעם לפגם מותר וכן מבואר בכו"פ (סימן פ"ז) לכך לא חייש ר"י דילמא אתי להנות מאפרן משום דהוי גזירה לגזירה דאף אם יהנה מהאפר אינו אסור רק מדרבנן אם כן כ"ז במידי דאכילה אבל בשער נזיר ופ"ח דלא שייך בהו נט"ל בזה אף ר"י מודה דאסור לשרוף את הנקברין ולא פליג ר"י אהא לכך הוכרח לשנויא כאן בנזיר טהור כו' ויש עוד להאריך בזה ואכ"מ] :
וא"ל הא אף פ"ח נמי יש לה היתר ע"י פדייה ז"א דנ"ל ברור דפדייה לא מהני רק בדבר שמחובר לחמור אבל להשער שנתלש מהחמור ע"ז לא מהני הפדייה כיון דהוא נפרד מהחמור והפדייה אינו מתיר רק מכאן ולהבא מזמן הפדייה ואילך אבל לא להשער שנתלש מקודם הפדייה בשלמא בשאלה כיון דעוקר הנזירות מעיקרו ואיגלאי מילתא דלאו נזיר הוא לכך השער מותר אבל בפדייה כיון דאינו מתיר אלא מכאן ולהבא משעת הפדייה ואילך א"כ השער דנתלש מקודם לכן דאין הפדייה חל עליהן אסורין ועוד י"ל לפי מה דמבואר בבכורות (דף כ"ה) דשער בע"מ שנשר והניחו בחלון ואח"כ שחטו דחכמים אוסרין וכן פסק הרמב"ם (בפ"ג מה' בכורות) משום דחיישינן לתקלה א"כ ה"נ בנידון דידן אפי' אם יפדה הבכור גם כן אסור השער שנשר מקודם לכן משום דחיישינן לתקלה הרי דמוכח מזה דאף דהשער נזיר אין להם היתר רק ע"י שאלה אעפ"כ מיקרי מצד זה מב"מ וא"כ שפיר הוכחתי מהא דפריך הגמ' לר"ל מ"ש רישא ומ"ש סיפא דלאחר שחיטה וזריקה ליתא בשאלה:
ד ובזה נ"ל לבאר הא דפריך הגמ' דווקא לר"ל מ"ש רישא ומ"ש סיפא ולא לר"י ומה שפירש רש"י משום דבחתיכות טהורות שנתערבה בשל חולין כיון דאיכא הפסד מועט לא בטל הוא דחוק דהא ר"י סובר אף בעיגול של תרומה שנתערבה בשל חולין דבטל אף דליכא אלא הפסד מועט אבל לפי הנ"ל ניחא דהא עדיין תקשה מאי פריך הגמרא לר"ל מ"ש רישא ומ"ש סיפא הא יכולין לומר דבאמת כ"ע ס"ל דמב"מ לא בטל אלא דס"ל כר' חנינא דאזלינן בתר בטל וא"כ הא דנבלה בשחוטה הוה מב"מ משום דלכי מסרחי יהיה היתר וא"כ כ"ז אם נימא דנט"ל מותר אבל א"נ דנותן טעם לפגם אסור א"כ לדידי' מוקי' האי קרא דנבלה שאינו ראוי' לגר אינו קרוי' נבלה דווקא בסרוחה מעיקרא אבל בנסרחה לאחר מכאן אסור כמבואר בע"ז (דף ס"ח) א"כ לדידי' לא שייך לומר לכי מסרחי דאפי' אם תסרח ג"כ אסור והשתא א"ש דלכך ס"ל לחכמים ברישא דתעלה משום דהא בר פלוגתא דר"י הוא ר"מ א"כ אזיל לשיטתי' דס"ל בע"ז הנ"ל דנט"ל אסור וא"כ לא הוה מב"מ החתיכה של חטאת טמאה עם הטהורה משום דהא א"א להאיסור שיתהוה היתר לכך תעלה אבל ר"י סובר כהילכתא דנט"ל מותר וא"כ הא אפשר להתהוות היתר כשתסרח לכך הוה מב"מ ולא בטל א"כ כ"ז ברישא אבל בסיפא דמיירי לענין אכילת כהן לאוכלה בטומאת הגוף א"כ בזה הא אפשר להתהוות היתר כנ"ל לכך אף החכמים מודים דלא תעלה וע"כ צ"ל דקושיית הגמרא קאי לר"ל דאליבי' מוכרחין לאוקמא בנימוחה דהוה לח בלח וא"כ א"א לומר דאזלינן בתר בטל דא"כ תקשה אמאי ס"ל לר"י דלא תעלה הא במשקין לא שייך לכי מסרחי כנ"ל וע"כ דאזלינן בתר מבטל וא"כ תקשה מ"ש רישא כו' וא"כ כ"ז לר"ל אבל לר"י אין אנו מוכרחין לאוקמא דמיירי בנימוחה וא"כ לא קשה כלל מ"ש רישא ומ"ש סיפא משום די"ל דאזלינן בתר בטל כנ"ל ודו"ק:
ה ולכאורה הי' נ"ל להוכיח בהיפוך דאדרבא לשיטת התוס' מוכרחים לומר דמהני שאלה בהקדש אף לאחר שחיטה וזריקה דאיתא בפסחים (דף ע"ה) מיתיבי אין צולין שני פסחים כאחד מפני התערובות מאי לאו תערובות טעמים כו' לא מפני תערובות גופין ה"נ מסתברא מדקתני סיפא אפילו גדי וטלה אי אמרת בשלמא מפני גופין היינו דקתני אפי' גדי וטלה אלא א"א מפני תערובות טעמים מה לי גדי וטלה כו' לימא תהוי תיובתא דרב כו' וק"ל לפי מה דמבואר בתוס' בע"ז (דף ס"ו) בד"ה רבא דפסקו דהילכתא כרב דריחא מילתא אלמא דס"ל דריחא חשיב טעם גמור דהא אנן קיי"ל דמב"מ בס' א"כ לפ"ז תקשה מאי פריך הגמ' לרב מהך ברייתא נוקמא דאתיא הברייתא כר"י דס"ל מב"מ במשהו א"כ א"ש הא דקתני אפילו גדי וטלה דלא מיבעי קאמר לא מיבעי שני גדיים פשיטא דיש תערובת טעמים דאף דריחא לא חשיב טעם גמור מ"מ משהו מיהו איכא ומב"מ במשהו אלא אפילו גדי וטלה דהוי ב' מינים דהא אנן קיי"ל כרבא בע"ז (דף ס"ו) דבתר שמא אזלינן וצריכין טעם גמור אפ"ה אסור דריחא חשיב טעם גמור ומאי פריך הגמ' אע"כ צ"ל דמהני שאלה בהקדש אף לאחר שחיטה וזריקה וא"כ ניחא דל"ל דאתיא הך ברייתא כר"י דהנה לפ"ז מוכח דהאי אין צולין קאי אף לענין דיעבד דאם נצלה כך אפי' בדיעבד אסור דאל"כ עדיין תקשה מאי אפילו דהא אף א"נ דריחא חשיב משהו וגדי וטלה הוי מבשא"מ ובטל בס' מ"מ אסור לצלות לכתחלה דהא אנן קיי"ל ביו"ד (סי' צ"ט) דאין מבטלין איסור לכתחלה ומאי רבותא אשמעינן הברייתא וע"כ דקמ"ל דאפי' גדי וטלה ג"כ אסור אף בדיעבד דריחא חשיב טעם גמור וא"כ לפ"ז תקשה אמאי אסור בדיעבד כשנצלה כך ניתי עשה דאכילת פסח וידחה האיסור דשלא למנויו שע"י הבליעה משום דהוי לאו הבא מכלל עשה שנדחה מפני העשה כמבואר בפנ"י כתובות (דף מ"ב) דעשה דהוי מניעת עשיית איזה דבר הוי כלאו שנדחה מפני עשה שהיא בקום ועשה:
אך י"ל דהא הגמ' פריך בזבחים (דצ"ז) אהא דתני' יקדש להיות כמוה שאם פסולה היא תפסול כו' ואמאי ניתי עשה וידחה ל"ת אמר ר"א יקדש עשה הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה וא"כ א"ש די"ל דהאי יקדש קאי על כל הפסולים שנבלעו בכשרים אף על איסור שלא למנויו דאינו פסול בגוף הקרבן וא"כ לא אתי עשה דאכילת פסח ודחי ל"ת ועשה אך ז"א דהא מבואר ביבמות (דף ה') איכא למיפרך מה לנזיר מצורע שכן ישנו בשאלה דאלת"ה הא דקיי"ל דאין עשה דוחה ל"ת ועשה ליגמר מנזיר אלא מה לנזיר שכן ישנו בשאלה כו' א"כ עדיין תקשה ניתי לעשה דאכילת פסח דליתא בשאלה וידחה לל"ת ועשה דבליעת פסולים דישנו בשאלה דהא אם ישאל על הפסח א"כ איגלאי מילתא למפרע דחולין הוי ואין בהטעם שום איסור וא"כ כיון דהאי ל"ת ועשה דשלא למנויו אפשר שתעקר ע"י שאלה והעשה דאכילת פסח א"א שתעקר דהא אף אם ישאל על הפסח אעפ"כ העשה דאכילת פסח לא פקע דהא המצוה דאכילת פסח הוא מצוה שהיא חובת הגוף אבל האיסור שלא למנויו דמונח על החתיכה אפשר שתעקר:
אך י"ל דאף אם ישאל על הקדישו אעפ"כ תהיה אסורה דהא כיון דע"י שאלה נעקר ההקדש מעיקרו א"כ הא איגלאי מילתא למפרע דחולין הוי והכניס חולין בעזרה וא"כ אסורה באכילה מצד חולין שנשחטו בעזרה וא"כ כיון דהאי איסור דשלא למנויו א"א שתעקר דאף אם ישאל על הקדישו אעפ"כ אסורה באכילה אף דהעשה אפשר שתעקר דהא בבליעת חולין בעזרה לא שייך העשה דיקדש דקאי דוקא בקדשים פסולים שנבלעו בכשרים אעפ"כ הא מבואר בתוס' קדושין (דף ל"ד) בד"ה מעקה דהטעם דאין עשה דוחה ל"ת ועשה משום דהעשה מאלים להלאו עי"ש א"כ הכי נמי אף דהעשה דהקדש קיל דישנה בשאלה אעפ"כ מאלים להלאו דלא ידחנו העשה (דדוקא היכא דהלאו והעשה ישנו בשאלה א"כ אף דהעשה מאלים ללאו אעפ"כ לא הוי אלא כשאר לאוין דנדחה מפני עשה אבל היכא דהלאו אינו קיל אף דהעשה קיל אעפ"כ הא ישנה בכוחה להאלים להלאו] א"כ לפ"ז א"ש הא דפריך הגמרא לרב מהך ברייתא דל"ל דאתיא כר"י דהא מבואר בפסחים (דף כ"ב) דר"י סובר דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא ושיטת התוס' שם דאף באכילה מותרין לר"י מדאורייתא וא"כ תקשה דאמאי אסור בדיעבד כשנצלה כך ניתי עשה דאכילת פסח וידחה ל"ת ועשה דשלא למנויו דישנו בשאלה דהא אם ישאל על הקדישו תהיה מותר באכילה מדאורייתא וע"כ דאתי הברייתא דלא כר"י והשתא א"נ דלא מהני שאלה לאחר שחיטה וזריקה א"כ עדיין תקשה מאי פריך הגמ' הא הברייתא מיירי בצלו שני פסחים כשרים שנשחטו ונזרקו כהלכתן דהשתא ליתא בשאלה וע"כ דמהני שאלה לאחר שחיטה וזריקה:
ו והנ"ל כלל חדש בזה לפי מה דמבואר ברשב"ם ב"ב (דף מ"ד) אהא דקאמר הגמ' דוקא מכר דה"ל יאוש ושינוי רשות ומפרש כגון שמכר ראובן ללוי שלא באחריות ועי' בנ"י שם שהביא פירש הר"י בן הרא"ש דלהכי פירש הרשב"ם שמכר שלא באחריות דאילו באחריות לא הוי שינוי רשות וכאלו היא ברשות הגזלן עיי"ש וכן מסיק הנ"י שמעינן מהכא כדפי' הרשב"א ז"ל דהיכא שהגזלן מכרו באחריות לא הוי שינוי רשות ולא קני לי' אלמא דכיון דיכול חבירו לחזור על המוכר הרי רשות מוכר מעורב בו והוי כאילו עדיין ביד מוכר ולא נקרא שינוי רשות בהחלט כיון שעדיין רשות מוכר מעורב באחריותו א"כ ה"נ י"ל בנ"ד דהא דלא מהני שאלה בהקדש לאחר שחיטה כמו שאבאר לקמן דלשיטת התוס' ל"מ שאלה בהקדש אף לאחר שחיטה לחוד ג"כ הוא דוקא בקרבן נדבה דאמר הרי זו כיון דאינו חייב באחריותו יצא מרשותו לגמרי לכך ליתא בשאלה לאחר שחיטה משבאה לרשות גבוה אבל בקרבן חובה דאמר הרי עלי עולה כיון דחייב באחריותה עדיין רשות מקדיש מעורב בה כיון דיכול ההקדש לחזור על המקדיש אם תפסל בזריקתה לא מיקרי יצא מרשותו לגמרי לכך יכול לשאול על הקדישו אף לאחר שחיטה דאתי לרשות גבוה כמו דלא מיקרי שינוי רשות בלקח מן הגזלן באחריות אף דאתי לרשות מוכר כיון דעדיין כח המוכר מעורב בה לענין חיוב אחריות [ועיין ברש"י דנדרים (דף ט') דגבי נדבה אי אמר ה"ז קרבן ליתא בבל תאחר דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא] והנ"ל להביא ראי' לזה הכלל מב"ק (דף ע"ו) דפריך הגמ' מכדי שמעינן לר' שמעון דאמר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה קדשים נמי שחיטה שאינה ראויה היא כי אתא ר"ד אמר ר"י בשוחט תמימים מבפנים לשם בעלים והרי חזרה קרן לבעלים כו' וריש לקיש אמר בשוחט בעלי מומים בחוץ ופירש רש"י דבבעלי מומין מעיקרא איירי וקשה לר"ל לשיטתו דס"ל בחולין (דף קל"ט) דאם אמר הרי עלי מנה לבד"ה ונגנבו או נאבדו אינו חייב באחריותן א"כ תקשה דהאיך מפליג ר"ש במתניתין דקדשים שחייב באחריותן משלם תשלומי ד' וה' דהאיך משכחת בכה"ג קדשים שחייב באחריותן דהא בע"מ מעיקרו לא חל עליו קדושת הגוף ולא הוי אלא כמקדיש עצים ואבנים בלבד דהוי ליה קדשי בדק הבית דאינו חייב באחריותן לר"ל וכן הקשה הפנ"י עיי"ש שנדחק בתירוצו אבל לפי הנ"ל ניחא דהתוס' בפסחים (דף מ"ו) הקשו אהא דקאמר הגמ' דטעמא דר"א דסובר דעובר בב"י משום דאמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל עלה ממוניה הוא והקשו דא"כ היכי אמרינן לעיל (דף ה') אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה הא של גבוה נמי חשיב כשלו הואיל אי בעי מיתשיל עליה עיי"ש מה שתירצו:
והנה לעיל [מערכה ט' אות ט'] ביארתי ליישב קושיית התוס' דזה הכלל דלא אמרינן הואיל לענין ממון רק היכא שלא יצא הדבר מרשות הבעלים לגמרי כגון בחלה דס"ל לר"א דאמרי' הואיל ואיבעי מיתשיל עלה ממוניה הוא משום דעדיין לא יצא הדבר מרשותו דהא בידו לתנו לכל כהן שירצה והוי עדיין בעלים על הדבר בזה אמרינן הואיל אבל בהקדש כיון דיצא הדבר מרשות הבעלים לגמרי לא אמרינן הואיל עיי"ש שהארכתי בזה א"כ לפ"ז א"ש די"ל דר"ל מפרש טעמא דר"ש דקדשים שחייב באחריותן משלם ד' וה' דאין הטעם משום דכיון דחייבים הבעלים באחריות גניבה א"כ כשגנב מפסיד להבעלים לכך משלם ד' וה' אלא דהטעם הוא משום דר"ש ס"ל כר"א דאמרינן הואיל ואי בעי איתשיל עלה ממוניה הוא וא"כ תקשה אמאי בגנב מן ההקדש פטור מלשלם להבעלים נימא הואיל ויכול לשאול על הקדישו ממוניה הוא והוי כמו שגנבו ממון בעלים דחייבים היו לשלם אך בהקדש כיון דיצא מרשותו לגמרי לא חשיב כשלו מחמת שיכול לשאול על הקדישו וא"כ א"ש דזה הוא דוקא בקדשים שאינו חייב באחריותן אבל בקדשים שחייב באחריותן אף דבקדשי בד"ה אינו חייב באחריות דגניבה ואבידה אעפ"כ הא מבואר בחולין שם דאם מת השור הי' חייב לשלם א"כ כיון דכח המקדיש מעורב בה לענין חיוב אחריות דמיתה לא מיקרי יצא מרשותו לגמרי כמו דלא מיקרי שינוי רשות בלוקח מן הגזלן באחריות כנ"ל וא"כ שוב אמרינן בזה הואיל ואי בעי איתשיל עלה ממוניה הוא לכך חייב הגנב לשלם ד' וה' דהוי כמו שגנב ממון בעלים דחייב לשלם וא"ש טעמא דר"ש לר"ל: ז הרי דמוכח מזה דקדשים שחייב באחריותן לא מיקרי יצא מרשותו א"כ א"ש הא דהקשיתי מפסחים (דף ע"ו) דמוכח דמהני שאלה בהקדש אף לאחר שחיטה וזריקה די"ל דהא דמבואר בתוס' דלא מהני שאלה בהקדש הוא דוקא בכל המוקדשין אבל בקרבן פסח כיון דאף לאחר שחיטה וזריקה אם יפסול הפסח מחוייב להביא קרבן אחר כיון דכל עיקרו לא בא אלא לאכילה לא יצא מרשות הבעלים כיון דנצרך ליה לאכילה ומהני בזה שאלה אף לאחר שחיטה וזריקה ובזה ניחא לי הא דפריך הגמ' במכות (דף כ"ב) על הא דמשני מידי דאיתא בשאלה לא קתני ופריך והרי הקדש והשתא א"נ דלא מהני שאלה בהקדש לאחר דאתי ליד גזבר א"כ מאי פריך הגמ' נוקמא דמיירי מתני' בהקדש דאתי ליד גזבר דשוב ליתא בשאלה וע"כ דמהני שאלה בהקדש אף לאחר דאתי ליד גזבר אבל לפי הנ"ל ניחא דהגמ' פריך שפיר משום דמתני' סתמא קתני משמע דמיירי בכל הקדש אף בקדשים שחייב באחריותן ובקדשים שחי באחריותן מהני שאלה אף באתא ליד גזבר ובזה ניחא הא דדקדקו התוס' בכריתות הנ"ל דמוקדשין לאחר שחיטה וזריקה ליתא בשאלה ולכאורה אמאי כתבו לאחר שחיטה וזריקה הא לאחר שחיטה לחוד ג"כ ליתא בשאלה לפי שיטת התוס' דאל"כ קשה מאי מקשה הגמ' בכריתות שם וניתני ה' חטאות ונוקמא כגון דאכל כזית פיגול והשתא האיך מצי למיתני פיגול הא אם מיירי שפיגל א"כ הא לא נזרק דמו כהילכתו ומהני שאלה ומידי דאיתא בשאלה לא קתני וע"כ דלא מהני שאלה אף לאחר שחיטה לחוד ג"כ וא"כ למאי כתבו התוס' לאחר שחיטה וזריקה ליתא בשאלה אבל לפי הנ"ל ניחא דהא דכתבו דוקא לאחר שחיטה וזריקה הוא להשוות כל מיני מוקדשין דאפילו קדשי מזבח שחייב באחריותן רק כיון דנשחטו ונזרקו דמן כהילכתן דכבר יצא ידי חובתו ואינו חייב עוד באחריותן ליתנייהו בשאלה משא"כ בנשחטו בלבד כיון דלא יצא ידי חובתו עדיין דהא אם נגנב ונאבד או נפסל הקרבן אחר שחיטה אכתי חייב להביא קרבן אחר כמו שכתב הרמב"ם (בפ' י"ד מה' מעה"ק) שהנודר אם הפריש קרבנו ונאבד או נגנב חייב עד שיקריב כמו שנדר וכתב המ"ל שם דקדק רבינו לומר עד שיקריב כמו שנדר לומר שאפילו הביאן ליד כהן כל זמן שלא הקריב כמו שנדר לא יצא ידי חובת נדרו עי"ש לכך מהני שאלה לאחר שחיטה בקדשים שחייב באחריותן אבל בקדשים שאינו חייב באחריותן בזה לא מהני שאלה אף לאחר שחיטה לחוד ג"כ דכיון דנשחטו בעזרה דאתא לרשות גבוה לא מהני שאלה א"כ א"ש הא דפריך הגמ' וליתני ה' חטאות כגון דאכל כזית פיגול דליתני ה' חטאות ובקדשים שאינו חייב באחריותן דבזה לא מהני שאלה אף לאחר שחיטה לחוד ג"כ: