אור ברסלב

פורת יוסף (שלופר)· רבי יוסף שלופר

מערכה כב

מערכה כא

א גרסינן בב"ק (דף ע"ג) אמר רבא עדים שהוכחשו ולבסוף הוזמו נהרגין דהכחשה תחלת הזמה היא כו' אמר רבא מנא אמינא לה דתני' מעידני באיש פלוני שסימא את עין עבדו והפיל את שינו שהרי הרב אומר כן ונמצאו זוממין משלמין דמי עין לעבד כו' מ"ל כגון דאתו בי תרי ואמרי הפיל את שינו וסימא את עינו דבעי מיתיב לי' הרב דמי עינו ואתו בי תרי מציעאי ואמרי עינו והדר שינו דלא בעי למיתב לי' אלא דמי שינו דקא מכחשי לי' קמאי למציעאי וקתני ונמצאו זוממין מציעאי משלמין דמי עין לעבד ש"מ הכחשה תחלת הזמה היא:

והנה הש"ך בח"מ (סי' פ"ז סעי' ו') השיג על התה"ד שפסק דע"א המסייעו פוטרו משבועה אפי' משבועת שומרין ומודה במקצת ואפילו ע"א מכחישו וכ' הש"ך וכל דבריו לא נתחוורו אצלי אלא נראה דאוקי חד לבהדי חד וסילק עדותן כמאן דליתא וחייב ש"ד משום שבועות מודה במקצת או משום שבועת השומרין וכדומה. ועוד נראה דאפי' בתרי ותרי המכחישים זא"ז אמרינן סילק עדותן כמאן דליתא ואי הוה מתחייב ש"ד בלא עדותן כגון שבועת מודה במקצת וכדומה השתא נמי משתבע בזמן הסנהדרין עכ"ל ולכאורה היה נראה לי להוכיח מזה דלא כדברי הש"ך דאם נימא כדברי הש"ך קשה והוא: ב דהנה נחזי אנן לפי דברי הש"ך א"כ הא האדון חייב שבועה דהא קיי"ל בב"מ (דף ג') מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום ועדים מעידין שיש לו חמשים זוז נותן לו חמשים וישבע על השאר שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים וכן פסקינן בח"מ (סי' ע"ה סעי' ד') וא"כ לפ"ז הא איכא כאן העדאת עדים דדמי שן בודאי חייב לו דהא העדים לא הכחישו א"ע אלא דהנהו אמרי דחייב לו דמי עין והנהו אמרי דמי שן, אבל דמי שן אף לפי דברי העדים שסימא את עינו הא יש בכלל מאתים מנה ולכה"פ דמי שן בודאי חייב לו וכה"ג אמרינן בסנהדרין (דף ל"א) אחד אומר חבית של יין ואחד אומר של שמן חייביה ר"א לשלומי לי חביתא:

דחמרא מגו חביתא דמשחא כו' ועיי"ש דמוקים לה הגמ' בלדמי וא"כ כיון דהעבד תובעו דמי עין אף אם האדון כופר שאינו חייב לו כלום אעפ"כ הא הוה מודה במקצת ע"י העדאת עדים וחייב שבועה על השאר דאף דיש לו שני עדים שמעידים כדבריו שאינו חייב לו אלא דמי שן אעפ"כ הא איכא עדים דמכחישים שאומרים דמי עין א"כ בהמותר מדמי שן הוי תרי ותרי ולפי דעת הש"ך דבתרי ותרי חייב שבועה א"כ ה"נ הוה מחויב שבועה:

ואיתא בשבועות (דף ל"ב) אמר אביי הכל מודים במשביע ע"א בשכנגדו חשוד על השבועה דחייב כו' ופריך הגמ' דחשיד מאן אלימא דחשיד לוה. וא"ל מלוה אי אתית אסהדת לי הוה משתבענא ושקילנא ולימא לי' מי יימר דמשתבעת כו' אלמא דהיכא דחייב שבועה אינן חייבין העדים קרבן שבועה בכפירתן משום דלא הזיקו לו בכפירתן דמי יימר דמשתבע ולא הוי ברי הזיקא א"כ לפ"ז תקשה אמאי קתני בברייתא הנ"ל דנמצאו זוממין משלמין דמי עין לעבד הא כיון שביארתי דהאדון מחויב שבועה א"כ אמאי חייבין כשהוזמו הא יכולין למימר דלא אפסדי' להעבד מידי דכיון דהאדון חייב שבועה שאינו חייב לו אלא דמי שן א"כ לא הוי ברי הזיקא דמי יימר דמשתבע האדון כמו שהוכחתי מהא דשבועות הנ"ל ואם לא ירצה לשבע ישלם כמו שמבואר בשבועות (דף מ"א) דבשבועה דאורייתא נחתינן לנכסי' והשתא תקשה דהאיך מצי רבא לאוקמא הברייתא בתרי ותרי א"כ תקשה דהאיך קתני דאם נמצאו זוממין משלמין דמי עין לעבד אלא ע"כ דלא כהש"ך דבתרי ותרי לא אמרינן סילק עדותן כמאן דליתא דמי והראי' דהא הש"ך כתב לעיל (סי' ס"א) דהיכא דתרי מעידין על השטר שהוא פרוע ושנים אומרים דלא פרעו דהשטר פרוע מספק ואי אמרינן סילק עדותן כמאן דליתא היה חייב לשלם את השטר וע"כ צ"ל דבתרי ותרי כמאן דאיתנייהו דמי וא"כ המוחזק פטור משבועה דיכול לומר קים לי כהנהו עדים דמסייעים לי. א"כ ניחא דהאדון אינו חייב שבועה על המותר מדמי שן דהא איכא תרי עדים דמסייעים לו דאינו חייב אלא דמי שן.

א"כ שפיר חייבין העדים לשלם להעבד כשהוזמו דהוי ברי הזיקא אבל לפי דברי הש"ך תקשה [ומסתימת הברייתא משמע דמיירי בכל גוונא אף בלא נתן לו המעות להעבד דלא הוי הילך]: ואין לומר דלא המציא הש"ך דינו אלא היכי דחייב ש"ד ע"י הודאתו בעצמו לכך אמרינן סילק עדותן כמאן דליתא משא"כ היכא דלוה כופר בכל ורק ע"י העדאת עדים אתה מחייבו א"כ א"נ סילק עדותן כמאן דליתא הא ליכא העדאת עדים לחייבו שבועה ז"א דהא לא אמרינן סילק עדותן כמאן דליתא אלא בהא דמכחשי אהדדי אבל בהממון שחייב לפי דברי שניהם בזה לא שייך סילק עדותן והוי בזה העדאת עדים כהודאת עצמו כמו שמוכח מהא דסנהדרין הנ"ל:

ג אך יש לסתור כל זה בהקדם ליישב קושית הקצה"ח על הרמב"ם (פכ"א מה' עדות) שפסק העידו שנים שהפיל שן עבדו ואח"כ סימא את עינו והוזמו משלמין דמי העבד ודמי עינו וכתב הראב"ד הא הוא כתב בהל' חובל שהאדון אינו משלם אא"כ תפס העבד וא"כ העדים שהוזמו אמאי משלמין ובכ"מ כתב דדעת הרמב"ם דלכך משלמין העדים משום דבקל יכול לתפוס וכיון דהפסידוהו העדים להאדון בעדותן דהעבד יכול לתפוס ממנו חייבין לשלם והקשה ע"ז הקצה"ח מב"ק (דף ע"ג) הנ"ל דקאמר הגמ' שם האי דיוקא דרבא דעדים שהוכחשו ולבסוף הוזמו נהרגין הוא מסיפא כגון דאתו בי' תרי ואמרי הפיל את שינו וסימא את עינו ופסקיניה לדינא אפומייהו ואתו בי תרי אחרינא ואמרו סימא את עינו והפיל את שינו דקא מכחשי להני קמאי וקתני ע"ז בברייתא דאם נמצאו זוממין קמאי משלמין דמי עין לרב ואס"ד הכחשה לאו תחלת הזמה כו' אמאי משלמי הא איתכחשו להו מעיקרא כו': והשתא אי נימא דעדים משלמין כשהוזמו אפי' היכא דהפסידו בעדותן רק לענין שיהא מועיל תפיסה א"כ לא בטלה עדותן של הראשונים כלל דהא בתרי ותרי מהני תפיסה כמבואר בח"מ (סי' מ"ו) וא"כ אכתי עדותן של הראשונים קיימת לענין תפיסה דהעבד יכול לתפוס דמי עין לכך כשהוזמו משלמין ומנ"ל לרבא לדייק דהכחשה תחלת הזמה היכא דבטלה עדותן של הראשונים כגון בשנים אומרים הרג ושנים אומרים לא הרג ואח"כ הוזמו הראשונים דנהרגין כדפריך הגמ' שם לעיל והנ"ל ליישב דרבא לשיטתו שפיר הוכיח מזה דאיתא בב"ב (דף ל"א) זה אומר של אבותי וז"א של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתיה היא ואכלה שני חזקה והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה אמר ר"נ אוקי אכילה לבהדי אכילה ואוקי ארעא בחזקת אבהתא א"ל רבא והא עדות מוכחשת היא א"ל נהי דאיתכחש באכילה באבהתא מי איתכחש לימא בפלוגתא דר"ה ור"ח קמיפלגי דאתמר שתי כתי עדים המכחישות זא"ז אמר ר"ה זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה ור"ח אמר בהדי סהדי שקרי ל"ל כו' ורבא אמר לך ע"כ לא קאמר ר"ה אלא לעדות אחרת אבל לאותה עדות לא [ועי' בתוס' ב"ק א ע"ב) דהקשו לרבא דס"ל מכאן ולהבא הוא נפסל א"כ אמאי ס"ל לרבא בב"ב (דף ל"א) הנ"ל דכיון דאיתכחשו העדים באכילה איתכחשו נמי בהא דהעידו על החזקה ותירצו דלמאי דמחלק התם בין אותה עדות לעדות אחרת ניחא דכיון דהוחזקו משקרים על אותה קרקע תו לא מהימני עלה אבל הכא אעפ"י שהוחזקו משקרים על הטביחה לא הוחזקו משקרים על הגניבה דלא חשיב ליה כאותה עדות עכ"ל וצ"ע בזה ואכ"מ] וא"כ לפ"ז א"ש דאין לומר דהא הפסידו בעדותן לענין שמועיל תפיסה ז"א דלשיטת רבא דס"ל היכא דהוכחשו א"ע בעדותן לענין שני חזקה בטל עדותן אף לענין אבהתא דלא הוכחשו א"כ ה"נ בנידון דידן כיוון דהכחישו א"ע בעדותן לענין אם חייב לו האדון דמי שן או דמי עין בטלה עדותן אף לענין מה שהעידו תרווייהו דיוצא לחירות דא"ל דלא דמי להתם דהא הכא תרווייהו כתי עדים מעידים דיצא לחירות וא"כ אף דאיכא כאן חד כת עדים פסולין דמשקרין אעפ"כ הא איכא כאן חד כת עדים דקושטא קא מסהדי וא"כ יכולין לדונו על פיהם דיוצא לחירות ז"א דהאיך יוצא לחירות הא הוי עדות שאי אתה יכול להזימה דהא קיי"ל במכות (דף ה') אין עדים זוממים נהרגין עד שיוגמר הדין על פיהם וא"כ כשיוזמו על יציאת העבד לחירות לא יתחייבו לשלם דהא לא ידעינן בכל כת דילמא זה הכת הם הפסולין וא"כ לא נגמר הדין על פיהם אלא על פי כת האחרת וא"כ כל כת וכת עדים שהעידו שהעבד יוצא לחירות הוה עדות שאי אתה יכול להזימם דדילמא הם הפסולין ונגמר הדין ע"י הכת האחרת:

ואין לומר דא"כ תקשה מהא דמבואר בב"ב (דף מ') אמר רשב"א לא נחלקו ב"ש וב"ה על שתי כתי עדים שאחת אומרת מנה ואחת אומרת מאתים שיש בכלל מאתים מנה לא נחלקו אלא על כת אחת אחת אומר' מנה וא' אומרת מאתים שב"ש אומרים נחלקה עדותן כו' והשתא תקשה כיון דכת א' הם פסולין בוודאי כמבואר בתוס' שם ד"ה נחלקה עיי"ש ועיין בט"א בר"ה (דף כ"ד)] וא"כ ע"כ הא דנגמר הדין על מנה הוא משום דבמנה שניהם אומרים דחייב לו וכת אחת הם כשרים בודאי וא"כ תקשה הא הוי עדות שאאי"ל דאם יוזמו יהיו פטורין מלשלם כיון דלא ידעינן מי הם הפסולין כנ"ל ז"א דהא מבואר דעת אחרונים דבממון לא בעינן עדות שאתה יכול להזימה אבל בנידון דידן לענין יציאת עבד לחירות דהוא קנס. ובקנס בעינן עדות שאתה יכול להזימה דקנס שוה לד"נ דכל החיוב לא נגמר אלא ע"י העדים וא"כ כיון דהוי תרי ותרי הוי עדות שאאי"ל ובטלה עדותן אף מה שהעידו להוציאו לחירות. וא"כ לפ"ז מיושב קושיית הקצה"ח דליכא למימר דלכך משלמין העדים דמי עון לרב משום דהפסידו העדים בעדותן לענין תפיסה ז"א דהא כיון שביארתי דהעבד אינו יוצא לחירות משום דהוי עדות שא"א יכולה להזימה א"כ לא שייך לומר דהפסידו העדים בעדותן לענין תפוסה דהא לא שייך תפיסה כלל כיון דהוי עבד וכל מה שקנה עבד קנה רבו וא"כ כיון דבטלה עדותן של הראשונים לגמרי אפילו לענין תפיסה לשיטת רבא שפיר הוכיח רבא מכאן דהכחשה תחלת הזמה היא:

וא"כ לפ"ז מיושב קושייתי על הש"ך לפי מה שביארתי דאין העבד יוצא לחירות ע"פ עדותן א"כ לא שייך לומר דהאדון הוי מחוייב שבועה דהא לא הוי בר תשלומין כלל כיון דעדיין עבדו הוא וא"כ הזיקו להעבד בעדותן בודאי דמי עין ואין לומר דא"כ תקשה דאמאי אין משלמין אלא דמי עין לעבד הא הם הפסידו לי' בעדותן דמי עין וגם מה שעדיין עבד הוא דלפי דברי העדים הראשונים היה יוצא לחירות ועתה עדיין עבד הוא ז"א דהא העדים לא כיונו בעדותן אלא להפסידו דמי עין אבל לענין יציאתו לחירות הא העידו שהוא ב"ח ואף דאנן פסקינן דאינו יוצא לחירות אעפ"כ כיון דאין זה מצד העדאת העדים אלא משום דאין אין יודעים איזה כת הם הפסולין והוי עדות שא"א יכול להזימה אבל העדים לא כיונו להפסידו בזה לכך פטורין דכל עיקר החיוב דע"ז אינו אלא מכאשר זמם וכיון דהם לא זממו לזה פטורין והראי' דהא אמרינן בסנהדרין (דף מ"א) דעידי נערה המאורסה שהוזמו אינן נהרגין מתוך שיכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו אף דבא ע"י עדותן חיוב מיתה וא"כ אמאי אינן נהרגין וע"כ כיון דכל עיקר חיובם הוא מכאשר זמם והם לא זממו להרגה לכך פטורין וא"כ ה"נ אף דהפסידו בעדותן שאינו יוצא לחירות ג"כ אעפ"כ כיון דהם לא זממו לזה פטורין אבל בדמי עין חייבין כיון דכיונו להפסידו בעדותן ובאמת לא הוי מחוייב שבועה לכך חייבין:

ד אך אין דברינו מספיקים בישוב דברי הש"ך דהא שיטת הש"ך בח"מ (סי' ל"ג) דאף בממון בעינן עדות שאתה יכול להזימה וא"כ לפ"ז אי אפשר לומר כדברינו דתרי ותרי הוי עדות שאאי"ל דא"כ תקשה דהאיך קאמר רשב"א דלא נחלקו ב"ש וב"ה על שתי כתי עדים שאחת אומרת מנה וא' אומרת מאתים שיש בכלל מאתים מנה כיון דלב"ש בכת אחת נחלקה עדותן אלמא דס"ל דחד מנייהו הוי פסול א"כ אף בתרי כתי עדים לא יהני עדותן לב"ש דהא הוי עדות שאאי"ל כנ"ל ולכאורה הי' נראה לומר דאדרבא מכאן ראי' לדברינו דלפ"ז מוכרחין לומר דמוכח מכאן דב"ש ס"ל דבממון לא בעינן עדות שאתה יכול להזימה [ויש להמתיק זה ביותר די"ל דטעמא דידן דבממון בעינן עדות שאתה יכול להזימה אף דמצד הסברא ליכא למילף ד"מ מד"נ בזה"ב דבד"נ כל עיקר החיוב לא נתהוה אלא ע"י העדים לכך בעינן עדות שאי"ל אבל בד"מ דהעדאת עדים אינו אלא גילוי מילתא בעלמא בזה י"ל דמהני אף באינו יכול להזימה הוא משום דהא קיי"ל בכתובות (דף ל"ג) ובב"ק (דף פ"ד) ובכ"מ בהש"ס דא"ק משפט אחד יהיה לכם משפט השוה לכולכם וא"כ כיון דבד"נ בעינן עדות שאי"ל מוכרחין לומר מצד דיהא משפט השוה לכולכם דאף בממון בעינן עדות שאי"ל אבל לב"ש לפי מאי דמבואר בתוס' ב"ב שם בד"ה נחלקה בתירוצם הראשון דב"ש ע"כ כר' יוסי ס"ל דאמר התם בד"א בד"נ אבל בד"מ תתקיים העדות בשאר ועיין שם בפירש"י במכות (דף ו') דלפי פירושם מוכרחין לומר דר"י לא ס"ל האי דרש דמשפט אחד יהיה לכם משפט השוה לכולכם ועיי"ש בתוס' ד"ה אמר וא"כ כיון דב"ש ט"כ לא ס"ל דבעינן משפט השוה לכולכם לכך ס"ל דבממון לא בעינן עדות שאי"ל ומד"נ ליכא למילף דהא מצד הסברא חלוק ד"מ מד"נ כמו שביארתי]:

דבזה יתיישב קושיית התוס' בקדושין (דף מ"ג) אהא דפריך הגמ' מיתיבי אמר לשלשה צאו וקדשו ליי את האשה:

האחד נעשה שליח ושנים עדים דברי ב"ש ובה"ח כולם שלוחין הן ואין שליח נעשה עד עד כאן לא פליגי אלא:

בשלשה אבל בשנים דברי' הכל לא והקשו התוס' תימא אמאי קאמר עד כאן לא פליגי כי נמי פליגי מי לא פריך שפיר ממילתי' דב"ה ותי' התוס' הוא דחוק עיי"ש אבל לפי הנ"ל ניחא דבלא"ה י"ל דב"ש וב"ה פליגי בקדושי כסף ולשיטתייהו אזלי דהנה התוס' הקשו (שם ע"ב) ד"ה והשתא אהא דקאמר הגמ' והשתא דתקנו רבנן שבועת היסת פי' וא"כ הוי נוגעים בעדותן במה שאמרו פרענו למלוה דל"ל מיגו דיכלי למימר אהדרינהו ללוה דאי הוה אמרי אהדריניה ניהלך בעי אשתבועי] משתבעי הני עדים דיהיבנא לי' ומשתבע מלוה דלא שקיל לי' ופרע לוה למלוה והקשו התוס' וא"ת מ"מ למה לא יהיו נאמנים לאחר שנשבעו לומר פרענו שהרי שוב אינן נוגעים בעדותן [עיי"ש מה שתירצו דעד הצריך שבועה אין מועיל עדותן]:

והנ"ל ליישב קושיית התוס' דליכא למימר דיעידו לאחר שנשבעו דא"כ יהיה עדות שאאי"ל דאיתא בב"ק (דף ע"ג) עד זומם אביי אמר למפרע הוא נפסל כו' תנן גנב עפ"י שנים וטבח ומכר על פיהם ונמצאו זוממין משלמין את הכל מ"ל שהעידו על הטביחה כו' ואי ס"ד למפרע הוא נפסל הני כיון דאיתזמו להו אגניבה איגלאי מילתא דכי אסהדי אטביחה פסולין הוי אמאי משלמין על הטביחה אלמא דאם נפסלו קודם שהעידו כגון בכה"ג דלבתר הזמה נמצא שהעידו על הטביחה בפסול אין כאן דין הזמה א"כ ה"נ לכך לא מהני מה שיעידו לאחר שנשבעו דהוי עדות שאאי"ל דכשיוזמו על מה שהעידו שפרעו איגלאי מילתא דנשבעו לשקר ואנן קיי"ל בשבועות (דף מ"ה) ובח"מ (סי' ל"ד) דהנשבע לשקר פסול לעדות אף בשבועה דרבנן וא"כ איגלאי מילתא דבשעה שהעידו שפרעו פסולין הוה וא"כ פטורין מתשלומין וא"כ הוי עדות שא"א י"ל דאם יוזמו העדים יהיו פטורין מלשלם לכך לא מהני שיעידו לאחר שנשבעו כנ"ל ליישב קושיית התוס' [וזה אין לומר דיעידו קודם שנשבעו ואחר כך ישבעו י"ל דבזה בוודאי לא מהני עדותן כיון דבשעה שהעידו לא הוו מהימנא בעדותן רק דצריכין עוד מעשה השבועה לקיום עדותן לא מהני עדותן דרחמנא אמר עפ"י שנים עדים יקום דבר דמשמע שיהא נאמנים בדיבורן בלבד בשעה שהעידו אבל אם ישבעו מקודם שלא יהא בהם חשש נגיעה ואחר כך כשיעידו אין צריכין עוד עשייה לקיים עדותן י"ל דמהני אם לא דהוי עדות שא"א יכול להזימן:

וא"כ לפ"ז א"ש דהוה מצינן לאוקמא פלוגתייהו דב"ש וב"ה בקדושי כסף ובהא פליגי דב"ש לשיטתייהו אזלי דס"ל דבד"מ לא בעינן עדות שאי"ל וא"כ בקדושין גם כן לא בעינן עדות שאי"ל דהא ילפינן דבר דבר מממון לכך ס"ל דשליח נעשה עד אף דהוי נוגעין בעדותן דהא שיטת רש"י דשבועת היסת נתקנה אף בימי המשנה [ועיין בפ"י] אעפ"כ הא יכולין להעיד לאחר שנשבעו דהא הטעם דאינם יכולין להעיד לאחר שנשבעו משום דהוי עדות שאאי"ל כמו שביארתי א"כ ב"ש לשיטתייהו דס"ל דלא בעינן עדות שאי"ל א"כ יכולין להעיד לאחר שנשבעו לכך ס"ל דשליח נעשה עד וב"ה ס"ל כהילכתא דבממון בעינן עדות שאי"ל וא"כ בקדושין בעינן ג"כ עדות שאי"ל ואין לומר הא בקדושין אי אפשר לקיים בהו כאשר זמם ז"א דהא מבואר בתוס' ריש מכות ד"ה מעידין בתירוצם הראשון דכיון דלוקין כשהוזמו הוי שפיר כאשר זמם ואם כן בעידי קדושין נמי מתקיים כאשר זמם ע"י מלקות לכך ס"ל דאין שליח נעשה עד בקדושי כסף דהא הוי נוגעין בעדותן וצריכין שבועה. דא"ל דיעידו לאחר שנשבעו ז"א דא"כ הוי עדות שאאי"ל כמו שביארתי דכשיוזמו לא יהיו לוקין דאיגלאי מילתא דנפסלו קודם שהעידו וא"כ לא יהיו לוקין על עדותן כמו דאמרינן לענין תשלומין דהיכי דנפסלו קודם שהעידו אינן מחוייבין בתשלומין דהוו כפסולין שהעידו כן ה"נ לענין מלקות דלא תענה ג"כ פטורין דהוי כמו פסולין שהעידו דמ"ש [ובמ"א הארכתי בפרט זה הרבה] וא"כ לא מהני מה שיעידו לאחר שנשבעו לכך ס"ל לב"ה דאין שליח נעשה עד:

וא"כ לפ"ז לא תקשה מזה לרב די"ל דבקדושי שטר כ"ע מודים דשליח נעשה עד לכך דייק הגמרא ע"כ לא פליגי אלא בשלשה אבל בשנים דברי הכל לא וא"כ כיון דאף ב"ש ס"ל דבשנים לא הוו עדים א"כ ליכא למימר דהוא מטעם נוגע בעדות דהא ב"ש ס"ל דלא בעינן עדות שאי"ל וע"כ דטעמא דב"ש משום דאין שליח נעשה עד וא"כ אף ב"ה לא פליגי אלא משום דס"ל כולן שלוחים הם אבל בהא דאין שליח נעשה עד לא מצינו דפליגי דאפושי פלוגתא לא מפשינן וא"כ שפיר קשה מכאן לרב:

ה אך באמת זה אינו דעדיין תקשה מהא דשבועות (דמ"ז) גבי חד מלוה וחד לוה ושני שטרות דגובה הפחות עפ"י אחד מהן והכי קיי"ל בח"מ (סי' ל"א סעי' ב') והא אין אנו יודעין ע"י מי דנין והוי עדות שא"א יכול להזימה ושיטת הש"ך בח"מ (סי' ל"ח) דאף בשטרות בעינן עדות שאי"ל (ועיין בתומים סי' ל"ד סעי' ט') וע"כ צ"ל לשיטת הש"ך דהא דבעינן עדות שאתה י"ל היינו שהעדים יעידו דבר ברור שבשעת העדאת העדות יהיה שייך בהו דין הזמה אבל בתרי ותרי אף דעתה לא מצינן לקיים בהם דין הזמה משום ספיקא מ"מ כל כת העידו דבר ברור שאם היינו דנין ע"פ עדותן היה שייך בהן דין הזמה והא דלא מקיימינן בהו דין הזמה משום דאין אנו יודעין אם דנין ע"פ עדותן ואין המניעה מכח גריעות העדות א"כ הא חד כת ודאי קושטא קא מסהדי ודנין עפ"י הך חד כת שהעידו בדבר ברור והא דאמרינן בסנהדרין (דף מ"א) מתוך שיכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו היינו דלפ"ז הגם שאנו דנין על פיהם ליכא דבר ברור דיהא שייך בהו דין הזמה דיש להם לומר דבאו לדבר אחר משא"כ בזה דאם היינו יודעין שדנין ע"פ ממילא העידו בדבר ברור וליכא גריעותא בעדותן מיקרי עדות שאי"ל וא"כ לפ"ז הדרא קושייתי על הש"ך דאמאי כשיוזמו משלמין דמי עין לעבד הא כיון דהוי האדון מחוייב שבועה לשיטת הש"ך דהא לשיטת הש"ך הוכחתי דתרי ותרי מיקרי עדות שאי"ל וא"כ העבד יוצא לחירות והוה האדון מחוייב שבועה א"כ תקשה דאמאי משלמין הא יכולין לומר מי יימר דמשתבע האדון:

ע"כ נלענ"ד לומר דזה הכלל דחלוק חיובא דע"ז מחיובא דכפירת עדות דאף דבכפירת העדות אמרינן כיון דמי יימר דמשתבע פטורין מקרבן שבועה זהו דווקא בכפירת העדות דחיובם מטעם דמזיק לחבירו וא"כ כיון דלא ברי הזיקא דמי יימר דמשתבע פטורין אבל בע"ז דחיובם לא הוי מטעם דזה הוי כאילו הם הזיקו לחבירו כדהוכיחו התוס' בריש מכות ד"ה ומה הסוקל אינו נסקל דחיובם לא הוי מטעם דהוי כאלו עשו הדבר בעצמם דהא אדם שסוקל את חבירו באבנים ומת היה נידון בזמן הסנהדרין בסייף ובע"ז אם העידו על אחד שחייב סקילה והוזמו חייבין סקילה וע"כ דחייבם התורה מכאשר זמם דכיון דרצו לסקול לחבריה חייבים כאשר זממו א"כ הכא נמי אף דמי יימר דמשתבע אעפ"כ כיון דהעדים זממו להפסידו להעבד דהא הם העידו שחייב רק דמי שן אף דבאמת הוי האדון מחוייב שבועה ומי יימר דמשתבע אעפ"כ כיון דהעדים רצו להפסידו לגמרי לכך חייבים רק דאם לא עשו בעדותן שום הפסד כיון דלא נתקבל עדותן כלל לא שייך לחייבם מכאשר זמם אבל בנ"ד כיון דנתקבל עדותן לענין דאם ישבע האדון מיפטר בזה שוב חייבין מטעם כאשר זמם אף במי יימר דמשתבע:

והנ"ל להביא ראיה לזה מהא דפריך הגמ' בשבועות (דף ל"ב) אהא דתנן היה שתי כתי עדים כפרה הראשונה ואח"כ כפרה השניה שתיהן חייבים מפני שהעדות יכולה להתקיים בשתיהם ופריך שם בשלמא שני' תתחייב דכפרה לה ראשונה אלא ראשונה אמאי חייבת הא קיימא שניה (ודחיק הגמ' לשנויא דהב"ע כגון שהיתה שניה בשעת כפירת הראשונה קרובין בנשותיהן ונשותיהן גוססין כו' עי"ש] והשתא אי נימא דדמי חיובא דכפירת העדות לחיובא דע"ז א"כ תקשה מאי פריך הגמ' הא יכולין לשנוי' בכה"ג לפי מאי דאיתא בב"ב (דל"א) זה אומר של אבותי זה אומר של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתי' היא ואכלה שני חזקה והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה אמר ר"נ אוקי אכילה לבהדי אכילה ואוקי ארעא בחזקת אבהתא והנה הבאתי לעיל שיטת הרמב"ם (בפ' כ"א מה' עדות) דהיכא דמהני עדותן לענין שיכול לתפוס והוזמו היו צריכין לשלם א"כ לפ"ז ה"ה בכפירת העדות היכא דכפרו בעדותן בגוונא שאם היו מעידין היה יכול לתפוס דחייבין קרבן דהא כיון דחייבין בע"ז אלמא דמיקרי ברי הזיקא מה שהזיקו בעדותן דיכול לתפוס ולא אמרינן דמי יימר דיתפוס כן הכי נמי בהיפוך היכא דע"י כפירתן הפסידו דאינו יכול לתפוס ג"כ חייבין קרבן שבועה ולא אמרינן דמי יימר דיתפוס:

ונחקור עוד האיך הדין היכא דכפרו בעדותן בגוונא דאף אם לא העידו ג"כ יכול לתפוס רק אם העידו הי' בוודאי שלו אם חייבין ק"ש בכפירתן כיון דשיטת הרמב"ם דתפיסה הוי ברי הזיקא דוודאי יתפוס א"כ לפ"ז אפשר לומר דבכה"ג היו פטורין בכפירתן דלא הפסידו בכפירתן דהא יכול לתפוס והנ"ל דאף בזה חייבין בכפירתן דהא חזינן בע"ז היכא דהפסידו בעדותן בכה"ג והוזמו חייבין לשלם כדמוכח מהא דב"ק (דף ע"ג) הנ"ל דאם הוזמו העדים דאמרו סימא את עינו והפיל את שינו משלמין דמי עין לעבד והא לרבא מיירי הברייתא בתרי ותרי ובתרי ותרי ק"ל בח"מ (סי' מ"ו) דמהני תפיסה א"כ אמאי משלמין כשהוזמו הא לא הפסידו בעדותן כלל דהא העבד יכול לתפוס וע"כ כיון דהפסידו מחוב ברור ועשאוהו לספק מיקרי הזיק וחייבין א"כ ה"נ לענין חיוב ק"ש דכפירת העדות ג"כ חייבין דהא הפסידו מחוב ברור והשתא לפ"ז תקשה דנוקמא מתניתן בכה"ג דתובע מחבירו קרקע ויש לו ע"ז שני כתי עדים חדא מסהדי דאבהתא היא וחדא מסהדי דאכלה שני חזקה וחבירו הביא ג"כ שני כתי עדים דאכלה שני חזקה א"כ הכת הראשונה חייבין ק"ש בכפירתן דהא אם העידו היה בודאי שלו והשתא דלא העידו אף דהא קיימא שני' והוי תרי ותרי ומהני היה התפיסה מ"מ הא הפסידו בכפירתן דאם העידו היה בודאי שלו לכך חייבין כמו שביארתי דהיכא דהפסידו מחוב ברור ועשאוהו לספק היו חייבין והכת השני' חייבין דהא אם העידו הוי תרי ותרי והיה יכול לתפוס והשתא דלא העידו הפסידו דאינו יכול לתפוס לכך חייבין כמו שביארתי [ועי"ש במתני' בזה אחר זה הראשון חייב והשני' פטור] ולפ"ז קשה מאי פריך הגמ' הא יכולין לשנויא בכה"ג ואין לומר דקושיית הגמ' קאי לר' יוחנן דס"ל לקמן (דף ל"ד ודף ל"ז) דמשביע עדי קרקע לדברי הכל פטורין ז"א דהא משכחת לה שתובעו קרקע עם פירותיה העומדים לגזוז דהוי מטלטלין:

ואין לומר דקושיית הגמ' קאי לחזקיה דס"ל בסנהדרין (דף פ"ז) דהילכתא כר"ע דדבר ולא חצי דבר א"כ ליכא לשנוי' בכה"ג דא"כ אמאי חייבין הראשונים ק"ש הא אף אם העידו לא מהני עדותן דהא הוי חצי דבר דבלא עדות הכת השניה שאכלה שני חזקה לא מהני האי עדות דאבהתא דאפילו אם היה דאבהתא אעפ"כ כיון דחבירו אכלה שני חזקה הוי שלו ולא מהני עדותן אלא דווקא כשהעידו הכת השני' דאכלה שני חזקה בזה אמרינן אוקי אכילה לבהדי אכילה ואוקי ארעא בחזקת אבהתא וא"כ הוי חצי דבר ולא מהני עדותן כלל אף אם העידו ואמאי חייבין ק"ש בכפירתן ז"א דהא מבואר בב"ק (דף ע') דמודה ר"ע בשנים אומרים קידש ושנים אומרים בעל דאע"ג דעידי ביאה צריכי לעידי קדושין כיון דעידי קדושין לא צריכי לעידי ביאה דבר קרינא ביה וא"כ ה"נ כיון דהכת השניה מהני עדותן לענין תפיסה אף בלא עדות הראשונה דאבהתא דבר קרינא ביה ועוד דא"כ מאי פריך הגמרא לקמן (דף ל"ז) לרבה מהאי מתניתין הא יכולין לשנוי' לרבה דמוקי מתניתן בכה"ג כמו שביארתי וע"כ מדלא משני הגמ' בכה"ג מוכח דחלוק חיובא דכפירת העדות מחיובא דע"ז דבכפירת העדות לא מקרי כופר בממון מה שע"י עדותן היה יכול לתפוס דמי יימר דיתפוס ולא הוי ברי הזיקא והא דחייבין בע"ז בכה"ג שאני ע"ז דכיון דזממו להפסיד לחבריה ועדותן נתקבל לענין תפיסה חייבין דכל עיקר חיובם הוא מטעם כאשר זמם אבל לענין כפירת העדות לא מיקרי מזיק לחבירו הא דהפסידו בעדותן לענין תפיסה דמי יימר דיתפוס:

ז אך יש לדחות ראי' זו דבאמת צריכין להבין שיטת הרמב"ם דס"ל דהיכא דהפסידו לענין תפיסה חייבין לשלם א"כ מאין הוכיח רבא דהכחשה תחלת הזמה היא הא העדים שהעידו שהפיל את שינו ואח"כ סימא את עינו לא הוכחשו כלל דהא מועיל עדותן לענין תפיסה לכך משלמין כשהוזמו כמו שתמה הקצה"ח הנ"ל ולשיטת הש"ך הא נסתרה תירוצי הנ"ל והנראה לי ליישב די"ל דהיכא דמהני תפיסה בחזרה א"כ לא שייך לומר דהעדים הפסידו לענין תפיסה משום דתפיסה דבר קל הוא ויכול לתפוס ומיקרי ברי הזיקא כמ"ש הכ"מ דהא לא הוי עדיין ברי הזיקא דאף אם יתפוס ממנו יכול לתפוס בחזרה ולא מיקרי ברי הזיקא אלא דבנידון העבד והרב י"ל טעמא אחרינא לפי מה דמבואר ברשב"א בחי' לקדושין (דף כ"ג) אהא דאמר רבה אר"ש דכ"ע אין קנין לעבד בלא רבו ואין קנין לאשה בלא בעלה והכא במאי עסקינן דאקני' ליה אחר מנה וא"ל ע"מ שאין לרבך רשות ביה ר"מ סבר כי א"ל קני קני עבד וקני רבי' וכי א"ל ע"מ לא כלום קאמר ליה ורבנן סברי כיון דא"ל ע"מ אהני ליה תנאה ומביא הרשב"א בחי' פי' הראב"ד דטעמא דמילתא משום דיד עבד כיד רבו לזכות לו לאדון אמרינן אבל לא לחוב לו והלכך ס"ל לר"מ כיון דא"ל קני קני עבד וקני רבו דכשנתנו לעבד כאלו נתנו לרבו ממש וכשהתנה עם העבד כאלו התנה עם אחר ורבנן סברי דמעיקרא קני עבד אלא דלכי זכי עבד זכי האדון מכח זכיית העבד הלכך כשהתנה עם העבד ה"ל כשאר תנאים דעלמא דאי אמרת מ"מ ליזכי אדון מיד העבד כבר קדמו תנאי הנותן שלא יהיה לרבו רשות ביה [ובחידושי להרמב"ם ביארתי בארוכה דלר"א דמוקי פלוגתייהו שם בע"מ שתצא בו לחירות אבל בע"מ שאין לרבו רשות בי' לא מהני לכ"ע הכל מודים בסברא זו דהעבד זוכה מהנותן ואח"כ זכה רבו ממנו וכ"כ הפ"י בגיטין פרק השולח]:

א"כ לפ"ז לכאורה תקשה דאמאי אין משלם האדון להעבד דמי עינו הא העבד בודאי זכה בדמי עין והאדון ספק אם זכה מן העבד דמי עינו דהוי מעוכב ג"ש ואין ספק מוציא מידי ודאי כדאיתא ביבמות (דף ל"ח) שומרת יבם שנפלו לה נכסים מודים ב"ש וב"ה שמוכרת ונותנת וקיים ופריך הגמ' מ"ש רישא דלא פליגי ומ"ש סיפא דפליגי כו' אלא אמר רבה אידי ואידי דנפלה כשהיא נשואה וזיקת נשואה עושה ספק נשואה רישא דאיהי קיימא ה"ל איהי ודאי ואינהו ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי עיי"ש. ועיין בתוס' כתובות (דף ע"ח) ד"ה סיפא כו' וא"כ תקשה דאמאי אין האדון משלם להעבד דמי עינו דהא הטעם דחובל בעבד כנעני שלו פטור מכולם הוא משום דכל מה שקנה עבד קנה רבו ועיין בקצה"ח (סי' תכ"ד סי' ג'). אמנם יש לומר הטעם דהוה ליה לגבי האדון א"י אם נתחייבתי כיון דהוא מוחזק מעיקרא והוה תפיסה ברשות ומספק אין יכולין לחייבו שישלם לו וא"כ כ"ז הוא דוקא קודם שתפס העבד אבל לאחר שתפס העבד שוב אין האדון יכול לחזור ולתפוס ממנו דאז ה"ל העבד ודאי והאדון ספק ומספק אין יכול לתפוס וא"כ ניחא דהוה ברי הזיקא דהא אם יתפוס העבד שוב אין האדון יכול לחזור ולתפוס ממנו לכך חייבין לשלם כשהוזמו אבל בהא דהעידו שהפיל את שינו ואח"כ סימא את, עינו והוכחשו אף דבתרי ותרי מהני תפיסה אעפ"כ הא יכול לתפוס בחזרה ולא הוה ברי הזיקא ופטורין על זה העדים לשלם כשיוזמו ואם כן שפיר מדייק רבא דהכחשה תחלת הזמה היא דאל"כ אמאי משלמין כשהוזמו הא איבטל עדותן מעיקרא:

וא"כ לפ"ז נסתרה דברינו הנ"ל דלא מצינו לאוקמא האי מתניתין דשתי כתי עדים בכה"ג דא"כ תקשה אמאי חייבין קרבן שבועה השניה בכפירתן הא לא מיקרי הפסד מה שהפסידו לענין תפיסה כיון דיכול השני לחזור ולתפוס ממנו ועיין בתוס' בב"מ (דף ו') ד"ה והא דאפי' בכל כו' עיי"ש. אך אף דנסתרה הך ראיה דלעיל מ"מ האי כללא שביארנו הוא ברור לענ"ד דהא מ"מ חזינן דעת הרמב"ם דהיכא דלא יכול לחזור ולתפוס ממנו היו חייבין במה שהפסידו לענין תפיסה אף דמי יימר דיתפוס וא"כ תקשה הא אמרינן לענין שבועת העדות דהיכא דאיכא האי סברא דמי יימר דמשתבע לא מקרי הפסד אף דזהו בידו לישבע וכיון דהעד יודע דהאמת אתו בודאי ישבע ועיין בתוס' ב"מ (דף ל"ד) ד"ה שמא] וע"כ צריכין לומר כיון דבעדותן לחוד לא היה נוטל ממון אא"כ ישבע וצריך לעשות עוד פעולה לעדותן לא מיקרי בכפירתן כופר בממון דרק דווקא במקום שבעדותן לחוד היה נוטל ממון בזה הם חייבין ובעדים זוממין לשיטת הרמב"ם חייבין היכא דהפסידו לענין תפיסה אף דצריך לעשות עוד פעולת המעשה דתפיסה ולא הוה בידו כלל וע"כ דחלוק חיובא דעדים זוממין מחיוב דשבועות העדות כנ"ל וכן נראה לי לדייק מלישנא דהמגדל עוז בהרמב"ם הנ"ל וזה לשונו ומה שהקשה הראב"ד יש לנו לומר דטעמא דתלמודא משום דתלה רחמנא דינן במחשבתם כדכתיב כאשר זמם והרי זממו עליו רעה ואי תפס לא מפקינן מיניה עכ"ל הרי דבריו מדוייקין כמו שביארנו וא"כ לפ"ז מיושב קושייתי על הש"ך דלכך משלמין דמי עין לעבד אף דמחוייב האדון שבועה:

ח ובזה היה נ"ל לבאר הגמ' דב"ב (דף מ"ה) בהא דאומן אין לו חזקה דאמר רבה ל"ש אלא שמסרו לו בעדים אבל מסר לו שלא בעדים מתוך שיכול לומר להד"מ יכול לומר לקוח הוא בידי א"ל אביי א"ה אפי' בעדים נמי מתוך שיכול לומר החזרתי לך כי א"ל לקוח הוא בידי מהימן כו' מתיב רבא לסיוע לרבה הנותן טליתו לאומן אומן אומר שתים קצצת לי והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת כ"ז שהטלית ביד האומן על בעה"ב להביא ראי' נתנה לו בזמנו נשבע ונוטל כו' ה"ד אי דאיכא עדים לחזי עדים מאי קאמרי אלא דליכא עדים וקתני אומן מהימן מיגו דאיבעי א"ל לקוחה היא בידי מהימן נמי אאגריה כו' ולכאורה צ"ל דמאי דייק הגמ' בלישנא מתיב רבא לסיוע לרבה הא בלא"ה כיון דהוא קושי' על אביי ממילא הוא סייעתא לרבה אבל לפי הנ"ל ניחא דבלא"ה יש ליישב קושיית רבא דנוכל לאוקמי הברייתא דמיירי באמת כגון שיש עדים ולא תקשה לחזי עדים מאי קאמרי דמשכחת לה כגון שיש שתי כתי עדים שכת א' אומרת שקצץ שתים וכת א' אומרת שלא קצץ אלא א' לכך כשהטלית בידו האומן מהימן במיגו דהחזרתי לך ומיירי בלא ראה ועיין בתוס' ב"ק (דף ע"ב) ד"ה אין לך כו' בתירוצם הראשון דס"ל דמהימן הבע"ד במיגו במקום תרי ותרי דאמרינן סילק עדותן כמאן דליתא וניחא נמי הא דקתני נתנו לו בזמנו נשבע ונוטל דהא לפי שיטת הש"ך בתרי ותרי יש עליו חיוב שבועה וא"כ מאי פריך רבא לכך דייק לסיוע לרבה דלאביי שתירץ ביבמות (דף ל"א) אהא דפריך הגמ' ואלו בקדושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה לא קתני כו' אמר אביי יגיד עליו רעו תנא בקדושין וה"ה לגירושין וא"כ משמע דלאביי בתרי ותרי מוקמינן אחזקה אלמא דאמרינן סילק עדותן כמאן דליתא א"כ ה"נ בתרי ותרי איכא חיוב שבועה כמו שביארתי לכך לאביי לשיטתי' ליכא קושי' מהך ברייתא דמצינן לאוקמא בתרי ותרי אבל לרבה דסובר דתרי ותרי הוי ספיקא דאורייתא ולא מוקמינן אחזקה א"כ ה"נ בתרי ותרי ליתא לחיוב שבועה לכך פריך רבא שפיר דליכא למימר דמיירי בתרי ותרי דא"כ תקשה דאמאי נתנו לו בזמנו נשבע ונוטל הא בתרי ותרי ליתא לחיוב שבועה וא"כ א"ש דלכך דייק הגמ' מתיב רבא לסיוע לרבה דלרבה לשיטתו יש מכאן קושי' לאביי וסיוע לדידי' אבל לאביי לשיטתו לא קשה כלל:

אך באמת זה אינו דא"כ תקשה מאי פריך הגמ' בשבועות (דף ל"ג) לרבה מהא דתנן חמורה ממנו שבועת הפקדון שחייבין על זדונה מכות כו' מדקאמר לוקה מכלל דאיכא עדים וקאמר על שגגתה אשם כו' והשתא מאי פריך הגמ' הא איתא בעירובין (דף ל"ה) רבה ור"י דאמרי תרווייהו הכא בשתי כתי עדים עסקינן אחת אומרת מבעו"י נטמאה ואחת אומרת משחשיכה ועיי"ש בפירש"י דבהא פליגי דר"י סבר אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי אחזקה קמייתא וכי אנחה טהורה הואי ור"מ סבר דבתרי ותרי לא מוקמינן אחזקה עיי"ש וכיון דלשיטת רבה פליגי בהא תנאי אי מוקמינן אחזקה בתרי ותרי וא"כ מאי פריך הגמ' הא י"ל דרבה לשיטתי' דס"ל אליבי' דהילכתא דבתרי ותרי לא מוקמינן אחזקה וא"כ ה"נ דבתרי ותרי ליתא לחיוב שבועה פריך שפיר הא הוי כפירות דברים בעלמא אבל האי מתניתן י"ל דאתי' כר"י דבתרי ותרי מוקמינן אחזקה וא"כ ה"נ בתרי ותרי איכא חיוב שבועה א"כ שפיר משכחת לה בתרי ותרי כצ"ל וע"כ דמוכח מזה דלא כהש"ך דבתרי ותרי ליכא לחיוב שבועה וא"ש:

תוכן העניינים

פורת יוסף (שלופר)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה