אור ברסלב

פורת יוסף (שלופר)· רבי יוסף שלופר

מערכה כא

מערכה כ

א אך לכאורה יש לסתור דברינו אלה דאין לתרץ דלכך לא קחשיב ג"ה של נבלה משום דהברייתא לא ס"ל כולל גרידא דא"כ תקשה אמאי חייב משום בישול ביו"ט האיך אתי איסור בישול דיו"ט וחייל על איסור בב"ח דקדים דהא האיסור בישול דבב"ח הא חל עליו אף קודם יו"ט דא"ל דאיסור בישול דיו"ט חל בכולל מיגו דנאסר מצד יו"ט בשארי מלאכות נאסר ג"כ בבישול בב"ח כדאמרי' ביבמות (דף ל"ב) בשלמא זר מעיקרא שרי במלאכה ואסור בעבודה אתיא לה שבת מיגו דקא מיתסר במלאכה מיתסר נמי בעבודה ז"א דהא הברייתא סובר דאין איסור חע"א בכולל גרידא א"כ תקשה האיך חייל איסור בישול דיו"ט על בישול בב"ח דהא יו"ט לא הוי רק כולל גרידא דמאי חומר איכא ביו"ט נגד בב"ח:

אך ז"א דשפיר מצינו חומר ביו"ט נגד בב"ח לפי מה דמבואר ברש"י, ותוס' בסנהדרין (דף ד') אהא דקאמר הגמ' בחלב אמו יכול בחלב אמר ר"א א"ק לא תבשל דרך בישול אסרה תורה אבל חלב אינו דרך בישול אלא טיגון אלמא דשיטת רש"י ותוס' דצלי אינו אסור מה"ת בבב"ח רק בישול ומצד איסור יו"ט נאסר אף בצליית בב"ח ג"כ והשתא הא הוי האיסור יו"ט לגבי איסור בב"ח איסור חמור דמצד איסור בב"ח לא היה אסור רק בבישול אבל בצלי הא מותר מה"ת ומצד איסור יו"ט נאסר אף בצלי וא"ל הא לפי מה דמבואר בנודע ביהודה (סי' ל"ה) דשיעור כגרוגרות הוא יותר מכזית עיי"ש שהאריך בזה וא"כ הא איכא חומר בב"ח מה שאינו ביו"ט דמצד בב"ח לוקין על בישולו בכזית ומחמת יו"ט אינו חייב רק עד שיבשל כגרוגרת: ב זה אינו דנ"ל להוכיח דלא כהנוב"י רק כשיטת המג"א (בסי' תפ"ו) דכזית הוא יותר מכגרוגרות דגרסינן בעירובין (דף ל') מתני' דלא כב"ש דתניא בש"א אין מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה ב"ה אומרים מערבין לנזיר ביון ולישראל בתרומה אמרו להן ב"ה לב"ש אי אתם מודים שמערבין לגדול ביו"כ אמרו להן אבל אמרו להן כשם שמערבין לגדול ביוה"כ כך מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה וב"ש התם איכא סעודה הראויה מבעוד יום הכא ליכא סעודה הראויה מבעוד יום:

והנה הרי"ף בביצה (דף י"ב) כתב וקיי"ל דיו"ט צריך עירובי תחומין וא"צ עירובי חצירות אבל יוה"כ צריך עירובי חצירות ושיתופי מבואות כשבת דתניא אמרו להן ב"ה אי אתם מודים שמערבין לגדול ביוה"כ שמעינן מינה דבין ב"ש ובין ב"ה כולהו ס"ל דמערבין לגדול ביום הכפורים עירובי תחומין וחצירות כשבת עכ"ל ותמהו כל הראשונים על הרי"ף דמנ"ל להוכיח מהא דקאמר דמערבין לגדול ביוה"כ דיש עירוב והוצאה ליוה"כ דילמא קאי על עירובי תחומין אבל הוצאה מותר ביוה"כ כמו ביו"ט דאסור בתחומין ומותר בהוצאה:

והנ"ל ליישב דהרי"ף הוכיח שפיר דע"כ הא דקאמר ב"ה לב"ש אי אתם מודים שמערבים לגדול ביוה"כ קאי על עירובי חצירות והוא דהנה לכאורה ק"ל אהא דפריך ב"ה לב"ש אי אתם מודים שמערבין לגדול ביוה"כ הא לפי מה דמבואר בחי' הרשב"א ביבמות (דף קי"ד) שהקשה למאי דהוכיח דמותר להאכיל לקטן איסור דרבנן בידים דא"כ אמאי אין מערבין בטבל דרבנן הא הוי סעודה ראויה לקטנים כמו דמערבין ביו"כ מהאי טעמא ותי' דשאני יוה"כ דהמאכל בעצמותו הותר אף לגדולים אלא דאיסורא דיומא קא גרים וכיון דאין האיסור בעצמותו של העירוב לכך אם חזי השתא לקטנים מערבין בו משא"כ בטבל דרבנן דמעולם לא חזי לגדול אין מערבין בו לגדול משום דחזי לקטנים עכ"ל:

והשתא לפ"ז קשה מאי מקשו ב"ה לב"ש מהא דמערבין לגדול ביוה"כ הא י"ל שאני יוה"כ דהמאכל בעצמותו אינו נאסר עליו בזה הוא דמהני הא דחזי לאחריני משא"כ לנזיר ביין ולישראל בתרומה דהוי איסורי חפצא לפי שיטת הראשונים דכל איסורי תורה איסורי חפצא הם דהחפץ בעצמותו נתפס בהאיסור שאסרה תורה ועי' בר"ן בנדרים (דף י"ח) וכן נזירות הוא ג"כ דמי לנדר דהחפץ בעצמותו נתפס בהאיסור כדמוכח מהרא"ש בפ"ק דשבועות (סי' א') דכתב דמתפיס בשבועה לאו כמוציא שבועה מפיו דמי כגון שנשבע שלא לאכול בשר זה ואמר חבירו ואני כמוך אבל מתפיס בנדר נדר דתנן מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני ושמע חבירו ואמר ואני הרי כולן נזירין עכ"ל אלמא דס"ל להרא"ש דנזירות דמי לנדר דהאיסור חל על החפץ וכיון דהמאכל בעצמותו אינו ראוי להמערב לכך לא מהני מה דחזי לאחרינא ואין מערבין בו כמו דחילק הרשב"א גופה בין שארי איסורי דרבנן ליוה"כ ומאי פריך ב"ה והוא קושיא אלימתא לכאורה לפי שיטת הרשב"א:

לכך הוכוח הרי"ף מזה דפלוגתייהו דב"ש וב"ה הוא בעירובי חצירות וא"כ א"ש ומילתא חדתא קאמינא ונקדים תחילה מה דפסק הרא"ש בשבת (פ"כ) וכן מבואר בש"ע א"ח (סי' שכ"ו סעי' ז') דמותר לילך בר"ה אף דמטר יורד עליו ומעבירם ד' אמות בר"ה ולא הקפידו בזה לפי שמים מועטים הם כמש"כ הב"י והלבוש [ועי"ש בט"ז ס"ק ה'] וק"ל אף דקיי"ל בשבת (דף ע"ח) דהמוציא מים אינו חייב אלא בשיעור הוצאה כמו שפסק הרמב"ם (בה' שבת פרק י"ח) דשיעור הוצאות מים כדי לרחוץ פני המדוכה מ"מ הא קיי"ל דחצי שיעור אסור מה"ת ואף באיסורי שבת ג"כ אסור ח"ש מה"ת כדמוכח משבת (דף ע"ד) דפריך ר"י וכי מותר לאפות פחות מכשיעור ומפ' רש"י נהי דחיוב חטאת ליכא איסורא מיהא איכא דקיי"ל חצי שיעור אסור מה"ת עכ"ל א"כ הא הוי איסור תורה אף במים מועטים וזה אסור אף באינו מכוין היכא דהוי פסיק רישא:

והנ"ל ליישב לפי מה דהעלה החכ"צ בתשובה (סי' פ"ו) דחצי שיעור אינו אסור רק באכילה אבל לא בבל יראה והטעם הוא משום דבאמת אין אכילה פחותה מכזית אלא כיון שאכלו אחשביה באכילתו אף לפחות מכזית אבל לענין בל יראה לא שייך חשיבות במה שמניח החמץ בביתו כיון דלא עשה מעשה עיי"ש שהאריך בזה וכן הסכימו כל האחרונים וא"כ כיון דכל עיקר האיסור דח"ש הוא משום דאחשביה א"כ הא אימתי שייך לומר אחשביה רק אם מכוין לעשות הדבר בזה אחשביה בעשייתו אבל אם אינו מכוין לעשות הדבר רק דנעשה ממילא הא לא שייך בזה אחשביה וא"כ א"ש דזהו כונת הרא"ש שכ' דבמים מועטין לא גזרו כיון דכל עיקר האיסור דח"ש הוא משום אחשביה וא"כ הכא דאינו מכוין לנשיאת המים ולא ניחא ליה בזה אין בו איסור תורה כלל ואף דמ"מ מדרבנן אסור אף היכא דלא אחשביה כמו בבל יראה מ"מ הכא דהוי תרתי דרבנן דאין בו שיעור וגם נושאם כלאחר יד לא גזרו: ונקדים עוד מה שכ' הריטב"א במכות (דף י"ז) בשם בקרים הר"מ אהא דקאמר ר"ש כ"ש למכות בזה"ב ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן דהטעם הוא משום דלמלקות כיון דאכל במזיד אחשביה באכילתו לכך חייב אף בכ"ש אבל קרבן שהוא על אכילת שוגג כיון דלא אחשביה באכילתו דהא אם היה יודע שהוא איסור לא היה אוכלו לכך בעינן כזית עכ"ל:

ומעתה נ"ל לדון דחצי שיעור אינו מיקרי רק איסור גברא כיון דביארתי דכל עיקר האיסור דח"ש הוא משום דאחשביה א"כ הא על החפץ בעצמותו אינו חל עליו שום איסור דהא אם היה אוכלו בשוגג במקום דלא שייך לומר דאחשביה באכילתו כמ"ש הריטב"א לא עבר שום איסור כלל והתירא קא אכיל דמדאורייתא לא הוי אכילה פחותה מכזית רק דאם אוכלו במזיד אמרינן דאחשביה באכילתו א"כ הא כל עיקר האיסור דחצי שיעור הוא רק מצד הגברא דהוא עושה זה לאיסור במה דאחשביה באכילתו אבל לא מצד החפץ דהחצי שיעור כמו שהוא הא אין בו איסור תורה כלל דלא הוי אכילה וכל עיקר האיסור הוא רק משום דאיהו אחשביה א"כ הוי כמו איסור שבועה דהוא רק איסור גברא ולא חפצא:

והשתא לפ"ז מיושב הא דפריך ב"ה לב"ש מהא דמערבין ביוה"כ לפי מה דאיתא לקמן בעירובין (דף פ') וכן פסק הרמב"ם (בפ"א מה' עירובין ה"ט) דשיעור עירובי חצירות הוא בכגרוגרות ובמג"א (סי' תפ"ו) מבואר דשיעור כגרוגרות הוא פחות מכזית וא"כ כיון דס"ל לב"ש דאין מערבין לישראל בתרומה אף בעירובי חצירות דלא בעינן רק כגרוגרות דהוא פחות מכזית ולא הוי אלא חצי שיעור אלמא דס"ל לב"ש דאף בחצי שיעור דלא הוי אלא איסור גברא ג"כ לא מהני מה דחזי לאחרינא א"כ אמאי מערבין לגדול ביוה"כ דאין לחלק דשאני יוה"כ דלא הוי אלא איסור גברא כיון דאף בעירובי חצירות דלא הוי התרומה אלא איסור גברא ג"כ לא מהני מה דחזי לאחרינא וא"כ הא מוכח דפלוגתייהו דב"ש וב"ה הוא בעירובי חצירות דא"נ דפלוגתייהו הוא בעירובי תחומין א"כ מאי פריך ב"ה מיוה"כ הא בעירובי תחומין בעינן מזון שתי סעודות כמבואר בעירובין (דף פ"ב) וא"כ הא הוי התרומה שיעור שלם וא"כ הא יש לחלק כנ"ל וע"כ דבעירובי חצירות הוא פלוגתייהו:

וא"כ לפ"ז מיושב הא דהוכיח הרי"ף מהא דמערבין לגדול ביוה"כ דיש עירוב והוצאה ליוה"כ דע"כ צ"ל דקאי על עירובי חצירות דל"ל דפירכת ב"ה הוא מהא דמערבין עירובי תחומין ביוה"כ הא יש לחלק דשאני עירובי חצירות דבעינן פת דווקא ולא במידי אחרינא כמבואר בעירובין (דף ע"א) אלמא דבעירובי חצירות לא סגי במה שהוא דבר מאכל רק דבעינן דבר חשוב דווקא בזה הוא דלא מהני מה דחזי לאחרינא דאף דמיקרי אוכל מצד דחזי לאחרינא אעפ"כ כיון דלדידי' לא חזי לא הוה דבר חשוב משא"כ בעירובי תחומין דיכול לערב בכל מילי רק שיהא דבר מאכל לכך אף דלא חזי לדידיה אעפ"כ כיון דחזי לאחרינא מיקרי אוכל ומערבין בו כיון דלא בעינן דבר חשוב ומאי פריך ב"ה וע"כ דיש עירוב והוצאה ליוה"כ וא"כ שפיר פריך ב"ה מעירובי חצירות על עירובי חצירות וא"ש [וא"ל דא"כ אמאי קאמר הגמ' מתני' דלא כב"ש הא מתני' בע"ת מיירי כמבואר בתוס' ריש פ' בכל מערבין ופלוגתייהו דב"ש וב"ה הוא בע"ח וא"כ הא יש לחלק כנ"ל דרק בע"ח ס"ל לב"ש דלא מהני מה דחזי לאחרינא אבל בע"ת אף ב"ש מודה דמהני מה דחזי לאחרינא י"ל דס"ל להגמ' מדנקטי ב"ש סתם אין מערבין משמע דקאי בין בחצירות ובין בתחומין] ולר"ל דסובר דח"ש מותר מה"ת ואינו אסור אלא מדרבנן ג"כ יש ליישב כן דאף דמוכח מהרשב"א דסובר דאיסורי דרבנן ג"כ הוי איסור חפצא דאל"כ אמאי אין מערבין בטבל אעפ"כ יש לומר לענין ח"ש דהא דאסרו רבנן הוא ג"כ מטעם אחשביה ולא הוי רק איסור גברא:

ג ובדברינו יתיישב הא דהקשה הגרע"א בדו"ח בעירובין (דף ל) אהל דקאמר הגמ' סומכוס אומר בחולין ואילו לנזיר ביין לא פליג מ"ט אפשר דמיתשיל אנזירותיה א"ה תרומה נמי אפשר דמיתשיל עליה אי מיתשיל עלה הדרא לטיבלה ולפרוש עלה מיני' וביה דלית בה שיעורא ומאי פסקא אלא סומכוס סבר לה כרבנן דאמרו כל דבר שהוא משום שבות גזרו עליו בין השמשות והקשה הגרע"א דמאי משני הגמ' דאכתי נשאר לסומכוס קושיית ב"ה אי אתם מודים שמערבין לגדול ביוה"כ דלסומכוס ליכא לשנויי כדמשני ב"ש התם סעודה הראויה מבעוד יום דהא הכא גבי תרומה נמי הוי סעודה הראויה מבעוד יום דאי בעי מיתשיל עלה ומפריש מיני' וביה תרומה אחרת ודוחק לומר דצריך ראויה מבעוד יום דוקא בלא שאלה דמה סברא יש לחלק ונשאר בצ"ע:

אבל לפי מה שביארתי ניחא לפי' מה דמבואר בתוס' ריש פרק בכל מערבין דהך מתניתן בתחומין איירי וא"כ א"ש דלסומכוס אין אנו צריכין לתירוצא דב"ש דשאני יוה"כ משום דהוה סעודה הראויה מבעו"י דלדידי' בלא"ה ניחא דהא דמערבין ביוה"כ הוא משום דיוה"כ הוי רק איסור גברא בזה הוא דמהני מה דחזי לאחרינא אבל בתרומה דהוי איסור חפצא כיון דבתחומין מיירי דבעינן מזון שתי סעודות דהוי איסור חפצא לא מהני מה דחזי לאחרינא לכך אין מערבין בתרומה אף דהוי סעודה הראויה מבעוד יום: אמנם לכאורה עדיין תקשה דלפ"ז מאי פריך הגמרא בפסחים(דף מ"ז) לרבה דס"ל דאמרינן הואיל מהך ברייתא דהמבשל ג"ה כו' ואי אמרינן הואיל אהבערה לא לחייב הואיל וחזי לצורכו הא הך ברייתא ע"כ אתיא כב"ש דל"ל מתוך ולב"ש לשיטתייהו הא ניחא דלב"ש מוכח דלית להו הואיל דאל"כ תקשה אמאי ס"ל דאין מערבין לישראל בתרומה הא חזי ליה משום הואיל דאיבעי מיתשיל עלויה ומפריש עלה מיניה וביה בשלמא הא דאין מערבין לנזיר ביין הוא משום דב"ש לשיטתייהו אזלי דס"ל דאין שאלה בנזירות כמו דאמרי' בנזיר (דף ט') וב"ש לטעמייהו דאמרי אין שאלה בהקדש אין שאלה בנזירות וליכא הואיל אבל בתרומה הא יש שאלה אף לב"ש והראי' דהא רבי אליעזר סובר ג"כ בערכין (דף כ"ג) דאין שאלה בהקדש ואעפ"כ ס"ל בפסחים (דף מ"ו) דחלה חשיב ממוניה משום הואיל ואי בעי מיתשיל עלה אלמא אף דאין שאלה בהקדש אעפ"כ בתרומה יש שאלה וא"כ אמאי אין מערבין לישראל בתרומה דלב"ש ליכא לשנויי כדמשני הגמ' לסומכוס דס"ל כרבנן דכל דבר שהוא משום שבות גזרו עליו בין השמשות דאכתי תקשה מאי שנא מיוה"כ דהא הכא גבי תרומה נמי הוי סעודה הראויה מבעוד יום דאי בעי מיתשיל עלה כקושיית הגרע"א דלב"ש הא נסתרה תירוצ' כיון דאף בעירובי חצירות דהוי רק איסור גברא נמי ס"ל דאין מערבין בתרומה וע"כ צ"ל דב"ש ל"ל הואיל וא"כ מאי פריך הגמרא אהבערה לא לחייב הא לב"ש לשיטתייהו ל"א הואיל אף היכא דהוי בידו וכ"ש הך הואיל דמיקלעי לי' אורחים דלא הוי בידו: זה אינו דלב"ש לשיטתייהו בודאי לא מהני שאלה בתרומה לפי מה דמבואר בתוס' נזיר (דף ט') אהא דקאמר הגמרא וב"ש לטעמייהו דאמרי אין שאלה בהקדש אין שאלה בנזירות וכתבו משום דנזירות הוי כהקדש דכתיב קדוש יהיה אם כן ה"ה בתרומה דכתיב גביה ג"כ קודש כמש"כ התוס' בשבת (דף כ"ה) דלכך תרומה טמאה בשרפה משום דכתיב גביה קודש ג"כ לא מהני שאלה והא דס"ל לר"א דמהני שאלה בתרומה הוא משום דר"א לשיטתו אזיל דס"ל בחגיגה (דף י') ר"א אומר כי יפליא כי יפליא שני פעמים אחד הפלאה לאיסור ואחד הפלאה להיתר הרי מבואר דר"א סובר דיש שאלה בנזירות וכן הוכיח מזה הט"א עיי"ש אלמא אף דר"א סובר דאין שאלה בהקדש אעפ"כ בנזירות יש שאלה לדידיה ולא ס"ל כיון דכתיב קדוש גבי נזירות הוי כהקדש א"כ ה"ה בתרומה ג"כ מהני שאלה לדידיה אבל לב"ש דס"ל דאין שאלה בנזירות ה"ה דאף בתרומה ג"כ אין שאלה לדידהו [ועי' ברשב"ם בב"ב (דף ק"כ) בד"ה שיש שאלה בהקדש כו' וה"ה להקדש במוצא שפתיו כגון תרומות ומעשרות דאי בעי מיתשיל עלייהו וחוזרים לטיבלן משמע דלב"ש אין שאלה בתרומה] וליכא הואיל לכך אין מערבין בתרומה ולפי מה דמבואר ברש"י פסחים (דף מ"ח) בד"ה אבל הכא בלא"ה יש ליישב ויש להאריך בזה ואכ"מ]: ד והנ"ל להוכיח דגם שיטת רש"י כן הוא דאיתא בפסחים (דף כ"ג) והרי תרומה דרחמנא אמר וכל זר לא יאכל קודש ותנן מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה ומפ' רש"י מערבין לנזיר ע"ת ביין אע"פ שסעודה שאינה ראויה לו היא הואיל ואי בעי מיתשיל על נזירותיה שריא ליה לכך מערבין וכן לישראל בתרומה דאי בעי מיתשיל עלה והדרא לטיבלה והדר מפריש עלה מיניה וביה עכ"ל:

ולכאורה דברי רש"י תמוהים כמו שתמה ע"ז הגרע"א דהא בעירובין (דף ל') הנ"ל מוכח דהטעם דמערבין הוא משום דחזי לאחרינא וכן מבואר בעירובין (דף כ"ח) דמשני הגמ' על הא דפריך דהאיך מערבין בגודגדניות הא הוי סעודה שאינה ראויה לחשוכי בנים ומשני כיון דחזי למרובי בנים מערבין ביה מי לא תנן מערבין לנזיר ביין כו' הרי דטעמא דנזיר ותרומה הוא משום דחזי לאחרינא וא"ל דס"ל לרש"י דלמה דמסקינן בעירובין (דף ל') הנ"ל דטעמא דסומכוס דאין מערבין לישראל בתרומה משום דאית ליה כל דבר שהוא משום שבות גזרו עליו בהש"מ א"כ י"ל דטעמא דת"ק דקסבר מערבין משום דאית ליה כרבי דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בהש"מ וההיא דעירובין (דף כ"ח) הוא רק לפי הס"ד דלא שייך הואיל בתרומה ז"א דהא מה דהכריח להגמ' דטעמא דסומכוס הוא משום דס"ל דכל דבר שהוא משום שבות גזרו עליו בהש"מ הוא משום הך קושיא דלתשיל עלה והדר יפריש מיניה וביה ולא בעי לאוקמא בשיעור מצומצם דאי יפריש מינה בציר ליה שיעוריה משום קושיית הגמרא מאי פסקא דהא מדאמר סתמא לישראל בחולין משמע דבתרומה לא אף בעירוב יותר מכשיעור ב' סעודות וא"כ מה"ט גופיה א"א לומר דטעמא דת"ק משום הואיל דתקשה להיפוך מאי פסקא דהא סתמא קתני מערבין בתרומה אף אם עירב בשיעור מצומצם דליכא למימר הואיל ומיתשיל ויפריש מיניה וביה אע"כ דטעמא משום דחזי לאחרינא:

ה אבל לפי מה שביארתי ניחא דיש לומר דס"ל לרש"י דל"ל דטעמא דמתניתן דלכך מערבין לישראל בתרומה משום דחזי לאחרינא כיון דכל עיקר הא דמהני מה דחזי לאחרינא ילפינן מהא דמערבין ביוה"כ משום דחזיא לקטנים א"כ הא לא מצינן למילף דמהני מה דחזי לאחרינא רק באיסור גברא כמו ביוה"כ אבל לא באיסור חפצא והכא הא בע"ת מיירי דבעינן מזון שתי סעודות דהוי איסור חפצא [ודוחק לעשות פלוגתא רחוקם לומר דמתני' ס"ל דאף באיסור חפצא ג"כ מהני מה דחזי לאחרינא] וכן ה"ט דאי בעי מיתשיל עלה ג"כ ל"ל דתקשה בהיפוך מאי פסקא הא סתמא קתני אף בעירב בשיעור מצומצם דאי יפריש מיניה וביה יפחות ליה שיעוריה לכך ס"ל לרש"י להרכיב שני הטעמים יחד משום דהא אנן קיי"ל דשיעור תרומה הוא אחד מחמשים במדה בינונית וא"כ מזון ב' סעודות טבל דהוי ששה ביצים אם יפריש ממנה תרומה אחד מחמשים הא הוי התרומה פחות מכזית דהוה חצי שיעור:

וא"כ א"ש דלכך מערבין בתרומה אף דהוה מזון שתי סעודות דהוה איסור חפצא ובזה הא לא מהני מה דחזי לאחרינא משום דאי בעי מיתשיל על תרומתו ויפריש עלה תרומה מיני' ובי' דבזה הא ליכא בהתרומה שמפריש מהטבל רק חצי שיעור דהוא איסור גברא ובאיסור גברא הא שוב מהני מה דחזי לאחרינא לכך מערבין בה משום דאי בעי, מיתשיל עלה ויתעקר מהתרומה האיסור חפצא ויתהוה איסור גברא וא"כ. ניחא הכל דשפיר מוכיח הגמ' מהא דמערבין לישראל בתרומה דמהני מה דחזי לאחרינא ואעפ"כ צריכים ג"כ לטעמא דרש"י משום דאי בעי מיתשיל כנ"ל ליישב שיטת רש"י [והארכתי בזה בחי' עוד ליישב שיטת רש"י בשבועות (דף כ') דנדרים חלין בקיום מצוה ובהא דשבועה שלא אוכל מערבין לו בה ואכ"מ] הרי דהוכחתי מהרי"ף ורש"י ורשב"א דגרוגרות הוא פחות מכזית וא"כ הא ליכא בבישול דבב"ח שום חומר נגד יו"ט לכך חל עלה איסור בישול דיו"ט:

ה אך אף דדברינו אלה עולה נכון בישוב שיטת הרי"ף כמו שביארתי במ"א דס"ל בזה ג"כ כשיטת הרמב"ם דל"א מתוך רק בהוצאה והבערה אבל הרמב"ם אינו מתורץ בדברינו דהא מבואר ברמב"ם (פ"ט מה' מ"א ה"ו) אבל המבשל בשר מתה בחלב לוקה על בישולו ואינו לוקה על אכילתו משום בב"ח שאין איסור בב"ח חל על נבלה שאין כאן לא איסור כולל ולא איסור מוסיף כו' עכ"ל אלמא דס"ל להרמב"ם כיון דהא דאסור הבשר הוא רק מצד טעם החלב הבלוע בו ואיסור החלב הוא רק מצד טעם הבשר הבלוע בו הוה ב' ענינים ולא מיקרי כולל וא"כ הא לשיטת הרמב"ם שפיר מצינן לאוקמא הברייתא כר"ע והא דלא חשיב ג"ם של נבלה הוא משום דהברייתא סובר דאין איסור חע"א רק בחמור על קל וא"כ הא דחל בב"ח על גיד אף דלא הוי כולל הוא משום דבב"ח אסור בהנאה והוי חמור א"כ הא לא מצי למיחשב ג"ה של נבלה משום דכיון דאיתא בנבלה חומר שכן מטמאה לא יהא מצי לחול עלה בב"ח ועיי' בכו"פ (סימן פ"ז ס"ק ו'):

לזה נ"ל ליישב באופן אחר דגרסינן במכות (דף כ"א) א"ל עולא לר"נ ולילקי נמי משום זורע ביו"ט אמר רבה יש חילוק מלאכות בשבת ואין חילוק מלאכות ביו"ט איתביה אביי ואין חילוק מלאכות ביו"ט והתנן המבשל גיד בחלב ביו"ט ואכלו לוקה חמש לוקה משום אוכל גיד ולוקה משום מבשל ביו"ט שלא לצורך כו' ולוקה משום הבערה ואם איתא משום הבערה לא מחייב דהא איחייב לי' משום בישולו ומשני אפיק הבערה ועייל עצי הקדש: והקשה הפני יהושע בפסחים (דף מ"ח) דמאי פריך הגמרא לרבה מהך ברייתא הא י"ל דהא דס"ל לרבה דאין ח"מ ליו"ט היינו דווקא בעשה מלאכה אחת שחייבין עליה משום ב' שמות כגון במחפה שיהא חייב עליו משום חורש ומשום זורע בזה ס"ל לרבה דאין מ"מ ביו"ט משא"כ בעושה שני מלאכות גמורות כגון הבערה ובישול שהן ע"י שני התראות כיון דכ"א הוי מלאכה גמורה בפ"ע וע"י התראות מחולקות בזה י"ל דאף רבה מודה דחייב שתים כדאיתא שם במכות (דף כ"א) נזיר שאמרו לו אל תשתה אל תשתה והוא שתה חייב על כל אחת ואחת:

והנ"ל ליישב דהגמרא פריך שפיר לרבה לשיטתו דגרסינן בשבת (דף ד') אמר רבה הא מני ר"ע הוא דאמר לא בעינן מקום ד' על ד' דתנן הזורק מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע ר"ע מחייב וחכמים פוטרים ר"ע סבר אמרינן קלוטה כמו שהונחה דמיא כו' למימרא דפשיטא לי' לרבה כו' הא ל"ק בתר דאיבעיא הדר פשטה לי' דסבר ר"ע קלוטה כמו שהונחה דמיא אלמא דס"ל לרבה דר"ע סובר קלוטה כמו שהונחה דמיא:

והנ"ל להוכיח מזה דר"ע סובר דמלאכה שא"צ לגופה חייב דאל"כ עדיין תקשה אמאי מחייב ר"ע שתים הא אף א"נ דקלוטה כמו שהונחה דמי מ"מ הא האי הנחה שמונחת באויר אינה צריכה לו כלל דהא לא נשארה מונח באויר אלא דהלכה ונחה ברה"י וא"כ הא האי הנחה שמונחת באויר הוי מלאכה שא"צ לגופה אף דא"א שתנוח ברה"י בלי הנחה דאויר והוי פסיק רישא מ"מ הא לענין מלאכה שאינה צריכה לגופה אף דהוי פסיק רישא ג"כ פטור כדקיי"ל החופר גומא וא"צ אלא לעפרה פטור עליה אף דהוי פס"ר כיון דהאי מלאכה דחפירת גומא בעצם אינה צריכה לו אלא דחופר לצורך העפר מיקרי מלאכה שאצל"ג וכן מבואר בכסף משנה ברמב"ם (פ"א מה' שבת) שכתב מ"כ ההפרש שיש בין מלאכה שאצ"ל ובין פסיק רישא הוא דגבי פסיק רישא אינו מכוין למלאכה כל עיקר אלא שהוא נעשה בהכרח כגון שסגר פתח ביתו והיה שם צבי שהוא לא כיון לשמירת הצבי אלא שהמלאכה נעשית בהכרח אבל מלאכה שאצ"ל הוא מתכוין לגוף המלאכה אלא שאינו מתכוין לתכליתה וא"כ ה"נ כיון דהאי הנחה דאויר בעצם אינה צריכה לו כלל ואינו מכוין לתכליתה דלא זרק בכדי שתנוח באויר דהא לא נשארה מונח באויר רק שהלכה ונחה ע"ג קרקע א"כ הא הוי האי הנחה דאויר מלאכה שאצ"ל וע"כ דס"ל לר"ע דמלאכה שאצ"ל חייב וכן העיר בסברא זו הבשמים ראש:

והנה בשבת (דף ק"ו) ברש"י בד"ה הא ר"י הא ר"ש מבואר דהאי פלוגתא אי מקלקל בהבערה חייב או לא תליא בפלוגתא דמלאכה שאנצ"ל דלר"י דסובר דמלאכה שאנצ"ל חייב לא מצינן למילף מהבערת ב"כ דמקלקל חייב משום דאף דלגבי העצים הוי מקלקל מ"מ הא מתקן לצורך המצוה אבל לר"ש דסובר דמלאכה שאינה צריכה לגופא פטור א"כ הא ליכא למימר דלכך חייב בהבערת ב"כ משום דהוי תיקון מצוה כיון דלענין עצם המלאכה דהבערה הוי מקלקל לענין העצים אף דמתקן לצורך המצוה הא הוי מלאכה שאנצ"ל וע"כ דמקלקל בהבערה חייב עיי"ש:

וא"כ לפ"ז מיושב הא דפריך אביי לרבה מהברייתא דמבשל ג"ה ביו"ט משום דק"ל לאביי אף א"נ דיש חילוק מלאכות ביו"ט אעפ"כ אמאי חייב אהבערה הא קיי"ל דאמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך כדפריך הגמרא בביצה (דף י"ב) הנ"ל ודחיקא ליה לאוקמי הברייתא כב"ש דסובר דלא אמרינן מתוך דהא ב"ש במקום ב"ה אינה משנה והאיך יסתום הברייתא כב"ש וע"כ דאתיא הברייתא כר"ע דס"ל בפסחים (דף ה') דל"א מתוך וא"כ פריך שפיר הא אין חילוק מלאכות ביו"ט לרבה לשיטתו דסובר דר"ע סובר דמלאכה שאצל"ג חייב כנ"ל וא"כ כיון דס"ל דמלאכה שאצל"ג חייב א"כ לדידי' מקלקל בהבערה פטור א"כ תקשה אהבערה ובישול לא לחייב דאין חילוק מלאכות ביו"ט דא"ל דהכא הא הוי שני מלאכות גמורות דחייב על כל אחד בפ"ע אהבערה לחוד ובישול לחוד ז"א דהא לר"ע לשיטתו אם היה מבעיר ולא היה מבשל היה פטור דהוי מקלקל רק דהבישול גורם דלחייב על הבערתו דכיון דמבשל בו הרי הוא מתקן בהבערתו אצל הקדירה וא"כ כיון דהשני מלאכות דהבערה ובישול תליא בהדדי דהא אם היה מבעיר ולא היה מבשל היה פטור רק דע"י הבישול מתחייב שתים א"כ תקשה הא אין חילוק מלאכות ביו"ט והאיך מתחייב על ידי הבישול שתים:

והשתא מיושב הגמ' דביצה הנ"ל דלכך קאמר ר' יוחנן פוק תני לברא ולא מוקים הברייתא כר"ע משום דר' יוחנן לשיטתו אזיל דס"ל במכות (דף כ"א) דמחפה חייב משום זורע וא"כ תקשה לדידיה כדפריך הגמ' על מתניתן דיש חורש תלם אחד דאמאי אינו חייב רק משום חורש ביו"ט ולילקי נמי משום זורע ביו"ט וע"כ צ"ל כמו דמשני רבה דאין חילוק מלאכות ביו"ט לכך קאמר שפיר דהבערה ובישול אינה משנה פי' דאיתחשב בתרתי הבערה ובישול דיו"ט זה אינה משנה בשום אופן דכיון דחשיב הבערה עכצ"ל דאתיא הברייתא כר"ע דל"ל מתוך א"כ תקשה אמאי חייב עוד אבישול דיו"ט כיון דלר"ע מקלקל בהבערה פטור א"כ הא אין חילוק מלאכות ביו"ט כנ"ל ואת"ל משנה ב"ש היא א"כ א"ש דלכך חייב שתים אהבערה ובישול משום דב"ש לשיטתו אזיל דס"ל דמלאכה שאצל"ג פטור עליה דהגמ' פריך לעיל (דף ח') אהא דקאמר ב"ש יחפור בדקר ויכסה והא קעביד גומא ומשני כדר"א דאר"א החופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה פטור עליה וא"כ כיון דס"ל לב"ש דמלאכה שאצל"ג פטור עליה ע"כ דס"ל דמקלקל בהבערה חייב כנ"ל וא"כ ניחא הא דחייב אהבערה ובישול משום דהשני מלאכות אינו תליא בהדדי דאף אם הי' מבעיר ולא הי' מבשל ג"כ היה חייב כיון דמקלקל בהבערה חייב לכך חייב שתים אהבערה ובישול וא"ש:

אמנם הך תירוצא על קושיית הפני יהושע הוא רק לשיטת רש"י בשבת (דף ק"ו) דפלוגתא דמקלקל בהבערה אי חייב תליא בפלוגתא דמלאכה שאצ"ל אבל לשיטת התוס' שם דלא תליא הנך פלוגתא בהדי הדדי הדרי קושיית הפנ"י לדוכתא מאי פריך אביי לרבה מהך ברייתא דהמבשל ג"ה הא י"ל דהך ברייתא סובר דמקלקל בהבערה חייב א"כ כיון דכ"א הוי מלאכה גמורה בפ"ע דהא חייב אף על הבערה בלא בישול לכך חייב שתים:

ו והנ"ל ליישב אף לשיטת התוס' דגרסינן בפסחים (דף ה') אך ביום הראשון תשביתו מערב יו"ט או אינו אלא ביו"ט ת"ל כו' ר"ע אומר אינו צריך הרי הוא אומר אך ביום הראשון תשביתו וכתיב כל מלאכה ל"ת ומצינו להבערה שהוא אב מלאכה ר' יוסי אומר אינו צריך הרי הוא אומר אך ביום הראשון תשביתו אך חלק ואי ביו"ט עצמו מי שרי כו' אמר רבא ש"מ מדר"ע תלת ש"מ אין, ביעור חמץ אלא שרפה וש"מ הבערה לחלק יצאת וש"מ ל"א הואיל והותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך ומפ' הריב"א אהא דקאמר ש"מ הבערה לחלק יצאת דלמ"ד הבערה ללאו יצאת אינו אסור ביו"ט כיון דאין שם מלאכה עלי' והקשה הצל"ח דלשיטת הריב"א תקשה אהא דקאמר ר' יוסי אינו צריך דממ"נ היכי גרסינן אי גרסינן ר' יוסי א"כ קשה אהא דקאמר ר' יוסי אינו צריך דמשמע דמודה להלימוד של ר"ע רק שא"צ דבלא"ה ידעינן דהוי תשביתו מעי"ט וכן מבואר בתו' נזיר (דף מ') בד"ה רבי עיי"ש הא לר' יוסי לשיטתו אין אנו יכולין למילף כלל מהלימוד דר"ע דהא ר' יוסי סובר בשבת (דף ע') דהבערה ללאו יצאת וא"כ הא לדידי' אינו אסורה ביו"ט ואי גרסינן ר' יוסי הגלילי א"כ תקשה הא ריה"ג סובר לקמן בפסחים (דף כ"ח) דחמץ בפסח מותר בהנאה א"כ הא יכול לבערו בפסח שיסיקנה תחת תבשילו בשלמא לפי שיטת המהרש"ל לקמן (דף כ"ג) דמחק הגלילי וגרס ר' יוסי ניחא אבל לשיטת המהרש"א שם תקשה ועיי"ש שהאריך בזה (ומה שתי' הצל"ח די"ל דר"ע וריה"ג על דברי ר' ישמעאל קיימי הוא דוחק גדול לענ"ד דמדקאי אחר דברי ר"ע משמע דאדר"ע קאי]:

ולכאורה יש ליישב קושיית הצל"ח בפשיטות דהריב"א לשיטתו א"ש לפי מה דמבואר בתוס' שבת (דף כ"ד) דהקשו אהא דקאמר הגמ' דלכך אין מדליקין בשמן שרפה ביו"ט לפי שאין שורפין קדשים ביו"ט וא"ת היכי ילפינן תרומה מקדשים דקדשים דין הוא שאין שריפתן דוחה יו"ט לפי שאין יכול להנות בשעת שרפה אבל תרומה טמאה שמותר להנות בשעת שרפה למה יאסר דלא גרע משמן חולין שמותר לשורפו ולהדליקו כו' ואומר ריב"א דודאי גרע דכיון שאסרה תורה כל הנאות רק הנאת שרפה א"כ הבערה זו אינה לצורך הנאתו אלא לשם מצות שרפה אלא שהתורה לא הקפידה שיהנה ממנה בשעת ביעורה ולהכי לא דחיא יו"ט כו' עיי"ש וא"כ א"ש דאף דריה"ג סובר דחמץ בפסח מותר בהנאה אעפ"כ הא מדקאמר ריה"ג א"צ משמע דס"ל כר"ע דאין ביעור חמץ אלא שרפה וכיון דאסרה תורה בחמץ כל הנאות רק הנאות שרפה א"כ הא ההבערה אינו לצורך הנאתו רק לשם מצות תשביתו לכך אסורה ביו"ט מידי דהוה אשמן שרפה דאסור לבער ביו"ט מדאורייתא לשיטת הריב"א:

אך ז"א דהא עדיין תקשה היכי מצינן למיגרס ריה"ג הא הגמ' קאמר ש"מ מדר"ע דאין ביעור חמץ אלא שרפה ולריה"ג הא צריך להיות השבתתו בכל דבר דהא הא דאין ביעור חמץ אלא שרפה יליף הגמ' לקמן (דף כ"ח) בק"ו מנותר ומה נותר שאינו בב"י וב"י טעון שרפה חמץ שישנו בב"י לא כ"ש שטעון שרפה ולריה"ג הא איכא למיפרך מה לנותר דחמור שכן אסורה בהנאה לכך החמירה תורה דבשרפה משא"כ בחמץ דקיל דמותר בהנאה ולכך השבתתו בכל דבר א"כ כיון דלריה"ג ל"ל ילפותא דחשביתו הוא דוקא שרפה א"כ הא שפיר יכול לאוקמא תשביתו ביו"ט ויבערנו בדבר אחר שיאכילנו לכלבים או ישליכנו לים:

ז והנ"ל ליישב דהנה הפנ"י מקשה אהא דקאמר רבא ש"מ אין ביעור חמץ אלא שרפה הא לפי מה דמבואר ברש"י ביצה (דף כ"ז) בד"ה ועל החלה שנטמאה כו' ובהסקה או לתתנה לכלבו אסור דאין מבערין קדשים טמאים מן העולם ביו"ט ואפי' ע"י אכילת בהמה משום דרחמנא אחשביה להבערתן הילכך מלאכה היא א"כ לפ"ז מנ"ל לרבא דר"ע סובר דאין ביעור חמץ אלא שרפה הא אף אי נימא דהשבתתו בכל דבר אעפ"כ אסור ליתן לכלבו או להשליכו לים ביו"ט משום דכיון דמקיים בזה מצות השבתה אחשביה רחמנא להבערתן והוי מלאכה: והנ"ל ליישב קושיית הפנ"י ומלתא חדתא קאמינא דאף ל שיטת רש"י דהיכי דרחמנא אחשביה להבערתו הוי מלאכה אעפ"כ הוא רק לענין הלאו דלא תעשה כל מלאכה אבל לא לענין העשה דשבת שבתון והוא דבשלמא לענין הל"ת דל"ת כל מלאכה שפיר י"ל אף דהמלאכה בעצמותה אין בה טורח אעפ"כ הא הל"ת דלא תעשה כל מלאכה אינה תלוי בשביתת הגוף דהפועל רק דתלוי בשם הפעולה דמה שהוא בשם מלאכה חל עליו הל"ת דלא תעשה כל מלאכה א"כ הכא נמי אף דבהך עשייה אין בה טורח אעפ"כ כיון דמקיים בה מצוה חל על הפעולה שם מלאכה דרחמנא אחשביה והוי בכלל הל"ת דל"ת כל מלאכה אבל לענין העשה דשבת שבתון דאינו תלוי בשם הפעולה רק דתלוי בשביתת הגוף דהפועל א"כ הא לענין שביתת הגוף דהפועל לא שייך לחלק בין אם יש בהך עשייה מצוה או לא דכיון דהמלאכה בעצמותה אין בה טורח הרי הגוף שובת באמת ומאי נ"מ אם מקיים בזה מצוה או לא:

ומעתה א"ש דהא לכאורה קשה דמנ"ל לר"ע להוכיח דתשביתו הוא מעיו"ט דילמא הוא ביו"ט ואף דיו"ט אסור בעשיית מלאכה אעפ"כ שרי לבער משום דאתי עשה דתשביתו ודוחה לל"ת דיו"ט אך ז"א דהא אנן קיי"ל דשבת שבתון הוי עשה ואין עשה דוחה ל"ת ועשה וא"כ הא שפיר מוכיח רבא דר"ע סובר דאין ביעור חמץ אלא שרפה דל"ל דהשבתתו בכל דבר והא דאסר לבער ביו"ט הוא משום דרחמנא אחשביה להבערתו דהא כיון דבזה ליכא העשה דשבת שבתון כמו שביארתי א"כ הא שוב הדרא. קושייתי דמנ"ל לר"ע דתשביתו הוא מעיו"ט הא אף אי תשביתו הוא ביו"ט אעפ"כ שרי לבער משום דאתי עשה ודוחה לל"ת וע"כ דאין ביעור חמץ אלא שרפה וא"כ א"ש דאין עשה דוחה ל"ת ועשה:

אך עדיין קשה לפי מה דגרסינן בפסחים (דף מ"ב) קתני צלי דומיא דנא מה נא בלאו אף צלי בלאו האי לאו הבא מכלל עשה הוא אמר רב חסדא הא מני ר' יהודה היא דתניא שור ושה שרוע וקלוט נדבה תעשה אותו אותו אתה מתפיס לבדק הבית ואי אתה מתפיס תמימים לבד"ה אין לי אלא בעשה בל"ת מנין ת"ל וידבר ד' אל משה לאמר לימד על כל הפרשה כולה שיהא בל"ת דברי ר' יהודה ומפ' רש"י בד"ה וידבר ד' בתחלת הפרשה כתיב נמצא דכל היכא דכתיב לאמר בתחלת הפרשה הוא בל"ת ובפרשת בא בתחלת פרשת יו"ט כתיב ג"כ לאמר וכתיב בהאי פרשה כל מלאכת עבודה ל"ת נמצא הוכפל במלאכת יו"ט שני לאוין ובספר הכריתות לשון למודים (שער ג' סי' קס"ד) מבואר דאין עשה דוחה לתרי לאוין:

והשתא תקשה מנ"ל לרבא להוכיח דר"ע סובר דאין ביעור חמץ אלא שרפה הא לעולם י"ל דר"ע סובר דהשבתתו בכל דבר והא דלא אתי עשה דתשביתו ודחי לל"ת דיו"ט הוא משום דר"ע סובר כר' יהודה דכל היכא דכתיב לאמר הוי לאו וא"כ הא איכא ביו"ט שני לאוין לכך לא מצי לדחות העשה דתשביתו לתרי לאוי דיו"ט:

ח והנ"ל ליישב דלרבא לשיטתו יש להוכיח דר"ע לא ס"ל כר"י דלאמר הוי לאו דגרסינן בשבת (דף קל"ג) אמר מר יו"ט אינו דוחה אלא בזמנה בלבד מנה"מ רבא אמר אמר א"ק הוא לבדו יעשה לכם הוא ולא מכשירין לבדו ולא מילה שלא בזמנה דאתיא מק"ו ר"א אמר שבת שבתון עשה וה"ל יו"ט עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה וק"ל מאי משני ר"א דהא לכאורה צריכין להבין בשינויא דר"א או דלא משני כלום או דלא קשה כלום דהא לכאורה קשה מאי פריך הגמ' גבי מילה שלא בזמנה דניתי עשה וידחה ל"ת הא אנן קיי"ל כר"ל דכל מקום שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב וא"כ ה"נ גבי מילה שלא בזמנה כיון דלא הוי זמנה קבוע לכך לא אתי עשה ודחי לל"ת משום דאפשר לקיים שניהם דיכול להמתין עד לאחר יו"ט ול"ל לר"א לשנויי משום דהוי עשה ול"ת הא אף אי לא הוי אלא ל"ת לחוד ג"כ לא דחי וע"כ צ"ל דס"ל להגמ' כיון דאנן קיי"ל דשיהוי מצוה לא משהינן כמו דאמרינן ביבמות (דף מ"ז) קיבל מלין אותו מיד מ"ט שיהוי מצוה לא משהינן וכן מבואר ביבמות (דף ל"ט) לא מיקרי אפשר לקיים שניהם מצד דיכול להמתין עד למחר כיון דלכתחלה מצותו שימולו היום שלא להשהות המצוה כמו דאמרינן ביבמות (דף כ"א) לענין אלמנה מן הנשואין דאתי עשה ודחי ל"ת אף דאפשר בחליצה משום דחליצה במקום יבום לאו מצוה היא אלמא אף דחליצה הוי ג"כ מצוה כמו שהארכתי בזה במ"א וכן הוכיח מו"ח הגאון בס' עמק יהושע (סי' כ"ג) בראיות ברורות עיי"ש שהאריך בזה אעפ"כ כיון דלכתחלה מצותו ביבום לא מיקרי אפשר לקיים שניהם דלא מחשיב אפשר לקיים שניהם רק כשיכול לקיים המצוה בכל פרטיה בלי דחיית הלא תעשה כמו בדחיית הלא תעשה אבל כשיגרע פרט אחד אם יקיים המצוה בלי דחיית הל"ת שוב לא מיקרי אפשר לקיים שניהם ואתי עשה ודחי לה ה"נ כיון דלכתחילה המצוה למול אותו היום משום דחביבה מצוה בשעתה לא מיקרי אפשר לקיים שניהם ואתי עשה ודחי לה:

והשתא מאי משני ר"א דלכך אינו דוחה יו"ט מילה שלא בזמנה משום דהוי עשה ול"ת דא"כ תקשה במילה בצרעת אמאי דחי אותה מילה שלא בזמנה הא בקציצת צרעת איכא ג"כ עשה ול"ת דהשמר ל"ת הוא ולעשות ככל אשר יורו הוא עשה כמבואר בשבת (דף קל"ב) כמו שהקשה המהרש"א וא"ל כתירוצו דיו"ט שאני משום דאפשר להמתין עד למחר דהא הוכחתי דזה לא מיקרי אפשר לקיים שניהם דאל"כ לא הוי מקשה מידי וע"כ צ"ל דסברת ר"א כך הוא דבשלמא לענין דחיית הל"ת שפיר י"ל דאף דיכול להמתין עד למחר אעפ"כ כיון דלכתחלה מצותו היום מחשיב זמנה קבוע דהא כל עיקר הא דילפינן דעשה דוחה ל"ת הוא מכלאים בציצית ובכלאים בציצית גופה הא אפשר לקיים שניהם דיכול ללבוש בגד צמר ויעשה חוטין של צמר כמו שהקשו התוס' בכתובות (דף מ') בד"ה כגון ותי' דכיון דרוצה ללבוש בגד פשתן בד' כנפות לא מחשיב אפשר לקיים שניהם מה שיכול ללבוש) בגד צמר אלמא אף דלענין קיום המצוה אין נ"מ בין של צמר לשל פשתים אעפ"כ כיון דהוא רוצה בהך בגד של פשתן דווקא לא מחשיב אפשר לקיים שניהם מכש"כ בנידון דידן דהוא רוצה למולו היום מה שלכתחלה מצותו כן דלא חשיב אפשר לקיים שניהם מה שיכול לעשות למחר כיון דהוא רוצה לקיים מצוה מן המובחר דווקא משא"כ לענין דחיית עשה ול"ת דבכל התורה כולה הא קיי"ל דאין עשה דוחה ל"ת ועשה רק דבמילה בצרעת חידוש הוא שחידשה תורה דדחי ל"ת ועשה דצרעת משום דחמירא שכן נכרתו עליה י"ג בריתות כמ"ש התוס' שם בד"ה האי עשה ול"ת לכך לא מצינן למילף רק דומיא דמילה בצרעת דא"א למולו בלא דחיית העשה והל"ת דצרעת דאף אם ימתין בהמילה אינו ברור שירפא הצרעת משא"כ מילה שלא בזמנה ביו"ט דבידו להמתין למחר י"ל דאינה דוחה ל"ת ועשה לכך שפיר תי' ר"א דה"ל עשה ול"ת כו':

והשתא לפ"ז ק"ל מאי משני ר"א הא אף דיו"ט הוי עשה ול"ת אעפ"כ מצי העשה דמילה לדחותה לפי מה דמבואר בתוס' פסחים (דף מ"ז) ובחולין (דף קמ"א) דשיטת הריב"א דאף דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ אם עבר על הלאו אינו לוקה משום דהעשה דוחה להל"ת רק דהעשה אינו דוחה משום דמאי אולמא האי עשה מהאי עשה ובפסחים (דף נ"ט) מבואר דעשה דפסח שיש בו כרת דוחה לעשה דהשלמה שאין בו כרת וביבמות (דף ה') אהא דרצה הגמ' למילף ממילה ופסח דדוחה שבת דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת דחי מה למילה ופסח שכן בכרת לכך דוחה העשה להל"ת משום דהעשה הוא ג"כ, בכרת אלמא דמילה מיקרי עשה שיש בו כרת אף לגבי האב וא"כ הא אף אם יו"ט עשה ול"ת אעפ"כ כיון דהל"ת דיו"ט נדחית מפני העשה דמילה כמו שביארתי רק דהעשה דיו"ט אינו נדחה משום דמאי אולמא האי עשה מהאי עשה א"כ בזה שוב צ"ל דאתי עשה דמילה שיש בו כרת ודוחה לעשה דיו"ט שאין בו כרת אך י"ל דר"א לא ס"ל כשיטת הריב"א רק כשיטת התוס' בקדושין (דף ל"ד) בד"ה מעקה דלאו שיש עמו עשה אף הלאו אלים ולא מצי לדחות העשה אף להלאו כמו שהארכתי בזה בחי' דשיטת הריב"א הוא בפלוגתא דאמוראי וישבתי בזה קושיית התוס' בחולין (דף קמ"א) הנ"ל:

ט ובזה ניחא לי מה שק"ל אהא דקאמר רבא לבדו ולא מילה שלא בזמנה דאתי בק"ו דהנה התוס' לעיל (דף כ"ה) הקשו אהא דפי' רש"י דאתיא בק"ו מצרעת הא לקמן (דף קל"ב) לית ליה לרבא האי ק"ו דקסבר האי דצרעת דוחה את העבודה לאו משום דחמירא אלא משום דגברא הוא דלא חזי ומפ' ר"י דאתיא בק"ו מנדרים ונדבות דדחו יו"ט אע"ג שלא נכרת עליהם י"ג בריתות מילה לא כ"ש וקסבר רבא דקריבין ביו"ט כו' ואית ליה לרבא דיו"ט עשה ול"ת כדמוכח בביצה (דף ח') להכי איצטריך ק"ו דבלאו ק"ו לא הוי צריך קרא למיסר והנה זהו ניחא רק אי נימא דנדרים ונדבות קריבין ביו"ט אבל להנך תנאי בביצה (די"ט) דס"ל דנדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט א"כ קשה ל"ל קרא דלבדו הא בלא"ה ידעינן דלא אתי עשה דמילה ודוחה לל"ת ועשה דיו"ט ודוחק לומר דהנך תנאי באמת לא ידרשו האי קרא דלבדו דאתא למעוטי מילה שלא בזמנה ומוקמי ליה לדרשה אחרינא דא"כ קשה מנ"ל לרבא דאף למאן דס"ל דנדרים ונדבות קריבין ביו"ט דדריש האי קרא דלבדו למעוטי מילה שלא בזמנה דילמא אף הם מוקמי לדרשא אחרינא ומילה שלא בזמנה באמת דוחה יום טוב מק"ו דנדרים ונדבות:

אבל לפי מה שביארתי ניחא די"ל דס"ל לרבא כשיטת הריב"א דהא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה היינו דלא דחי להעשה אבל הלאו נדחה מפני העשה וא"כ א"ש דאף להנך תנאי דס"ל דנדרים ונדבות קריבין ביו"ט אעפ"כ איצטריך קרא דלבדו משום דבלא"ה ה"א דעשה דמילה דחמיר דחי אף לל"ת ועשה דיו"ט [והא דקאמר רבא דאיצטריך הקרא דלבדו משום דאתיא מק"ו הוא משום דרבא סובר כהילכתא דנדרים ונדבות קריבין ביו"ט א"כ אין אנו צריכין לכ"ז דבלא"ה ניחא הא דאיצטריך קרא משום דאתיא מק"ו אבל באמת אף אי נימא דאין קריבין ביו"ט ג"כ ניחא כמו שביארתי]:

והשתא לפ"ז הא מוכח דר"ע לא ס"ל כר"י דלאמר הוי לאו דהא מבואר לקמן בשבת (דף קי"ד) דר"ע סובר דנדרים ונדבות אינן קריבין ביו"ט וא"כ הא קשה לר"ע ל"ל קרא דלבדו למעוטי מילה שלא בזמנה הא בלא"ה ידעינן דלא אתי עשה דמילה ודחה לל"ת ועשה, דיו"ט כיון דלדידיה ליכא ק"ו מנדרים ונדבות וע"כ צ"ל לר"ע דאיצטריך קרא משום דבלא"ה ה"א דעשה דמילה דחמיר דוחה אף ל"ת ועשה דיו"ט וא"כ הא ליכא למימר דס"ל דלאמר הוי לאו דא"כ הא איכא ביו"ט שני לאוין וא"כ הדרא קושיא לדוכתא לר"ע ל"ל קרא דלבדו הא בל א"ה ידעינן דלא אתי עשה דמילה ודוחה לתרי לאוין דיום טוב וא"ל דעשה שיש בו כרת דחמיר מצי לדחות אף לתרי לאוין ז"א דהא כיון דבכ"מ אין עשה דוחה ל"ת ועשה רק דמילה דהוי עשה שיש בו כרת ה"א דדחי א"כ כיון דצריכין אנו לדון לענין דחיית העשה דיו"ט ג"כ מצד החומר שיש בו כרת א"כ שוב אין בכחה לדחות מחמת החומר דכרת להתרי לאוין דיו"ט וע"כ דלשיטת רבא מוכח דר"ע סובר דלאמר לא הוי לאו א"כ שפיר מוכיח רבא לשיטתו דר"ע סובר דאין ביעור חמץ אלא שרפה: וא"כ לפ"ז מיושב קושייתי הנ"ל אהא דקאמר ריה"ג אינו צריך הא לריה"ג יכול לקיים תשביתו אף ביו"ט שיתנו לכלבו אבל לפי מה שביארתי ניחא דהא דמוכיח רבא דר"ע סובר דאין ביעור חמץ אלא שרפה הוא רק לר"ע לשיטתו דס"ל דלאמר לא הוי לאו אבל לריה"ג שפיר י"ל דהשבתתו בכל דבר ואעפ"כ אסור להשבית ביו"ט משום דרחמנא אחשביה כקושיית הפנ"י וא"ל הא בזה ליכא עשה דשבת שבתון וא"כ יבוא עשה וידחה לל"ת ז"א די"ל דריה"ג יסבור כר"י דלאמר הוי לאו ואין עשה דוחה תרי לאוין לכך לא מצי לדחות העשה דתשביתו לתרי לאוין דיו"ט וא"ל עדיין קשה היכי קאמר ריה"ג אינו צריך הא לריה"ג לשיטתו שפיר יכול לאוקמא תשביתו ביו"ט ויבערנו ע"י ביטול דהא הא דלא מהני ביטול לאחר זמן איסורא הוא משום דחמץ אסור בהנאה ולאו ברשותו קאי דלבטליה כמבואר בפסחים (דף ו') אבל לריה"ג כיון דחמץ מותר בהנאה א"כ הא ברשותו קאי ויכול לבטלו ז"א לפי מה דהעלה הפ"י בפסחים (דף ד') דאף דלענין ב"י סגי בביטול אבל לענין העשה דתשביתו ודאי דלא מהני ביטול אלא לר"י דוקא בשרפה ולרבנן אף מפרר דבזה מקיים העשה בידים משא"כ בביטול נהי דגרם שיהא של אחרים אפ"ה אין זה עיקר מצוה דתשביתו עיי"ש שהאריך בזה וא"כ א"ש דהעשה דתשביתו אינו מקיים בביטול רק דבעינן שיהא מושבת מן העולם וזה אי אפשר ביו"ט:

י אך זהו רק לתרוצי לפי שיטת הריב"א דיש לומר דס"ל כשיטת רש"י בביצה דלכך אסור ליתן תרומה טמאה לכלבו ביו"ט משום דרחמנא אחשביה אבל לפי שיטת התוס' שם בד"ה ועל החלה דלא ס"ל כסברת רש"י עיי"ש א"כ הא לא מצינן לגרוס ריה"ג דא"כ הדרא קושייתי לדוכתא היכא קאמר ריה"ג אינו צריך הא לריה"ג לשיטתו שפיר יכול לקיים תשביתו ביו"ט ויאכילנו לכלבים כיון דלריה"ג חמץ בפסח מותר בהנאה וע"כ דגרסינן ר' יוסי סתם וא"כ הא מוכח דר' יוסי סובר דל"א מתוך דאל"כ תקשה היכי קאמר ר' יוסי אינו צריך הא לר' יוסי אלא למילף מהלמוד דר"ע דהא יכול לאוקמא תשביתו ביו"ט ואעפ"כ שרי לבער משום מתוך וע"כ דר' יוסי סובר ג"כ דלא אמרינן מתוך והנה בתוס' שבת (דף ק"ו) בד"ה מה לי מבואר דא"נ דמקלקל בהבערה חייב לא שייך לומר דהבערה ללאו או לחלק יצאת דהא איצטריך למיכתב הבערה לגופיה להורות דמקלקל בהבערה חייב עיי"ש וא"כ ר' יוסי דס"ל בשבת (דף ע') דהבערה ללאו יצאת ע"כ דס"ל דמקלקל בהבערה פטור והשתא לפ"ז א"ש הא דפריך אביי לרבה דסובר דאין חילוק מלאכות ביו"ט מהך ברייתא דהמבשל ג"ה ביו"ט משום דהיה ק"ל לאביי בלא"ה אף אי יש חילוק מלאכות ביו"ט אעפ"כ אמאי חייב אהבערה הא קיי"ל דאמרינן מתוך ודחיקא ליה לאוקמא הברייתא כב"ש דהא קיי"ל דב"ש במקום ב"ה אינה משנה והאיך יסתום הברייתא כב"ש וכן לא מצי לאוקמא הברייתא כר"ע משום דאביי לשיטתו אזיל דס"ל בחולין (דף ק"א) דשבת חשיב קדים משום דקביעא וקיימי א"כ הא מוכרחין לומר לדידי' איפוך דר"ע אית לי' כולל כמבואר בתוס' שם בד"ה ואסור עיי"ש וא"כ הא לא מצינן לאוקמא הברייתא כר"ע דא"כ קשה דלחשיב נמי ג"ה של נבלה דלשיטת התוס' י"ל דס"ל דבב"ח מיקרי כולל וע"כ דאתא הברייתא כר' יוסי דס"ל ג"כ דל"א מתוך ולר' יוסי שפיר י"ל דלכך לא חשיב ג"ה של נבלה משום דס"ל דבכולל גרידא אין איסור חע"א רק בכולל על חמור וא"כ כיון דאתא הברייתא כר' יוסי ולר' יוסי הא מוכח דס"ל דמקלקל בהבערה פטור וא"כ לדידי' אם היה מבעיר ולא הי' מבשל היה פטור דהוי מקלקל וכל עיקר החיוב הוא מצד הבישול דע"י הבישול מתחייב שתים א"כ שפיר פריך אביי הא אין ח"מ ביו"ט והאיך מתחייב ע"י הבישול שתים:

ואין להקשות לשיטת התוס' א"כ אמאי קאמר ר' יוחנן בביצה (דף י"ב) הנ"ל פוק תני לברא הבערה ובישול אינו משנה הא י"ל דאתי הך ברייתא כר' יוסי דס"ל דל"א מתוך ז"א דלר' יוחנן לשיטתו א"א לאוקמא כר' יוסי דגרסי' ביבמות (דף ל"ב) ת"ר בא עליה חייב עליה משום אשת אח ומשום אחות אשה דברי ר' יוסי כו' וסבר ר' יוסי איסור חע"א והתניא כיצד אמר ר' יוסי נידון בזיקה ראשונה כו' א"א ונעשית חמותו נידון בא"א ומשני מודה ר"י באיסור מוסיף תינח היכא דנשא חי ואח"כ נשא מת אלא נשא מת כו' מאי מוסיף איכא וכ"ת מיגו דמיתסר בשאר אחוותא האי איסור כולל הוא כו' אלא אמר רבא מעלה אני עליו כאילו עשה ב' ואינו חייב אלא אחת וכן כי אתא רבין אמר ר' יוחנן מעלה אני עליו כאלו עשה ב' ואינו חייב אלא אחת והנה התוס' שם בד"ה איסור כולל הקשו ודילמא ר"י א"ל כולל ותי' דקסבר דא"א ונעשית חמותו נמי איסור כולל הוא מיגו דאיתסר בשאר קרובות וקתני דנידון בא"א ומיהו לההוא לישנא דלקמן דס"ל דר"י לית ליה כולל צ"ל דא"א ונעשית חמותו לא חשיב כולל כיון שאינו משם אחד וא"כ לר' יוחנן דמשני דמעלה אני עליו כאילו עשה ב' אלמא דס"ל דא"א ונעשית חמותו נמי הוי כולל וא"כ הא מוכח דר' יוסי סובר דאין איסור חע"א אף בכולל בחמור דהא חמותו הוי חמור נגד איסור א"א דהבא על א"א הוי בחנק ומצד חמותו מחוייב שרפה בזה"ב ואעפ"כ ס"ל לר"י דנידון בזיקה הראשונה אלמא דס"ל דאין איסור חע"א אף בכולל בחמור ולכך לא מצי ר' יוחנן לשיטתו לאוקמא הברייתא דהמבשל ג"ה כר' יוסי דא"כ תקשה אמאי חייל איסור בב"ח על איסור גיד אבל לאביי י"ל דס"ל כר"ח וב"ק דכולל בשני שמות לא אמרינן א"כ שפיר י"ל דס"ל לר' יוסי דכולל גרידא אינו חל רק כולל בחמור וא"ש:

יא ועי"ל בפשיטות דהא דקאמר ר' יוחנן הבערה ובישול אינה משנה הוא משום דלר' יוחנן לשיטתו דס"ל במכות (דף כ"א) דמחפה הוא זורע א"כ הא קשה קושיית הגמ' במכות שם ולילקי נמי משום זורע ביו"ט וע"כ דאין חילוק מלאכות ליו"ט א"כ הא א"א לחייב משום הבערה ובישול כיון דאין ח"מ ליו"ט ואת"ל משנה ב"ש היא וא"כ א"ש דלב"ש לשיטתו מוכח דיש ח"מ ביום טוב והוא דהנה הא דאמרינן אין חילוק מלאכות ליו"ט הוא רק אם נימא דילפינן חילוק מלאכות מהבערה דהבערה לחלק יצאת אם כן כיון דבהבערה כתיב לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת דווקא נתמעט יו"ט וכן אי ילפינן חילוק מלאכות מהקרא דועשה אחת מהנה כמבואר בשבת (דף ע') לא שייך זה ביו"ט דביו"ט אינו רק חיוב מלקות בזה"ב ולא שייך קרא דחטאת לגבי יו"ט אבל אי הוה ילפינן חילוק מלאכות מלימוד אחר שפיר, יש ללמוד מזה לענין חילוק מלאכות ביו"ט ג"כ דמאי שנא והנה בשבת (דף ט') הנ"ל דרצה הגמ' למילף חילוק מלאכות מהקרא דבחריש ובקציר תשבות ודחי דעדיין אני אומר על חרישה וקצירה חייב שתים ועל כולן אינו חייב אלא אחת ת"ל לא תבערו ומפרשי התוס' שם בד"ה ועל כולן דלכך לא מצינן למילף ח"מ מהקרא דבחריש וקציר תשבות משום דהוי שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין אם כן כל זה אי נימא דשני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין אבל אי נימא דמלמדין שפיר יכולין למילף ח"מ מהקרא דבחריש וקציר כו' ואיתא בקדושין (דף מ"ג) שמאי הזקן אומר משום חגי הנביא שולחיו חייב כו' מ"ט דשמאי הזקן קסבר שני כתובים הבאין כאחד מלמדין והוא ההוא לא דריש וא"כ א"ש די"ל דר' יוחנן סובר כהך תירוצא דשמאי ס"ל דשני כתובים הבאים כאחד מלמדין וא"כ הא יכולין למילף לדידיה חילוק מלאכות מבחריש וקציר תשבות א"כ הא לדידיה יש חילוק מלאכות אף ביו"ט כיון דמהקרא דבחריש וקציר ילפינן לה שוב אין לחלק בין שבת ליו"ט לענין ח"מ לכך קאמר ואת"ל משנה ב"ש היא דלדידיה ניחא הא דחייב אהבערה ובישול משום דלב"ש לשיטתו יש ח"מ ביו"ט ומעתה א"ש דלא מצינן לאוקמא הברייתא כר"ע דהא ר"ע סובר בפסחים (דף ה') דהבערה לחלק יצאת א"כ הא אין ח"מ ליו"ט א"כ תקשה אמאי חייב אהבערה ובישול לכך מוכרחין לאוקמא כב"ש וא"ש:

תוכן העניינים

פורת יוסף (שלופר)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה