פורת יוסף (שלופר)· רבי יוסף שלופר
מערכה יט
א בו ביום דריש ר' עקיבא ומדותם מחוץ לעיר כו' הנה לפי המתבאר לעיל מוכיח ר' עקיבא דמה"ב הוא מדאורייתא א"כ מוכח דמחזיקין מאיסור לאיסור והא שהקדימו שהם טמאים לנפש אדם דווקא משום דבזב ומצורע אין עשה דוחה תרי לאוי והנה האי חקירה אי עשה דוחה תרי לאוין נ"ל דתליא בהא דגרסינן ביבמות (דף ז') אהא דשקיל וטרי הגמ' למילף דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת מהא דתניא לא תבערו אש בכל מושבותיכם מה ת"ל כו' נאמר כאן בכל מושבותיכם ונאמר להלן והיו אלה לכם לחוקת משפט לדורותיכם מה מושבות האמורין להלן בב"ד אף מושבות האמור כאן בב"ד ואמר רחמנא לא תבערו מ"ל ר"נ היא דאמר לחלק יצאת וטעמא דכתב רחמנא לא תבערו הא לא"ה דחי לא ר"י היא ותהוי נמי ר"י אימור דאמר ר"י הבערה ללאו יצאת הבערה גרידתא הבערה דב"ד בישול פתילה הוא ואר"ש מה לי בישול פתילה מה לי בישול סממנין אמר רב שימי בר אשי האי תנא לא משום דאתי עשה ודחי ל"ת אלא משום דמייתי מק"ו מעבודה ומה עבודה שהיא חמורה ודוחה שבת רציחה דוחה אותה כו' שבת שנדחה מפני עבודה א"ד שיהא רציחה דוחה אותה:
והשתא נראה דהאי חקירה אי עשה דוחה תרי לאוין תליא בהא דאם נימא דלכך איצטריך לא תבערו משום דבלא"ה ה"א דאתי עשה ודחי לה א"כ הא מוכח דעשה דוחה תרי לאוי. דהא בהבערת ב"כ איכא תרי לאוי לאו דהבערה ולאו דבישול פתילה כדאמרינן מה לי בישול פתילה ומ"ל בישול סממנים ואפ"ה ה"א דדחי אלמא דעשה דוחה תרי לאוי אבל א"נ דלכך איצטריך לא תבערו משום דהוה ילפינן מקו"ח א"כ עדיין י"ל דאין עשה דוחה תרי לאוי רק דהוה ילפינן מעבודה דכמו שעבודה דוחה שבת אף בכמה לאוין בשחיטה ובהקטרה ובמליחת האימורים כן ה"נ תהא הבערת ב"כ דוחה שבת אף בתרי לאוי אבל לעולם אין עשה דוחה תרי לאוין וא"כ לר"ע דס"ל דאין עשה דוחה תרי לאוין ע"כ צ"ל לדידי' דאיצטריך הקרא דבכל מושבותיכם משום דהוה ילפינן ק"ו מעבודה:
ב והנה לכאורה ק"ל דהאיך ה"א למילף שיהא רציחה דוחה שבת בק"ו מעבודה הא לפי מה דביאר מו"ח הגאון בעמק יהושע (סי' א') אהא דגרסינן ביומא (דף מ"ו) גופא אמר ר"ה תמיד תחלתו דוחה סופו אינו דוחה מאי אינו דוחה ר"ח אמר דוחה את השבת ואינו דוחה את הטומאה ורבה אמר דוחה את הטומאה ואינו דוחה את השבת א"ל אביי לרבה לדידך קשיא ולר"ח קשיא כו' מ"ש שבת דכתיב במועדו אפילו בשבת טומאה נמי במועדו ואפילו בטומאה כו' ומשני לא קשיא שבת דהותרה היא בציבור סופו נמי דחי טומאה דדחויה היא בצבור תחילתו דעיקר כפרה דחי סופו דלאו עיקר כפרה לא דחי ויש להבין כיון דתרוייהו ילפינן ממועדו דדרשינן מועדו אפילו בשבת מועדו אפילו בטומאה וא"כ מנין דשבת הותרה וטומאה דחויה וביאר מו"ח שהחילוק שבין היתר לדיחוי הוא דכל מצוה שא"א להתקיים בלא עקירת הלאו הוא בדרך היתר וכל מצוה שאפשר שתתקיים בלא עקירת הלאו ע"כ אי אתרמי ל"ת ועשה דוחה אותה אינה אלא בתורת דיחוי ולא בתורת היתר ומעתה א"ש דלענין דחיית שבת כיון דא"א להתקיים מצות הקרבת תמידין בלא דחיית שבת כיון דבכל שבת מוכרח להיות הקרבן תמיד ואי אפשר לשבת בלעדו הוי בדרך היתר אבל בטומאת מת כיון דאפשר להקרבן תמיד שיוקרב בטהרה רק דאם אירע בטומאה אמרינן דדוחה את הטומאה ע"כ הוא רק בתורת דיחוי ולא בתורת היתר עי"ש שהאריך בזה:
ומעתה ק"ל דהאיך מצינן למילף רציחה בק"ו מעבודה שיהא דוחה שבת שהרי מהך דשרי עבודה בשבת אין ראיה כלל דעבודה חמורה משבת כיון דאין עבודה דוחה שבת רק דהותר שבת אצלה וכמו דהותר מלאכת אוכל נפש ביו"ט אף דס"ל לר"א בפסחים (דף ס"ח) דשמחת יו"ט רשות מ"מ הא מותרת ביו"ט וכן מבואר ברש"י ברכות (דף כ') שאין ללמוד דכבוד הבריות דוחה ל"ת מהא דכהן ונזיר מטמאין למת מצוה דשם לא הוי משום דכבוד הבריות דוחה אותה רק דלגבי כבוד הבריות לא נאמר לאו זה דטומאה של כהן ונזיר ולעולם ל"ת דאורייתא חמור מכבוד הבריות ואינו נדחה מפניה ובמ"א הארכתי עפ"י סברת מו"ח ליישב קושיית התוס' על רש"י ואכ"מ] ומעתה האיך מצינן למילף דרציחה דוחה שבת בק"ו מעבודה שדוחה שבת הא מה שעבודה דוחה שבת אין זה מצד החומר דעבודה שדחי לשבת רק כיון דא"א להתקיים להמ"ע בלתי עקירת הלאו דשבת הוי בגדר היתר דהתירה התורה שבת לגבי העבודה וכחול שויא ליה רחמנא משא"כ גבי הבערת ב"כ דאפשר לקיים המ"ע דבערת הרע בחול רק דאתרמי מילתא שצריכין לדונה בשבת דהוי בגדר דיחוי בזה לא דחי העשה דהבערת ב"כ להל"ת דשבת משום דהוי ל"ת שיש בו כרת ובלא"ה ידעינן דאינו דוחה שבת ול"ל קרא דבכל מושבותיכם ע"ז [ועי"ש בתוס' שהקשו דנימא דיו מה עבודה אינו נדחה מפני רציחה רק בשב ואל תעשה כמו כן לא יהא שבת נדחה מפני רציחה רק בשב ואל תעשה ותירצו דאין הק"ו משבת לעבודה רק הק"ו הוי רציחה מעבודה ומה עבודה דוחה שבת בקום ועשה כו' א"ד שיהא רציחה דוחה אותה עי"ש]:
ג והנ"ל ליישב דהא דשבת מיקרי הוחכה אצל עבודה לא הוי רק לענין שחיטת הקרבן דזה מוכרח להיות בשבת אבל הקטרת האימורין ופדרים אפי' של קרבן תמיד לא מיקרי כלל הותרה כיון דיכול להמתין להם עד הלילה של מוצאי שבת וכשרין דהא זמנן כל הלילה ורק משום דחביבה מצוה בשעתה הוא שדוחה שבת כדאיתא בפסחים (דף ס"ח) תניא אמר ר"ש בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי הקטר חלבים ואברים ופדרים כשרים כל הלילה ואין ממתינים להם עד שתחשך לא מיקרי כלל הותרה משום דהא עצם המצוה דהקטרה יוכל להתקיים גם בלא דחיית שבת והוי רק בגדר דיחוי א"כ הא שפיר מצינן למילף דרציחה דוחה שבת מק"ו דהקטרה דהרי הא דהקטרה דתמיד שרי בשבת ידעינן לה מקרא וכמבואר ברש"י בפסחים (דף ס"ח) הנ"ל מדכתיב עולת שבת בשבתו וכן מבואר ברשב"ם בפסחים (דף ק"ה) ועי' ביומא (דף מ"ו) בתוס' ד"ה אבל עי"ש] דהוי ג"כ רק בגדר דיחוי ואעפ"כ דוחה שבת משום דעבודה חמור רציחה שהיא חמורה מעבודה א"ד שידחה שבת לכך איצטריך קרא דבכל מושבותיכם (ומה שיש להאריך בזה מהא דמנחות (דף ע"ב) ביארתי במ"א ואכ"מ]:
אמנם הך תירוצא הוא רק א"נ דהבערה לחלק יצאת אבל א"נ כר' יוסי דהבערה ללאו יצאת א"כ הא אי אפשר ללמוד שיהא רציחה דוחה שבת באיסור בישול פתילה דהוי חיוב סקילה מהא דשרי הקטרה בשבת דאין בה רק איסור הבערה דהוא בלאו דבהקטרה הא ליכא רק איסור הבערה כדמוכח מיבמות (דף ל"ב) דפריך הגמ' זר ששימש בשבת במאי אי בשחיטה שחיטה בזר כשרה אי בהקטרה האמר ר"י הבערה ללאו יצאת אלמא דאין בהקטרה רק איסור הבערה (ובמ"א הארכתי בזה ואכ"מ] וא"כ האיך מצינן למילף חמור מקל וע"כ דמוכח מזה דהבערה לחלק יצאת:
ואיתא בשבת (דף ס"ט) ורבנן שגגה במאי ר"י אמר כיון ששגג בכרת אע"פ שהזיד בלאו ור"ל אמר עד שישגוג בלאו וכרת תנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת והוינן בה מנינא ל"ל ואר"י שאם עשאן כולם בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת בשלמא לר"י דאמר עד שישגוג בלאו וכרת משכחת לה דידע לשבת בלאו אלא לר"ל דאמר עד שישגוג בלאו וכרת דידע לה לשבת במאי דידע בתחומין ואליבא דר' עקיבא ואיתא לקמן בשבת (דף צ"ז) יתיב ר"ח וקא קשיא לי' למימרא דמחייב רבי אתולדה במקום אב והתניא רבי אומר דברים הדברים אלה הדברים אלו ל"ט מלאכות שנאמרו למשה בסיני ומפרש רש"י ומנינא ל"ל ע"כ לדעת כמה מלאכות אדם מתחייב בהעלם אחד על השבת ואי מתחייב אתולדה במקום אב בהעלם אחד ה"ל טובא אלמא דמנינא דקרא אתא לאשמעינן דאם עשה כולן בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת וכן מבואר בתוס' פ' כלל גדול (דף ע') ד"ה יכול וא"כ הא למ"ד דבעינן שישגוג בלאו וכרת קשה ג"כ אמנינא דקרא דידע לה לשבת במאי ולא משכחת לה כ"א דידע לה בתחומין והנה בתוס' ישנים בשבת (דף ס"ט) הנ"ל כתבו וליכא למימר דידע לה בהבערה ואליבא דר' יוסי דהא חשיב להבערה במתניתן בהדי הל"ט מלאכות עי"ש הרי מבואר דלר"י דסובר דהבערה ללאו יצאת א"כ הא לדידי' ע"כ לא הוי הבערה בחשבון הל"ט מלאכות א"כ שפיר י"ל דידע לה בהבערה ובזה יש ליישב קושיית הגרע"א בדו"ח בשבת (דף ס"ט) אהא דהקשה הגמ' לר"ל דאמר עד שישגוג בלאו וכרת דידע לה לשבת במאי הא אף לר"י ג"כ תקשה לפי מה דמבואר בתוס' שם ד"ה כגון דלרבי דנפקא לי' מגז"ש דעליה לדידי' מודה ר"י דבעינן שישגוג בלאו וכרת א"כ קשה דהא רבי גופא דריש הדברים אלה הדברים אלו ל"ט מלאכות ומנינא ע"כ אתא לאשמועינן שאם עשאן בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת א"כ גם לר"י אכתי מי ניחא הא דרבי דתקשי לרבי דידע לה לשבת במאי ומה דנתרץ לרבי כן ה"נ יש לתרץ על מתניתן:
אבל לפי דברי הת"י הנ"ל ניחא דלרבי לא קשה די"ל דרבי סובר דהבערה ללאו יצאת א"כ הא י"ל דידע לה בהבערה אבל מתני' דחשיב הבערה במנין הל"ט מלאכות ול"ל דידע לה בהבערה א"כ קשה דידע לה לשבת במאי וע"כ דשגגת כרת שמה שגגה לכך משני דידע לה בתחומין נמצא מבואר דלמ"ד דבעינן שישגוג בלאו וכרת א"נ דהבערה לחלק יצאת מוכח מהא דקשה אקרא דדברים הדברים אלה הדברים דידע לה לשבת במאי דתחומין דאורייתא: והנה התוס' ביבמות (דף ט') הקשו אהא דפריך הגמרא והרי איסור מצוה ואיסור קדושה דפליגי ר"ע ורבנן וקתני בכל דוכתא פשיטא לי' להש"ס דחייבי לאוין לר"ע דאמר אין קידושין תופסין בח"ל לאו בני חליצה ויבום נינהו כמו ח"כ הכא ולקמן (דף ע"ט) ובסנהדרין (דף נ"ג) ותימא לר"י דאמאי לא אמרינן נמי לר"ע דליתי עשה ולידחי ל"ת ובתוספות הרא"ש כתב די"מ דקים ליה לתלמודא דר"ע סובר כרבי דיליף מולקחה וח"ל לאו בר לקיחה [ובמ"א הארכתי להוכיח דר"ע כרבי ס"ל ואכ"מ] והשתא א"ש הא דהעיד ר"ע ומדותם מחוץ לעיר כו' דתחומין דאורייתא דבא ר"ע ליישב על הא דהעיד דיטמא יטמא להורות דאוכל מקבל טומאה בכ"ש בכדי שנהי' יכולין לפרש הא שהקדימו שהם טמאים לנפש אדם דווקא משום דבזב ומצורע א"א לאכול בטומאה משום דאוכל מקבל טומאה בכ"ש ואין עשה דוחה תרי לאוין א"כ הא מוכח דאין עשה דוחה תרי לאוין א"כ קשה הא מוכח מדאיצטריך הקרא דבכל מושבותיכם להורות דאין עשה דשרפת ב"כ דוחה שבת דעשה דוחה תרי לאוין וע"כ צ"ל דאיצטריך הקרא משום דהוה ילפינן שדוחה שבת בק"ו מעבודה:
אמנם ע"ז קשה דהיכי מצינן למילף בק"ו מעבודה הא עבודה הותרה אצל שבת משא"כ בהבערת ב"כ דהוי דחויה וע"כ צ"ל דהוי ילפינן בק"ו מהקטרה דהוי ג"כ דחויה א"כ הא מוכח דהבערה לחלק יצאת דאם לא כן לא מצינן למילף לענין דחיית שבת איסור קל מאיסור חמור א"כ הא קשה לר' עקיבא לשיטתו דיליף מן ולקחה לאסור צרות ועריות כנ"ל בשם תוספת הרא"ש א"כ הא דריש האי עליה לכדרבי להורות דבעינן דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת א"כ הא ס"ל דבעינן שישגוג בלאו וכרת כמבואר לעיל בתוס' דשבת (דף ס"ט) א"כ הא קשה אקרא דדברים הדברים אלה הדברים דידע לה לשבת במאי דל"ל דידע לה בהבערה דהא כיון דלר"ע מוכח דהבערה לחלק יצאת [ועי' בפסחים (דף ה')] א"כ הא הוי הבערה בחשבון הל"ט מלאכות לכך העיד ר"ע דתחומין דאורייתא וא"כ ניחא דמשכחת לה דידע לשבת בתחומין כתי' הגמ' ואתי שפיר:
ב בו ביום דריש ר"ע אז ישיר משה וגו' לאמר ומה ת"ל לאמר מלמד שהיו ישראל עונין על כל דבר אחריו של משה כקורין את ההלל הנה כל אופקי הדרשות הקודמין במשנה שדרש ר"ע בו ביום כולם סובבים על קוטב אחד להוכיח מכח קושיית התוס' במכות דל"ל קרא דלאחיו ולא לאחותו דמשכחת לה שתי מיתות חלוקות אף שלא בבת כהן ובועלה כגון במעכשיו ולאחר ל' יום דהבועל חייב שרפה בזה"ב והנבעלת בחנק דמוכח דמעכשיו ולאחר ל' יום קדושי כולם תופסין בה דא"ש הא דס"ל לר"ע דאין קדושין תופסין בח"ל אמנם אי משום הא לא איריא דלכאורה יש ליישב קושיית התוס' במכות הנ"ל בלא"ה דמשכחת לה גוונא שיהיה שתי מיתות חלוקות אף שלא בב"כ ובועלה אף אי נימא דבמעכשיו ולאחר ל' יום אין קדושי כולם תופסין בה והוא:
דהנה נחקור האיך הדין אם קידש אשה בימי נדותה ואח"כ בא עלי' אחר תוך ימי נדותה אם היו חייבין מיתה בזמן הסנהדרין משום א"א או לא ולכאורה הי' נ"ל דפטורין ממיתה דא"א לפי מה דקיי"ל דאין איסור חל ע"א וא"כ לא אתי וחייל איסור א"א על איסור נדה דקדים אמנם זה אינו דשפיר חייל עלה איסור אשת איש על איסור נדה דקדים משום דהוה איסור מוסיף דמיגו דאיתוסף עלה איסור בנשואיה לגבי בני נח שמתחלה לא היה חייב עלה אם בא עליה בנדותה והשתא מתחייב עלה משום א"א ומיגו דאיתוסף עלה איסור לגבי בני נח איתוסף נמי לגבי ישראל וכה"ג חשיב מוסיף מה דאיתוסף לגבי בני נח כמבואר בחולין (דף ק"א) לענין אבר מן החי דחשבינן ליה איסור מוסיף משום דאיתוסף לגבי בני נח:
אמנם זהו דווקא אם באנו לדון לגבי דידיה שהיא נחשבת החתיכות האיסור עליו שצריכין לחקור לענין האיסור לבוא עליה שפיר אמרינן דחשיב איסור א"א איסור מוסיף במה שניתוסף עלה איסור לבוא עליה לגבי בני נח אבל כשבאנו לחקור לגבי דידה שהוא נחשב החתיכות איסור עליה צריכין לחקור לענין האיסור שאסורה להבעל לאחרים א"כ הא לא ניתוסף עלה שום איסור מצד א"א דהא קודם שנעשה א"א היתה ג"כ אסורה להתבעל בימי נדותה ואין הפרש לדידה בין ישראל לב"נ על הכל היא מוזהרת בנדותה וחייבת כרת נמצא' לגבי דידה לא חשיב איסור א"א לא כולל ולא מוסיף [ועין בתשובת נודע ביהודה מה"ת א"ח סי' ק"כ] דהא מעיקרא בימי נדותה היתה ג"כ אסורה לכל אנשים בעולם ומה כולל ומוסיף יש כאן נמצא דלגבי הבועל חייל עלה איסור א"א ולגבי הנבעלת לא חייל עלה איסור א"א:
וגרסינן בסנהדרין (דף פ"א) תניא כיצד אמר ר"י נידון בזיקה הראשונה הבאה עליו חמותו ונעשית א"א נידון בחמותו א"א ונעשית חמותו נידון באשת איש משום דאין איסור חמותו חייל על איסור אשת איש [וזהו אף לדידן דקיי"ל דאיסור חל על איסור בכולל ובמוסיף אעפ"כ מבואר באחרונים דמוסיף בשני שמות לא חייל דלא כשיטת התוס' ביבמות (דף ל"ב)]. והשתא א"ש דמשכחת לה שהוא יהא נידון במיתה הקלה והיא בחמורה אף שלא בבת כהן ובועלה כגון אם אחד קידש אשה בימי נדותה ושוב בימי נדותה נתקדש בתה לאיש אחר ואח"כ בא על חמותו לאחר שנטהרה א"כ הבועל אינו מחויב שרפה משום חמותו משום דהא קודם שקידש את בתה כבר נאסרה עליו משום א"א וא"כ אינו חל איסור חמותו על איסור א"א דקדים אבל לגבי הנבעלת שפיר חייל עלה איסור חמותו לחייבה שרפה משום דהא קודם שנטהרה מנדותה לא היה חל עלה איסור א"א משום דאין איסור חל על איסור כנ"ל וא"כ אימתי חל לגבי דידה האיסור א"א כשנטהרה מנדותה דאז פקע האיסור נדה אתי אסור א"א וחייל א"כ הא שוב בעת חלות האיסור א"א כבר נתקדשה מקודם בתה א"כ אף דהאיסור חמותו ג"כ לא היה חל לגבי דידה משום דהא היתה אסורה משום נדה מ"מ כשנטהרה מנדותה א"כ הא שוב הוי איסור בת אחת האיסור א"א ואיסור חמותו דחלין שניהם בב"א דמעיקרא הא לא היה חל עלה לא איסור א"א ולא איסור חמותו ובאיסור ב"א כ"ע מודים דחלין שני האיסורים ועי' בתוס' יבמות (דף ל"ג) בד"ה בר קפרא א"כ הנבעלת מחוייבת שרפה משום חמותו אבל הבועל פטור משום חמותו ואינו מחויב אלא חנק משום א"א וה"א דהקרא דלאחיו קאי על זה דאם העידו עדים בכה"ג והוזמו דאינן מחוייבים שרפה כמיתת הנבעלת רק דמחויבים חנק כמיתת הבועל אבל בבת כהן ה"א דגם הבועל היה נידון בסנהדרין בשרפה לכך איצטריך הקרא דהיא להורות דבב"כ פטור היה הבועל משרפה אבל לעולם י"ל דבמעכשיו ולאחר שלשים יום אין קדושי כולן תופסין בה:
ה אך לפי מה דמבואר ברמ"ע (בסי' קכ"ג) דזה לא מיקרי איסור מוסיף מצד מה שניתוסף עלה איסור לב"נ משום דב"נ וישראל חלוקים זה מזה וסוף סוף לישראל לא ניתוסף שום איסור נסתרה הך תירוצא דהא אף לגבי הבועל אינו חייב עלה משום א"א אם בא עליה בנדותה משום דאין איסור א"א חל על איסור נדה דא"ל דאיסור א"א הוי איסור מוסיף, משום שניתוסף עלה איסור לב"נ ז"א כיון דלישראל לא ניתוסף עליה שום איסור מצד האיסור א"א לא מיחשב מוסיף מצד מה שניתוסף עלה איסור לב"נ:
ולענ"ד שיטת הרמ"ע הוא שיטה המחוורת בש"ס דהנה התוס' בחולין (דף ק"ב) בד"ה מר סבר הקשו אהא דקאמר הגמ' דר"י סובר דבהמה בחייה לאיברים עומדת ואיסור אבר ואיסור טרפה בהדדי קא אתי משמע דאי לאו לאיברים עומדת דאיסור טרפה קדים לא אתי איסור אבר וחייל עלה אע"ג דאיסור מוסיף הוא דאסור לב"נ ותימא דבשבועות (דף כ"ב) וביומא (דף ע"ג) גבי שבועה שלא אוכל נבלות וטרפות קאמר ר' יוחנן בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים אלמא ס"ל איסור כולל וא"כ כ"ש איסור מוסיף כדמוכח ביבמות (דף ל"ב) וי"ל אע"ג שפירש ר' יוחנן מתניתן דהתם בכולל לדידיה לא ס"ל הכי עכ"ל והנה כל מעיין ישפוט בצדק אשר דברי רבותינו בעלי התוס' דחוקים המה לענ"ד דזה לשון הגמרא בשבועות (דף כ"ב) שבועה שלא אוכל ואכל נבלות וטרפות חייב ואמאי מושבע ועומד מהר סיני הוא רב ושמואל ור"י דאמרי בכולל דברים המותרים עם דברים האסורין ור"ל אמר אי אתה מוצא אלא במפרש ח"ש ואליבי' דרבנן או בסתם ואליביה דר"ע דאמר אדם אוסר עצמו בכ"ש בשלמא ר"י לא אמר כר"ל דמוקים לה למתניתן כדברי הכל כו':
והשתא איך נימא דהא דמשני ר"י בכולל דברים המותרים לדידי' לא ס"ל הכי וס"ל להילכתא דאף באיסור מוסיף ג"כ אין איסור חע"א א"כ מאי קאמר הגמ' דלכך לא משני ר"י כר"ל משום דמוקים לה כדברי הכל הא אדרבא עדיפא לן לאוקמי במפרש ח"ש בכדי שלא נצטרך לאוקמי מתניתן דלא כהילכתא אבל לשיטת הרמ"ע ניחא דאבמ"ה לא חשיב כלל איסור מוסיף לישראל במה שניתוסף עלה מצד האיסור אבמ"ה איסור לב"נ לכך מוכרחים לומר דר' יוחנן דס"ל דחייב שתים דבהמה בחייה לאיברים עומדת והוי איסור בת אחת אבל באמת מודה ר' יוחנן באיסור כולל ומוסיף]: ו והנ"ל דלר"ע לשיטתו מוכח כשיטת הרמ"ע דזה לא מיקרי מוסיף במה שניתוסף עלה איסור לב"נ והוא דאיתא בזבחים (דף ע') חלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלהו למאי הילכתא אמר רבא התורה אמרה יבוא איסור נבלה ויחול על איסור חלב יבוא איסור טרפה ויחול על איסור חלב והקשו התוס' תימא למאן דא"ל איסור מוסיף ל"ל קרא וכ"ת מהכא יליף בעלמא, שא"ה דאיסור חלב קיל הוא דהותר מכללו ולכך אתי איסור נבלה וחייל עליה עכ"ל והנה לכאורה דברי התוס' תמוהים דמה מוסיף יש בנבלה על חלב והא הוי כולל ולא מוסיף ואי משום דמחמת נבלה איתוסף עלה איסורא לגבוה דמעיקרא קודם שנתנבלה היה יכול להקדישנה והויא חזיא לגבוה ועכשיו שנתנבלה שוב לא חזיא לגבוה מיקרי מצד זה איסור מוסיף במה שניתוסף עלה מצד נבלה איסור לגבוה הא לפי מה דמבואר (ברמב"ם פ"ג מה' איסורי המזבח הי"א) נמצאו כל האיסורין למזבח הרי הן י"ד ואלו הן בע"מ ושאינו מן המובחר ומחוסר אבר מבפנים וכלאים וטרפה ויוצא דופן ורובע ונרבע ושהמית האדם הנעבד והמוקצה והאתנן והמחיר מחוסר זמן עכ"ל וזה מבואר בכ"מ בש"ס א"כ הא איצטריך קרא לכה"ג שהיתה הבהמה פסולה למזבח מקודם מחמת הי"ד פסולין הללו דבזה הא כשנתנבלה לא איתוסף עלה איסור לגבוה כיון דמעיקרא קודם שנתנבלה היתה גם כן אסורה לגבוה מחמת הפסולין הללו:
אך י"ל דהתוס' מקשו שפיר לפי שיטתם בחולין דאם נאסר מצד האיסור לב"נ מיקרי איסור מוסיף א"כ מקשו שפיר דהא הוי ג"כ איסור נבלה איסור מוסיף על הפסולין הללו לב"נ לפי מה דמבואר בזבחים (דף ק"י) אמר ר"א מנין למחוסר אבר שנאסר לב"נ ת"ל מכל החי מכל בשר אמרה תורה הבא בהמה שחיין ראשי אברים שלה ואיתא בתמורה (דף ז') ולת"ק האי לא תקריבו ל"ל מבעי' לי' להאי סד"א הואיל ולא נצטוו ב"נ אלא על מחוסר אברים ל"ש במזבח דידהו ול"ש במזבח דידן קמ"ל אלמא דב"נ לא נצטוו במזבח דידהו רק על מחוסר אבר בלבד אבל שארי הפסולין הנ"ל שחשיב הרמב"ם מותרים לב"נ להקריבם במזבח דידהו וא"כ הא הוי איסור נבלה על איסור חלב איסור מוסיף דמעיקרא קודם שנתנבלה אף שהיתה פסולה מצד רובע ונרבע וכדומה אעפ"כ היתה מותרת לב"נ להקריבם לגבוה במזבח דידהו והשתא שנתנבלה פשיטא דאסורה אף לב"נ דהא כמו דממעטינן מחוסר אבר לב"נ משום דכתיב מכל החי דבעינן שחיין ראשי אברים שלה א"כ היכי שנתנבלה דלא חיה כלל בודאי נתמעט מכל החי דבעינן חי דווקא ואסורה לב"נ א"כ הא הוי נבלה איסור מוסיף לגבוה לב"נ ומקשו התוס' שפיר:
וא"ל הא עדיין משכחת לה שהיתה הבהמה מעיקרא קודם שנתנבלה מחוסר אבר דבזה הא כשנתנבלה לא איתוסף עלה איסור כלל אף לב"נ דהא מעיקרא קודם שנתנבלה ג"כ היתה אסורה לב"נ משום מחוסר אבר ע"ז י"ל כתירוץ הגאון מהר"ש בתשו' הגר"ע (סי' ק"ע) דליכא לאוקמא בכה"ג דבזה הא הוי איסור נבלה איסור מוסיף לגבוה אף לישראל והוא:
לפי מה דמבואר בזבחים (דף ע"ח) דס"ל לר"א דאם נתערבו אברי תמימים באברי בעלי מומין דיקרבו ויליף זה מקרא דמיעט רחמנא מום בם בעינייהו הוא דלא מירצו הא ע"י תערובות מירצו וא"כ הא הוי נבלה איסור מוסיף על בע"מ דאיתוסף איסור מצד נבלה לגבי תערובות דמצד בע"מ אם היה נתערב באברי תמימים היתה מותרת בהקרבה אבל השתא דנעשה נבלה אם היה נתערב בתמימים אסורין בהקרבה דכל איסורי מזבח לבד בע"מ אסורין בתערובות דדוקא בבע"מ גלי רחמנא דע"י תערובות מרצה אבל בשארי פסולין אף ע"י תערובות אינן מרצין כדאמרינן שם מודה ר"א ברובע ונרבע וא"כ מקשו התוס' שפיר ממ"נ דל"ל קרא דנבלה חל על חלב הא נבלה הוי איסור מוסיף לגבוה ממ"נ דאם היתה הבהמה פסולה מעיקרא לגבוה בשארי פסולין לבד בע"מ א"כ אף דבזה לא הוי האיסור נבלה איסור מוסיף לגבוה לישראל משום דבשארי פסולין אף מעיקרא ג"כ אסורה לגבוה אף בתערובות אעפ"כ הא הוי האיסור נבלה איסור מוסיף לגבוה לב"נ ואי היתה הבהמה פסולה מעיקרא ע"י מחוסר אבר דזה אסור לגבוה אף לב"נ הא בזה הוי האיסור נבלה איסור מוסיף אף לישראל דמצד מחוסר אבר היתה מותרת ע"י תערובות כדגלי רחמנא בבע"מ דע"י תערובות מרצה דכל המומין בכלל אף מחוסר אבר אבל עכשיו כשנתנבלה אסורה לגבוה אף ע"י תערובות:
וא"ל הא עדיין משכחת לה שהיתה הבהמה מחוסרת אבר ונרבעת מעיקרא קודם שנתנבלה דבזה לא איתוסף עלה מצד איסור נבלה שום איסור לגבוה לא לישראל ולא לב"נ דלישראל היתה אסורה מעיקרא אף קודם שנתנבלה לגבוה אף ע"י תערובות מחמת נרבע ולב"נ היתה אסורה מעיקרא מחמת מחוסרת אבר ז"א דנ"ל לדון דאף לב"נ במזבח דידהו דאסור מחוסר אבר אעפ"כ מותרין להקריב אם נתערבו אברי תמימין באברי מחוסר אבר אף דלב"נ לא גלי רחמנא דע"י תערובות מרצה אעפ"כ מותרין בהקרבה משום דמי איכא מידי דלישראל שרי להקריב על המזבח מחוסר אבר ע"י תערובות ולב"נ יהיה אסור להקריב על המזבח דידהו מחוסר אבר על ידי תערובות כדאמרינן בסנהדרין (דף נ"ט) לב"נ ולא נישנית בסיני לישראל נאמרה ולא לב"נ דליכא מידי דלישראל שרי ולב"נ אסור ואם כן כיון דלישראל שרי על ידי תערובות ה"ה דלב"נ גם כן שרי:
ז אמנם זהו דווקא במחוסר אבר אבל בנבלה בזה אסורה לב"נ להקריב לגבוה במזבח דידהו אף על ידי תערובות אף דנבלה ג"כ נתמעט מכל החי דבעינן חי דווקא אעפ"כ כיון דלב"נ הא לא גלי רחמנא דע"י תערובות מרצה והא דשרינן ע"י תערובות לב"נ הוא רק מצד הסברא דמי איכא מידי א"כ בנבלה דאסורה אף לישראל לגבוה ע"י תערובות דלא גלי רחמנא דע"י תערובות מרצה רק בבע"מ הא שוב ליכא בזה מי איכא מידי ואסורה לב"נ ג"כ ע"י תערובות [וכעין זה מבואר בתוס' חולין (דף ל"ג) שהקשו אהא דקאמר הגמרא דשרי מפרכסת לב"נ משום מי איכא מידי דלישראל שרי ולב"נ אסור הא אמרינן לקמן (דף ק"ב) דפליגי אי אבר מן החי נוהג בטמאין ואמרינן מחלוקת בישראל אבל בב"נ דברי הכל מוזהר על הטמאים כטהורין נימא מי איכא מידי ותי' דמ"מ לישראל אסור משום טומאה עי"ש] וא"כ הא אף במחוסר אבר ונרבע ג"כ הוי האיסור נבלה איסור מוסיף לב"נ להקריבו לגבוה על מזבח דידהו משום דמעיקרא היה יכול להקריבו ע"י תערובות כיון דלב"נ אינו אסור רק מצד מחוסר אבר ולא משום נרבע א"כ הא גלי רחמנא במחוסר אבר דע"י תערובות מרצה אבל השתא שנתנבלה נאסרה לב"נ לגבוה אף ע"י תערובות והוי איסור מוסיף ומקשו התוס' שפיר:
א"כ הא בכדי שלא תקשה קושיית התוס' מוכרחין לומר דבמה שניתוסף איסור לב"נ לא מיקרי מצד זה איסור מוסיף כיון דלישראל לא ניתוסף כלום מצד האיסור השני וא"כ א"ש דשפיר איצטריך קרא להורות דנבלה חל על חלב משום דמשכחת לה שלא יהא האיסור נבלה איסור מוסיף לגבוה לישראל כגון שהיתה הבהמה פסולה מעיקרא להקריבה לגבוה כנ"ל הרי דמוכח מזה דאיסור מוסיף לב"נ לא מיקרי איסור מוסיף:
ח אמנם זהו רק אי נימא כר"א דע"י תערובות מרצה אבל אי נימא כרבנן דע"י תערובות אינו מרצה אינו מוכח כלל דאיסור מוסיף לב"נ לא מיקרי איסו' מוסיף די"ל דאיצטריך קרא למחוסר אבר והנ"ל דתליא בהא דאיתא ביומא (דף ס"ד) מ"ט דרב דס"ל דבעלי חיים נדחין דיליף מבעל מום עובר בעל מום עובר לאו אע"ג דהשתא לא חזי כי הדר מחזי שפיר דמי ה"נ ל"ש והתם מנ"ל דכתיב כי משחתם בהם מום בם מום בם הוא דלא ירצו הא עבר מומן ירצו ור' יוחנן דס"ל דבע"ח נדחין] מיעט רחמנא בהם בהם הוא דכי עבר מומן ירצו הא כל דחויין הואיל ונדחו ידחו ורב ההוא בהם בעינייהו הוא דלא מרצו הא ע"י תערובות מרצו כדתנן אברים תמימים באברים בע"מ ר"א אומר אם קרב הראש של אחד מהם יקרבו כל הראשין כולן כו' וחכ"א אפילו קרבו כולן חוץ מאחד מהם יצא לבית השרפה ואידך נפקא ליה מבם בהם ואידך בם בהם לא דריש:
הרי מבואר דהך דינא אי בע"ח נדחין תליא בפלוגתא דר"א ורבנן דלר"א דסובר דע"י תערובות מרצו י"ל דבע"ח אינן נדחין אבל לרבנן דס"ל דאף ע"י תערובות אינן מרצין א"כ ע"כ צ"ל דהאי בהם אתא להורות דבהם הוא דכי עבר מומן ירצו הא כל דחויין הואיל ונדחו ידחו ח"כ כיון דהקרא דבהם סתמא כתיב משמע דבשאר דחויין אפילו דיחוי מעיקרא ובקדושת דמים גם כן אמרינן בע"ח נדחין:
והנה לעיל [מערכה א' אות ט' וי'] הארכתי להוכיח מהא דקשה למ"ד דיאוש קונה ל"ל תרי קראי דמכם וקרבנו למעט קרבן הגזול ותירצתי דמשכחת לה בשור של שני שותפים הרי דמוכח מזה דבע"ח אינן נדחין אמנם זהו דווקא אי נימא דיאוש קונה אבל אי נימא דיאוש אינו קונה אינו מוכח כלל: והנ"ל דתליא בהא דהנה בקצה"ח (סי' שס"א) האריך לבאר הא דפליגי ר' יוחנן ור"ל בב"ק (דף ס"ח) דר"י סובר דיאוש לא קני ור"ל סובר דיאוש קונה הוא משום דאזלי לשיטתייהו במה דפליגי ר"י ור"ל בב"מ (דף מ"ז) דר"י סובר דמעות קונה ור"ל סובר דמשיכה קונה והוא לפי מה דמבואר בעו"ג (דף ע"ב) ת"ש דאר"ח ב"א אר"י ב"נ נהרג על פחות מש"פ ולא ני להשבון וא"א משיכה אינו קונה אמאי נהרג כו' וכתבו התוס' למאי דפרישית דאף דמשיכה אינו קונה היינו היכא דאיכא דמים כגון במקח וממכר אבל במציאה ומתנה ודאי דקונה במשיכה כיון דליכא דמים וא"כ מאי מייתי ראיה מגזילה הא בגזילה הוי כמו מתנה כיון דליכא דמים ותירצו דאי אינו קונה בב"נ במקח אף בגזל נמי לא תקנה דלא דמי למציאה ומתנה דבהתירא אתא לידיה אבל גזל דבאיסורא אתי לידיה אי לא מהני משיכה במקח לא מהני אף בגזל עכ"ל ועי' בתוס' עירובין (דף ס"ה) בד"ה בן נח: והשתא א"ש דר"י דס"ל דיאוש אינו קונה הוא משום דס"ל דד"ת מעות קונות ולא משיכה א"כ. הא דזוכין בהפקר במשיכה בלא מעות היינו דבמציאה ובמתנה דליכא דמים משיכה קונה וא"כ היכי דבאיסורא אתי לידיה לא קני במשיכה ומש"ה אע"ג דיאוש קני באבידה אעפ"כ כיון דמשיכה אינו קונה במקח לא הוי קנין אלא באבידה דבהתירא אתי לידיה אבל בגזל דבאיסורא אתי לידיה אינו קונה במשיכתו אבל לר"ל דס"ל דמשיכה קונה וכיון דמשיכה הוי קנין במקח א"כ אף בגזל דבאיסורא אתי לידיה ג"כ ילפינן מאבידה דקונה ביאוש דכיון דמוכח מאבידה דיאוש הוה קנין א"כ מאי נ"מ אי בהתירא אתי לידיה אי באיסורא אתי לידיה כיון דיאוש הוה קנין ומשיכה קונה בזה לכך ס"ל לר"ל דיאוש קונה עכ"ד עי"ש שהאריך בזה: ט והנ"ל דהאי פלוגתא דר"י ור"ל אי מעות קונה אי משיכה קונה תליא בהא דאמרינן בב"מ (דף מ"ח) אמר רבא קרא ומתניתא מסייע לי' לר"ל קרא דכתיב וכיחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו תשומת יד ועושק אר"ח כגון שיחד לו כלי לעושקו ולהלואתו וכי אהדריה קרא כתיב והיה כי יחטא ואשם והשיב את הגזילה אשר גזל או את העושק אשר עשק כו' ואילו תשומת יד לא אהדריה מ"ט לאו משום דמחסר משיכה א"ל ר"פ לרבא אימא מעושק הוא דהדר קרא הב"ע כגון שנטלו ממנו וחזרו והפקידו אצלו א"ה תשומת יד נמי ליהדריה ולוקמיה כגון שנטלו הימנו וחזר והפקידו אצלו אי אהדריה קרא לא תיובתא ולא סייעתא השתא דלא אהדריה קרא מסייע ליה:
לכאורה יש לדקדק אמאי קאמר רבא קרא ומתניתא מסייע ליה לר"ל דמשמע דהוי רק סיוע לר"ל ולא קושיא על ר' יוחנן הא מדלא אהדריה קרא לתשומת יד מוכח דמשיכה קונה וא"כ הא הוי מזה קושיא על ר' יוחנן והנ"ל ליישב דהנה הרמב"ם (בפ"ז מה' גזילה ה"ג) פסק אחד הגוזל או העושק או הגונב או שהלוהו כו' או שעשה לו מלאכה ולא נתן לו שכרו כללו של דבר כל שאלו הודה חייב לשלם בדין וכפר ונשבע משלם קרן וחומש שנאמר וכיחש בעמיתו בפקדון עכ"ל ותמהו על הרמב"ם מדוע לא הביא הך מימרא דר"ח דבעינן שיחד לו כלי להלואתו או לעושקו אבל בלא"ה אינו מחויב קרבן שבועה וחומש דהא לא מצינו חולקים על הך מימרא דר"ח:
והנ"ל ליישב דהא דס"ל לר"ח דבעינן דווקא שיחד לו כלי להלואתו ולעושקו הוא רק אי נימא דשעבודא לאו דאורייתא א"כ כיון דמדאורייתא אין לו שעבוד על הנכסים כלל ואינו שייך הנכסים של הבע"ח להמלוה עבור החוב והא דגובה המלוה מהלוה הוא רק משום מצות פריעת בע"ח כמבואר בחדושי הרמב"ן ס"פ גט פשוט ועי"ש שכתב דלא נחתינן לנכסיה אלא מכין אותו עד שתצא נפשו כדאיתא בכתובות (דף פ"ו) א"ל ר"כ לר"פ לדידך דאמרת פריעת בע"ח מצוה אמר לא ניחא לי דאיעבד מצוה מאי א"ל תנינא במד"א במצות ל"ת אבל במצות עשה מכין אותו עד שתצא נפשו ואח"כ כתב דנחתינן נמי לנכסיה אבל לא מטעם שעבוד אלא משום כפייה דכיון שכופין אותו לקיים למה יכופו אותו ע"י הכאה טפי עדיף הכפייה בהורדת הנכסים עי"ש:
וא"כ כיון דאף מן הלוה לא שייך גוביינא ושעבוד כלל בנכסים רק דנחתינן לנכסיה מטעם מצות פריעת בע"ח לכך בעינן דווקא שיחד לו כלי להלואתו דבלא"ה אינו חייב קרבן שבועה על כפירתו משום דאינו כופר לו חפץ מבורר כבפקדון וגזל שהתובע טוען שהחפץ שלו רק דתובע ממנו החיוב מצוה לשלם לו הלואתו אינו מיחשב כפירת ממון לחייב עלה קרבן שבועה אבל אי נימא דשעבודא דאורייתא א"כ כיון דכל זמן דאינו משלם הלוה להמלוה החיוב ממון שמגיע לו משועבדין הנכסים ושייכים להמלוה עבור החוב א"כ הא אף אם כופר לו הלואתו ג"כ מיחשב כפירת ממון דהא לפי דברי המלוה תובע ממנו הנכסים דלפי טענתו שמגיע לו ממנו ממון ואינו משלם לו א"כ הא שייכים הנכסים שלו להמלוה והלוה כופר שאינו מגיע לו הנכסים משום דלא לוה ממנו כלל א"כ הא הוי תביעת חפץ דלדברי התובע הנכסים שייכים להמלוה ולפי דברי הלוה שייכים הנכסים להלוה א"כ פשיטא דזה מיחשב כפירת ממון גמור מה שמחולקים בהנכסים של מי הם וחייב עלה קרבן שבועה:
והשתא א"ש די"ל דס"ל להרמב"ם דהא דמוקי ר"ח דבעינן דווקא שיחד לו כלי להלואתו ולעושקו הוא משום דס"ל דשעבודא לאו דאורייתא אבל הרמב"ם לשיטתו דפסק (בפ"א מה' מלוה) דשעבודא דאורייתא לא בעינן כלל יחד כלי לכך לא הביאו הרמב"ם:
והשתא א"ש הא דקאמר רבא קרא ומתניתא מסייע לר"ל דלר' יוחנן לא הוה קושיא מזה מהא דלא הדר תשומת יד דמוכח דבעינן משיכה דלר' יוחנן לשיטתו דס"ל בב"ב (דף קע"ה) דשעבודא דאורייתא אינו מוכח כלל מהא דלא אהדריה לתשומת יד דבעינן משיכה משום דהא לר' יוחנן לשיטתו לא בעינן יחד כלי כלל כיון דס"ל שעבודא דאורייתא כמו שביארתי וא"כ הא לא בעינן למיהדר תשומת יד דמעושק הוא דאהדריה קרא אבל לרבא לשיטתו לפי מה דמבואר בש"ך בח"מ (סי' ל"ט סק"ב) דרבא ס"ל שעבודא לאו דאורייתא דלא כשיטת התוס' בגיטין (דף נ') [ובמ"א הארכתי להוכיח כדבריו דרבא ס"ל שעבודא לאו דאורייתא] א"כ כיון דבעינן דווקא יחד כלי א"כ מוכח מהא דלא הדר לתשומת יד דמעושק לא ידעינן די"ל דמיירי בחזר והפקידו אצלו דבעינן משיכה דווקא:
י והנ"ל דהאי חקירה אי שעבודא דאורייתא אי לא תליא בהא דאיתא בקידושין (דף מ"א) שליחות מנ"ל דתניא ושלח מלמד שהוא עושה שליח כו' והא דתנן חבורה שאבד פסחה ואמרו לאחד צא ובקש ושחוט עלינו מנ"ל דעושה שליח בקדשים וכ"ת דיליף מהנך מה להנך שכן ישנן חול אצל קדשים נפקא לי' מדר' יהושע בן קרחה דאמר ריב"ק מנין ששלוחו של אדם כמותו שנאמר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים וכי כל הקהל כולן שוחטין והלא אינו שוחט אלא אחד אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו והקשו התוס' וא"ת אמאי לא יליף דשליחות מהני בקדשים משחיטת פרו של אהרן מדאיצטריך לומר שהיה בבעלים כדכתיב ושחט את פר החטאת אשר לו מכלל דבשאר קדשים לא בעינן בעלים וי"ל דהא דממעטינן מפרו של אהרן היינו חטאת דווקא דומיא דפרו של אהרן וה"ט משום דבחטאת לא כתיב אותו אפילו בע"כ והילכך כיון דאי איתא לקמן אין מקריבין אותו בע"כ דין הוא שיעשה שליח אבל שאר קרבנות דמקריבין בע"כ לא עכ"ל (כן הגיה המהרש"א עי"ש ודבריו נכונים]:
ולכאורה קשה על תירוץ התוס' הא התוס' בר"ה (דף ו') בד"ה יקריב אותו מלמד שכופין אותו הקשו וא"ת הא דתנן בערכין (דף כ"א) חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותן חייבי עולות ושלמים ממשכנין אותן ה"ד אי מקמי דאתי לידי בל תאחר אפילו עולות ושלמים נמי לא ואי דעבר בב"ת אפילו חטאות ואשמות נמי וי"ל דלעולם בשלא עבר עדיין אלא דחזינן שהוא מתעצל להביא ומוציא הוצאות חנם שלא לצורך כדי שלא ישאר במה לקנות ולהכי ממשכנין ואם אין מוציאין במה אז כופין כדאמר הכא עכ"ל: והשתא לפ"ז תקשה הא קודם שעבר בב"ת גם בעולה בדידיה תליא מילתא שהרי אין כופין אותו ושפיר יש למילף שליחות בעולה מחטאת ולאחר שעבר בב"ת שניהם שוים דלאו בדידהו תליא מילתא שהרי בחטאת מסתמא תמיד עושה שליח אף לאחר שעבר בב"ת דג"כ לאו בדידיה תליא מילתא א"כ אמאי לא ניליף עולה מחטאת וגם איך אקרי חטאת בדידי' תליא מאחר שכופין אחר ג' רגלים ודוחק גדול לומר שבשביל האי כפייה כשרואין שמוציא הוצאות חנם מיקרי עולה יותר בע"כ מחטאת דנימא דבשביל הכי לאו בדידיה תליא מילתא הלא מ"מ אי בעי אינו מוציא הוצאות חנם ואפ"ה אינו מקריב עולתו ועדיין בדידי' תליא מילתא:
יא והנ"ל ליישב דהנה הגמרא בר"ה (דף ו') הנ"ל פריך תרי קראי ל"ל גבי לאו דב"ת ותרי קראי דגבי כפייה ל"ל דהרי כתיב ועשית מלמד שב"ד כופין אותו וכבר נאמר יקריב אותו מלמד שכופין אותו ומשני דאיצטריך בכל חד תרי קראי חד לאמר ולא אפריש וחד לאפריש ולא אקריב וצריכא דאי כתב רחמנא באמר ולא אפריש ה"א דבאפריש אינו עובר בב"ת ואין כופין אותו משום דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא ואי כתב רחמנא באפריש לחוד לא הוה ידעינן באמר דהוי אמינא דיבוריה לאו כלום הוא קמ"ל: והנה לכאורה ק"ל בהא דפריך הגמ' ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך ל"ל מיקריב אותו נפקא הא האי קרא דיקריב אותו גבי עולה הוא דכתיב ר"פ ויקרא ובוודאי דאין ללמוד חטאת מעולה לענין כפייה כאשר באמת גם לפי המסקנא אשתני דינם דבחייבי עולה תמיד ממשכנין משא"כ בחטאת וכדתנן במשנה דערכין חייבי חטאות אין ממשכנין אותן ואיצטריך האי קרא דועשית דקאי נמי על חטאות ואשמות דמרבינן מהאי קרא דמוצא שפתיך וע"כ צ"ל דקושיית הגמ' לא קאי דלא לכתוב ועשית דהאי קרא איצטריך בשביל חטאת רק דקשה להיפוך קרא דיקריב אותו ל"ל בעולה דכבר נלמוד גם בעולה מהך קרא דועשית מאחר דבהאי קרא דמוצא שפתיך אתרבי גם עולה ובהיות כן לפי מה דמשני הגמרא דהני תרי קראי קיימי חד על אמר ולא אפריש וחד על אפריש ולא אקריב א"כ הא רק גבי עולה הוא דאית לן תרי קראי אבל גבי חטאת דלא נתרבה כ"א מקרא דועשית לחוד לא נתרבה אלא באמר לחוד או באפריש לחוד ועדיין לא ידעינן הי מנייהו אתרבו בחטאת לענין כפייה: והנ"ל ליישב בפשיטות דכיון דקראי סתמא כתיב ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך והאי קרא יכולין לפרש הן על אמר ולא אפריש והן על אפריש ולא אקריב דהא לא מסיימי קראי איזה קרא קאי על אמר ולא אפריש ואיזה קאי על אפריש ולא אקריב א"כ בוודאי כוונה תורה דעל שניהם בין באמר ולא אפריש ובין באפריש ולא אקריב כופין אותו דאל"כ למאי כתביה רחמנא האי ועשית כיון דאף השתא דכתיב ועשית ג"כ לא ידעינן על איזה מהם כופין א"כ מאי נלמוד מהקרא וע"כ דבאמת הקרא קאי על שניהם:
אמנם זהו דווקא א"נ דשעבודא דאורייתא אבל א"נ דשעבודא לאו דאורייתא א"כ הא מסיימי קראי דאיתא בר"ה שם בעי ר"ז יורש מהו בבל תאחר כו' ת"ש דתני ר"ח מעמך פרט ליורש וכתבו התוס' שם בד"ה יורש דלמ"ד שעבודא לאו דאורייתא מיירי שהפרישה מחיים ולמ"ד דאורייתא אעפ"י שלא הפרישה מחיים עי"ש הרי דלמ"ד שעבודא לאו דאורייתא ע"כ צ"ל דהאי קרא דכי תדור נדר מיירי באפריש מאחר דבהאי קרא כתיב מעמך פרט ליורש דלא משכחת ליה אלא באפריש וא"כ האי קרא דמוצא שפתיך ע"כ מיירי באמר ולא אפריש וא"כ הא דכתיב בהאי קרא דמוצא שפתיך ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך הוא רק באמר ולא אפריש אבל אפריש ולא אקריב אין כופין גבי חטאת כיון דלא כתיב ביה קרא לאפריש ולא אקריב:
והשתא א"ש הא דתירצו התוס' דשאני פר של אהרן דהוי חטאת ואין כופין אותו די"ל דקאי להך מ"ד דס"ל שעבודא ל"ד וע"כ מיירי קרא דמוצא שפתיך באמר ולא אפריש א"כ לא נשמע בחטאת היכא דאפריש דממשכנין אותו כלל והרי הכא, גבי פר של אהרן כבר הוא מופרש ועומד וכבר התוודה עליו א"כ שפיר ה"א דדווקא גבי חטאת כמו בפרו של אהרן דמיירי באפריש הוא דעושה שליח הואיל דאין כופין אותו בכה"ג כלל ובדידיה תליא מילתא אבל בעולה ופסח דכופין אותו ה"א דאינו יכול לעשות שליח לכך איצטריך קרא דושחטו אותו לרבות שליח בקדשים והא דמבואר בתוס' ר"ה הנ"ל דבחטאת כופין לאחר שעבר בב"ת הוא למ"ד דשיעבודא דאורייתא א"כ כיון דלא מסיימי הקרא דמוצא שפתיך במאי מיירי והקרא סתמא כתיב ע"כ דקאי בין אאמר ולא אפריש ובין אאפריש ולא אקריב דאל"כ למאי כתביה רחמנא [דזהו דוחק לומר דיכתוב הקרא סתם ויסמוך אמאי דקשה ל"ל קרא דושחטו איתו דנילף מפרו של אהרן וע"כ דבחטאת אין ממשכנין דזהו דברים דחויים שא"א לאומרן דהתורה יסמוך על הוכחה כזה וע"כ דכוונת התורה דבאמת בתרוייהו כופין וכעין זה מבואר בא"ח]. יב אך לפ"ז תשאר קושיית התוס' למ"ד דש"ד א"כ ל"ל קרא דושחטו ת"ל מפרו של אהרן דהא לדידי' גם בחטאת כופין והנ"ל דלמ"ד דש"ד יש ליישב קושיית התוס' באופן אחר דלכאורה קשה לשיטת הפוסקים דס"ל דזכייה מהני אף במקום שאינו יכול לעשות שליח כגון בקטן דאף דא"י לעשות שליח אעפ"כ זכין לקטן מדאורייתא דזכייה עדיף משליחות א"כ מאי פריך הגמרא שליחות בקדשים מנ"ל הא אף דלא ידעינן שליחות בקדשים אעפ"כ הא יכול לשחוט קרבן חבירו אף בלא שליחות מצד זכייה דכיון שהוא מופרש ועומד בוודאי זכות גמור הוא להבעלים שישחטו עבורו הקרבן וזכייה עדיף משליחות לכך מצי לשחוט עבורו אף דל"ל קרא על שליחות ומאי פריך הגמרא:
והנ"ל ליישב דהגמ' פריך שפיר לפי מה דמבואר במרכבת המשנה (פ"ו מה' גירושין) דלא שייך זכות רק במזכין חפץ לפלוני ולא בנוטלין חפץ שלא מדעתו בתורת זכות דלהוציא מרשות הנותן לא מהני זכייה וכן האריך להוכיח מו"ח הגאון בעמק יהושע (סי' כ"א) עי"ש בדבריו הנחמדים (ובמ"א הארכתי בזה] וא"כ א"ש דל"ל דיכול לשחוט קרבן של חבירו מטעם זכייה משום דהא אנן קיי"ל דיש שאלה בהקדש ובתוס' כריתות (דף י"ג) מבואר דהקשו אהא דתנן יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ארבע חטאות ואשם אחד וא"ת אמאי לא חשיב ה' כגון נשבע שלא יאכלנו ואכלה וי"ל מידי דאיתא בשאלה לא קתני ומוקדשין דתני אע"ג דהוי בשאלה מ"מ השתא שנשחטו ונזרק דמן כהילכתן ליתא בשאלה ומו"ח הגאון בס' אבי הנחל (ד' י"ז) הוכיח דאף לאחר שחיטה לחוד ג"כ לא מהני שאלה מהא דפריך הגמ' בכריתות שם וניתני ה' חטאות ונוקמי כגון דאכל כזית פיגול והשתא א"נ דלא מהני שאלה רק לאחר שחיטה וזריקה א"כ מאי פריך הגמ' וניתני פיגול הא כיון דפיגל בזריקתו א"כ הא לא נזרק דמו כהילכתו ומהני שאלה ומילתא דאיתא בשאלה לא קתני וע"כ דלאו דווקא נשחט ונזרק אלא אפילו ע"י שחיטה לחוד ג"כ לא מהני שאלה וע"י בקצה"ח (סי' ת'):
וא"כ כיון דקודם שחיטה היו יכולין הבעלים לשאול על הקדישן ולאחר שחיטה לא מהני שאלה א"כ הא ע"י שחיטתו מוציא הדבר מרשות הבעלים דאינם יכולין לשאול עוד ולהוציא מרשות הנותן הא לא מהני זכייה לכך מוכרחין למילף דמהני שליחות בקדשים ויכול לשחוט מטעם שליחות א"כ כ"ז בכל הקרבנות אבל בפרו של אהרן לפי מה דמבואר ביומא (דף נ"א) בפר כה"ג דאפקורי אפקריה רחמנא גבי אחיו הכהנים דאל"כ האיך מתכפרין ופי' רש"י התם דאפקרי' רחמנא להכפרה והרמב"ם (פ"ה מה' יוה"כ) כתב דהתורה הפקירה ממונו לכל אחיו הכהנים:
וי"ל דרש"י מיירי שם למאן דס"ל התם דפר יוה"כ קרבן יחיד הוי אבל לפי מה דפסקינן דפר של יוה"כ קרבן שותפין הוי א"כ יש להם חלק בגוף הקרבן משום דהתורה הפקירה ממונו לאחיו הכהנים ומוכח ממש"כ הרמב"ם דהפקירה לממונו דע"כ נקנה הפר לאחיו הכהנים אף קודם שהקדיש דלאחר שהקדישו איגלאי מילתא למפרע דלאותו הפר שיקדיש הכה"ג הפקירו רחמנא דהא אחר שהקדישו אין להכהן זכות ממון כלל בו אלא זכות כפרה לבד וע"כ מוכח דאמרינן דאיגלאי מילתא למפרע כנ"ל דהתורה הפקירה לאותו הפר שיקדיש הכהן להבא וא"כ כיון דאפקרי' רחמנא לממונו של כה"ג לאחיו הכהנים א"כ הא לא מצי שאיל הכה"ג על הקדש של הפר דהא נקנה לציבור ולא מצי שאיל על הקדש של אחר וכיון דאף קודם שחיטה ליתא בשאלה א"כ הא שוב יכולין לשוחטו עבורו מטעם זכייה דהא ליכא בזה הוצאה מרשות הבעלים כיון דאף קודם שחיטה ג"כ ליתניהו בשאלה ואינו מוכח כלל מזה דמהני שליחות דהא דמהני בפרו של אהרן הוא רק מטעם זכייה אבל במקום דבעינן שליחות לא מהני שליחות בקדשים לכן איצטריך קרא דושחטו אותו: אמנם הך תירוצא הוא רק אם נימא כשיטת התוס' דלאחר שחיטה וזריקה לא מהני שאלה אבל לפי מה דהאריך הט"א בר"ה (דף כ"ח) להוכיח דיש שאלה בהקדש אף לאחר שחיטה וזריקה דלא כשיטת התוס' א"כ הא אינו מוציא כלל בשחיטתו מרשות הבעלים כיון דאף לאחר שחיטה ג"כ ישנו בשאלה א"כ תקשה ל"ל הקרי דושחטו אותו ת"ל מפרו של אהרן דהא כמו דאצל פרו של אהרן מהני מטעם זכייה כן ה"נ יהא מהני בכל הקרבנות מטעם זכייה וע"כ הא צ"ל כתי' התוס' א"כ מוכח דשיעבודא לאו דאורייתא:
יג ומעתה א"ש הא דהעיד ר"ע אז ישיר משה וגו' לאמר ומה ת"ל לאמר מלמד שהיו ישראל עונין על כל דבר אחריו של משה כקורין את ההלל והוא דאיתא בסוטה (דף י"ג) תניא ר"א הגדול אומר שנים עשר מיל על שנים עשר מיל ב"ק משמיע ואומר וימת משה ספרא רבא דישראל וי"א לא מת משה כתיב הכא וימת שם וכתיב התם ויהי שם עם ה' מה להלן עומד ומשמש אף כאן עומד ומשמש וק"ל להך מ"ד דמשה לא מת א"כ תקשה הא איתא בסנהדרין (דף צ"א) תניא אר"מ מנין לתחיית המתים מן התורה שנאמר אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' שר לא נאמר אלא ישיר מכאן לתחיית המתים מן התורה פי' דלכך כתיב ישיר ולא כתיב שר אף דלפי משפט הלשון הדבר הוא עבר ולא עתיד א"כ ה"ל למכתב שר משום דקמ"ל הקרא דלהבא כשיבוא משיח צדקינו ישיר ג"כ משה עם ישראל את השירה הזאת להורות על תחיית המתים והשתא אי נימא דמשה לא מת א"כ הא אינו מוכח תחיית המתים וא"כ למאי שינה הכתוב וכתב בלשון עתיד ישיר כיון דאף השתא דכתיב ישיר ג"כ אינו מוכח תחיית המתים דהא כל עיקר הילפותא לתחה"מ הוא ממשה דהאיך ישיר משה לעתיד וע"כ דעתיד לחיות דמבני ישראל ליכא ילפותא דהא אותן הישראלים שיהיו אי"ה בעת ביאת משיח המה בוודאי ישירו את השירה הזאת ג"כ לה' וגם המה קרואים בני ישראל ומנ"ל דהקרא קאי על אותן בני ישראל שהיו בעת יציאת מצרים שהמה ישירו לעתיד כיון דיכולין לפרש דקאי על אותן בני ישראל שיהיו באותו הדור וע"כ דכל עיקר ההוכחה הוא ממשה דהאיך ישיר משה לעתיד אם לא דנימא דעתיד לחיות והשתא אי נימא דמשה לא מת א"כ הא אף ממשה ג"כ אינו מוכח תחה"מ אף השתא דכתיב ישיר א"כ למאי כתביה קרא ישיר ה"ל למיכתב שר כמשפט הלשון כיון דבין כך ובין כך אינו מוכח מכאן תחה"מ:
והנ"ל ליישב דאיתא במדרש (פ' בשלח) כשיצאו ישראל מן הים באו המלאכים להקדים שירה לפני הקב"ה א"ל הקב"ה יקדימו בני תחלה כו' ולמה כך אמר הקב"ה למלאכים לא מפני שאני מפיל אתכם שיקדימו תחלה אלא מפני שבשר ודם יאמר תחלה עד שלא ימות אחד מהם אבל אתם כ"ז שאתם מבקשים אתם חיים וקיימים עכ"ל המדרש ולפ"ז אם משה לא מת ה"ל לישראל להקדים שירה לפני משה עד שלא ימות אחד מהם אבל משה חי וקיים וא"כ מדוע כתיב משה ברישא והדר בני ישראל אע"כ דגם על בני ישראל קאי הלשון עתיד דמלת ישיר ולעתיד יחיו גם בני ישראל ותו ל"ק שיאמרו בני ישראל תחלה עד שלא ימות א' מהם דהא אמרינן העומדים בתחיית המתים אינם חוזרין לעפרן וא"כ מוכח שפיר תחה"מ אף להך מ"ד דמשה לא מת לכך כתיב ישיר להורות תחה"מ:
אמנם הך תירוצא תליא בהא דפליגי ר"ע ור"נ בסוטה (דף ל') כיצד אמרו שירה דר"ע סובר דהיו אומרים שירה כגדול המקרא את ההלל והן עונין אחריו ראשי פרקים משה אמר אשירה לה' והם אומרים אשירה לה' משה אמר כי גאה נאה והם אומרים אשירה לה' ר' נחמיה אומר כסופר הפורס על שמע בבה"כ שהוא פותח תחלה והן עונין אחריו ראשי פרקים [ומפרש רש"י והן עונין אחריו וכך שרתה רוח הקודש על כולם וכוונו יחד את השירה ככתבה עכ"ל] במאי קמיפלגי ר"ע סבר לאמר אמילתא קמייתא קאי שעונין תמיד אשירה לה' ור"נ סבר ויאמרו דאמר כולהו בהדי הדדי לאמר דפתח משה ברישא כו' עי"ש:
ומעתה הך תירוצא תליא בהא דאי נימא כר"ע דאמרו שירה כגדול המקרא את ההלל דלא שרתה רוה"ק על כולם ליכא להוכיח תחיית המתים להך מ"ד דמשה לא מת מהא דלא הקדימו הישראל לפני משה דאינהו לא הוי ידעי מאי למימר עד ששמעו מפי משה שאמר ברוה"ק וא"כ קשה למאי כתיב ישיר ולא שר דאף השתא דכתיב ישיר ג"כ אינו מוכח תחה"מ וא"כ ע"כ סובר דמשה מת ומוכח תחה"מ כפשוטו אף אי נימא דתיבת ישיר הנאמר בלשון עתיד לא נאמר אלא על משה לבדו אבל אי נימא כר"נ דשרתה רוה"ק על כולם שפיר י"ל דמשה לא מת ואעפ"כ כתיב ישיר להורות תחה"מ דהא ע"כ דתיבת ישיר הנאמר בלשון עתיד קאי נמי על בני ישראל דאל"כ קשה ה"ל לבני ישראל להקדים לפני משה דהא ידעו גם הם ברוה"ק כל השירה כמשה הרי מבואר דאי נימא כר"ע דאמרו שירה כגדול המקרא את ההלל מוכח דמשה מת דאל"כ קשה למאי כתיב ישיר:
יד ואיתא בשבת (דנ"ה) אמר ר"א אין מיתה בלא חטא ואין יסורים בלא עון אין מיתה בלא חטא דכתיב הנפש החוטאת היא תמות כו' מיתיבי אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע מפני מה קנסת מיתה על אדם הראשון א"ל מצוה קלה צויתיו ועבר עליה א"ל והלא משה ואהרן שקיימו את כל התורה כולה ומתו א"ל מקרה אחד לצדיק ולרשע כו' הוא דאמר כי האי תנא דתניא רשב"א אומר אף משה ואהרן בחטאם מתו שנאמר יען לא האמנתם בי הא האמנתם בי עדיין לא הגיע זמנכם לפטור מן העולם וכתב ע"ז המהרש"א בח"א ולמ"ד שמתו בלא חטא מפרש לה להאי קרא יען לא האמנתם בי לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ וגו' הא האמנתם בי זכיתם להכניסם לא"י אבל אין זה כדאי להיות מתים אי לאו דיש מיתה בלא חטא:
והנה לכאורה קשה לרשב"א דמפ' דהאי לכן לא תביאו את הקהל הזה הוא לעונש מיתה א"כ אמאי לא זכה משה ליכנס לא"י דל"ל דמחמת האי חטא דמי מריבה נגזר עליו שלא יכנוס לארץ ג"כ הא אנן קיי"ל כדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות אם כן הא כיון דנגזר עליה עבור זה העון מיתה א"כ אמאי נענש ג"כ עבור זה שלא יכנוס לארץ בשלמא אי נימא דיש מיתה בלא חטא אם כן הא העונש דמיתה לא הוי בשביל החטא דבלא"ה מוכרח למות בעטיו של נחש א"כ שפיר י"ל דנגזר עליו שלא יכנוס לארץ עבור החטא של מי מריבה אבל אי נימא דאין מיתה בלא חטא רק דמחמת החטא נגזר עליו מיתה א"כ הא א"א לחייבו עבור זה החטא משום שתי רשעיות:
והנ"ל ליישב די"ל הא דמשה לא זכה לכנוס לארץ הוא שלא מחמת חטא רק מטעם אחר דאיתא במדרש קהלת [ע"פ גם במדעך] וישמע ה' את קול דבריכם ויקצוף וישבע וגו' ר' אבהו בשם ר' תחליפא חמיו כתיב אשר נשבעתי באפי אמר הקב"ה באפי נשבעתי וחוזרני בי אם יבואון אל מנוחתי למנוחה זו אינם באים אבל באים הם למנוחה אחרת רב ביבי בשם ריב"ל אמר למלך שכעס על בנו והוציא ודוחפו חוץ לפלטין שלו ונשבע שלא יכניסו לבנו לפלטין מה עשה היתה בנויה וסתרוה וחזר ובנאה והכניסו נמצא מכניס בנו ומקיים שבועתו כך אמר הקב"ה באפי נשבעתי וחוזרני בי אם יבואון אל מנוחתי למנוחה זו אינם באים אבל באים הם למנוחה אחרת עכ"ל:
והנה הפר"ד הביא המדרש שאלו היה משה רבינו נכנס לארץ ישראל לא היה נחרב הבית המקדש עי"ש [ועי' מה שביאר ע"ז מו"ח הגאון בנחלת יהושע דרוש י"ב, עי"ש] וא"כ א"ש דלכך לא נכנס משה לא"י משום דאם היה נכנס לארץ ישראל לא היה נחרב הבית המקדש ולא היו יכולין דור המדבר לבוא לארץ משום השבועה שנשבע הקב"ה אם יבואון אל מנוחתי לכך הוכרח משה למות בח"ל כדי שיחרב הבית ויהיו יכולין דור המדבר לכנוס לארץ משום דלמנוחה זו אינם באין אבל באין הם למנוחה אחרת [ובדרושי הארכתי בזה ואכ"מ]:
טו אמנם זהו תליא בהא דהנה המ"ל ברמב"ם (פ"ח מה' גירושין) הקשה על המדרש לפי מה דמבואר ברשב"א בגיטין (דף כ') שהקשה אהא דתנן ה"ז גיטך ע"מ שלא תלכי לבית אביך לעולם דאין זה כריתות דהא אפשר דיפול הבית בחייה וה"ל כריתות ותי' דאעפ"י שנסתר הבית לא אמרינן בכי הא נפל אזדא דדווקא גבי שוכר אמרינן נפל אזדא דלדירה שכרה ולא להיות בה כשתחרב אבל לענין איסור לילך לבית אביה בזה אף כשתחרב הבית אסורה לכנס דאפי' דריסת הרגל אסור עליה דבין שיהיה הבית כמו שהיה בשעת תנאו או שנפל לאחר מכאן לעולם אסורה בו שכניסת קרקע אסור עליה והארץ לעולם עומדת וכן נראה מהתוספתא כו' עכ"ל והשתא תקשה דמאי פעולה במאי שסתר הבהמ"ק כיון דאף אם נפל הבית נמי אסורים לכנס:
ותירץ מו"ח הגאון בס' אבי הנחל (דרוש כ"ד) דאף לדעת הרשב"א דס"ל דאף אם נפל הבית נמי אסור לכנס היינו דווקא בסתם בית משום דהא דאמרינן דכיון דנפל אזדא ליה אינו שייך רק במחיצות אבל לא בקרקע דהארץ לעולם עומדת אבל בקדושת המקדש אי אמרינן שנסתלקה הקדושה מעת שנסתלקו המחיצות ובטלה הקדושה וזר אינו חייב כרת על הכניסה א"כ נעשה שינוי בהקרקע והראיה שזר אינו נענש אם נכנס א"כ סתירת המחיצות שייך לקרקע נמי ועי' בזבחים (דף כ"ד) כי קידש דוד, רצפה עליונה כו' לעולם פשיטא לי' דעד ארעא דתהומא קידש וא"כ אי אמרינן דבלא מחיצות בטלה הקדושה א"כ יצטרך אח"כ לקדושה אחרת א"כ הוי התחדשות בקרקע המקדש גופא וע"כ י"ל דהא דאיתא במדרש הנ"ל רב ביבי אמר בשם ריב"ל למלך שכעס על בנו כו' הוא משום דריב"ל אזיל לטעמי' דאיתא בירושלמי (פ"ג דמ"ש) אמר ר' זעירא ר"ח ור"י וריב"ל עלו לירושלים ונתמנו להם פירות ובקשו לפדותן בגבולין כו' סבא הוי סבר מימר רואין את המחיצות כאילו הם עולות ואילין רבנן סברי לא רואין את המחיצות כאילו הן עולות וא"כ כיון דריב"ל סבר דאין רואין את המחיצות כאילו הם עולות ומכי נטלו המחיצות בטלה הקדושה וע"כ שרי לפדותם אפי' בירושלים דאעפ"י דכתיב כי ירחק ממך המקום והמקום הא לא נשתנה אך מכיון שנטלו המחיצות קרינן בי' כי ירחק ממך המקום א"כ הוי השתנות במקום עצמו וע"כ כשיבנו המחיצות אחר כך הוי התחדשות אפי' לקרקע המקדש גופא עכ"ד:
אמנם זהו דווקא אי נימא דקדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא אבל אי נימא דקידשה לעתיד לבוא א"כ הא לא פקע הקדושה מן הארץ ולא נעשה שינוי בהקרקע א"כ הא אף אם נחרב הבית ג"כ אין יכולין דור המדבר לכנס לארץ א"כ תקשה דאמאי לא זכה משה לכנוס לארץ וע"כ צ"ל אי נימא כר' אמי דאין מיתה בלא חטא דמשה לא מת והא שלא נכנס לארץ הוא עבור החטא של מי מריבה:
והשתא א"ש הא דהעיד ר"ע אז ישיר לפי מה שביארתי דלפ"ז מוכח דס"ל לר"ע דקדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לע"ל ואיתא בשבועות (דף ט"ו) תניא ר"א אומר אם נאמר מקדש למה נאמר משכן ואם נאמר משכן למה נאמר מקדש אלו נאמר משכן ולא נאמר מקדש הייתי אומר על משכן יהא חייב שהרי משוח בשמן המשחה ועל מקדש לא יהא חייב ואם נאמר מקדש ולא נאמר משכן הייתי אומר על מקדש יהא חייב שהרי קדושתו קדושת עולם ועל משכן לא יהא חייב לכך נאמר משכן ומקדש ופר"שי קדושת עולם שאין אחריה היתר במות הרי דמוכח מזה דקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לע"ל דאל"כ עדיין תקשה דלכתוב מקדש ולא לכתוב משכן דגם במקדש יש אחריה היתר במות וע"כ דקדושה ראשונה קידשה לע"ל:
אך יש לדחות דמשכחת לה מעלה אחרת במקדש משא"כ במשכן דגרסינן בזבחים (דף ק"א) אהא דקאמר רב משה רבינו כה"ג היה מיתיבי לחם אלהיו מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל אם נאמרו קדשי קדשים למה נאמר קדשים קלים ואם נאמרו קדשים קלים למה נאמר ק"ק אילו לא נאמר קדשים קלים הייתי אומר בק"ק הוא דיאכל שהרי הותר לזר ולהן קדשים קלים לא יאכל ואלו לא נאמרו ק"ק הייתי אומר בקדשים קלים הוא דיאכל שהם קלים בקדשי קדשים לא יאכל לכך נאמר קדשי קדשים קתני מיהת שהרי הותרו לזר ולהן לאו משה ומפרש רש"י שאכל קדשי קדשים בשבעת ימי המילואים והשתא אם חשבינן זה לקולא מה שהותרו אכילת קדשים למשה אי משה זר היה אף שאין אלו הקדשי קדשים של דורות מ"מ כיון שגם זה קדשי קדשים נחשב זה לגריעותא מכש"כ שזהו מיחשב לקולא במשכן נגד מקדש שהותר במשכן עבודת זר והיינו אותו המשכן עצמו ובמקדש לא הותר עבודת זר אף בשבעת ימי חנוכתו בימי שלמה א"כ אף א"נ דקדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לע"ל צריך ג"כ לומר משכן ומקדש דאלו נאמר מקדש היתי אומר על מקדש יהא חייב שלא הותר לזר אבל משכן שהותר לזר למשה לא יהי' חייב:
אמנם זהו דווקא אם משה זר היה אבל א"נ דמשה כהן היה א"כ לא מצינו שום קולא במקדש נגד משכן וע"כ צ"ל דס"ל דמשה זר היה אמנם ע"ז ק"ל משעיר החטאת אשר דרש משה והנה שורף ומבואר בזבחים (דף ק"א) דר"נ סובר דמפני אנינות שרפוה וישמע משה וייטב בעיניו ואם משה זר היה מדוע לא אכלו החטאת יבוא עשה דאכילת קדשים וידחה הל"ת דאנינות ואין ראיה מקדשי דורות שכבר היו כהנים הרבה אבל כאן שכל הכהנים אוננים היו ידחה העשה להל"ת. בשלמא אי משה כהן היה אלא שטרוד בשכינה היה כמבואר בזבחים (שם) א"כ הם לא יכלו לאכול כי יוכל העשה להתקיים ע"י משה ומשה לא בא לאכול מטרדתו ע"כ נשרף אבל אם משה זר הי' מדוע שורף בשלמא לשיטת רבא בזבחים (דף צ"ז) דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש ניחא אבל לרב אשי דמשני שם יקדש עשה הוא אלמא דס"ל דעשה דוחה ל"ת שבמקדש תקשה:
טז והנ"ל ליישב דלא שייך לומר בזה דליתי עשה דאכילת קדשים וידחה לל"ת דאנינות לפי שיטת הט"א דיש שאלה בהקדש אף לאחר שחיטה וזריקה א"כ הא העשה דאכילת קדשים קיל דישנו בשאלה דהא אם ישאל על הקדישו ויתהוה חולין למפרע אין שום מצוה באכילתן ויכול להתבטל המ"ע דאכילה ע"י שאלה אבל האיסור שמונח על החתיכה שלא לאוכלו אינו יכול להתבעל דהא אף אם ישאל על הקדישו ויתהוה חולין למפרע ויהא מותר באכילה מצד אנינות אעפ"כ תהיה שוב אסורה באכילה מצד חולין שנשחטו בעזרה ועי' ברש"י בפסחים (דף כ"ב) דאף למ"ד דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא היינו לענין איסור שחיטתו אבל באכילה אסור מדאורייתא וא"כ כיון דהאיסור אכילה שמונח על החתיכה א"א להתבטל דאף אם ישאל על הקדישו ג"כ תהיה אסורה באכילה רק דכעת היא אסורה באכילה מצד אנינות ואם ישאל על הקדישו תהיה אסורה משום חולין בעזרה אבל לענין עצם איסור אכילתה אין שום נ"מ דבין כך ובין כך אסורה באכילה והמ"ע דאכילת קדשים שמונח על הגברא לאיכלו יכול להתבטל ע"י שאלה אין עשה דישנו בשאלה דוחה לל"ת שאינו בשאלה:
וכמו דאמרינן בפ"ק דיבמות (דף ה') אלא אתי מראשי דהך תנא דתניא ראשו מה ת"ל לפי שנאמר תער לא יעבור על ראשו שומע אני אפילו מצורע ונזיר כן ת"ל ראשו איכא למיפרך מה לנזיר מצורע שכן ישנו בשאלה אלמא הא דאיתא בשאלה קיל יותר דעשה דוחה אפילו ל"ת ועשה לכך העשה דאיתא בשאלה אינו דוחה לל"ת דאינו בשאלה אמנם זהו רק א"נ דיש שאלה בהקדש לאחר שחיטה וזריקה אבל אם נימא כשיטת התוס' דאין שאלה בהקדש לאחר שחיטה וזריקה א"כ הא לא משכחת לה לעולם שיהא המ"ע דאכילת קדשים יכול להתבטל ע"י שאלה דהא המ"ע דאכילת קדשים אינו חל רק לאחר שחיטה וזריקה דשרי באכילה וא"כ הא בעת חלות המ"ע דאכילת קדשים ליתנייהו בשאלה בשום פעם וא"כ הא הוי המ"ע דאכילת קדשים ג"כ ליתא בשאלה והדרא קושיא לדוכתיה דאמאי לא אכלו באנינות וע"כ דיש שאלה בהקדש לאחר שחיטה וזריקה:
והשתא א"ש הא דהעיד ר"ע אז ישיר דבא להוכיח דאיסור מוסיף לב"נ לא מיקרי איסור מוסיף דמהא דאז ישיר מוכח דמשה לא מת א"כ מוכח דקדושה ראשונה לא קידשה לע"ל א"כ מוכח דמשה זר היה א"כ מוכח דיש שאלה בהקדש לאחר שחיטה וזריקה א"כ קשה ל"ל קרא דושחטו אותו ת"ל מפרו של אהרן דל"ל דבפרו של אהרן הוא מטעם זכייה דהא בכל הקדשים ג"כ אין בזה הוצאה מרשות הנותן וע"כ צ"ל כתי' התוספות דבחטאת אין כופין אם כן קשה הא בחטאת גם כן כופין לאחר שעבר בב"ת:
וע"כ צ"ל דשעבודא לאו דאורייתא וא"כ אין כופין בחטאת רק באמר ולא אפריש אבל באפריש ולא אקריב אין כופין וא"כ הא מוכח דשעבודא לאו דאורייתא א"כ מוכח מדלא אהדריה לתשומת יד דמשיכה קונה א"כ מוכח דיאוש קונה א"כ קשה ל"ל קרא דקרבנו ועל כרחך דבע"ח אינן נדחין א"כ מוכח כר"א דע"י תערובות מרצה א"כ מוכח מהא דאיצטריך קרא דנבלה חל על חלב דאיסור מוסיף לב"נ לא מיקרי איסור מוסיף א"כ הא ל"ל דמשכחת שני מיתות חלוקות בקידש אשה בימי נדותה וע"כ צ"ל דמשכחת לה במעכשיו ולאחר ל' יום א"כ א"ש הא דסבירי ליה לר"ע דאין קידושין תופסין בח"ל ודוק: