אור ברסלב

פורת יוסף (שלופר)· רבי יוסף שלופר

מערכה יח

מערכה יז

א והעיד עוד ר"ט וכלי חרש אשר יפול מהם כו' לימד על ככר שני שמטמאה את השלישי דהנה הוכחת ר"ע דמהני קדושין במעכשיו ולאחר ל' יום הוא רק א"נ דמחזיקין מאיסור לאיסור אבל א"נ דאין מחזיקין מאיסור לאיסור א"כ הא נסתרה ההוכחה כמו שמבואר לכך העיד ר"ע דשני עושה שלישי בחולין דמזה יתבאר דלר"ע לשיטתו מוכח דמחזיקין מאיסור לאיסור והוא דאיתא בפסחים (דף ל"ה) ואלו דברים שאדם יוצא בהן י"ח בפסח בחטים בשעורים כו' והכהנים בחלה ובתרומה כו' ומפרש רש"י אבל ישראל בתרומה לא כדיליף לקמן לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות מי שאינו מוזהר על חימוצו אלא משום חמץ אתה יוצא בו י"ח מצה יצא זה שאסור מחמת איסור אחר עכ"ל וכן מפרש רש"י שם אהא דפריך הגמ' דמאי הא לא חזי ליה ומפרש רש"י ואמרינן לקמן מי שאיסורו משום ב"ת חמץ לבדו אתה יוצא בה לשום מצה יצא מי שיש לו איסור אחר:

והנה לכאורה פי' רש"י תמוה הא אמרי' שם ת"ר יכול יוצא אדם י"ח בטבל כו' ת"ל ל"ת עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות מי שאיסורו משום ב"ת עליו חמץ יצא זה שאין איסורו משום ב"ת חמץ אלא משום ב"ת טבל ואיסורא דחמץ להיכא אזלא אמר ר"ש הא מני ר' שמעון היא דאמר אין איסור חל על איסור כו' רבינא אמר אפי' תימא רבנן מי שאיסורו משום ב"ת חמץ בלבד יצא זה שאין איסורו משום ב"ת חמץ בלבד אלא אף משום ב"ת טבל מידי בלבד כתיב אלא מחוורתא כדר"ש הרי חזינן דהגמ' דחי טעמא דרבינא משום דמידי בלבד כתיב וע"כ הטעם דאינו יוצא בו הוא משום דאין איסור חע"א והאיך מפרש רש"י הטעם משום דבעינן מי שאיסורו משום ב"ת חמץ לבדו כרבינא:

ב והנ"ל ליישב די"ל דקושיית הגמ' מידי בלבד, כתיב אינו אלא מחמת דליכא שום יתורא בהך היקשא דל"ת עליו חמץ דהא צריכין הך היקשא להא דדרשינן לעיל הני אין אורז ודוחן לא מנה"מ אמר ר"ל א"ק ל"ת עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהן י"ח במצה יצאו אלו שאין באין לידי חימוץ אלא לידי סרחון רק דמצד אין היקש למחצה הוא דמצינן ללמוד מהך היקשא ג"כ לענין טבל והיינו דמקשינן להדדי דבדברים שיש גבייהו הלאו דל"ת עליו חמץ הוא דשייך שבעת ימים תאכל עליו מצות וממילא אימעוט טבל כיון דלא שייך גבייהו אזהרת לאו דל"ת כו' והוי כעין כל היקשות דאמרינן בהו כיון דאין היקש למחצה מקשינן לכל מולי וז"א אלא אי אמרינן דאין אחע"א ולא חל כלל אזהרת חמץ על טבל כ"ז שהוא טבל אבל למ"ד דאחע"א דלדידי' חל אזהרת דל"ת חמץ גם גבי טבל וליכא למעוטי בדרך היקש שלא לצאת י"ח מצה בטבל אף דכלל גדול דאין היקש למחצה דבכה"ג אינו בגדר היקש אלא כשאר דרשות הנלמד מיתורא דקרא וכיון דהקרא אינו מיותר שפיר דחי הגמ' מידי בלבד כתיב:

והנה הצל"ח הקשה אהא דממעט ר"ל דאינו יוצא י"ח באורז ודוחן משום ההיקש דאתקוש חמץ למצהת"ל לפי מה דמבואר ברמב"ן במלחמות שכ' להוכיח אהא דקאמר ריב"ל לקמן (דף ל"ו) יומא קמא לא תלושו לי בחלבא מכאן ואילך לושו לי בחלבא דמיירי בתערובות מים מדיהיב טעמא ליומא קמא משום לחם עוני ואי בלא מים ת"ל דאפי' בחלת תודה אינו יוצא משום שאין משתמרת לשם מצה וק"ו מי פירות שאינם צריכין שימור כלל ולפ"ז קשה ל"ל לר"ל למיהב טעמא משום היקשא ת"ל מטעמא דהרמב"ן דבעינן ושמרתם את המצות והלא בלא"ה צריך נזיר כמ"ש לקמן (דף ל"ח) וא"כ הוא הטעם על מינים שאינן מחמשת המינים וק"ו הוא וכמ"ש הרמב"ן ותי' דע"כ הוכרח לומר ההיקש דהרי לקמן (דף ל"ח) דיליף מיעוט על לחמי תודה ורקיקי נזיר משום שאינן משתמרות לשם מצה אלא לשם זבח וקשה אטו נזכר בקרא שתשתמר לשם מצה ושמרתם את המצות כתיב ודי אם נילף מיני' דבעי שימור אבל אכתי מנ"ל שיהיה השימור רק לשמה וצ"ל דא"כ קרא מאי קמ"ל פשיטא שאם לא שמרה שהיא אסורה משום חשש חימוץ אלא ודאי שקמ"ל שיהיה השימור לשמה אלא אכתי קשה דילמא קרא קמ"ל דבעינן מצה הצריכה שימור ולאפוקי שאר מינין שאינן מחמיצים שאין בהם שייכות לשמור או לאפוקי מי פירות וצריך לומר דלזה א"צ קרא דושמרתם דזה בלא"ה ממועט מהיקשא וא"כ איצטריך ההיקשא להורות לנו פסול דחלת תודה ורקיקי נזיר עכ"ד: והנה לקמן (דף ל"ח) פריך הגמ' ל"ל קרא דושמרתם את המצות להורות דאינו יוצא בחלת תודה ורקיקי נזיר ת"ל דאין נאכלין בכל מושבות אמר ר"ל זאת אומרת חלת תודה ורקיקי נזיר נאכלין בנוב וגבעון והנה בצל"ח שם (בדף ל"ו) בד"ה וריה"ג האריך להוכיח דהא דמשני הגמרא דחלת תודה ורקיקי נזיר מיקרי נאכלין בכל מושבות משום דנאכלין בנוב וגבעון הוא רק לתנא דבי ר' ישמעאל דס"ל בקדושין (דף ל"ז) דמושבות הוא דווקא ארץ ישראל א"כ שפיר מיקרי חלת תודה ורקיקי נזיר נאכלין בכל מושבות משום נוב וגבעון אבל לר' עקיבא דס"ל בקדושין (דף ל"ו) דמושבות בכל מקום שאתם יושבים משמע אפי' בח"ל א"כ כיון דאף בנוב וגבעון ג"כ אינו נאכל רק בערי ישראל אבל לא בח"ל כדאיתא בזבחים (דף קי"ב) באו לנוב וגבעון הותרו הבמות קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים ק"ק ומעשר שני בכל ערי ישראל אינו מיקרי נאכל בכל מושבות עכ"ד עיי"ש שהאריך בזה:

וא"כ הא לר' עקיבא לשיטתו, דס"ל דמושבות בכ"מ שאתם יושבים משמע לא בעינן קרא דושמרתם את המצות למעוטי חלת תודה ורקיקי נזיר דאינו יוצא בהן י"ח דבלא"ה ידעינן דאינו יוצא בהן משום דאין נאכלין בכל מושבות רק בא"י אבל לא בח"ל וא"כ הא שפיר יכולין למעט אורז ודוחן מהקרא דשמרתם את המצות כמ"ש וא"כ הא מיותר ההיקש דחמץ למצה לר' עקיבא וע"כ דאתא להורות דבעינן מי שאיסורו משום ב"ת חמץ לבדו אתה יוצא בה י"ח מצה אבל אם יש עוד איסור אחר אינו יוצא בה י"ח:

ג אך ז"א דהא עדיין ההיקש דחמץ למצה אינו מיותר דאיצטריך להא דאמר ר"א לקמן (דף מ"ג) נשים חייבות באכילת עצה דבר תורה שנאמר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה והני נשים הואיל וישנן בב"ת חמץ ישנן בקום אכול מצה וא"כ הא איצטריך ההיקש לחייב נשים באכילת מצה. והנ"ל דלר' עקינא לשיטתו לא איצטריך היקשא לחייב נשים באכילת מצה דזה בלא"ה ידעינן דנשים חייבות באכילת מצה דאיתא בפסחים (דף כ"ח) ומנין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה שעובר בל"ת לא עליו חמץ דברי ר' יהודה א"ל ר"ש וכי אפשר לומר כן והלא כבר נאמר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות א"כ מה ת"ל לא תאכל עליו חמץ בשעה שישנו בקום אכול מצה ישנו בב"ת חמץ ובשעה שאינו בקום אכול מצה אינו בב"ת חמץ כו' ור"י שפיר קאמר לי' ר"ש ור"י אמר לך ההוא לקובעו חובה אפילו בזה"ז הוא דאתא:

והנה לכאורה דברי הגמ' תמוהים דמאי קאמר ר"ש א"כ מה ת"ל לא תאכל עליו חמץ הא איצטריך האי הקישא לאשמועינן דאינו יוצא י"ח אלא בחמשת המינים הבאין לידי חימוץ כנ"ל ועוד דלר"ש לשיטתו דס"ל דאין איסור חע"א בכולל ומוסיף א"כ הא איצטריך ההיקש לאשמועינן דאינו יוצא במצה של טבל כנ"ל וכן קשה דל"ל להגמ' לשנויי דאיצטריך היקשא לר"י לקובעו חובה בזה"ז ואמאי לא מוקי לה בפשיטות דאיצטריך ההיקש לחמשת המינים ולחייב נשים באכילת מצה:

האמת הברור בזה כמ"ש הפ"י דעיקר דיוקא דר' יהודה הוא מיתורא דעליו דכתיב גבי חמץ דקאי על זמן שחיטת הפסח דהוא בי"ד אחר שש א"ל ר"ש וכי אפשר לומר כן והלא כבר נאמר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות וכיון דגם במצה כתיב עליו והך דמצה הא אי אפשר לפרשו רק על אכילת הפסח וא"כ גם עליו דחמץ קאי על זמן אכילת הפסח דהיינו בלילה ולא מהיקשא דחמץ למצה דרש לה ר"ש רק מיתורא דעליו דכתיב במצה דלא איצטריך כלל דהא כתיב בהדיא בערב תאכלו מצות ולא נכתב רק להורות דגם עליו דחמץ הוי ג"כ על זמן אכילת הפסח דהיינו בלילה ואפשר דהאי עליו עליו הוי כמו גז"ש להך מילתא וע"ז משני שפיר ר"י דהאי עליו דמצה איצטריך לג"ש להורות מה עליו דחמץ לאו דווקא דנוהג אפילו בדליכא פסח ה"ה עליו דמצה ג"כ נוהג בדליכא פסח וילפינן עליו מעליו ואעפ"כ לא דרשינן האי גז"ש דעליו להורות למידרש נמי בשעה שישנו בקום אכול מצה להתיר לפני זמנו משום דפשטא דקרא דנא תאכל עליו משמע לר"י דהאי עליו הוא דווקא בי"ד דאוזבחת פסח דלעיל מיני' קאי עכ"ד:

הרי מבואר דהך לימוד דר"י ור"ש לא מצד ההיקש הוא רק מיתורא דעליו ומעתה נ"ל דלר"י לא ילפינן כלל מהיקשא דמצה לחמץ לחייב נשים באכילת מצה דהא לר"י לשיטתו דס"ל לקמן (דף צ"א) דנשים בפסח ראשון חובה ויליף מקרא דמכסת נפשות א"כ הא פשיטא דנשים חייבות במצה ג"כ דהא כתיב על מצות ומרורים יאכלהו ולא איצטריך ילפותא רק לחייב נשים במצה בזה"ז דליכא פסח והשתא א"נ דמהיקשא דמצה לחמץ ילפינן לחייב נשים במצה בזה"ז א"כ הא פשיטא דאנשים ג"כ חייבין במצה בזה"ז וא"כ עדיין תקשה ל"ל קרא דעליו הא יכולין למילף דחייבין במצה בזה"ז מהיקשא וע"כ צ"ל דמהיקשא לא מצינן למילף לחייב באכילת מצה בזה"ז משום דמהאי קרא דעל מצות ומרורים יאכלהו משמע דבזמן דאיכא פסח אז דווקא מחויב במצה אבל אי ליכא פסח לא וה"א דהאי קרא מפיק מהקישא לכך איצטריך הקרא דעליו למילף האי עליו דמצה מעליו דחמץ דכמו שנוהג חמץ בזמן דליכא פסח ה"ה שנוהג מצה בזמן דליכא פסח א"כ הא ה"ה לענין נשים ג"כ יכולין למילף מגז"ש דעליו עליו שחייבין בזה"ז ולא בעינן ההיקשא כיון דלר"י נכלל ג"כ נשים בהאי קרא דשבעת ימים תאכל עליו מצות דהא בזמן דאיכא פסח נשים ג"כ חייבין במצה א"כ שוב ילפינן לחייבן בזה"ז מעליו כמו באנשים דמ"ש:

והא דילפינן לחייב נשים במצה מהקישא דחמץ למצה הוא רק לר"ש דס"ל דנשים בראשון רשות א"כ אף דכתיב עליו בחמץ לגלות על העליו דמצה דנוהג אף בזמן דליכא פסח אעפ"כ ה"א דזהו דווקא באנשים אבל נשים לא נכללו כלל בהאי קרא דשבעת ימים תאכל עליו מצות משום דהוי מ"ע שהזמ"ג דנשים פטורות לכך איצטריך ההיקש להורות דכל מי שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה:

והשתא לפ"ז נ"ל דלר"ע לשיטתו לא בעינן ההיקש דמצה לחמץ לחייב נשים באכילת מצה דלדידי' יכולין למילף מעליו לפי מה דאיתא לעיל (דף ה') ר' עקיבא אומר א"צ הרי הוא אומר אך ביום הראשון תשביתו ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה אמר רבא ש"מ מדר"ע תלת ש"מ אין ביעור חמץ אלא שרפה כו' והנה הש"א (בסי' פ"ז) הקשה אהא דיליף ר"י לקמן (דף כ"ז) דחמץ בשרפה בק"ו ובמה מצינו מנותר הא איכא למיפרך מה לנותר שכן אין היתר לאיסורו תאמר בחמץ בפסח דקיל שיש היתר לאיסורו אחר הפסח ותי' דר"י לשיטתו דס"ל דחמץ לאחה"פ אסור א"כ שפיר יליף דחמץ בשרפה מנותר דלדידי' חמץ בפסח נמי אין היתר לאיסורו וא"כ ר' עקיבא דס"ל דאין ביעור חמץ אלא שרפה וע"כ טעמי' משום דיליף מנותר א"כ הא מוכח דס"ל דחמץ לאחה"פ אסור והנה בפ"י בפסחים (דף כ"ח) הנ"ל מבואר דלר"ש דיליף מיתורא דעליו דבשעה שאינו בקום אכול מצה אינו בבל תאכל חמץ א"כ הא ה"ה דהיתירא דלאחר זמנו ג"כ ילפינן מזה דלאח"ז שאינו בקום אכול מצה אינו בב"ת חמץ וזה פשוט וא"כ הא לר' עקיבא דהוכחתי דס"ל דחמץ לאח"ז אסור א"כ הא ע"כ מוקים האי קרא דעליו להורות דחייבין במנה בזה"ז: והנה לעיל [מערכה י"ב אות ג'] הוכחתי דלר' עקיבא דס"ל דלאו שאב"מ לוקין עליו וס"ל דעדים זוממין קנסא מוכח דס"ל דנשים בפסח ראשון חובה וא"כ הא לר"ע לשיטתו דס"ל דחמץ לאחה"פ אסור וס"ל דנשים בראשון חובה לא איצטריך האי היקשא דמצה לחמץ לחייב נשים באכילת מצה דזה יכולין למילף לדידי' מעליו וא"כ כיון דלר"ע מיותר ההיקש דחמץ למצה א"כ הא שוב יכולין למילף מיתורא דההיקש דאתי למעט שלא לצאת במצה של טבל וכדברי רבינא דדרשינן מי שאין איסורו אלא משום ב"ת חמץ לבדו יצא זה שאסור אף משום ב"ת טבל:

ד והשתא מיושב קושייתי הנ"ל על הא דפירש רש"י במתני' דאינו יוצא בחלה ובתרומה משום דבעינן מי שאיסורו משום ב"ת חמץ לבדו כרבינא משום דהיה קשה ליה לרש"י לפי מה דמסיק הגמ' דהא דאינו יוצא במצה של טבל הוא רק לר"ש דס"ל דאין איסור חע"א וכיון דלית הילכתא כר"ש למה סתם רבי במתני' דאין יוצאין במצה של תרומה ושל טבל ועוד דבתרומה הא הוי האיסור החמץ איסור מוסיף דאיתוסף איסור מצד חמץ אף על כהנים ואנן הא קיי"ל דאיסור חע"א בכולל ובמוסיף לכך מפ' רש"י על מתני' דהטעם הוא משום דבעינן מי שאיסורו משום ב"ת חמץ לבדו לפי מה דמבואר בסנהדרין (דף פו) אר"י סתם מתני' ר"מ סתם תוספתא ר"נ כו' וכולהו אליבא דר' עקיבא וא"כ כיון דסתם משנה הוא אליבי' דר"ע ניחא הא דסתם רבי דאינו יוצא בתרומה ובטבל משום דלר"ע לשיטתו דס"ל דמושבות בכ"מ שאתם יושבים משמע וס"ל דאין ביעור חמץ אלא שרפה וס"ל דנשים בראשון חובה הא שפיר יכולין למילף מיתורא דההיקש דאתא להורות דבעינן מי שאיסורו משום ב"ת חמץ לבדו כרבינא ואתי שפיר:

ה נחזור לעניננו דלר' עקיבא לשיטתו מוכח דההיקשא דמצה לחמץ מיותר רק לזה להורות דאינו יוצא במצה של טבל משום דבעינן מי שאיסורו משום ב"ת חמץ לבד והנה התוס' בסוכה (דף ל') בד"ה משום הקשו וז"ל ומיהו תימא דבפסחים (דף ל"ה) דתניא אין יוצא ידי מצה בטבל ודריש לי' מקרא תיפוק לי' משום מצוה הבאה בעבירה דקא אכיל איסורא ונפיק ידי מצה עיי"ש שנשארו בתימא אמנם קושיית התוס' יש ליישב דהנה לכאורה תמוה קושייתם דהא לולי הדרש דיצא זה שאין איסורו משום ב"ת חמץ היה דוחה העשה דאכילת מצה להל"ת א"כ הא אין כאן עבירה וכבר עמד ע"ז הש"א (בסי' צ"ו) וכתב דהתוס' לטעמייהו אזלי דס"ל דאין עשה שקודם הדיבור דוחה לל"ת שלאחר הדיבור עיי"ש וא"כ לפי מה שביארתי במ"א דלר"ש דס"ל דכ"ש למכות לדידי' אף עשה שקוה"ד דוחה ל"ת משום דהמצוה של אכילת מצה לא נשתנה אחר הדיבור מקודם הדיבור כיון דאף לאחר הדיבור ג"כ יוצא בכל שהוא א"כ עצמיות חומר המצוה משום שנוהג לפני הדיבור דוחה להל"ת א"כ א"ש כיון דמוקי הגמ' הך ברייתא כר"ש דס"ל דאין איסור חע"א א"כ הא לר"ש לשיטתו שפיר מוכרחין למעט דא"י במצה של טבל מקרא דלדידי' הא ליכא בזה משום מצוה הבאה בעבירה כיון דהעשה דמצה דוחה להל"ת והשתא קשה לר"ע ל"ל קרא דאינו יוצא במצה של טבל הא אמרינן בשבועות (דף כ"ב) ת"ש ר' עקיבא אומר נזיר ששרה פיתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית חייב ואי ס"ד ר"ע כר"ש ס"ל דכ"ש למכות ל"ל צירוף והשתא כיון דר"ע ס"ל דלא כר"ש א"כ הא קשה לר"ע לשיטתו דס"ל דההיקש מיותר רק להורות דאינו יוצא במצה של טבל משום דבעינן מי שאיסורו משום ב"ת חמץ לבדו דל"ל קרא ע"ז ת"ל דהוי מצוה הבאה בעבירה דלדידי' הא ל"ש לומר בזה עשה דוחה ל"ת משום דהא הוי עשה שקוה"ד:

ו והנ"ל ליישב קושיית התוספות דשפיר איצטריך קרא דלא תאכל עליו חמץ להורות דאינו יוצא במצה של טבל ולא ממעטינן ליה משום מצוה הבאה בעבירה משום דמשכחת לה גוונא שמצד מצוה הבאה בעבירה היה יוצא בה ידי חובתו אבל השתא דכתיב קרא דלא תאכל עליו חמץ אינו יוצא בה והוא דאיתא בפסחים (דף ט') ואין ספק מוציא מידי ודאי והא תניא חבר שמת והניח מגורה מלאה פירות אפילו הן בני יומן הרי הן בחזקת מתוקנין והא הכא דודאי טבילי הני פירי וספק מעושרין וספק לא מעושרין וקאתי ס' ומוציא מידי ודאי התם ודאי וודאי הוא דודאי מעשרי כדר"ח חוזאי דאר"ח חזקה על חבר שאינו מוציא מתח"י דבר שאינו מתוקן:

ומעתה נחקור האיך הדין אם אפה מצה מהך תבואה שהיא בחזקת מתוקן ואח"כ לאחר האפייה באו שני עדים והעידו שהחבר לא הפריש מן התבואה תרומה והרי היא טבל ושוב באו שני עדים והכחישום והעידו שהחבר הפריש ממנה תרומה דהוי תרי ותרי אם מותרת באכילה אי לא והנ"ל פשוט דמותרת באכילה מדאורייתא לפי מה דמסיק הגמרא ביבמות (דף ל"א) דתרי ותרי ספיקא דרבנן הוא אבל מדאורייתא אמרינן אוקי תרי לבהדי תרי ומוקמינן הדבר על חזקתו כן ה"נ כיון דבהך תבואה אית לן חזקה שהופרש ממנה תרומה מסלקינן לעדותן כמאן דליתא ומוקמינן הדבר על חזקתו ומותרת באכילה:

אמנם אם היה הך דבר האפוי חמץ שנתחמצה בעיסתה ואסורה משום חמץ ואח"כ נולד לן ספק ע"י תרי ותרי שמא הוא טבל נ"ל דאסורה מספיקא משום טבל ג"כ לשיטת הפוסקים דס"ל בספק טרפה הנולד מחיים שאסורה משום דמחזקינן מאיסור אבמ"ה לאיסור טרפה אלמא דאף דלענין איסור טרפה היתה עומדת בחזקת היתר שאינה טרפה מ"מ כיון דנולד הספק בשעה שהיתה אסורה משום אבמ"ה מחזקינן מאיסור אבמ"ה לאיסור טרפה ואסורה מספק כן ה"נ כיון דבשעה שנולד לן הספק ע"י התרי ותרי היתה אסורה משום חמץ לא שייך לומר אוקי תרי לבהדי תרי ומוקמינן הדבר על חזקתו משום דהא בעת לידת הספק היתה אסורה משום חמץ מחזקינן מאיסור חמץ לאיסור טבל ואסורה מספיקא משום טבל ג"כ:

והשתא לפ"ז מיושב קושיית התוספות הנ"ל דשפיר איצטריך קרא למעט דאינו יוצא במצה של טבל משום דבעינן מי שאיסורו משום בית חמץ לבדו ולא ממעטינן לה משום מצוה הבאה בעבירה דנ"מ לכה"ג דאי הוה ממעטינן משום מצוה הבאה בעבירה א"כ בכה"ג דמותר באכילה מדאורייתא שפיר יוצא בה י"ח אבל השתא דכתיב קרא דבעינן מי שאיסורו משום ב"ת חמץ לבדו פי' אף דכעת המצה אפויה ואינה יכולה להיות חמץ אעפ"כ בעינן שאם הי' המצה הלזו נתחמץ בעיסה לא היה בה רק איסור חמץ לבדו והשתא הא בכה"ג אם היה המצה הלזה חמץ הא היתה אסורה משום טבל ג"כ משום דמחזקינן מאיסור לאיסור לכך אינו יוצא בה י"ח הרי דמוכח מזה לר' עקיבא לשיטתו דמחזקינן מאיסור לאיסור:

ז אמנם הך הוכחה הוא רק להך שיטה דהא דאינו יוצא במה"ב הוא מדאורייתא אבל א"נ דמה"ב הוא מדרבנן כשיטת התוספות בסוכה (דף ט') בד"ה שהוא א"כ הא נסתרה דברינו דשפיר איצטריך קרא לר"ע למעט דאינו יוצא במצה של טבל משום דבלא"ה ה"א דאם עבר ואכל הכזית מצה מטבל אף דעבר עבירה אעפ"כ המצוה דעבד עבד ונפיק בה י"ח לכך איצטריך קרא דאינו יוצא במצה של טבל:

והנה מדברי הירושלמי משמע דמה"ב הוא מדאורייתא דזה לשון הירושלמי בשבת (פ' האורג) תני מצה גזולה אסור לברך עלי' אמר ר' הושעי' על שם ובוצע ברך ניאץ ד' כו' ר' יונה אמר אין עבירה מצוה ר' יוסה אמר אין מצוה עבירה אמר רב עילא אלה המצות אם עשית כמצותם הן מצות ואם לאו אין מצוה עד כאן לשון הירוש' הרי דיליף זה מהקרא דאלה המצות משמע דמה"ב הוא מדאורייתא:

ולכאורה הי' נ"ל להוכיח דמה"ב הוא רק מדרבנן דהנה התוספות בפסחים (דף ס"ו) בד"ה מה הקשו אהא דיליף הגמרא דפסח דוחה שבת מג"ש דנאמר מועדו בפסח ונאמר מועדו בתמיד מה מועדו האמור בתמיד דוחה את השבת אף מועדו האמור בפסח דוחה את השבת תימא דבשמעתין לא דריש ממשמעות דמועדו וכן הא דפסח דוחה טומאה ילפינן לקמן מאיש איש איש נדחה ואין ציבור נדחין ובתמיד ילפינן מגז"ש דמועדו מועדו ולקמן (דף ע"ז) משמע דדריש לה ממשמעות דמועדו דתניא וידבר משה את מועדי ה' מה ת"ל לפי שלא מצינו בכל התורה שנאמר בהן מועדו אלא בפסח ותמיד מועדו אפי' בשבת מועדו אפי' בטומאה שאר קרבנות מנין משמע דממשמעותא דמועדו קא דריש לי' כו' וע"כ תנאי הוא עכ"ל אמנם מהתוספות דמנחות (דף נ') בד"ה תעשה מבואר דאף אי דרשינן לה ממשמעות דמועדו איצטריך הך קרא דאיש איש למידרש מיני' דפסח דוחה טומאה [ועיי' בצ"ק שכתב לבאר דברי התוספות] דמש"ה איצטריך גבי פסח תרי קראי משום דאי הוה כתיב חד קרא הוה מוקמינן אותו על דחיית טומאה בלחוד אבל שבת דהוה עשה ול"ת לא הוה ידעינן דאתי עשה דפסח ודחי לה לכך איצטריך קרא דאיש איש להורות דקאי האי במועדו לענין דחיית שבת דלענין טומאה לא איצטריך דהא נפקא לן מאיש איש:

אמנם לכאורה ק"ל ל"ל קרא ע"ז הא איתא בפסחים (דף נ"ט) רמי לי' ר"ס לרב כתיב לא ילין לבוקר זבח חג הפסח לבוקר הוא דלא ילין הא כל הלילה כולה ילין והכתיב עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול ביו"ט ומשני הכא בי"ד שחל להיות בשבת עסקינן דחלבי שבת קריבין ביו"ט הרי דמוכח מזה דפסח דוחה שבת וא"כ ל"ל קרא דאיש איש להורות דנילף ממועדו דפסח דוחה שבת אך ז"א דמזה אין להוכיח דפסח דוחה שבת די"ל דלעולם אין פסח דוחה שבת רק דהקרא איירי באם עבר והקריב וכה"ג משני בירושלמי פ' אלו דברים לא ילין חלב חגי עד בוקר ואימורי חול קרבין ביו"ט אמר ר' אבהו קימתיה כשחל י"ד להיות בשבת ר' יונה בעי אם כשחל י"ד בשבת אין חגיגה באה עמו אמר ר' חנינא אלו עבר והביא שמא אינו כשר מאחר שאלו עבר והביא כשר עובר עכ"ל אמנם קושיית הירושלמי הוא רק לבן תימא דס"ל בפסחים (דף ע') דחגיגה הבאה עם הפסח הרי היא כפסח ומפ' האי לא ילין לבוקר זבח חג הפסח זבח חג זה חגיגה פריך שפיר הירושלמי הא חגיגה אינו דוחה שבת אבל להחכמים דפליגי על ב"ת וס"ל דחגיגה הבאה עם הפסח אינו כפסח א"כ הא לדידהו לא קאי האי זבח חג הפסח על חגיגה לא קשה כלל קושיית הירושלמי לכך משני הש"ס דילן שפיר דמיירי בי"ד שחל להיות בשבת דהא פסח דוחה שבת ולא צריכין לדחוקי דמיירי בעבר והקריב א"כ כ"ז לפי האמת אבל א"נ דפסח אינו דוחה שבת הא אינו מוכח כלל מהקרא דלא ילין די"ל דמיירי בעבר והקריב הקרבן פסח בשבת:

והשתא א"נ דמה"ב הוא מדאורייתא א"כ הא ל"ל דמיירי בעבר והקריב דהא כיון דפסח לא דחי שבת א"כ הוה מצוה הבאה בעבירה אם כן הוי זבח פסול וא"ל דעד כאן לא אמרינן דמה"ב אינו יוצא בה הוא רק בלולב הגזול וכן במצה של טבל וכיוצא דבשעת עשיית המצוה דהיינו אכילת מצה עושה העבירה שאוכל טבל וכן נמי בלולב הגזול כל זמן שאינו מחזירו לבעליו הרי עבירה היא בידו ועובר אעשה דוהשיב את הגזילה נמצא דבשעת עשיית המצוה הוא בעבירה ומש"ה פסול משא"כ הכא דבשעת עשיית המצוה דאכילת הקרבן פסח אין כאן סרך עבירה כלל אע"ג דמחמת עבירה באה המצוה אפ"ה כיון דבשעת עשיית המצוה אין כאן סרך עבירה לא הוי מה"ב ומש"ה כשר הפסח ז"א דמדברי התוספות בסוכה (דף ל') בד"ה משום משמע דאין לחלק בהכי דהקשו וא"ת לקמן (דף ל"א) דפסלינן לולב של אשירה ושל עיר הנדחת משום דמיכתת שיעוריה ת"ל משום מה"ב כו' וי"ל דלא דמי לגזול דמחמת עבירה באה המצוה אבל הני אטו מחמת עבירה שנעשית בו מי נפיק בי' עכ"ל ואם איתא ה"ל לתרוצי דהתם שאני דבשעת עשיית המצוה אין כאן עבירה כלל אלא ודאי כיון דבא. המצוה ע"י עבירה כגון בנ"ד בעבר ושחט הפסח בשבת כיון דבלאו העבירה ששחטו בשבת לא היה יכול להתקיים מצות אכילת הפסח ובא המצוה ע"י העבירה הוי מה"ב ואינו יוצא בה י"ח באכילתו וא"כ הא לא שייך לאוקמא הקרא דלא ילין בכה"ג דהא בכה"ג הוי זבח פסול ולא שייך גביה הלאו דלא ילין כדאיתא בפסחים (דף ע"ח) נטמא בשר וחלב קיים אינו זורק את הדם נטמא החלב והבשר קיים זורק את הדם משום דעיקר הפסח לאכילת אדם קא אתי וכיון דנטמא הבשר דאינו יכול לקיים בו מצות אכילת פסח אף דהחלב קיים אינו זורק את הדם משום דעיקר הזריקה בזה הוא להתיר את הבשר באכילה וא"כ ה"נ כיון דאף אם יאכל הק"פ אינו מקיים בזה מצות אכילתו משום דהוי מה"ב א"כ פשיטא דאינו זורק את הדם:

ואיתא בזבחים (דף ה') רמי ר"ל על מעוהי בי מדרשא ומקשי אם כשרים הם ירצו ואם אין מרצין למה באין כו' אלא אמר ר"ל אפתח אנא פתחא לנפשאי מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת האי נדבה נדר הוא אלא אם כמה שנדרת עשית יהי' נדר ואם לאו יהא נדבה אלמא דיליף זה מקרא דאם נשחטו שלא לשמן יהיו באין בדרך נדבה ויזרוק הדם אבל בלא"ה אמרינן דאם אינן מרצין למה הן באין וא"כ בפסח כיון דאינו בא בנדבה רק לצורך קיום מצותו וכיון דאינו מקיים המצוה באכילתו פשיטא דאינו זורק את הדם דאם אינו מרצה למה הוא בא וכיון דאינו זורק את הדם ומקטיר את האימורין א"כ הא ליכא גביה הלאו דלא ילין בהאימורים והאיך יכולין לאוקמא דמיירי בעבר ושחט וא"כ הא מוכח דפסח דוחה שבת וא"כ ל"ל הקרא דאיש איש כי יהי' טמא לנפש וע"כ דמה"ב היא רק מדרבנן וא"כ כיון דמדאורייתא אם עבר ושחטו מקיים באכילתו מצות אכילה שפיר זורק את הדם ומקטיר את האימורין להתיר הבשר באכילה ושייך גבייהו הלאו דלא ילין א"כ הא מוכח מזה דמה"ב הוא רק מדרבנן:

ח אמנם הך הוכחה הוא רק א"נ דממשמעות דמועדו מצינן למילף דחיית טומאה ושבת אבל א"נ דממועדו לא מצינן למילף דחיית טומאה ושבת א"כ הא שפיר איצטריך הקרא דאיש איש לגופא להורות דציבור עבדי בטומאה א"כ הא שפיר צריכין לומר דמה"ב הוא מדאורייתא כדיליף הירושלמי מהקרא דאלה המצות אם עשית כמצותן הן מצות ואם לאו אין מצות ובאמת יכולין למילף דפסח דוחה שבת מקרא דלא ילין כיון דהאי איש איש אינו מיותר דהא איצטריך להורות דציבור עבדי בטומאה בשלמא א"נ דילפינן ממועדו א"כ תקשה ל"ל קרא דאיש איש להורות דדוחה שבת כיון דלגופיה לא איצטריך הא יכולין למילף מהקרא דלא ילין וע"כ דמיירי בעבר ושחט א"כ מוכח דמה"ב הוא מדרבנן א"כ ע"כ מוכרחין לדחוק ולאוקמי האי אלה המצות על דרשא אחרינא אבל א"נ דלא ילפינן ממועדו א"כ הא צריכין לומר כפשוטו כדמוכח מאלה המצות דמה"ב הוא מדאורייתא:

הרי מבואר דהך חקירה אי מה"ב הוא מדאורייתא אי מדרבנן תליא בהא אי מצינן למילף דחיית טומאה ושבת ממועדו אי לא ולכאורה היה נ"ל להוכיח דממשמעות דמועדו ילפינן לה דאיתא בספרי והובא בילקוט בהעלותן אנחנו טמאים לנפש אדם שאין בתוכינו לא זבים ולא מצורעים והנה לכאורה הדבר יפלא כיון דעדיין לא נאמרה הפרשה דאיש איש כי יהיה טמא לנפש דמזה ילפינן בפסחים (ד' ס"ו) דדוקא טומאת מת הותרה בפסח בציבור ולא טומאת זיבה וצרעת א"כ מנא ידעי החילוק שיש בין טומאת מת לטומאת זיבה וצרעת לענין הקרבת פסח וא"ל שכך אמרו שהרי בסוכה (דף כ"ה) יליף הגמרא דעוסק במצוה פטור מן המצוה מהא דתניא ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם אותן אנשים מי היו ר' עקיבא אומר מישאל ואלצפן היו שהיו עוסקים בנדב ואביהוא אלמא דעוסק במצוה פטור אפי' ממ"ע חמורה שיש בו כרת כגון פסח:

אמנם זהו דווקא אליבא דאמת שאיש היחיד נדחה ואינו עושה פסח בטומאה ואעפ"כ צוה משה מפי הגבורה שיטמאו לנדב ואביהוא מכלל דעוסק במצוה פטור מן המצוה אבל מישאל ואלצפן לא היו יודעים שעוסק במצוה פטור מן המצוה והוכיחו מזה בהיפוך מדצוה להם משה שיטמאו מכלל דטמא עושה פסח ולא עלה על דעתם שעוסק במצוה פטור ממצוה חמורה דאף דלא ידעו דפסח הוא בכרת אעפ"כ חשיב מצוה חמורה משום דישנו לפני הדיבור אמנם הוכחתם הוא דוקא אם לא היה להם מקודם שום טומאה אחרת א"כ מדצוה להם שיטמאו למת מוכח דפסח דוחה טומאה אבל אם היו טמאים מקודם א"כ י"ל בהיפוך דכיון דפסח אינו דוחה טומאה ובלא"ה לא מצו לעשות הפסח לכך צוה להם שיטמאו במת ולכך הקדימו אנחנו טמאים לנפש אדם שאין בתוכינו זבים ומצורעים וטהורים היינו ואעפ"כ צוה לנו להטמא למת מכלל דפסח דוחה טומאה א"כ למה נגרע לבלתי הקריב קרבן ה' ז"א דעדיין אין זה הוכחה דאף לפי טעותם דהעוסק במצוה אינו מיפטר ממצוה חמורה אעפ"כ אין להוכיח מזה דטמא עושה פסח די"ל בהיפוך דכיון דטמא אינו עושה פסח לכך צוה להם להטמא משום שבלא"ה לא יהיו יכולין לעשות הפסח דהא כל זמן שהיה נדב ואביהוא מונחים במשכן הא כל הנכנס שם היה טמא באוהל המת ולא היה אפשר לעשות הקרבן פסח כלל כיון דלא ידעו עדיין מהקרא דאיש איש דציבור עושים פסח בטומאה וא"כ אם לא היה נטמא שום אדם לנדב ואביהוא היו כולם נדחין מפסח וגם מישאל ואלצפן בכלל לכך צוה להם משה לטמאות עצמן והם אינם מפסידים ושאר הציבור ירויחו וא"כ מה זו הוכחה ממה שאין עליהם זיבה וצרעת שיזרק הדם עליהם אע"כ מוכח כהך תנא דמצינן למילף דפסח דוחה שבת וטומאה ממשמעות דמועדו:

וא"כ א"ש דכבר ידעו מישאל ואלצפן דפסח דוחה טומאה שהרי כבר נאמר במועדו רק שלא ידעו החילוק בין יחיד לציבור ובין טומאת מת לזב ומצורע וא"כ שפיר הוכיחו לפי סברתם דעוסק במצוה אינו פטור ממצוה חמורה מהא דצוה להם משה שיטמאו למת כיון שאין בהם זיבה וצרעת וטהורים הם מוכח דטמא עושה פסח דא"ל דאם לא היו מטמאים לנדב ואביהוא בלא"ה היה בטל הפסח משום טומאת אוהל המת ז"א דאם היו כל הציבור צריכים לזה היה פסח דוחה טומאה משא"כ עתה שהם יחידים אינו דוחה טומאה וע"כ דפסח דוחה טומאה אפילו ביחיד וא"כ הא מוכח מזה דממשמעות דמועדו מצינן למילף דפסח דוחה שבת וטומאה דאל"כ הדרא קושייתי לדוכתא דלמאי הקדימו שהם טמאים לנפש אדם דווקא [וא"ל דהם טעו בהכי וסברי דמצינן למילף ממשמעות דמועדו אבל באמת לא ילפינן מועדו ז"א דמנ"ל לחדש בזה לעשות פלוגתא חדשה בין מישאל ואלצפן דהם יסברו דמצינן למילף ממשמעות דמועדו ואנן לא נסבור כן מה שאין לנו הוכחה היפוך דעתם וע"כ דילפינן ממשמעות דמועדו] וא"כ כיון דמוכח מזה דילפינן מבמועדו לדחיית שבת וטומאה א"כ הא שוב מוכח דמה"ב הוא מדרבנן: ט אך יש לדחות דלעולם י"ל דלא מצינן למילף ממשמעות דמועדו לדחות שבת וטומאה והא דהקדימו שהם טמאים לנפש אדם דוקא הוא לפי מה שביארתי במ"א ליישב קושיית הש"א בתשובה (סימן ס"ט) על התוספות בפסחים (דף ס"ט) בד"ה שוחטין וזורקין על טמא שרץ שהקשו וא"ת אי שוחטין וזורקין על טמא שרץ אמאי כתב רחמנא טמא אינו עושה פסח פשיטא דמאיש לפי אכלו נפקא דבעינן גברא דחזי לאכילה ותירצו דאיצטריך לאשמעינן דחייב בפסח שני דלא נימא דמיפטר משום דשני תשלומין דראשון הוא ותמה ע"ז הש"א דעדיין קושיית, התוספות במקומה עומדת על אותן האנשים הטמאים לנפש אדם מה שאלו למשה הא למ"ד שוחטין וזורקין עט"ש ע"כ ערב פסח ששי שלהן היה א"כ פשיטא דאין יכולין לעשות הפסח דאיש לפי אכלו כתיב ותירוצא של התוספות לא שייך כאן דהא הם לא ידעו כלל מדין פסח שני דהא האי פרשה נאמרה אח"כ על שאלתם:

והנ"ל ליישב דהנה לכאורה קשה מאי מקשו, התוספות ל"ל קרא דטמא אינו עושה פסח פשיטא דהא איש לפי אכלו כתיב ז"א דבלאו קרא ה"א דיכול טמא לאכול הפסח משום דאתי עשה דאכילת פסח ודוחה ל"ת דאכילת קדשים בטומאה אף דהוי ל"ת שיש בו כרת אעפ"כ הא בעשה דקרבן פסח ג"כ אית ביה כרת וא"כ כיון דשניהם העשה והל"ת שקולים הם דבתרווייהו אית בהם החומר דכרת פשיטא דעשה דוחה ל"ת וה"א דטמא עושה פסח לכך איצטריך קרא דטמא אינו עושה פסח:

אך י"ל דקושיית התוס' היא לר"נ דס"ל לקמן (דף צ"ג) דשני תשלומין דראשון הוא א"כ מקשו שפיר דל"ל קרא דטמא אינו עושה פסח פשיטא דל"ל דה"א דאתי עשה דפסח דחמיר שיש בו כרת ודוחה ל"ת דטומאה הגוף אף שהוא בכרת ז"א דבלא"ה ידעינן דלא אתי עשה דפסח דקיל דיש לו תשלומין בשני וידחה הל"ת דטומאה דאין לו תשלומין לכך תי' דלהך מ"ד איצטריך הקרא להורות דחייב בפסח שני דלא נימא דמיפטר משום דשני תשלומין דראשון וכיון דלא חזי בראשון לא חזי בשני א"כ כ"ז לאחר שנאמרה פרשת פסח שני אבל אותן האנשים הטמאים לנפש אדם כיון דלא ידעו עדיין מדין פסח שני שפיר שאלו משום די"ל דמחוייבים לעשות פסח ויאכלו בטומאה משום דאתי עשה דאכילת פסח ודוחה ל"ת דטומאת הגוף:

אמנם זהו דווקא בטמא שנטמא במת אבל בטומאת זיבה וצרעת לא שייך לומר דיכול לאכול פסח בטומאה משום דאתי עשה דפסח ודוחה ל"ת דטומאה והוא דהנה לכאורה עדיין קשה דהאיך מצינן למימר דאתי עשה דפסח ודוחה ל"ת דטומאה הא בספר הכריתות (לשון למודים שער ג' סי' קס"ד) מבואר דאין עשה דוחה תרי לאוין והנה בחולין (דף ק"א) גרסי' טמא שאכל קודש בין קודש טמא בין קודש טהור חייב ריה"ג אומר טמא שאכל את הטהור חייב טמא שאכל את הטמא פטור שלא אכל אלא דבר טמא א"ל אף טמא שאכל את הטהור כיון שנגע בו טמאוהו וא"כ האיך משכחת לה שטמא יאכל הפסח בטומאה הא מיד שלוקח הבשר לאכול נטמא הבשר בנגיעתו וא"כ הא איכא תרי לאוין לאו דאוכל קדשים בטומאת הגוף ולאו דטומאת בשר ואין עשה דוחה תרי לאוי: אך ז"א דהא התוס' שם בד"ה בנטמא הקשו וא"ת לרבנן דפרכי מכי נגע בו טמאוהו היכא משכחת טמא שאכל תרומה שיהא במיתה הא מכי נגע בה טמאה ותירצו דמשכחת לה כגון שתחב לו חבירו א"נ דלא נגע בה ואכלה ע"י פשוטי כלי עץ א"נ שלא הוכשרה או שנילושה במי פירות א"כ א"ש דהא משכחת לה בכה"ג כתי' התוס' דלא נטמא הבשר וה"א דאתי עשה ודחי ל"ת:

והשתא א"ש הא דהקדימו שהם טמאים לנפש אדם דווקא משום דבטומאת זיבה ומצורע לא משכחת לה שיאכלו משום דלא אתי עשה ודחי תרי לאוי וא"ל הא משכחת לה כמו שתירצו התוס' דלא נטמא הבשר ז"א דאיתא בחולין (דף ל"ג) השוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהם דם נאכלין בידים מסואבות לפי שלא הוכשרו בדם ר"ש אומר הוכשרו בשחיטה וא"כ י"ל דר"ע יסבור כר"ש דשחיטה מכשרת וא"כ הא נסתרה הך תירוצא בשלא הוכשרו דהא הוכשר הפסח בשחיטה וא"ל הא משכחת לה שיאכלו בטומאה ע"י פשוטי כלי עץ או שחבירו יתחב לו בבית הבליעה ז"א דהא אנן קיי"ל דזב ומצורע מטמאין במשא ובהיסט א"כ הא אף אם יאכל הבשר ע"י פשוטי כלי עץ ג"כ נטמא הבשר ע"י היסט וכן אם יתחב לו חבירו בבית הבליעה דהא מיד כשתוחב לו חבירו בבית הבליעה א"כ הא שוב נטמא הבשר במשא מה שנושא הזב הבשר כיון דמונחים בגופו וא"כ הא בשעת בליעת המעיים איכא תרי לאוין לאו דאוכל קדשים בטומאת הגוף ולאו דטומאת בשר ואין עשה דוחה תרי לאוין לכך הקדימו דאינן זבין ומצורעין ואינם טמאים רק לנפש אדם דלא מטמא בהיסט ומצו לאכול ע"י פשוטי כלי עץ באופן שלא יטמא הבשר ואין כאן רק חד לאו דטומאת הגוף וא"כ צריכין לומר דאתי עשה דפסח ודחי ל"ת דטומאה:

י אך לשיטת התוס' בפסחים (דף ל"ד) בד"ה לאימת דאוכל אינו מקבל טומאה בפחות מכביצה נסתרה דברינו אלה דעדיין קשה דלמה הקדימו שהם טמאים לנפש אדם דווקא הא אף זבין ומצורעין יכולין לעשות הפסח דהא לענין קיום מ"ע דאכילת פסח לא בעינן רק כזית א"כ הא יכולין לאכול רק כזית ולא יותר דלא יטמא הבשר כיון דלא הוי כביצה אמנם לשיטת רש"י שם דס"ל דאוכל מקבל טומאה בכ"ש א"ש דאף אם לא יאכלו רק כזית ג"כ יטמא הבשר כנ"ל:

והנה הפ"י בפסחים שם העלה דהך פלוגתא דרש"י ותוס' תליא בהא דהנה בקרא כתיב מכל האוכל אשר יאכל ודרשינן מיני' דהיינו אוכל הנאכל בב"א והוא כביצה א"כ הא מוכח דבעינן כביצה רק דלר"ע דדריש יטמא יטמא א"כ הא קאי הקרא לענין לטמא לאחרים א"כ י"ל כשיטת רש"י דדוקא לענין לטמא אחרים בעינן כביצה אבל לענין טומאת עצמן אף בכ"ש נטמא אבל לרבנן דפליגי, אר"ע ולא דרשינן יטמא יטמא כמבואר בפסחים (דף י"ח) א"כ הא מיירי הקרא לענין טומאת עצמן ואעפ"כ כתיב מכל האוכל אשר יאכל אלמא דאף לענין טומאת עצמן ג"כ אינו מקבל טומאה בפחות מכביצה עי"ש: והשתא א"ש דלכך העיד ר"ע האי דרשה דיטמא יטמא דבא להוכיח מזה דמחזיקין מאיסור לאיסור וא"כ הא מוכח דאין קדושין תופסין בח"ל והוא לפי מה שביארתי דלר' עקיבא לשיטתו דס"ל דמושבות בכ"מ שאתם יושבים משמע וס"ל דבעינן כזית בכל האיסורים וס"ל דחמץ לאחר הפסח אסור וס"ל דנשים בראשון חובה א"כ קשה לדידי' ל"ל קרא דאינו יוצא במצה של טבל ת"ל דהוי מה"ב וע"כ דנ"מ לענין ספק טבל הרי דמוכח מזה דמחזיקין מאיסור לאיסור אמנם זהו דווקא א"נ דמה"ב הוא מדאורייתא אבל א"נ דמה"ב הוא מדרבנן א"כ שפיר י"ל דאין מחזיקין מאיסור לאיסור אמנם יש להוכיח דמה"ב מדאורייתא מהקרא דאלה המצות כמבואר בירושלמי אך דלא לסתור זה מהא דמוכח מהא דשאלו איש איש כי יהי' טמא לנפש דאין בתוכינו זבין ומצורעין דמוכח דילפינן ממועדו א"כ הא מוכח דמה"ב הוא מדרבנן לכך העיד ר"ע האי דרשא דיטמא יטמא דבא להוכיח דאוכל מקבל טומאה בכ"ש א"כ הא שפור יש לפרש מה שאמרו דאין בתוכינו זבין ומצורעין משום דבזבים א"א לעשותו בטומאה משום דאין עשה דוחה תרי לאוין וא"כ הא אינו מוכח דילפינן ממועדו א"כ הא שוב מוכח מהקרא דאלה המצות דמה"ב הוא מדאורייתא וא"כ הא מוכח דמחזיקין מאיסור לאיסור וא"כ הא מוכח דאין קדושין תופסין בח"ל ואתי שפיר:

תוכן העניינים

פורת יוסף (שלופר)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה