אור ברסלב

פורת יוסף (שלופר)· רבי יוסף שלופר

מערכה יד

מערכה יג

א גרסינן בפסחים (דף ס"ו) ת"ר הלכה זו נתעלמה מבני בתירה פעם אחת חל ארבעה עשר להיות בשבת שכחו ולא ידעו אם פסח דוחה שבת אם לאו אמרו כלום יש אדם שיודע אם פסח דוחה שבת אם לאו אמרו להם אדם אחד יש שעלה מבבל והלל הבבלי שמו ששימש שני גדולי הדור שמעי' ואבטליון ויודע אם פסח דוחה שבת אם לאו שלחו וקראו לו כו' הנה הדקדוקים רבו בזה רק קצתם אזכיר מה דקאמרו שכחו ולא ידעו אם שכחו ממילא שלא ידעו גם למה דייק שעלה מבבל והלל הבבלי שמו ששימש שמעי' ואבטליון מה נ"מ לנו לידע בזה:

ב והנ"ל דהנה הבני בתירה היה להם לידע שפסח דוחה שבת לפי מאי דס"ל בהלכה אחרת רק ששכחו ההלכה ההיא ומכח זה לא ידעו אם פסח דוחה שבת דהנה לכאורה יש להוכיח דפסח דוחה שבת דהא בשבת (דף פ"ז) מקשינן לר' יוסי ולרבנן מברייתא דעשר עטרות וקחשיב שם ראשון למעשה בראשית וכיון שהיה ר"ח ניסן בשנה השנית ביום א' ה"ל י"ד בשבת וכתיב ויעשו בני ישראל את הפסח א"כ מוכח דפסח דוחה שבת ומאי מספקא להו:

אך י"ל דמפסח מדבר אין להוכיח דשחיטת הפסח דוחה שבת דגרסינן בחולין (דף י"ז) כי ירחיב ד' אלהיך את גבולך כו' ר' ישמעאל אומר לא בא הכתוב אלא להתיר להן בשר תאוה כו' ר"ע אומר לא בא הכתוב אלא לאסור להן בשר נחירה שבתחלה הותר להם משנכנסו לארץ נאסר להן כו' ופריך הגמ' בשלמא לר' ישמעאל היינו דכתיב ושחט את בן הבקר אלא לר"ע מאי ושחט קדשים שאני נמצא מבואר דלר"ע היה מותר להם בשר נחירה במדבר רק דבקדשים בעינן שחיטה:

ונקדים עוד הא דגרסינן בחולין (דף ל"ג) אמר ראב"י ש"מ מדר"ל מזמנין ישראל על בני מעיין ואין מזמנים עכו"ם על בני מעיין מ"ט ישראל דבשחיטה תליא מלתא כיון דאיכא שחיטה מעלייתא אישתרי להו עכו"ם דבנחירה סגי להו ובמיתה תליא מילתא הני כאבר מן החי דמי ונקדים עוד דברי התוס' בשבת (דף ק"ו) בד"ה חוץ מחובל דהקשו לר' יהודה דס"ל דמקלקל בחבורה פטור ופוטר בחובל וצריך לכלבו דא"כ אמאי מחייב בשוחט בשבת הא כל שוחט הוי מקלקל כמבואר בחולין (דף ח') ותי' הר"ת דהא דחשיב לר' יהודה מקלקל בחובל וצריך לכלבו לפי שאין התיקון בא באותה שעה אלא לאחר מכאן דלאחר שנעשית החבורה בא הדם אבל בשוחט בשעת הקלקול בא התיקון שמוציאה מידי אבר מן החי עכ"ל וא"כ לפ"ז אין להוכיח מפסח מדבר דפסח דוחה שבת דבמדבר שפיר מותר לשחוט בשבת את הפסח משום דאין בשחיטת הפסח שום חילול שבת דהוי מקלקל דהא כיון דלר"ע הי' מותר בשר נחירה א"כ כמו דחזינן דס"ל להגמ' דבעובד כוכבים כיון דלא נאמר בהו מצות שחיטה אינו ניתר להם בשחיטה כל זמן שהיא מפרכסת עד שמתה א"כ נראה דה"ה במדבר בישראל דלא נאמרה עדיין מצות וזבחת רק דבנחירה סגי להו דאינה ניתר להם הבהמה בשחיטה כל זמן שהיא מפרכסת עד שתמות:

ואין לומר דבישראל שאני דהא אף דלא נאמרה מצות וזבחת במדבר עכ"ז הא בעינן נחירה בסימנים ואם מתה מאיליה הוי נבלה ואסורה באכילה א"כ שוב שייך לומר דנחירתו זו היא שחיטתו והוי נחירה כמו שחיטה ז"א דהא מבואר בתוס' חולין (דף צ') אהא דקאמר ר"י ב"ח מאי דכתיב וטבוח טבח והכן וטבוח טבח פרע להם בית השחיטה והכן טול גיד הנשה בפניהם וכמאן דאמר גיד הנשה נאסר לב"נ והקשו התוס' וא"ת דילמא לא לאסר להם ואפ"ה היו מקיימין כמו שחיטה דקאמר פרע להם בית השחיטה ותירצו דהא דקאמר להם פרע בית השחיטה היינו נחירה שנצטוו על הנחירה אלמא אף דב"נ ג"כ נצטוו על הנחירה בסימנים ואפ"ה אמרינן דכיון דלא נאמר בהו וזבחת אינו נותר להם בהשחיטה ה"ה בישראל במדבר דלא נאמרה בהו וזבחת אינו ניתר בהשחיטה עד שתמות וכן מבואר בברית אברהם] וא"כ כיון דבחולין בעינן נחירה רק דבקדשים בעינן שחיטה א"כ הא אינו ניתר בהשחיטה רק עד שתמות הבהמה וא"כ הא לא חילל שבת כלום משום דהוי מקלקל ופטור דא"ל הא תיקן שמוציאה מידי אבמה"ח ז"א דהא בשעת שחיטה כל זמן שהיא מפרכסת אסורה עדיין באכילה ולא תיקן כלום עד שתמות הבהמה א"כ הא ליכא תיקון בשעת שחיטה והוי כמו חובל וצריך לכלבו דפטור משא"כ השתא דנאמרה מצות שחיטה וע"י השחיטה ניתרת מיד באכילה אף בעודה מפרכסת א"כ הא איכא בשוחט חילול שבת לכך מספקא להו אי דוחה שבת אי לא:

ג אמנם זהו דוקא אי נימא כר"י דס"ל דמקלקל בחבורה פטור אבל אי נימא כר"ש דמקלקל בחבורה חייב א"כ אף בפסח מדבר איכא חילול שבת א"כ שוב יש להוכיח מזה דפסח דוחה שבת והשתא תקשה הא לר' יהודה דס"ל דמקלקל בחבורה פטור יש להוכיח ממקום אחר דפסח דוחה שבת דאיתא לעיל (דף נ"ט) רמי לי' רב ספרא לרבא כתיב לא ילין לבוקר זבח חג הפסח לבוקר הוא דלא ילין הא כל הלילה כולה ילין והכתיב עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול ביו"ט ומשני הכא בארבעה עשר שחל להיות בשבת עסקינן דחלבי שבת קריבין ביו"ט הרי דמוכח מזה דפסח דוחה שבת: אך י"ל דמזה אין להוכיח דפסח דוחה שבת די"ל דהקרא איירי באם עבר והקריב בשבת וכה"ג משני בירושלמי (פרק אלו דברים) דהקרא איירי באם עבר והביא אך ז"א דא"כ תקשה אמאי כשר הקרבן נימא כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני והוי כמתה מאיליה והוי נבלה וא"ל דהא מבואר במהרי"ט דלכך שוחט בשבת שחיטתו כשרה משום דאימתי שייך לומר כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני הוא רק במקום דאם נימא דלא מהני יתוקן האיסור אבל בשוחט בשבת כיון דאף אי נימא דלא מהני לא יתוקן האיסור דחובל בשבת לכך אמרינן דמהני ז"א דהא לר"י דסובר דבעינן התיקון מיד א"כ יתוקן האיסור דהא בחולין (דף ל"ג) אמרינן דמפרכסת אסורה לב"נ משום דלדידהו במיתה תלי רחמנא ולא בשחיטה ואף דמסקינן שם דמ"מ שרי מפרכסת משום מי איכא מידי דלישראל שרי ולב"נ אסור זהו דוקא בשחיטה אבל בנחירה דלא הוי שחיטה כלל הא ודאי כל זמן שהיא מפרכסת אסורה לב"נ וא"כ אם נאמר דלא מהני הלא שפיר יתוקן האיסור ולא יהיה חילול שבת דכיון דלא הוי רק נחירה א"כ כל זמן שמפרכסת ליכא שום תיקון רק אח"כ כשתגמור מלפרכס יהיה התיקון לב"נ ולא בעת השחיטה א"כ הא הוי מקלקל ופטור וכיון דיתוקן האיסור א"כ תקשה דנימא אי עביד לא מהני:

וא"ל דא"כ תקשה מהנך משניות דתני בהו השוחט בשבת שחיטתו כשרה א"כ נימא דאתיא דלא כר"י דלר' יהודה יהא שוחט בשבת נבלה ז"א דנ"ל לדון כלל חדש בזה לפי מה דמבואר בפני יהושע בסוכה (דף ל') אהא דאמר שמואל לא שנו דפסול גזול אלא ביו"ט ראשון אבל ביו"ט שני מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול ופי' הפ"י דהכי קאמר דביו"ט שני לא שייך למיפסל גזול משום מצוה הבאה בעבירה דאימתי שייך למיפסל משום מצוה הבא בעבירה היכא דקיום המצוה א"א להעשות בלתי קנין גזל דעבירה אבל ביו"ט שני כיון דאף אם לא היה הלולב גזול רק דהיה לוקחו בתורת שאלה ג"כ היה יוצא ידי קיום המצוה א"כ אף דכעת נעשה קיום המצוה ע"י העבירה דגזלה אעפ"כ לא מיפסל משום מצוה הבאה בעבירה כיון דענין המצוה היה יכול לקיים בלא עקירת הלאו:

ומעתה נ"ל לומר בנ"ד ג"כ זה הכלל דלא שייך לומר בשוחט בשבת אי עביד לא מהני כיון דס"ל לר' יהודה בשבת (דף צ"ג) דשנים שעשאוה פטורין בזה יכול וזה יכול ומבואר באחרונים דאף איסור דאורייתא ג"כ ליכא בשנים שעשאוהו א"כ לא שייך לומר בזה אי עביד לא מהני דלא שייך אי עביד ל"מ רק כגון כהן שקידש את האלמנה וכן אם גירש את האנוסה דלא משכחת לה שיקדש האשה הזאת או שיגרש את האשה רק באיסור א"כ כיון. דהדבר בא ע"י איסור אמרינן דמעשה איסור לא מהני (כמו לולב הגזול ביו"ט ראשון דהוי מצוה הבא בעבירה משום דלא אפשר לצאת בו רק ע"י עבירה] אבל גבי שוחט בשבת כיון דבעצם לענין היתר השחיטה לא בעינן עקירת הלאו ויכול להתקיים בהיתר שישחוט בשנים דהא קיי"ל שנים שוחטין זבח אחד אפי' לכתחילה רק שהוא עשאו באיסור ששחט לבדו לא מסלקינן המעשה איסור שלו כיון דהיה יכול לשחטו בהיתר בלא עקירת הלאו ואינו מוכרח החילול השבת לענין המעשה א"כ לא שייך לומר דמסלקינן מעשה שלו ואי עביד מהני: א"כ כ"ז בחולין אבל בקדשים לפי מה דמבואר באחרונים דהא דפטור שנים שעשאוהו אינו אלא במלאכת הרשות דבזה אמרינן דכיון דעשאו מלאכתן בשנים לא חשיבא וחשיב כל אחד מסייע משא"כ במצוה שמחויב לעשות דכיון דרחמנא אחשבי' דגם בשנים העושים להמצוה נחשבת עשייתן לקיום המצוה וכיון דאחשבי' רחמנא ממילא הוי ביהחשיבות גם לענין דיהא שם מלאכה עליו להתחייב משום איסור שבת א"כ בשחיטת הפסח כיון דלא משכחת לה שיהא מעשה השחיטה בהיתר דהא אף אי ישחוט בשנים ג"כ יהא חייב א"כ תקשה דנימא אי עביד ל"מ וכיון דא"א לאוקמי הקרא בשעבר ושחט א"כ מוכח מזה דפסח דוחה שבת וע"כ צ"ל דמקלקל חייב א"כ שוב לא שייך לומר אי עביד לא מהני משום דלא יתוקן האיסור א"כ שוב תקשה דניליף מפסח מדבר דשחיטת הפסח דוחה שבת והשתא תקשה הא ממ"נ יכולין למילף או מפסח מדבר או מהך קרא דלא ילין לבוקר כו' דשחיטת הפסח דוחה שבת:

ד אך יש לדחות דהנה התוס' (שם) הקשו אהא דפריך הגמ' לבוקר הוא דלא ילין הא כל הלילה ילין והכתיב עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול ביו"ט והקשו התוס' וא"ת הא האי קרא בשבת כתיב דחמיר אבל ביו"ט דקיל מנ"ל דלא קרבה וי"ל דאתיא כר"ע דאמר בשבת (דף קי"ד) עולת שבת בשבתו לימד על חלבי שבת שקריבין ביו"ט ומשמע לי' קרא עולת שבת זו בשבת אחרת מכלל דשל חול ביו"ט לא קרבה:

ולכאורה צריכין להבין הא אפי' לר' ישמעאל דס"ל דהאי קרא אתי להורות דחלבי שבת קריבין ביוה"כ הא אעפ"כ מוכח דעולת חול אינה קריבה ביוה"כ וכיון דביוה"כ אינה קריבה א"כ ה"ה ביו"ט ג"כ אינה קריבה כמבואר ביבמות (דף קי"ח) כל בדאורייתא לא שנא איסור לאו ל"ש איסור כרת וא"כ כיון דביוה"כ אינה קריבה ה"ה ביו"ט וע"כ דסברת התוס' הוא דביו"ט אית לן להתיר הקטרה משום מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך וצורך קצת הוי שלא יהא שולחנך מלא ושולחן רבך ריקם כמבואר בביצה (דף כ"ב) א"כ כ"ז אי אמרינן מתוך אבל אי נימא דלא אמרינן מתוך א"כ קשה קושיית הגמ' לר"י ג"כ וע"כ צ"ל דמיירי בערב הפסח שחל להיות בשבת:

והנה בפסחים (דף מ"ג) גרסינן במשנה כיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט ר"א אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה בן בתירה אומר תטיל בצונן ולכאורה ק"ל דאמאי אינו מתיר בן בתירה לאפות את הפת הא בתוס' כתובות (דף ז') מבואר דמצוה דרבנן נמי מיקרי צורך קצת לענין מתוך:

והנה בצל"ח מבואר דאף לתקנת בן בתירה איכא איסור דרבנן בהטלה לצונן משום טילטול מוקצה ומשום ביטול כלי מהיכנו וא"כ יהא שרי לאפות החלה משום מתוך דהותרה אפיה לצורך הותרה שלא לצורך וצורך קצת הוי כד' שלא יעבור איסור דרבנן בטלטול מוקצה וע"כ צ"ל דב"ב ל"ל מתוך וא"כ א"ש הא דקאמר הלכה זו, נתעלמה מבני בתירה דבני בתירה לשיטתם דס"ל דלא אמרינן מתוך יש להוכיח דפסח דוחה שבת ממ"נ דכיון דל"ל מתוך א"כ ע"כ צריכין לאוקמי הך קרא דלא ילין לבוקר דמיירי בער"פ שחל להיות בשבת וא"כ שוב ממ"נ בין אי נימא דמקלקל בחבורה חייב ובין אי נימא דמקלקל פטור יש להוכיח דפסח דוחה שבת:

ה לכך דייק הלכה זו נתעלמה מבני בתירה משום דנתעלמה הלכה שלהם פעם אחת חל י"ד כו' אמרו כלום יש אדם כו' אמרו להן אדם אחד יש שעלה מבבל דלדידי' מוכח מפסח מדבר דשחיטת הפסח דוחה שבת דלדידיה א"א לומר כר"ע דבשר נחירה מותר במדבר והוא דאיתא ביומא (דף ס"ג) ת"ר איש איש אשר ישחט מחוץ למחנה ואל פתח אוה"מ לא הביאו כל הראוי לפתח אוה"מ חייבין עליו בחוץ אוציא את אלו שאינן ראויין לפתח אוה"מ ולא אוציא שעיר המשתלח שהוא ראוי לפתח אוה"מ וכן הוא גירסת רש"י] ת"ל לה' מי שמיוחדין לה' יצאו אלו שאינן מיוחדין לה':

ולכאורה ק"ל למה לי קרא למעוטי דאם שחט השעיר המשתלח בחוץ שהוא פטור הא בלא"ה ידעינן דפטור דהא לא אתי איסור דשחוטי חוץ וחייל על איסור יוה"כ דקדים לפי מה דמבואר ביומא (דף ס"ב) אמר רבינא השתא דאמר ר"ח מחוסר הגרלה כמחוסר מעשה דמי הא דאמר ר"י א"ש שלמים ששחטן קודם שנפתחו דלתות ההיכל פסולין שחטן בחוץ קודם שנפתחו דלתות ההיכל פטור מ"ט מחוסר פתיחה כמחוסר מעשה דמי וא"כ כיון דאם שחט בחוץ קודם שנפתחו דלתות ההיכל פטור א"כ הא איסור יוה"כ קדים והאיך אתי איסור שחוטי חוץ וחייל על איסור יוה"כ דקדים:

אמנם י"ל כיון דכל עיקר הקושיא הוא רק לשמואל דס"ל שלמים שנשחטו קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולין א"כ א"ש דשמואל לשיטתו אזיל דס"ל איסור חע"א כמבואר בחולין (דף קי"ג) דפריך הגמ' וקסבר שמואל איסור חל על איסור והאמר שמואל משום ר"א מנין לכהן טמא שאכל תרומה טמאה שאינו במיתה שנאמר ומתו בו כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת ועומדת אב"א בעלמא איסור חע"א ושאני הכא דמיעט רחמנא ומתו בו ואב"א הא דידי' הא דרבי' וא"כ א"ש דכיון דאיסור חל על איסור א"כ שפיר איצטריך קרא דלה' למעט דאם שחט השעיר המשתלח בחוץ שהוא פטור משום דבלא"ה ה"א דחייב אף דאיסור יוה"כ קדים משום דאיסור שחוטי ן חל על איסור יוה"כ: וא"ל דעדיין תקשה לדידן דקיי"ל דאין איסור חל על איסור וקיי"ל כשמואל דשלמים ששחטן, קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולין א"כ תקשה דל"ל קרא דלה' תיפוק ליה דאין איסור חל ע"א ז"א דהנה התוס' בעירובין (דף ב') הקשו אהא דקאמר הגמ' אשכחן מקדש דאיקרי משכן ומשכן דאיקרי מקדש דאי לא תימא הכי הא דאמר ר"י אמר שמואל שלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולין והא כי כתיב קרא במשכן הוא דכתיב אלא אשכחן מקדש דאיקרי משכן כו' והקשו התוס' הא בכ"מ בש"ס מצרכינן תרי קראי חד על משכן וחד על מקדש והכא סגי בחד קרא:

והנ"ל ליישב קושיית התוס' דהכא לא בעינן תרי דבלא"ה מוכח דהקרא דושחטו פתח אוהל מועד קאי על מקדש והוא דהנה התוס' (שם) הקשו עוד ל"ל הקרא דושחטו פתח אוה"מ תיפוק לי' דשחטו קודם התמיד של שחר וכיון דמבואר במס' תמיד דלא היה התמיד נשחט עד שנשמע קול שער הגדול שנפתח בירושלים וגם אמרו אין לך דבר שנשחט קודם לתמיד של שחר שנאמר וערך עליה העולה עולה ראשונה כו' ותי' דאי משום ששחטו קודם התמיד לא איכפת לן. דהא דאמרינן אין לך דבר שקודם לתמיד של שחר שנאמר העולה עולה ראשונה היינו דווקא עבודה אבל שחיטה דלאו עבודה היא ל"ל בה אם נשחט קודם התמיד מש"ה בעינן קרא דאסור לשחוט קודם פתיחת דלתות ההיכל וא"כ א"ש דלכך לא בעינן הכא תרי קראי חד על משכן וחד על מקדש לפי מה דמבואר בחולין (דף י"ז) דס"ל לר"ע דבשר נחירה היה מותר במדבר רק דבקדשים בעינן שחיטה לפ"ז לא בעינן הכא קרא על משכן לחוד שלא לשחוט קודם פתיחת דלתות ההיכל דבלא"ה ידעינן דהא אסור לשחוט קודם התמיד של שחר וא"ל שחיטה לאו עבודה היא ז"א דהא מבואר בתוס' יומא (דף מ"ב) בד"ה שחיטה דלכך שחיטה לאו עבודה משום דנוהגת אפי' בחולין מש"ה לא איקרי עבודה כיון דאינה מיוחדת לקדשים וא"כ במדבר דהיה מותר להם בשר נחירה בחולין רק דבקדשים לחוד הוא דבעינן שחיטה כדאמרינן בחולין שם אלא לר"ע מאי ושחט את בן הבקר ומשני קדשים שאני וא"כ במדבר היה שפיר שחיטה עבודה בקדשים כיון דבחולין לא בעינן שחיטה וסגי בנחירה רק דבקדשים בעינן שחיטה א"כ הא האי עבודה דשחיטה דמיוחדת לקדשים דוקא מיקרי עבודה וא"כ הא ממילא ידעינן דאסור לשחוט קודם תמיד של שחר וא"כ לא איצטריך קרא דושחטו פתח אוה"מ על המשכן שהיה במדבר וע"כ דקאי על המקדש שהיה בא"י כן נ"ל ליישב קושיית התוס'. ו אמנם אי משום הא לא אריא דבלא"ה יש ליישב קושיית התוס' דשפיר איצטריך קרא להורות דאם נשחט קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולין משום דמשכחת לה גונא שיהא מותר לשחוט קודם תמיד של שחר והוא דגרסינן בקדושין (דף ס') א"ל רב יוסף מר ארישא מתני לה וקשיא ליה רב יהודה אסיפא מתני לה ולא קשיא לי' מעכשיו ולאחר ל' יום ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום מקודשת ואינה מקודשת אמר רב מקודשת ואינה מקודשת לעולם ושמואל אמר מקודשת ואינה מקודשת אלא עד שלשים יום לאחר ל' יום פקעי קדושי שני וגמרי קדושי ראשון לרב מספקא לי' אי תנאה הואי או חזרה הואי לשמואל פשיטא לי' דתנאה הואי כו' עולא אמר ר' יוחנן אפי' קדושי מאה תופסין בה א"ל רב משרשי' בריה דר"א לרב אסי אסברא לך טעמא דר"י שוי נפשיה כי שרגא דליבני דכל חד וחד רווחא לחבריה שבק נמצא מבואר דלר' יוחנן אם קידש אשה מעכשיו ולאחר שלשים יום אמרינן דהקדושין חלין במקצת מעכשיו ואינם נגמרין עד לאחר ל' יום לכך אפי' קדושי מאה תופסין בה דכיון דאינה קנויה לגמרי בתוך הל' יום להראשון רק במקצת לכך אף קדושי שני תופסין בה:

והנה נחקור לפ"ז האיך הדין בהקדש בכה"ג אם הקדיש מעכשיו ולאחר ל' יום לשלמים ואח"כ הקדיש אותה בתוך הל' יום מעכשיו ולאחר עשרים יום לחטאת א"נ אף דקיי"ל בזבחים (דף ל') דאין קדושה חל על קדושה אעפ"כ בזה חלין שני הקדושות משום דמעכשיו ולאחר ל' יום שיורא הוי ואינו חל עליה בתוך הל' יום הקדש שלמים רק במקצת לכך שוב נתפס בה ההקדש השני דחטאת ג"כ כמו דאמרינן גבי קדושי אשה דקדושי מאה תופסין בה אף דאיתתא לבי תרי לא חזיא אעפ"כ כיון דהקדושין של השני מוצא מקום לחול על המקצת שאינה קנויה לראשון קדושי שניהם נתפסין בה וכשנגמר השלשים יום הוי קנויה לזה ולזה כמבואר בירושלמי (פ"ג דקדושין) כן ה"נ גבי הקדש חלין עליה שני הקדושות דשלמים ודחטאת [ותמכר ויביא בדמיה חצי' שלמים וחצי' חטאת כמבואר בזבחים (דף ל') גבי האומר הרי זה תמורת עולה תמורת שלמים] או דהקדש חלוק מקדושי אשה ובהקדש לא מהני שיור. והנ"ל דאף בהקדש ג"כ מהני שיור דאינו חלוק מקדושי אשה לפי מה דמבואר לעיל בתוס' (דף ז') ד"ה וניפשטו דהקשו אהא דפריך הגמ' לרבא דסובר דהמקדיש חצי אשה אינה מקודשת ונפשטו לה קדושי בכולה מי לא תניא האומר רגלה של זו עולה כו' והקשו התוס' תימא דבריש תמורה (דף י"א) יליף רגלה של זו עולה ובדבר שהנשמה תלויה בו מקרא כו' וגבי אשה לא כתיב קראי וא"כ מאי פריך הא לא דמי להדדי ונראה שלכך דקדק רש"י לפרש דהא מקודשת בלשון הקדש קאמר לה וכדאמר בריש פירקין דאסר לה אכ"ע כהקדש שאדם עושה אותה כהקדש לפיכך יש להיות דינה כהקדש כו' עיי"ש אלמא דהגמ' משוה קדושי אשה להקדש וא"כ כיון דמהני שיור במעכשיו ולאחר ל' יום בקדושי אשה ה"נ מהני בהקדש:

ועוד הא מבואר בר"ן בנדרים (דף כ"ט) אהא דקאמר אביי וקדושת הגוף לא פקע בכדי והא תניא שור זה עולה כל שלשים יום ולאחר ל' יום שלמים כל שלשים יום עולה לאחר שלשים יום שלמים כו' ומפ' הר"ן דאפשר דנהי דס"ל לאביי דאפי' קדושת הגוף פקע בכדי אעפ"כ באומר לאשה היום את אשתי ולמחר אי את, אשתי מודה דלמחר לא נפקא בלא גט וה"ט משום דכל קנין שאינה עולמית קנין פירות בלחוד מיקרי הלכך גבי הקדש כיון דודאי חייל עליה הקדש דמים שאינה עולמית בדין הוא דתיחול קדושת הגוף לזמן ידוע בלבד אבל באשה כיון דאי לא הוי אשתו לעולם לא קני בה קנין הגוף וקנין דמים באשה לא אשכחן א"א שתהיה אשתו לזמן ידוע בלבד שכל כיוצא בזה אינו קנין הגוף עכ"ל אלמא אף דקדושי אשה בעינן שיקדש אותה בלי שום שיור זמן כלל אעפ"כ מהני קידושי שיור במעכשיו ולאחר ל' יום שיהא הקדושין חלין במקצת מעכשיו ונגמרין לאחר שלשים יום משום דלא מיקרי שיור כיון דלא שייר רק עד שלשים יום כמבואר בר"ן (פ"ג דקדושין) עיי"ש א"כ מכש"כ בהקדש דמהני שיור בזמן לאביי אף בקדושת הגוף וכן מבואר בירושלמי (פ"ג דקדושין) ר' אבוהו בשם ר' יוחנן הרי זה עולה שלשים יום כל שלשים יום ה"ז עולה לאחר שלשים יום יצאת לחולין מאיליה וא"כ כיון דמהני שיור שיהא הקדש חל עד ל' יום ואח"כ יופקע ההקדש א"כ מכש"כ דיכול להקדיש אותה במעכשיו ולאחר שלשים יום שיהא ההקדש חל מעכשיו במקצת ולאחר שלשים יום יגמור ההקדש כן נ"ל:

וא"ל הא הגמ' משני לעיל (דף ז') אהא דפריך הגמ' וניפשטו קדושי בכולה מי דמי התם בהמה הכא דעת אחרת וא"כ י"ל דבהקדש לא מהני שיור משום דפשטה קדושה בכולה ז"א דלא שייך לומר דפשטה קדושה בכולה רק היכי דההקדש חל כעת על מקצת קדושה גמורה כגון באומר רגלה של זו עולה בזה אמרינן דפשטה קדושה בכולה אבל הכא כיון דהוא לא הקדיש אותה עד שלשים יום רק שיהא חל עלה קדושה קלושה א"כ לא שייך לומר שיהא חל עלה הקדש גמור יותר משהקדיש כמו דאמרינן גבי האומר הרי זו עולה כל שלשים יום דלאחר שלשים יום יצאתה לחולין כמבואר בירושלמי הנ"ל ולא אמרינן דפשטה קדושה בכולה שיהא חל ההקדש אף לאחר שלשים יום וע"כ כיון דהתנה דלאחר שלשים יום יהיה חולין אין בכח ההקדש לחול יותר משהקדיש כן ה"נ בנ"ד ג"כ לא אמרינן דפשטה קדושה בכולה]:

ונקדים עוד מה שנ"ל לומר מילתא חדתא דאם הקדיש מעכשיו ולאחר שלשים יום לקדושת דמים ואח"כ הקדיש אותה בתוך הל' יום לקדושת הגוף בלא שום שיור ושחטוה בתוך השלשים יום דפקע הקדושת דמים וחל עלה קדושת הגוף למפרע וטעמא דידי הוא לפי מה דמבואר בר"ן (בפ"ג דקדושין) הנ"ל דלדברי הפוסקים כר' יוחנן דשיורא הוי המקדש בשטר מעכשיו ולאחר שלשים יום צריך שיהא השטר קיים לאחר שלשים יום שאעפ"י שמעכשיו מתחילין הקדושין לחול אינו קונה קנין גמור עד לאחר שלשים כדאמרינן בירושלמי דכל שלשים קונה ואינה קונה לאחר שלשים יום קונה קנין גמור הלכך בעינן שיהא השטר קיים וברשותה בשעה שנגמר קנינו עכ"ל וכן מבואר בתוס' בכתובות (דף פ"ב) בד"ה הא דא"ל מעכשיו דלר' יוחנן במשוך פרה מעכשיו ולאחר שלשים יום צריך שיהיה הפרה עומדת באגם ואם עומדת בסוף שלשים ברה"ר לא קנה עיי"ש. ועי' בקצוה"ח (סי' רנ"ח סעי' ב') שכתב דאם נתן מתנה מעכשיו ולאחר שלשים יום ומת הנותן או המקבל בתוך שלשים יום לא קנה דכיון דגמר הקנין הוא בסוף שלשים בעינן דוקא שיהיה המקנה בעולם בשעת גמר הקנין דאז ראוי לקנין אבל כשמת הנותן או המקבל דאינו ראוי לקנין בשעת גמר, הקנין לא קנה נמצא מתבאר מדבריהם דאם אינו ראוי לקנין בשעת גמר הקנין היינו בסוף שלשים יום לא קנה כלל ול"א דאף דבשעת גמר הקדושין א"א לחול הקדושין אעפ"כ הא כיון דחל הקנין במקצת קודם שנקרע השטר א"כ יהא צריכה גט דהא הוי קנויה לו במקצת דהא מבואר בריטב"א בחידושיו לקדושין דלר"י בקידש מעכשיו ולאחר שלשים יום אסורה לכ"ע בתוך הל' יום משום א"א דהא הוי קנויה לו במקצת וא"כ יהא צריכה גט:. וע"כ צריכין אנו לומר זה הכלל דהא דאמרינן דהקדושין חלין מעכשיו והולכין ונגמרין עד שיגמרו השלשים יום זהו דוקא אם בא בסוף לידי פועל שנגמרו, הקדושין אז אמרינן דהוי קנין מתחלה ועד סוף אבל אם לא בא לידי גמר לבסוף שנקרע השטר לא הוי קנין כלל אף בתחלה כמו דאמרינן בחולין (דף כ"ט) דפריך הגמ' לר"י דסובר ישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף מתיב ר"ז כל העוסקין בפרה מטמאין בגדים אירע פסול בשחיטתה בין קודם פסולה בין לאחר פסולה אינה מטמאה בגדים כו' אמר רבא נתקלקלה שחיטה קאמרת שאני התם דאיגלאי מילתא למפרע דלאו שחיטה היא כלל אלמא אף דאמרינן דישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף אעפ"כ זהו דוקא אם בא בסוף לידי פועל שהיה נגמר השחיטה בהכשר אז אמרינן דכולה קרוי שחיטה מתחלה ועד סוף אבל כשלא בא בסוף השחיטה לידי פועל שנתקלקל השחיטה אז אמרינן דאיגלאי מילתא למפרע דלאו שחיטה היא אף מתחלה [ועי' בתוס' ב"ק (דף צ"ט) בד"ה אלא במאי מקדשה דאפי' אי אמרינן דישנו לשכירות מתחלה ועד סוף אעפ"כ זהו דוקא אם נגמר השכירות אז ישנו לשכירות מתחלה ועד סוף ועיין בקצוה"ח (סי' קכ"ו סעי' י"ח)] וה"נ לענין קדושין דמעכשיו ולאחר ל' יום דהא דאמרינן דהקדושין חלין במקצת מעכשיו ואסורה לכ"ע משום א"א זהו דווקא אם נגמר הקדושין אבל כשלא בא לידי גמר שנקרע השטר בתוך הל' יום אז אמרינן דאיגלאי מילתא למפרע דלא הוי קדושין אף מתחלה:

וא"כ לפ"ז נ"ל לומר דה"ה בהקדש היכא דהקדיש אותה מעכשיו ולאחר שלשים יום לקדושת דמים ואח"כ הקדיש אותה בתוך הל' יום לקדושת הגוף ושחטוה בתוך השלשים יום דפקע קדושת דמים וחל עלה קדושת הגוף למפרע והוא דהנה זה ברור דאם הקדיש דבר שאין בו שיווי להקדש לקדושת דמים דאינו חל עלה ההקדש כלל כיון דכל עיקר חלות ההקדש בקדושת דמים הוא רק על השיווי של החפץ ולא על עצם החפץ א"כ כיון דאינו שוה דמים להקדש א"כ על מה תחול הקדושה (ועיין בעמק יהושע (סי' ה') שהמציא בזה עוד דאם הקדיש דבר לקדושת דמים ואח"כ נעשה איסורי הנאה דפקע ההקדש כיון דאין לההקדש על מה לחול ועי' בספר נועם ירושלמי בפאה (פרק ז') שהאריך בזה]. א"כ כיון דשחטוה בתוך השלשים יום דא"א כעת לחול עלה ההקדש בסוף שלשים יום כיון דאינו שוה דמים כעת להקדש דהא מבואר בתמורה (דף ל"ב) במתני' אחד קדשו מזבח ואחד קדשי בדק הבית אין משנין אותן מקדושה לקדושה כו' ואם מתו יקברו וע"ש ברש"י דמפרש א"נ האי מתו כגון שעבר ושחטן קודם פדיונן וקאמר דשוב אינו יכול לפדותן ולאוכלן דבעינן העמדה והערכה ויקברו א"כ ה"נ כיון דשחטוה א"כ אינו יכול לחול עלה ההקדש בסוף שלשים כיון דאין בה שיווי להקדש דהא אינו יכול לפדותה דהא בעינן העמדה והערכה א"כ על מה יחול ההקדש וא"כ כיון דאי אפשר לחול כעת ההקדש בשעת הגמר א"כ פקע ההקדש דקדושת דמים אף למפרע כמו שביארתי דאם נתקרע השטר בתוך שלשים דאינו ראוי לקנין בשעת גמר הקדושין דלא הוי קדושין כלל אף מתחלה כן ה"נ בנ"ד כיון דא"א כעת לחול ההקדש א"כ איגלאי מילתא למפרע דלא הוי הקדש כלל אף מתחלה כיון דלא בא הקדש לידי גמר וא"כ כיון דאיגלאי מילתא למפרע דאינו חל עלה קדושת דמים כלל א"כ שוב חל עלה הקדש דקדושת הגוף למפרע ושפיר חזיא השתא להקרבה דהוי כמו שהקדיש מחיים בהמת חולין לחטאת דחזיא להקרבה כמבואר בש"ע אה"ע (סי' קמ"ו סעי' ד') מי שנתגרשה על תנאי וקדשה אחר קודם שנתקיים התנאי אם נתקיים התנאי הרי זו מקודשת אלמא אף דבתוך הזמן היה ספק דלמא לא יתקיים התנאי ולא יהיה הגט מ"מ כיון דנתקיים התנאי אח"כ חלין הקדושין למפרע מאחר שהגט חל למפרע א"כ ה"נ בנ"ד כיון דאמרינן דהא דחל עלה קדושת דמים במקצת מעכשיו הוא בדרך תנאי שאם בא בסוף ההקדש לידי גמר אז חל עלה ההקדש למפרע אבל כשלא בא בסוף לידי גמר איגלאי מילתא למפרע דלא הוי הקדש כלל וא"כ כיון דשחטוה בתוך השלשים יום דאיגלאי מילתא למפרע דלא הוי הקדש א"כ הא שפיר חל עלה הקדש קדושת הגוף מחיים משעה שהקדישה דאף דבשעת ההקדש היה ספק דלמא יגמור ההקדש דקדושת דמים מ"מ כשלא נתקיים התנאי חל עלה ההקדש כמו דקיי"ל גבי קידושי אשה אם נתקדשה קודם קיום התנאי דחלין הקדושין [ועי' במעילה (דף ט"ו) והא אמר עולא אמר ר"י קדשים שמתו יצאו מידי מעילה דבר תורה במאי אילימא בקדשי בדק הבית אפי' כי מתו נמי לא יהא אלא דאקדיש אשפה לבדק הבית לאו אית בה מעילה אלא קדשי מזבח כו' והקשו התוס' בד"ה ואפי' מי דמי אשפה ראויה לפדות אבל האי לאו בר פדיון הוא דלאו בר העמדה והערכה אלמא דאם אינו שוה דמים להקדש אין בו קדושה]:

ז ונקדים עוד הא דגרסינן בפסחים (דף נ"ט) ת"ר אין לך דבר שקודם לתמיד של שחר כו' ואין לך דבר שמתעכב אחר תמיד של בין הערבים כו' חוץ ממחוסר כיפורים בעה"פ שמקריב קרבנו אחר תמיד של בין הערביים משום דאתי עשה דפסח שיש בו כרת ודוחה עשה דהשלמה שאין בו כרת: והשתא מיושב קושיית התוס' הנ"ל דשפיר איצטריך קרא דושחטו פתח אוהל מועד להורות דשלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולין משום דמשכחת לה גונא שיהא מותר לשחוט קודם תמיד של שחר כגון שהיה מחוסר כפורים בערב הפסח ואין לו קרבן חטאת להקריב רק קרבן אחד שהקדישו מקודם הפסח מעכשיו ולאחר שלשים יום לקדושת דמים והשלשים יום כלין בערב הפסח והתנה שבערב פסח בשעה תשיעית וכדומה יגמור הקדושה ויחול עלה קדושת בדק הבית דזה תלוי בדעתו ורצונו שבשעה תשיעית בערב הפסח יגמור הקדושה [ועי' בתמורה (דף כ') המפריש נקבה לאשם ר"ש אומר תמכר שלא במום עי"ש] ואח"כ הקדיש אותה בתוך השלשים יום לקדושת הגוף דחטאת בלי שום שיור וא"כ אם ימתין בהקרבת הקרבן עד אחר הקרבת התמיד יפסול הקרבן [דבהקרבת התמיד היה שוהין שעה אחת כמבואר בפסחים (דף נ"ח] כגון דלאחר הקרבת התמיד יגיע השעה תשיעית דאז יגמור עלה הקדושת דמים וא"כ שוב אינו ראויה להקרבה דהא שם ההקדשות נתפסין בה קדושת דמים דאינו עומד להקרבה וקדושת הגוף כמבואר בירושלמי דקדושין (פ' ג') אמר ר"א לכן צריכה אפי' אם קידשה השני בתוך שלשים יום קדושין גמורים אעפ"כ כשנגמרין השלשים יום שני הקדושין נתפסין בה וכן מבואר בר"ן בקדושין הנ"ל:

אבל אם ישחוט קודם התמיד של שחר קודם שיגיע השעה תשיעית שנגמר עלה הקדושת דמים א"כ כיון דשחטוה מקודם שנגמר עלה הקדושת דמים איגלאי מילתא למפרע דפקע ממנה קדושת דמים וחייל עלה קדושת הגוף למפרע כנ"ל וחזיא להקרבה וא"כ בזה נראה דמותר לשחוט קודם התמיד של שחר דהא אם לא יקריב הקרבן קודם התמיד של שחר וימתין עד אחר הקרבה של תמיד יפסל הקרבן וא"כ ישאר מחוסר כיפורים דהא אין לו קרבן אחר להקריב ויהא אסור להקריב הקרבן פסח וא"כ שוב אמרינן בזה דאתי עשה דפסח שיש בו כרת ודוחה עשה דהעולה עולה ראשונה שאין בו כרת וא"כ כיון שמותר לשחוט בכה"ג קודם תמיד של שחר ה"א דלא בעי פתיחת דלתות ההיכל לכך איצטריך קרא דושחטו אותו להורות דאם שחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולין:

ח אמנם הך תירוצא תליא בהא דאיתא בזבחים (דף צ"ט) יקדש להיות כמוה אם פסולה היא תפסול ופריך הגמ' ואמאי ניתי עשה וידחה ל"ת אמר רבא אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש כו' ר"א אמר יקדש עשה הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה וא"כ לשיטת רבא דסובר דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש נסתרה הך תירוצא דמשכחת לה שיהא מותר לשחוט קודם תמיד של שחר כגון שהיה מחוסר כיפורים בע"פ ואם ימתין עד לאחר הקרבת התמיד יפסל הקרבן דבזה שרי לשחוט קודם התמיד משום דאתי עשה דפסח ודוחה להעשה דעולה ראשונה ז"א כיון דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש א"כ מכש"כ דאין עשה שבמקדש נדחה מפני עשה דהא ל"ת קיל מעשה דכל עשה דוחה ל"ת ואין עשה דוחה עשה. וכיון דהעשה דהעולה ראשונה הוא עשה שבמקדש לא אתי עשה ודחי לה [ועיין בטורי אבן בר"ה (דף כ"ח)] וא"ל דעשה שיש בו כרת דוחה אף לעשה ול"ת שבמקדש ז"א דהא רבא יליף מהקרא דעצם לא תשברו בו דלא אתי עשה דאכילת פסח ודוחה לל"ת דשבירת עצמות:

והנה לכאורה קשה דל"ל קרא ע"ז הא בלא"ה ידעינן דלא שייך בזה עשה דוחה ל"ת משום דבעידנא דמיעקר לאו ושובר העצמות אינו מקיים העשה עד שעת אכילה ותי' דמשכחת לה כגון שנמנו על פסח אחד אנשים הרבה ולא יגיע כזית לכל אחד ואחד עד שיוציא המוח א"כ בשבירת העצם זה הוכשר הפסח והוי בעידנא כמ"ש התוס' בפסחים (דף נ"ט) בד"ה אתי עי"ש אלמא אף דהקרא מיירי בגונא דהעשה דשבירת עצמות הוא עשה שיש בו כרת דאם לא ישבור העצם יפסול הפסח אעפ"כ אינו דוחה לל"ת שבמקדש א"כ ה"נ לא ידחה העשה דפסח להעשה דעולה ראשונה דהוי עשה שבמקדש:

אמנם א"נ דעשה דוחה לא תעשה שבמקדש כתי' ר"א בזבחים (שם) א"כ שפיר י"ל כתירוצי נמצא מבואר דהך פלוגתא דר"ע ור"י אי בשר נחירה מותר במדבר אי לא תליא בהא אי עשה דוחה ל"ת שבמקדש דא"נ דעשה דוחה ל"ת שבמקדש י"ל כר"ע דבשר נחירה מותר במדבר וא"ל הא לר"ע מוכח דשלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל שבמקדש פסולין א"כ ל"ל קרא למעט שעיר המשתלח ששחטו בחוץ דפטור ת"ל בלא"ה דלא אתי איסור שחוטי חוץ וחייל על איסור יוה"כ ז"א דאף לר"ע אינו מוכח כלל דשלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל שבמקדש פסולין משום די"ל דהקרא קאי על משכן ומשכחת לה גוונא שיהא מותר לשחוט קודם תמיד של שחר כגון במחוסר כיפורים בע"פ כנ"ל אבל א"נ דאין עשה דוחה לא תעשה שבמקדש א"כ מוכח דלא כר"ע: ט לכך קאמר אדם אחד יש שעלה מבבל לא"י ולכאורה היאך עלה מבבל לא"י הא איתא בכתובות (דף ק"י) אמר רב יהודה כל העולה מבבל לא"י עובר בעשה שנאמר בבלה יבואו ושמה יהיו עד יום פקדי וא"כ האיך עלה מבבל לא"י הא עובר בעשה בשלמא אלו שעלו עם עזרא עלו ע"י פקידה אבל הלל שהיה כבר כמה דורות אחר בנין בית שני איך עלה לא"י ועבר בעשה: והנ"ל ליישב דהנה התוס' בכתובות (שם) כתבו אע"ג דהאי קרא דשמה יהיו בגלות ראשון כתיב י"ל דבגלות שני נמי קפיד קרא אמנם א"נ דקדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לע"ל ניחא די"ל דהעשה דשמה יהיו הוא רק בשעת גלות שנתבטל קדושת הארץ לכך אין לעלות לא"י. אבל בזמן הבית כיון דע"י עליית א"י יקיים כל המצות התלוים בארץ וידוע שיטת הרמב"ן דישיבת א"י הוא מצות עשה דאורייתא שפיר רשאי לעלות לא"י לקיים כל המצות התלוים בארץ וישיבת ארץ ישראל אבל א"נ דקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לע"ל א"כ הא אף בעת הגלות ג"כ איכא קדושת א"י לקיים כל המצות התלויות בארץ ואעפ"כ ציוה הנביא דבבלה יבואו ושמה יהיו שוב תקשה האיך עלה הלל לא"י וע"כ צ"ל דקדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לע"ל:

ואיתא בשבועות (דף ט"ו) תניא ר"א אומר אם נאמר מקדש למה נאמר משכן ואם נאמר משכן למה נאמר מקדש אלו נאמר משכן ולא נאמר מקדש הייתי אומר על משכן יהא חייב שהרי משוח בשמן המשחה ועל מקדש לא יהא חייב.

ואם נאמר מקדש ולא נאמר משכן הייתי אומר על מקדש יהא חייב שהרי קדושתו קדושת עולם ועל משכן לא יהא חייב לכך נאמר משכן ומקדש ופירש"י קדושת עולם שאין אחריה היתר במות. הרי דמוכח מזה דקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לע"ל דאל"כ עדיין תקשה דלכתוב מקדש ולא לכתוב משכן דגם במקדש יש אחריה היתר במות וע"כ דקדושה ראשונה קידשה לע"ל:

אך יש לדחות דמשכחת לה מעלה אחרת במקדש משא"כ במשכן דגרסינן בזבחים (דף ק"א) אהא דקאמר רב משה רבינו כה"ג היה מיתיבי לחם אלהיו מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל אם נאמרו קדשי קדשים למה נאמר קדשים קלים ואם נאמר קדשים קלים למה נאמר קדשי קדשים אלו לא נאמר קדשים קלים הייתי אומר בקדשי קדשים יאכל שהרי הותר לזר ולהן קדשים קלים לא יאכל ואלו לא נאמר קדשי קדשים הייתי אומר בקדשים קלים הוא דיאכל שהם קלים בקדשי קדשים לא יאכל לכך נאמר קדשי קדשים. קתני מיהת שהרי הותרו לזר ולהן לאו משה. ומפרש רש"י שאכל קדשי קדשים בשבעת ימי המלואים והשתא אם חשבינן זה לקולא מה שהותרו אכילת קדשים למשה אי משה זר היה אף שאין אלו הקדשי הקדשים של דורות מ"מ כיון שגם זה קדשי קדשים נחשב זה לגריעותא מכש"כ שיהא מיחשב לקולא במשכן נגד מקדש שהותר במשכן עבודת זר אף באותו המשכן עצמו ובמקדש לא הותר עבודת זר אף בשבעת ימי חנוכתו בימי שלמה א"כ אף א"נ דקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לע"ל צריך ג"כ למכתב משכן ומקדש דאלו נאמר מקדש הייתי אומר על מקדש יהא חייב שלא הותר לזר אבל משכן שהותר למשה לזר לא יהא חייב: אמנם זהו דווקא אם משה זר היה אבל א"נ דמשה כהן היה א"כ לא מצינו שום קולא במשכן נגד מקדש וע"כ צריכין לומר דס"ל להלל דמשה זר היה: אמנם ט"ז ק"ל משעיר החטאת אשר דרש משה והנה שורף ומבואר בזבחים (דף ק"א) דר"נ סובר דמפני אנינות שרפוה וישמע משה וייטב בעיניו ואם משה זר היה מדוע לא אכלו החטאת יבוא עשה דאכילת קדשים וידחה הל"ת דאנינות ואין ראי' מקדשי דורות שכבר היו כהנים הרבה אבל כאן שכל הכהנים אוננים היו ידחה העשה הל"ת בשלמא אי משה כהן היה אלא שטרוד בשכינה היה כמבואר בזבחים (שם) וא"כ הם לא יכלו לאכול כי יוכל העשה להתקיים ע"י משה ומשה לא בא לאכול מטרדתו ע"כ נשרף אבל אם משה זר היה מדוע נשרף. וע"כ צ"ל דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש וא"כ א"ש דלא מצי דחי העשה דאכילת קדשים הל"ת דאנינות דהוי ל"ת שבמקדש וא"כ הא נסתרה תירוצי דמשכחת לה במחוסר כיפורים בע"פ כנ"ל א"כ הא מוכח דלא כר"ע דסובר דבשר נחירה היה מותר במדבר דאל"כ תקשה ל"ל קרא דלה' למעט דאם שחט השעיר המשתלח בחוץ פטור משום שחוטי חוץ ת"ל דבלאו הכי לא אתי איסור שחוטי חוץ וחייל על איסור יום הכפורים דקדים וא"כ הא שוב מוכח מפסח מדבר דפסח דוחה שבת:

י ובזה נ"ל לבאר הא דאיתא במנחות (דף מ"ה) כה אמר ה' אלהים בראשון באחד לחדש תקח פר בן בקר תמים וחטאת את המקדש חטאת עולה היא א"ר יוחנן פרשה זו אליהו עתיד לדורשה רב אשי אמר מילואים הקריבו בימי עזרא כדרך שהקריבו בימי משה תניא נמי הכי ר' יהודה אומר פרשה זו אליהו עתיד לדורשה אמר לו' ר' יוסי מילואים הקריבו בימי עזרא כדרך שהקריבו בימי משה א"ל ר' יהודה תנוח דעתך שהנחת דעתי וצריכין להבין למה שמח ר' יהודה בדברי ר' יוסי יותר משארי תנאים אבל לפי דברינו ניחא דלכך שמח ר' יהודה משום דמזה מוכח כשיטתו והוא דאיתא בזבחים (דף ק"א) דתניא מפני אנינות שרפוה לכך נאמר כאלה דברי ר' נחמיה ר' יהודה ור"ש אומרים מפני טומאה נשרפה כו' עיי"ש ומזה מוכח כשיטת ר' יהודה והוא דהנה צריכין להבין אמאי קאמר ר' יוחנן אליהו עתיד לדורשה ולא משני כרב אשי דמילואים הקריבו בימי עזרא והנ"ל דהא דמשני רב אשי מילואים הקריבו בימי עזרא הוא רק אם נימא דקדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא א"כ כשגלו מארץ ישראל בטלה קדושת המקדש לכך בימי עזרא כשהוצרכו לקדש הבית היו צריכין לקדש אותו בקרבנות במילואים כדרך שהקריבו לחנוכת המשכן בימי משה אבל אם נימא דקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא א"כ הא לא הי' צריכין לקדש את הבית בימי עזרא דהא לא בטלה קדושת יהושע כמבואר בשבועות (דף ט"ז) איתמר רב הונא אמר בכל אלו תנן ר"נ אמר באחת מכל אלו תנן ר"ה אמר בכל אלו תנן קסבר קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לע"ל ועזרא זכר בעלמא הוא דעבד א"כ הא זהו רק בתודה. דבאה בנדבה אבל לא בחטאת כיון דלא נצרך לקדושת הבית כדאמרינן בשבועות שם אר"י שמעתי שמקריבין אע"פ שאין בית אוכלין קדשי קדשים אע"פ שאין קלעים ק"ק ומעשר שני אע"פ שאין חומה מפני שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לע"ל וא"כ הא לא היו צריכין לחנך את הבית בימי עזרא:

והשתא א"ש הא דמיאן ר' יוחנן בשינויא דרב אשי דאיתא בזבחים (דף ק"ז) המעלה בזמן הזה ר' יוחנן אמר חייב ור"ל אמר פטור ר' יוחנן אמר חייב קסבר קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לע"ל עיי"ש וא"כ לר' יוחנן לשיטתו דס"ל דקידשה לע"ל א"כ הא אינם צריכין למילואים בימי עזרא לכך קאמר דפרשה זו אליהו עתיד לדורשה ור"א יסבור דלא קידשה לע"ל:

והשתא א"ש הא דקאמר ר' יוסי מילואים הקריבו בימי עזרא משום דר' יוסי לשיטתו אזיל דאיתא ביבמות (דף פ"ב) דתניא בסדר עולם אשר ירשו אבותיך וירשתה ירושה ראשונה ושניה יש להן ושלישית אין להן ואמר ר' יוחנן מאן תנא סדר עולם ר' יוסי אלמא דר' יוסי סובר דירושה ראשונה ושניה יש להן ועי' בתוספות שם דהקדושה שניה הוא בימי עזרא לכך היו צריכין לחנך את הבית [ואף לפי מה דמבואר בתוספות שם דהקשה הר"ש דהכא ס"ל לר' יוחנן כר' יוסי דלא קידשה לע"ל ובזבחים (דף ק"ז) ס"ל לר' יוחנן דקידשה לע"ל והשיב ר"י דלענין מעשרות ודאי לא קידשה הארץ לעתיד אבל קדושת ירושלים והבית קידשה שקדושת מחיצות קיימא כל שעה כו' עיי"ש אעפ"כ י"ל דבהא פליגי דר' יוחנן סובר דקדושת הבית קיימא כדמוכח מהא דזבחים לכך לא היו צריכין לחנך הבית ור' יוסי סובר דאף קדושת הבית בטלה לכך צריכין לחנך מחדש ועי' בשבועות (ד' ט"ז) תנאי הוא] ומעתה א"ש הא דקאמר ר' יהודה תנוח דעתך שהנחת דעתי משום דכיון דשמע מר' יוסי דמפרש הקרא דמילואים הקריבו בימי עזרא א"כ מוכח מהקרא דקדושה ראשונה לא קידשה לע"ל א"כ תקשה קושיית הגמ' בשבועות (ד' ט"ז) הנ"ל דלכתוב קרא במקדש ולא במשכן דל"ל כתירוץ הגמרא משום דמקדש הוי קדושתו קדושת עולם כיון דלא קידשה לע"ל א"כ הא במקדש איכא אחריו היתר במות וע"כ צ"ל כתירוצי הנ"ל דמשכן הותרה לזר א"כ מוכח דמשה זר היה א"כ קשה אמאי שרפוהו לשעיר החטאת מפני אנינות ניתי עשה דאכילת קדשים וידחה ל"ת דאנינות כקושייתי הנ"ל דל"ל דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש דלר' יהודה מוכח דס"ל דעשה דוחה ל"ח שבמקדש לפי מה דמבואר ברש"י בחולין (ד' י"ז) דמפ' רש"י לר' ישמעאל דפליג על ר"ע דיליף מהקרא כי ירחק ממך המקום כו' וזבחת דבא הכתוב לאסור להן בשר נחירה דלר"י קאי הקרא לאסור שחיטת חולין בעזרה כדדרשי' ליה בקדושין (דף נ"ז) כי ירחק וזבחת בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום עכ"ל ובפסחים (דף כ"ב) מבואר דר' יהודה סובר דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא וא"כ הא לדידיה קאי הקרא דכי ירחק ממך המקום לאסור בשר נחירה א"כ קשה דל"ל קרא דושחטו פתח אוה"מ וע"כ צ"ל כתירוצי א"כ מוכח דעשה דוחה ל"ת שבמקדש א"כ הא ל"ל דמפני אנינות שרפוהו וע"כ צ"ל דמפני טומאה שרפוהו וא"כ הא בקדשים טמאים אינו מונח עליהם כלל המ"ע דאכילה ולא שייך בזה עשה דוחה ל"ת וא"כ הא מוכח כשיטת ר' יהודה דמפני טומאה שרפוהו לכך אמר תנוח דעתך שהנחת דעתי וא"ש:

תוכן העניינים

פורת יוסף (שלופר)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה