אור ברסלב

פורת יוסף (שלופר)· רבי יוסף שלופר

מערכה יג

מערכה יב

א אך עדיין י"ל דלאו שאב"מ אין לוקין עליו והא דאיצטריך קרא דוהנותר עד בוקר לנתק לעשה הוא משום דמשכחת לה נותר ע"י מעשה כמו שאבאר דהנה לכאורה קשה מאי קאמר ר' יעקב לא מן השם הוא זה אלא משום דה"ל לאו שאין בו מעשה הא י"ל דאף ר' יהודה סובר דלאו שאב"מ אין לוקין עליו והא דאיצטריך קרא לנתק לעשה הוא משום דמשכחת לה בנותר שיהא לאו שיש בו מעשה לפי מה שהוכחתי לעיל דאף דלאו שאב"מ אין לוקין עליו אעפ"כ אם התחלת הלאו בא ע"י מעשה שלו אע"ג דלא נתחייב בשעת מעשה אלא לאח"כ אעפ"כ מיקרי לאו שיש בו מעשה כיון דהלאו בא ע"י מעשה והשתא תקשה הא משכחת לה גבי נותר שיהיה לאו שיש בו מעשה לפי מה דמבואר ברא"ש בחולין פ' ג"ה דאף דקיי"ל דיבש ביבש ברובא בטיל אעפ"כ אם נתערב חתיכה של נבלה ברוב חתיכות של היתר דבטל ברובא ואח"כ נתערב עוד חתיכה של נבלה בהתערובות דחוזר וניעור האיסור הראשון ומצטרפין לאסור וכן פסק הרמ"א ביו"ד (סי' צ"ט) איסור שנתבטל כו' וניתוסף איסור האיסור הראשון חוזר וניעור ונאסר וא"כ הא משכחת לה נותר ע"י מעשה כגון שנתערב כזית פסח ברוב חולין דבטל החתיכה של פסח ברוב חולין ואחר כך לקח עוד חתיכה של פסח דאחרים ועירב בתוך התערובות ואין כנגד שניהם כדי לבטל דחוזר וניעור החתיכה של פסח הראשון ולא אכל וניתותר דהוי לאו שיש בו מעשה דע"י המעשה שלו שהניח עוד חתיכה. של פסח בהתערובות חל עליו הלאו דלא תותירו על החתיכה של פסח שלו שנתערבה דאם לא היה מניח הפסח בהתערובות לא היה חל עליו הלאו דלא תותירו על הך חתיכה שנתערבה לפי מה דמבואר בראשונים דהטעם דביטול ברוב הוא משום דהאיסור נהפך להיתר ע"י ביטול ברוב וכן מבואר ברא"ש בפ' ג"ה הנ"ל וז"ל אלא ודאי אמרה תורה אחרי רבים להטות ונעשה המיעוט כרוב ולא נשאר בו שום איסור ומותר לאוכלם כאחד כו' וא"כ לפ"ז ה"ה אם נתערב חתיכה של פסח ברוב חולין לא חל עליו הלאו דלא תותירו משום דכיון דנתערבה ברוב חולין א"כ נהפך החתיכה של פסח להיות חולין ואין כאן חתיכה של קדשים כלל שיהא חל עליו הלאו דלא תותירו אבל השתא דהניח בהתערובות עוד חתיכה של פסח וגרם שיהא חוזר וניעור החתיכה הראשונה של פסח שנתערבה א"כ חל עליו הלאו דלא תותירו כיון דלא נתבטלה החתיכה של פסח ושם פסח עליו א"כ הא מחוייב לאוכלה ואם לא אכל והותיר לוקה:

וא"ל דהא אסור לאכול התערובות משום דנתערב בהו חתיכה של פסח דאחרים ואין הפסח נאכל שלא למנויו ז"א דהאיסור שלא למנויו שעל הך חתיכה נתבטל ברוב חתיכות של היתר דפסח ודחולין דנגד האיסור דשלא למנויו נצטרף אף החתיכה של פסח לבטל וא"כ קשה מנ"ל דר' יהודה סובר דלאו שאב"מ לוקין עליו הא י"ל דאף דסובר דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו אעפ"כ איצטריך קרא לנתק לעשה משום דמשכחת לה נותר ע"י מעשה: ב אך י"ל דר' יעקב שפיר קאמר לא מן השם הוא זה לר' יהודה לשיטתו דגרסינן בזבחים (דף ס"ט) מלק ונמצא טרפה ר"מ אומר אינו מטמא בבית הבליעה ר' יהודה אומר מטמא בבית הבליעה ומפ' הגמ' מ"ט דר"י קרא אשכח ודרש נבלה וטרפה טרפה למה נאמרה כו' אלא להביא טרפה ששחטה שמטמאה ופריך הגמ' דלמא קאי קרא למעוטי עוף טמא שאין במינה טרפה ומשני עוף טמא לר' יהודה מנבלה נפקא לי' דתניא ר' יהודה אומר יכול תהא נבלת עוף טמא מטמא בגדים אבית הבליעה ת"ל נבלה וטרפה לא יאכל מי שאיסורו משום בל תאכל נבלה יצא זה שאין איסורו משום ב"ת נבלה אלא משום ב"ת טמא דאין איסור חע"א ולכאורה ק"ל מאי משני הגמ' הא עדיין י"ל דהקרא קאי למעוטי נבלת עוף טמא ואין לומר דהא בלא"ה ידעינן משום דאין איסור חע"א ז"א דנ"מ להא לפי מאי דנחקור האיך הדין אם נתערב חתיכה של נבלת עוף טמא וחתיכה של נבלה ועוד חתיכה של היתר אם מותרין כולם באכילה או לאו:

ולכאורה היה נראה דמותרין באכילה לפי מה דקיי"ל בזבחים (דף ע"ח) הפיגול והנותר והטמא שבללן זה עם זה ואכלן פטור משום דאיסורים מבטלין זה א"ז א"כ ה"נ מותרים באכילה משום דכיון דשני החתיכות איסורים חלוקים הן דעוף טמא ונבלה א"כ כ"א מהחתיכות בטילות ברוב משום דהאיסור השני מסייע ג"כ לבטלן אך ז"א דהא קיי"ל ביבמות (דף ל"ב) דאף דאין איסור אחות אשה חייל על איסור אשת אח אעפ"כ מיתלי תלי וקאי דאי פקע איסור אשת אח אתי איסור אחות אשה וחייל וא"כ לפ"ז נראה דבנידון דידן ג"כ אסורים באכילה כיון דמצד איסור עוף טמא בטלה ברוב ונהפך האיסור להיות היתר א"כ שוב אתי איסור נבלה וחייל עלה דמיתלי תלי וקאי דאי פקע איסור עוף טמא אתי איסור נבלה וחייל ומצד איסור נבלה לא בטילה דהא יש כאן בהתערובות שני חתיכות של נבלה ונגד שניהם אין בההיתר כדי לבטלם ואין לומר הא הך חתיכה של נבלה הראשונה כבר נתבטלה ברוב היתר ונהפך הך חתיכה להיות היתר א"כ שוב לא מיצטרפי עם הך חתיכה של נבלה לאסור ז"א דהא לא גרע מאלו נפל עוד חתיכה של נבלה בהתערובות דקיי"ל דחוזר וניעור האיסור הראשון א"כ ה"נ כיון דחל כעת על החתיכה של עוף טמא איסור נבלה א"כ חוזר וניעור החתיכה של נבלה הראשונה ומצטרפין לאסור ומטמאה ג"כ:

אמנם כ"ז אם נימא דלכך אין עוף טמא מטמאה משום דלא חל עלה איסור נבלה א"כ בכה"ג דאסורה משום נבלה צריכה להיות מטמאה ג"כ אבל א"נ דגזה"כ הוא דעוף טמא אינה מטמאה משום דאין בה טומאה בעצם אף בכה"ג אינו מטמאה והשתא תקשה מאי משני הגמ' דלמעוטי עוף טמא לא צריכה קרא לר' יהודה דבלא"ה ידעינן דאינו מטמא משום דאין איסור חע"א הא עדיין איצטריך קרא דנ"מ להיכא שנתערבה חתיכה של נבלות עוף טמא וחתיכה של נבלה ועוד חתיכה של היתר דאם נימא דלכך אינה מטמא הנבלת עוף טמא משום דלא חל עלה איסור נבלה א"כ בכה"ג דחל עלה איסור נבלה צריכה להיות מטמאה ג"כ אבל השתא דכתיב קרא למעוטי דאין בעוף טמא טומאה א"כ אף בכה"ג ג"כ אינה מטמאה:

וע"כ צ"ל דר' יהודה סובר דאיסור שבטל אינו חוזר וניעור וא"כ ליכא הך נ"מ דהא אף אם יחול על הך חתיכה של עוף טמא איסור נבלה ג"כ יתבטל ברוב היתר כיון דהחתיכה של נבלה הראשונה כבר נתבטל ואינו חוזר וניעור וא"כ שפיר קאמר ר' יעקב לר' יהודה לא מן השם הוא זה אלא משום דהוי לאו שאין בו מעשה משום דלר' יהודה לשיטתו דס"ל דמלק ונמצא טרפה מטמא מוכח דס"ל דאיסור שבטל אינו חוזר וניעור א"כ לא משכחת לה לדידיה נותר ע"י מעשה לכך קאמר לי' לא מן השם הוא זה אלא משום דהוי לאו שאין בו מעשה א"כ כ"ז לר' יהודה לשיטתו דסובר דאיסור שבטל אינו חוזר וניעור אבל לר"ג ור"י אינו מוכח דס"ל דלאו שאין ב"מ לוקין עליו די"ל דס"ל כדקיי"ל דאיסור שבטל חוזר וניעור א"כ משכחת לה נותר ע"י מעשה כנ"ל לכך איצטריך קרא דוהנותר ממנו עד בוקר לנתק לעשה:

אמנם להנך שיטת הפוסקים דס"ל דטעם ביטול ברוב הוא משום דעל כל חתיכה תלינן דהוא מרוב היתר לכך מותרין באכילה אבל האיסור גופא אינו נהפך להיות היתר א"כ נסתרה דברינו דלא שייך לומר דמשכחת נותר ע"י מעשה כגון שנתערב כזית פסח ברוב חולין ואח"כ עירב עוד חתיכה של פסח בהתערובות דחוזר וניעור ז"א דהא אף מתחלה כשנתערב הפסח ג"כ היה חל עליו הלאו דלא תותירו כיון דשם פסח לא פקע מיניה וידעינן שיש בהתערובות כזית פסח אף דלענין אכילה תלינן על כל חתיכה שהיא מרוב היתר אבל מ"מ כיון דהא יש כאן בהתערובות כזית פסח בודאי חל עליו הלאו דלא תותירו ומחויב לאוכלו כמו דס"ל לר"י בר' חנינא בבכורות (דף כ"ג) גבי נבלה שנתערבה בשחוטה דאינו מטמא במגע אבל מטמא במשא משום דלענין מגע תלינן על כל חתיכה שנגע בה שהיא מן רוב היתר אבל לענין משא כיון דנושא כולם כאחת א"כ הא נושא החתיכה של נבלה ג"כ מטמא במשא:

ג ולכאורה היה נ"ל להוכיח כהך שיטה דהתוס' בפסחים (דף ס"ט) הקשו וא"ת אי שוחטין וזורקין על טמא שרץ אמאי כתב רחמנא טמא אינו עושה פסח פשיטא דהא כתיב איש לפי אכלו דבעינן גברא דחזי לאכילה ומה שתירץ הרשב"א דאיצטריך לאשמעינן דחייב בפסח שני דלא נימא דמיפטר משום דשני תשלומין דראשון הוא תמה עלי' הש"א בתשו' (סי' ס"ט) דעדיין קושיית התוס' במקומה עומדת על אותן האנשים הטמאים לנפש אדם מאי שאלו למשה הא למ"ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ ע"כ ערב פסח שני שלהן היה ותירוצו של התוס' לא שייך כאן דהא הם לא ידעו כלל מדין פסח שני דהא האי פרשה נאמרה אח"כ על שאלתם וע"כ צ"ל כהך שיטה דע"י ביטול ברוב אינו נהפך האיסור להיות היתר וא"כ א"ש דאיצטריך קרא דטמא אינו עושה פסח דבלא"ה ה"א דיעשה פסח ואין לומר הא אינו יכול לאוכלו ז"א דיכול לאוכלו ע"י תערובות שיערב הפסח ברוב חולין א"כ הא לענין איסור דאוכל קדשים בטומאה מותר לאכול כל התערובות משום דעל כל חתיכה שאוכל תלינן דהיא מן הרוב היתר ואעפ"כ כשאוכל את כולם יצא ידי חובתו משום דלענין חיוב אכילת פסח כשאכל את כולן הא איגלאי מילתא דאכל הפסח ג"כ דהא שם פסח לא פקע מינה ע"י התערובות וא"כ ה"א דמחוייב לעשות פסח אף בטומאה רק דיאכלנו ע"י תערובות לכך איצטריך קרא הרי דמוכח מזה דע"י ביטול ברוב אינו נהפך ההיתר להיות איסור וא"ל הא עדיין משכחת לה נותר ע"י מעשה אף להך שיטה כגון שלקח כזית פסח שנאסר ועירבו ברוב חולין ולא אכל וניתותר דע"י מעשה שלו שעירבו חל עליו הלאו דלא תותירו על הך כזית דבלא"ה לא היה חל עליו הלאו דלא תותירו כיון דארי' דאיסורא רביע עלה דאי איפשר לאוכלו אבל השתא דעירבו ויכול לאוכלו משום דעל כל חתיכה תלינן שהיא מרוב היתר א"כ כיון דיכול לאוכלו שוב חל עליו הלאו דלא תותירו על הך כזית ז"א דבאמת נ"ל ברור דבכה"ג אינו חל עליו הלאו דלא תותירו כיון דהא כל ההיתר דאכילה הוא רק משום דתלינן שהוא מרוב היתר אבל בעצם הך כזית פסח גופה נשאר באיסורו א"כ לא שייך לומר דחל עליו החיוב לאכול התערובות משום דידעינן שיש כאן בהתערובות כזית פסח כיון דהאי כזית אסור באכילה וכל עיקר ההיתר הוא רק משום דתלינן דהוא מן החולין א"כ על הך כזית פסח הא אינו חל עליו החיוב לאוכלו]: ד אמנם זהו דווקא א"נ דשוחטין וזורקין על טמא שרץ אבל א"נ דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ אינו מוכח כלל דבלא"ה ניחא הא דאיצטריך קרא דטמא אינו עושה פסח להורות דאף טמא שרץ דחזי למיכל לאורתא ג"כ פטור מלעשות פסח והנה האי דינא אי שוחטין וזורקין על טמא שרץ נ"ל דתליא בהא דהנה לקמן (דף צ"ג) מפ' רש"י טעמא דעולא דסובר דשוחטין וזורקין על טמא שרץ מדכתיב איש איש כי יהיה טמא לנפש ולא כתיב טמא שרץ ש"מ דלא פטרי רחמנא אלא בטומאה דלא חזי לאורתא ולכאורה צ"ל דא"כ תקשה למאן דסובר דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ א"כ תקשה למה נקט הקרא דווקא טמא לנפש ולא טמא שרץ כיון דאף טמא שרץ נדחה לפסח שני אך י"ל דהנה הרמב"ם בריש (פרק ז' מה' ק"פ) פסק דהא דקיי"ל דאם רוב הציבור טמאים עושים הפסח בטומאה הוא דווקא אם הם טמאים טומאת מת אבל לא טומאת שרץ ועי' בלח"מ שם (ובפ"א מה' ק"פ הלכה ב') והנה הגמ' לעיל (דף ס"ו) יליף מהך קרא דאיש איש כי יהיה טמא לנפש דאיש נדחה לפסח שני ואין ציבור נדחין לפסח שני אלא עבדי בטומאה וא"כ א"ש דלכך נקיט קרא טמא לנפש הואיל ודרשינן מהאי קרא איש נדחה ואין ציבור נדחין ועושין בטומאה ואי הוה כתיב טמא שרץ לא הוה יכולין למידק מיניה דציבור עבדי בטומאה דהא לדעת הרמב"ם גם ציבור לא עבדי בטומאת שרץ: אמנם זהו דווקא א"נ דילפינן דפסח דוחה טומאה מאיש איש אבל לפי מה דמבואר לקמן (דף ע"ז) דילפינן הא דפסח דוחה שבת וטומאה ממועדו דמשמע מועדו אפי' בטומאה וא"כ כיון דהאי איש איש לא קאי כלל להורות דפסח דוחה טומאה א"כ תקשה למה כתיב טמא לנפש דווקא וע"כ דשוחטין וזורקין על טמא שרץ והנה בתוס' לעיל (דף ס"ו) בד"ה מה מועדו כתבו דתנאי היא דאיכא דיליף לה ממשמעות דמועדו ואיכא דיליף לה מאיש איש עי"ש אמנם מהתוספות במנחות (דף נ') בד"ה תעשה מבואר דאף אי דרשינן לה ממשמעות דבמועדו אעפ"כ איצטריך הך קרא דאיש איש למידרש מיניה דפסח דוחה טומאה ועיין בצאן קדשים שכתב לבאר דברי התוס' דמשום הכי איצטריך גבי פסח תרי קראי כיון דטומאה הותרה בציבור הוה דרשינן מחד קרא רק על דחיית טומאה לחוד ולא על דחיית שבת לכך איצטריך קרא דאיש איש להורות דקאי האי במועדו לענין דחיית שבת דלענין טומאה לא איצטריך דהא נפקא לן מאיש איש א"כ לפ"ז שפיר איצטריך האי טמא לנפש להורות דציבור עבדי בטומאה לכך כתיב קרא לנפש דווקא:

אמנם לכאורה צריכין להבין דל"ל קרא להורות דפסח דוחה שבת הא בלא"ה ידעינן לפי מה דמבואר בתוס' פסחים (דף מ"ז) ובחולין (דף קמ"א) דשיטת הריב"א דאף דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ אם עבר על הלאו אינו לוקה משום דהעשה דוחה להל"ת רק דהעשה אינו דוחה משום דמאי אולמא האי עשה מהאי עשה ובפסחים (דף נ"ט) מבואר דעשה דפסח שיש בו כרת דוחה עשה דהשלמה שאין בו כרת וא"כ ל"ל קרא הא בלא"ה ידעינן דמותר לשחוט הפסח בשבת משום דאתי עשה דפסח ודוחה לל"ת דשבת ואף דשבת הוי עשה ול"ת אעפ"כ כיון דהל"ת דשבת נדחה מפני העשה דפסח רק דהעשה דשבת אינו נדחה משום דמאי אולמא האי עשה מהאי עשה א"כ בזה שוב צ"ל דאתי עשה דפסח שיש בו כרת ודוחה להעשה דשבת שאין בו כרת דהא על העשה דשבת ליכא חיוב כרת רק דעל הל"ת מחוייב כרת אמנם א"נ דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת שפיר איצטריך קרא להורות דפסח דוחה שבת כיון שבכ"מ אין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת רק דפסח דהוי עשה שיש בו כרת ידחה א"כ כיון דצריכין לדון לענין דחיית הל"ת דשבת ג"כ מצד החומר שיש בו כרת א"כ שוב אין בכחה לדחות מחמת החומר דכרת העשה דשבת ג"כ. נמצא מבואר דהך דינא אם שוחטין וזורקין על טמא שרץ או לא תליא בהא אי עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת לכך שאלן ר"ע לר"ג ור"י אבר המדולדלת בבהמה מהו דמזה יהיה מוכח האיך ס"ל אי עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת דהנה הם השיבו לו לא שמענו אבל שמענו באבר המדולדלת באדם שהוא טהור ורואים אנו שהדברים ק"ו: ה ולכאורה ק"ל ל"ל לר"ג ולר"י למילף מק"ו דאדם הא בחולין (דף קכ"ז) יליף הגמ' דאבר המדולדל בבהמה טהור מהא דכתיב כי יפול עד שיפול וא"כ אמאי לא השיבו לו מקרא וע"כ צ"ל דהתוס' בחולין שם הקשו הא האי קרא בשרצים כתיב ותי' דהכי דריש כי יפול מהם במותם ואמר לעיל (דף ע"ז) מיתה עושה ניפול וא"כ ממילא שמעינן דקודם מיתה אינו עושה ניפול ואבהמה דרשינן ליה התם והנה הגמ' לעיל (דף ע"ד) פריך והא האי קרא בשרצים כתיב א"ל אם אינו ענין לשרצים דלאו בני שחיטה נינהו תנהו ענין לבהמה ואכתי מיבעי ליה כעין מיתה לחין מטמאין יבשין אין מטמאים תרי במותם כתיבי והקשו התוס' שם הא אכתי צריכי לכדדרשינן לקמן (דף קכ"ח) יכול בשר הפורש מן השרצים יהא טמא ת"ל במותם מה מיתה שאינה עושה חליפין כו' וי"ל דכעין מותם וההיא דרשה מחד במותם נפקא וא"כ א"ש די"ל דר"ג ור"י ס"ל דלא ילפינן תרווייהו מהאי קרא דבמותם וא"כ אינן יכולין למילף בהמה באם אינו ענין די"ל דקאי האי קרא דבמותם לגופיה להורות דכעין מיתה לחין מטמאין ובמותם השני בא להורות מה מיתה שאינו עושה חליפין ול"ל קרא יתירה לבהמה לכך ילפי דאבר המדולדל בבהמה טהור מק"ו דאדם והנה בנדה (דף נ"ה) איתא אבל הזוב והרוק והשרץ כו' מטמאין לחין ואין מטמאין יבשין ומפרש הגמ' זב דכתיב רר בשרו כו' שרץ במותם אמר רחמנא כעין מיתה:

ולכאורה ק"ל ל"ל קרא בשרצים דאינו מטמא יבש ניליף בק"ו מזוב דמטמא במגע ובמשא כמבואר בנדה (דף נ"ה) אעפ"כ אינו מטמא יבש שרץ שאינו מטמא במשא לא כש"כ שאינו מטמא יבש אך אפשר לומר דשרץ חמור שכן מטמא בכעדשה משא"כ בזב דבעינן חתימת פי האמה דהוי טפי מכעדשה כמו דהקשו התוס' בפסחים (דף ס"ז) בד"ה כי האי גוונא כו' תימא לרשב"א אכתי שרץ חמור שמטמא בכעדשה משא"כ בזב דכר"נ מוקמי' ליה דבעי כחתימת פי האמה דהוי טפי אפי' מגריס כדמוכח בסמוך עכ"ל:

אך ז"א דהתוס' לקמן בנדה (דף נ"ה) הקשו אהא דקאמר הגמ' זוב דתניא זובו טמא לימד על הזוב שהוא טמא כו' ואימא ה"מ במגע אבל במשא לא מידי, דהוי אשרץ אמר ר"ב בר אביי במגע לא איצטריך קרא דלא גרע משכבת זרע כי איצטריך קרא למשא והקשו התוס' וא"ת למשא נמי לא איצטריך מהאי טעמא דלא גרע מש"ז דהא בזב קיימינן ואיכא למ"ד ב"ק (ד' כ"ה) ש"ז של זב מטמא במשא אפי' בלא ציחצוחי זיבה מק"ו ומה טהור בטהור פי' רוק טמא בטמא טמא בטהור שכבת זרע א"ד שיהא טמא בטמא כו' עי"ש:

וע"כ צ"ל בישוב קושיית התוס' לפי מה דאיתא לעיל (ד' מ"ג) אמר רב חנילאי משום ר"א בר"ש ש"ז לרואה במשהו ולנוגע בכעדשה כו' עיי"ש דמוקי ר"פ זה בפלוגתא דתנאי אי אמרינן דון מינה ומינה אי אמרינן דון מינה ואוקי באתרא וא"כ א"ש די"ל דהך מ"ד דסובר דש"ז של זב מטמא במשא סובר כהך תנא דאמרי' דון מינה ומינה וא"כ ש"ז לרואה בכעדשה א"כ א"ש דאיצטריך קרא דזובו טמא להורות דזוב מטמא לאחרים במשהו דאי משום דלא גרע מש"ז ה"א דבעינן בכעדשה כמו בש"ז גופא לכך כתיב קרא דזוב מטמא במשהו דאף דס"ל לר' נתן דזב צריך כחתימת פי האמה הוא רק שיהי' טמא מתורת, רואה טומאת שבעה בעינן שיעורא דחתימת פי האמה אבל לענין לטמא במגע ובמשא בזה מטמא בכל שהוא ג"כ ועי' לעיל תוס' נדה (דף כ"ב) ד"ה למימרא. ו והשתא לפ"ז נסתרה תירוצי הנ"ל דלכך איצטריך קרא בשרץ דאינו מטמא יבש ולא ילפינן מזב משום דזב קיל דבעי כחתימת פי האמה ז"א דהא הא דבעינן כחתימת פי האמה הוא דווקא שיהא טמא מתורת רואה אבל לענין לטמא במגע כשרץ מטמא במשהו ג"כ א"כ עדיין תקשה הא זב חמור טומאתו משרץ וא"כ ל"ל קרא בשרץ דאינו מטמא יבש ניליף בק"ו מזב וע"כ צ"ל דיסברו ר"ג ור"י כהך מ"ד בב"ק (דף כ"ה) הנ"ל דש"ז של זב אינו מטמא במשא א"כ לדידהו בלא"ה ניחא הא דאיצטריך קרא דזובו טמא להורות דזוב מטמא כתי' הגמ' א"כ לדידהו באמת זוב אינו מטמא רק כחתימת פי האמה כיון דלית לן ילפותא א"כ צריכין לומר דשוה טומאת אחרים לטומאת ראיה וא"כ א"ש הא דאיצטריך קרא בשרץ ולא ילפינן מזב:

והנה בב"ק (דף כ"ה) הנ"ל מבואר דהך פלוגתא אי ש"ז דזב מטמא במשא תליא בפלוגתא דר"ט וחכמים אי אמרינן דיו היכא דמיפריך ק"ו דקאמר שם הגמ' א"ל ר"פ לאביי והא האי תנא דלא דריש דיו אע"ג דלא מיפריך ק"ו דתניא קרי בזב מנין ודין הוא מה טהור בטהור טמא בטמא טמא בטהור א"ד שיהא טמא בטמא וקא מייתי לה בין למגע בין למשא ואמאי נימא אהני ק"ו למגע אהני דיו לאפוקי משא ומסיק הגמ' דלמגע לא איצטריך קרא דלא גרע מגברא טהור א"כ א"נ דיו מיפריך ק"ו לכך לא אמרינן דיו א"כ זהו לר"ט אבל לרבנן דס"ל דאמרינן דיו אף היכא דמיפריך ק"ו א"כ ש"ז של זב אינו מטמא במשא הרי דמוכח דר"ג ור"י ס"ל כרבנן דאמרינן דיו אף היכא דמיפריך ק"ו:

והנה ביבמות (דף ו') רצה הגמ' למילף דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת מהא דתניא לא תבערו אש בכל מושבותיכם מה ת"ל כו' נאמר כאן מושבותיכם ולהלן הוא אומר והיו אלה לכם לחוקת משפט בכל מושבותיכם מה מושבות האמורים להלן בב"ד אף מושבות האמור כאן בב"ד ואמר רחמנא לא תבערו טעמא דכתב רחמנא לא תבערו הא לאו הכי דחי אלמא דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת אמר רשב"א האי תנא לא משום דאתי עשה ודחי ל"ת אלא משום דמייתי בק"ו מעבודה ומה עבודה שהיא חמורה ודוחה שבת רציחה דוחה אותה כו' שבת שנדחה מפני עבודה א"ד שיהא רציחה דוחה אותה והקשו התוס' נימא דיו מה רציחה אינו דוחה עבודה אלא בשב ואל תעשה שבת נמי לא תדחה אלא בשב ואל תעשה וי"ל דאתא כר"ט דאמר היכא דמיפריך ק"ו לא אמרי' דיו: הרי מבואר דלרבנן דס"ל א דהיכא דמיפריך ק"ו אמרינן דיו א"כ ליכא למימר דלכך איצטריך קרא להורות דאין שרפת בת כהן דוחה שבת משום דהוי ילפינן ק"ו מרציחה דהא יש לומר דיו מה רציחה אינו אלא בשב ואל תעשה וע"כ משום דה"א דעשה דוחה ל"ת הרי דמוכח דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת וא"כ כיון דמוכח דס"ל לר"ג ור"י דהיכא דמיפריך ק"ו אמרינן דיו ע"כ דס"ל דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת וא"כ ע"כ ס"ל דשוחטין וזורקין על טמא שרץ כנ"ל וא"כ מוכח דס"ל דע"י ביטול ברוב אינו נהפך האיסור להיות היתר וא"כ לא משכחת לה נותר ע"י מעשה וא"כ תקשה ל"ל קרא דוהנותר ממנו עד בוקר לנתק לעשה וע"כ דלאו שאין בו מעשה היו לוקין עליו: ז אך עדיין י"ל דר"ג ור"י ס"ל דלאו שאב"מ אין לוקין עליו והא דאיצטריך קרא והנותר ממנו עד בוקר אף דבלא"ה ידעינן דלא אתי עשה דשרפת נותר ודוחה לל"ת ועשה דיו"ט משום דמשכחת לה גוונא דמחמת איסור יו"ט יהא מחויב לבער נותר ביו"ט והוא לפי מה דמבואר ביומא (דף ע"ד) דס"ל לר"ל דחצי שיעור מותר מדאורייתא א"כ משכחת לה שיהא מחויב לשרוף נותר ביו"ט כגון שניתותר לו כזית נותר דה"א דמחויב לשרוף חצי זית נותר דמשום איסור יו"ט ליכא דהא חצי שיעור מותר מה"ת ומ"ע דשרפת נותר קיים בזה דהא כשישתייר החצי זית א"כ הא אינו חל על החצי זית מ"ע דשרפת נותר כמבואר בפסחים (דף מ"ט):

וא"ל הא אף לר"ל דס"ל דחצי שיעור מותר מה"ת אעפ"כ לא שייך לומר שיהיה מותר לשרוף ביו"ט מכזית נותר חצי זית לפי מה דמבואר בשבת (דף צ"ד) איתמר אחת משתים חייב אחת משלש ר"נ אמר חייב ר"ש אמר פטור ר"נ אמר חייב אהני מעשיו דאי משתקלא חדא אחריתי אזלה לה טומאה ר"ש אמר פטור השתא מיהת הא איתא לטומאה אמר ר"ש מנא אמינא לה דתנן וכן כזית מן המת וכזית מן הנבלה חייב הא חצי זית פטור והתניא חצי זית חייב מ"ל הא דתניא חייב דאפיק חצי זית מכזית והא דתנן פטור דאפיק חצי זית מכזית ומחצה אלמא אף דהשיעור להוצאת שבת הוא בכזית אעפ"כ כיון דאהני מעשיו במה שהוציא החצי זית לענין שלא יטמא מיחשב. החצי זית כשיעור שלם וחייב כן ה"נ אף דשרף רק חצי זית אעפ"כ כיון דאהני מעשיו שלא לעבור על נותר עוד מיחשב כשיעור שלם ואסור אף לר"ל ז"א לפי מה שביארתי במ"א דהא דאמרינן דכיון דאהני מעשיו לענין המצוה מיחשב כשיעור שלם וחייב הוא רק לענין הלאו דל"ת כל מלאכה אבל לא לענין העשה דשבת שבתון והוא דבשלמא לענין הלאו דל"ת כל מלאכה שפיר י"ל אף דהמלאכה בעצמותה אין בה טורח אעפ"כ הא הלאו דל"ת כל מלאכה אינה תלוי בשביתת הגוף דהפועל רק דתלוי בשם הפעולה דמה שהוא בשם מלאכה חל עליו הלאו דל"ת כל מלאכה א"כ ה"נ אף דבהך עשיה אין בה טורח אעפ"כ כיון דמקיים בה מצוה חל על הפעולה שם מלאכה והוי בכלל הל"ת אבל לענין העשה דשבת שבתון דאינו תלוי בשם הפעולה רק דתלוי בשביתת הגוף דהפועל א"כ הא לענין שביתת הגוף דהפועל לא שייך לחלק בין אם יש בהך עשיה מצוה אז לא כיון דהמלאכה בעצמותה אין בה טורח והרי הגוף שובת באמת א"כ מאי נ"מ אם מקיים בזה מצוה או לא ומעתה א"ש דאף דמוכח לר"ע מהקרא דעולת שבת בשבתו דאין שרפת נותר דוחה יו"ט אעפ"כ ה"א דזהו רק אם שורף כזית דאיכא בזה עשה דשבת שבתון ג"כ לכך אין עשה דוחה ל"ת ועשה אבל אם שורף ח"ש דאין בזה עשה רק ל"ת ה"א דאתי עשה דשרפת נותר ודוחה ל"ת דיו"ט לכך איצטריך קרא דוהנותר:

אמנם זהו רק אם נימא דחצי שיעור מותר מה"ת אבל א"נ דחצי שיעור אסור מה"ת ושיטת רש"י בשבת (דף ע"ג) דגם באיסורי שבת אמרינן חצי שיעור אסור מה"ת א"כ הא נסתרה דברינו:

ולהוכיח זה לכך שאלן השוחט ה' זבחים בחוץ בהעלם אחד מהו חייב אחת על כולן או חייב על כל אחת ואחת ומזה מוכח האיך ס"ל בדין ח"ש דהנה הם השיבו לו לא שמענו ור"י פשיט לי' מהא דאוכל מזבח א' כו' שחייב על כל אחד ואחד משום מעילה ורואה אני שהדברים ק"ו ולכאורה קשה אמאי לא פשטו ליה מהא דהשיבו לו לעיל אבל שמענו הבא על חמש נשים נדות בהעלם אחד שחייב על כל אחת ואחת אלמא דאמרינן גופין מחולקין אף בשם אחד וע"כ צ"ל לפי מה דמבואר בריא"ז מובא במשנה למלך (בפ"ו מה' שגגות) דהא דאמרינן גופין מחולקין הוא דוקא בבעלי חיים אבל לא בשחוטין א"כ א"ש דהא עיקר הלאו של שחוטי חוץ אינו נגמר אלא בסוף השחיטה וא"כ כיון דהחיוב הוא בסוף השחוטה א"כ הא לא שייך בזה גופין מחולקין לכך לא פשטו ליה מהא דהבא על חמש נשים נדות דהוי בע"ח:

אמנם לפי מה דמבואר בחולין (דף כ"ט) אמר ר"ל אינה לשחיטה אלא לבסוף ור"י אמר ישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף ומסיק הגמ' דלר"י דסובר דישנו לשחיטה מתחלה וע"ס אף דשחט מקצת סימנים בחוץ וגמרו בפנים ג"כ חייב א"כ זה הוא דוקא לר"ל דסובר אינה לשחיטה אלא לבסוף א"כ כיון דבסוף השחיטה כבר הוי שחוטין לכך לא שייך בזה גופין מחולקין אבל לר"י דסובר דישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף ואף בשחט מקצת סימנים בחוץ ג"כ חייב א"כ הא בתחלת שחיטה הוי בע"ח ושייך בזה גופין מחולקין ועיקר הלאו של שחוטי חוץ נתחייב בתחלת שחיטה א"כ תקשה כנ"ל דאמאי לא פשטו ליה מהא דהבא על חמש נשים נדות וע"כ צ"ל דס"ל לר"ג ור"י דאינה לשחיטה אלא לבסוף:

ח והנה לכאורה יש להוכיח כר"י דישנו לשחיטה מתחלה וע"ס דאיתא ביומא (דף ס"ג) ת"ר איש איש כו' אשר ישחט מחוץ למחנה ואל פתח אהל מועד לא הביאו כו' אי קרבן שומע אני אפי' קדשי בד"ה ת"ל ואל פתח אוה"מ לא הביאו כל הראוי לפתח אוה"מ חייב עליו בחוץ כל שאינו ראוי לפתח אוה"מ אין חייבין עליו בחוץ אוציא את אלו שאין ראויין לפתח אוה"מ ולא אוציא שעיר המשתלח שהוא ראוי לפתח אוה"מ (כן הוא גירסת רש"י] ת"ל לה' מי שמיוחדין לה' יצאו אלו שאין מיוחדין לה':

ולכאורה ק"ל ל"ל קרא למעוטי דאם שחט שעיר המשתלח בחוץ דפטור הא בלא"ה ידעינן דפטור משום דלא אתי איסור דשחוטי חוץ וחייל על איסור יוה"כ דקדים דהא כיון דשחט בחוץ דלא ניתן אצלו לדחות יוה"כ חייב כרת משום דחילל יוה"כ בכדי וא"כ האיך אתי איסור שחוטי חוץ וחייל על איסור יוה"כ דקדים לפי מה דמבואר ביומא (דף ס"ב) אמר רבינא השתא דאמר ר"ח מחוסר הגרלה כמחוסר מעשה דמי הא דאמר ר"י אמר שמואל שלמים ששחטן קודם שנפתחו דלתות ההיכל פסולין כו' שחטן בחוץ קודם שנפתחו דלתות ההיכל פטור מ"ט מחוסר פתיחה כמחוסר מעשה דמי וא"כ כיון דאם שחט בחוץ קודם שנפתחו דלתות ההיכל פטור ומשום יוה"כ חייב אף אם שחט קודם שנפתחו דלתות ההיכל א"כ הא איסור יוה"כ קדים והאיך אתי איסור שחוטי חוץ וחייל על איסור יוה"כ דקדים:

אך י"ל דלא שייך בזה אין איסור חל על איסור לפי מה דמבואר בשבועות (דף כ"ה) טעמא דאמר שלא אוכל והדר שלא אוכלנה הוא דלא מחייב אלא חדא אבל אמר שלא אוכלנה והדר אמר שלא אוכל מחייב תרתי כדרבא דאמר רבא שבועה שלא אוכל ככר זו כיון דאכל ממנה כזית חייב שלא אוכלנה אינו חייב עד שיאכל את כולה אלמא דלא שייך לדון דאין איסור חל על איסור רק במקום דשני האיסורין חלין בב"א אבל במקום דבשעה שחל איסור השני ליתא עדיין לאיסור הראשון אז חלין שפיר שני האיסורין א"כ א"ש לפי מה דמבואר בחולין (דף כ"ט) דלר"י דסובר ישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף אם שחט מקצת סימנים באו וגמרן בפנים ג"כ חייב וא"כ לא שייך בזה אין איסור חל על איסור משום דהא אינם באים בב"א דמיד כששחט סימן אחד חייב משום שחוטי חוץ ומשום חובל ביוה"כ אינה חייב אלא בסוף השחיטה דמקמי הכי הא ה"ל מקלקל דפטור כמבואר בתוס' שבת (דף ק"ו) ד"ה חוץ מחובל דלר"י דסובר דמקלקל בחבורה פטור אינו חייב רק אם בשעת הקלקול בא התיקון וא"כ בתחלת השחיטה דלא תיקן כלום פטור משום דהוי לי' מקלקל ואינו חייב רק בסוף השחיטה דאז הוי מתקן דמתירו באכילה ומוציא מידי אבמ"ה לב"נ א"כ כיון דאין שני האיסורים חלין בב"א שפיר ה"א דחייב משום שחוטי חוץ בשעיר המשתלח לכך איצטריך קרא למעוטי: אמנם זהו דוקא א"נ דישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף אבל א"נ דאינה לשחיטה אלא לבסוף א"כ אף משום שחוטי חוץ ג"כ אינו חייב על תחלת השחיטה א"צ הדרא קושייתי לדוכתא דל"ל קרא דלה' למעט דשעיר המשתלח ששחטו בחוץ פטור ת"ל דאין איסור חל על איסור וע"כ צריכין לומר לפי מה דמבואר ברמב"ם (בה' שבועות פ"ד ה"ט) אמר שבועה שלא אוכל ככר זו היום שבועה שלא אוכלנה ואכלה אינו חייב אלא אחת וכתב ע"ז הראב"ד וגם זה שיבוש שבתחלה לא נשבע אלא ליומא ולבסוף נשבע על אותו ככר לעולם הרי לשיטת הראב"ד אם מצד איסור השני ניתוסף זמן על האיסור הראשון מיקרי איסור מוסיף וחייל וא"כ ה"נ חייל איסור שחוטי חוץ על איסור יוה"כ משום דהוי איסור מוסיף דמצד איסור שחוטי חוץ ניתוסף איסור לעולם אף לבתר יוה"כ:

ט ולכאורה היה נראה לי להוכיח כשיטת הרמב"ם דהוספת הזמן דלהבא לא מיקרי כולל והוא דהנה התוס'בקידושין (דף ל"א) מביאין הירושלמי דהקשה אהא דקאמר ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח ממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכול אמאי לא אכלו מצה מחדש יבוא עשה דמצה וידחה ל"ת דחדש ומתרץ דאין עשה דקודם הדיבור דוחה ל"ת דלאחר הדיבור:

והנה שיטת הש"ס דילן ביבמות (דף ה) בהיפוך דעשה דלפני הדיבור חמיר מעשה דלאחר הדיבור וא"כ הדרא קושיית הירושלמי לדוכתא אמאי לא אכלו מצה מחדש וע"כ צריכין לומר דהא לכאורה קשה מאי מקשה הירושלמי הא אמרינן בפסחים (דף ל"ו) דאין יוצאין בטבל ומפרש שם הגמ' משום דכתיב לא תאכל עליו חמץ מי שאיסורו משום ב"ת חמץ יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ אלא משום בל תאכל טבל וא"כ האב חדש ג"כ אין יוצאין מה"ט וא"ל דהא הגמ' מסיק שם הא מני ר"ש היא דאמר אין איסור חל על איסור וא"כ זהו דוקא לר"ש דסובר דאין אחע"א בכולל אבל לדידן דקיי"ל דאיסור חע"א בכולל א"כ שפיר יוצאין במצה של טבל ובחדש משום דאיסור חמץ חל על איסור חדש משום דמצד איסור חמץ נאסר כל התבואות אף הישנים שאינם אסורין משום חדש זה אינו לפי מה דמבואר בר"ש שהביא הירושלמי דאותה שנה שבאו ישראל לארץ נאסרו כל החטין אפי' חטין שבעלי' משום חדש א"כ בתחלת ביאתן כיון דכל התבואות נאסרו אין כאן איסור כולל דהא כל דבר הבא לידי חימוץ אסור משום חדש לפני העומר וא"ל דחל איסור חמץ על חדש משום דחמץ אסור בהנאה והוי איסור מוסיף ז"א דהא התוס' כתבו בחולין (דף ק"א) ובשבועות (דף כ"ד) דאיסור הנאה לא מיקרי איסור מוסיף ולא הוי רק איסור חמור:

אך י"ל דהירושלמי פריך שפיר דהירושלמי לשיטתו אזיל דס"ל דאיסור חמור ג"כ חל על איסור קל כמו דאיתא בירושלמי (פ"ק דמגילה) איסור חמור חל על איסור קל ואין איסור קל חל איסור אמור והכא נמי, חל חמץ על איסור חדש משום דחמץ אסור בהנאה והוי איסור חמור וחל על איסור קל דטבל אינו אסור בהנאה וא"כ זהו רק לשיטת הירושלמי אבל לשיטת הש"ס דילן דאיסור חמור בלחוד בלא כולל אינו חל על איסור קל א"כ בלא"ה לא קשה קושיית הירושלמי כמו שביארתי:

והשתא א"נ כשיטת הראב"ד דהוספת הזמן מיקרי איסור מוסיף וחייל א"כ הא הדרא קושיית הירושל' לדוכתא דאמאי לא אכלו מצה מחדש דהא שפיר מצי לחול חמץ על חדש משום דהוי איסור מוסיף דמצד איסור חדש אינו אסור רק ביום ט"ז ומצד איסור חמץ אסורה לעולם וע"כ צ"ל כשיטת הרמב"ם דהוספת הזמן דלהבא לא מקרי כולל וא"כ ניחא כמו שביארתי:

י אך עדיין י"ל כשיטת הראב"ד דהוספת הזמן דלהבא מיקרי מוסיף והא דלא אכלו מצה מחדש הוא דהנה המפרשים הקשו מאי פריך הירושלמי הא מבואר בתמורה (דף ט"ז) שבימי אבלו של משה נשתכחו ש' הלכות וחד מינייהו שיעורין א"כ כיון דלא ידעו השיעור של מצה איך מצי לאכול מחדש הא צריכין לחוש דילמא יאכלו מעט פחות מכשיעור או יותר מכשיעור א"כ הא יאכלו חדש שלא במקום מצוה והנ"ל ליישב דהירושלמי לשיטתו פריך שפיר דאמרינן (בריש פ"ב דשבועות) מה אנן קיימין אם באומר שבועה שאוכל אכילת תורה אף ר"ע, מודה ואם באומר שבועה שלא אטעום אף רבנן מודה אלא כי אנן קיימין כו' פתר לה כר"ע דאמר כל שהוא אכילה (ונ"ל דצ"ל פתר לה כר"ש דאמר כ"ש אכילה] נמצא מבואר דלשיטת הירושלמי סובר ר"ע כר"ש דכ"ש למכות:

והנה האחרונים נסתפקו אליבא דר"ש דאמר כל שהוא למכות ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן אם גם במ"ע דאכילה יוצאין בכ"ש או דבמ"ע דאכילה גם ר"ש מודה דבעינן כזית והנ"ל דתליא בהא דאי נימא דסתם אכילה דקרא הוא בכ"ש לר"ש רק דלקרבן הילכתא דבעינן כזית א"כ ה"ה דיוצאין במ"ע דאכילה ג"כ בכ"ש אבל אי נימא דסתם אכילה דקרא הוא בכזית אף לר"ש רק דלענין מלקות אתיא הילכתא לחייב בכ"ש א"כ לענין מצות עשה בעינן כזית:

והנה הגרע"א בסוף דו"ח מיישב קושיית התוס' בשבועות (דף כ"א) בד"ה ולא אמרו דהקשו הא לענין קרבן מודה ר"ש דבעינן כזית ותי' דלק"מ דהכא ס"ל להגמ' דלר"ש סתם אכילה דקרא בכ"ש אלא דלענין קרבן היה ההלכה דלא מחייב רק על כזית וכיון דאכילה דקרא בכ"ש מפרשינן כשאומר שלא אוכל דדעתו על כ"ש כסתם אכילה דקרא וא"כ הוי כפירש שבועתו וממילא חייב כיון דעבר על שבועתו כמו בנשבע שלא יזרוק וזרק עיי"ש וא"כ כיון דטעמא דר"ע דסובר דבשבועה חייב בכ"ש משום דאכיל' דקרא הוא בכ"ש לדידי' א"כ ה"ה אף לענין מ"ע דאכיל' יוצאין בכ"ש א"כ שפיר מקשה הירושלמי אליבא דר"ע לשיטתו אמאי לא אכלו מצה מחדש דיבוא עשה דמצה וידחה לל"ת דחדש דליכא לשנויי משום דנשתכחו שיעורין דהא אליבא דר"ע לשיטתו לא בעינן גם במ"ע שיעור אכילה ויוצא בכ"ש משא"כ לשיטת הש"ס דילן בשבועות (דף כ"א) דר"ע אינו סובר כר"ש דכ"ש למכות א"כ בלא"ה לא קשה אמאי לא אכלו מצה מחדש משום דנשתכחו השיעורין לכך סובר הש"ס דילן דעשה דלפני הדיבור חמיר:

והשתא א"ש המשך הדברים הא דשאלן ר' עקיבא השוחט ה' זבחים בחוץ מהו משום דר' עקיבא רצה להוכיח כשיטתו דלאו שאין בו מעשה היו לוקין עליו בזמן הבית כדמוכח מקרא דוהנותר ממנו עד בוקר דלא איצטריך לר' עקיבא להורות דאין שורפין קדשים ביו"ט וע"כ דאתא לנתק לעשה א"כ מוכח דלאו שאב"מ היו לוקין עליו אמנם א"נ דחצי שיעור מותר מה"ת אינו מוכח כלל דאיצטריך קרא דוהנותר להורות שלא ישרף אף חצי שיעור לכך שאלן ר' עקיבא השוחט ה' זבחים בחוץ מהו ופשטו ליה ממעילה ולכאורה קשה אמאי לא פשטו מהא דהבא על חמש נשיו נדות וע"כ דס"ל דאינו לשחיטה אלא לבסוף כנ"ל והשתא תקשה דל"ל קרא דלה' למעט דאם שחט השעיר המשתלח בחוץ פטור ת"ל דאין איסור חע"א וע"כ דהוספת הזמן דלהבא מיקרי כולל כנ"ל א"כ קשה אמאי לא אכלו מצה מחדש כיון דאיסור חמץ חל על חדש משום הוספת הזמן דלהבא וע"כ צ"ל דלכך לא אכלו משום דנשתכחו שיעורין א"כ מוכח דח"ש אסור מה"ת א"כ הא מוכח כשיטת ר' עקיבא דלאו שאין בו מעשה היו לוקין עליו בזמן הבית ודו"ק:

תוכן העניינים

פורת יוסף (שלופר)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה