פורת יוסף (שלופר)· רבי יוסף שלופר
מערכה יב
א גרסינן במס' כריתות (דט"ו) אמר ר' עקיבא שאלתי את ר' גמליאל ואת ר"י באיטליז של עימעום שהלכו ליקח בהמה למשתה בנו של ר' גמליאל הבא על אחותו ועל אחות אביו ועל אחות אמו מהו חייב א' על כולן או חייב על כל אחת ואחת א"ל לא שמענו אבל שמענו הבא על חמש נשיו נדות בהעלם אחת שהוא חייב על כל א' וא' ורואים אנו שהדברי' ק"ו ועוד שאל ר' עקיבא אבר המדולדלת בבהמה מהו א"ל לא שמענו אבל שמענו אבר המדולדלת באדם שהוא טהור כו' ורואים אנו שהדברים ק"ו ועוד שאלן ר' עקיבא השוחט ה' זבחים בחוץ בהעלם אחת מהו חייב על כל אחת ואחת או אחת על כולן אמר לו לא שמענו אמר ר' יהושע שמעתי באוכל מזבח א' מה' תמחויין בהעלם אחת שהוא חייב על כל אחת ואחת משום מעילה ורואה אני שהדברים ק"ו:
ב והנ"ל לבאר דהא דשאלן דוקא הני תלתא שאלות הוא דר' עקיבא רצה להוכיח כשיטתו דלאו שאין בו מעשה היו לוקין עליו לכך שאלן הני תלתא שאלות דמזה יהיה מוכח דלאו שאין בו מעשה היו לוקין עליו והוא דגרסינן במכות (דף ג') ואיכא דמתני להא דעולא אהא דתניא לא תותירו ממנו עד בוקר בא הכתוב ליתן עשה אחר ל"ת לומר שלא היו לוקין עליו דברי ר' יהודא ר' יעקב אומר לא מן השם הוא זה אלא משום דה"ל לאו שאין בו מעשה וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו מכלל דר' יהודא סבר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו מנ"ל כו' אמר ר"ל גמר מעדים זוממין כו' מה עדים זוממין לאו שאין בו מעשה לוקין עליו אף כל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו כו' מה להצד השוה שבהן שכן קנס הא לא קשיא ר' יהודא לא סבר לה כר' עקיבא והקשו התוס' בד"ה הא לא קשיא כו' משמע הכא דלר"ע דא"ל עדים זוממין קנסא ל"ל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו דלא מצי יליף מעדים זוממין דהא לדידיה איכא למיפרך מה לעדים זוממין שכן קנס וקשה דהא ר' עקיבא אמר לקמן (דף כ"א) המקיים כלאים בכרם לוקה ופי' בערוך דהיינו שמניח בסוף שדהו כשמצאן זרועין דהוי לאו שאין בו מעשה לכך נראה דהמקיים כלאים בכרם היינו שעשה גדר סביב הכלאים:
והנ"ל ליישב שיטת הערוך דהנה לכאורה ק"ל מאי פריך הגמ' ור' יהודה מנ"ל דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו הא הגמ' בתמורה (דף ה') פריך ור' יעקב האי והנותר מאי עביד לי' מיבעי לי' לכדתנן העצמות והגידין והנותר ישרפו בשש' עשר חל להיות בשבת ישרפו בשבעה עשר כו' ואמר חזקי' מ"ט אמר קרא והנותר ממנו עד בוקר באש תשרפו בא הכתוב ליתן בוקר שני לשרפתו ולכאורה ק"ל ל"ל קרא ע"ז להורות דשרפת נותר אינו דוחה שבת ויו"ט הא איתא בשבת (דף כ"ד) מנה"מ דאין שורפין קדשים ביו"ט כו' ומשני רב אשי שבת שבתון עשה וה"ל יו"ט עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה וא"כ ל"ל קרא להורות דשרפת קדשים אינו דוחה שבת ויו"ט הא בלא"ה ידעינן דלא אתי עשה דשרפת נותר ודוחה ל"ת ועשה דשבת וע"כ צ"ל דר' יעקב יסבור כאביי ורבא בשבת שם דילפינן הא דאין שורפין קדשים ביו"ט מקרא דלבדו או מעולת שבת בשבתו וע"כ דלא ס"ל דשבת הוי עשה ול"ת [וע' בתוס' שם ד"ה ולא מילה] לכך ילפי' אביי ורבא מקרא וא"כ י"ל דאף ר' יעקב לא ס"ל הא דשבת הוי עשה ול"ת לכך איצטריך קרא דעד בוקר דבלא"ה ה"א דאתי עשה דשרפת נותר ודוחה ל"ת דשבת והשתא תקשה מאי פריך הגמ' ור"י מנ"ל דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו הא י"ל דר"י סובר כהילכתא כדקיי"ל בכ"מ בש"ס דשבת הוי עשה ול"ת וא"כ לא איצטריך הקרא דוהנותר ממנו עד בוקר להורות דשרפת נותר אינו דוחה שבת כנ"ל וע"כ דאתא ללאו הניתק לעשה א"כ מוכח דלאו שאין בו מעשה היו לוקין עליו בזמן הבית:
אך י"ל דהגמ' פריך שפיר לפי מה דמבואר בתוס' חולין (דף קמ"א) בד"ה לא צריכא דשיטת הריב"א דאף דאין עשה דוחה ל"ת ועשה אעפ"כ אם עבר וקיים העשה אינו לוקה משום דהל"ת נדחית מפני העשה רק דהעשה אינה נדחית מפני העשה משום דמאי אולמא הך עשה מהך עשה לכך אם עבר וקיים העשה אינו לוקה עיי"ש וא"כ א"ש דנ"מ מהא דכתב רחמנא עד בוקר ליתן בוקר שני לשרפתו לחייב מלקות אם עבר ושרף נותר ביו"ט דא"נ דלכך אסור לשרוף נותר ביו"ט משום דאין עשה דוחה ל"ת ועשה א"כ אם עבר ושרפו אינו לוקה כשיטת הריב"א הנ"ל דהל"ת דיו"ט נדחית מפני העשה דשרפת נותר רק דהעשה דיו"ט אינה נדחית מפני העשה אבל השתא דכתב רחמנא עד בוקר בא להורות, שזמן שרפת נותר ומצותו הוא בבוקר שני וקודם לכן אינו חל עלה כלל המצוה דשרפה וא"כ אם עבר ושרפו לוקה:
ומעתה א"ש דלר' עקיבא לשיטתו מוכח אף בלאו האי קרא דעד בוקר דזמן שרפת נותר ומצותו הוא בבוקר שני דהנה בשבת (דף כ"ד) יליף אביי דאין שורפין קדשים ביו"ט מהא דאמר קרא עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול ביו"ט והקשו התוס' תימא כיון דקרא בשבת איירי מנ"ל למדרש ולא עולת חול ביו"ט דילמא דוקא ולא חול בשבת דחמור מיו"ט וי"ל דאביי סבר כר' עקיבא דס"ל בשבת (דף קי"ד) עולת שבת בשבת אחרת לימד על חלבי שבת שקרבין ביו"ט ומדאיצטריך קרא למישרי עולת שבת ביו"ט א"כ עולת חול ביו"ט אסור דקסבר נדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט כדאמר התם ור' ישמעאל פליג התם ודריש עולת שבת בשבתו לימד על חלבי שבת שקריבין ביוה"כ אבל שקריבין ביו"ט לא איצטריך דקסבר נדרים ונדבות קריבין ביו"ט עכ"ל הרי מבואר דלר"ע לשיטתו דס"ל דהאי קרא דעולת שבת בשבתו קאי להורות דחלבי שבת קרבין ביו"ט א"כ מוכח דעולת חול אינה קריבה ביו"ט א"כ לדידי' ידעינן מזה דה"ה שרפת נותר ג"כ אינו נשרף ביו"ט דהא עולת חול הוא ובלאו קרא דעד בוקר ידעינן דאין זמן שרפת נוחר ומצותו ביו"ט ולא איצטריך קרא דעד בוקר ע"ז וע"כ דאתא האי קרא דוהנותר ממנו עד בוקר לנתק לעשה א"כ מוכח דמדאיצטריך קרא לנתק לעשה ש"מ דבלא"ה הי' לוקין ע"ז בזמן הבית הרי דמוכח מזה דלאו שאין בו מעשה היו לוקין עניו [וכעין זה מבואר באחרונים]:
ג אמנם זהו תליא בהא דלכאורה קשה מאי קאמר ר' יעקב לא מן השם הוא זה אלא משום דהוי לאו שאין בו מעשה הא י"ל דאף ר"י סובר ג"כ דלאו שאין בו מעשה לא היו לוקין עליו ואעפ"כ בעינן האי והנותר ממנו עד בוקר לנתוקי ללאו משום דמשכחת לה בנותר שיהא לאו שיש בו מעשה לפי מה דמבואר בש"א (סי' ל"ב) שהוכיח דאף דלאו שאין בו מעשה לא היו לוקין עליו אעפ"כ אם התחלת הלאו בא ע"י מעשה שלו אע"ג דלא נתחייב בשעת מעשה אלא לאח"כ אעפ"כ מיקרי לאו שיש בו מעשה כיון דהלאו בא ע"י מעשה שלו כדמוכח בנזיר (דף י"ח) דבעי הגמ' בנזיר בקבר אי צריך שהי' למלקות ומפ' לה התם כגון שנכנס לבית הקברות בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיב' עי"ש הרי דמוכח דאם שהה שם לכ"ע חייב אלמא אף שהשהי' אין בה מעשה מ"מ כיון שהתחלת הכניסה היה ע"י מעשה אף שהי' בהיתר מיחשב גם השהיה כמעשה וכן מוכח ממכות (דף כ"ב) גבי הי' לבוש כלאים וא"ל אל תלבש אל תלבש והוא פושט ולובש חייב על כל אחת ואחת וקאמר עלה ר"א אפי' שהה כדי לפשוט וללבוש נמי חייב אלמא אף דהשהיה הוא לאו שאין בו מעשה אפ"ה הי' לוקה משום דחשבינן כעושה מעשה הואיל דהתחלת הלבישה באה ע"י מעשה שלו עיי"ש שהאריך בזה וכן מוכח מהא דפסק הרמב"ם (בפ"א מה' חמץ ומצה הל' ג') לא הי' לוקה משום ב"י וב"י אלא א"כ קנה חמץ בפסח או החמיצו שעשה בו מעשה אלמא מדכתב או שהחמיצו דאם נתן מים לקמח אעפ"י שהחימוץ בא לאחר מכאן ובשעת החימוץ אינו עושה מעשה אעפ"כ מיקרי לאו שיש בו מעשה והשתא תקשה הא משכחת לה גבי נותר שיהיה לאו שיש בו מעשה לפי מה דמבואר בפסחים (דף צ"ה) ועצם לא תשברו בו אחד עצם שיש בו מוח ואחד עצם שאין בו מוח נמצא מבואר דעצם שיש בו מוח ג"כ אסור לשבור א"כ הא משכחת לה נותר ע"י מעשה כגון שלקח עצם שיש בו מוח ושיברו להוציא המוח שיש בו כזית ולא אכל ונתותר דהוי לאו שיש בו מעשה כיון דע"י מעשה שלו ששברו חל הלאו דלא תותירו על המוח דאם לא הי' שובר העצם לא היה חל עליו הלאו דלא תותירו על המוח שבעצמות אף דהוי בכלל בשר כדתניא נימנין על המוח שבראש אעפ"כ כיון דא"א לאוכלן דהא אסור לשבור העצם ולהוציא המוח א"כ לא קאי עליו הלאו דלא תותירו אבל השתא דשברו ויכול לאוכלו א"כ שוב חל עליו הלאו דלא תותירו על המוח כיון דיכול לאוכלו וא"כ קשה מנ"ל דר' יהודא סובר דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו הא י"ל דאף דסובר דלאו שאין בו מעשה לא היו לוקין עליו אעפ"כ איצטריך ללאו הנל"ע משום דמשכחת לה נותר ע"י מעשה:
אמנם י"ל דר' יעקב שפיר קאמר לא מן השם הוא זה לר' יהודה לשיטתו דלדידי' לא משכחת בכה"ג לפי מה דמבואר בפסחים (דף פ"ה) והתניא ועצם לא תשברו בו אחד עצם שיש בו מוח וא' עצם שאין בו מוח כו' או אינו אלא בבשר שבתוך העצם ומה אני מקיים ועצם לא תשברו בו בעצם שאין בו מוח אבל בעצם שיש בו מוח שובר ואוכל משום דאתי עשה ודחי ל"ת כשהוא אומר ועצם לא ישברו בו בפסח שני שאין ת"ל שהרי כבר נאמר ככל חוקת הפסח יעשו אותו הוי אומר אחד עצם שיש בו מוח ואחד עצם שאין בו מוח הרי מבואר דהא דאסור לשבור עצה שיש בו מוח הוא משום דילפי' מפסח שני א"כ כ"ז לדידן דקיי"ל כר' יוסי דאשה בשני שוחטין עליה בפני עצמה א"כ שוה פסח שני לפסח ראשון אבל לר"י לשיטתו דסובר בפסחים (דף צ"א) דנשים בראשון חובה ובשני רשות א"כ לדידי' הא ל"ל ילפותא לאסור בפסח ראשון שבירת עצם שיש בו מוח דהא י"ל דעד כאן לא אסר רחמנא כ"א בפסח שני משום דהעשה דאכילת פסח אינו שוה בכל דאינו נוהג בנשים והל"ת דשבירת עצם הוא נוהג בנשים ג"כ לכך לא אתי עשה שאינו שוה בכל ודוחה ל"ת השוה בכל אבל בפסח ראשון דהעשה דאכילת פסח ג"כ שוה בכל דאף נשים מצווין על אכילת פסח י"ל דדחי העשה דאכילת פסח הל"ת דשבירת עצם וא"כ א"ש דר' יעקב שפיר קאמר לר' יהודה לשיטתו דלא מן השם הוא זה אלא משום דה"ל לאו שאין בו מעשה דלר' יהודה לשיטתו דסובר דנשים אינו מצווין על פסח שני א"כ לדידי' צריכין לומר דבפסח ראשון מחויב לשבור עצם שיש בו מוח משום דאתי עשה ודוחה ל"ת וא"כ לא שייך לומר דבהאי שבירה הוא מביא לידי נותר דהא אף אם לא שבר העצם ג"כ חל עליו הלאו דלא תותירו כיון דמחויב לשבור העצם ולאכול המוח א"כ שפיר קאמר לר' יהודה לשיטתו דלא צריכין לנתוקי ללאו דהא לדידך בלא"ה אין לוקין משום דהוי לאו שאין בו מעשה [אבל ר' יעקב גופא יסבור כהילכתא דנשים חייבות בפסח שני א"כ באמת איצטריך קרא דוהנותר ממנו עד בוקר לנתק לעשה וא"כ א"ש דאף דקיי"ל דיו"ט הוי עשה ול"ת ולא איצטריך קרא דוהנותר ממנו עד בוקר להורות דאין שרפת נותר דוחה יו"ט אעפ"כ י"ל דאיצטריך קרא לנתק לעשה כנ"ל והא דמוקי הגמ' דוהנותר ממנו עד בוקר קאי להורות דאין שרפת נותר דוחה שבת קאי לאביי ורבא דלא ס"ל דשבת הוי עשה ול"ת א"כ לדידהו בפשיטות ניחא אבל באמת אף לדידן ניחא]: וא"כ לפ"ז מיושב קושיית התוס' על הערוך הנ"ל די"ל דר"ע יליף שפיר מוהנותר ממנו עד בוקר דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו די"ל דר"ע סובר כר' יהודה דנשים בפסח שני רשות וא"כ שפיר מוכח מהקרא דוהנותר ממנו עד בוקר דאתא לנתק לעשה דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו דאל"כ ל"ל לנתק הא בלא"ה אין לוקין עליו משום דהוי לאו שאין בו מעשה דל"ל דמשכחת לה שיש בו מעשה כגון ששבר עצם שיש בו מוח כנ"ל ז"א דבלא"ה חל עליו איסור נותר על המוח שבעצמות דהא מחויב לאוכלו כנ"ל [ולהורות דאין שורפין נותר ביו"ט נמי לא איצטריך קרא לר"ע דזה ידעינן מהקרא דעולת שבת בשבתו]. ד אמנם לכאורה י"ל דאף דליכא קרא דאסור לשבור עצם שיש בו מוח אעפ"כ בלא"ה ידעינן דאסור לשבור עצם שיש בו מוח דלא שייך לומר בזה דאתי עשה ודאי ל"ת לפי מה דמבואר בזבחים (דף צ"ו) דפריך הגמ' אהא דכתיב יקדש להיות כמוה ואמאי ניתי עשה וידחה ל"ת אמר רבא, אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש וא"כ כיון דמוכח מהקרא דיקדש דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש א"כ ה"נ כיון דהלאו דשבירת עצם מיוחד בקדשים דווקא לכך לא אתי עשה דאכילת פסח ודחי לה [וכן מבואר בצל"ח בפסחים (דף צ"ה) בד"ה מבעי לי' וז"ל ונראה דגם רבנן מודה דאפי' עצם שיש בו מוח יש בו משום שבירת עצם אלא דלא מצרכי קרא לזה דבלא"ה אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש ודלא כמו שפי' התוס' בזבחים (שם) בד"ה אחד עצם דמהכא יליף לה רבא ולענ"ד רבא שם קאי אליבי' דרבנן וראי' לדבר דשם בזבחים קאמר רבא אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש שנאמר ועצם לא תשברו בו והיינו קרא דפסח ראשון דבפסח שני כתיב ועצם לא ישברו בו וא"כ מקרא דפסח ראשון עצמו אמר אחד עצם שיש בו מוח ואחד עצם שאין בו מוח והיינו שבלא"ה אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש]:
אמנם לכאורה אין להוכיח מהך קרא דיקדש דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש דקושיית הגמ' יש ליישב בלא"ה דהנה המ"ל (בפ"ה מה' יסה"ת) חקר בהא דקיי"ל כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא כדרך אכילתן היכא דמצוה הוא לאכול אם יוצא י"ח שלא כד"א או לא והנ"ל דאף אם נימא דבמצוה בעינן ג"כ דרך אכילתן אבל במ"ע דאכילת קדשים לא בעינן דרך אכילתן והוא לפי מה דמבואר בדורש לציון דרוש א' דבמ"ע דאכילת קדשים לא בעינן כזית וכדבריו מבואר להדיא בתוס' ישנים ביומא (דף ל"ט) אהא דקאמר דבימי שמעון הצדיק היה ברכה בלה"פ וכל כהן שמגיעו כזית כו' מכאן ואילך נשתלחה מאירה וכל כהן מגיעו כפול וז"ל וא"ת האיך היו מקיימין מצות אכילת קדשים הא בעינן כזית ותי' דלא בעינן כזית אלא דכזית עדיף וחשוב הרי להדיא דלא בעינן כזית באכילת קדשים והנה שיטת המהרש"ל בשבועות (דף כ"ג) בתוס' ד"ה דמוקי דלר"ש דס"ל כ"ש למכות ה"ה דשלא כדרך אכילתן ג"כ אסור לדידיה ודבריו ברורין דכיון דחזינן דחייביה תורה לר"ש אף על כ"ש אף דלא הוי דרך אכילה דאין אכילה פחותה מכזית ה"ה אם אכל שלא כד"א ג"כ חייב לדידי' וא"כ לפ"ז ה"ה במ"ע דאכילת קדשים כיון דלא בעי' כזית ה"ה דיוצא י"ח אף אם אכל שלא כדרך אכילה וא"כ לפ"ז מאי פריך הגמ' דניתי עשה וידחה ל"ת הא קיי"ל בנזיר (דף מ"ח) דכל מקום שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב וא"כ הא יכול לקיים שניהם דמצי לאכול שלא כדרך אכילתן דעל הל"ת דקדשים פסולין אינו עובר אם אכל שלא כדרך אכילה דהא קיי"ל בפסחים (דף כ"ד) דכל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא כדרך אכילתן ושיטת הרמב"ם (בפ"ה מה' יסה"ת ה"ח) דבשלא כדרך אכילה אף איסור תורה ליכא ואינו אסור רק מדרבנן עי"ש והמ"ע דאכילת קדשים קיים בזה דהא המ"ע דאכילת קדשים יוצא אף בשלא כד"א וע"כ צ"ל דהאי דלא משני רבא הכי הוא משום דרוצה לתרץ אליבי' דכו"ע אף לר"ש דס"ל כ"ש למכות א"כ לדידי' אף בשאר איסורין ג"כ חייב בשלא כד"א א"כ תקשה לר"ש מהך קרא דיקדש לכך משני דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש א"כ כ"ז לר"ש אבל לר"ע לשיטתו דס"ל דלא כר"ש כדמוכיח הגמ' בשבועות (דף כ"א) מהא דקאמר ר"ע נזיר ששרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית חייב ואי ס"ד כר"ש ס"ל ל"ל לצרף א"כ לדידי' אין להוכיח כלל מהקרא דיקדש דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש דלדידי' בלא"ה ניחא כמו שביארתי:
ובזה יש ליישב קושיית המפרשים בפסחים (דף מ"ה דקאמר הגמ' א"ל ר"א בר"א לרב אשי לר"ע נמי משרת להיתר מצטרף לאיסור מכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה א"ל משום דהוי נזיר וחטאת שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין נזיר הא דאמרן חטאת מאי היא דתניא יקדש להיות כמוה כו' אלא לכתוב רחמנא בנזיר ותיתי חטאת ותיגמר מיניה דהא כל איסורין שבתורה קא גמר מנזיר וקשה מאי משני רב אשי הא לר"א לשיטתו דמשני בזבחים (דף צ"ו) הנ"ל אהא דפריך הגמ' ניתי עשה וידחה ל"ת ומשני רב אשי יקדש עשה הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה א"כ הא לר"א לשיטתו אינו מיותר כלל הקרא דיקדש דהא אף אי הוה ילפינן מנזיר דהיתר מצטרף לאיסור אעפ"כ ה"א דשרי באכילה משום דעשה דוחה ל"ת לכך איצטריך קרא דיקדש אבל לפי מה שביארתי ניחא דהא דהוצרך ר"א לשנויי דיקדש עשה הוא משום דרוצה ליישב אליבי' דכ"ע אף לר"ש דס"ל כ"ש למכות אבל הכא דקיימינן אליבי' דר"ע ולר' עקיבא לשיטתו דלא ס"ל כר"ש בלא"ה ניחא דלא שייך לומר בזה דאתי עשה ודחי ל"ת משום דאפשר לקיים שניהם כנ"ל: ה והנ"ל דלר' עקיבא לשיטתו מוכח ע"כ דלא כר"ש דבעינן כזית בכל האיסורים והוא דגרסינן ביומא (דף ס"ג) ירצה לקרבן אשה לה' אלו אישים מנין שלא יקדישנו מחוסר זמן ת"ל קרבן לה' לרבות שעיר המשתלח ופריך הגמ' טעמא דרבי רחמנא הא לא, רבי רחמנא ה"א שעיר המשתלח קדוש במחוסר זמן והא אין הגורל קובע אלא בראוי לשם ומשני הגמ' ע"ז שלשה תירוצים רב יוסף משני הא מני חנן המצרי היא דתניא חנן המצרי אומר אפי' דם בכוס מביא חבירו ומזוויג לי' אימור דשמעת לי' לחנן המצרי דל"ל דחויין דלית לי' הגרלה מי שמעת ליה דילמא מייתי ומגריל אלא אמר ר"י הא מני ר' שמעון היא דתניא ר"ש אומר מת אחד מהם מביא חבירו שלא בהגרלה רבינא אמר כגון שהומם וחיללו על אחר ומנא תימרא דפסיל בי' מומא דתניא ואשה לא תתנו מהם אלו החלבים כו' לה' לרבות שעיר המשתלח כו' רבא אמר כגון שהי' לו חולה בתוך ביתו ושחט אמו ביוה"כ וכי האי גוונא מי אסור הא לאו שחיטה היא הא אמרי במערבא דחייתו לצוק זו היא שחיטתו:
ולכאורה ק"ל לר' עקיבא אמאי איצטריך קרא דלה' למעוטי מחוסר זמן ת"ל דאין הגורל קובע דלר"ע לשיטתו נסתרה הנך שלשה תירוצים דהגמ' דכתירוץ ר"י דמשני דאיצטריך קרא היכא דמת שעיר המשתלח ליכא לשנויי לדידי' לפי מה דאיתא לעיל (דף מ') ת"ש שאלו תלמידיו את ר"ע עלה בשמאל מהו שיחזיר לימין אמר להם אל תתנו מקום כו' טעמא דאל תתנו כו' הא לא"ה מהדרינן ליה והא אמרת הגרלה מעכבא כו' אמר רבא ה"ק עלה הגורל בשמאל מהו שיחזירו לו ולשעירו לימין א"ל אל תתנו מקום כו' וכתבו התוס' שם בד"ה כיון ולא בעי לאוקמא לר"ע כר"ש דס"ל דהגרלה לא מעכבא כיון דר' יהודה ור' נחמי' נמי היו תלמדיו כדאיתא ביבמות (דף ס"ב) עכ"ל [רק דהגמ' רוצה להוכיח מדר' עקיבא דר' יהודה סובר דהגרלה אינה מעכבא אבל לפי מה דמסיק הגמרא דאף לר' יהודה ג"כ הגרלה מעכבא א"כ בודאי סובר ר"ע ג"כ דהגרלה מעכבא] אלמא דר"ע סובר דהגרלה מעכבא דלא כר"ש וא"כ הא ליכא לשנויי לדידי' דאיצטריך קרא היכא דמת השעיר המשתלח כיון דאף אם מת השעיר אעפ"כ אם מייתי אחר צריך להגריל כיון דהגרלה מעכבא ואם כן עדיין תקשה הא בלא"ה ידעינן משום דאין הגורל קובע:
ועוד לפי מה דמבואר בפסחים (דף צ"ו) אמר ר"י שמעתי שתמורת הפסח קריבה ותמורת הפסח אינה קריבה ואין לי לפרש אמר ר"ע אני אפרש הפסח שנמצא קודם שחיטת הפסח ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו שלמים וכן תמורתו אחר שחיטת הפסח קרב שלמים וכן תמורתו ומפרש רש"י ותוס' דאפילו לרב דס"ל דבעלי חיים אינן נדחין מ"מ אם נמצא קודם שחיטת הפסח ירעה משום דדחיא בידים אמנם הרמב"ם (בפ"ד מה' ק"פ הל' ו') כתב מי שאבד פסחו ומצאו אחר שהפריש פסח אחר והרי שניהם עומדים יקריב איזה מהם שירצה לשם פסח והשני יקריב שלמים כו' והשיג עליו הראב"ד זה שיבוש אלא ירעה עד שיסתאב ויביא בדמיו שלמים כמבואר במשנה הנ"ל ועי' בכ"מ ובלח"מ שהאריכו בישוב שיטת הרמב"ם ותורף דבריהם הוא דהרמב"ם לא ס"ל חילוקו של התוס' בין היכא דדחיא בידים או לא רק דהרמב"ם ס"ל דטעמא דר"ע דס"ל דאם נמצא קודם שחיטת הפסח ירעה הוא משום דס"ל דבעלי חיים נדחין אבל הרמב"ם לשיטתו שפסק (בפ"ג מה' פסולי המוקדשין ובפ' ט"ו מה' קרבנות) דאין דיחוי לבעלי חיים לכך פסק דאפילו נמצא קודם שחיטת הפסח יקריב איזה מהם שירצה לשם פסח והשני יקריב שלמים וא"כ לפי שיטת הרמב"ם מוכח דר"ע סובר דבעלי חיים נדחין וא"כ הא ליכא לשנויי לר' עקיבא דאיצטריך קרא דלה' היכא דמת השעיר המשתלח דהא כיון דמת השעיר המשתלח א"כ הא נדחה הך שעיר של שם ג"כ מהקרבה כיון דס"ל דבע"ח נדחין [ועיין ביומא (דף ס"ד)] וא"כ הא צריך להביא זוג אחר ולהגריל:
ואף לשיטת רש"י ותוס' דחילקו דהא דס"ל לר' עקיבא ירעה הוא רק משום דדחיא בידים אבל היכא דלא דחיא בידים י"ל דס"ל לר"ע דבע"ח אינן נדחין אעפ"כ לפי מה דמבואר בצל"ח בפסחים שם דסברתם הוא רק לר' זירא דס"ל דקודם חצות ולאחר חצות שנינו אבל לרבה דס"ל דקודם שחיטה ולאחר שחיטה שנינו לא מיקרי הראשון דחיא בידים דכיון דנמצא הראשון לאחר חצות א"כ כשהגיע חצות אתחזי השני שהרי כבר מופרש ועומד לפנינו וחזי להקרבה נמצא שזה השני הוא ראשון לשעה הראוי להקרבה והוא אתחזי קודם שאתחזי הראשון שהראשון לא אתחזי עד שנמצא בזה בין לרבנן ובין לר"י דפליגי ביומא (דף ס"ד) איזה יקריב ראשון מצוה בשני שהוא ראשון דאתחזי וכיון שמצוה בשני אז לא מיקרי הראשון דחיא בידים אף שיקריב השני לפי שהדין כן עיי"ש שהאריך בזה וא"כ הא מוכח אליבא דרבה דר"ע דס"ל דאם נמצא קודם שחיטת הפסח ירעה הוא משום דס"ל דבע"ח נדחין אף היכא דלא דחיא בידים וא"כ הא ליכא לשנויי אליבי' דר"ע דאיצטריך קרא דלה' היכא דמת השעיר המשתלח כיון דס"ל דבע"ח נדחין כמו שביארתי:
ו וכן תירוצו דרבינא דמשני דאיצטריך קרא דלה' כגון שהומם וחיללו על אחר ליכא לשנויי אליביה דר"ע דהנה הגמ' קאמר שם ואיצטריך למיכתב בעל מום ואיצטריך למיכתב מחוסר זמן דאי כתב רחמנא מחוסר זמן משום דלא מטי זמניה אבל בעל מום דמטי זמניה אימא לא כו' והקשה הגר"ע בדו"ח דעדיין קשה דל"ל קרא לפסול בע"מ הא מהך קרא דמחוסר זמן ממילא ידעינן דמום פוסל דהא ליכא לאשכוחי אלא בהומם וחיללו (וכן הקשה התו"י] ותי' דבאמת איכא לאשכוחי נמי בטרפה דטרפה פסול דיעמד חי כתיב וטרפה אינה חיה וכמבואר ברמב"ם (בפ"ד מה' עבודת יוה"כ ה"ח) ורבינא דנקט הומם כיון דבאמת גם מום פוסל:
ולכאורה קשה לפי מה דמבואר בתוס' חולין (דף י"א) אהא דקאמר רבינא אתיא מע"ז דאמר רחמנא ועשיתם לו כאשר זמם וליחוש דילמא הך דאסהידו ביה טרפה הוי והקשו התוס' דילמא חובשין אותו י"ב חודש ואם יחיה לאו טרפה הוא י"ל דשמא קסבר טרפה חיה וא"כ כיון דרבינא סובר דטרפה חיה א"כ הא ליכא לשנויי לדידיה דאיצטריך קרא למעוטי מחוסר זמן היכא דנטרף השעיר המשתלח דהא לרבינא דס"ל טרפה חיה א"כ היכא דנטרף לאחר הגרלה שפיר חזי להקרבה דיעמד חי קרינן בי' ז"א לפי מה דמבואר בתוס' חולין (דף ק"מ) דהקשו על הא דקאמר הגמ' טרפות מחיות נפקא הניחא למ"ד טרפה חיה אלא למ"ד טרפה אינה חיה כו' הרי מבואר דלמ"ד טרפה חיה ליכא למעט מחי טרפה ובמס' עו"ג (דף ה') איתא דמחוסר אבר פסול לב"נ לקרבן מדכתיב מכל החי ופריך ההוא מבעיא ליה למעוטי טרפה ומשני טרפה מלהחיות זרע נפקא ופריך הניחא למ"ד טרפה אינו יולדת אלא למ"ד טרפה יולדת מאי איכא למימר והרי הך מ"ד דס"ל דיולדות כ"ש דס"ל דחיה ואפ"ה פריך הגמ' לדידי' דילמא בא הך מכל החי למעט טרפה ותירצו דהיכא דהפסוק הוי מיותר נוכל למעט טרפה גם למ"ד טרפה חיה דמ"מ אינו חי זמן מרובה ורק היכא דאינו מיותר דאיצטריך לדרשא אחרינא תלוי בהך פלוגתא דלמ"ד אינה חיה נוכל למעט מיני' טריפה ממשמעותא דקרא ולמ"ד ט"ח לא ממעטינן עוד תי' דיש לחלק בין חי לחיות וא"כ א"ש דלהך תירוצא דהתוס' חולין (דף יא) הנ"ל דרבינא קסבר טרפה חיה י"ל דס"ל כהך תירוצא דמחלקינן בין חי לחיות וא"כ הא אף אי טרפה חיה מ"מ פסול בשעיר המשתלח אם נטרף אחר הגרלה משום דיעמד חי כתיב ומאי ממעטינן טרפה אף אי טרפה חיה משום דמ"מ אינו חי זמן מרובה ולתי' הראשון שבתוס' דלא מחלקי בין חי לחיות י"ל דס"ל כתי' השני שבתוס' (דף י"א) הנ"ל דבאמת קסבר רבינא דטרפה אינה חיה והוכחת רבינא דאזלינן בתר רובא הוא משום דאל"כ הא צריכין לחוש דלמא נעשה טרפה הך דאסהידו ביה בסוף י"ב חודש: ובזה ניחא לי הא דמיאן רבא בתירוצו דרבינא אף דבתמורה (דף ו') משני רבא על הא דפריך הגמרא דל"ל קרא למעוטי בע"מ כתי' רבינא כגון שהומם אבל לפי מה שביארתי ניחא דרבא לשיטתו אזיל דס"ל טרפה חיה כדאיתא בנדה (דף כ"ג) אמר רבא המפלת ושטו נקוב אמו טמאה לידה ומפרש רש"י ותוס' משום דסבירא ליה טרפה חיה עי"ש [ועי' בתוס' פ"ק דתמורה ובסנהדרין (דף ע"ח) ובמנחות (דף נ"ח]] וא"כ א"ש דלרבא לשיטתו ליכא לשנויי כגון שהומם כתי' רבינא דא"כ הדרא קושייתן לדוכתיה דל"ל קרא דמום פוסל בשעיר המשתלח דלרבא ליכא לשנויי דמשכחת לה כגון שנטרף השעיר אחר הגרלה דהא לרבא לשיטתו דס"ל ט"ח א"כ היכא דנטרף השעיר לאחר הגרלה שפיר חזי להקרבה דיעמד חי קרינן בי' כיון דט"ח כמבואר בתוס' חולין (ד' ק"מ) הנ"ל בתי' הראשון דלמ"ד דט"ח ליכא למעט מכל החי טרפה היכא דהקרא אינו מיותר והכא ג"כ הקרא דיעמד חי אינו מיותר דהא איצטריך להא דדרשינן ביומא (דף מ') יעמד חי לפני ה' לכפר עליו עד מתי זקוק לעמוד חי עד שעת מתן דמים של חבירו ועי"ש ברש"י ד"ה יעמד חי וגם בתוספתא דרש להך קרא יעמד חי מה ת"ל לפי שנאמר לשלח אותו לעזאזל המדברה שילוחו למיתה יכול שילוחו לחיים ת"ל יעמד חי לפני ה' כיצד יעמידנו לפני ה' וימיתנו בצוק לכך הוצרך רבא לשנויי בשנויא אחריתי:
אמנם עדיין קשה דהיכא מצינו לשנויי דמשכחת לה כשנטרף אחר הגרלה דא"כ תקשה הא בזה לא מהני חילול כלל דהא אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים כמבואר במשנה דתמורה (דף ל') כל הקדשים שנעשו טרפה אין פודין אותן שאין פודין קדשים להאכילן לכלבים וע"כ צ"ל דרבינא סובר כהנך תנאי דס"ל בתמורה דף ל"א (דף ט"ו) דפודין את הקדשים להאכילן לכלבים עי"ש ועי' ברש"י שם:
ובזה ניחא ג"כ הא, דמיאן רבא בתירוצו דרבינא משום דרבא לשיטתו אזיל דאיתא בב"ק (דף נ"ג) אמר רבא שור ואדם שדחפו לבור כו' לענין כלים ושור פסולי המוקדשין אדם ושור חייב ובור פטור מ"ט א"ק והמת יהיה לו כו' וכתבו התוס' שם בד"ה לענין כשנפדו מיירי דאי לא נפדו אדם ושור נמי פטורין מדכתיב רעהו ותימא דבבור אמאי פטור כשנפדו והא הוי המיתה שלו למ"ד פודין את הקדשים להאכילן לכלבים כו' ושמא רבא כרב יוסף סבירא לי' עכ"ל אלמא דרבא סובר דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים וא"כ הא לרבא ליכא לשנויי כתי' רבינא דא"כ קשה ל"ל קרא דמום פוסל דליכא לשנויי דמשכחת לה כגון שנטרף אחר הגרלה דבזה הא לא מהני ליה חילול כלל אליבי' דרבא דסובר דאין פודין:
וא"כ לפ"ז הא לר"ע לשיטתו ליכא לשנויי כתי' דרבינא לפי מה דמבואר בתוס' זבחים (דף ע') בד"ה ובטרפה דהקשו דבבכורות (דף ל"ג) מתיר ר' עקיבא בכור אפילו לעו"ג ולקמן (דף ק"ג) אמר ר"ע מדבריהם למדנו שהמפשיט את הבכור ונמצא טרפה שיאותו הכהנים בעורו משמע דווקא בעורו אבל בבשרו לא דאסור להאכילו לחיות ולעו"ג ותי' דמידי דלא חזי לישראל אסור להאכילן לכלבים אבל מידי דחזי לישראל כיון שנפדו שרי ליתן לכלבים וה"ט דדרשינן ואכלת ולא לכלבים כלומר דבר שאין עומד אלא לכלבים אבל היכא דחזי לדידי' אישתרי לגמרי דאיתקש לצבי ואיל עכ"ל וכן מבואר בתוס' פסחים (דף כ"ט) בד"ה אין פודין עיי"ש אלמא דר"ע סובר דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים וא"כ הא לא מצי ר"ע לתרץ כתירוץ רבינא כגון שהומם דא"כ קשה ל"ל קרא דמום פוסל דליכא לשנויי דמשכחת לה כגון שנטרף אחר הגרלה דבזה הא לא מהני חילול כלל אליבי' דר' עקיבא דס"ל דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים:
ז וכן כתירוצא דרבא דמשני דמשכחת לה כגון ששחט אמו ביוה"כ ליכא לשנויי אליבא דר"ע דהנה הגמ' פריך שם לרבא וכי האי גוונא הא לאו שחיטה היא הא אמרי' במערבא דחייתו לצוק זו היא שחיטתו והנה הך תירוצא דהגמ' דחייתו לצוק הוי שחיטתו אינו שייך רק לר"מ דס"ל בחולין (דף פ"ה) דהשוחט ונמצאת טרפה חייב בכיסוי דאף דהשחיטה לא התירה באכילה ג"כ הוי שחיטה אלמא דלא בעינן שהשחיטה יהא מתיר באכילה רק דבעינן שיהא שם שחיטה עלה דהא השוחט ונתנבלה בידו פטור מלכסות אף לר"מ שפיר משני הגמר' דדחייתו לצוק הוי שחיטתו וא"כ כיון דשם שחיטה עלה אף דחייתו לצוק אינו מתירו באכילה אעפ"כ הא לר"מ אף היכא דאינו מתירו באכילה ג"כ הוי שחיטה וחייב משום או"ב אבל לר"ש דס"ל שם דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה לא שייך תי' זה דאף דדחייתו לצוק הוי שחיטתו אעפ"כ כיון דדחייתו לצוק אינו מתירו באכילה הא הוי שחיטה שאינה ראויה דהא לא עדיף דחייתו לצוק משחיטת טרפה דאף דשם שחיטה עלה אעפ"כ כיון דאינו מתיר באכילה הוי שחיטה שאינה ראויה א"כ ה"נ הא הוי שחיטה שאינה ראויה ופטור משום אותו ואת בנו [ועי' בחולין (דף פ"א) השוחט פרת חטאת ועגלה ערופה ר"ש פוטר וחכמים מחייבין וע"כ צ"ל דרבא קאי בתירוצו אליבי' דר"מ וכן מבואר בתוספות שם ובת"י וא"כ הא לר"ע ליכא לשנויי בכה"ג דלר"ע מוכח דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה: והא דגרסינן בזבחים (דף ק"ז) והדתנן הזורק מקצת דמים בחוץ חייב מנ"ל נפקא לי' מדתניא דם יחשב לרבות את הזורק דברי ר' ישמעאל ר"ע אומר או זבח לרבות את הזורק כו' ור"ע האי דם יחשב מאי עביד לי' לרבות שחיטת העוף ור"י נפקא לי' מאו אשר ישחט ור' עקיבא אמר לך ההוא מבעי לי' על השוחט הוא חייב ולא על המולק וק"ל דהאיך מצינן לאוקמא לר' עקיבא הקרא למעוטי מולק הא איתא בחולין (דף י"ז) כי ירחק ממך המקום כו' וזבחת ר"ע אומר לא בא הכתוב אלא לאסור להן בשר נחירה שבתחלה הותר להן בשר נחירה משנכנסו לארץ נאסר להן כו' וכיון דעיקר קרא דשחוטי חוץ נאמר במשכן שהיה במדבר דכתיב אל פתח אהל מועד לא הביאו וא"כ כיון דלר"ע היה מותרין בבשר נחירה במדבר א"כ אף אם נימא דיש שחיטה לעוף מה"ת מ"מ לא עדיף מבהמה שהיא מותרת בנחירה ולמה פטור המולק דהא נחירתו זו היא שחיטתו ומה חילוק איכא בין שחיטה למליקה כיון דמליקה הוא ג"כ שחיטה:
וע"כ צ"ל דר"ע יסבור כר"ש דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה וא"כ א"ש דלכך פטור במליקה משום דהא קיי"ל כיצד סדר מליקה חותך שדרה ומפרקת עד שמגיע לסימנים [ועיין בזבחים (דף ס"ד) ובחולין דף כ')] וא"כ הא מיד נשתבר לה שדרה ומפרקת הויא לה טרפה ועיין בחולין (דף כ"ח) נהי נמי דכי תבר לה שדרה ומפרקת ה"ל טרפה]וא"כ הא אם מלק אח"כ בסימנים נהי נמי דמליקתו הויא שחיטתו מ"מ הא הוי שחיטה שאינה ראויה דהא כבר נעשית טרפה מקודם ולאו שמה שחיטה לכך פטור וא"ל הא אמרינן בחולין (דף פ"ה) דטעמא דר"מ דס"ל דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה דיליף משחוטי חוץ ור"ש ס"ל דאין דנין חולין מקדשים וא"כ איך אפשר לומר דבשחוטי חוץ גופייהו פטור במליקה משום שחיטה שאינה ראויה דהא כל שחוטי חוץ שחיטה שאינה ראויה היא ז"א דהא מבואר בתוספות ב"ק (דף ע"ב) בד"ה דאי ממאי דחייב רחמנא אחולין בעזרה ואשחוטי חוץ לא מצי למיפרך אי ישנה לשחיטה מתחלה וע"ס מכי שחט בה פורתא אסרה אידך מחתך בעפר בעלמא הוא דכיון דאין שם פסול אחר אלא דשחוטי חוץ לבדו איכא למימר דבהכי חייב רחמנא אבל כשיש פסול אחר עמו אז יש לפטור אפילו למ"ד ישנה לשחיטה מתחלה וע"ס כו' עכ"ל ועיין במהרש"א וא"כ א"ש דאף דחייב רחמנא בשחוטי חוץ הוא דכיון דליכא פסול אחר בשחיטתו רק הפסול דשחוטי חוץ גלי קרא דע"י הפסול דשחוטי חוץ אינו פוטר מהלאו דשחוטי חוץ אבל כשיש פסול אחר לבד שחוטי חוץ כגון דהוי טרפה לא הוה שחיטה ופטור וא"כ הא מוכח לר"ע דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה דא"נ דהוי שחיטה עדיין תקשה דאמאי פוטר על מליקת חוץ דמה בין שחיטה למליקה כיון דשחיטה שאינה ראויה ג"כ הוי שחיטה וא"כ הא לא מצינו לתרוצי לר' עקיבא דאיצטריך קרא למעוטי מחוסר זמן דאו"ב דהא בשעיר המשתלח פטור משום או"ב דאף דחייתו לצוק הוי שחיטה מ"מ הא הוי שחיטה שאינה ראויה וא"כ לר"ע הדרא קושיית הגמר' לדוכתיה דל"ל קרא דלה' למעט דשעיר המשתלח אינו קדוש במחוסר זמן הא בלא"ה ידעינן זה משום דאין הגורל קובע אלא בראוי לשם כיון דלר"ע נסתרה הנך שלשה תירוצים ק דמשני הגמרא. ח והנ"ל ליישב דלעולם י"ל אליבא דר"ע כשינויא דרבא דאיצטריך קרא למעט היכא דהיה לו חולה בתוך ביתו ושחט אמו ביוה"כ וא"ל הא לר"ע לשיטתו מוכח מהא דממעטינן מליקת עוף בחוץ דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה ז"א דמזה אין להוכיח דשחיטה שאינה ראויה ל"ש שחיטה דאיתא בזבחים (דן ס"ט) מלק ונמצא טרפה ר"מ אומר אינו מטמא בבית הבליעה ר' יהודה אומר מטמא ומפרש רש"י דלא מהניא מליקה לטרפה וה"ה נמי דבשחיטת חולין טרפה פליג ר"י וכן איתא להדיא (בפ"א דטהרות מ"א) שחיטתה ומליקתה מטהרות את טרפתה דברי ר"מ ר' יהודה אומר אין מטהרות אלמא דלר"י אף שחיטת עוף ג"כ אינו מטהר טרפתה וא"כ א"ש די"ל דר' עקיבא ס"ל כר"י דשחיטת עוף טרפה אינו מטהרה להוציאה מידי נבלה וא"כ ניחא דלעולם י"ל דר"ע ס"ל דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה כר' מאיר דאף דאין מתירה השחיטה באכילה אעפ"כ כיון דהשחיטה מטהרתה להוציאה מידי נבלה מיקרי שחיטה א"כ כ"ז בבהמה אבל במליקת העוף כיון דמיד כשתבר לה שדרה ומפרקת הוה טרפה א"כ אף אם נימא דמליקתה הוא שחיטתה אעפ"כ הא בעוף אף שחיטת טרפה ג"כ אינו מטהרה להוציאה מידי נבלה וא"כ כיון דהשחיטה לא מהני לה כלל אף לטהרה מידי נבלה לאו שמה שחיטה כלל כמבואר בחולין (דף פ"ה) השוחט ונמצאת טרפה כו' חייב לכסות דברי ר"מ השוחט ונתנבלה בידו פטור מלכסות אלמא אף דר"מ מחייב בכיסוי בשחטה ונמצאת טרפה דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה אף על פי כן בשוחט ונתנבלה בידו ס"ל לר"מ ג"כ דכיון דשחיטתה אינה מטהרה מידי נבלה לא שמה שחיטה כן ה"נ במליקת העוף כיון דשחיטתה אינה מטהר את טרפתה לאו שמה שחיטה לכך פטור במליקת העוף בחוץ:
ט אך לכאורה יש להוכיח דלר"ע לשיטתו מוכח דס"ל כר"מ דאף מליקת טרפה ג"כ מטהרה מטומאתה דהנה הגמ' בזבחים (דף ס"ט) הנ"ל מפ' טעמא דר"מ דס"ל דמליקה מטהר טרפתה דכתיב זאת תורת הבהמה והעוף וכו באיזה תורה שותה בהמה לעוף ועוף לבהמה כו' אלא לומר לך מה בהמה דבר שמכשירה לאכילה מטהר טרפתה מטומאתה אף עוף דבר שמכשירו באכילה מטהר טרפתו טומאתו ור"י מ"ט קרא אשכח וקדרש נבלה טריפה כו' אלא להביא טרפה ששחטה שמטמאה והנה צריכין להבין לר"י אף דיליף מן הקרא דנבלה וטרפה דטרפה, ששחטה מטמא אף על פי כן מאי עביד בהך קרא דזאת תורת הבהמה והעוף דמזה הא מוכח להיפוך דשחיטת טרפה מטהרה מטומאתה:
אך י"ל דהא התוספות שם בד"ה וכי הקשו אהא דיליף ר"מ מזאת תורת הבהמה והעוף דשחיטת טרפה מטהר מטומאתה הא האי קרא איצטריך להא דדרשינן בחולין (דף כ"ז) מה בהמה בשחיטה אף עוף בשחיטה וי"ל דכל מילי דרשינן דהיקשא הוא ואין היקש למחצה וא"כ א"ש כיון דהקרא דזאת תורת הבהמה והעוף אינו מיותר דהא איצטריך להורות דיש שחיטה לעוף מה"ת רק דמצד אין היקש למחצה יליף ר"מ מזה דשחיטתה מטהר טרפתה וא"כ כיון דלר"י מוכח מקרא דנבילה וטרפה דטרפה ששחטה מטמאה א"כ הא לא שייך לומר אין היקש למחצה כיון דגלי קרא דלענין זה לא ילפינן עוף מבהמה א"כ כ"ז לר"י אבל לר"ע הא לדידי' לא איצטריך כלל הקרא דזאת תורת הבהמה להורות דיש שחיטה לעוף מה"ת דלדידי' בלא"ה מוכח דיש שחיטה לעוף מה"ת לפי מה דמבואר בכו"פ (ריש ה' שחיטה) ליישב דברי הרמב"ם (בפ"א מה' שחיטה) שכתב לימוד על שחיטת עוף מהתורה שהרי בעוף הוא אומר אשר יצוד ציד חיה או עוף ושפך את דמו מלמד ששפיכת דם עוף כדם חיה עכ"ל ותמה עליו הכ"מ הא אדרבה בחולין (דף כ"ז) ילפינן מזה הפסוק דאין שחיטה לעוף מה"ת דכתיב ושפך את דמו בשפיכה בעלמא סגי ותי' דודאי בקרא כתיב כי יצוד ציד חיה או עוף פתח ברבים וסיים ביחיד ושפך את דמו ולא את דמם לשון רבים וצ"ל או כמ"ש ושפך היינו שפיכה בעלמא בלא שחיטה וזהו רק בעוף ולכך כתיב דמו או להיפוך הכתוב דבר בלשון יחיד להורות דחיה ועוף כחדא הם וכאילו מין אחד הם לשחיטה ושניהם צריכין שחיטה ואי אמרינן כר"ע דבמדבר הותר נחירה ל"ל פי' הראשון דבא ללמוד דסגי בשפיכה הא אז במדבר פשיטא דהכל היו בשפיכה ואין שפיכה דיוק כלל וע"כ צ"ל כפי' השני להורות דשוים הם לעולם הן במדבר הן אח"כ או שניהם בשפיכה או שניהם בשחיטה מבלי הבדל וא"כ א"ש כיון דאנן קיי"ל דבשר נחירה מותר במדבר שפיר הוכיח הרמב"ם מהא דושפך את דמו דיש שחיטה לעוף מה"ת עיי"ש:
וא"כ כיון דלר"ע לשיטתו דס"ל בחולין (דף י"ז) דבשר נחירה מותר במדבר וא"כ הא לדידי' מיותר הקרא דזאת תורת הבהמה דהא להורות דיש שחיטה לעוף מה"ת לא איצטריך כיון דלדידי' מוכח בלא"ה דיש שחיטה לעוף מה"ת מהקרא דושפך וע"כ דהקרא אתי להורות דשחיטת טרפה מטהרה מטומאתה והאיך יכולין לשנויי דר"ע סובר כר"י דשחיטת עוף טרפה אינו מטהרה מטומאתה ודוחק לומר דנוקמא האי קרא דאתא לכדר"א להורות דשחיטה מן הצואר ז"א דהא אנן קיי"ל דשחיטה מן הצואר הוא הלכה למשה מסיני כמבואר ברמב"ם (בפ"א מה' שחיטה ה"ז) זביחה זו האמורה בתורה סתם צריך לפרש אותה ולידע באיזה מקום מן הבהמה שוחטין וכמה שיעור השחיטה כו' ועל כל הדברים האלה צונו בתורה ואמר וזבחת כו' כאשר צויתיך שכל הדברים האלו על פה צוה בהן כו' ועיין בלח"מ שמפ' שהרמב"ם לא יליף מכאשר צויתיך רק לענין מקום השחיטה ולשיעור השחיטה אבל עיקר שחיטה בחי' ועוף צריכין למילף מקראי וא"כ הא לא איצטריך קרא ע"ז כיון דמהלכה למשה מסיני ידעינן לה:
וע"כ צ"ל דלר"ע ג"כ אינו מיותר הקרא דזאת תורת הבהמה דאיצטריך לחייב מלקות בנבלת בהמה על שתייתו כמו שביארתי לעיל מע' י' אות ז' [וכיון דהקרא אינו מיותר א"כ הא שוב מצינן למילף אליביה דר"ע דאין שחיטת טרפה מטהרה מטומאתה מהקרא דנבלה וטרפה וא"כ א"ש דלעולם יכולין לשנויי לר' עקיבא כרבא דאיצטריך קרא להיכא שהיה לו חולה בתוך ביתו ושחט אמו ביוה"כ וא"ל הא לר"ע מוכח מהא דפטר רחמנא מולק עוף בחוץ דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה ז"א דהתם לאו שחיטה היא כלל משום דלא מהני' שחיטתה לטהרה מידי נבלה אבל בעלמא יש לומר דר"ע ס"ל דשחיטה שא"ר שמה שחיטה וא"כ הא מוכח לר"ע לשיטתו דבעינן כזית בכל האיסורים דא"נ דכ"ש למלקות א"כ הא לא איצטריך קרא לחייב מלקות בנבלת בהמה על שתייתו דבלא"ה ידעינן דהא כל עיקר דאיצטריך קרא לחייב על שתייתו הוא משום דבלא"ה ה"א דפטור משום דהוי שלא כדרך אכילתן כמבואר בפסחים (ד' כ"ד) והשתא א"נ דכ"ש למכות א"כ הא ה"ה דחייב אף בשלא כדרך אכילתן כמבואר במהרש"ל בשבועות (ד' כ"ג הנ"ל) וא"כ קשה ל"ל קרא דזאת תורת הבהמה לחייב בנבלת בהמה על שתייתו הא בלא"ה ידעינן דחייב כיון דשלא כד"א גם כן חייב וע"כ דבכל איסורים שבתורה בעינן דווקא כזית דהוי דרך אכילה אבל בשלא כד"א פטור וא"כ א"ש הא דאיצטריך קרא לחייב בנבלת בהמה על שתייתו א"כ הא מוכח לר"ע דלא כר"ש דס"ל דכ"ש למכות:
י אמנם אי משום הא לא איריא דעדיין י"ל כר"ש דכ"ש למכות וא"ל דא"כ הא מוכח דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה א"כ הא נסתרה תי' רבא ואם כן הדרא קושיית הגמ' לדוכתיה דל"ל קרא דלה' למעט דהמשתלח פסול במח"ז ת"ל דאין הגורל קובע אלא בראוי לשם זה אינו דהנה לכאורה קשה לי מאי פריך הגמרא הא שפיר איצטריך קרא משום דנ"מ לכה"ג דהנה נחקור האיך הדין אם נתערב שעיר שהוא ספק מחוסר זמן עם עוד אחד שהוא בוודאי אינו מחוסר זמן אם מותרין להקרבה והנ"ל פשוט דמותרין בהקרבה לשיטת הר"ת במסכת ביצה (דף ג') אהא דתניא וספיקא אסורה ואם נתערבה באלף כולן אסורות ומפרש הר"ת דהך אם נתערבה באלף קאי על וודאי טרפה אבל ספק טרפה שנתערבה מותרין אף בלא ביטול מטעם ספק ספיקא ספק דילמא הביצה אינה טרפה ואף אם היא טרפה דילמא זה הביצה שהוא לוקח היא מן הכשרות דספק אחד בגופו וספק אחד בתערובות הוי ספק ספיקא ועי' בכו"פ (סי' ק"י ס"ק ל') הביא שיטת בעל התרומות שהסכים לחד תי' הרשב"א דאפילו ספק תערובות חד בחד מיקרי ג"כ ספק ספיקא לדעת הר"ת וא"כ ה"נ יש להתיר ליקח אחד מהם ולהקריבו מטעם ס"ס ספק דילמא לאו מחוסר זמן הוא זה השעיר הספק ואף אם הוא מחוסר זמן דילמא זה השעיר שהוא לוקח הוא האינו מחוסר זמן וא"כ כיון דאיכא ס"ס מותר בהקרבה:
אמנם להקריב שני השעירים בבת אחת חדא לה' וחדא לשעיר המשתלח נ"ל ברור דאסור להקריב תרווייהו דהא ידעינן בוודאי שאחד מהם הוא ספק מחוסר זמן ופסול להקרבה ודמיא להא דמבואר בפסחים (דף י') שני שבילין אחד טמא ואחד טהור והלך באחד מהם ועשה טהרות ובא חבירו והלך בשני ועשה טהרות ר"י אומר אם נשאלו זה בפ"ע וזה בפ"ע טהורים שניהם בב"א טמאים אלמא אף דכל אחד טהור מספיקא משום דמוקמינן אותו אחזקת טהרה אעפ"כ שניהם בב"א טמאים משום דידעינן שיש אחד מהם שהוא ודאי טמא כן ה"נ אף שכל שעיר בפ"ע מותר להקריבו מטעם ס"ס אעפ"כ האיך מותר להעמיד שניהם ולהגריל הא ידעינן בודאי שיש כאן אחד מהם ספק מחוסר זמן אשר הוא פסול להקרבה וא"כ אסור להעמיד שניהם ולהגריל וא"ל הא מבואר בתוספות (שם) ד"ה בבת אחת טמאים נראה דהיינו מדרבנן אבל מדאו' אפילו בב"א טהורים לא דמי לנידון דידן דשאני התם גבי שני שבילין שהכח המטהרם הוא מחמת החזקת טהרה של הנידון, אבל לא משום דתלינן שהאחר הלך בהשביל הטמא דהא באדם אחד שהלך בשני שבילין ג"כ טהור משום דמוקמינן ליה אחזקת טהרה רק דבהלכו שניהם ביחד כיון דיש כאן אחד בוודאי טמא האיך נוכל לטהרם ע"ז אמרינן דמדאורייתא כיון דכל אחד בפ"ע טהור מצד החזקת טהרה שלו אף בהסתפחם יחד לא נגרע ואנו דנין על כ"א בפ"ע אף דיש כאן אחד וודאי טמא לא איכפת לן מה שבעצם הוא סתרי אהדדי משום דאנו דנין על כל אחד בפ"ע והנידון בפ"ע הוא טהור מדאורייתא:
אבל בנ"ד כיון דכל ההיתר הוא דווקא מכח התערובות דהא אם היה עומד לפנינו שעיר אחד שהיה ספק מחוסר זמן היה פסול להקרבה והא דמכשרינן לאחד מהם בתערובות הוא משום דתלינן דהאידך הוא הפסול והך שעיר הוא הכשר א"כ הא בהסתפחם יחד בטל כח המתיר ממ"נ דאם תדון על שני השעירים כאחד הא בב"א אסורין בהקרבה משום דיש כאן אחד מהם בוודאי פסול ואם תדון על כל שעיר בפ"ע הא כל שעיר בפ"ע זולת התערובות פסול להקרבה משום ס' מחוסר זמן לכך בזה אסור מדאורייתא להקריב שניהם בב"א וא"כ אם נתערב שעיר שהוא ס' מחוסר זמן עם עוד שעיר שאינו מחוסר זמן אסור להעמיד שניהם בב"א ולהגריל עליהם אחד לה' ואחד לעזאזל משום דהא ידעינן דאחד מהם הוי ספק פסול מדאורייתא:
אמנם זהו דווקא א"נ דמחוסר זמן פסול בשעיר המשתלח אבל א"נ דבעצם כשר השעיר המשתלח אף אם הוא מחוסר זמן והא דאין יכולין להעמיד שעיר אחד מחוסר זמן ולהגריל משום דאין הגורל קובע אלא בראוי לשם פי' דבשעה שמגריל בעינן שכל אחד מהשעירים יהא ראוי לה' שאם יעלה עליו הגורל דלה' יהיה ג"כ כשר אבל אם שעיר אחד מחוסר זמן כיון דאם היה עולה עליו הגורל דלה' היה פסול להקרבה רק דאירע במקרה שעלה עליו הגורל דלעזאזל פסול ההגרלה ואין הגורל קובע וא"כ כיון דלא בעינן שיהיו שני השעירים המשתלח ושל שם ראויין להקרבה רק דבעינן שכל אחד מהם יהיה ראוי להקרבה אם יפול עליו לשם א"כ הא אם נתערב ס' מחוסר זמן עם עוד אחד שאינו מחוסר זמן יכול להעמיד שניהם ולהגריל משום דבזה אף בהסתפחם יחד ואנו דנין על שניהם בב"א אינו בטל כח המתיר משום דכל אחד מהשעירים ראוי לה' משום ספק ספיקא דילמא הך ספק לאו מחוסר זמן הוא ואפילו את"ל דהוא מחוסר זמן אעפ"כ דילמא הך שעיר שעלה עליו הגורל דלה' לא זהו המחוסר זמן ואידך השעיר שעלה עליו הגורל דלעזאזל הוא המחוסר זמן וכיון דכל אחד מהשעירים ראוי לה' אם יעלה עליו הגורל דלה' א"כ הא מותר להעמיד שניהם בב"א ולהגריל והגורל קובע עליהם משום דכל אחד מהם הא ראוי לה' מטעם ס"ס:
והשתא מאי פריך הגמ' דל"ל קרא דלה' לפסול בשעיר המשתלח מחוסר זמן ת"ל דאין הגורל קובע אלא בראוי לשם הא שפיר איצטריך הקרא דלה' משום דנ"מ לכה"ג אם נתערב ס' מחוסר זמן עם עוד שעיר שאינו מחוסר זמן דאי הוי ממעטינן מחו"ז בהמשתלח משום דאין הגורל קובע א"כ כיון דבאמת לא בעינן רק שיהיה אחד מהם לאו מחוסר זמן רק דבעינן שיהיה כל אחד מהם ראוי להקרבה א"כ הא בזה כל אחד מהם ראוי להקרבה ויכול להעמיד שניהם ולהגריל אבל השתא דכתיב קרא דלה' והוי פסול בעצם בהמשתלח אם הוא מחוסר זמן ובעינן שיהיו שניהם באמת ראויין להקרבה אסור להעמיד שניהם להגריל כנ"ל ומאי פריך הגמ':
יא והנ"ל ליישב די"ל דמוכח מזה כשיטת הרמב"ם דספק מותר מה"ת וא"כ א"ש דל"ל דאיצטריך קרא דלה' לאסור ספק מח"ז אם נתערב עם עוד אחד שאינו מחו"ז דהא אף השתא דכתיב קרא דלה' ג"כ שרי מספיקא להקריב הס' מחו"ז וא"ל הא עדיין משכחת לה נ"מ בכה"ג אם נתערב שעיר שהוא מחוסר זמן עם עוד שעיר שאינו מחוסר זמן ואח"כ פירש שעיר אחד מהתערובות ונתערב עם עוד שעיר שאינו מחו"ז דבזה שרי ג"כ כ"א בהקרבה מטעם ס"ס דילמא הך שעיר שפירש מהתערובות לאו מח"ז הוא ואף אם הוא מחו"ז אעפ"כ דילמא זה השעיר לאו הך שפירש מהתערובות ואידך השעיר הוא שפירש מהתערובות דבזה הא אף להרמב"ם אסור מספיקא להקריב שניהם בב"א משום דהוי איקבע איסורא דבזה אף הרמב"ם מודה דאסור מדאורייתא כמבואר באחרונים ז"א דהא לא הוי איקבע איסורא רק בהתערובות הראשון דיש בו אחד שהוא וודאי איסור אבל בהתערובות השניה הא אין כאן איקבע איסורא דהא הך שעיר שפירש ג"כ לא הוי אלא ספק וא"כ אף דפירש ממקום שאיקבע איסורא אעפ"כ כיון דהשתא שפירש ונתערב עם עוד אחד היתר וודאי אין כאן שום קביעות איסור ומותרים שניהם בהקרבה מדאורייתא מספיקא וכה"ג מבואר בשב שמעתתא (שמעתא א' פ"א) עיי"ש. אמנם זהו דווקא א"נ דספק מותר מה"ת אבל א"נ דספק אסור מדאורייתא א"כ הא יש לתרץ קושיית הגמרא כמו שביארתי וא"כ עדיין י"ל דס"ל לר"ע כר"מ דשחיטת עוף טרפה מטהרה מטומאתה ואיצטריך ההיקש דזאת תורת הבהמה והעוף לרבות שחיטת עוף טרפה שטהורה מטומאתה ועדיין י"ל כר"ש דכ"ש למכות וא"ל דא"כ מוכח לר"ע דשחיטה שאינה ראויה ל"ש שחיטה וא"כ תקשה דל"ל קרא דלה' דלר"ע לשיטתו הא נסתרה הנך שלשה תירוצים דמתרץ הגמ' ז"א דיש לתרץ על קושיית הגמ' כתירוצי דאיצטריך קרא דלה' משום דנ"מ לכה"ג אם נתערב ס' מחו"ז עם עוד אחד שאינו מחוסר זמן וא"כ הא אינו מוכח לר"ע דבעינן כזית בכל האיסורים רק א"נ דספק מותר מה"ת:
יב והשתא א"ש הא דשאלן ר"ע לר"ג ור"י באיטליז של עימעום דווקא דמזה מוכח דס"ל לר"ג ור"י דספק מותר מה"ת דהנה הבכור שור בחידושיו לכריתות מבאר דלכך הלכו לאיטליז של עימעום דווקא ליקח בהמה משום דס"ל כר"א דס"ל בעו"ג (דף כ"א) דאין לוקחין בהמה לקרבן מעו"ג משום דחיישינן לרביעה ואין לוקחין כ"א מישראל דכל ישראל בחזקת כשרות הם והנה הא דאמרינן כל ישראל בחזקת כשרות היינו בישראלים כשרים מיוחסים אבל ממזרים ונתינין וכדומה לאו חזקתן בכשרות ולכן כשרצו לקנות לקרבן הלכו לאיטליז של עימעום דאמרי' בסוכה (דף נ"א) על אוחזי כלי שיר ומשפחת כו' ומעימעום היו שהיו משיאין לכהונה ופי' רש"י שאנשי אותן העיר היו מיוחסים והם היו רוצים להקריב בהמה זו לשלמים דהבשר נאכל לבעלים לכך הלכו דווקא לאיטליז של עימעום כי היכי דלא ניחוש לרביעה עכ"ל נמצא מבואר דמהליכתן לאיטליז של עימעום מוכח דס"ל כר"א דאין לוקחין בהמה לקרבן מעו"ג משום דחיישינן לרביעה:
והנה הגמרא פריך בעו"ג (דף כ"ד) לר"א דחייש לרביעה מיתיבי ואת הפרות העלו עולה לה' הוראת שעה היתה ה"נ מסתברא דאי לא תימא הכי עולת נקבה מי איכא ומאי קושיא דילמא בבמת יחיד וכדרב אדא ב"א דאמר ר"א ב"א מנין לעולת נקבה שהיא כשרה בבמת יחיד שנאמר ויקח שמואל טלה חלב אחד ויעלהו עולה והנה לכאורה ק"ל לשיטת הרמב"ם דס"ל דספק מותר מה"ת א"כ ל"ל להגמרא לדחוקי דהוראת שעה היתה דזהו דוחק דהא ההוכחה מעולת נקבה דחה הגמרא דבבמת יחיד כשר עולת נקבה הא י"ל בפשיטות דהא דאוסר ר"א ליקח בהמה לקרבן משום דחייש לרביעה אף דלא הוי, אלא ספק, אם נרבע אי לא וספק מותר מה"ת אעפ"כ הא מדרבנן אסור מספיקא לכך אסור ליקח לקרבן א"כ הא זהו השתא אבל בימי הנביאים י"ל דעדיין לא גזרו לאסור הספיקות לכך כיון דלא הוי אלא ספק אם נרבע או לא דשרי מה"ת שפיר יכול להקריבו:
אך י"ל דהגמרא פריך שפיר לר"א לשיטתו לפי מה דמבואר באחרונים שהקשו לדעת הרמב"ם האיך יתכן אשם תלוי ולכך העלו דזה תליא בהמחלוקת התנאים אי בעינן באשם תלוי חתיכה אחת מב' חתיכות או לא דלמ"ד דבעינן חתיכה אחת מב' חתיכות ס"ל דספק מותר מה"ת רק דבב' חתיכות דאיקבע איסורא בזה אסור מה"ת לכך חייב באשם תלוי ואידך ס"ל דכל ספיקא אסור מה"ת לכך ס"ל דלא בעינן חתיכה אחת מב' חתיכות והרמב"ם פסק (פ"ח מה' שגגות) כמ"ד דבעינן חתיכה אחת מב' חתיכות לכך ס"ל אי לא איקבע איסורא ספיקו להקל והנה ר"א סובר בכריתות (דף י"ז) דיש אם למסורת דלכך מחייב על חלבו של כוי אשם תלוי הרי דס"ל דלא בעינן ח"א מב' חתיכות א"כ ס"ל דסד"א אסור מה"ת לכך פריך הגמ' שפיר לר"א לשיטתו דחייש לרביעה א"כ הא זהו אסור מדאורייתא א"כ קשה דאמאי העלו הפרות עולה לה' כיון דזהו אסור מדאורייתא אבל א"נ דספק מותר מה"ת יש ליישב בלא"ה כתירוצי:
והשתא א"ש הא דשאלן ר"ע באיטליז של עימעום דווקא דמדהלכו לאיטליז של עימעום דווקא אלמא דס"ל כר"א דחיישינן לרביעה א"כ הא קשה מהא דכתיב ואת הפרות העלו עולה ודחיקא לי' לר"ע לאוקמא דהוראת שעה היתה דזהו דוחק וע"כ דס"ל דספק מותר מה"ת א"כ י"ל דבימי הנביאים עדיין לא גזרו על הספיקות לכך מותרין בהקרבה א"כ הא מוכח דספק מותר מה"ת א"כ הא ליכא לתרץ על קושיית הגמרא דל"ל קרא דלה' ת"ל דאין הגורל קובע אלא בראוי לשם כתירוצי דנ"מ לכה"ג אם נתערב ספק מחוסר זמן עם עוד אחד שאינו מחוסר זמן כיון דספק מותר מה"ת כמו שביארתי א"כ הא קשה לר"ע לשיטתו נסתרה הנך שלשה תירוצים דהגמ' וע"כ דס"ל דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה א"כ מוכח דס"ל דבעינן כזית בכל האיסורים דלא כר"ש דס"ל דכ"ש למכות א"כ הא מיושב קושיית הגמ' אהא דכתיב יקדש להיות כמוה דלא שייך לומר בזה ניתי עשה וידחה ל"ת משום דאפשר לקיים שניהם שיאכל שלא כדרך אכילתן דלענין המצוה הויא אכילה ולענין האיסור אינו עובר עליו א"כ הא ליכא הוכחה דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש א"כ הא מחוייב לשבור עצם שיש בו מוח משום דעשה דוחה ל"ת א"כ הא לא משכחת לה נותר ע"י מעשה א"כ הא שוב מוכח מהא דאיצטריך קרא דוהנותר ממנו עד בוקר לנתק לעשה דלאו שאין בו מעשה היו לוקין עליו כשיטת ר' עקיבא:
יג ובזה נ"ל לבאר הא דגרסינן בקדושין (דף ע"א) גופא אמר ר"י אמר שמואל כל ארצות עיסה לא"י וא"י עיסה לבבל כו' בימי ר' פנחס בקשו לעשות בבל עיסה לא"י אמר להם לעבדיו כשאני אומר שני דברים בבהמ"ד טלוני בעריסה ורוצו כי עייל אמר להם אין שחיטה לעוף מן התורה אדיתבי וקמעייני בה אמר להו כל ארצות עיסה לא"י וא"י עיסה לבבל ומפרש רש"י דלכך אמר להם אין שחיטה לעוף מן התורה משום שהוא דבר תימא להם ולא גילה להם טעמו כדי שיהיו טרודים בסברא הראשונה ולא יחזרו אחר טעם השניה עד שיפטר מהם וצריכין להבין למה בחר להם דווקא האי מימרא דאין שחיטה לעוף מה"ת אטו מי לא איכא כמה מימרות בש"ס דצריכין עיון: אבל לפי מה שביארתי ניחא דמהא דקאמר להם אין שחיטה לעוף מה"ת מוכח האי דינא דא"י עיסה לבבל והוא דהנה הגמרא קאמר שם אמר ר' יוחנן היכלא בידינו היא אבל מה אעשה שהרי גדולי הדור נטמעו בה סבר לה כר' יצחק דאמר ר' יצחק משפחה שנטמעה נטמעה והנה בשו"ת מהר"י מטראני הקשה לשיטת הרמב"ם דס"ל דספק דאורייתא מותר מה"ת א"כ ל"ל קרא דלא יבוא ממזר בקהל ה' להתיר ספק ממזר בבת ישראל כמבואר בקדושין (דף ע"ג) עיי"ש הא בלא"ה ידעינן דשרי מספיקא ותי' דאיצטריך להורות להא דר' יצחק דס"ל דכל משפחה שנטמעה נטמעה אע"ג דיוכל לברר ספיקו אפ"ה אין צריך לברר רק דכיון שנטמעה נטמעה וקשה מנ"ל אע"כ דס"ל כשיטת הרמב"ם דכל ספיקא רחמנא שריא וא"כ ל"ל קרא להתיר ספק ממזר אע"כ דקרא אתי להורות דכל משפחה שנטמעה נטמעה והותרו ספיקות לגמרי ואין צריך לברר הספיקות א"כ מוכח כשיטת הרמב"ם עכ"ד נמצא מבואר דהך דינא דר"י דכל משפחה שנטמעה נטמעה הוא רק א"נ כשיטת הרמב"ם דספק דאורייתא מותר מה"ת אבל א"נ כשיטת הפוסקים דספק דאורייתא אסור מה"ת לא אמרינן כלל משפחה שנטמעה נטמעה וצריכין לברר איסורו:
והשתא א"ש הא דקאמר להם אין שחיטה לעוף מן התורה דמזה מוכח דא"י עיסה לבבל דלא אמרינן משפחה שנטמעה נטמעה והוא דאם נימא דאין שחיטה לעוף מה"ת א"כ תקשה דאמאי ממעטינן בזבחים (דף ק"ז) מולק עוף בחוץ הא כיון דאין שחיטה לעוף מה"ת א"כ הא מליקתו היינו שחיטתו וע"כ צ"ל כדברינו דלכך ממעטינן מולק משום דאף דהמליקה הוי שחיטה אעפ"כ כיון דתבר שדרה ומפרקת מקודם ונטרפה שוב הוי המליקה שחיטה שאינה ראויה א"כ מוכח דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה א"כ הא נסתרה תירוצא דרבא ביומא (דף ס"ג) דמשני דלכך איצטריך קרא דלה' למעט מחוסר זמן בשעיר המשתלח דמשכחת לה כגון שהיה חולה בתוך ביתו ושחט אמו ביוה"כ דהא הוי שחיטה שאינה ראויה כנ"ל וכן כתירוצא דרבינא כגון שהומם ליכא לשנויי דהא אנן קיי"ל דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים וכן כתירוצא דר"י הא מני חנן המצרי ליכא לשנויי דר' פנחס סובר כר' יוחנן בקדושין (דף ז') דבע"ח נדחין כנ"ל וע"כ דמוכרחין לשנויי כתירוצי דאיצטריך קרא דלה' משום דנ"מ לספק מחוסר זמן שנתערב א"כ מוכח דספק אסור מה"ת א"כ לא אמרינן דמשפחה שנטמעה נטמעה לכך הוי א"י עיסה לבבל: יד והשתא יתבאר הא דשאל ר"ע מר"ג ור"י הא דהבא על אחותו ועל אחות אביו כו' וכן שאלה השני' והשלישית הוא משום דר"ע רוצה להוכיח שיטתו דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו מהא דוהנותר ממנו עד בוקר דאתא לנתק לעשה ע"כ דלאו שאין בו מעשה היו לוקין עליו אמנם זה יש לדחות דמשכחת לה שיהי' נותר ע"י מעשה בתלתא גווני לכך שאל הני תלתא דינים להוכיח מזה דנסתר הני תלתא גווני וא"כ מוכח דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו והוא דהנה לכאורה י"ל דמשכחת לה נותר ע"י מעשה כגון ששיבר העצמות שיש בו מוח ונתותר כנ"ל אך י"ל דס"ל כר"י דנשים בפסח שני רשות וא"כ צריכין לומר דמחוייב לשבור עצם שיש בו מוח משום דאתי עשה ודוחה ל"ת כנ"ל אמנם לכאורה י"ל דאף דליכא קרא לאסור לשבור העצם שיש בו מוח אעפ"כ אסור משום דלא שייך לומר בזה דאתי עשה ודחי ל"ת משום דלא הוי בעידנא דמיעקר לאו קא מקיים עשה דהלאו עובר מיד כששיבר העצם והעשה דאכילה אינו מקיים אלא לאח"כ כשאוכל אך לפי מה דמבואר בנימוקי יוסף בב"מ (ד' ל"א) והט"א בחגיגה (דף ב') דהיכא דא"א להתקיים העשה בלתי עקירת הלאו הקדום מיקרי בעידנא א"כ ה"נ כיון דא"א לקיים העשה דאכילת מוח אלא א"כ שיבר העצם השבירה נמי הכשר מצותו ומגוף המצוה יחשב ומיקרי בעידנא ולהוכיח הך סברא דהיכא דא"א להתקיים העשה בלתי עקירת הלאו הקדום מיקרי בעידנא לכך שאלן הבא על אחותו ועל אחות אביו כו' ופשטוה לי' מהא דהבא על ה' נשיו נדות בהעלם א' שחייב על כל א' וא' ורואים אנו שהדברים ק"ו והנה הגמ' בכריתות שם פריך מה לנדה שכן גופין מחולקין אלא אמר קרא ערות אחותו גילה לחייב על אחותו שהיא אחות אביו שהיא אחות אמו כו' וכתבו התוס' שם ור"ג ור"י דילפי' מנדה ע"כ צ"ל דס"ל דלא תליא מילתא בגופין מחולקין אלא בשמות מחולקין וגרסינן במכות (דף י"ד) ר' יצחק אומר חייבי כריתות בכלל היו ולמה יצאת כרת באחותו לדונו בכרת ולא במלקות ורבנן כרת באחותו ל"ל לחלק וכדר"י דאמר ר"י שאם עשאן כולם בהעלם אחד חייב על כל א' וא' ור"י לחלק מנ"ל נפקא לי' מואל אשה בנדת טומאתה לחייב על כל אשה ואשה ורבנן נמי תיפוק להו מהא אין ה"נ ואלא כרת דאחותו ל"ל לחייבו על אחותו שהיא אחות אביו שהיא אחות אמו כו' והנה לר"ג ור"י דסוברים דשמות מחולקים עדיפא מגופים מחולקים א"כ אין צריכין הקרא דכרת באחותו לחייבו על אחותו שהיא אחות אביו כו' דזה יכולין למילף בק"ו מנדה וע"כ דס"ל כר' יצחק דכרת דאחותו אתא להורות דח"כ לא הי' בכלל מלקות והנה הגמ' במכות (דף י"ג) פריך ור"ע ח"כ נמי לאו שניתן לאזהרת כרת הוא א"ל רב מרדכי לר"א ח"כ לא צריכין התראה שהרי פסח ומילה ענש אעפ"י שלא הזהיר ודילמא אזהרה לקרבן כו' ומשני הגמ' דקרבן לא בעי אזהרה ע"ש העולה מזה דהא דסובר ר"ע דח"כ היו לוקין הוא משום שהלאו למלקות נאמר דקרבן לא בעי לאו אבל אי הוה אייתינן ראי' דקרבן בעי לאו אז לא הוי ח"כ בכלל מלקות דהלאו לאו בשביל מלקות נאמר כ"א בשביל קרבן והנה התוס' ביבמות (דף ט') בד"ה מה עו"ג שחייב על זדונו כרת הקשו וא"ת נימא מה עבודת ככבים שחייבין היו על זדונו סקילה וי"ל דלא גמרי אלא אמאי דכתיב בהאי קרא כו' וה"נ לרבנן דלא גמרי מה עבודת כוכבים שיש בה לאו וכרת ולא בעי לאו כיון דלא כתיב בההיא פרשה כו' ומיהו לרבי דנפקא לי' חטאת מעליה בעי לאו וכרת כמו באחות אשה הרי מבואר מד', התוס' דהא דלא בעינן אזהרה לקרבן הוא במחלוקת שנויה אי ילפינן קרבן מעו"ג לא בעינן אבל לרבי דיליף מעליה כמבואר ביבמות (דף ט') הנ"ל בעי אזהרה לקרבן וא"כ ח"כ ליתנייהו בכלל מלקות דהלאו לקרבן נאמר ולא למלקות א"כ לפ"ז לרבי דיליף חיוב קרבן מעליה לא בעי קרא דכרת דאחותו להורות דח"כ לא היו לוקין דהא לדידי' בלא"ה ח"כ לא הוי לקי וא"כ לפ"ז ר"ג ור"י דסוברים דכרת דאחותו אתא להורות דח"כ אינו בכלל מלקות ארבעים ע"כ דס"ל דילפינן חיוב קרבן מעו"ג והנה ביבמות (דף ט') שם מבואר דלרבנן דילפינן חיוב קרבן מעו"ג דרשי' בהאי קרא דעליה דקאי להורות דח"כ אינן מתייבמות כמבואר ביבמות (דף ג') נאמר כאן עליה ונאמר להלן עליה מה להלן במקום מצוה אף כאן במקום מצוה ואמר רחמנא, לא תקח והנה לכאורה קשה לי דל"ל קרא למעט דאחות אשה אינה מתייבמת הא בלא"ה ידעינן לפי מה דמבואר במשנה למלך (בפ' ט"ו מה' אישות הל' ד') דאף א"נ דהעראה הוא הכנסת עטרה אעפ"כ אינו מקיים העשה אלא בגמר ביאה דבהעראה זו אינו מתעברת והעלה שם כן, בשם הר"ן והריטב"א וא"כ לפ"ז תקשה ל"ל קרא דח"כ אינו מתייבמת הא בלא"ה ידעינן דלא דחי דהא לא הוי בעידנא דמיעקר לאו קא מקיים עשה וע"כ צ"ל דכיון דא"א להתקיים העשה דיבום בלתי עקירת הלאו הקדום מיקרי בעידנא וא"כ אף בשבירת עצמות ג"כ הוי בעידנא ומחויב לשבור העצם, שיש בו מוח א"כ לא משכחת נותר ע"י מעשה כנ"ל א"כ מוכח מר"ג ור' יהושע דלאו שאין בו מעשה היו לוקין עליו: