פורת יוסף (שלופר)· רבי יוסף שלופר
מערכה י
א י"ג דברים נאמרו בנבלת עוף טהור וקחשיב חד מינייהו והאוכל אבר מן החי ממנה סופג את הארבעים והנה בחולין (דף ק"ב) גרסינן אבמה"ח נוהג בבהמה חי' ועוף בין טמאה בין טהורה כו' דברי ר"א וחכמים אומרים אינו נוהג אלא בטהורין כו' וא"כ מתניתין דקחשיב בעוף טהור והאוכל אבמה"ח ממנה סופג ארבעים ע"כ כרבנן ס"ל דאבמה"ח אינו נוהג אלא בטהורין: ב והנה התוס' לעיל (דף ל"ג) בד"ה אחד הקשו אהא דהנה דקאמר הגמ' מי איכא דלישראל שרי ולעו"ג אסור הא איתא לקמן (דף ק"ב) אמר ר"ג אמר רב מחלוקת בישראל אבל בעו"ג דברי הכל מוזהר על הטמאין כטהורין והשתא תקשה מי איכא מידי דלישראל שרי אבמה"ח מן הטמאה ולעובד גלולים אסור ותי' דמ"מ לישראל ג"כ אסור משום טמאה ואע"ג דכותי אסור במשהו בשר וגידים ועצם וישראל לא מיתסר אלא בכזית בשר הא אמר ר"י דחצי שיעור אסור מה"ת ולר"ל דאמר ח"ש מותר מה"ת דילמא ל"ל ההוא כללא אלא ס"ל כמ"ד אין מזמנין עו"ג על בני מעים עכ"ל וא"כ לדידן דקיי"ל דאמרינן מי איכא מידי כדמסיק הגמ' (בדף ל"ג שם) תניא דלא כראב"י ע"ש א"כ יקשה דהיכי מצינו למימר דאבמה"ח אינו נוהג אלא בטהורין דמי איכא מידי דלעו"ג אסור אבמה"ח דטמאה במשהו בשר וגידין ועצמות משלימין לכזית ולישראל שרי דלא הוי אלא ח"ש וע"כ דח"ש אסור מה"ת והנ"ל דתליא בהא דגרסינן בחולין (דף קט"ו) דבי ר' ישמעאל תנא לא תבשל גדי בחלב אמו ג' פעמים א' לאיסור אכילה וא' לאיסור הנאה וא' לאיסור בישול והכי קיי"ל כמבואר בטור יו"ד (ריש סי' פ"ז) והקשה הכנה"ג ע"ז דל"ל קראי דלא תבשל אסור בב"ח באכילה ובהנאה הא בלא"ה יכולין למילף מהא דגרסינן לעיל (דף קי"ד) ר"א אמר מנין לבב"ח שאסור באכילה שנאמר לא תאכל כל תועבה כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל ואין לי אלא באכילה בהנאה מנין כדר"א דאמר ר"א כל מקום שנא' לא יאכל כו' אחד איסור אכילה וא' איסור הנאה במשמע בשלמא לענין אכילה י"ל דשפיר איצטריך קרא משום דנ"מ לענין מלקות בזמן הסנהדרין דמצד הקרא דלא תאכל כל תועבה לא היו לוקין על אכילת בב"ח משום דהוי לאו שבכללות אבל השתא דכתיב לאו מיוחד על אכילת בב"ח היה חייב מלקות אבל לענין הנאה תקשה לפי מה דמבואר ברמב"ם (פ"ח מה' מ"א) דעל כל איסור הנאה לא היה לוקה אם נהנה מהם ולא אכל א"כ ל"ל קרא דלא תבשל לאסור בהנאה הא יכולין למילף מלא תאכל כל תועבה דל"ל דנ"מ לענין מלקות דהא אף אם ילפינן מקרא מיוחד לאסור בהנאה ג"כ לא היה מחויב מלקות והנ"ל ליישב דשפיר איצטריך קרא דלא תבשל לאסור בב"ח בהנאה ולא אסרינן לה משום לא תאכל כל תועבה משום דנ"מ לכה"ג והוא דגרסי' בחולין (ד' קי"ג) איתמר המבשל בשר נבלה בחלב ר' אמי ור' אסי ח"א לוקה וח"א לא היה לוקה ומוקי הגמ' דכ"ע ס"ל אין איסור חל על איסור אאכילה דכ"ע לא פליגי דלא לקי כי פליגי לענין בישול מ"ד כו' ומ"ד אינו לוקה להכי אפקה רחמנא לאכילה בלשון בישול כיון דעל אכילה לא לקי אבישול נמי לא לקי:
והנה נחזי אנן האיך הדין אם הקדיש חתיכה של בשר לבדק הבית שחל עלה קדושת דמים ואח"כ לקח החתיכה של בשר הקדש ובישלו בחלב במזיד באופן שלא מעל ולא יצא לחולין כמבואר בקדושין (דף נ"ג) עי"ש ואח"כ פדה החתיכה של בשר מהקדש דנפקא לחולין ואכלה אם חייב על אכילתה משום בב"ח והנ"ל פשוט דחייב על אכילתה משום בב"ח דאף דבשעה שהיה הקדש לא היה חל על החתיכה איסור בב"ח משום דהא קיי"ל דאין איסור חע"א ולא אתי איסור בב"ח וחייל על איסור אכילה והנאה דמוקדשין שקדמה אעפ"כ אם פדה החתיכה דנפקא לחולין שוב חייל עלה איסור בב"ח כמבואר ביבמות (דף ל"ב) דאיסור אחות אשה מיתלי תלי וקאי דאי פקע איסור אשת אח אתי איסור אחות אשה וחייל כן ה"נ כשפקע איסור מוקדשין שוב אתי איסור בב"ח וחייל:
אמנם זהו דוקא השתא דכתיבי קראי דבב"ח אסור באכילה ובהנאה אבל אי לא הוי כתיב קרא לא דהוי ילפינן מלא תאכל כל תועבה א"כ בכה"ג היתה מותרת כיון דאין איסור הנאה דבב"ח איסור מחמת עצמו רק משום דנעשה תועבה בהבישול וא"כ בזה דלא נעשה תועבה בהבישול משום דהא בעת הבישול היתה אסורה משום מוקדשין ולא היה חייל עלה אז איסור בב"ח לענין אכילה משום דאין איסור בב"ח חע"א מוקדשין דקדים וכבר ביארתי לעיל דאנן קיי"ל דהיכא דאין אחע"א אינו חל כלל האיסור השני אף לענין איסור ג"כ וכיון דלענין אכילה אין חל האיסור דבב"ח כלל על החתיכה אבישול נמי ליכא איסורא כלל משום בישול בב"ח א"כ אף דהשתא כשפדה החתיכה דפקע ממנה איסור מוקדשין ואתי איסור בב"ח וחייל אעפ"כ היתה מותרת בהנאה כיון דלא היתה אסורה בבישול אבל השתא דכתיב קרא דלא תבשל לאסור בב"ח בהנאה והוי איסור בב"ח איסור מחמת עצמו א"כ אסורה בהנאה משום דהשתא פקע ממנה איסור מוקדשין וחייל עלה איסור בב"ח לכך איצטריך קרא:
וא"ל דאף דכתיב קרא אעפ"כ צריך להיות מותר באכילה ובהנאה בכה"ג משום דכי היכי דאמרינן דלהכי אפקי רחמנא לאכילה בלשון בישול דהיכי דעל אכילה לא הי' לקי אבישול נמי לא הי' לקי כן צריך לומר בהיפוך ג"כ להקיש אכילה לבישול דהיכי דאבישול לא הוה לקי כמו בנידון דידן אאכילה נמי לא הוה לקי, ז"א, דזה לא שיוך לומר רק אם בעת האכילה לא היה לוקה אז אבישול בזה י"ל דכי היכי דאבישול לא היה לקי אאכילה נמי לא היה לקי אבל בנ"ד כיון דבעת שחל עלה איסור בב"ח כשפדאה הא אז היה לוקה אבישול ג"כ אם בישלו כעת (רק דהוא בישל מקודם] א"כ הא אינו שייך להקיש אכילה לבישול כיון דבעת חל על החתיכה איסור בישול וביותר לשיטת הפוסקים דס"ל דיש בישול אחר בישול ועי' ברא"ש בשבת פ' כירה (סי' י"א) א"כ הא אם היה מבשל כעת לאחר פדי' החתיכה של בשר בחלב היה חייב משום בישול ג"כ]:
ג אמנם הך תירוצא הוא רק א"נ דפודין את הקדשים להאכילן לכלבים ועי' בתמורה (דף ל"א) ובבכורות (דף ט"ו) אבל א"נ דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים הא נסתרה דברינו דלא שייך לומר דנ"מ לענין אם פדאו כיון דלא מצי לפדותו כלל דאף א"נ דאינו אסור בהנאה לאחר פדי' משום דלא נעשה תועבה בהבישול אעפ"כ כיון דעל אכילה כתיב קרא מיוחד לאסור דבזה אסור אף אם לא נעשה תועבה בהבישול כמו שביארתי א"כ הא שוב לא מצי לפדותו כיון דלאחר פדי' תהיה אסורה באכילה משום בב"ח ואין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים:
אך י"ל דהמ"ד דסובר דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים יסבור כחזקיה דס"ל בפסחים דף כ"א) דלא יאכל משמע דוקא איסור הנאה אבל לא תאכל לא תאכלו לא משמע איסור הנאה וא"כ לדידיה בלא"ה ניחא הא דאיצטריך קרא דלא תבשל לאסור בהנאה דמלא תאכל כל תועבה הא לא נאסר כלל בהנאה כיון דלא תאכל לא משמע איסור הנאה:
ד והנה בפסחים (דף כ"ד) גרסינן יתיב ההוא מרבנן קמי' דר' שמואל ב"נ כו' מנין לבל איסורין שבתורה כי היכי דאסורין באכילה אסורין בהנאה כו' אלא אמר ר"פ מהכא והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל שאין ת"ל לא יאכל דהא נפקא לי' בק"ו ממעשר הקל אם אין ענין לגופו תניהו ענין לכל איסורין שבתורה ואם אין ענין לאכילה תנהו ענין להנאה כו' א"ל רבינא לר"א ואימא לעבור עליו בשני לאוין א"ל כל היכא דאיכא למדרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי וק"ל לחזקי' ולר"א אמאי לא ילפינן מכאן דכ"מ שנאמר לא יאכל איסור אכילה ואיסור הנאה במשמע דהא קיי"ל דכל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי ועדיפא לן לאוקמי דהקרא קאי להורות דאף היכא דכתיב לא תאכל לא תאכלו משמע ג"כ איסור הנאה באם אינו ענין מלאוקמי דקאי לעבור עליו בשני לאוין (ונ"מ לענין חמץ נוקשה וחמץ דגן גמור ע"י תערובות ועי' בתוס' פסחים כ"ג) בד"ה מאי בינייהו ויש להאריך בזה הרבה בישוב קושיית התוס' ואכ"מ]: והנ"ל ליישב דהנה הצל"ח בפסחים האריך להקשות אדברי ר"פ דעקר להאי קרא מלגופיה משום דלא מוקמינן בלאוי יתירי הא לא הרויח בזה כלום דעדיין צריך לאוקמי בלאוי יתירי דהא קאמר שם בגמ' והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל דרישא ל"ל ופירש"י כיון דהאי קרא לא לגופו אתא אלא באם אינו ענין תינח ואשר יגע בכל טמא והבשר ל"ל ומשני לרבות עצים ולבונה והבשר כל טהור יאכל בשר דסיפא ל"ל ומשני לרבות את האימורין ופירש"י שאם נטמאו ואכלן טהור דעובר משום שני לאוין משום זרות ומשום טומאה שאף הכהן זר אצלם והנה הך והבשר דסיפא ודאי מיותר (שהרי כפל דבריו והבשר כל טהור יאכל בשר] אמנם הך והבשר דרישא אי הך קרא לגופו אתי אינו מיותר דאדלעיל קאי דמשתעי קרא מבשר שלמים ומזהיר על אכילת בשר ביום השלישי וע"ז קאי אלדלעיל והבשר אשר יגע רק א"נ דלאו לגופו אתי א"כ לא קאי אדלעיל אז מיותר הך והבשר:
והשתא קשה מאי דוחקיה דר"פ לאוקמי באם אין ענין כדי שלא לאוקמי בלאו יתירי הא א"נ דלאו לגופו אתי א"כ ע"כ מוכרחין לאוקמי דוהבשר דסיפא קאי ללאוי יתרי דאתא להורות דחייב באימורין משום טומאה אף דבלא"ה חייב משום זרות ונ"מ רק לענין שני לאוין עדיפא לן לאוקמי דלא יאכל דרישא קאי לגופו ולעבור בב' לאוין א"כ הא שוב הך והבשר דרישא אינו מיותר משום דקאי אקרא דלעיל וא"כ שוב יהיה מצינן לאוקמי הך והבשר דסיפא לרבות עצים ולבונה ולא לאוקמי בלאוי יתירי והנ"ל ליישב דוהבשר דסיפא דמרבינן אימורין לא מקרי לאוי יתרי דנ"מ להא דאי משו' זרות דאיסור זרות היינו מועל בהקדש הא בעינן שוה פרוטה כמו שפסק הרמב"ם (בריש ה' מעילה ה"ב) וה"ה לשאר כל קודש שהוא לה' לבדו אם נהנה מהן בש"פ לוקה עכ"ל ועכשיו שלוקה עליהן משום טומאה לוקה בכזית אף דליכא שוה פרוטה וא"ל הא בתוס' שם בד"ה לרבות מבואר שיש כאן איסור חלב ושוב הוי לאוי יתירי ז"א די"ל דר"פ סובר כר' יצחק דס"ל במכות (דף י"ג) דאין מלקות בחייבי כריתות וא"כ משום חלב שהיא בכרת אינו לוקה ומשום טומאה לוקה ואין לומר הא מבואר בפסחים (דף ל"ג) דמעילה דאכילת קודש ילפינן מתרומה דמה תרומה בכזית אף מעילה בכזית וא"כ שוב מקרי לאוי יתירי דגם על מעילה לוקה בכזית ז"א דזהו תינח לענין אכילה אבל לענין הנאה הא לא שייך למילף מתרומה כיון דתרומה עצמה מותרת בהנאה וכן משמע בתוס' פסחים (דף ל"ג הנ"ל) בד"ה ומינה דהא דמעילה בכזית היא רק לענין אכילה וא"כ בהנאה בעינן בזרות שוה פרוטה ומשום טומאה חייב בכזית אף דליכא ש"פ ושוב לא הוי לאוי יתירי:
ה אך ז"א דהא הרמב"ם (בפ"ח מה' מ"א הט"ז) פסק שכל האסור בהנאה אם נהנה ממנו ולא אכלו אינו לוקה ועי' במ"ל פ"ה מה' יסודי התורה שהאריך בזה וכתב שכל איסורי הנאה הוי כמו חצי שיעור שאסור מה"ת ואינו לוקה וא"כ עדיין ליכא נ"מ מהא דאסורה בהנאה משום טומאה דהא הא דבעינן לענין מעילה ש"פ הוא רק ללקות דבמעילה היה חייב מלקות על הנאה כמבואר ברמב"ם ריש הל' מעילה אבל לענין איסור הא אף פחות מש"פ ג"כ אסור כדין חצי שיעור וכן משמע מהרמב"ם שכתב (בפ"ז מה' מעילה ה"ח) המועל בפחות מש"פ משלם את הקרן כו' ויראה לי שלא היה לוקה על פחות מש"פ אם היה מזיד משמע שס"ל דבפחות מש"פ אסור מדאורייתא משום ח"ש וא"כ מה הרווחנו בלאו דטומאה לענין הנאה כיון דלענין מלקות בזמן הסנהדרין אף משום טומאה ג"כ לא היה לוקה על הנאה ולענין איסור הא אף משום זרות ג"כ אסור בכזית מדין ח"ש:
אמנם זהו דווקא לר' יוחנן דס"ל ביומא (דף ע"ז) דח"ש אסור מה"ת אבל לר"ל דס"ל דא"ש מותר מה"ת א"כ א"ש דנ"מ מלאו דטומאה לענין איסור הנאה אם יש בו כזית ואין בו ש"פ דלענין טומאה מיחשב שיעור שלם ואסור מה"ת אבל משום זרות מיחשב ח"ש ומותר מה"ת.:
והשתא מיושב קושיית הצל"ח די"ל דר"פ יסבור כר"ל דח"ש מותר מה"ת וא"כ א"ש דוהבשר דסיפא הוי לאוי יתירי משום דנ"מ מלאו דזרות לענין הנאה אם יש בו כזית ואין בו ש"פ וכיון דזכינו לדין מיושב קושייתי הנ"ל דאמאי לא יליף חזקיה מן והבשר דכ"מ שנאמר לא תאכל לא תאכלו משמע איסור הנאה די"ל דחזקיה סובר כהילכתא דח"ש אסור מדאורייתא וא"כ איהו מוקי האי לא יאכל לגופו ללאוי יתירי וא"ל הא קיי"ל דלא מוקמינן בלאוי יתירי ז"א דאין לנו יתור בזה דא"נ לאוקמי שלא לגופו אייתר והבשר לאימורין והוי ג"כ לאוי יתירי כיון דסובר דח"ש אסור מה"ת כקושיית הצל"ח והשתא נחזור לעניננו בהמשכת הדברים דל"ו כריתות בתורה וי"ג דברים נאמרו בנבלת עוף טהור דכיון דחשיב בל"ו כריתות בתורה מגדף א"כ, מוכח דסובר דלאו שאב"מ לוקין עליו א"כ יקשה ל"ל קרא דשור רעהו כנ"ל וע"כ דמשכחת לה בנגח שור של הקדש ע"י תערובות כנ"ל א"כ מוכח דסובר דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים א"כ תקשה קושיית הכנה"ג דאמאי איצטריך קרא דלא תבשל לאסור בהנאה ת"ל מלא תאכל כל תועבה דל"ל דנ"מ לענין בשר הקדש שבישלו בחלב כיון דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים כנ"ל וע"כ דמוכח כחזקיה דלא תאכל לא משמע איסור הנאה וע"ז קשה דנילף לאיסור הנאה מוהבשר וע"כ דח"ש אסור מה"ת לכך מוקי הקרא לגופו וא"כ א"ש הא דס"ל למתני' דאבמה"ח אינו נוהג בטמאה ולא קשה מי איכא מידי דלישראל שרי משהו בשר וגידין ועצמות משלימין לכזית ולעו"ג אסור דכיון דח"ש אסור מה"ת א"כ הא לישראל ג"כ אסור משום טמאה כמו שביארתי ודו"ק:
ו ארבעה אבות נזיקין גרסינן בב"ק (דף ד') מאי מבעה רב אמר מבעה זה אדם כו' ומאי לא הרי ה"ק לא הרי השור שמשלם את הכופר כראי האדם שאין משלם את הכופר כו' והנה התוס' שם בד"ה כראי הקשו מאי חומרא היא זו האי דאין משלם את הכופר משום דקים לי' בדרבה מיני' והנ"ל ליישב די"ל דמתני' סובר כר' ישמעאל דס"ל לקמן (דף מ') דכופרא כפרה ובתוס' כתובות (דף ל') בד"ה זר מבואר וז"ל וי"ל דשאני שוגג דתרומה משום דתשלומין דידי' כפרה ולא ממונא כו' ולכך לא שייך קים לי' בדרבה מיני' לפוטרו מכפרה עיי"ש וא"כ ה"נ לא שייך לומר דלכך אדם פטור מכופר משום קלבד"מ דכיון דכופרא כפרה ובכפרה לא אמרינן קלבד"מ וא"כ שפיר קאמר הגמ' דלא מצינן למילף אדם משור דמה לשור שכן חייבה תורה בכופר משא"כ באדם דקיל שפטור מכופר:
אמנם לכאורה היה נ"ל להוכיח דכופרא ממונא דאיתא לקמן (דף כ"ח) ויהא אדם חייב בכופר מק"ו ומה שור שאינו חייב בד' דברים חייב בכופר אדם שחייב בד' דברים אינו דין שחייב בכופר אמר קרא עליו ולא על האדם והשתא א"נ דכופרא כפרה קשה ל"ל קרא דעליו ולא על האדם הא בלא"ה לא שייך למילף בק"ו אדם משור דיהא חייב בכופר לפי מה דמבואר במהרש"א בסנהדרין (דף ס"ג) דהטעם דאין עונשין מן הדין אע"ג דק"ו מדה הוא בתורה מכ"מ לא שייך לדון לענין עונש דמה בדבר הקל חייבו תורה כש"כ בדבר החמור משום דכל העונשין הוא בדרך כפרה וא"כ י"ל בהיפוך דאימא זה שעשה עברה החמורה מזו אינו מתכפר בעונש המפורש בקלה הימנה ומזה הטעם נ"ל דלכך בממון עונשין מן הדין כמבואר בתוס' ריש ב"ק ד"ה ולא משום דבתשלומי ממון כיון דלא הוי בדרך כפרה א"כ בוודאי שייך לדון כיון דבדבר הקל חייבו תורה בתשלומין כש"כ בדבר החמור:
א"כ כ"ז בממון אבל בכופר כיון דהוי בדרך כפרה א"כ הא לא שייך למילף בק"ו די"ל בהיפוך כיון דאדם חמור אינו מתכפר בהתשלומין וא"כ ל"ל קרא דעליו בשלמא א"נ דכופרא ממונא א"ש הא דאיצטריך קרא דעליו משום דבממון עונשין מן הדין וא"ל הא אף דכופרא ממונא ג"כ תקשה דא"כ ל"ל קרא דעליו תיפוק לי' דבלא"ה פטור מתשלומין משום דהא חייב מיתה בהריגתו והוי קים לי' בדרבה מיני' בשלמא א"נ דכופרא כפרה א"ש משום דבכפרה לא אמרינן קלבד"מ כנ"ל אבל א"נ ממונא תקשה ז"א דבתוס' ב"ק (דף ט') בד"ה מה שאין כן בבור שאין משלם כופר כו' הקשו וא"ת ונילף משור ונחייבו בכופר כו' וי"ל דאש ובור פטורין דדרשינן עליו ולא על בור עליו ולא על האש כו' וא"כ א"ש די"ל דלמ"ד דכופרא ממונא מוקים האי קרא דעליו דאינו קאי למעט אדם דזה בלא"ה ידעינן רק דקאי למעט שור ואש מכופר כתירוץ התוס' אבל א"נ דכופרא כפרה תקשה ל"ל קרא דעליו למעט אדם וכן בור ואש מכופר הא בלא"ה ידעינן דהא אנן קיי"ל דאין עונשין מה"ד ושיטת התוס' והר"ן בנדרים (דף ד') דאפי' בדבר הלמד במה מצינו ג"כ אין עונשין מן הדין משום דאימא דבר הלמד חמור מדבר הנלמד לכך אינו מתכפר בהעונש המפורש בהנלמד:
אמנם א"נ כשיטת הקרבן אהרן דהטעם דאין עונשין מה"ד הוא משום דדילמא איכא איזה פירכא על הק"ו או על המה מצינו מה דאנן לא ידעינן וע"כ דלדידי' הטעם דבממון עונשין מה"ד הוא משום דזהו מדה בתוכה דדוקא לענין עונש הגוף חיישינן דילמא איכא פירכא אבל לענין תשלומי ממון לא חיישינן דילמא איכא פירכא א"כ נ"ל דה"ה לענין תשלומי כופר אף אי הוי כפרה אעפ"כ כיון דאין זה עונש הגוף עונשין מה"ד: ז והנ"ל דתליא בהא דגרסינן בחולין (דף כ"ז) אמר ר' יצחק בן פנחס אין שחיטה לעוף מן התורה שנאמר ושפך בשפיכה בעלמא סגיא א"ה חיה נמי איתקש לפסולי המוקדשין עוף נמי איתקש, לבהמה דכתיב זאת תורת הבהמה והעוף הא כתיב ושפך את דמו ולכאורה צריכין להבין למ"ד דאין שחיטה לעוף מה"ת א"כ ל עביד בהאי הקישא דזאת תורת הבהמה והעוף דמזה ילפינן דיש שחיטה לעוף כדאמרי' שם לעיל דתניא זאת תורת הבהמה והעוף וכי באיזה תורה שוותה בהמה לעוף בהמה מטמא במגע ומשא עוף אינו מטמא כו' לומר לך מה בהמה בשחיטה אף עוף בשחיטה הרי דמוכח מזה דיש שחיטה לעוף מה"ת:
וא"ל הא מבואר בתוס' שם אהא דקאמר הגמ' באיזה תורה שוותה בהמה לעוף וז"ל בזבחים (דף ס"ט) דרשינן מינה מה בהמה דבר שמכשירה לאכילה מטהר טרפתה מטומאתה אף עוף כו' תרתי שמע מינה עכ"ל וא"כ כיון דההיקש אינו מיותר דאיצטריך להורות דעוף טרפה ששחטה אינו מטמא רק דמכח אין היקש למחצה ילפינן מינה ג"כ שחיטה לעוף מה"ת א"כ י"ל דאתא קרא דושפך לאפוקי דלא נקיש לכולי מילתא לענין שחיטה ג"כ ז"א דאיתא בזבחים (דף ס"ט) הנ"ל מלק ונמצא טרפה ר"מ אומר אינו מטמא ר' יהודא אומר מטמא אר"מ ק"ו אם נבלת בהמה שמטמא במגע ובמשא שחיטתה מטהר טרפתה מטומאתה נבלת העוף שאינו מטמא במגע ובמשא א"ד שתהא שחיטתה מטהרת טרפתה כו' ר' יוסי אומר דיו כנבלת בהמה שחיטתה מטהרתה ולא מליקתה ופריך הגמ' ור"מ לא דריש דיו והא דיו דאורייתא הוא אמר ריב"א ר"מ קרא אשכח וקדרש זאת תורת הבהמה והעוף וכי באיזה תורה שוותה בהמה לעוף כו' אלא לומר לך מה בהמה דבר שמכשירה באכילה מטהר טרפתה מטומאתה אף עוף דבר שמכשירה לאכילה מטהר טרפתה מטומאתה. הרי מבואר דהא דבעינן קרא לר"מ ולא ילפינן מק"ו הוא משום דאמרינן דיו א"כ זהו דוקא א"נ דיש שחיטה לעוף מה"ת אבל א"נ דאין שחיטה לעוף מה"ת א"כ הא לא. שייך למימר דיו דהא אנן קיי"ל היכא דמיפרך ק"ו לא אמרינן דיו [ועיין בב"ק (דף כ"ה)] ואי אמרת דיו מיפרך ק"ו דאיך תאמר דיו כבהמה דדווקא שחיטה מטהר בעוף דהרי עוף אין לו שחיטה כלל ומאי אהני לן ק"ו ועוד הא א"נ דאין שחיטה לעוף א"כ הא ידעינן דשחיטה מטהר טרפתה בעוף מק"ו דנבלה א"כ הא שוב יכולין למילף מליקה משחיטה כיון דמליקה הוא ג"כ שחיטה כדפריך הגמ' בחולין (דף כ"ח) וא"א אין שחיטה לעוף מה"ת מליקתה זו היא שחיטתה עיי"ש וא"כ שוב הדרא קושייתי לדוכתא דלמ"ד דאין שחיטה לעוף מן התורה מאי עביד בהאי הקישא ודוחק לומר דנוקמא האי, קרא דאתא לכדר"א להורות דשחיטה מן הצואר ז"א דהא אנן קיי"ל דשחיטה מן הצואר הוא הלכה למשה מסיני כמבואר ברמב"ם (בפ"א מה' שחיטה הל' ד') זביחה זו האמורה בתורה סתם צריך לפרש אותה ולידע באיזה מקום מן הבהמה שוחטין וכמה שיעור השחיטה כו' ועל כל הדברים האלו צונו בתורה ואמר וזבחת כו' כאשר צויתיך שכל הדברים האלו על פה ציוה בהן כו' ועיין בלח"מ שמפ' שהרמב"ם לא יליף מכאשר צויתיך רק לענין מקום השחיטה ולשיעור השחיטה אבל עיקר שחיטה בחיה ועוף צריכין למילף מקראי וא"כ הא לא איצטריך קרא ע"ז כיון דמהל"מ ידעינן לה]:
והנ"ל ליישב די"ל דאיצטריך האי הקישא דזאת תורת הבהמה והעוף לדרשה אחרינא דאיתא בחולין (דף ק"כ) תנן התם הקפה את הדם ואכלו או שהמחה את החלב וגמעו חייב בשלמא הקפה את הדם ואכלו כיון דאקפיה אחשובי אחשביה אלא המחה את החלב וגמעו אכילה כתיבה ביה והא לאו אכילה הוא אמר ר"ל א"ק נפש לרבות השותה כו' ותניא נמי גבי נבלת עוף טהור בכה"ג המחהו באור טמא בחמה טהור והוינן בה אכילה כתיב ביה אמר ר"ל אמר קרא נפש לרבות השותה:
אמנם זהו דווקא בנבלת העוף אבל בנבלת בהמה לא מצינו למילף במה מצינו מנבלת העוף דיהא חייב ג"כ על שתייתו משום די"ל מה לנבלת העוף שחמור שכן מטמא בגדים בבית הבליעה לכך חייביה תורה על שתייתו אבל בנבלת בהמה דקיל דאין לו טומאה בבית הבליעה פטור על שתייתו לכך איצטריך האי הקישא דוזאת תורת הבהמה והעוף להשוות בהמה לעוף להדדי א"כ שוב יש להקיש לענין איסור נבלה ג"כ דאין היקש למחצה כמו דבעוף חייבו תורה על שתייתו משום נבלה כמו כן בבהמה ק ועל ההיקש הא ליכא למיפרך מידי:
וכיון דההיקש אינו מיותר דאיצטריך לחייב מלקות בנבלת בהמה על שתייתו כאכילתו רק משום דאין היקש למחצה נילף ג"כ דיש שחיטה לעוף ע"ז י"ל דאתא קרא דושפך לאפוקי דלא נקיש לכולי מילתא לענין שחיטה ג"כ: אמנם עדיין יש להקשות למה לי הקישא ע"ז הא בלא"ה מצינן למילף לחייב בנבלת בהמה על שתייתו לפי מה דמבואר בחולין (דף ק"כ) הנ"ל דבחלב כתיב ג"כ קרא נפש לרבות את השותה א"כ הא יכולין למילף נבלת בהמה במה הצד מחלב ונבלת העוף לחייב על שתייתו דא"ל מה לחלב דחמור שכן בכרת נבלת העוף יוכיח דליכא כרת ואעפ"כ חייב על שתייתו וא"ל מה לנבלת העוף שחמור שכן מטמא בגדים בבית הבליעה חלב יוכיח דאינו מטמא בגדים ואעפ"כ חייב על שתייתו הצד השוה שבהן שמוזהרין על אכילתו ומוזהרין על שתייתו אביא נמי נבלת בהמה שמוזהר על אכילתו מוזהר נמי על שתייתו:
אך י"ל דאיצטריך קרא ללקות על שתיית נבלה דאי הוה ילפינן במה הצד א"כ לא היה לקי על שתיית נבלת בהמה משום דאין עונשין מה"ד דאף בדבר הלמד במה מצינו ג"כ אין עונשין מה"ד אבל השתא דכתיב הקישא לקי כמבואר בפסחים (דף כ"ד) וכ"ת אין מזהירין מה"ד הקישא הוא עי"ש אלמא דהקישא הוי כדכתיב מפורש ולוקין עליו והשתא א"ל כשיטת המהרש"א דהטעם דאין עונשין מה"ד הוא משום דכיון דחמיר לא ניתן לכפרה א"כ הדרא קושייתי לדוכתא דלמ"ד דאין שחיטה לעוף מה"ת מאי עביד בהאי הקישא דל"ל דאתא לחייב מלקות על שתיית נבלה ז"א דהא אף אי הוי ילפינן במה הצד ג"כ היה חייב מלקות דלא שייך לומר בזה אין עונשין מה"ד דהא כיון דחזינן דאכילת נבלה דחמור משתייתו דהא הוי דרך אכילה ואעפ"כ נתנה תורה זדונו לכפרה לחייב מלקות על אכילתו א"כ מכש"כ בשתייתו דניתנה לכפרה וכיון דלחייב מלקות יכולין למילף במה הצד א"כ הא שוב לענין אם נתכפר בהמלקות ידעינן מאכילתו דניתנה לכפרה וא"כ עדיין קשה דל"ל הקישא ע"ז וע"כ דהטעם דאין עונשין מה"ד הוא כשיטת הק"א משום דילמא איכא איזה פירכא וא"כ א"ש דאי הוי ילפי' במה הצד לא הוי לקי על שתייתו משום דדילמא איכא איזה פירכא אבל השתא דכתיב הקישא לקו נמצא מבואר דא"נ דאין שחיטה לעוף מה"ת מוכח דהטעם דאין עונשין מה"ד הוא כשיטת הק"א אבל א"נ דיש שחיטה לעוף א"כ הא איצטריך האי הקישא להורות דעוף הוא בשחיטה א"כ שוב י"ל דהטעם דאין עונשין מה"ד הוא כשיטת המהרש"א:
ח והנה לכאורה צריכין להבין לרבי ולאינך תנאי דס"ל בחולין שם דיש שחיטה לעוף מה"ת מאי עבדי בהך קרא דכתיב ושפך את דמו דמשמע דאין טעון שחיטה ובשפיכה בעלמא סגי אך י"ל לפי מה דמבואר בחולין (דף י"ז) דר"ע סובר דבמדבר הותר להם בשר נחירה רק דמשנכנסו לארץ נאסר להם נחירה ונצטוו על הזביחה ופריך הגמ' הא כתיב ושחט אותו פתח אוה"מ ומשני קדשים שאני וא"כ א"ש די"ל דלכך כתיב בחיה ועוף ושפך משום דבמדבר היה סגי בנחירה בעלמא ולא בעינן שחיטה רק דבשארי בהמות לא פסיקא למיכתב לשון שפיכה משום דהא משכחת בהו שחיטה ג"כ כגון בקדשים אבל בעוף דקיי"ל דבקדשים הוא ג"כ במליקה ולא בעינן שחיטה וכן חיה הא אינו ראויה להקרבה ולא משכחת בהו שחיטה לכך כתב בהו ושפך אבל אם נימא כר' ישמעאל דס"ל בחולין שם דבשר נחירה לא אישתרי כלל במדבר והקרא דכי ירחק ממך המקום וזבחת קאי להתיר להם בשר תאוה א"כ שוב מוכח מהקרא דושפך דעוף אינו טעון שחיטה:
והנ"ל דפלוגתא דר"ע ור"י תליא בהא דגרסינן בחגיגה (דף ו') אמר אביי ב"ש ור"א ור' ישמעאל כולהו ס"ל עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת ראי' הואי וב"ה ור"ע וריה"ג כולהו ס"ל עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הואי והנ"ל דר' ישמעאל ור' עקיבא לשיטתייהו אזלי דהנה יש לדקדק בקרא דכתיב ויעלו עולות ויזבחו שלמים מדוע שינה הכתוב למיכתב גבי עולות לשון ויעלו דהיינו הקטרה וגבי שלמים כתיב ויזבחו דהיינו שחיטה לחוד דהל"ל נמי ויגישו שלמים דהיינו הגשת אימורין וכן מצינו בפ' כי תשא ויעלו עולות ויגישו שלמים אך י"ל ע"ז ב' תירוצים דלמ"ד עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הואי ניחא דלכך כתיב גבי שלמים ויזבחו משום דהא אנן קיי"ל בפסחים (דף נ"ט) דאין לך דבר שקודם לתמיד של שחר שנאמר העולה עולה ראשונה והנה בתוס' במס' ראש השנה (דף ל') בד"ה ונתקלקלו מבואר דהעשה דעליה השלם דכתיב גבי תמיד של בין הערביים וכן העשה דהעולה עולה ראשונה דתמיד של שחר הוא רק בדבר דהוי עבודה אבל שחיטת קדשים דלאו עבודה הוא מותר לעשותו קודם תמיד של שחר וכן אחר תמיד של בין הערביים:
אמנם הטורי אבן בר"ה שם העלה דזה תליא בפלוגתא דתנאי בפסחים (דף נ"ט) דלרבנן אף לענין שחיטת קדשים בעינן ג"כ שיקדים התמיד ש"ש ולהקדימן קודם התמיד של בין הערביים עיי"ש וא"כ א"ש די"ל דלכך כתיב ויעלו עולות ויזבחו שלמים להורות דאף לענין זביחת קדשים בעינן ג"כ שיעלו עולות ברישא דהיינו הקרבת התמיד ואח"כ ויזבחו שלמים דאי משום העשה דהעולה ה"א דהוא דווקא בדבר שהוא עבודה אבל שחיטה דלאו עבודה הוא שרי לשחוט קודם תמיד ש"ש לכך כתיב קרא וזבחו שלמים להורות דאפי' לענין זביחת קדשים בעינן ג"כ שיעלו עולות ברישא אבל אינו רשאי לשחוט קודם תמיד ש"ש וא"כ א"ש דלכך שינה קרא למכתב גבי שלמים לשון ויזבחו דמזה יהא מוכח דאסור לשחוט קודם תמיד ש"ש וא"ל דא"כ ל"ל הקרא דהעולה עולה ראשונה הא מהקרא דויעלו עולות מוכח דאפי' זביחה ג"כ אינו רשאי קודם תמיד ש"ש י"ל דשינה בי' קרא לעכב דמקרא דויעלו עולות ה"א דהוא למצוה ולא לעכב לכך שינה בי' קרא דהעולה לעכב דאם שחט קודם תמיד ש"ש פסולה דכל היכא דשני בי' קרא בקדשים הוא לעכב:
ועוד י"ל דלכך כתיב ויזבחו שלמים דאיתא בזבחים (דף קט"ו) יתיב רב הונא בר קטינא קמיה דר"ח וקא קרי וישלח את נערי בני ישראל א"ל הכי אמר ר"א קרבו ופסקו ופירש"י אותו היום פסקה העבודה מבכורים שמסיני נצטוו על הכהונה כדיליף לקמן ושמשו נדב ואביהו וא"כ א"ש די"ל דלכך כתיב ויזבחו שלמים משום דאותו היום פסקה העבודה מהבכורים ואפשר לומר דפסקה אחר הקרבת העולה ושוב ה"ל הבכורים זרים וכיון דשחיטה בזר כשרה הותר להם רק לשחוט ולא להקריב שלמים:
אמנם על הך תירוצא יש לשדות נרגא לפי מה דמבואר בתוס' ביומא (דף מ"ב) בד"ה שחיטה דלכך שחיטה לאו עבודה היא וכשרה בזרים משום דלא מיקרי עבודה רק אם היא מיוחדת לקדשים ואינה נוהגת בחולין אבל שחיטה דנוהגת בחולין ג"כ ואינה מיוחדת לקדשים לא מיקרי עבודה לכך כשרה בזרים:
ומעתה אמינא דלר' עקיבא דס"ל בחולין (דף י"ז) הנ"ל דבמדבר היה מותר בשר נחירה רק דבקדשים בעינן שחיטה כדאמרינן בחולין מיתיבי ושחט אותו פתח אוה"מ ומשני קדשים שאני וא"כ במדבר היה שפיר שחיטה עבודה בקדשים כיון דבחולין לא בעינן שחיטה וסגיא בנחירה רק דבקדשים בעינן שחיטה א"כ הא האי עבודה דשחיטה מיוחדת לקדשים דווקא מיקרי עבודה ושוב צריך להיות אסורה לזרים [ואף דילפינן במנחות (דף י"ט) מהקרא דוסמך ושחט מה סמיכה בזרים אף שחיטה בזרים י"ל דההיקש אתא להורות על זמן ביאת א"י דנאסרו בנחירה] וכן מבואר סברא זו בספר זרע ברך. ולפ"ז לר' עקיבא ליתא להך תירוצא דאי נימא דפסקה עבודה מבכורים אחר הקרבת העולה ושוב נעשו זרים לא יתכן ויזבחו שלמים כיון דבמדבר גם שחיטה פסולה בזר רק דלר' ישמעאל דפליג עליו וס"ל דבשר נחירה לא אישתרי כלל במדבר שפיר י"ל כהך תירוצא:
ומעתה א"ש דר' עקיבא דס"ל דעולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הואי לשיטתו אזיל דס"ל דבשר נחירה הי' מותר במדבר א"כ הא נסתרה תירוץ השני וע"כ צ"ל כתירץ הראשון וא"כ מוכח דעולת תמיד הואי אבל לר' ישמעאל דס"ל דבשר נחירה לא אישתרי כלל א"כ לשיטתו שפיר י"ל כתירוץ השני לכך ס"ל דעולת ראי' הואי ובזה יתיישב מה דק"ל דבתוס' בהוריות (דף ד') בד"ה שהביא כפרתו בין השמשות כתבו משמע אבל קודם לכן נתכפר אע"ג דקרב אחר תמיד של בין הערביים וקשה דבתוספתא משמע דפסולין וכן משמע מפסחים (דף נ"ט) דרמי התם כתיב לא ילין עד בוקר הא כל הלילה ילין וכתיב השלמים עליה השלם כו' ולא משני הא לכתחילה הא דיעבד אלמא דפסולין ושמא הכי נמי איירי במחוסר כפורים בע"פ כו' הרי דהוכיחו מהגמ' דפסחים דאם שחט אחר תמיד של בין הערבים פסול מדאורייתא ובמנחות (דף מ"ט) קאמר הגמ' דהעשה דהעולה ראשונה הוא רק למצוה ולא לעכב וא"כ ה"ה לענין תמיד של בין הערביים דשוים להדדי אבל לפי הנ"ל ניחא דלר"ע דס"ל דבשר נחירה היה מותר במדבר א"כ ע"כ צ"ל כתירוצי הראשון דלכך כתיב ויזבחו שלמים להורות דאפי' זביחה אסור א"כ קשה ל"ל קרא דהעולה וע"כ דשינה עליו הכתוב לעכב א"כ מוכח דאם שחט קודם תמיד ש"ש וכן אחר תמיד של בין הערבים פסולה אבל לר"י דס"ל דבשר נחירה לא אישתרי כלל א"כ י"ל כתירוץ השני וא"כ הא לא שינה בי' קרא וא"כ שפיר י"ל דהקרא דהעולה הוא רק למצוה ולא לעכב וא"כ א"ש דהגמ' דמנחות הנ"ל קאי אליבא דר' ישמעאל והגמ' דפסחים קאי אליבא דר' עקיבא:
ט אמנם לפ"ז תקשה לר"ע קושיית התוס' בעירובין (דף ב') אהא דקאמר ר"י אמר שמואל שלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולין שנאמר ושחטו פתח אוה"מ בזמן שפתוחין ולא בזמן שהם נעולים והקשו התוס' דל"ל קרא ע"ז דאם נשחט קודם פתיחת דלתות ההיכל פסול תיפוק לי' דשחטו קודם תמיד ש"ש ואמרי' העולה עולה ראשונה דתמיד של שחר נמי בעי פתיחת דלתות ההיכל כדתנן במס' תמיד לא היה התמיד נשחט עד שהיה שומע קול שער שנפתח וי"ל דקרא דהעולה דווקא בהקטרה איירי ולא בשחיטה אי נמי למצוה ולא לעכב כדאמרינן במנחות (דף מ"ט) והשתא כיון דהוכחנו דלר' עקיבא דס"ל דבשר נחירה אישתרי במדבר מוכח מהקרא דויזבחו שלמים תרתי דאפי' זביחה ג"כ אסור קודם התמיד וגם דאם שחט קודם התמיד פסולין כנ"ל וא"כ שוב יקשה לדידי' קושיית התוס' דל"ל קרא דושחטו פתח אוה"מ דהא לדידי' נסתרה השני תירוצים שבתוס':
י אך אי משום הא לא איריא דבלא"ה יש ליישב קושיית התוס' דשפיר איצטריך קרא להורות דאם נשחט קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולין משום דמשכחת לה גונא שיהא מותר לשחוט קודם התמיד והוא דהנה התוס' בב"מ (דף ו') בד"ה והא כתבו אהא דבעי הגמ' הקדישה בלא תקפה מהו נראה דהכי מיבעי לי' במסותא כיון דמקרקעי הוא והוי דינא כל דאלים גבר וכיון דאם תקפה האחד והקדישה כשהוא בידו מסתמא תו לא פקע אפילו חזר חבירו ותקפה ממנו כי הקדישה בלא תקפה נמי הוי הקדש או דילמא כיון דאפילו גבר האחד אם יכול השני לחזור ולתוקפה ממנו זוכה ה"ה הקדישה בלא תקפה לא יחול ההקדש כלל כו' נמצא מבואר דשיטת התוס' דהיכי דאמרינן כל דאלים גבר אף דהחזיק בו אחד אם אח"כ גבר יד השני וחטפו ממנו זוכה בו השני מ"מ אם הראשון כל זמן שהוא בידו הקדישו אלים כח ההקדש ואף דאח"כ גבר השני ותקפו מ"מ לא פקע ההקדש:
אמנם בשיטה מקובצת לב"מ הביא שיטת הראשונים שחלקו על התוס' והעלו דאף אם הקדיש האחד אעפ"כ אם תקף השני פקע ההקדש משום דהא השתא כשתקפו א"כ הא כשהוא ברשותו מחזקינן שהחפץ הוא שלו מעולם ולא של חבירו א"כ הא שוב איגלאי מילתא למפרע דלא היה מצי לחול עלה ההקדש של חבירו משום דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו:
וצריכין להבין שיטת התוס' דס"ל דלא פקע ההקדש וא"ל דסברת התוס' כך הוא לפי מה דמבואר בנתיבות בח"מ (סי' ל"ד) ליישב קושיית הקצוה"ח על הרמ"א דפסק ואפי' פסול מן התורה אין לפוסלו אלא בודאי אבל לא מספק כגון שהעיד בב"ד ואח"כ באו עדים עליו שעבר עבירה אבל אין יודעין אם עבר קודם שהעיד או אח"כ מוקמינן גברא אחזקתו וכל מה שהעיד כשר ותמה הקצוה"ח דמ"ש מהא דקיי"ל בריש נדה (דף ב') גבי מקוה שנמדד ונמצא חסר דכל הטהרות טמאין למפרע משום דאיכא תרתי לריעותא דהעמד טמא על חזקתו והרי חסר לפניך וה"נ איכא חזקת ממון והרי פסול לפניך ותי' הנתיבות דלק"מ דשאני התם בטהרות דשני החזקות חזקות המבררת הן ומצטרפין לברר שנחסר משא"כ חזקת ממון דלאו חזקה המבררת הוא רק שאין יכולין להוציא מיד המוחזק בלא ראי' מטעם סברא או מקרא כמבואר בב"ק (דף מ"ו) ולזה לא חזו אותן השני חזקות לאיצטרופי עכ"ל:
וכיון דחזקת ממון אינו חזקה המבררת א"כ הא כשחקרינן לענין איסור הנאה כשהוא ביד התוקף אם הוא של חבירו ואסור בהנאה משום הקדש או דהויא שלו ואינה אסורה בהנאה א"כ הא לענין איסור דהקדש צריכין לאסור בהנאה מספקא דלא שייך לומר דחזקת ממון דהשתא מכריע שכן הוא הדבר שהיא שלו מעולם ולא הי' יכול חבירו להקדישו כלל כיון דחזקת ממון אינו מברר הספק בעצמותו רק דכן גזרה התורה שלא להוציא ממון מחבירו בלא ראי' א"כ הא לענין איסור דהקדש לא מהני החזקות ממון וצריכה להיות אסירה מספק ז"א דכמו דקיי"ל בכל ספק ממון המוציא מחבירו עליו הראי' אף דבכל ספק ממון איכא איסור גזל אם הוא ממון חבירו ונמצא דספק איסורא לחומרא וע"כ דלא אמרינן ספק איסור לחומרא רק אם הספק הוא לענין איסור בלחוד אבל אם הספק נוגע לענין איסור ולענין ממון כיון דיש בזה הפקעת ממון גזרה תורה דלא לילך בתר ספק איסורא רק בתר ספק ממונא ואמרינן המוציא מחבירו ע"ה כן ה"נ בספק הקדש אף דהוי ספק איסורא אעפ"כ כיון דיש בזה הפקעת ממון ג"כ הוי דין ממון הקדש כדין ממון הדיוט דאמרינן דהמוציא מחבירו ע"ה אף דיש בזה ספק איסור גזל ג"כ ה"נ בספק ממון הקדש מוקמינן ג"כ בחזקת המוחזק ואמרינן דשייך להבעלים ולא להקדש:
וכן מבואר בר"ן בנדרים (דף ז') אהא דבעי הגמ' יש יד לצדקה או אין יד לצדקה והביא הר"ן מה שכתב הרמב"ן דבעיין לא איפשיטא וקיי"ל דכל תיקו דאיסורא לחומרא ותמה עליו הר"ן דהא מבואר בחולין (דף קל"ד) דספק ממון עניים הוי ככל ספק ממון בעלמא דאזלינן לקולא אלמא אף דיש בזה ספק איסור נדר ג"כ דהוי ספק דאורייתא אעפ"כ כיון דיש בזה הפקעת ממון ג"כ אזלינן לקולא כן ה"נ בספק הקדש ואפי' לפי שיטת הרמב"ן שם דמדמי זה לספק איסורא והכי קיי"ל ביו"ד (סי' רנ"ח סעי' ב') המפריש סלע ואמר ה"ז לצדקה ואמר על אחר וזה גם השני צדקה אלמא דלא אמרינן בזה ספק ממון לקולא רק דמדמינן זה לספק איסורא ואזלינן לחומרא אעפ"כ לא שייך לומר בנידון דידן דבספק הקדש הוי כמו ספק איסור משום דהא לענין איסור הקדש כשמספקא לן אם חל הקדש או לא צריכין להעמיד הבהמה בחזקת חולין ולומר שאינה קדושה ועי' בתוס' חולין (ד' י"א) בד"ה ולר"מ דחשבו חזקת חולין לחזקה גמורה עיי"ש וע"כ הא דחל עלה הקדש כשהקדישה בשעה שהיא בידו משום דחלות ההקדש אינו תליא בקנין העצם אם היא בעצמותו שלו רק דכיון דכשהוא בידו מחזקינן שהיא ממונו ויכול למוכרה ולעשות בו כאדם העושה בשלו א"כ ממילא מהני הקדישו ג"כ דמה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים ועי' בב"ק (דף ע"ו) לכך אף דיכול להיות דאינו שלו אעפ"כ חלות ההקדש אינו תלוי בקנין העצם רק בקנין ממון וא"כ כשתקפו השני כיון דלענין ממון מחזקינן מצד חזקת ממון שהוא ממונו וא"כ שוב איגלאי מילתא למפרע דהוי ממונו ופקע כח ההקדש שהיה מצד חזקת ממון של חבירו ומחמת ספק איסורא אינו יכול לחול ההקדש משום דהא צריכין להעמידה בחזקת חולין:
והנ"ל לומר זה הכלל לפי מה דאיתא בב"מ (דף ח') אמר רב יוסף אמר לי ר"י שמעית מיניה דמר שמואל תרתי רכוב ומנהיג חד קני וחד לא קני ולא ידענא הי מינייהו כו' אלא רכוב במקום מנהיג איבעיא ליה מאי רכוב עדיף דהא תפיס בה או דילמא מנהיג עדיף דאזלה מחמתיה כו' והקשו התוס' תימא דליפשוט ממתני' דמנהיג קונה במקום רכוב ואי רכוב איירי במנהיג ברגליו כ"ש דמנהיג עדיף דאפי' במקום רכוב ומנהיג ברגליו קני כ"ש במקום רכוב לחודיה וי"ל דמן המשנה אין להוכיח דקני מנהיג במקום רכוב דאפי' לא קני מיקרי מוחזק דכיון דמנהיג לחודיה שלא במקום רכוב קני מיקרי מוחזק אפי' במקום רכוב ומ"מ לקמן מוכיח שפיר ממתני' דרכוב לחודיה קני מאחר שקרוי מוחזק דאי אפי' לחודיה לא קני סברא הוא דאפי' מוחזק לא הוי עכ"ל אלמא דלא הוי מוחזק בתפיסתו רק במקום שתפיסה בכה"ג הוי קנין אבל היכא שתפיסה בכה"ג לא הוי קנין אינו מיקרי מוחזק ג"כ בתפיסתו:
ומעתה נ"ל לומר בנידון דידן ג"כ זה הכלל דלא שייך לומר בהקדש דאם בא לרשותו פקע ההקדש כיון דבהקדש הא אינו נתפס שום קנין ורשות דכל היכא דאיתא ביה גזא דרחמנא איתא כמבואר בחולין (דף קל"ט א"כ הא לא נכנסה לרשות התוקף כלל ודמי כמו שלא בא עדיין ליד התוקף ומונח ברשות שאינו של שניהם דבודאי לא פקע ההקדש כן ה"נ אף אם תקפו אעפ"כ הא לא יצא מרשות ההקדש דכל היכא דמונח הוא ברשות הקדש והוי כמו שלא בא לרשותו דלא פקע ההקדש כיון דתפיסתו לא הוי קנין אינו נקרא מוחזק ג"כ בתפיסתו:
ומעתה נ"ל לומר מילתא חדתא דאם הראשון בשעה שהיתה בידו הקדישה לבדק הבית שחל עלה קדושת דמים ואח"כ תקפה השני והקדישה לקרבן והוי קדושת הגוף א"כ הא אינו חל ההקדש של התוקף משום דהא ההקדש הראשון לא פקע ואח"כ פדאה התוקף דקדושת דמים יש לה פדיון ויצאה לחולין דשוב פקע לגבי התוקף אף ההקדש שלמפרע שהיתה קודם הפדיה ושוב חל עלה ההקדש של התוקף שהקדישה לקרבן קודם הפדיה והוא לפי מה שביארתי דכל עיקר הטעם דלא פקע ההקדש כשתקפו הוא משום דלא מיקרי נכנסה לרשות התוקף א"כ כיון דפדאו דשוב פקע כח ההקדש ונתהוה חולין הא שוב מלבד הזכות דאית לי' בגוה מצד הפדיה יש לו זכייה בגוה כעת מצד תקיפתו כיון דהוה חולין ונתפס בה קנין ורשות וכיון דלאחר חלות ההקדש של חבירו שוב נכנסה לרשות התוקף א"כ הא כשהוא ברשותו מחזקינן שהחפץ הוא מעולם שלו ולא של חבירו א"כ הא שוב איגלאי מילתא למפרע דלא היה מצי לחול עלה ההקדש של חבירו משום דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו כסברת השיטה מקובצת הנ"ל וכיון דאיגלאי מילתא למפרע דלא היה חל עלה ההקדש של חבירו אם כן הא ממילא שוב חל עלה ההקדש שלו שהקדישה לקרבן קודם הפדיה כיון דהשתא מחזקינן שהחפץ הוא שלו מעולם והוי למפרע שלו כמו דקיי"ל באבן העזר (סי' קמ"ו סעי' ד') מי שנתגרשה על תנאי וקידשה אחר קודם שנתקיים התנאי הרי זו מקודשת אלמא אף דבתוך הזמן לא היה מצי לחול עלה הקדושין משום דילמא לא יתקיים התנאי ולא יהיה גט מ"מ כיון דנתקיים התנאי ואיגלאי מילתא למפרע דהוי מגורשת שוב חלין הקדושין למפרע כן ה"נ בנ"ד דבשעה שהקדישה לא הי' מצי לחול עלה ההקדש משום דהוי בחזקת שאינו שלו אעפ"כ כיון דהשתא כשפדאו ואיגלאי מילתא למפרע דהוי שלו שוב חל עלה ההקדש שהקדישה מקודם:
ונקדים עוד הא דגרסינן בחולין (דף ל') מתיב ר"א ב"א ובמועד לשמו פטור שלא לשמו חייב כו' אי אמרת בשלמא ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף איפסל ליה מתחלת שחיטה אלא אי אמרת אינה לשחיטה אלא לבסוף כיון דשחט ביה פורתא אידחי ליה מפסח אידך כי קא שחיט שלמים קא שחיט א"ל אביי נהי דאידחי ליה מפסח מדמי פסח מי אדחי ומפ' רש"י ראוי הוא למכור קודם גמר שחיטה ולצאת לחולין שאין לך מום קבוע גדול מזה ודמיה לפסח וכ"ת בעי העמדה והערכה והתנן שחט בה שנים או רוב שנים ועדיין היא מפרכסת הרי היא כחיה לכל דבריה נמצא מבואר דהיכא דשחט שחיטה פסולה יכול לפדות ע"י השחיטה משום דהשחיטה גופה מיקרי מום כיון דע"י השחיטה אינה ראויה לפנים הוי כמו שנפל בה מום דכיון דע"י המום אינו ראויה להקרבה יכול לפדותה ה"נ בשחיטה ועיין בתוס' ב"ק (דף ע"ו) בד"ה שחיטה שאינה ראויה ועי' בדרוש וחידוש מהגרע"א בתשובה ראשונה מה שתמה על תירוץ התוס' עי"ש:
ונקדים עוד דברי הרמב"ם (בפ"ב מהלכות בכורות ה"ו) דפסק בספק בכור דאם תקפו כהן אין מוציאין מידו ותמהו עליו דמה יענה לסוגיא ערוכה דב"מ (דף ו') דקאמר ר"ח לרבה תניא דמסייע לך הספיקות נכנסין לדיר להתעשר ואי ס"ד תקפו כהן אין מוציאין מידו אמאי נכנסין לדיר נמצא זה פוטר ממונו בממונו של כהן הרי דהוכיח הגמ' מהברייתא כהן מוציאין מידו והאריך האורים והתומים בת"כ ליישב שיטת הרמב"ם דהנה צריכין להבין מאי פריך הגמ' נמצא זה פוטר ממונו בממון כהן אמאי מיקרי ממונו של כהן הא כל כמה דלא תקפו כהן הרי הוא בחזקת ישראל לכל דבר ויש לו בו זכות ממון למוכרו ולשוחטו לכך הוי ממונו ויכול להפרישו למעשר לכך העלה דקושיית הגמ' הוא רק א"נ דתקפו בלא הקדישו מהני אבל א"נ דתקפו בלא הקדישו לא מהני לא פקע כח ההקדש דהראשון וא"כ א"ש דברי הרמב"ם דלדידן דקיי"ל דהקדישו בלא תקפו לא מהני אינו ראיה מהברייתא עי"ש בדבריו הנעימים נמצא מבואר דלשיטת הרמב"ם אף אם תקפו כהן אין מוציאין מידו מ"מ כיון דכשהוא ברשותו מחזיקינן שהוא שלו ויכול למוכרו ולשוחטו ממילא שוב בידו להקריבו לקרבן ג"כ דלא בעינן בקרבן שיהי' שלו בעצם רק כיון דיש לו בו קנין ממון ג"כ חזי להקרבה דלא מיעטה תורה בקרבן רק גזול כמבואר בב"ק (דף ס"ו) קרבנו ולא הגזול אבל בנ"ד כיון דלענין ממון הוי שלו ורשאי להקריבו שוב חזיא להקרבה ג"כ: ונקדים עוד הא דגרסינן בפסחים (דף נ"ט) ת"ר אין לך דבר שקודם לתמיד של שחר כו' ואין לך דבר שמתעכב אחר תמיד של בין הערבים כו' חוץ ממחוסר כפורים בעהפ"ס שמקריב קרבנו אחר תמיד של בין הערבים משום דאתי עשה דפסח שיש בו כרת ודוחה עשה דהשלמה שאין בו כרת והשתא מיושב קושיית התוס' הנ"ל דשפיר איצטריך קרא דושחטו פתח אוהל מועד להורות דשלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולין משום דמשכחת לה גוונא שיהא מותר לשחוט קודם תמיד של שחר כגון שהיה מחוסר כפורי' בערב פסח ואין לו קרבן להקריב רק קרבן אחד שמספקא לן אי שייך לו או לחבירו כגון שהחליף פרה בחמור וילדה ואינו ידוע אימתי ילדה אם קודם שהחליף או לאחר שהחליף כמבואר בב"מ (דף ק') [ועי"ש דפריך הגמ' ולחזי ברשותא דמאן קיימא ולהוי אידך המוציא מחבירו ע"ה ומשני דקיימא באגם] והיתה מתחלה הבהמה תחת יד חבירו שהקדישה לקרבן ואח"כ תקפה דתקפו כהן אין מוציאין מידו כנ"ל והקדישה לחטאת א"כ הא הקדישו אינו חל משום דבהקדש לא מהני תקיפה כנ"ל ואינו חזיא להקרבה וא"כ בכה"ג נ"ל דרשאי לשחוט קודם התמיד של שחר כדי שיתחזי ע"י זה להקרבה לדידי' והוא משום דאם ישחטנו קודם התמיד א"כ הא מיד ששחט בה סימן אחד נפסלה בשחיטתה מצד העשה דהעולה ראשונה כנ"ל א"כ הא שוב יכול לפדותה דהשחיטה הוי מום כנ"ל וכיון שפדאה איגלאי מילתא דהוי שלו למפרע ואינו חל עלה ההקדש של חבירו וא"כ שוב חל עלה הקדישו שהקדישה לחטאת כנ"ל וחזיא להקרבה לדידי' וא"ל הא לדידי' ג"כ נפסלה בשחיטת' משום העשה דהעול' ז"א דהא לגבי דידי' רשאי לשחוט קודם התמיד משום דהא הוי מחוסר כפורים וא"כ אתי עשה דפסח שיש בו כרת ודוחה לעשה דהעולה עולה ראשונה שאין בה כרת דלא שייך לומר הא אפשר לקיים שניהם דימתין בהקרבתו עד אחר התמיד ז"א דהא אם יקריבנה אחר התמיד לא משכחת לה שיהיה חזי להקרבה לדידיה משום דהא לאחר התמיד הא יהי' שחיטתה כשרה וא"כ הא לא מהני לה פדיון דדוקא שחיטה פסולה הוא דמיקרי מום משום דלא חזיא ע"י זה להקרבה ודמי לשאר מומין דכיון דלא חזיא להקרבה ע"י המום מהני פדיון אבל שחיטה כשרה לא מיקרי מום ואינו יכול לפדותה אבל אם ישחטנה קודם התמיד א"כ הא נפסלה בשחיטתה ושוב הוי מום ויכול לפדותה מיד כששחט סימן אחד וא"כ כיון שמותר לשחוט בכה"ג קודם התמיד משום דאתי עשה דפסח ודחי להעשה ה"א דלא בעי פתיחת דלתות ההיכל לכך איצטריך קרא דושחטו פתח אוה"מ להורות דאם שחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולין:
יא אמנם זהו תליא בהא דאיתא בזבחים (דף צ"ז) יקדש להיות כמוה אם פסולה היא תפסל ופריך הגמ' ואמאי ניתי עשה וידחה ל"ת אמר רבא אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש כו' ר"א אמר יקדש עשה הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה וא"כ לשיטת רבא דסובר דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש נסתרה הך תירוצא דמשכחת לה שיהא מותר לשחוט קודם תמיד של שחר כגון שהיה מחוסר כפורים בע"פ משום דאתי עשה דפסח ודוחה להעשה דעולה ראשונה ז"א כיון דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש א"כ מכש"כ דאין עשה שבמקדש נדחה מפני עשה דהא ל"ת קיל מעשה דכל עשה דוחה ל"ת ואין עשה דוחה עשה. וכיון דהעשה דהעולה ראשונה הוא עשה שבמקדש לא אתי עשה ודחי לה אבל א"נ דעשה דוחה ל"ת שבמקדש ניחא תירוצי הנ"ל אך הא מוכח דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש מקרא דיקדש להיות כמוה דאל"כ תקשה ניתי עשה וידחה ל"ת כקושיית הגמ' אמנם אי משו' הא לא איריא דקושיית הגמ' יש ליישב באופן אחר והוא לפי מה דמבואר בנזיר (דל"ז) דרבנן דר"ע מוקמי להקרא דיקדש דקאי לטעם כעיקר עיי"ש ובטעם כעיקר הא לא נבלע רק מיעוט ברוב היתר (וכמו שכתב רש"י בחולין (דף צ"ח) דלכן טעם כעיקר לאו דאורייתא משום דבטל ברוב] ובכל כזית קדשים כשרים לא נבלע רק פחות מכזית מן קדשים פסולין ושיטת הרמב"ם (בפ' ט"ו מה' מאכלות אסורות) דאינו לוקה בטעם כעיקר רק אם נבלע כזית באכילת פרס ואכל כל הג' ביצים אבל בפחות מזה מיקרי חצי שיעור וביומא (דף ע"ד) ס"ל לר"ל דח"ש מותר מה"ת וא"כ מאי פריך הגמ' דליתי עשה וידחה לל"ת הא קיי"ל בשבת (דף קל"ג) דכל מקום שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב וא"כ הא יכול לקיים שניהם שיכולים לאוכלם ולחלקם להרבה כהנים שלא יגיע לכל אחד כי אם כזית קדשים והמצות עשה דאכילת קדשים מקיים בכל כזית ועל הל"ת דקדשים פסולין לא עבר משום דהוי חצי שיעור דבכל כזית קדשים לא נבלע רק פחות מכזית דקדשים פסולין ומותר מה"ת:
אך י"ל דקושיית הגמרא קאי לר' יוחנן דס"ל ביומא (דף ע"ד) הנ"ל דח"ש אסור מדאורייתא א"כ פריך הגמ' שפיר דניתי עשה וידחה ל"ת משום דלא אפשר לקיים שניהם דהא אף אם יחלק לכהנים הרבה אעפ"כ עבר כ"א על אכילתו משום קדשים פסולין כיון דח"ש ג"כ אסור מדאורייתא [א"כ הא שוב מוטב שיאכלנה כהן אחד ויעבור איסור חמור ממה שיאכלו הרבה כהנים ויעברו כל אחד על איסור קל]:
נמצא מבואר דאם נימא דח"ש מותר מה"ת י"ל דעשה דוחה ל"ת שבמקדש והא דכתיב קרא דיקדש משום דאפשר לקיים שניהם כנ"ל אבל אי נימא דח"ש אסור מדאורייתא א"כ מוכח מהקרא דיקדש דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש: יב והשתא דזכינו לדין מיושב קישור הדברים די"ג דברים נאמרו בנבלת עוף טהור וארבעה אבות נזיקין דכיון דחשיב בנבלת עוף טהור והאוכל אבמה"ח ממנה סופג את הארבעי' א"כ מוכח דס"ל דאבמה"ח אינו נוהג בטמאה לישראל א"כ תקשה מי איכא מידי דלישראל שרי משהו בשר וגידין ועצמות משלימין לכזית ולעו"ג אסור וע"כ דלישראל נמי אסור משום טמאה אם כן מוכח דח"ש אסור מה"ת א"כ הא מוכח דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש א"כ הא נסתרה תירוצי על קושיית התוס' דל"ל קרא דושחטו פתח אוה"מ דמשכחת לה במחוסר כפורים בע"פ כיון דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש וא"כ מוכח אחת משני אלה התירוצים שבתוס' או דשחיטה שרי קודם התמיד או דזהו למצוה ולא לעכב א"כ הא ל"ל כר"ע דבשר נחירה מותר במדבר דלר"ע הא מוכח מהקרא דויעלו עולות דשחיטה ג"כ אסור קודם, התמיד וגם דמעכב כנ"ל וע"כ מוכרחין לומר כר' ישמעאל דבשר נחירה לא אישתרי א"כ הא מוכח מהקרא דושפך דאין שחיטה לעוף מה"ת כנ"ל א"כ תקשה דל"ל הקישא דזאת תורת הבהמה והעוף וע"כ דאתא לחייב מלקות בזמן הבית על שתיית נבלת בהמה כנ"ל וע"כ דאין עונשין מה"ד כנ"ל א"כ מוכח דהטעם דאין עונשין מה"ד הוא כשיטת הק"א משום דילמא איכא פירכא ולא כהמהרש"א א"כ א"ש הא דחשיב מבעה דהוא אדם בארבעה אבות נזיקין ולא קשה מאי לא הרי משום דאדם קיל שאין משלם כופר ולא קשה הא הוי קלבד"מ משום דכופרא כפרה ולא קשה דא"כ ל"ל קרא דעליו דהא אין עונשין מה"ד משום דהא לשיטת הק"א עונשין אף בכופר מן הדין ודו"ק: