אור ברסלב

פורת יוסף (שלופר)· רבי יוסף שלופר

מערכה ט

מערכה ח

א ט"ו נשים פוטרות צרותיהן והנ"ל דאיתא ביבמות (דף מ') א"ג לוי לרבי מאי איריא דתני ט"ו ליתני שש עשרה א"ל כמדומה אני שאין לו מוח בקדקדו מה דעתך אמו אנוסת אביו פלוגתא דר"י ורבנן ובפלוגתא לא קא מיירי והרי איסור מצוה ואיסור קדושה דפליגי ר"ע ורבנן וקתני בפירקין קאמרינן רב אשי אמר בפלוגתא קמיירי ומאי שאין לו מוח בקדקדו דקאמר לי' ה"ק לי' מ"ט לא דייקת דמתני' ר"י הוא דקתני שש עריות חמורות מאלו מפני שהן נשואות לאחרים לאחרים אין לאחין לא מאן שמעת לי' דאית ל' האי סברא ר"י היא דאסר באנוסת אביו משום הכי לא קתני לה: והנה הך פלוגתא דר"י וחכמים באנוסת אביו נ"ל דתליא בהא דגרסינן ביבמות (דף צ"ז) נושא אדם אנוסת אביו ור"י אוסר באנוסת אביו ומפ' הגמ' טעמא דר"י דכתיב לא יגלה כנף אביו כנף שראה אביו לא יגלה כו' ורבנן בשומרת יבם של אביו הכתוב מדבר ומאי כנף אביו כנף הראוי לאביו לא יגלה ות"ל משום דגדתו לעבור עליו בשני לאוין והנה לכאורה ק"ל דמאי משני הגמ' דהאי לא יגלה כנף אביו איצטריך לב' לאוין האיך משכחת לה שיהא חייב משום שומ"י דהא קיי"ל דאין איסור חע"א וא"כ איך חל איסור שומ"י של אביו על איסור דודתו דקדים דאיסור דודתו חל עליו אף בחיי אביו אף דאסורה משום א"א משום דהוי איסור בת אחת דמיד כשקידשה אח' אביו חל עליו איסור דודתו ואיסור א"א בבת אחת וא"כ האיך מצי לחול איסור שומרת יבם על איסור דודתו דקדים:

והנ"ל ליישב דשפיר איצטריך קרא דאסורה משום שומ"י של אביו משום דמשכחת לה גונא שיהא חל איסור שומ"י של אביו על איסור דודתו דגרסינן בגיטין (דף פ"ב) המגרש את אשתו ואמר לה הרי את מותרת לכל אדם אלא לפלוני ר"א מתיר וחכמים אוסרים כו' בע' ר"א בקדושין האיך תיבעי לר"א תיבעי לרבנן כו' לבתר דאיבעי' לי' הדר פשטה בין לר"א ובין לרבנן בעינן ויצאה והיתה נמצא מבואר דלר"א אם קידש חוץ מפלוני מהני הקדושין ואסורה לכו"ע חוץ מפלוני:

ב והנה נחקור לר"א האיך הדין אם קידש חוץ מפלוני אם נימא דהשיור הוא לגמרי לאותו פלוני עד שאין חל עליו האיסור א"א ג"כ לגבי פלוני כיון דקידשה חוץ ממנו ומותר לו לבוא עליה או דנימא דבאמת אסורה אף לפלוני מצד א"א דבעצם האיסור דא"א א"א לחלוק לחצאין וכיון דהיא מקודשת לבעלה ממילא הוי אשת איש ואסורה לכ"ע רק דהוא שבק שיור שיהא קדושי שמעון ג"כ נתפסין בה אבל לענין איסור א"א אסורה אף לפלוני ג"כ: ובעיוני בזה מצאתי בעז"ה ברשב"א בחי' לגיטין שם אהא דקאמר אביי את"ל איתא לדר"א בא ראובן וקידשה חוץ משמעון ובא שמעון וקידשה חוץ מראובן ומתו שניהם מתייבמת ללוי ואין אני קורא בה אשת שני מתים מ"ט קדושי דראובן אהנו קדושי דשמעון לא אהנו וכתב הרשב"א ע"ז וז"ל לאו למימרא דלא אהנו כלל קדושי שמעון דהא ודאי אהנו למיסרה בביאה אראובן משום דמשתמש בצד מקודש שבה לשמעון והלכך אסורה היא לשניהם אלא הכי קאמר לא אהני דיבוריה למיסרי' אראובן שהוא לא אסרה אראובן דחוץ מראובן קאמר והא דאסורה לראובן משום אריה דאיסורא דרביע עלה דא"א להשתמש לאחד מהם אא"כ משתמש בצד אישות שבה לשני אבל כי אמר לה סתם אהני קידושיו למיסרה בפירוש אראובן עכ"ל וא"כ ה"ה באומר חוץ מפלוני פשיטא דאסורה לפלוני משום א"א מחמת צד מקודש שבה לעלמא ע"י הראשון דהשיור הוא רק לענין שיהא קדושי פלוני נתפסין בה:

והנה נחקור לפ"ז האיך הדין אם קידש ראובן אשה חוץ מלוי ויהודה בני שמעון אחיו ומת ראובן וקידשה לוי דקדושי לוי תופסין בה אף דהוי דודתו כיון דקידשה חוץ ממנו ואח"כ מת לוי אם היא זקוקה ליבום ליהודה אחיו או לא אי נימא אף דקידשה ראובן חוץ ממנו אעפ"כ כיון דאסורה עליו בכרת משום דודתו דהא לענין איסור דודתו א"א לחלוק לחצאין וכיון דהיא מקודשת לראובן ממילא משתמש באשת דודו כמו שביארתי וא"כ הא הוי ח"כ להיבם וקיי"ל דח"כ פטורין מחליצה ויבום או דנימא דכיון דקדושין תופסין בה לגבי היבם כיון דקידשה ראובן חוץ ממנו לכך חלוקה משאר ח"כ וזקוקה ליבום:

והנ"ל דזקוקה ליבום לפי מה שביארתי בחידושי ליישב קושיית התוס' ביבמות (דף ט') אהא דקאמר הגמ' והרי איסור מצוה ואיסור קדושה דפליגי ר"ע ורבנן וקתני וכתבו התוס' בכל דוכתא פשיטא לי' להש"ס דח"ל לר"ע לאו בני חליצה ויבום נינהו ותימא לר"י דאמאי לא אמרינן לר"ע נמי ליתי עשה ולדחי ל"ת ותירצתי בזה דנ"ל לומר מילתא חדתא דאין הטעם דח"כ פטורין מן החליצה ומן היבום הוא משום חומר איסורן כיון דהוי בכרת לכך לא הותרו במקום יבום דא"כ תקשה להנך אמוראי דס"ל דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת א"כ אמאי פטורין מיבום ניתי עשה דיבום וידחה לל"ת וע"כ דהחילוק הוא בין ח"ל דזקוקין ליבום ובין ח"כ דאינם זקוקין ליבום הוא דאימתי שייך לומר דזקוקה ליבום הוא רק במקום שקדושין תופסין בה וע"כ הזיקה נתפסת בה ג"כ וזקוקה ליבום אבל במקום שאין קדושין תופסין אין הזיקה תופסת ג"כ דהזיקה הוי כמו קדושין לכך בח"כ כיון דאין קדושין תופסין בה אין זיקת היבום נתפסת בה ג"כ ומש"ה פטורה מן החליצה ומן היבום אבל בח"ל כיון דקדושין תופסין בה לכך הזיקה נתפסת בה ג"כ וכיון דזקוקה ליבום רק דהאיסור דח"ל מגרע א"כ שוב לענין איסור אמרינן דאתי עשה ודוחה ל"ת א"כ כ"ז לדידן דקיי"ל דקדושין תופסין בח"ל אבל לר"ע דסובר דאין קדושין תופסין בח"ל א"כ אף דהאיסור דח"ל אינו מגרע מיבום משום דשייך לומר דאתי עשה ודחי לל"ת אבל מ"מ הא אינה זקוקה ליבום לדידי' משום דכיון דאין קדושין תופסין בה אין הזיקה נתפסת בה ג"כ וכיון דאינה זקוקה ליבום א"כ ממילא ליכא עשה כלל דלידחי לל"ת:

וכן הוכיח מו"ח הגאון בס' נחלת יהושע (סי' כ"ה) מדברי הרמב"ם בה' יבום (פ"ו הל' ט') וז"ל כיצד יבמה שהיא ערוה על היבם כו' ה"ז פטורה מן החליצה ומן היבום ואין לה עליו זיקה כלל שנאמר ולקחה לו לאשה ויבמה מי שראוי לליקוחין וקדושין תופסין בה היא זקוקה ליבום עכ"ל משמע דהטעם הוא מדכתיב ולקחה לו לאשה ויבמה דליקוחין תופסין בה וע"כ תפסה הזיקה אבל במקום שאין קדושין תופסין אין הזיקה תופסת דהזיקה הוי כמו קדושין וכיון דזכינו לדין נ"ל לענין החקירה שחקרנו שהיא זקוקה ליבום ליהודה להנך אמוראי דס"ל דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת דכיון דהזיקה נתפסת בה דהא קדושין ג"כ תופסין בה כיון דקידשה ראובן חוץ ממנו א"כ כיון דמצד תפיסת קדושין זקוקה ליבום רק דהאיסור כרת מגרע א"כ לענין איסור שוב שייך לומר דאתי עשה דיבום ודחי ל"ת דדודתו אף דהיא בכרת:

ונקדים עוד הא דגרסין ביבמות (דף ל"ב) בא עלי' חייב עלה משום אשת אח ופריך הגמ' כיון דאיסור אחות אשה לא חי"ל תתייבם יבומי ומשני דאיסור אחות אשה מיתלי תלי וקאי אי פקע איסור אשת אח. אתי איסור אחות אשה וחייל והנה בס' הכריתות (שער ג' סי' קס"ד) מבואר דאין עשה דוחה תרי לאוין והשתא א"ש דנ"מ מהא דאסר הקרא שומ"י של אביו בכה"ג כגון שקידש ראובן אשה שתהא אסורה לכל חוץ מלוי ויהודה בני שמעון אחיו ומת ראובן ונפלה לפני שמעון אחיו ליבום. דשפיר זקוקה ליבום לשמעון דהא לדידי' הוי מקודשת גמורה ואח"כ מת שמעון וקידשה לוי דאף דאסורה עליו משום דודתו אעפ"כ קדושיו תופסין בה משום דהא קידשה דודו חוץ ממנו כמו שבארתי ואח"כ מת לוי ונופלת לפני יהודה אחיו ליבום וא"כ אם לא היתה אסורה משום שומ"י של אביו רק משום דודתו היתה זקוקה ליבום דאף דחייב עלי' כרת משום דודתו אעפ"כ כיון דישנה בתפיסת קדושין להיבם זקוקה ליבום כנ"ל וא"כ שוב מותרת להתייבם משום דאתי עשה דיבום ודוחה לל"ת דדודתו [ועי' ביבמות דף כ'] אבל השתא דאסר רחמנא משום שומ"י של אביו א"כ א"נ דפקע איסור דודתו משום דאתי עשה ודחי לי' שוב אתי איסור שומ"י של אביו וחייל עלה וא"כ לא אתי עשה דיבום ודחי לתרי לאוי לאו דודתו ולאו דשומ"י של אביו ואסורה להתייבם:

ג אמנם הך תירוצא הוא רק א"נ דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת אבל א"נ דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת [ועי' ביבמות דף ז'] נסתרה תירוצי דעדיין קשה ל"ל קרא לאוסרה משום שומ"י של אביו דאף משום איסור דודתו ג"כ לא היתה זקוקה ליבום משום דלא אתי עשה דיבום ודוחה ל"ת דכרת:

והנה התוס' ביבמות (דף ו') בד"ה טעמא הקשו וא"ת אי בעלמא דחי עשה אפי' ל"ת שיש בו כרת א"כ קרא דכלאים בציצית ל"ל ותי' דאיצטריך קרא משום דה"א דלא אתי עשה דציצית דאינה שוה בכל דנשים פטורות מציצית ולידחי לל"ת דכלאים דשוה בכל לכך איצטריך קרא דדחי אך לכאורה ק"ל על תי' התוס' מהא דגרסינן במנחות דף מ"ה) נבלה וטרפה לא יאכלו הכהנים כהנים הוא דלא אכלי הא ישראל אכלי כו' רבינא אמר איצטריך סד"א הואיל ואישתרי מליקה גבייהו אישתרי נמי נבלה קמ"ל והנה בתוס' שם בד"ה הואיל ואישתרי כתבו אע"ג דלעיל פרכינן שכן מצותו בכך וכלאים נמי אסרינן להו בלא קרא מ"מ אתא לאורויי לן דלא נטעה למילף מהאי דקאמר אין שחיטה לעוף מה"ת פירשתי בחולין עכ"ד והנה ד' התוס' סתומים והמהרש"ק וצ"ק מגיהים בדברי התוס' במקום דקאמר צ"ל ולמאן דאמר והוא דיבור בפ"ע דהקשו למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת הא לא הוי נבלה וע"ז כתבו פירשתי בחולין וכן הוא בחולין (דף כ') בתוס' ד"ה לא אמרן עיי"ש:

ומה שכתבו דאתא לאורויי לן דלא נטעה למילף מהאי נ"ל דה"פ דמאחר שגילה קרא בנבלה וטרפה שלא אמרינן הואיל ואישתרי לגבוה אישתרי להדיוט נשמע באמת גם גבי כלאים זה דילפינן מהכא דלא אמרי' הואיל ואישתרי וע"כ משום דצורך גבוה שאני שכן מצותו בכך וע"ז סמיך ופריך לעיל מה לכלאים שכן מצותו בכך אבל אי לא הוה גלי קרא גבי נבלה וטרפה דלא ילפינן היתר מגבוה ה"א להתיר בנבלה וה"ה גבי כלאים:

היוצא לנו מדבריהם דאם מצינו פעם אחד ראי' מפורשת מקרא דלא אמרי' הואיל ואישתרי רק דצורך גבוה שאני ילפי' מיניה בכ"מ היכא דהותר איזה דבר לגבוה דלא ילפי' מני' להדיוט והשתא תקשה דל"ל קרא לאסור נבלה לכהנים הא בלא"ה ידעינן דלא אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי דאל"כ הדרי קושיית התוס' לדוכתא דל"ל קרא למישרי כלאים בציצית הא בלא"ה ידעינן כיון דעשה דוחה אפי' ל"ת שיש בו כרת דאין לומר כתירוצם איצטריך קרא משום דה"א דלא אתי עשה דציצית שאינה שוה בכל ודוחה ל"ת דכלאים השוה בכל ז"א דהא א"נ בנבלה דאמרי' הואיל ואישתרי א"כ הא ה"ה בכלאים ג"כ אמרי' הואיל ואישתרי א"כ הא הל"ת דכלאים ג"כ אינה שוה בכל דאינו נוהג בכהנים ול"ל קרא וע"כ דמוכח מזה דלא אמרי' בכלאים הואיל ואישתרי דלכך איצטריך קרא בכלאים בציצית וכיון דלא אמרי' בכלאים הואיל ואישתרי א"כ הא ה"ה, בנבלה ג"כ לא אמרינן הואיל ואישתרי ואסורה לכהנים וא"כ ל"ל קרא לאסור נבלה לכהנים הא בלא"ה ידעינן דאסורה. בשלמא אי אמרינן דהקרא קאי לאסור אנוסת אביו א"כ הא אינו מוכח כלל דעשה דוחה ל"ת א"ש די"ל דאיצטריך קרא בכלאים בציצית לגופא להורות דעשה דוחה ל"ת אבל נבלה וכלאים י"ל דמותר לכהנים לכך איצטריך קרא דנבלה וטרפה לאסור אבל א"נ דהקרא קאי לאסור שומ"י של אביו א"כ הא מוכח דעשה דוחה אפי' ל"ת שבכרת וא"כ מוכרחין לומר דהקרא דכלאים בציצית קאי להורות דעשה שאינה שוה בכל דוחה ל"ת השוה בכל א"כ הא בלא"ה מוכח מזה דנבלה וכלאים אסורה לכהנים ול"ל קרא דנבלה וטרפה: ד אך י"ל דאימתי שייך לומר כסברת התוס' דכיון דגילה לן קרא בחד מינייהו דלא אמרי' הואיל ואישתרי יש ללמוד לאינך הוא דוקא במקום דל"ל סברא לחלק חדא מאידך אבל במקום דאית לן סברא לחלק בודאי לא שייך למילף חדא מחברי' והנה בזבחים (דף ל"ב) פריך הגמ' מי דמי מצורע היתרא הוא אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי טומאה דחויה הוא להא אידחאי להא לא אידחאי והשתא א"ש דליכא למילף מכלאים לכהנים לאסור נבלה לכהנים די"ל דלכך אסור כלאים לכהנים משום דהא דהתירה התורה כלאים בבגדי כהונה אין זה בדרך היתר רק דהוא בדרך דיחוי דאתי עשה דעבודה ודוחה ל"ת דכלאים א"כ זהו דוקא במקום מצוה אבל שלא, לצורך עבודה אסור דהואיל ואידחי אידחי לא אמרי' אבל במליקה הא דשרי לכהנים ל"ל דהוא בדרך דיחוי משום דאתי עשה דאכילת קדשים ודוחה לאו דנבלה ז"א דהא מבואר בתוס' שבועות (דף כ"ד) בד"ה האוכל די"מ דבנבלה איכא איסור עשה דאינה זבוחה ג"כ דכתיב וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל ומה שאי אתה זובח אי אתה אוכל וכיון דבנבלה איכא איסור עשה ג"כ א"כ הא אנן קיי"ל דאין עשה דוחה ל"ת ועשה וע"כ צ"ל דהא דהתירה תורה מליקה לכהנים הוא בדרך, היתר דהותרה, להם נבלה וכיון דהיתרא הוא ה"א דאמרינן הואיל ואישתרי אישתרי לכך איצטריך קרא דנבלה וטרפה לאסור נבלה לכהנים:

אמנם ז"א דהא כבר הוכיח הריצב"א שם בתוס' דל"א כהי"מ דאיכא עשה דאינה זבוחה דא"כ תקשה למ"ד בהמה בחי' לאו לאברים עומדת היכי אתי איסור אבמ"ה וחייל על איסור עשה דאינה זבוחה דקדים ולכאורה היה נ"ל לדון דשפיר חייל איסור אבמ"ה על איסור דאינה זבוחה לדידן משום דהוי איסור מוסיף דהא מבואר בחולין דאם אכל אבר שיש בו משהו בשר וגידין ועצמות משלימין לכזית דחייב והנה זה ברור דגידין ועצמות אינם ראוין לאכילה ואין דרך בנ"א לאכול משהו בשר עם גידין ועצמות דהא בשאר איסורין פטור על אכילתן והוי שלא כדרך אכילה ואפ"ה באבמ"ה חייב רחמנא א"כ נ"ל דה"ה אם אכל האבר שלא כדרך אכילתו ג"כ חייב דמ"ש כיון דאם אכל בצירוף גידין ועצמות כדרכו הוי ג"כ שלא כדרך אכילה ואפ"ה חייביה רחמנא א"כ הא הוי איסור אבמ"ה על איסור שאינה זבוחה איסור מוסיף דאיתוסף עלה איסור לענין שלא כדרך אכילתן דמצד אינה זבוחה היה פטור אם אכלו שלא כדרך אכילתן ומצד איסור אבמה"ח חייב. והא דלא תי' התוס' כך הוא משום דהא הי"מ קאי לתרץ זה אליבא דר"ש עיי"ש ור"ש הא ס"ל דאין איסור חל על איסור אפילו באיסור מוסיף ועי' בתוס' כריתות (דף כ"ג) בד"ה ומי א"כ הא לר"ש ליכא למימר דס"ל אליבא דאמת דאיכא איסור דאינה זבוחה דא"כ האיך מצי לחול עלה איסור אבמה"ח ועוד דר"ש ס"ל כ"ש למלקות]:

אך ז"א דהא מבואר בפרמ"ג בריש הלכות שחיטה דעל איסור אינה זבוחה חייב בכ"ש עי"ש ושיטת המהרש"ל בשבועות (דף כ"ג) בתוס' ד"ה דמוקי דהיכא דחייב על כ"ש ה"ה דחייב ג"כ אם אכלו שלא כד"א וא"כ הא לא איתוסף מצד איסור אבמה"ח כלום דמצד איסור דאינה זבוחה ג"כ חייב אם אכל שלא כד"א אמנם זהו דוקא לשיטת המהרש"ל אבל לשיטת המהרש"א שם דפליג עלי' וס"ל דאף היכי דחייב בכ"ש אפ"ה פטור שלא כד"א י"ל כתירוצי דאיסור אבמה"ח הוי איסור מוסיף מצד שלא כד"א:

ה והשתא א"ש המשך הני תרתי דינים דמדאמרו ה' דברים חייבים בחלה א"כ תקשה דהאיך אכלו מצה מחדש הא אין חמץ חל על איסור חדש וע"כ צ"ל דאיסור חמץ הוי איסור מוסיף דאיתוסף עלה איסור שלא כד"א א"כ הא מוכח כשיטת המהרש"ל דהיכי דחייב בכ"ש ה"ה דחייב ג"כ אם אכלו שלא כד"א וא"כ הא מוכח דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת דאל"כ תקשה ל"ל קרא דנבלה וטרפה לא יאכלו הכהנים לאוסרם בנבלה הא בלא"ה ידעינן מקרא דכלאים בציצית דכהנים אסורים בכלאים וה"ה בנבלה דל"ל דבנבלה איכא סברא להיתרא משום דאיכא עשה דאינה זבוחה ז"א דע"כ מוכרחין לומר דליכא עשה דאינה זבוחה דאל"כ, האיך חייל איסור אבמ"ה דל"ל דניתוסף איסור בשלא כד"א כיון דעל איסור דאינה זבוחה ג"כ חייב בשלא כד"א וע"כ דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת וא"כ הא ל"ל דהקרא קאי לאסור שומ"י של אביו כנ"ל וע"כ דקאי לאסור אנוסת אביו לכך א"ש הא דחשיב ט"ו נשים פוטרות צרותיהן ולא קחשיב נמי אמו אנוסת אביו משום דמוכח דאנוסת אביו אסורה:

ו ל"ו כריתות בתורה הנה בכריתות (דף ג') פריך הגמ' תנא במאי קא חשיב אי בגברי דל האשה הנרבעת ובצרא לה חדא אי בנשי קחשיב דל מינהון הבא על הזכור ועל הבהמה ובצרי להו תרתי א"ר יוחנן לעולם תנא גברי קחשיב ור' ישמעאל היא דאמר חייב שתים והא מדקתני מגדף בסיפא ומוקמיה לה כר"ע רישא נמי ר"ע כו' אלא רישא ר"י ובמגדף סבר לה כר"ע ולכאורה ק"ל דהאיך מצינו למימר דר' ישמעאל סבר לה במגדף כר"ע הא לקמן (דף ז') מבואר דטעמא דר"ע דס"ל דחייב כרת במגדף אף שאין בו מעשה הוא משום דכתיב ביה כרת במקום קרבן וא"כ זהו דוקא לר"ע דס"ל שם דקרא דמגדף הוא מברך השם וא"כ כיון דכתיב כרת במקום קרבן מוכח דחייב אבל לר' ישמעאל דס"ל בסנהדרין (דף ס"ד) דמגדף דקרא הוא עו"ג כמבואר ברש"י ותוס' שם אהא דקאמר לי' ר' ישמעאל לר"ע והלא כבר נאמר ונכרתה וכי שלשה עולמות יש עי"ש א"כ לדידי' הא לא כתיב כרת דמגדף במקום קרבן וא"כ תקשה לר' ישמעאל אמאי מחייב קרבן במגדף הא אין בו מעשה:

ואילולי מסתפינא הוי אמינא ליישב דהאי חקירה אי חייב קרבן אם לא עשה מעשה תליא בהא דגרסי' במכות (דף י"ג) מ"ט דר"י דכתיב אם לא תשמור לעשות וכתיב והפלא ה' את מכותך כו' א"ה לאו שאין בו מעשה נמי לעשות כתיב לאו שניתק לעשה נמי דומיא דלאו דחסימה השתא דאתית להכי כולהו נמי דומיא דלאו דחסימה:

והנה הטעם דבעינן בקרבן לאו שיב"מ מבואר במכות שם דהוא משום דאיתקש כל התורה כולה לעו"ג מה עו"ג שב ואל תעשה והוא עבר בקום ועשה אף כל שב ואל תעשה והשתא נ"ל דאימתי אמרינן דאינו חייב קרבן רק על לאו שיש בו מעשה הוא רק א"נ דלאו שאב"מ לא היו לוקין עליו משום דמלקות כתיב אצל לאו דחסימה לכך בעינן דוקא דומיא דלאו דחסימה דיש בו מעשה אלמא דלאו שאב"מ חלוק מיש בו מעשה לענין מלקות א"כ ה"ה לענין קרבן ג"כ י"ל דאינו חייב קרבן רק אם עשה מעשה דחמיר דומיא דעו"ג אבל א"נ דלאו שאב"מ ג"כ היו לוקין עליו אלמא דגלי רחמנא דאין בו מעשה חמיר כיש בו מעשה ולא אמרינן דבעינן דומיא דלאו דחסימה לענין עליו הבא מעשה א"כ ה"ה לענין קרבן ג"כ י"ל דחייב אף אם לא עשה מעשה כיש בו מעשה ולא אמרי' דבעינן דומיא דעו"ג דיש בו מעשה דכמו דחזינן דלענין מלקות חמור אין בו מעשה כיש בו מעשה א"כ ה"ה לענין קרבן דמ"ש. והשתא איש דהא דיליף ר"ע לחייב מגדף, הוא משום דכתיב כרת במקום קרבן הוא, רק לר"ע לשיטתו דמוכח דסובר דלאו שאב"מ לא היו לוקין במכות (דף ב) מ"ט דר"י דס"ל דלאו שאב"מ היו לוקין עליו אמר ר"ל גמר מע"ז מה ע"ז לאו שאין בו מעשה והיו לוקין עליו אף כל לאו שאב"מ ולוקין עליו מה לע"ז שכן קנס הא לא קשיא ר"י לא סבר לה כר"ע וא"כ לר"ע לשיטתו דס"ל דעדים זוממין קנסא א"כ הא לא מצי למילף מע"ז לחייב אין בו מעשה וא"כ צ"ל לדידי' דלאו שאב"מ לא היו לוקין עליו וא"כ ה"ה לענין קרבן ג"כ בעינן עשה מעשה לכך הוצרך ר"ע למילף לחייב קרבן במגדף משום דכתיב בי' כרת במקום אבל לר' ישמעאל י"ל דס"ל דלאו שאב"מ היו לוקין עליו ועי' בשבועות (דף ג') דרצה הגמ' לאוקים ג"כ דר"י סובר דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו] וא"כ בלא"ה ניחא הא דמחייב קרבן במגדף אף דס"ל דמגדף הוא עו"ג משום דלדידי' לא בעינן כלל מעשה לענין קרבן:

ואך לכאורה היה נ"ל להוכיח דלר' ישמעאל לשיטתו מוכרחין לומר דס"ל דלאו שאב"מ לא היו לוקין עלי' והוא דגרסינן בסנהדרין (דף ט"ו) שור, הנסקל, בכ"ג שנאמר השור יסקל וגם בעליו יומת א"ל אביי לרבא ממאי דהאי וגם בעליו יומת לכמיתת בעלים כך מיתת השור אימא לקטלא הוא דאתא כו' אלא אמר חזקי' אמר קרא מות יומת המכה רוצח הוא על רציחתו אתה הורגו ואי אתה הורגו על רציחת שורו:

א ולכאורה ק"ל דל"ל קרא דרוצח הוא על זה להורות דהבעלים לא היו חייבין מיתה הא בלא"ה ידעינן דאל"כ תקשה אמאי השור בסקילה הא קיי"ל דבעינן עדות שאתה יכול להזימה ושוטת הש"ך בח"מ (סימן ל"ג) דאף בממון בעינן עדות שאתה יכול להזימה והשתא היכי מצינו לדון חיוב סקילה על השור ע"י העדים שהעידו שהרג את הנפש הא לענין סקילת השור הוי עדות שאאי"ל דהא בעינן לקיומי בהו כאשר זמם דכי היכי דרצו להפסיד להבעלים ממון בסקילת השור וגם לחייב מיתה כן ה"נ בעינן דכשיוזמו יהיו חייבין העדים ג"כ בתשלומי ממון להבעלים עבור השור ובחיוב מיתה עבור הבעלים ובעדים הא לא משכחת לה משום דהא יהיו פטורים אז מלשלם ממון עבור השור משים דכיון דחייבין מיתה עבור מה שזממו לחייב מיתה להבעלים א"כ הא מיפטרי מתשלומין משום קים לי' בדרבה מיני' וע"כ דהבעלים פטורין ממיתה ול"ל מיעוטא דרוצח הוא:

וא"ל דלא שייך למיפטרינהו להעדים משום קלבד"מ לפי מה דמבואר בכתובות (דף כ"ט) דפריך הגמר' סוף סוף כיון דלעסו קניא מתחייב בנפשו לא הוי עד דאכיל לי' ומשני כגון שתחב לו בבית הבליעה אלמא דלא אמרינן קלבד"מ רק אם החיוב מיתה וממון באין כאחת אבל אם אינן באין כאחת לא מיפטרי וא"כ ה"נ לא שייך לומר קלבד"מ משום דהחיוב ממון של העדים עבור השור והחיוב מיתה עבור הבעלים אינם אגודים כאחת דהא זהו ברור דא"נ דהבעלים ג"כ נהרגין על רציחת שורו דבעינן שיתרו העדים להבעלים שיהיה מחויב מיתה ע"י רציחת שורו דלא יהי' חמיר חיובא שבא עליו ע"י רציחת שורו יותר מרציחת עצמו דאינו נהרג בלא התראה וא"כ הא אינן באין כאחת דמיד שהעידו בשקר ששורו של פלוני הרג את הנפש נתחייבו לשלם להבעלים ממון עבור שורו [דעדים זוממין ממונא] הוא וכשמעידין עוד בשקר שהתרו לו לחייבו מיתה נתחייבו אז העדים מיתה וכיון דעל אותו הגדה שמחייבין ממון לא נתחייבו סקילה והחיוב מיתה בא מפאת הגדה אחרינא אם כן הא לא מיפטרי משום קלבד"מ וחייבין לשלם:

זה אינו דעדיין תקשה זוממי זוממין היכי משכחת לה דהא כשתבוא כת שלישית להזים להכת שניה א"א לקיומי בהו כאשר זמם לחייבם ממון ומיתה משום דהא לגבי המזימין בא חיוב' מיתה וממון מפאת הגדה אחת שהעידו בשקר על העדים הראשונים שעמנו הייתם וא"כ שוב מיפטרי מתשלומין על הך הגדה משום קלבד"מ וא"כ הא א"א לחייב להעדים הראשונים ממון ע"י הכת שני' משום דהוי עדות שאאי"ל וא"כ הא שוב הוי הכת ראשונה עדות שאאי"ל לענין סקילת השור משום דכשיוזמו יהיו פטורין מלשלם ממון ע"ז והדרא קושייתי לדוכתא:

בשלמא לר"ע דס"ל במכות (דף ד') דעדים זוממין קנסא א"ש לפי מה דמבואר בכתובות (דף ל"ג) רבה אמר חידוש הוא שחידשה תורה בקנס אף על גב דמיקטיל משלם א"כ ה"נ כשיוזמו יהיו חייבין העדים לשלם ממון משום דהא התשלומין דידהו הוי קנסא ובקנס לא אמרינן קלבד"מ אבל לרבנן דפליגי עליו וס"ל דעדים זוממין ממונא תקשה:

וע"כ צ"ל דלרבנן דס"ל דע"ז ממונא מוקמי האי קרא דרוצח הוא לדרשה אחרינא להורות דמצמצם פטור כדאיתא בסנהדרין (דף ע"ז) ההוא גברא דצמצם לחיותא דחברי' בשימשא ומתה רבינא מחייב ר"א פוטר כו' אמר רב משרשיא מ"ט דאבוה דאבא דפוטר א"ק מות יומת המכה רוצח הוא ברוצח הוא דחייב לן מצמצם בנזקין לא חייב לן מצמצם וא"כ הא אינו מיותר קרא דרוצח הוא דאיצטריך למיפטר מצמצם:

והנה הר"ן בחידושיו לסנהדרין כתב וז"ל ונראה דמאן דפטר מצמצם ל"ל כר"מ דדאין דינא דגרמי הילכך למאן דדאין דינא דגרמי ומגבי אפילו ככשורא לצלמי פשיטא דמחייב דהא מצמצם לא גרמא בנזקין הוא אלא גרמי ומאן דפוטר מצמצם מייתי לה מקרא דרוצח הוא למעוטי מצמצם ולדידי' ה"ה בכל דינא דגרמי פטור עכ"ל נמצא מבואר דמאן דס"ל מצמצם פטור סובר דגרמי ג"כ פטור:

והנה לכאורה הי' נ"ל להוכיח דגרמי חייב דהתוספות בב"ק (דף י') בד"ה שהשור הקשו וא"ת ל"ל קרא דשור ולא אדם הא בלא"ה ידעינן מדכתיב והמת יהי' לו מי שהמת שלו כדפטרינן שור פסולי המוקדשים דמת אסור בהנאה כדילפינן ג"ש שם שם מעגלה ערופה בפ' אין מעמידין (דף כ"ט) ותי' דשור ולא אדם איצטריך לעבד ועו"ג הקנוי לישראל שנפל לבור דההוא שרי בהנאה והנה מש"כ התוס' דאיצטריך לעבד ועו"ג ע"כ מיירי בעבד שלא קיבל עליו מצות דבסתם עבד כיון דחייב במצות כאשה ה"ל דין ישראל וכן מבואר להדיא בכ"מ ברמב"ם (פ"ה מה' ערכין) והשתא א"נ דדינא דגרמי פטור הדרא קושיית התוס' לדוכתא דל"ל מיעוט דשור ולא אדם ת"ל מהמת יהיה לו דל"ל דאיצטריך לעבד ועו"ג הא לפי מה דמבואר ביבמות (דף מ"ה) דפריך רב אחאי אימא בכספא וטבילה קשיא אלמא דס"ל לר"א דאינו קונה עבד לגופיה רק בטבילה אבל קודם לזה אינו קונה רק למעשי ידיו ועי' בלח"מ (פ"ח ופ"ט מה' עבדים) דשיטת הרמב"ם דס"ל כר"א דלא קני אלא בכספא וטבילה וכיון דלא קני לי' לגופו ואין לו עליו אלא שעבוד ומזיק שעבודו של חבירו אינו אלא משום דינא דגרמי והשתא אם נימא דדינא דגרמי פטור א"כ ל"ל קרא למיפטר עבד שנפל לבור הא בלא"ה ידעינן דפטור משום דלא הוי אלא גרמי וע"כ דגרמי חייב מדאו' וכן הוכיח הקצוה"ח (בסי' ת"י): ה אמנם אי משום הא לא איריא דקושיית התוספות יש ליישב באופן אחר והוא דגרסינן לקמן (דף נ"ה) ומאי חזית דהמת יהי' לו דשור מפקת לי' לבעלים מטפלין בנבילה והמת יהי' לו דבור מפקת לי' למי שהמת שלו איפוך אנא מסתברא פטור גבי בור הואיל ופטר בו את הכלים וא"כ מיושב קושיית התוספות דשפיר איצטריך קרא דשור למעט אדם דאי הוי כתיב חמור לחוד למעט כנים ה"א דהאי חמור קאי למעט אדם אבל כלים חייבין וא"ל דל"ל קרא למעט אדם ת"ל מוהמת יהי' לו ז"א דהא אי לא הוי כתיב חמור למעט אדם ה"א דאיפוך אנא דהמת יהי' לו דבור קאי לבעלים מטפלין בנבלה אבל לא בעינן בבור שהמת יהי' לו והמת יהיה לו דשור קאי למי שהמת שלו דלא שייך תי' הגמ' פטר גבי בור הואיל ופטר בו את הכלים דהא השתא אי לא הוה כתיב קרא כלל לפטור בבור ה"א דהכל חייב בבור הן כלים והן אדם וה"א דאיפוך אנא לכך כתיב קרא דחמור למעט אדם והשתא שוב לא אמרינן איפוך אנא משום דמסתברא דפטר גבי בור הואיל ופטר את האדם ועדיין לא ידעינן למעט כלים לכך כתיב שור למעוטי אדם וע"כ דחמור למעט כלים אך ז"א דהיכי מצינו למימר איפוך אנא דא"כ תקשה רעהו דכתב רחמנא בשור לאפוקי הקדש ל"ל ת"ל מוהמת יהי' לו וא"ל דאיצטריך להקדש שנגח הדיוט דזה משור איש נפקא כמו שהקשו התו' אמנם המהרש"א תי' עיי"ש היטב ואין יכולתי להאריך בזה:

והשתא לפי דברינו הא מוכח דלרבי ישמעאל לאו שאב"מ לא היו לוקין עליו לפי מה דמבואר בב"ק (דף קי"ג) דר' ישמעאל אינו סובר דגזלו אסור א"כ הא לדידי' נסתרה תי' המהרש"א וא"כ הא ליכא למימר איפוך אנא דא"כ תקשה ל"ל רעהו לאפוקי הקדש וא"כ הדרא קושיית התוספות לדוכתא דל"ל קרא דשור ולא אדם וע"כ צ"ל כתירץ התוספות דאיצטריך לעבד שנפל לבור א"כ הא מוכח דדינא דגרמי חייב מדאורייתא כנ"ל וא"כ הא מצמצם ג"כ חייב כנ"ל וע"כ דלדידי' קאי האי רוצח הוא להורות דעל רציחתו אתה הורגו ואי אתה הורגו על רציחת שורו וא"כ קשה דל"ל קרא ע"ז הא בלא"ה ידעינן דאל"כ קשה אמאי השור בסקילה הא הוי עדות שאאי"ל וע"כ צ"ל לדידיה דעדים זוממין קנסא:

והנה במכות (דף ג') קאמר הגמ' מ"ט דר"י דס"ל דלאו שאב"מ היו לוקין עליו אמר ר"ל גמר מע"ז מה ע"ז לאו שאב"מ ולוקין עליו אף כל לאו שאב"מ לוקין עליו מה לע"ז שכן קנס הא לא קשיא ר"י לא סבר לה כר"ע נמצא מבואר דהך דינא אי לאו שאב"מ היו לוקין עליו תליא בהא דא"נ דע"ז קנסא א"כ הא ל"ל ילפותא לחייב לאו שאב"מ וצריכין לומר כסברא החיצונה דלאו שאב"מ לא היו לוקין עליו וא"כ הדרי קושייתי לדוכתא דלר' ישמעאל לשיטתו דס"ל ע"ז קנסא אמאי חייב קרבן במגדף:

אמנם ז"א דלעולם י"ל דר"י ס"ל ע"ז ממונא וא"ל דלר' ישמעאל לשיטתו יקשה קושיית התוספות דל"ל שור ולא אדם דלא מצי למימר איפוך אנא דא"כ שור רעהו לאפוקי הקדש ל"ל ז"א דמשכחת לה גונא שנגח שור של הקדש ואעפ"כ יהי' שרי בהנאה והוא דהנה התוספות במעילה (דף כ"א) הקשו אהא דתנן נפלה פרוטה של הקדש בתוך הכיס או שאמר פרוטה בכיס זה הקדש כיון שהוציא את הראשונה מעל דאמאי מעל ליבטיל האי פרוטה של הקדש שנפלה ברוב פרוטות חולין והנה מו"ח הגאון בעמק יהושע (סי' י"ח) תירץ קושיית התוספות לפי מה דמבואר בביצה (דף ל"ח) דפריך הגמר' ואמאי וליבטיל מים ומלח לגבי עיסה ומשני הרי שנתערב לו קב חטין בעשרה קבין של חבירו יאכל הלה וחדי אלמא דביטול ברוב אינו שייך רק לענין איסור אבל ענין ממון לא שייך ביטול וא"כ ה"ה לענין פרוטה של הקדש שנתערבה ברוב חולין לא שייך ביטול משום דעל ידי הביטול לא פקע ממונו של הקדש והפרוטה עדיין שייך להקדש ואם נהנה הא נהנה מממון הקדש לכך מעל [ועיין לעיל מערכה ב' אות ה' שהארכתי בזה]:

והנ"ל לדון מילתא חדתא דאם נתערב חפץ של הקדש שאסור בהנאה אף להקדש כגון חמץ בפסח של הקדש וכה"ג ברוב חולין דבזה נתבטלה ברוב ושרי באכילה ובהנאה והוא לפי מה דמבואר בר"ן בנדרים (דף פ"א) וז"ל ומהא שמעינן שהאוסר הנאת פירות על עצמו יכולין אחרים ליטול בעל כרחו ואינו יכול לעכב אלמא דאיסור הנאה כיון דאין בו שיווי ממון להבעלים ממילא פקע שם בעלים מיני' ונעשה הפקר לכל א"כ ה"נ בחמץ של הקדש כיון דאסור בהנאה א"כ הא מצד ממון פקע שם בעלים דהקדש מהחפץ כיון דאין בו שיווי ממון להקדש [ועי' בפסחים (דף כ"ט) האוכל חמץ של הקדש במועד מעל וי"א לא מעל ומוקי הגמ' דפליגי בפלוגתא דר"י ור"ש אלמא דבחמץ של הקדש כיון דאסור בהנאה ואין בו שווי ממון להקדש לא מעל משום דלא אפסיד להקדש מידי דחיוב מעילה הוא רק משום גזל הקדש כמו שביארתי]. אמנם אף דמצד ממון פקע שם הקדש מהחפץ אעפ"כ הא מצד איסור דהקדש לא פקע שם הקדש מינה כדאיתא בפסחים (דף כ"ז) תנור שהסיקו בעצי הקדש ואפה בו את הפת מהו ופריך והלא מעל המסיק וכל היכא דמעל המסיק נפקי להו לחולין ומשני הכא בעצי שלמים עסקינן ומפ' רש"י וקדשים קלים אין להם מעילה דלאו קדשי ה' קרינן ביה שכולן לבעלים כו' ואיסורא מיהא רכיבה עלייהו וממעילה הוא דאימעיטי עכ"ל אלמא דבהקדש מונח עלייהו שני דברים לאוסרם מצד זה באכילה ובהנאה א' משום ממון הקדש דכיון דשייך להקדש הוי ממונם לכך אסורה באכילה ובהנאה משום גזילת הקדש כמו בממון הדיוט שאסרה תורה לגזול ולהנות מממון של חבירו ב' איסורא דהקדש דכיון דחל עלה קדושה נאסרה לכל באכילה ובהנאה כמו שאסרה תורה תרומה לזרים, אף אם התרומה מהכהן דאין בזה משום ממון כהן אעפ"כ כיון דחל על החפץ קדושת תרומה אסורה לזרים כן ה"נ בהקדש כיון דחל על החפץ קדושה נאסרה באכילה ובהנאה לכך בק"ק אף דמצד ממון הוי ממון בעלים דלכך ליכא מעילה בק"ק משום דחיוב מעילה דקרן וחומש הוא רק משום גזל הקדש והכא לא גזל הקדש מידי כיון דהוי ממון בעלים אעפ"כ הא מצד איסורא דהקדש נאסרה בהנאה דכיון דחל על החפץ תואר קדושה שוב אסורה בהנאה:

וא"כ ה"נ באיסורי הנאה דהקדש אף דאין בזה דין ממון לאוסרה מצד ממון הקדש דכיון דאסורה בהנאה להקדש שוב פקע זכות ממון דהקדש מהחפץ דלכך ליכא חיוב מעילה באיסורי הנאה להקדש כדאיתא בפסחים (דף כ"ט) הנ"ל אעפ"כ הא איסורא דהקדש לא פקע ואסורה לכל באכילה ובהנאה מצד איסור הקדש ג"כ אמנם כיון דאין בזה משום ממון רק משום איסור א"כ אם נתערב חמץ של הקדש ברוב היתר צריך להתבטל ברוב דכיון דכל עיקר הקדש שמונח על החתיכה הוא רק איסור א"כ הא הוי כמו שאר איסורים דקיי"ל דבטלים ברוב משום דע"י ביטול ברוב נהפך האיסור להיות היתר כן ה"נ בהאיסור דהקדש דפקע ע"י ביטול ברוב:

ונקדים עוד הא דגרסינן בתמורה (דף ל') כל הקדשים שנעשו טרפה אין פודין אותן שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים והשתא מיושב קושיית התוס' דשפיר איצטריך קרא דרעהו לפטור אם נגח שור של הקדש ולא ממעטינן לה מוהמת יהיה לו משום דנ"מ לכה"ג היכא שנתערב שור של הקדש ברוב שוורים של חולין ונגח כולם א"כ הא בעת נגיחת השוורים לא נתבטל השור של הקדש ברוב חולין משום דהא מחיים יש בו שיווי ממון להקדש וממונא לא בטל כמו שביארתי:

אבל אח"כ כשנגח כולם א"כ הא ליכא בהנבלת הקדש שום שיווי ממון להקדש כיון דלהקדש לא חזי דהוי נבלה ולפדותו ולמוכרו נמי א"א דהא קיי"ל דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים וכיון דאין בו זכות ממון להקדש והא דאסורה בהנאה לכל הוא רק מצד איסורא דהקדש דרכיבה עלה א"כ הא שוב נתבטל הנבלה של הקדש ברוב חולין ופקע ממנה הקדושה ומותרת בהנאה כמו שביארתי והשתא אי נימא דלכך פטור שור של הקדש משום דאין המת שלו א"כ בכה"ג דנגח שור של הקדש ע"י תערובות דלאחר הנגיחה נעשה חולין ומותרת בהנאה הי' חייב לשלם אבל השתא דכתב קרא רעהו לפטור של הקדש א"כ אף בכה"ג ג"כ פטור דכיון דמחיים דשור בעת הנגיחה לא פקע שם הקדש מיניה והוי שור של הקדש דממונא לא בטל אף דלאחר הנגיחה יתהוה חולין אעפ"כ כיון דבעת הנגיחה לא היה שור רעהו נפטר מלשלם בעד הך שור של הקדש:

ט ובזה ישבתי בחידושי הא דפי' רש"י בעירובין (דף ל"א) אהא דבעי רבא מרב נחמן ככר זו היום חול ולמחר קודש ואמר עירבו לי בזה מהו א"ל עירובו עירוב היום קודש ולמחר חול ואמר עירבו לי בזה מהו א"ל אין עירובו עירוב כו' ומפ' רש"י היום תהא קודש ולמחר תהא חול על מעות שיש לי בבית מהו מי אמרינן כי מטאי בין השמשות נפק לי' מקדושתיה וקנה עירוב או לא עכ"ל דפירש רש"י ולמחר תהא חול על מעות שיש לי בבית כוונתו משום דהא קיי"ל דקדושה לא פקע בכדי וא"כ האיך מצי למימר שיחול עלה קדושה היום ולמחר תהיה חולין הא כיון דחל עלה קדושה שעה אחת תו לא פקע לכך מפ' רש"י שלמחר יתחלל הקדושה מהככר על המעות שיש לו בבית:

אמנם קשה הא רבא בעי זה מר"נ ואיתא בנדרים (דף. כ"ט) א"ל רבא מי קא מדמית קדושת דמים לקדושת הגוף קדושת דמים פקעה בכדי וא"כ כיון דרבא ס"ל דקדושת דמים פקע בכדי א"כ הא לרבא לשיטתו שפיר י"ל דלמחר תהי' חולין ול"ל לרש"י לפרש שיתחלל על מעות וכן הקשה הריטב"א:

והנ"ל ליישב דהנה התוס' בעירובין (דף ל') הקשו אהא דקאמר הגמ' סומכוס אומר בחולין ואילו לנזיר ביין לא פליג מ"ט אפשר דמיתשיל אנזירותיה א"ה תרומה נמי אפשר דמיתשיל עילויה אי מיתשיל עלה הדרא לטיבלא כו' והקשו התוס' וא"ת א"כ אמאי קתני מתני' אבל לא בטבל הא חזי לתקוני בין השמשות וי"ל דאינו מועיל מה שראוי לתקנו אלא במידי דחזי השתא לשום אדם כגון תרומה דחזיא לכהנים ותדע דאמר לעיל דאין מערבין בהקדשות אע"ג דאפשר לאיתשולי עלייהו:

ולי נראה דשיטת רש"י דאמרי' הואיל אע"ג דלא חזי השתא לשום אדם והא שהוכיחו מהא דאין מערבין בהקדשות אע"ג דיכול למיתשיל על ההקדש נ"ל דאין ראי' מזה לפי מה שביארתי דבהקדש מונח עליה שני דברים ממון גבוה ואיסורא דהקדש והנה בעירוב בעינן שני דברים א' שיהא חזיא לאכילה ב' שיהא הככר שמניח בו העירוב ממונו כדאמרי' בעירובין (דף פ') עירובי תחומין רב אמר צריך לזכות ומעתה נ"ל לדון דלא אמרי' הואיל רק במקום שהדבר הוא שלו רק דאינו חזיא לאכילה כמו נזיר ביין דהיין הוא שלו רק דלא חזי לדידיה בזה אמרי' דשפיר מיקרי ראוי דהא בידו שיהא חזי לאכילה דיכול לשאול על נזירותיה אבל בהקדש אף דלענין האיסור הקדש שמונח על הככר שפיר י"ל הואיל אעפ"כ לענין הממון גבוה שמונח על הככר לא שייך לומר הואיל ואי בעי מיתשיל עלה כיון דכעת לאו ממונו הוא האיך שייך לומר כיון דאיבעי' הי' שואל על הקדשו ויהי' ממונו יהי' מהשתא ממונו כיון דמ"מ כעת הדבר שייך להקדש ואין בו שום זכות ממון כלל ואנן בעינן בעירוב שיהיה ממונו לכך אין מערבין בהקדשות. ובזה יתיישב ג"כ מה שהקשו התוס' אמאי קתני אבל לא בטבל הא חזי לתקוני בה"מ אבל לפי מה שביארתי ניחא לפי מה דמבואר בתוס' סוכה (דף ל"ה) בד"ה אתיא לחם תימא דבפסחים (דף ל"ה) אמרינן דאין יוצאים ידי מצה בטבל מדכתיב לא תאכל עליו חמץ כו' תיפוק ליה משום דבעינן מצה משלכם וטבל לא חשיב לכם כדמוכח הכא גבי אתרוג כו' וי"ל דלא דמי דהא דאינו יכול לצאת באתרוג של טבל הוא משום דהוי כמו אתרוג השותפין שיש לכהן וללוי חלק בו ודמי לאחין שקנו אתרוג בתפוסת הבית כו' אבל גבי מצה כשאוכל ממנה כמה זיתים כו' אלמא דס"ל להתוס' דטבל לא חשיב ממונו משום דאיכא בי' ממון כהן והנה מו"ח הגאון בס' נועם ירושלמי על זרעים מעשר שני (פרק ג') האריך להוכיח דהא דאמרי' דבטבל איכא ממונו של כהן הוא רק אם נימא דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין אבל אם נימא דמתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין אינו מיקרי ממון כהן עיי"ש ועי' בקדושין (דף נ"ח) ובנדרים (דף פ"ה) הגונב טבלו של חבירו ואכלו משלם לו דמי טבלו ריב"י אומר אינו משלם אלא דמי חולין שבו כו' אלא הכא במתנות שלא הורמו קא מיפלגי: ומעתה א"ש דהא דפריך הגמ' וליפרוש עלה מיניה וביה הוא רק א"נ דמתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין דאין בטבל משום ממון כהן והוי ממונו רק דמונח עליה איסור לזה פריך הגמ' דהא בידו שיהא חזי לאכילה דיכול לפרוש ממנה והא דלא פריך הגמ' לקמן (דף ל"ד) אמתני' אבל לא בטבל רישא וסיפא רבנן ומציעתא רבי משום דלא פסיקא לי' להקשות די"ל דמתני' אתיא כהך תנא דס"ל דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין א"כ כיון דאיכא ביה ממון כהן ולא הוי ממונו לא אמרי' בזה הואיל וא"ש והארכתי בזה בחי' הרבה ואכ"מ:

אלא שלכאורה עומד נגד דברינו אלה מהא דמפרש הגמ' בפסחים (דף מ"ו) אהא דפליגי ר' אליעזר ור' יהושע בכיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט דר"א אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה ור"י סובר לא זה הוא חמץ שמוזהרין עליו בבל ירא' ובבל ימצא וקאמר הגמ' דבהואיל קא מיפלגי דר"א סובר דאמרי' הואיל ואי בעי איתשיל עלה ממוניה הוא ור"י סבר לא אמרינן הואיל אלמא דאף לענין ממון שיהא נקרא ממונו ג"כ אמרי' הואיל דמצד שבידו לשאול על החלה ויהא ממונו הוי מהשתא ממונו אמנם לאחר העיון נ"ל דאין ראי' מזה דהנה התוס' שם בד"ה הואיל הקשו דאמאי אמרינן לעיל בפסחים (דף ל"ח) דמצת מעשר שני אין יוצא בה בפסח לר"מ דסבר מעשר שני ממון גבוה הוא ולא חשיב מצתכם הא הואיל ואי בעי מיתשיל עלה חשבינן לי' כשלו ועוד דאמרינן לעיל (דף ה') אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה והא של גבוה נמי חשיב כשלו הואיל אי בעי מיתשיל עלה ותי' ר"י דשאני הנהו דכתיב בהו לה' אע"ג דאיבעי מיתשיל עלה חשבם הכתוב של גבוה ולפי תירוץ התוס' הכא צ"ע א"כ מאי הוכיחו התוס' בעירובין (דף ל) הנ"ל בד"ה וליפרוש דהיכא דלא חזיא לשום אדם לא אמרינן הואיל מהא דאין מערבין בהקדשות אע"ג דאפשר לאיתשולי עלייהו הא הם בעצמם ס"ל דבהקדש ל"א הואיל משום דחשבם הכתוב של גבוה ואף לפי תירוץ הרשב"א דהיכא דאתא ליד גזבר ל"א הואיל ג"כ אין להוכיח די"ל דהא דאין מערבין בהקדשות מיירי בהקדש שאתא ליד גזבר דשוב לא מהני בזה שאלה] והנה תי' התוס' הוא דחוק ולי נראה לומר זה הכלל דלא אמרינן הואיל לענין ממון רק היכא דהדבר עדיין ברשותו שלא יצא הדבר מרשות הבעלים לגמרי וכיון דאיכא עוד להבעלים זכייה בהחפץ שוב אמרי' דהוי ממונו מהשתא לגמרי מצד הואיל כגון בהא דחלה דס"ל לר"א דאמרי' הואיל ואיבעי מיתשיל עלה ממוניה הוא זהו רק בחלה כיון דעדיין לא יצא הדבר מרשותו דהא בידו ליתנו לכל כהן שירצה והוי עדיין בעלים על הדבר בזה אמרי' הואיל דאף דאמרי' דר"א סובר דטובת הנאה אינה ממון אעפ"כ לפי מה דמבואר בנודע ביהודה לפרש דברי התוס' בב"מ (דף ה'), ד"ה והא דהקשו אהא דתקפו כהן אין מוציאין מידו אמאי הא הבעלים יאמרו ליתן לכהן אחר וי"ל דאינו יכול לתובעו רק טובת הנאה שיש לו בה למ"ד טובת הנאה ממון ומפ' הנוב"י דאין כוונתם דאלו למ"ד ט"ה אינה ממון אין הישראל יכול לתובעו שהרי הרמ"א פסק בח"מ (סי' פ"ז) שאין משביעין היסת על תביעת טובת הנאה אלמא דס"ל דטובת הנאה אינה ממון ואעפ"כ מסיים הרמ"א ולכן מי שתבע לחבירו שיחזיר לו ממון צדקה כו' וזה משיב שכבר החזיר לו פטור כו' הרי שאילולי שטען שכבר החזיר והי' מודה היה צריך להחזיר אלמא דלו בעצמו צריך להחזירו דוודאי התורה זכתה לו הטובת הנאה ואם כל אחד יכול לחטוף מידו לענין מאי זכתה התורה טובת הנאה לבעלים אלא נה פוך הוא שאם טובת הנאה ממון אז הוא כזוכה בטובת הנאה היינו כדי הממון של טובת הנאה וא"כ הכהן יכול להחזיר כדי ט"ה ולהחזיק הבכור לעצמו אבל אם ט"ה אינו ממון והוא דבר שאין בו ממש והתורה זכתה לבעלים לא שייך שיתן לו הממון של ט"ה וצריך להחזיר לו הבכור בעצמו עיי"ש בדבריו שהאריך בזה וא"כ כיון דאף אם טובת הנאה אינה ממון אעפ"כ לא יצא הדבר מרשותו לגמרי ועדיין שם בעלים עלה דאם תקפו כהן מוציאין מידו לכך אמרי' בזה הואיל שיהא חשוב ממונו מהשתא אבל בהקדש כיון דשיטת התו' בב"ק (דף ע"ו) בד"ה והשתא וז"ל והא דאמר לקמן גנב והקדיש חייב ד' וה' דהוי כמוכרו להדיוט היינו בקדשי בדק הבית דלא מיקרי על שם בעלים וא"כ כיון דבקדשי בד"ה יצא הדבר מרשות המקדיש לגמרי ל"א בזה שיהא חשוב ממונו מצד הואיל ומעתה לפי דברינו אלה מיושב דברי רש"י שפירש אהא דהיום קודש ולמחר חול שלמחר יתחלל על המעות שיש לו בבית הוא משום דס"ל לרש"י כדברינו דאמרי' הואיל אף היכא דלא חזי לשום אדם והא דאין מערבין בהקדשות הוא משום דכיון דיצא הדבר מרשות המקדיש לגמרי ל"א הואיל והשתא קשה דמאי בעי רבא בהיום קודש ולמחר חול אם מערבין בה הא ביבמות (דף ל"ו) פסק רבא כר"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וכיון דלא הקדיש אלא על יום אחד ולמחר תהי' חולין והדרי לבעליה א"כ הא לית ליה להקדש בהככר רק קנין פירות כמבואר בר"ן בנדרים (דף כ"ט) דכל קנין שאינה עולמית קנין פירות בלחוד מיקרי וא"כ קשה דמאי בעי רבא הא לרבא לשיטתו דס"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי א"כ הא אף אם הוא הקדש ג"כ יכול לערב בה דכיון דלא יצא הדבר מרשות המקדיש דהא הגוף עדיין שייך לבעליו א"כ הא שוב אמרינן בזה הואיל ואי בעי מיתשיל עלה ויכול לערב בה לכך מפ' רש"י דלא היה שיור בההקדש דהוא הקדישה לגמרי לחלוטין רק דהתנה שלמחר יתחלל ההקדש על המעות שיש לו בבית וא"כ כיון דבעצם הקדישה לחלוטין ויצא הדבר מרשות המקדיש לגמרי ל"א בזה הואיל וא"ש: ובדברינו יתיישב פי' רש"י בנדרים (דף כ"ט) אהא דאמרינן יתיב ר' אבין ור' יצחק קמי דר' ירמי' וקא מנמנם ר"י יתבי וקאמרי לבר פדא דאמר פדאן חוזרות וקדושות תיפשוט דבעי רב הושעיא הנותן שתי פרוטות לאשה ואמר לה באחת התקדשי לי היום ובאחת התקדשי לי לאחר שאגרשיך הכי נמי דהוו קידושי כו' ומפ' רש"י לבר פדא דאמר פדאן חוזרות וקדושות ואפי' לאחר שנקצצו חוזר ופודן ולכאורה תמוה, דמאי שייך זה להא דלאחר שנקצצו הא הראי' הוא מהא דאמרינן דפדאן חוזרות וקדושות אלמא דיכול להקדיש אף על אחר פדייה וכן מבואר ברא"ש דהאי דקאמר לב"פ לאו דוקא דעולא מודה בהא אבל לפי דברינו ניחא דלעולא כיון דלא הוי הקדש רק עד שעת קציצה ולאחר קציצה יתהוה חולין והדרי לבעליו א"כ הא אין, להקדש בה רק קנין פירות דהגוף שייך לבעליו וכיון דלא יצא הדבר מרשות המקדיש לגמרי לכך יכול להקדיש אף על אחר פדייה משא"כ בקדושי אשה דלאחר גירושין יצאה מרשות הבעל לגמרי אינו יכול לקדשה כעת על אחר גירושין ואין יכולין למילף קדושי אשה מזה רק דהראי' הוא מב"פ דס"ל דהוי הקדש אף לאחר קציצה ויצא מרשות המקדיש לגמרי א"כ יכול לפשוט הא דבעי רב הושעיא ע"כ כתבתי בחידושי:

י אמנם זה תליא בהא דהנה הפוסקים חקרו בהטעם דאיסור נתבטל ברוב היתר מהו אי נימא דע"י ביטול ברוב נהפך האיסור להיות היתר או דהטעם הוא משום דעל כל חתיכה שאוכל תלינן דהוא מרוב ההיתר אבל האיסור בעצמותו אינו נהפך להיות היתר ונ"מ דאסור לאכול ולהנות מכל התערובות בבת אחת והשתא הך תירוצי אינו שייך רק אי נימא דע"י ביטול ברוב נהפך האיסור גופי' להיות היתר אבל להך שיטה דביטול ברוב אינו מתיר האיסור גופי' נסתרה דברינו דלא שייך לומר דלאחר מיתה הוי מת שלו דבמאי הוי המת שלו כיון דלאחר מיתה ג"כ אסור להנות מכל השוורים בבת אחת משום דהא נהנה מהאיסור ג"כ ולענין אם פירש נבלה אחת מהתערובות דמותר משום דתלינן שהיא מרוב היתר הא לענין זה אף מחיים הי' מותר ג"כ כל שור בהנאה כשיפרוש לבדו משום דתלינן דמרובא דהתירא פירש:

והנה לכאורה הי' נ"ל להוכיח כהך שיטה דע"י ביטול ברוב אינו נהפך האיסור להיות היתר דהתוס' בפסחים (דף ס"ט) הקשו וא"ת אי שוחטין וזורקין על טמא שרץ אמאי כתב רחמנא טמא אינו עושה פסח פשיטא דהא כתיב איש לפי אכלו דבעי' גברא דחזי לאכילה [ומה שתירץ הרשב"א דאיצטריך לאשמעינן דחייב בפסח שני דלא נימא דמיפטר משום דשני תשלומין דראשון הוא תמה עליו הש"א בתשו' (סי' ס"ט) דעדיין קושיית התוס' במקומה עומדת על אותן האנשים הטמאים לנפש אדם מאי שאלו למשה הא למ"ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ ע"כ ערב פסח ששי שלהם היה ותירוצו של התוס' לא שייך כאן דהא הם לא ידעו כלל מדין פסח שני דהא האי פרשה נאמרה אח"כ על שאלתם]:

וע"כ צ"ל כהך שיטה דע"י ביטול ברוב אינו נהפך האיסור היתר וא"כ א"ש דאיצטריך קרא דטמא אינו עושה פסח דבלא"ה ה"א דיעשה פסח ואין לומר הא אינו יכול לאוכלו ז"א דיכול לאוכלו ע"י תערובות שיערב הפסח ברוב חולין א"כ הא לענין איסור דאוכל קדשים בטומאה מותר לאכול כל התערובות משום דעל כל חתיכה שאוכל תלינן דהוא מן הרוב היתר ואעפ"כ כשאכל את כולם יצא ידי חובתו משום דלענין חיוב אכילת פסח כשאכל את כולן הא איגלאי מילתא דאכל הפסח ג"כ דהא שם פסח לא פקע מינה ע"י התערובות וא"כ ה"א דמחוייב לעשות אף בטומאה רק דיאכלנה ע"י תערובות לכך איצטריך קרא הרי דמוכח מזה דע"י ביטול ברוב אינו נהפך האיסור להיות היתר:

יא אמנם זהו דווקא אי נימא דשוחטין וזורקין על טמא שרץ אבל אי נימא דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ אינו מוכח כלל דבלא"ה ניחא דאיצטריך קרא דטמא אינו עושה פסח להורות דאף טמא שרץ דחזי למיכל לאורתא ג"כ פטור מלעשות פסח והנה האי דינא אי שוחטין וזורקין על ט"ש נ"ל דתליא בהא דהנה לעיל מערכה א' אות ט"ז הקשיתי דלמ"ד דאין שוחטין וזורקין על ט"ש תקשה דל"ל קרא לדידיה דפסח דוחה שבת הא בלא"ה ידעינן דאיתא בפסחים (דף נ"ט) רמי לי' ר"ס לרב כתיב לא ילין לבוקר זבח חג הפסח לבוקר הוא דלא ילין הא כל הלילה כולה ילין והכתיב עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול ביו"ט ומשני הכא בי"ד שחל להיות בשבת עסקינן דחלבי שבת קרבין ביו"ט הרי דמוכח מזה דפסח דוחה שבת: אך י"ל דמזה אין להוכיח דפסח דוחה שבת די"ל דהקרא איירי באם עבר והקריב בשבת וכה"ג משני בירושלמי פרק אלו דברים דהקרא איירי באם עבר והביא אך ז"א דא"כ תקשה אמאי כשר הקרבן נימא כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני והוי כמתה מאילי' וא"ל דהא מבואר במהרי"ט דלכך השוחט בשבת שחיטתו כשרה משום דאימתי שייך לומר כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני הוא דווקא במקום שאם נימא דלא מהני יתוקן האיסור אבל בשוחט בשבת כיון דאף אי נימא דלא מהני לא יתוקן האיסור דחובל בשבת לכך אמרי' דמהני ז"א דהא לכאורה יש להקשות על סברת המהרי"ט הא בשוחט בשבת ג"כ יתוקן האיסור דהא אי נימא דלא מהני והוי נבלה א"כ הא לא תיקן בשחיטתו והוי מקלקל ופטור ועיין בשבת (דף ק"ו):

אך ז"א דאף אי נימא דלא מהני אעפ"כ הוי מתקן במה שמוציאו מידי אבמה"ח לב"נ כמבואר בפסחים (דף ע"ג) מתקיף לה רבינא אלא הא דתניא השוחט חטאת בשבת כו' מה תיקן אמר רב עוירא תיקן שמוציאו מידי אבהמה"ח לב"נ א"כ כ"ז בחולין אבל בקרבן פסח הא מצינו בפסח אזהרה לב"נ שהרי כתיב כל ערל וכל בן נכר ולא יאכל בו והרמב"ם (בפ"ט מה' קרבן פסח) כתב בהדיא דכל הני אזהרות ערל ובן נכר שב"נ עצמו מוזהר בו ועיין בצל"ח בפסחים וא"כ בקרבן פסח הא לא תיקן כלום בשחיטתו א"נ דלא מהני כיון דאסור לב"נ ג"כ וא"כ בזה הדרי קושייתי לדוכתא דנימא דלא מהני דיתוקו האיסור דשוב הוי מקלקל ועיין בתוס' פסחים (דף ע"ג) ד"ה לדברי דאפי' לר"ש דס"ל מקלקל בחבורה חייב מ"מ בעינן לדידי' ג"כ תיקן קצת ואם לא תיקן כלום פטור:

וע"כ צ"ל דמ"ד דשוחטין וזורקין על ט"ש יסבור דאי עביד מהני וא"כ א"ש די"ל דמיירי בעבר ושחט:

והשתא נחזור לענינינו בהמשך הדברים דקא חשיב ט"ו נשים פוטרות צרותיהן ול"ו כריתות שבתורה דתליא בהדדי דהנה התוס' ביבמות (דף י') בד"ה לרבי יהודה הקשו אהא דמשני ר"א דלכך לא קחשיב אמו אנוסת אביו בהדי' עריות שפוטרות צרותיהן משום דמתני' ר"י היא דאוסר אנוסת אביו דא"כ כיון דמתני' ר"י היא דאוסר באנוסת אביו א"כ ע"כ סבר נמי דאין קדושין תופסין בח"ל דהא בהא תליא כדמוכח ביבמות (דף מ"ט) דמפרש טעמא דר"ע דאמר יש ממזר בח"ל משום דסובר כר"י דמוקי לא יגלה באנוסת אביו וא"כ למתני' נמי הוי ממזר וכל היכא דהוי ממזר אין קדושין תופסין וי"ל דאע"ג דמתני' מוקמי לקרא באנוסת אביו מ"מ לא הוי ממזר כמו לר' יהושע דמוקי לא יגלה בשומ"י של אביו אפ"ה סבר דלא הוי ממזר אלא מחייבי מיתות ודרשי מלא יקח דהוי ח"מ עד לא יגלה דהוי ח"כ הוי ממזר ולא ח"כ וה"נ לתנא דמתניתין מלא יקח עד לא יגלה שהוא ח"ל הוי ממזר ולא מח"ל נמצא מבואר דמתניתין סובר כר' יהושע דהאי לא יבוא ממזר קאי רק אלא יקח דהוי חייבי מיתות אבל מח"כ לא הוי ממזר והנה התוס' ביבמות (דף מ"ה) בד"ה עשאה הקשו דלר' יהושע לא יהי' תפסי קדושין באלמנה לכה"ג דבתמורה (דף ה') פריך לרבא דס"ל דאי עביד לא מהני והרי אלמנה לכה"ג דרחמנא אמר לא יקח ותנן כל מקום שיש קדושין ויש עבירה כגון אלמנה לכ"ג כו' ומשני שא"ה דאמר רחמנא לא יחלל חלולין הוא עושה ואינו עושה ממזרים פי' וכיון דלא הוי ממזר תפסי בה קדושין א"כ לר' יהושע לא יתפסו קדושין באלמנה אליבא דרבא דלר' יהושע ליכא לאוכוחי מדלא הוי ממזר בודאי תפסי קדושין דהא ח"כ יוכיח דלא הוי ממזר לדידי' ואעפ"כ אין קדושין תופסין בהו וע"כ צ"ל דלפי מה דמבואר בתמורה (דף ה') דהא דרבא תליא בפלוגתא דר' יאשי' ור' יונתן עי"ש א"כ ה"נ י"ל דר' יהושע יסבור כר' יאשי' דאי עביד מהני וא"כ כיון דמתניתין סובר ג"כ כר' יהושע דמח"כ לא הוי ממזר א"כ תקשה דאמאי תפסי קדושין באלמנה לכ"ג וע"כ צ"ל דמתני' סובר דאי עביד מהני:

והשתא א"ש המשך הדברים דמדחשיב ט"ו נשים לכך מצי לחשוב ל"ו כריתות בתורה דמדחשיב ט"ו ולא קחשיב אמו אנוסת אביו ע"כ דמוכח דאי עביד מהני וא"כ א"ש דלכך חשיב מגדף בל"ו כריתות אף דמתני' ר' ישמעאל היא משום דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו וא"ל הא מוכח דלאו שאב"מ אין לוקין עליו משום דלדידי' קשה קושיית התוס' דל"ל קרא דשור רעהו לאפוקי הקדש כנ"ל ז"א דמשכחת לה בהקדש ע"י תערובות כנ"ל וא"ל הא מוכח דע"י ביטול ברוב אינו נהפך האיסור להיות היתר דאל"כ קשה ל"ל קרא דטמא אינו עושה פסח כנ"ל ז"א די"ל דאין שוחטין וזורקין על ט"ש וא"ל דא"כ ל"ל קרא דפסח דוחה שבת הא מוכח מלא ילין לבוקר כנ"ל ז"א די"ל דמיירי בעבר ושחט כיון דמוכח ממתני' דט"ו נשים דאי עביד מהני:

תוכן העניינים

פורת יוסף (שלופר)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה