אור ברסלב

פורת יוסף (שלופר)· רבי יוסף שלופר

מערכה ח

מערכה ז

א בירושלמי מס' שקלים (פרק ה') אמר ר' אבוהו כתיב ממשפחות סופרים יושבי יעבץ מה ת"ל סופרים שעשו התורה ספורות ספורות חמשה לא יתרומו חמשה דברים חייבין בחלה חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן. שלשים וששה כריתות בתורה שלשה עשר דברים נאמרו בנבלת עוף טהור ארבעה אבות נזיקין אבות מלאכות ארבעים חסר אחת:

ב במסכת תרומות חמשה לא יתרומו וחד מינייהו קטן שתרם אין תרומתו תרומה והנה ר"י סובר לקמן (במשנה ג') קטן שלא הביא שתי שערות תרומתו תרומה ועי' בירושלמי דלר"י ה"ה דס"ל דקטן יכול להקדיש ג"כ וא"כ מתני' דלא כר"י ולכאורה היה נ"ל להוכיח דקטן יכול לתרום דהתוס' בכתובות (דף י"א) הקשו אהא דקאמר הגמרא בסנהדרין (ד' ס"ט) אם אין לאיש גואל וכי יש לך אדם שאין לו גואלים אלא איש אתה צריך לחזור עליו אם יש לו גואלים אם לאו קטן אי אתה צריך לחזור עליו בידוע שאין לו גואלים והקשו התוספות דהיכי משכחת לה הא זכיה מטעם שליחות ואין שליחות לקטן ותירצו דמשכחת לה במעוברת כו' עי"ש:

והנה בהפלאה בכתובות (שם) מבואר דתירוץ התוספו' הוא דוקא אם נימא דעובר ירך אמו אבל א"נ דעובר לאו ירך אמו לא שייך תי' זה דהא קיי"ל בכתובות דף ז') דהמזכה לעובר לא קנה וא"כ תקשה לדידי' קושיית התוספות והנ"ל דהך מ"ד יסבור כר"י דקטן יכול לתרום וא"כ א"ש דנ"ל לומר מילתא חדתא דלר"י דסובר דקטן יכול לתרום יהא זכייה לקטן ג"כ לפי מה דמבואר ברש"י בב"מ (דף ע"א) בד"ה מידי דהוי אקטן קטן לאו אע"ג דלית לי' שליחות ומפרש רש"י דכי כתיב שליחות בגדול כתיב בראוי לתרום שיהא הקדישו הקדש ודבורו חל א"כ בקטן דאינו יכול לתרום ולהקדיש אינו עושה שליח וכוונתו משום דבקדושין (דף מ"א) ילפינן שליחות מתרומה דכתיב כן תרימו אתם גם אתם לרבות שלוחכם ומהקדש דכתיב ושחטו אותו כל קהל ישראל עיי"ש א"כ כי כתיב שליחות בגדול כתיב דראוי לתרום ולהקדיש אבל קטן דאינו יכול לתרום ולהקדיש אינו עושה שליח א"כ לפי"ז לר' יהודא דסובר דקטן יכול לתרום ולהקדיש א"כ לדידי' אף הקטן יהא יכול לעשות שליח דהא הקרא דכן תרימו גם אתם קאי אקטן ג"כ וע"כ צ"ל לר' יהודה דהטעם דקטן אינו יכול לעשות שליח הוא מצד הסברא דאין בכח אמירת הקטן שתעשה על ידי זה מעשה שיתהוה שלוחו וכיון דבעצם מדינא הי' יכול לעשות שליח רק דמצד הסברא אמרינן דאין בכחו לעשות שליח א"כ זהו רק בשליחות אבל בזכייה שיהא זכין לקטן כיון דבעצם שייך בי' שליחות לפי לימוד הקראי ובזכייה הא לא בעינן מעשה של הקטן כלל פשיטא דיכולין לזכות לקטן:

וא"כ א"ש די"ל דהך מ"ד דסובר דעובר לאו ירך אמו יסבור כר"י דקטן יכול לתרום א"כ אין אנו צריכין לשינויא דמשכחת לה במעוברת דלדידי' בלא"ה ניחא דבאמת אית ליה לקטן זכייה נמצא מבואר דהך דינא דר"י אי קטן יכול לתרום תליא בהא אי עובר ירך אמו אי לא:

ג והנ"ל דהאי דינא אי עובר ירך אמו אי לא תליא בהא דגרסינן בתמורה (דף כ"ע) מנא ה"מ דמוקצה מותר להדיוט אמר ר"פ דאמר קרא ממשקה ישראל מן המותר לישראל ואי ס"ד אסור להדיוט ל"ל קרא ממעטינהו מגבוה וכל היכא דאסירי להדיוט לא בעי קרא והתניא כשהוא אומר למטה מן הבקר שאין ת"ל אלא להוציא את הטרפה איצטריך סד"א ה"מ היכא דנטרפה ואח"כ נתקדשה אבל נתקדשה ואח"כ נטרפה אימא דתישרו לגבוה והא מהכא נפקא כל אשר יעבור תחת השבט פרט לטרפה שאינה עוברת איצטריך סד"א הנ"מ היכא דלא היתה לה שעת הכושר אבל היכא דהית' לה שעת הכושר אימא תשתרי לגבוה קמ"ל [ועיי"ש בפירש"י דממשקה ישראל ה"א היכא דלא היתה לה שעת הכושר דווקא ולכאורה קשה לי דעדיין תקשה ל"ל קרא דמן הבקר להוציא את הטרפה הא איתא במנחות (ד' ה') ת"ר כשהוא אומר למטה מן הבקר שאין ת"ל אלא להוציא את הטרפה והלא דין הוא ומה בע"מ שמותר להדיוט אסור לגבוה טרפה שאסור להדיוט א"ד שתהא אסורה לגבוה כו' ודחי הגמרא מה לבע"מ שכן עשה בו קריבין כמקריבין ופריך יוצא דופן יוכיח שלא עשה בו קריבין כמקריבין ומותר להדיוט ואסור לגבוה כו' אלא מה לבע"מ שכן מומן ניכר תאמר בטרפה שכן אין מומה ניכר מש"ה איצטריך קראי והשתא לפ"ז עדיין תקשה דל"ל קרא דמן הבקר להוציא את הטרפה ניליף מהא דממשקה ישראל מן המותר לישראל וא"ל דה"א דוקא היכא דלא היה לה שעת הכושר אבל היכא דהי' לה שעת הכושר תתכשר ז"א דבזה שוב יכולין למילף בק"ו מבע"מ דמותר להדיוט ואסור לגבוה היתה לה שעת הכושר דאסור להדיוט א"ד שיהא אסור לגבוה וא"ל מה לבע"מ שכן מומן ניכר הא י"ל לא היתה לה שעת הכושר יוכיח' דג"כ אין מומם ניכר ואעפ"כ אסורה: והנ"ל ליישב דהנה לכאורה י"ל קושיית הגמרא דל"ל מן הבקר להוציא את הטרפה ניליף מהא דממשקה ישראל מן המותר לישראל באופן אחר דמשכחת לה גוונא דמצד הקרא דממשקה ישראל היתה מותרת בהקרבה אבל השתא דכתיב קרא דמן הבקר להוציא את הטרפה אסורה והוא דגרסינן בזבחים (דף ע"ח) דאמר ר"א כשם שאין מצות מבטלות זו את זו כך אין איסורים מבטלין זא"ז כו' ומעתה משכחת לה גונא שיהא אסור לגבוה ומותר להדיוט כגון שנתערבה טרפה של חולין עם בהמה של כלאים שאסורה לגבוה ומותרת להדיוט כמבואר בתמורה (ד' כ"ח) ועוד בהמה של היתר א"כ הא לענין איסור טרפה להדיוט מותרת באכילה דפקע ממנו האיסור טרפה משום דנתבטלה הבהמה הטרפה בהשני בהמות המותרין להדיוט באכילה ומותרת באכילה מדאוריי' דפקע ממנה האיסור טרפה אבל לענין איסור גבוה שמונח על הבהמה איסור בעודנה טרפה שאסורה להקריבה לגבוה כשיקדישנה הא לענין זה לא שייך ביטול כיון דאינך בהמות ג"כ אסורין בהקרבה לגבוה אף דהוי איסורים מחולקים דזו אסורה משום טרפה וזו משום כלאים אעפ"כ כיון דתרוייהו אסורים בהקרבה לגבוה א"כ הא אין איסורים מבטלין זה את זה ואסורים תרווייהו בהקרבה: אמנם זהו דוקא השתא דכתיב קרא דמן הבקר להוציא את הטרפה והוי טרפה איסור מחמת עצמו לגבוה א"כ אף דלענין איסור להדיוט נתבטלה ברוב אבל לענין איסור גבוה אסורה בהקרבה אבל אי לא הוי כתיב קרא לאסור טרפה לגבוה רק דהוי אסרינן לגבוה מקרא דממשקה ישראל א"כ כיון דאין האיסור טרפה לגבוה איסור מחמת עצמה רק מחמת דאסורה להדיוט לא הוי מן המותר לישראל א"כ בכה"ג כיון דהבהמה מותרת להדיוט משום דנתבטלה ברוב ומותרת באכילה א"כ ממילא אף לענין הקרבה לגבוה דלא שייך בה ביטול ג"כ מותרת בהקרבה כיון דהוי מן המותר לישראל לכך איצטריך קרא דמן הבקר לאסור טרפה בכה"ג ומאי פריך הגמ':

אמנם י"ל דהגמרא פריך שפיר דאימתי שייך לומר דלענין טרפה לגבוה כיון דלא שייך ביטול אסורה זהו דוקא במקום שלהדיוט היתה בלא"ה מותר רק דהאיסור הוא רק לגבוה בזה צריכין לומר דלא שייך ביטול לגבוה משום דאיסורים אין מבטלין זה את זה אבל הכא כיון דעל הבהמה היה מונח שני איסורים להדיוט ולגבוה ולענין אכילה להדיוט הא נתבטל האיסור טרפה ברוב היתר ופקע ממנה שם טרפה ממילא אף לענין הקרבה לגבוה דלא שייך ביטול פקע ממנה ג"כ האיסור טרפה ומותרת בהקרבה:

אך לפ"ז יש ליישב קושיית הגמרא עפ"י מה דנחקור לפי מה דמבואר בחולין (דף נ"ח) ובתמורה (דף ל') ולד טרפה ר"א אומר לא יקרב על גבי המזבח ור"י אומר יקרב ובחולין (שם) מבואר דלר"א אף להדיוט אסור ולד טרפה האיך הדין אם נשחטה האם ונמצאת טרפה וזה ימים שנולד הולד ואנו מסופקים אם בעת לידת הולד כבר היתה האם טרפה או שנטרפה אח"כ דהיינו אחר הלידה אם מותר הולד או לא והנ"ל דמותר הולד משום דהא הבהמה היה לה חזקת כשרות מכח הרוב דרוב בהמות כשרות הן א"כ מוקמינן אותה אחזקת כשרות ואמרינן דהשתא הוא דאיתרע ונטרפה אבל מקודם לכן בשעת לידת הולד כשרה היתה כמבואר ברא"ש בחולין (דף י"א) דאם נעשה גבינות מחלב בהמה ואח"כ נמצאת טרפה דתלינן הטרפות באיחור הזמן ואמרינן דהשתא הוא דאיתרע ויצאה מחזקת כשרות שלה אבל מקודם לכן כשירה היתה ומותרים הגבינות באכילה א"כ ה"ה בנ"ד ג"כ תלינן הטרפות באיחור הזמן ואמרינן דקודם לכן כשרה היתה:

והנה נחקור עוד דהאיך הדין בבהמת הקדש בכה"ג דילדה ולד ואח"כ נמצאת טרפה ולא ידעינן אי נטרפה קודם לידת הולד או לאח"כ אם מותר הולד להקריב לגבוה אי לא. והנ"ל דבזה יש לאסור להקריב הולד לגבוה והוא לפי מה דמבואר בתמורה (דף כ"ד) ילדה טומטום ואנדרוגינוס רשב"ג אומר אין קדושה חלה עליהן ופריך הגמרא אמאי אין קדושה חלה עליהן קסבר רשב"ג ולדות בהוייתן הן קדושים דאי ס"ד ממעי אמן הן קדושים כו' הא תפסינהו קדושה דאמן ובתוספות זבחים (דף קי"ד) בד"ה קסבר מבואר דלר"ש ב"ג אפילו קדושת דמים ג"כ אינה חל עליהם דכיון דקדשי ממילא ולא חזי להקרבה אינו נתפס עליהם שום קדושה אף קדושת דמים. ונקדים עוד הא דמבואר בתוספות חולין (דף י"א) בד"ה ולר"מ דחייש למעוטא כו' דאם לקח בהמה ואינו ידוע אם בכרה לא אמרינן אוקי הבהמה בחזקת שלא ילדה משום דאיכא חזקה להיפוך דמוקמי' הולד בחזקת חולין במעי אמו וא"כ לפי"ז נ"ל דבולד הקדש יש לאסור להקריבו לגבוה לפי מה דקיי"ל בריש נדה גבי מקוה שנמדד ונמצא חסר אף דהחזקה דמעיקרא מעיד שהחסרון שבמקוה נעשה באיחור הזמן אעפ"כ כיון דהחזקת מקוה איתרע דהרי חסר לפניך שוב מצרפינן החזקה דמעיקרא דהטמא ומעמידין הטמא על חזקתו דעדיין לא נטהר מטומאתו והוי תרתי לריעותא וא"כ ה"ה בנ"ד כיון דולד טרפה אין ההקדש חל עליו דהא לא חזי להקרבה כנ"ל א"כ כיון דהחזקת כשרות של הבהמה איתרע דהרי היא טרפה לפניך שוב מצרפינן החזקת חולין דבמעי אמו של הולד לומר שאינו קדוש כיון דולדות קדשים בהוייתן הן קדושים ובמעי אמו חולין הוי א"כ הא יש לו חזקת חולין במעי אמו וא"כ מצטרף החזקה דמעיקרא של הולד דבמעי אמו חולין הוי להריעותא דהשתא דהרי היא טרפה לפניך והוי תרתי לריעותא ואמרינן דנטרפה מקודם לכן קודם שילדה ואין קדושה חל עליה:

והשתא לפ"ז מיושב קושיית הגמר' דאיצטריך קרא דמן הבקר להוציא את הטרפה ולא ילפינן מהקרא דממשקה ישראל משום דנ"מ לכה"ג כגון בבהמת הקדש שילדה ולד ואח"כ נשחטה האם ונמצאת טרפה ואנו מסיפקין אם בעת לידת הולד כבר היתה האם טרפה או שנטרפה אח"כ אחר לידת הולד ואח"כ נתערב הולד בבהמה של כלאים שאסורה לגבוה ומותרת להדיוט ועוד בהמה אחרת של היתר. א"כ השתא דכתיב קרא דמן הבקר להוציא את הטרפה והוי איסור טרפה איסור מחמת עצמו אסורה הטרפה בהקרבה לגבוה דלא שייך ביטול לענין גבוה משום דכיון דאינך בהמות ג"כ אסורים לגבוה א"כ הא אין איסורין מבטלין זא"ז:

וא"ל הא כיון דלענין איסור אכילה להדיוט נתבטלה ברוב ופקע ממנה האיסור טרפה א"כ שוב אף לענין הקרבה לגבוה ג"כ מיתרת ז"א דהא הכא לא שייך לדון לענין הדיוט דהא להדיוט בלא"ה מותרת משום דמוקמינן אותה אחזקת כשרות ואמרינן דהשתא הוא דנטרפה וא"ל הא בבהמת קדשים כיון דהוי תרתי לריעותא א"כ שוב צריכה להיות אסור מצד איסור טרפה אף להדיוט ז"א לפי מה שביארתי במ"א כלל חדש דהא דאמרינן בריש נדה גבי מקוה שנמדד ונמצא חסר דמצטרף חזקת טמא להריעותא דהרי חסר לפניך והוי תרתי לריעותא זהו דוקא היכא דכל חזקה בלחוד מורה לאסור הדבר או לטמא בזה דנין לצרף הריעותא שלפנינו להחזקת טומאה כיון דכל אחד הוי ריעותא בעצמותה אבל היכא דהחזקה בעצם אינו מורה לאסור כגון החזקת חולין של הבהמה דהיא בעצם אינו מורה לאסור הבהמה דהא בהמת חולין מותר באכילה רק דהך חזקה הוי רק הוכחה על הריעותא דהרי היא טרפה לפניך לומר דנטרפה מקודם כדי שישאר בחזקתה שהיא חולין במעי אמו בזה אינו מצטרפת הך חזקת חולין במעי אמו להריעותא דהרי טרפה לפניך שיהא תרתי לריעותא כיון דהך חזקת חולין לא הוי ריעותא מצד עצמה: וכה"ג מבואר בדרוש וחידוש מהגרע"א שהקשה על התוס' בכתובות (דף ט') בד"ה לא צריכא באשת כהן וא"ת ונוקמא אחזקה דהיתה כשרה לכהונה ולא זינתה תחתיו ותירצו דמוקמינן אחזקת הגוף עכ"ל והקשה על תירוצם דאמאי לא נימא הרי בעולה לפניך לאוקמ' אחזקת היתר שנבעל' מכבר כשאינה תחתיו כמו במקוה שנמדד בריש נדה וי"ל דבכ"מ דמצינו תרתי לריעותא כמו במקוה וכה"ג היינו דכל היכא דהריעותא שלפנינו מורה על החזקה דמקוה כשעתה בפנינו חסירה מורה דאינה מטהרת לטמא אלא דבאת לדון דכשטבל עדיין לא הי' חסר בזה דנין לצרף הריעותא שלפנינו לחזק' טומאה כיון דענין הריעותא שלפנינו אינו מטהר לטמא משא"כ הכא דהריעותא שלפנינו אינו מורה בשום דבר לענין ההיתר בזה לא מצטרף הריעותא דבעולה לפניך לחזקת היתר כיון דהריעותא שלפנינו אינו מועיל לסייע לחזקת היתר עכ"ל]:

וא"כ כיון דהבהמה מותר להדיוט מצד איסור טרפה ואם אכלה אינו חייב מלקות על אכילתה משום טרפה וכל עיקר החקירה הוא רק לענין איסור גבוה אסורה בהקרבה אבל אי לא הוי כתיב קרא לאסור טרפה לגבוה רק דהוי אסרינן לגבוה מקרא דממשקה ישראל א"כ כיון דאין האיסור טרפה לגבוה מפאת עצמה רק מחמת דאסורה להדיוט א"כ בכה"ג כיון דהבהמה מותרת בעצם להדיוט דהא אף אם קמי שמיא גליא דהיא טרפה ג"כ מותרת להדיוט דהא נתבטלה ברוב היתר א"כ ממילא לענין הקרבה לגבוה אף דלא שייך ביטול ג"כ מותרת כיון דהוי מן המותר לישראל לכך איצטריך קרא דמן הבקר להורות דאיסור טרפה לגבוה הוי איסור מחמת עצמו ואסורה בכה"ג להקרבה כמו שביארתי כן נ"ל ליישב קושיית הגמ':

והא דלא תירצתי בקצרה דבבהמת הקדש שילדה ואח"כ נמצאת טרפה כיון דאינה אסורה להדיוט הוי מן המותר לישראל ומותרת לגבוה ז"א דהא בזה שאסורה לגבוה משום דלגבוה הוי תרתי לריעותא ומחזיקינן אותה שהיא טרפה א"כ הא אם היא טרפה באמת אסורה להדיוט ג"כ רק דכל עיקר ההיתר דלהדיוט הוא משום דאנו מחזיקינן אותה להדיוט שהיא אינה טרפה אבל כיון דלגבוה מורה החזקה שהיא טרפה א"כ ע"ז האופן הא אסורה לישראל ג"כ ולא הוי מן המותר לישראל אבל לפי מה שביארתי ניחא כיון דאף אם היא טרפה נתבטלה ברוב והוי היתר בעצם הוי מן המותר לישראל וה"א דשרי לכך איצטריך קרא דמן הבקר וא"כ כיון דלענין הדיוט לא שייך לדון על ענין הביטול דהא בלא"ה מותרת דאף דע"ז האופן שאסורה לגבוה והוי טרפה אסורה באמת להדיוט ג"כ אעפ"כ כיון דלענין הדיוט מותרת אף דיכול להיות באמת שהיא טרפה אעפ"כ בזה הא לא תליא בתר העצם הדבר רק דהעיקר אם צריכין להשתמש היתר הביטול לענין איסור אכילה להדיוט וכיון דלהדיוט אין אנו צריכין לדון מצד היתר הביטול משום דבלא"ה מותרת אף אם קמי שמיא גליא דהוא טרפה משום דמוקמינן אותה אחזקה וכל עיקר החקירה מהביטול לענין גבוה אסורה בהקרבה כנ"ל]. ד ובזה ביארתי בחידושי דברי הטור יו"ד (ס' נ"ז) וז"ל כתב בס' המצות דספק דרוסה שנתערבה באחרות יש בהם צד להתיר דהוי ספק ספיקא דכל אחת ואחת שמא לא זו היא כו' ונראה שיש תקנה להתיר אפי' לודאי דרוסה שנתערבה באחרות דניכבשינהו דניידי וכל דפריש מרובא פריש עכ"ל ותמה הב"י על הטור הא הוא גופי' פסק לקמן (בסי' ק"י) דהא דשרינן כשפירש אחד מהם דוקא דומיא דט' חניות דהאיסור ידוע וניכר במקומו אבל ב"ח ושא"ד החשובין שנתערבו אפי' אם פירש אחד מהם אסור דכיון דאין האיסור ניכר במקומו חיישינן שמא יקח מן הקבוע וא"כ האיך מיקל בכאן ע"י דניכבשינהו דניידי ותי' דהטור תמה על הסמ"ג שרצה להקל בספק דרוסה ע"י ס"ס אלמא דס"ל דספק אחד בגופו וס' אחד בתערובות הוי ספק ספיקא כשיטת הר"ת בביצה (דף ג') א"כ צא והקל אף בודאי דרוסה שנתערב כאידך דר"ת דסובר בזבחים (דף ע"א) דיש תקנה אפי' לודאי דרוסה שנתערב ע"י דניכבשינהו דניידי דלא גזרינן שמא יקח מן הקבוע רק בקדשים אבל לא בחולין: ולכאורה עדיין תמוה דמי קשר אילו דינים בהדדי עד שנימא דאם הסמ"ג סובר כהר"ת דספק אחד בגופו וספק אחת בתערובות הוי ס"ס א"כ מוכרח לסבור ג"כ כאידך דר"ת דאף היכא דאין האיסור ניכר ג"כ אמרינן כל דפריש מרובא פריש:

והנ"ל דמוכרחין לומר דהני תרי דינים תליא חדא באידך דהנה הגמ' בזבחים (דף ע"ה) פריך אהא דתנן כל הזבחים שנתערבו בטרפה כו' האי טרפה היכי דמי אי ידע לי' ליתי ולישקיל אי דלא ידע מנא ידע דאיערב אמרי דבי ר"י הכא במאי עסקינן דאיערב דרוסת הזאב בנקובת הקוץ ר"ל אמר כגון דאיערב בנפולה ר' ירמי' אמר כגון דאיערב בולד טריפה ופריך הגמ' כולהו כר' ירמי' לא אמרי ומשני כר' אליעזר לא מוקמי ולכאורה ק"ל מאי לא הגמ' הא התוס' לעיל (דף ע"א) בד"ה ובטרפה הקשו אהא דתנן במתני' ירעו עד שיסתאבו דמה מועלת כאן רעי' דלאכילה א"א משום ספק טרפה ולהאכילה לכלבים א"א דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים מיהו למ"ד דאיערב בדרוסה יש לה בדיקה לאחר שחיטה ולמ"ד דאיערב בנפולה נמי יש לה בדיקה אבל למ"ד בולד טרפה קשה ושמא קסבר פודין את הקדשים להאכילן לכלבים והשתא לפ"ז תקשה דל"ל להגמ' לשנויי דכר"א לא מוקמי עדיפא ה"ל לשנויי דס"ל כהילכתא דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים א"כ א"א לאוקמי בולד טרפף כקושיית התוס':

וע"כ צ"ל דהגמ' פריך שפיר דעדיין תקשה דהוי לי' לאוקמי בולד טרפה בכה"ג שנשחטה האם ונמצאת טרפה ולא ידעי' אם נטרפה קודם שנולד הולד או לאח"כ דלהקריבו אסור משום דהוי תרתי לריעותא אבל כשיסתאב יכול לפדותו משום דכשיפדנו ויהא חולין יהא מותר באכילה משום דמוקמינן אותו אחזקת כשרות ואמרי' דהשתא הוא דנטרפה וא"כ עדיין תקשה דהוי ליה לאוקמי בולד טרפה בכה"ג לכך צריך לשנויי דכר"א לא מוקמי:

אמנם עדיין תקשה לפי מה שפסק הרמב"ם גבי חבית של יין ונמצא חומץ דתרתי לריעותא הוי ספק ועי' בכו"פ שיישב שיטת הרמב"ם אף דפסק גבי מקוה שנמדד ונמצא חסר דתרתי לריעותא הוי ודאי הוא משום דאיסור מטומאה לא ילפינן וא"כ עדיין תקשה דהאיך מצינן לאוקמי האי טרפה דמתני' בולד טרפה דא"כ תקשה לשיטת הר"ת דסובר דספק אחד בגופו וספק אחד בתערובות הוי ס"ס א"כ אמאי קתני במתני' ירעו עד שיסתאבו הא מותר כל אחד בהקרבה מטעם ספק ספיקא דילמא הולד איננו טרפה דכיון דתרתי לריעותא הוי ספק ואת"ל הוי טרפה דילמא האי קרבן אין זה הולד טרפה: והנ"ל דהר"ת לשיטתו אזיל דס"ל דמהני תקנה דניכבשינהו דניידי אפי' היכא שנתערב איסור בהיתר רק דבקדשים לא מהני הך תקנה כמבואר לעיל בתוס' ד"ה אפילו א"כ לדידי' בלא"ה מיושב קושיית התוספות דשפיר מותר לפדותן כשיסתאבו אף דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים משום דכשיפדה אותם ויהא חולין יהיו מותרים באכילה ג"כ ע"י דניכבשינהו דניידי וא"כ לשיטת הר"ת שפיר פריך הגמ' כולהו כר' ירמי' לא אמרי דלדידי' מצינן לאוקמי בולד טרפה ג"כ וא"כ לפ"ז מיושב דברי הטור דתמה על הסמ"ג מכח ממ"נ אם אתה מיקל בספק דרוסה שנתערב כהר"ת דספק אחד בגופו וס' אחד בתערובות הוי ס"ס א"כ תקשה לדידי' מאי פריך הגמ' בזבחים הנ"ל כולהו כר' ירמי' לא אמרי הא י"ל דס"ל דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים דלדידי' נסתרה תי' הנ"ל דמשכחת לה בולד טרפה שאסור לגבוה ומותר להדיוט כנ"ל וע"כ צריכין לומר דסובר כאידך דר"ת דכשנתערב איסור בהיתר יש תקנה להתירם באכילה ע"י דניכבשינהו דניידי וא"כ צא והקל אף בודאי דרוסה שנתערב ע"י דניכבשינהו דניידי: והא דתי' הגמ' דאי מהתם ה"א היכא דלא היתה לה שעת הכושר כו' ולא תירצו כתירוצי הוא משום דהגמ' התירוץ הפשוט נקיט וא"כ לפ"ז מיושב קושייתי הנ"ל דל"ל קרא דמן הבקר והא יכולין למילף בק"ו מבע"מ ז"א דבזה שוב י"ל כתירוצ' דאיצטריך קרא לאסור לגבוה היכא דמותרת להדיוט כנ"ל דבזה שפיר איצטריך קרא דמן הבקר ולא ילפינן בקו"ח מבע"מ משום די"ל מה לבע"מ שכן מומו ניכר וא"ל טריפה שלא היתה לה שעת הכושר יוכיח דג"כ אין מומה ניכר ואעפ"כ אסורה לגבוה ז"א דשאני התם כיוון דאסורה להדיוט א"כ האיך יהא הדיוט חמור מגבוה לכך אסורה לגבוה אף דאין מומה ניכר אבל היכא דמותרת להדיוט רק דיהא אסורה להקריב לגבוה משום דניליף בקו"ח מבע"מ דמותר להדיוט ואסור לגבוה בזה י"ל דאינו אסור לגבוה רק היכא דמומו ניכר וליכא יוכיח כלל:

ה ובזה נ"ל לבאר הא דגרסינן במנחות (ד' ק') חל יוה"כ להיות בערב שבת שעיר של יוה"כ נאכל לערב והבבליים אוכלין אותו כשהוא חי מפני שדעתן יפה אמר רבב"ח אמר ר' יוחנן לא בבליים הם אלא אלכסנדריים הם ומתוך ששונאים את הבבליים קוראין אותן על שם בבליים תניא נמי הכי ר' יוסי אמר לא בבליים הם אלא אלכסנדריים הם ומתוך ששונאין את בבליים קוראין אותן על שם בבליים אמר לו ר' יהודה תנוח דעתך שהנחת דעתי [ומפ' רש"י משפחת ר' יהודה מבבל היתה לפיכך שמח בדברי ר' יוסי והוא דחוק] והנ"ל דלכך שמח ר' יהודה בדברי ר' יוסי משום דמזה מוכח כשיטתו והוא דהנה התוס' שם בד"ה ששונאים כתבו ומה שמזכירים אותם לגנאי על שאוכלין את השעירים חיים אע"ג דמצוה קעבדי שלא יבואו לידי נותר לפי שהרגילו עצמם כמו כן לאוכלם חיים אף בכל השנים דמחזי כרעבתנותא. והנה תירוץ התוס' הוא דחוק ולי נראה דלכך מזכיר אותם לגנאי דאיתא ביומא (דף ס"ז) דאיבעי לן בגדי כהונה ניתנו להנות בהן או לא ניתנו להנות ת"ש לא היו ישנים בבגדי קדש שינה הוא דלא הא מיכל אכלי דילמא שאני אכילה דצורך עבודה היא דתניא ואכלו אותם אשר כופר בהן מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרין כו' עיי"ש אלמא דבשעת אכילת קדשים היו צריכים הכהנים ללבוש בגדי כהונה משום דזה הוי צורך עבודה והנה הרמב"ם סוף ה' כלאים פסק כהנים שלבשו בגדי כהונה שלא בשעת עבודה אפי' במקדש היו לוקין מפני האבנט שהוא כלאים ולא הותרו בו אלא בשעת עבודה שהוא מצות עשה והנה המשנה למלך (בפ"ה מה' יסוה"ת) חקר בהא דקיי"ל כל האיסורים שבתורה אין לוקין עליהם בזמן הבית אלא בכדרך אכילתן האיך הוא הדין במצות עשה דאכילה אם אכל שלא כדרך אכילתן אם יוצא בזה ידי חובתו או לא עיי"ש שהאריך בזה והנה. באחרונים מבואר וכן הוכחתי בחידושיי דה"ה במ"ע דאכילה אם אכל שלא כד"א אינו יוצא בזה י"ח:

ומעתה א"ש דהאלכסנדריים היו סבורים שהם קיימו באכילתן שאוכלין השעיר כשהוא חי מ"ע דאכילת קדשים וא"כ היו לובשין בשעת אכילה הבגדי כהונה כמו בשארי אכילת קדשים אבל באמת כיון דאכלו אותו כשהוא חי ואכילת חי הא הוי שלא כדרך אכילה דאין דרך בנ"א לאכול בשר חי ולא קיימו בזה המ"ע דאכילה א"כ הא לבשו בגדי כהונה דהוי כלאים שלא לצורך עבודה וחייבין ע"ז מלקות ולכך מזכיר אותם לגנאי אמנם זהו רק א"נ כשיטת הרמב"ם דכהנים שלבשו בגדי כהונה שלא בשעת עבודה היו חייבין עליהם מלקות אבל א"נ כשיטת הראב"ד שם דחולק על הרמב"ם וס"ל דאפי' שלא בשעת עבודה ג"כ מותרין ללבוש הבגדי כהונה משום דאמרי הואיל ואישתרי אישתרי נסתרו דברינו דהא אף אם לבשו הבגדי כהונה בשעת אכילתן ג"כ אינם חייבין ע"ז:

והנ"ל להוכיח כשיטת הרמב"ם דלא אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי מכח קושייתי הנ"ל דל"ל קרא דמן הבקר להוציא את הטרפה נילף בק"ו מבעל מום דל"ל מה לבע"מ שכן מומו ניכר הא י"ל לא היתה לו שעת הכושר יוכיח דג"כ אין מומו ניכר ואפ"ה אסריה רחמנא ותירצתי דנ"מ לענין אם נתערב ולד טרפה בשני בהמות שאסורין משום רובע ונרבע אמנם הך תירוצא הוא רק א"נ דמין במינו נתבטל ברוב מדאורייתא אבל אם נימא דמין במינו במשהו ושיטת רש"י ביבמות (דף פ"ג) דה"ה אם נתערב יבש ביבש הוי ג"כ במשהו א"כ הא נסתרה דברינו דאם נתערב ולד טרפה בשני בהמות שאסורין משום רובע ונרבע לא פקע ממנה האיסור טרפה אף להדיוט כיון דמין במינו במשהו וא"כ תקשה לר' יהודה דס"ל במנחות (דף כ"ג) דמין במינו במשהו דל"ל קרא דמן הבקר אבל א"נ כשיטת הרמב"ם דל"א הואיל ואישתרי אישתרי נימא:

דהנה הגמרא במנחות (דף ה') פריך אהא דיליף טרפה דהנה ק"ו מבע"מ שמותר להדיוט ואסור לגבוה טרפה שאסורה להדיוט אינו דין שאסורה לגבוה כלאים תוכיח שאסורין להדיוט ומותרין לגבוה מה לכלאים שכן מצותו בכך ולכאורה ק"ל מאי משני הגמרא דשאני כלאים שמצותו בכך הא השאגת ארי' הקשה למאן דס"ל ביומא (דף י"ב) דאבנטו של כהן גדול לא זהו אבנטו של כהן הדיוט דהאבנט של כהן הדיוט היה של בוץ א"כ תקשה לשיטת הרמב"ם דס"ל דהא דהותרו לכהנים ללבוש בגדי כהונה הוא רק בגדר דיחוי שהעשה דעבודה דוחה ל"ת דכלאים א"כ האיך הותר לכה"ג לעשות העבודה בשאר ימות השנה כדכתיב ובהעלות אהרן את הנרות הא כיון דהך עבודה כשר ג"כ בכהן הדיוט מוטב שיעשה הכהן הדיוט העבודה ולא יעבור על כלאים ואנן קיי"ל דכ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ואל ידחה העשה לל"ת עיי"ש שהאריך בזה:

ולי נראה לפי מה שביארתי בחידושי באריכות דהא דאמרינן דכל מקום שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהם אין עשה דוחה ל"ת הוא רק אם בהך גברא גופא שרוצה לקיים העשה יכול לקיים העשה בלא דחיית הלאו אינו רשאי לעבור הל"ת כיון דיכול לקיים בלא דחיה אבל אם בהך גברא גופא שרוצה לקיים העשה אינו יכול לקיים העשה בלא דחיית הלאו רק דאינש אחרינא יכול לקיים העשה בלא דחיית הלאו אינו מיקרי אפש' לקיים שניהם במה שאינש אחרינא יקיים העשה כיון דהך גברא רוצה לקיים העשה ובו אינו משכחת לה בלא דחייה [והארכתי בחידושי ואכ"מ] וא"כ א"ש דאף דכהן הדיוט יכול לעשות העבודה בלאו איסור כלאים אעפ"כ כיון דהכה"ג רוצה לקיים העשה דעבודה ובו אינו משכחת לה בלא דחיית הלאו דכלאים לא מיקרי אפשר לקיים שניהם ואתי עשה ודחי ל"ת:

והשתא קשה מאי משני הגמר' מה לכלאים שכן מצותו בכך הא לפי מה דמבואר בתוספות ישנים ביומא (דף ס"ו) אהא דקאמר הגמרא עתי ואפילו בשבת למאי הילכתא א"ר ששת שאם הי' חולה מרכיבו על כתיפו אמר רפרם זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליוה"כ והקשו התוספות הא בכריתות (דף י"ד) דחי הגמר' שאני שעיר המשתלח דהכשירו ביוה"כ בכך ותירץ התו"י דלא שייך לומר דהכשירו בכך רק במקום שאי אפשר להתקיים העשה בלי עקירת הלאו בזה אמרינן דמה ליוה"כ שכן הכשר מצותו בכך ואין זה בגדר דחייה רק בגדר היתר אבל הכא כיון דיכול לקיים מצות שילוח השעיר בבריא בלא דחיית הלאו דיכול השעיר לילך ברגליו רק דאירע מקרה שחלה וצריך להרכיבו על כתיפו א"כ אין זה בגדר היתר רק בגדר דחייה ואם היה אסור ביוה"כ שחל להיות בשבת היה אסור ביוה"כ ג"כ דל"ש לומר בזה שכן מצותו בכך כיון דבעצם יכול להתקיים שילוח דהשעיר בלא עקירת הלאו דהוצאה והגמ' דכריתות קאי לענין איסור תחומין עיי"ש בדבריהם הנחמדים:

והשתא מאי משני הגמרא מה לכלאים שכן מצותו בכך פי' דבכלאים כיון דאי אפשר לקיים המ"ע דעבודה בלי עקירת הלאו דכלאים הוי בגדר היתר ולא שייך לומר בזה מי איכא מידי דהדיוט אסור כו' אבל בטרפה כיון דיכול להתקיים מצות הקרבת הקרבן בכשרה רק דאירע מקרה שרוצה להביא קרבן טרפה הוי בגדר דיחוי וא"כ תקשה מי איכא מידי. הא בכלאים גם כן יכול להתקיים העשה דעבודה בלי עקירת הלאו דכלאים דהא יכול כהן הדיוט לעשות העבודה דאין בו איסור כלאים רק דהכה"ג רוצה לעבוד עבודה ומוכרח ללבוש כלאים א"כ כיון דבעצם יכול להתקיים העשה דעבודה בלי עקירת הלאו רק דהכה"ג רוצה לעבוד העבודה א"כ הא שוב הוי בגדר דיחוי ולא שייך לומר בזה שכן מצותו בכך כנ"ל וע"כ צ"ל דתי' הגמרא הוא רק להך מ"ד דס"ל ביומא (דף י"ב) הנ"ל דאבנטו של כהן הדיוט הוי ג"כ של כלאים וא"כ הוי שפיר מצותו בכך כיון דא"א להתקיים העשה בלי עקירת הלאו אבל להך מ"ד דס"ל דאבנטו של כהן הדיוט לא היה של כלאים שפיר יכולין למילף מכלאים דל"א מי איכא מידי דלהדיוט אסור ולגבוה שרי:

והשתא א"ש הא דקאמר ר' יהודה תנוח דעתך שהנחת דעתי משום דלר' יהודה לשיטתו דס"ל דמב"מ במשהו הי' קשה ליה דל"ל קרא דמן הבקר נילף בק"ו מבע"מ דלדידיה הא נסתרה הך תירוצא שתירצתי כיון דמב"מ במשהו אבל השתא דשמע מר' יוסי דקאמר ומתוך ששונאין את הבבליים קורין אותן ע"ש בבליים א"כ הא מוכח מהגנאי דלא אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי א"כ א"ש די"ל דר' יהודה ס"ל דאבנטו של כהן הדיוט לא הי' של כלאים א"כ מוכח מכלאים דלא אמרינן מי איכא מידי ואתי שפיר:

מעתה נחזור לעניננו כיון דמוכח מזה דולד טרפה אסור א"כ מוכח דעובר ירך אמו דאיתא בחולין (דף נ"ח) הני ביעי דספק טרפה דשיחלא קמא משהינן להו אי הדרי וטענה שריין ואי לא אסירן אלא הא דתנן ולד טרפה ר"א אומר לא יקרב לגבי מזבח ור"י אומר יקרב במאי קמיפלגי בשעיברה ולבסוף נטרפה ר"א סבר עובר ירך אמו הוא ור"י סבר עובר לאו ירך אמו הוא וא"כ כיון דהטעם דולד טרפה אסור משום עובר ירך אמו א"כ מוכח דעובר ירך אמו הוא:

ו אמנם יש ליישב קושייתי הנ"ל דל"ל קרא דמן הבקר להוציא את הטרפה ניליף בק"ו מבע"מ באופן אחר והוא דלכאורה יש ליישב קושיית הגמ' דל"ל קרא דמן הבקר ניליף מהקרא דממשקה ישראל משום דמשכחת לה גוונא דמצד הקרא דמשקה ישראל היתה מותרת בהקרבה אבל השתא דכתיב קרא דמן הבקר להוציא את הטרפה אסורה והוא דהנה נחקור בהמת הקדש שנטרפה אם חל עלה איסור טרפה להדיוט או לא.:

ולכאורה נראה דאינו חל משום דהא קיי"ל דאין איסור חל על איסור וא"כ כיון דלהדיוט בלא"ה אסורה משום איסור מעילה דקדשים א"כ איך יחול איסור טרפה על איסור מעילה וכה"ג מבואר בתוס' יבמות (דף ל"ב) בד"ה זר שאכל מליקה וא"ת הא מיד כשנמלקה ה"ל נבלה ואיסור זרות לא חל עד אחר זריקה שיש היתר לכהנים וי"ל דאיסור נבלה נמי לא חייל עד לאחר הזריקה דנפקא איסור מעילה דלא חייל איסור נבילה על איסור מעילה דחמיר מיניה:

אמנם ז"א דאיסור טרפה חל על איסור מעילה משום דהא איסור טרפה הוי איסור מוסיף דאיתוסף עלה איסור לגבוה ג"כ מצד איסור טרפה וכה"ג מבואר בתוס' חולין (דף ק"א) בד"ה ומאן האי תנא כו' וא"ת איסור מוסיף הוא דמיגו דאיתוסף בזה איסור לגבוה כשנתנבלה איתוסף נמי להדיוט וי"ל דסבר כמ"ד בריש פירקין דגיד נמי אסור לגבוה:

ונקדים עוד דברי הרמב"ם בפי' המשניות בכריתות (דף י"ג) דהקשה על הא דקיי"ל בחולין (דף קי"ג) המבשל בשר נבלה בחלב פטור משום דאין איסור חל על איסור דאיסור בב"ח אינו חל על איסור נבלה הא איסור בב"ח הוי איסור מוסיף דאיתוסף איסור הנאה ג"כ ותי' דלא שייך בזה איסור מוסיף כיון דאכילה והנאה תליא חדא באידך א"כ לא אמרינן מיגו דאיתוסף איסור הנאה ניתוסף איסור אכילה ג"כ אלא אמרינן בהיפוך כיון דלא חל איסור אכילה ממילא לא חל איסור הנאה ג"כ עי"ש:

והשתא א"ש דאיצטריך קרא דטרפה אסור לגבוה ואינו נאסר משום משקה ישראל דנ"מ לכה"ג לבהמת הקדש שנטרפה דא"נ דאיסור טרפה לגבוה הוא רק מצד דאסירה לישראל א"כ בכה"ג בבהמת הקדש שנטרפה ה"א דמותרת אף להדיוט משום דאין איסור טרפה חל על איסור מעילה הקדום דא"ל דאיסור טרפה, הוי איסור מוסיף משום דאיתוסף איסור לגבוה ג"כ ז"א דהא כיון דכל עיקר איסור טרפה לגבוה הוא רק משום דאסורה להדיוט א"כ מאן לימא לן דתפסינן הך צד דכיון דאיתוסף איסור טרפה לגבוה איתוסף איסור טרפה להדיוט אדרבה נתפוס צד השני דכיון דאיסור טרפה אינו חל להדיוט א"כ ממילא אף לגבוה מותרת משום דהוי מן המותר גיד אסור בחולין לא הוי וכן א לישראל כיון דלהדיוט אינה אסורה כלל מצד איסור טרפה כמבואר ברמב"ם הנ"ל דלא אמרינן דיחול עלה איסור בשר בחלב משום דאם יחול על אכילה איתוסף איסור הנאה. ג"כ אלא אאא בהיפוך דכיון דאינו חל לענין אכילה ממילא אף בהנאה מותרת א"כ ה"נ לא אמרינן דאם יחול איסור טרפה להדיוט ניתוסף איסור לגבוה ג"כ אלא תפסינן צד השני דאינו חל איסור טרפה להדיוט וממילא אף לגבוה מותרת אבל השתא דכתיב קרא מן הבקר להוציא אף הטרפה והוי איסור טרפה לגבוה איסור מחמת עצמו א"כ אסורה לגבוה אף בכה"ג משום דהא לגבי גבוה חל שפיר האיסור טרפה ואם כן שוב אסורה אף להדיוט משום מוסיף דאיתוסף עלה איסור לגבוה וכבר הוכחתי במ"א דהיכא דאין איסור חל על איסור אינו חל כלל האיסור השני אף לענין לקוברו בין רשעים גמורים כדמוכח מהתוס' בנדרים (דף צ') דהקשו אהא דמבואר במתני' נטולה אני מן היהודים יפר חלקו ומשמשתו ותהא נטולה מן היהודים והקשו התוס' דהאיך חל נדרה על אחרים בעודה אשת איש הא קיי"ל דאין איסור חל על איסור אלמא דהיכי דאין איסור חל ע"א אינו חל האיסור השני כלל אף לענין איסור ג"כ דאל"כ מאי מקשי התוס' הא אעפ"כ חל הנדר לאוסרה אכ"ע וע"כ דלא קיי"ל כרב אשי ביבמות (דף ל"ב)] :

והא דמקשו התוס' בחולין (דף צ') בד"ה קדשים דאיסור כרת וא"ת ונימא מיגו דאיתוסף איסור גיד לגבוה דאסור להעלותו איתוסף נמי להדיוט איסור אכילה ולא תי' כדברינו כיון דגיד קדשים מותר באכילה מצד איסור גיד להדיוט שרי נמי לגבוה ומקרי שפיר מן המותר נישראל וכה"ג הקשה המהרש"א [ומה שתי' המהרש"א דכיון דאיסור מן המותר לישראל הוא תמוה לענ"ד דהא לא ילפינן מהקרא דממשקה ישראל דכיון דאיסור גיד אסור בהדיוט יהא אסור איסור גיד לגבוה ג"כ והראי' דהא הגמ' בתמורה הנ"ל קאמר דאי מהתם ה"א דוקא היכא דלא היתה לה שעת הכושר אבל היכא דהיתה לה שעת הכושר מותרת לגבוה אף דאסורה להדיוט וע"כ דמהקרא דממשקה ישראל אינו נאסר רק במקום דהך חתיכה אסורה להדיוט א"כ ממילא אסורה לגבוה ג"כ כיון דאינו מותר לישראל וא"כ בגיד קדשים כיון דלהדיוט מותרת משום דאין איסור חל על איסור א"כ אף לגבוה יהא מותר אף דגיד אסור אלא כיון דלא אזלינן בתר עצם האיסור רק בתר האיסור שחל על הך חתיכה] י"ל דס"ל לתוס' דלא כפי' המשניות להרמב"ם וס"ל דאעפ"כ איקרי איסור מוסיף דכיון דא"נ דחל איסור גיד להדיוט יחול איסור גיד לגבוה ג"כ מיקרי איסור מוסיף:

הוכיח מו"ח הגאון בעמק יהושע (סי' י') דלא כהרמב"ם דהא איתא בשבועות (דף כ"ח) שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלו אוכל תאנים וענבים כיון דחייל אענבים חייל נמי אתאנים אע"ג דשבועתו היה שלא יאכל תאנים וענבים כאחת וכל חד הוי חצי שיעור כמו שכתבו התוס' וא"כ ה"נ נימא כיון דלא חל אתאנים לא חייל נמי אענבים דהא ענבים לחוד הו' חצי שיעור ומ"ט אמרינן כיון דחייל אענבים חייל נמי אתאנים נימא בהיפך כיון דלא חל אתאנים ממילא הענבים ג"כ מותר וע"כ דתפסינן צד השני דכיון דחל אענבים חל נמי אתאנים א"כ ה"נ אמרינן דכיון דאם יחול איסור גיד להדיוט יהא אסור לגבוה מיקרי איסור מוסיף אבל לשיטת הרמב"ם יש ליישב קושיית הגמ' כמו שביארתי וא"כ מיושב קושייתו הנ"ל דשפיר איצטריך קרא דמן הבקר ולא ילפינן מקו"ח מבע"מ משום דאיצטריך קרא לטרפה דמותר להדיוט דבזה לא ילפינן מקו"ח מבע"מ די"ל מה לבע"מ שכן מומו ניכר כנ"ל:

נמצא מבואר דלהך מ"ד דסובר עובר לאו ירך אמו א"כ לדידי' ליכא לשנויי דאיצטריך קרא דמן הבקר משום דנ"מ לענין ולד טרפה כיון דלדידיה ולד טרפה מותר אף לגבוה מוכרחין לומר כשיטת הרמב"ם דלא מיקרי א הו ס שוו איסור מוסיף רק היכא דהמוסיף מצי לחול אף א"נ דהאיסור אינו חל אבל היכא דהמוסיף תליא בחלות האיסור לא מיקרי מוסיף וא"כ א"ש דאיצטריך קרא דמן הבקר משום דנ"מ לענין בהמת הקדש שנטרפה כר"ל והשתא א"ש המשך הני תרתי דינים דחמשה לא יתרומו וחמשה דברים חייבין בחלה והוא דאיתא במנחות (דף. ע') הני אין אורז ודוחן לא מנא הנ"מ אמר ר"ל אתיא לחם לחם ממצה כתיב הכא והיה באכלכם מלחם הארץ וכתיב התם לחם עוני כו' וגרסינן שם עוד ואסורין בחדש מלפני הפסח מנא ה"מ אמר ר"ל אתיא לחם לחם ממצה והנה התוס' שם השיגו על פירש רש"י דפי' דילפינן ממצה מה מצה מחמשת המינים ולא אורז ודוחן וקשה דה"ל למידק כדדייק לעיל הני אין אורז ודוחן לא אלא נראה דאיצטריך לרבות חמשת המינים דלא תימא שעורין דוקא דמייתי עומר מיניה נמצא מבואר דבלאו הגז"ש דלחם לחם הו"א דאינו נוהג איסור חדש רק בשעורים ובחלה חייב אף אורז ודוחן: ז ולכאורה ק"ל דהאיך מצינו למימר דחדש נוהג בכל חמשת המינים הא התוס' בקדושין (דף ל"ז) בד"ה ממחרת הפסח הקשו אהא דדרש הגמ' ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח ממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכול דאקרוב עומר והדר אכול הקשה הר"א היכא אמרינן ממחרת הפסח דהכא הוי ששה עשר בניסן שנקרב העומר והרי בפ' מסעי כתיב ממחרת הפסח יצאו בני ישראל דהיינו ט"ו בניסן ואומר ר"ת דהאי ממחרת דהכא היינו ט"ו בניסן וה"פ דקרא ויאכלו, מעבור הארץ כלומר מן הישן ממחרת הפסח שהרי הוצרכו לאכול מצות וקלוי דהיינו חדש לא אכלו עד עצם היום הזה דהיינו ששה עשר בניסן לאחר שקרב העומר:

והנה ק"ל הא בירושלמי (בפ"ב דחלה) מבואר דאותו שנה שנכנסו ישראל לארץ היה אסור להם אף התבואות של אשתקד כמבואר שם ר' יונה בעי קמי דר' ירמיה בשעה שנכנסו ישראל לארץ מצאו קמה לחה מהו שתהא אסורה משום חדש א"ל למה לא עד כדון לחה ואפי' יבישה א"ל ואפי' יבישה ואפי' קצורה ואפי' חטין בעליה עכ"ל הירושלמי א"כ מבואר דאפי' חטין של אשתקד נמי אסור ע"כ נ"ל דלא כהר"ת דה"פ דקרא דהא התוס' בקדושין (שם) הביאו בירושלמי מקשה אמאי לא אכלו מצה מחדש יבא עשה דמצה וידחה ל"ת דחדש ומתרץ דאין עשה דקודם הדיבור דוחה ל"ת של אחר הדיבור: והנה מש"ס דילן ביבמות (דף ה') מוכח בהיפוך דעשה דקודם הדבור חמור מעשה דלאחר הדיבור א"כ הדרי קושיית התוס' לדוכתא אמאי לא אכלו מצה מחדש ע"כ י"ל דבאמת אכלו מצה מחדש וה"פ דקרא ויאכלו מעבור הארץ דהיינו מן החדש לקיים עשה דמצה דדחי ל"ת דחדש ממחרת הפסח דהיינו בט"ו בניסן וקלוי לא אכלו עד עצם היום הזה דהיינו ט"ז בניסן יום הקרבת העומר והשתא קשה לי דהאיך אכלו מצה מחדש משום דאתי עשה דמצה ודחי ל"ת דחדש הא איתא בפסחים (דף ל"ה) יכול יוצא אדם ידי חובתו בטבל ת"ל לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ אלא משום ב"ת טבל וא"כ תקשה דהאיך יצאו י"ח בחדש הא אין איסור חמץ חל על איסור חדש:

ואין לומר משום דאמרינן (שם) הא מני ר"ש היא דאמר אין איסור חל על איסור א"כ לדידן דקיי"ל דאיסור חל על איסור בכולל א"כ שפיר חל איסור חמץ על חדש משום דחמץ הוי כולל דאוסר כל התבואות החמוצים הישן ז"א לפי מה שהבאתי לעיל הירושלמי דאותה שנה שבאו לארץ נאסרו כל התבואות אפי' משל אשתקד א"כ בתחילת ביאתן דנאסרו כל התבואות אין כאן איסור כולל כלל דהא כל דבר הבא לידי חימוץ אסור באיסור חדש לפני העומר וע"כ צ"ל דחדש אינו אסור רק בשעורים א"כ א"ש חל חמץ על חדש משום דאיסור חמץ כולל כל חמשת המינים ומצד איסור חדש אינו אסור רק שעורים:

ה אך ז"א דאיסור חמץ שפיר חל על איסור חדש משו' דהוי איסור מוסיף לפי מה דמבואר ברמב"ם (פ"א מה' חמץ ומצה) דאסור נאכול חמץ בפסח כל שהוא שנאמר לא יאכל חמץ ותמה ע"ז המ"ל דל"ל קרא בחמץ בפסח הא בלא"ה קיי"ל בכל איסורין שבתורה דח"ש אסור מדאורייתא ותי' הנודע ביהודה דהא הטעם דחצי שיעור אסור הוא משום דחזיא לאיצטרופי כמבואר ביומא (דף פ"א). א"כ לפ"ז אם אכל חצי זית חמץ בשביעי של פסח קודם חשיכה דליכא שהות עוד ביום לאכול עוד חצי זית בזה הא הו ח"ש מותר מה"ת כיון דלא חזיא לאיצטרופי לכך מביא הרמב"ם הקרא דלא יאכל דמזה מוכח דבחמץ אסור במשהו מצד עצמו אף היכא דלא שייך חזי לאיצטרופי לכך אסור לאכול חצי זית אף בשביעי של פסח קודם חשיכה אף דליכא עוד שהות ביום לאכול החצי זית השני ונקדים עוד שיטת התוס' בשבועות (דף כ"ג) ד"ה דמוקי שכתבו ועוד דמצי לאוקמה שלא כדרך הנאה ואינו אסור אלא מדרבנן כמו חצי שיעור לר"ל והקשה ע"ז המהרש"ל דא"כ מ"ט דר"ש דפוטר ומתרץ דלר"ש דס"ל דכל שהוא למכות, ה"ה דגם שלא כדרך הנאתן אסור דדינו ככ"ש ותמה ע"ז המהרש"א דמנין לנו לומר דחייב בשלא כדרך הנאתן בכל האיסורים לר"ש כמו בכ"ש הא חזינן דר' יוחנן ס"ל דח"ש אסור מה"ת ואעפ"כ סובר דשלא כדרך הנאתן אינו אסור אלא מדרבנן עיי"ש אמנם באמת לא קשה כלל קושיית המהרש"א דהא דר"י אוסר בח"ש הוא רק משום דחזיא לאיצטרופי א"כ בשלא כדרך הנאתן דלא שייך חזי לאיצטרופי דאף באוכל כמות מרובה שלא כדרך הנאתן לא אתי לידי חיוב לכך ס"ל לר"י דשרי מה"ת אבל לר"ש דמחייב בכ"ש אלמא דס"ל דכ"ש הוי איסור מחמת עצמו א"כ יש סברא לומר דשלא כדה"נ חשוב כאכילת כ"ש וכן תירץ מו"ח הגאון בעמק יהושע (סי' י'):

ומעתה לפ"ז נ"ל לדון דבאכילת חמץ אסור שלא כדרך אכילתן מדאורייתא כיון דבחמץ הוי איסור כ"ש איסור מחמת עצמו אף בלא הטעם דחזיא לאיצטרופי כמו שהבאתי שיטת הרמב"ם א"כ שוב צריכין לומר דשלא כדרך אכילתן חשיב כאכילת כ"ש דכמו דכ"ש אסור כן שלא כד"א אסור מדאורייתא וא"כ לפ"ז הא הוי איסור חמץ על איסור חדש איסור מוסיף דמצד חדש הי' מותר לאכול שלא כדרך אכילתן אבל השתא דאיתוסף עלה איסור חמץ אסור לאכול אף שלא כדרך אכילתן אמנם עדיין תקשה לשיטת הרמב"ם דס"ל דלא מיקרי איסור מוסיף רק היכא דהמוסיף מצי לחול אף אם נימא דהאיסור אינו חל וא"כ תקשה דהאיך מצי למימר דחמץ הוי איסור מוסיף משום דאיתוסף איסור שלא כד"א הא אם נימא דאינו חל על החדש איסור אכילה דחמץ א"כ ממילא פשיטא דכשלא כד"א ג"כ אינו אסור וע"כ צ"ל דלא, כהרמב"ם דמיקרי בכה"ג איסור מוסיף כיון דאם יחול איסור אכילה יתוסף עלה איסור בשלא כד"א ג"כ מיקרי איסור מוסיף ט והשתא א"ש המשך הני תרתי דיני' דחמש' לא יתרומו וחמשה דברים חייבין בחלה דלכאורה קשה דהאיך מצינו למימר דילפינן לחם לחם ממצה דאורז ודוחן פטור מחלה הא צריכין למילף ג"כ דחדש נוהג, בחמשת המינים דאין ג"ש למחצה וא"כ מוכרחין לומר דלא כשיטת הרמב"ם דמיקרי איסור מוסיף אף היכי דהמוסיף תליא בחלות האיסור וא"כ תקשה דל"ל קרא דמן הבקר להוציא את הטרפה ניליף מק"ו מבע"מ דאין לומר דנ"מ לענין בהמת הקדש שנטרפה כנ"ל ז"א דהא אף אם הוי ילפינן איסור טרפה מהקרא דממשקה ישראל היתה ג"כ אסורה בהקרבה משום דחל עלה איסור טרפה להדיוט ג"כ משום דאיתוסף איסור לגבוה אבל השתא דחשיב חמשה לא יתרומו דקטן אינו יכול לתרום משום דילפינן מהקרא דאיש ממעט קטן כמבואר בירושלמי ריש תרומות א"כ תקשה קושיית התוס' דהאיך משכחת לה הקרא דאם אין לאיש גואל וע"כ צ"ל במעוברת א"כ מוכח דעובר ירך אמו הוא א"כ ניחא בלא"ה דאיצטריך קרא דמן הבקר להוציא את הטרפה, משום דנ"מ לענין ולד טרפה כנ"ל כיון דעובר ירך אמו א"כ ולד טרפה אסור א"כ באמת סוברים דלא כהרמב"ם דמיקרי איסור מוסיף אף היכי דהמוסיף תלי' בחלות האיסור א"כ א"ש הא דחמשה דברים אסורים בחדש:

תוכן העניינים

פורת יוסף (שלופר)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה