פורת יוסף (שלופר)· רבי יוסף שלופר
מערכה ז
א אמנם אי משום הא לא איריא דעדיין י"ל דביאה שניה אסור ביבמה ואעפ"כ איצטריך קרא למעט דשומ"י אינה שותה משום דמשכחת לה גונא שתשתה דגרסינן ביבמות (דף ל"ה) איתמר החולץ למעוברת והפילה ר' יוחנן אומר אינה צריכה חליצה מן האחין ור"ל אומר צריכה חליצה מן האחין במאי קמיפלגי ר' יוחנן סבר אם יבוא אליהו ויאמר דהא דאיעברה מפולי מפלה מי לאו בת חליצה ויבום היא השתא נמי תיגלי מילתא למפרע ור"ל אמר תיגלי מלתא למפרע לא אמרינן:
והשתא משכחת לה ביבמה קדמה שכיבת בעל לבועל כגון שמת אחיו ונשארה היבמה מעוברת ובא עליה היבם בזנות בעודה מעוברת ואח"כ הפילה ואח"כ קינא לה היבם שלא תסתרי עם פלוני והלכה ונסתרה א"כ בזה הא שפיר קדמה בה שכיבת בעל לבועל ואעפ"כ עדיין ראויה לאישות דהא עדיין לא קיים מצות יבום בהך ביאה כיון דבא עליה בעודה מעוברת וביאת מעוברת לא שמה ביאה וצריך לחזור ולבועלה לאחר שהפילה וה"א דשותה בכה"ג לכך איצטריך קרא למעט דשומ"י אינה שותה:
ב אך לכאורה יש לסתור דברינו לפי מה דמבואר בנימוקי יוסף דלכך ס"ל לר' לקיש דחליצת מעוברת לא שמה חליצה ולא אמרינן תיגלי מילתא למפרע אף על גב דבהרבה מקומות אמרינן איגלאי מילתא למפרע שאני הכא שאם בשעה שחלץ היתה ודאי שלא היתה ראויה לבוא לכלל לידה אין הכי נמי אלא שאינו כן דאיהו חייש דילמא באותה שעה היתה ראויה לילד ולד גמור אלא שלאחר כן גרם לה איזה דבר שתפיל נמצא דחליצה דמעיקרא לאו כלום הוה לכך לא שייך לומר בזה איגלאי מילתא למפרע עכ"ל:
ומעתה אומר אני דלהנימוקי יוסף לר"ל דס"ל דחליצת מעוברת לא שמה חליצה אעפ"כ אם קידשה אחר לאחר שחלץ לה היבם בעודה מעוברת קדושין תופסין בה מספיקא אף לרב דס"ל לקמן (דף צ"ב) דאין קדושין תופסין ביבמה משום דהא דחליצת מעוברת לא מהני הוא רק משום דחיישינן דילמא באותה שעה היתה ראויה לילד ולד גמור אבל אם באמת היתה עומדת באותה שעה ג"כ להפיל אף דאנן לא ידעינן ואסורה להתייבם משום דאנן צריכין להחזיקנה מהרוב דרוב נשים ולד מעליא ילדן ופטורה מהיבום אעפ"כ כיון דבעצם היא זקוקה ליבום אם יבוא אליהו ויאמר דהא דאיעברה מפולי מפלה ובת חליצה ויבום היא לא נסתבב מפאת חסרון ידיעתינו שינוי בעצמיות הדבר להקרא מצד זה אינו עולה ליבום וחליצתו שחלץ לה כשרה דבהא לא פליגי ר' יוחנן ור"ל לשיטת הנימוקי יוסף קא דלר"ל חיישינן דילמא באותה שעה היתה ראויה לילד ולד גמור ולא היתה עועדת בהאי שעתא להזקק ליבום] וא"כ כיון דזה לא הוי אלא ספקא אם היתה עומדת באותה שעה להפיל או לא הוי חליצה מספק ותופס הקדושין:
ובזה נ"ל ליישב קושיית המפרשים אהא דפריך ר' לר"ל מהא דתנן אין הולד של קיימא הוא אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו ופסלה מן הכהונה בשלמא לדידי דאמינא חליצת מעוברת שמה חליצה משום הכי פסלה אלא לדידך דאמרת חליצה מעוברת לא שמה חליצה אמאי פסלה מן הכהונה ולכאורה תמוה אמאי לא פריך מרישא דלמה אסור בקרובותיה וכן הקשה המהרש"א ותירוצו דוחק כמבואר למעיין:
אבל לפי דברינו ניחא דמהא דאסור בקרובותיה לא מצי להקשות דהיינו יכולין לתרץ דמתני' אתיא כר' עקיבא דס"ל ביבמות (דף מ"ד) דאחות חלוצתו אסור מדאורייתא כאחות גרושתו דהכתוב קראה ביתו ולכך אסור בקרובותים משום דחיישינן דילמא בשעה שחלץ כבר היתה עומדת להפיל ואיגלאי מילתא למפרע דחליצה מעלייתא הוי וספק דאורייתא לחומרא ואעפ"כ שפיר סובר ר"ל דחליצת מעוברת לא שמה חליצה דחיישינן ג"כ להיפוך שמא גרם לה אח"כ איז' סיבה שתפיל וזיל הכא לחומרא וזיל הכא לחומרא כמו בכל ספק דאורייתא אבל מהא דפסולה לכהונה פריך שפיר דהא חלוצה לכהן לכ"ע הוא רק מדרבנן א"כ אמאי פסולה לכהונה הא הוי ספק דרבנן ולקולא [ובעיוני בזה מצאתי בחידושי הריטב"א כדברי אהא דפריך הגמ' לר"ל אמאי פסלה מן הכהונה וז"ל דטעמא דר"ל דצריכה חליצה היינו מספק דאם בשעה שחלץ לא היתה ראויה לבא לכלל לידה ההיא עיבור כמאן דליתי' וחליצה שחלץ לה כשרה אלא דחיישינן שמא בשעה שחלצה ראויה היתה לילד והולד הי' ולד גמור אלא שגרם לה אח"כ איזה סיבה להפיל וחליצה דמעיקרא לאו חליצה היא כלל והא דפרכינן אמאי פסלה מן הכהונה היינו דמשמע דאם נשאת לכהן דתצא ובספק חלוצה לכהן ל"ג בדיעבד ומשנינן מדרבנן לחומרא פי' דמאן דחזא יסבור דחליצה כשירה היא ויסבור דחלוצה כשירה לכהן וא"כ לפ"ז נסתרה דברינו דלא מצינן לאוקמי הקרא בכה"ג דבזה אינו ראויה לאישות אף לאחר שתפיל דהא לפי מה דקיימינן השתא דביאה שניה אסור ביבמה ולא אישתרי איסור אשת אח רק לצורך קיום העשה וא"כ כיון דאף בהך ביאה ראשונה שבא עליה בעודה מעוברת יכול להיות שהיתה עומדת להפיל וקיים מצות יבום בהך ביאה א"כ הא לא הוי אלא ספיקא אם צריכה להתייבם או לא וספק עשה הא אינו דוחה ל"ת כדמוכח מהא דפריך הגמ' בשבת (דף קל"ו) אהא דתני רשב"ג כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל הא לא שהה ספקא הוי מימהל היכי מהלינן דילמא הוא נפל אלמא דמספיקא אינו דוחה ל"ת וכן מבואר בתוס' שם (דף קל"ה) בד"ה ולא ספק עיי"ש אך ז"א דבזה שפיר שרי להתייבם אח"כ לפי מה דמבואר ביבמות (דף ל') וכולן שהיו בהן קדושין או גרושין בספק הרי אילו הצרות חולצות ולא מתיבמות כו' ופריך הגמ' ואלו בגירושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה לא קתני מ"ט אמר רבה אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת ומספק אתה בא לאוסרה אל תאסרנה מספק א"ל אביי א"ה קדושין נמי נימא אשה זו בחזקת היתר ליבם עומדת ומספק אתה בא לאוסרה אל תאסרנה מספק התם לחומרא אלמא אף דבשעה שנולד הספק אם היא זקוקה ליבום היתה אז בחזקת איסור אשת אח ואעפ"כ כיון דקודם שקידש הערוה היתה עומדת בחזקת דכשימות בעלה בלא בנים תהי' מותרת להיבם מוקמינן אותה אחזקה דלהבא שהי' לה מקודם לכן ומותרת להתייבם כן הכי נמי כיון דמיד שמת בעלה קודם שבא עליה היתה עומדת בחזקת שאם תפיל הולד דאיעברה תהא זקוקה ומותרת ליבום ועתה כשהפילה הולד נולד לן ספק ע"י הבעילה שבא עליה בעודה מעוברת אם היא זקוקה ומותרת ליבום או לא שפיר מוקמינן אותה אחזקת היתר ליבום דמעיקרא וזקוקה ליבום מדאורייתא ולא נפטרה מיבום ע"י זה שבא עליה בעודה מעוברת:
ג אמנם זהו רק לרבה אבל לאביי דמשני התם ביבמות (דף ל"א) יגיד עליו רעו תנא בקדושין וה"ה לגירושין תנא בגירושין וה"ה לקדושין והקשה הכו"פ (בסי' ל) לאביי איך סתם המשנה ותנא בקדושין למילף בגרושין הא אין הנושאים שוים בקדושין שפיר י"ל דהחמירו לחלוץ ואי דיש לחוש דתתייבם מה בכך שורת הדין דמותרת ליבום משא"כ בגירושין איך נחמיר לחלוץ אולי תתייבם ופוגע באיסור של תורה ואף דבאמת לא חיישינן לכך דאם תחלוץ תתייבם מ"מ הא סברא יש לחלק וע"כ צ"ל דס"ל לאביי דאף בקידושין ליכא חזקת היתר ליבום מדאורייתא כיון דבשעה שנולד לן הספק ע"י קדושי הערוה אם היא זקוקה ליבום היתה אסורה ליבם משום אשת אח לא מוקמינן אותה אחזקה דלהבא שהיתה עומדת דכשימות בעלה תהיה מותרת להתייבם לכך כיון דבשעת לידת הספק היתה אסורה להיבם רק דעתה לאחר מיתת בעלה נולד לן ספק אם מותרת להיבם אסורה מספיקא עכ"ד ועי' בש"ך ביו"ד (סי' נ') כן ה"נ כיון דבשעה שנולד לן הספק ע"י הביאה לא היתה אז זקוקה ליבום ממ"נ או מחמת הביאה או מחמת העיבור דאם היתה עומדת באותה שעה להפיל א"כ קיים מצות יבום בהך ביאה ואינה זקוקה שוב ליבום ואם לא היתה עומדת להפיל הא אינה זקוקה ליבום מחמת הולד א"כ אף דעתה כשהפילה זקוקה ליבום דהולד אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם אעפ"כ כיון דקודם שמת הולד לא היתה בחזקת זקוקה ליבום לא מוקמינן אותה אחזקה דמעיקרא שהיתה עומדת דכשתפיל ולדה תהי' מותרת להתייבם ואסורה ליבום מספיקא:
ד לכך קאמר ר"ע אני אלך דלשיטת ר"ע מוכח דלא מוקמינן אחזקה דלהבא והוא דהנה הגמ' ביבמות (דף מ"ד) פריך ואימא כי איכא חדא תתקיים מצות יבום כי איכא תרתי לא תתקיים מצות יבום ומשני א"כ צרת ערוה דאסר רחמנא ל"ל השתא ב' בעלמא אמרת לאו בני חליצה ויבום נינהו צרת ערוה מיבעי אלמא לא איצטריך סד"א ערוה אבראי קיימא ותתייבם צרתה קמ"ל דאסירה אלא יבמתו יבמתו ריבה והנה התוס' בד"ה אלמא לא הקשו דאכתי צרת צרה היכי משכחת לה שהרי צרת ערוה אינה יכולה להנשא לאחיו השני דאסורה לו מדאורייתא דגבי דידיה ערוה לאו אבראי קיימא וי"ל דמשכחת לה כגון שהערוה היא מחייבי עשה או ל"ת ועשה לכל האחין דלאו בת יבום היא וצרתה שריא ולכאורה ק"ל דעדיין תקשה לר' ישבב דקאמר בואו ונצוח על עקיבא בן יוסף שהי' אומר כל שאין לו ביאה בישראל הולד ממזר ואפי' מחייבי עשה ומבואר בכתובות (דף ל') דלר' ישבב לא תפסי קדושין אף בחייבי עשה חוץ מבעולה לכה"ג משום דהוי עשה שאין שוה בכל ומבואר בסנהדרין (דף נ"ג) דלר"ע דסובר אין קדושין תופסין בח"ל אלים ח"ל למפטר הצרה בלא כלום כח"כ ועי' ביבמות (דף ט') וא"כ עדיין תקשה לר' ישבב ל"ל הקרא דיבמתו יבמתו להורות דכי איכא תרתי ג"כ זקוקים ליבום הא בלא"ה ידעינן דאל"כ צרת צרה היכי משכחת לה כקושיית התוס' דל"ל דמשכחת לה שהערוה מחייבי עשה לכל האחין כמו שתי' התוס' ז"א דא"כ אף הצרה אינה יכולה להתייבם לאחיו השני דכיון דאין קדושין תופסין בחייבי עשה אלים החייבי עשה למיפטר לצרתה בלא כלום כח"כ וא"כ מוכח דאף כי איכא תרתי ג"כ זקוקות ליבום וא"כ תקשה לר' ישבב הקרא דיבמתו ל"ל:
ואין לומר דמשכחת לה צרת צרה בכה"ג לפי מה דאיתא בגיטין (דף פ"ג) המגרש את אשתו ואמר לה הרי את מותרת לכל אדם אלא לפלוני ר"א מתיר וחכמים אוסרים ובעי ר' אבא בקדושין האיך תיבעי לר"א תיבעי לרבנן כו' לבתר דבעי הדר פשטה ויצאה והיתה אמר אביי את"ל איתא לדר"א בא ראובן וקידשה חוץ משמעון ובא שמעון וקידשה חוץ מראובן ומתו שניהם מתייבמת ללוי ואין אני קורא בה אשת שני מתים מ"ט קדושי דראובן אהני קדושי דשמעון לא אהני אלא אשת שני מתים היכי משכחת לה כגון שבא ראובן וקידשה חוץ משמעון ובא שמעון וקידשה סתם דקדושי ראובן אהני למיסרא לעלמא וקדושי שמעון אהני למיסרה אראובן וא"כ לפ"ז מיושב קושיית התוס' הנ"ל דמשכחת לה צרת צרה כגון שקידש ראובן ערוה לכל האחין רק דקידשה חוץ משמעון אחיו ולו אשה אחרת ומת א"כ לכל האחין אסורה הצרה משום צרת ערוה אבל לשמעון יכולה להתייבם דהא לגבי דידי' הערוה אינה מקודשת כלל אפי' לפי מה דמבואר ברשב"א בחי' לגיטין (דף פ"ב) דאף לר"א דסובר דאם קידשה חוץ מפלוני תפסי קדושי פלוני אעפ"כ אסורה לו משום א"א רק דשייר מקום שיהא קדושי פלוני חלין אעפ"כ לא מיקרי הצרה צרת ערוה לגבי פלוני משום דהא זה ברור אף לשיטת הרשב"א דהוי א"א לגבי פלוני אעפ"כ אם קידש אחיו חוץ ממנו ומת דאינה זקוקה לו ליבום כמבואר בירושלמי (פ"ג דקדושין ובפי"ג דיבמות ה' ה' וכי יש מה נפשך בעריית מהו כדון כל יבמה כו' וא"כ ה"ל כיון דלגבי דידי' אינה כולה לפנים דהא שייר מקום שיהא קדושי אחיו חלין אינה זקוקה ליבום וכן מוכח מהתוס' דיבמות (דף י') בד"ה לעולם עיי"ש ואיתא שם (דף י"ב) א"ר הילכתא צרת איילונית מותרת ואפי' צרת בתו איילונית משו' דאין ערוה פוטרת צרתה רק במקום דאם לא היתה ערוה היתה זקוקה ליבום רק דהאיסור ערוה פוטרתה בזו פוטרת צרתה ג"כ אבל צרת בתו איילונית כיון דאף אם לא היתה ערוה ג"כ אינה זקוקה ליבום דאינה ראוי' לילד אינה פוטרת צרתה וא"כ ה"נ אינה נפטרה צרתה לגבי שמעון משום צרת ערוה כיון דהערוה בלא"ה אינה זקוקה לו ליבום אף אם לא היתה אסורה לו משום ערוה משום דהא קידשה חוץ ממנו לכך אין בכחה לפטור צרתה וייבם שמעון צרתה ולו אשה אחרת ומת ונפלו שתיהן לפני אחיו הראשונה אסורה משום צרת ערוה דכבר נאסרה עליו במיתת ראובן משום צרת ערוה והשניה משום צרת צרה:
וא"כ לפ"ז א"ש די"ל דר' ישבב יסבור כר"א דאם קידשה חוץ מפלוני הוה קידושין וא"כ משכחת לה צרת צרה בכה"ג ועדיין ה"א דכי איכא תרתי לא תתקיים מצות יבום לכך בעינן קרא דיבמתו אך זה אינו דהא ר' ישבב קאמר בואו ונצוח על עקיבא בן יוסף שהיה אומר כל שאין לו ביאה בישראל הולד ממזר א"כ כיון דר' ישבב קאמר זה אליבא דר"ע ואיתא בגיטין (דף פ"ג) ת"ר אחר פטירתו של ר"א נכנסו ארבעה זקנים להשיב על דבריו ואלו הן ריה"ג ור"ט וראב"ע ור"ע ועי"ש דר"ע השיב ב' תשובות בין בע"מ בין בחוץ וא"כ תקשה אליבא דר' ישבב לר"ע לשיטתו דסובר אם גירש חוץ מפלוני לא הוה גט א"כ ה"ה בקידושין ג"כ לא מהני חוץ לפלוני כמבואר בגיטין הנ"ל וסובר דאין קדושין תופסין בחייבי עשה א"כ תקשה לדידי' צרת צרה היכי משכחת לה:
ה והנ"ל ליישב דמשכחת לה צרת צרה לר' ישבב בכה"ג עפ"י מאי דנחקור האיך הדין אם באו שני עדים והעידו על א"א שזינתה עם פלוני ובאו שני עדים והכחישום להעדים שלא זינתה דהוי תרי ותרי אם אסורה לבעל ולבועל מספק או לא. והנ"ל דלבעל מותרת אבל לבועל אסורה לפי מאי דקיי"ל ביבמות (ד' ל"א) דבתרי ותרי וחזקה מסלקינן להעדים כמאן דליתא ומוקמינן אחזקה א"כ ה"נ כיון דהוי בחזקת היתר לבעלה ועתה נולד לן ספק אם נאסרה לבעלה מוקמינן אותה אחזקת היתר ומותרת לבעלה אמנם כ"ז לגבי בעלה אבל לענין הבועל כיון דנולד הספק אם זינתה בשעה שהיתה א"א א"כ לפי מאי דמבואר ביו"ד (סי' נ') באם היה מים במוח וספק אם הקיפו המוח להמים דאסורה מספק ולא אמרינן נשחטה הותרה משום דכיון דנולד הס' טריפות מחיים בשעה שהיתה אסורה משום אבמ"ה מחזיקינן מאיסור אבמ"ה לאיסור טריפות ומוקמי אותה אחזקת איסור ואסורה מספק ועיי"ש בש"ך ובכו"פ (סי' נ') א"כ ה"נ כשמספקא לן אם מותרת להנשא לבועל אסורה מספק דכיון דנולד הספק אם זינתה בשעה שהיתה אסורה משים א"א מחזיקינן מאיסור אשת איש לאיסור סוטה ומוקמינן אותה אחזקת איסור ואסרה לבועל אף לאחר מיתת בעלה:
ונחקור עוד לפ"ז האיך הדין בכה"ג אם באו שנים והעידו על א"א שזינתה ואח"כ באו שנים והכחישום ומת הבעל אם זקוקה ליבום לפי מאי דקיי"ל ביבמות (דף י"א) ובסוטה (דף ו') דסוטה אינה זקוקה ליבום א"כ ה"נ לימא לגבי היבם דמחזיקינן מאיסור לאיסור ואסורה ליבם מספק והנ"ל דבכה"ג מותרת להתייבם לפי מה דמבואר בסוטה (דף ו') דהטעם דסוטה אינה מתייבמת משום דנאסרה במותר לה באסור לה לא כש"כ וא"כ כיון דכל האיסור על היבם הוא רק משום דנאסרה במותר לה על הבעל וא"כ כיון דבנ"ד לא נאסרה על בעלה כמו שביארתי א"כ ממילא שריא ליבם ג"כ ונקדים עוד שיטת התוס' לעיל (דף ג') בד"ה לפי שאינה בצרת צרה הקשו התוס' דמשכחת לה צרת צרה לענין בועל דנשאת לאחיו ולו אשה אחרת ומת בלא בנים דפוטרת צרתה מן הבועל דלענין בועל נמי טומאה כתיב כמו לענין בעל כו' ותי' דדוקא טומאה דכתיב לגבי בעל הוי כעריות דכתיב בלשון לאו לא יוכל בעלה לשלחה אבל בבועל לא כתיב אלא ונסתרה והיא נטמאה דהוי עשה עכ"ל עי"ש וכן הסכים לזה המ"ל (בפ"י מהל' יבום וחליצה הל' י"ט) עיי"ש:
והנ"ל לומר מילתא חדתא דאף לר' ישבב דס"ל דאין קדושין תופסין בחייבי עשה אעפ"כ תפסי קדושין דהבועל אם קידש סוטתו לפי מה דמבואר בכתובות (דף כ"ט) דאף לר' ישבב דס"ל דאין קדושין תופסים בחייבי עשה אעפ"כ תפסי קדושין בבעולה לכהן גדול משום דהוי עשה שאינה שוה בכל ונקדים עוד שיטת רש"י ביבמות (דף ה') גבי הא דתניא ראשו מה ת"ל לפי שנאמר תער לא יעלה על ראשו שומע אני אף מצורע ונזיר כן ת"ל ראשו ומפ' רש"י ואע"ג דלאו שאינה שוה בכל הוא אם אינו ענין ללאו שאינו שוה בכל דנפקא לן מזקנו דאידך תנא תניהו ענין ללאו השוה בכל נמצא מבואר מדברי רש"י דאיסור נזיר מיקרי לאו שאינו שוה בכל ולכאורה תמוה דא"כ נימא דאיסור אחותו וכדומה מקרי לאו שאינה שוה בכל דהא לגבי כולי עלמא מותרת וע"כ צ"ל דלא אזלינן בתר העצם רק דכיון דהאיסור שאסרה תורה אחותו שוה בכל ממילא מיקרי לאו השוה בכל כן ה"נ נימא באיסור נזיר כיון שהאיסור שאסרה התורה לנזיר שוה בכל נזירים הוי שוה בכל וע"כ צ"ל דסברת רש"י דדוקא באיסור דממילא שפיר מיקרי בכה"ג לאו השוה בכל כיון דהאיסור שאסרה תורה שוה בכל אבל באיסור נזיר כיון שהוא גרם לו האיסור והאיסור בא ע"י מעשה שלו שקיבל עליו נזירות א"כ כיון דלאו כ"ע מקבלים עליהם נזירות מיקרי לאו דנזיר לאו שאינו שוה בכל א"כ לפ"ז נ"ל דבאיסור סוטה לבועל כיון דהוא גרם לאסור אותה עליו והאיסור בא ע"י מעשה שלו שבא עליה מיקרי לאו שאינה שוה בכל וא"כ תפסי בה קידושין אף לר' ישבב משום דהא בעשה שאינה שוה בכל אף ר"י מודה דתפסי בה קידושין:
והשתא לפ"ז מיושב קו' התוס' הנ"ל דמשכחת לה צרת צרה אף לר"י בכה"ג כגון שבאו שנים והעידו על א"א שזינתה עם אחיו של הבעל ואח"כ באו שנים והכחישום להעדים שלא זינתה והיה לו עוד אשה אחרת ואח"כ מת הבעל ונופלת שתיהן לפני אחיו הספק בוטל ליבום א"כ בזו שפיר יכול הספק בועל ליבם צרתה אף דלשאר האחין מותרת להתייבם אף הספק סוטה ולא נאסרה משום סוטה משום דהא כל עיקר האיסור על האחין הוא משום דנאסרה במותר לה על הבעל וא"כ כיון דבנ"ד לא נאסרה על הבעל כנ"ל מותרת להתייבם לאחין ג"כ כמו שביארתי אמנם כ"ז לגבי שאר האחין אבל לגבי הבועל כיון דלגבי דידיה הוי איסור מחמת עצמו שנאסרה עליו משום סוטה כדקיי"ל ונטמאה ונטמאה א' לבעל ואחד לבועל ולא מחמת הבעל אם כן שוב אמרינן דמחזיקינן מאיסור לאיסור ואסורה לו להתייבם וא"כ כיון דאינה זקוקה לו ליבום הסוטה א"כ הא אינה נופלת לפניו ליבום רק הצרה בלחוד א"כ הא ליכא תרתי לכך יכולה להתייבם הצרה אבל אעפ"כ אינה נפטרה צרתה משום צרת ערוה משום דהא קדושין דהבועל תופסין בה וכל היכא דקידושין תופסין בהערוה אינה פוטרת צרתה ג"כ:
וא"ל דהא קיי"ל ביבמות (דף י"א) דצרת סוטה פטורה מייבום ז"א דהא משום איסור סוטה אינה נאסרה על הבעל כמו שביארתי וא"כ מותרת להתייבם לשאר האחין וכל עיקר האיסור הוא רק משום הבועל א"כ הא אינו אסורה עליו רק באיסור עשה ובזו אינה פוטרת צרתה כנ"ל וא"כ אם ייבם הבועל צרתה ולו אשה אחרת ומת ונפלו שתיהן לפני אחיו ליבום הראשונה אסורה עליו משום צרת ערוה דכבר נאסרה עליו במיתת אחיו הראשון והשניה משום צרת צרה כן נ"ל ליישב קו' התוס':
ו והשתא א"ש הא דקאמר ר' עקיבא אני אלך דכיון. דר"ע ס"ל דאין קדושין תופסין בחייבי עשה א"כ תקשה לדידי' ל"ל קרא דיבמתו להורות דהיכא דאיכא תרתי תתקיים מצות יבום הא בלא"ה ידעינן דאל"כ צרת צרה היכי משכחת לה וע"כ צ"ל דמשכחת לה בספק סוטה כמו שבארתי אם כן מוכח דר' עקיבא סובר דמחזיקינן מאיסור לאיסור והנה תורף הך חקירה אי מחזיקינן מאיסור לאיסור נ"ל דתליא בהא אי מוקמינן הדבר אחזקה דלהבא או לא דמאן דס"ל דלא מחזיקינן מאיסור לאיסור סובר כיון דעתה אינו שייך לחקור לענין הספק שנולד בה אם היא אסורה מצד זה או לא כגון בנ"ד בספק זונה להבועל כיון דעתה בלא"ה אסורה להבועל משום א"א וכל עיקר הספק הוא רק דכשימות בעלה ויהיה פקע ממנה האיסור א"א אם תהיה מותרת להבועל או לא א"כ כיון דמעיקרא קודם שנולד הספק זנות היתה עומדת בחזקת דכשימות הבעל תהיה מותרת לכולי עלמא ועתה נולד לן ספק אם תהיה מותרת לאחר מיתת בעלה מוקמינן אותה אחזקת היתר דלהבא שהחזקנו אותה מעיקרא קודם לידת הספק ומותרת להבועל ומאן דס"ל דמחזיקין מאיסור לאיסור ס"ל דאין אנו משגיחין על החזקת היתר דלהבא שהיה לה מקודם לכן דלאחר מיתת בעלה תהיה מותרת רק כיון דעתה בעת לידת הספק בחזקת איסור קיימא א"כ הא לא שייך לאוקמא לענין הספק הנולד בה בחזקת היתר כיון דאין לה חזקת היתר דהא אדרבה בחזקת איסור קיימא כעת. לכך אסורה: והשתא א"ש דכיון דלר' עקיבא לשיטתו מוכח דמחזיקינן מאיסור לאיסור א"כ מוכח דלא מוקמינן אחזקה דלהבא וא"כ הא ליכא לתרוצי דמשכחת לה שומרת יבם שתשתה בגונא דלעיל כגון שבא עליה בעודה מעוברת דבזה הא תהיה אסורה אף לאחר שהפילה דכיון דבעת לידת הספק ע"י הביאה היתה אז בחזקת איסור להיבם א"כ הא צריכין להחזיקה בחזקת איסור לאיסרה אף לאחר שהפיל כיון דלא מוקמינן אחזקה דלהבא לר' עקיבא לשיטתו וע"כ דצריכין לומר כתי' הגמ' דמשכחת לה שבא עליה בזנות וא"כ הא מוכח דביאה שניה מותר ביבמה וא"כ הא שוב מוכח מהקרא דולקחה דצרת ערוה אסור:
אמנם הך הוכחה דר"ע ס"ל דמחזיקין מאיסור לאיסור הוא רק לר' ישבב דס"ל דר' עקיבא סובר דאין קדושין תופסין בחייבי עשה אבל לר' סימאי דס"ל ביבמות (דף מ"ט) דר"ע סובר דקדושין תופסין בחייבי עשה רק בח"ל אין קדושין תופסין א"כ הא נסתרה דברינו דאינו מוכח כלל אליבא דר"ע דמחזקינן מאיסור לאיסור דהא לדידי' שפיר משכחת לה צרת צרה בחייבי עשה כתי' התוס' לזה נ"ל להוכיח ממקום אחר דאליבא דר"ע לשיטתו מוכח דמחזיקינן מאיסור לאיסור והוא:
ז דגרסינן במס' ע"ג (דף נ"ג) אמר ר"י רב ישראל שזקף לבינה כו' אסרה מנ"ל דאסרה אמר ר"א כתחלה של א"י דאמר רחמנא ואשריהם תשרפון באש מכדי ירושה היא להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו כו' מדפלחו גלו אדעתייהו דניחא להו וכי אתו עו"ג שליחותא דידהו עבדי כו' ואימא כל דבהדי עגל ניתסרו מכאן ואילך נישתרי מאן מוכח ולכאורה ק"ל לשיטת הרמב"ם וסייעתו דס"ל דספק דאורייתא לקולא אמאי נאסרו כל האשרות הא בכל חדא איכא ספק דילמא אינה מהאשרות דבהדי עגל וצריכין להיות מותרין מספקא וא"ל כיון דאיכא בודאי אשרה דבהדי עגל א"כ הוי כל אשרה כדין חתיכה אחת מב' חתיכות דאיקבע איסורא דבזה אף להרמב"ם אסור כמבואר במהרי"ט. זה אינו דהא לכאורה קשה אמאי נאסרו כלל האשרות כיון דהאשרות דקודם שפלחו העגל היה מותר [דהנטיעה דמעיקרא אינו נאסר כמבואר לעיל (דף מ"ו) דאף שנטעו אז העו"ג לעו"ג לא הועילה מחשבתם לאסור ולא לגרום איסור כשיהיו נעבדים אח"כ כיוו דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו] והאשרות דלבתר העגל הא ג"כ מותרין ואינו נאסר רק האשרות שנטעו לעו"ג בעת דפלחו לעגל וא"כ קשה לשיטת הפוסקים דקבוע שאינו ניכר בטל אמאי לא נתבטלו כל האשרות דבהדי עגל בשאר האשרות לפי מה דמבואר ברשב"א בתוה"א בשם הירושלמי דלבטל מצטרפים מה שיש מן ההיתר אף בעשרה עיירות ומדינות אמנם י"ל דלא שייך ביטול ברוב רק במקום שהספק נולד מכח התערובות ואם לא היה רק אחד לא היה ספק רק מכח התערובות נולד הספק בזה אמרינן דכמו שהאיסור גורם לעשות ספק להתערובות כן הם מתחברים לעומת האיסור ולבטלו משא"כ בדבר שאפילו אם לא היה רק אחד ג"כ היה הספק עליו כגון הכא דאפילו לא היה רק אילן אחד היה הספק עליו א"כ כל חד וחד אסור מדאורייתא משום הספק שנולד עליו בפני עצמו לא שייך ביטול:
והשתא לפ"ז קשה ממ"נ דאם נימא דלכך אסור האשרות משום דהא כיון דודאי איכא בעולם אשרה שנעבדה בהדי עגל הוי כל אשרה כדין חתיכה מב' חתיכות א"כ שוב קשה דליבטל האשרות שנעבדו בהדי העגל ברוב היתר דכיון דכל עיקר האיסור הוא מכח התערובות דאם לא היה כאן אותן אשרות שאסורים בודאי רק דהוי ספק על כל אילן בפ"ע אם נעבד בהדי עגל או לאח"כ היו מותרין מספיקא רק דכיון דידעינן דאיכא בעולם אשרות שאסורים לכך אנו אוסרים כל האשרות מספיקא א"כ כיון דאשרות האסורים גורמים לאסור לכל האשרות הנמצאים בעולם הא צריכין להתבטל ברוב דכמו שהאיסור גורם לעשות ספק לכל הנמצאים במקומות ועיירות מפוזרות כן מתחברים לעומת האיסור ולבטלם ואם נימא דאין לצרף האחרות לבטל כיון דאין אנו צריכין לעשות הספק מפאת התערובות כיון דלכל אשירה בפ"ע איכא ספק דילמא הוא נעבד בהדי עגל אם כן הא צריכין להיות מותרין מטעם ספק דאורייתא לקולא כיון דלא מצד האשרות הנעבדים אתינן עלה אין לדון עוד כדין חתיכה מב' חתיכות ובזה ביארתי בחידושי לפרש קושיית הפוסקים על הרמב"ם דס"ל דספק דאורייתא לקולא מסוגיא דאזלינן בתר רובא בחולין (דף י"א) דמאי יליף הגמ' דילמא שם מותר מטעם ספק ומנ"ל דאזלינן בתר רובא והנה צריך להבין תמיהתם דע"כ לא ס"ל להרמב"ם ספק דאורייתא לקולא רק דומיא דספק ממזר דעכשיו דאזלינן בתר רובא א"כ אין חשש על כל הנולדים רק על זה האיש נולד איזה ספק ע"י איזה מקרה אם הוא ממזר או לא וכיון דאין אנו דנין רק על זה האיש לכך אזלינן לקולא בספיקו משא"כ בספק טרפה קודם דגלי לן קרא דאזלינן בתר רובא הספק הוא על כל הבהמות שבעולם א"כ אם לא היה אזלינן בתר רובא הוי הכל כקבוע וא"כ לא שייך לומר ספק דאורייתא לקולא כיון דכל בהמה הוי כחתיכה מב' חתיכות ובזה מודה הרמב"ם דאזלינן לחומרא מדאורייתא וכן העיר בזה החמדת שלמה:
אבל לפי מה שביארתי ניחא דקושייתם הוא בממ"נ דאם אתינן לספק על הבהמה דילמא היא טרפה מחמת שידוע שיש בעולם בהמות טרפות והוי כל חדא כמו חתיכ' אחת מב' חתיכות א"כ הא צריכין להתבטל אותן בהמות הטרפות ברוב כשרות [דאף אם לא היה אזלינן בתר רובא מ"מ דין ביטול איסורים היה ברובא כמו לפי האמת אליבא דר"מ דחייש למיעוטא ומ"מ מודה דאסור נתבטל ברוב היתר] ואם נאמר דאין לצרף האחרים לבטל כיון דאין אנו צריכין לעשות הספק האיסור מחמת הטריפות האחרות כיון דלכל בהמה בפ"ע מעת שנולדה יש לה ספק טרפה אי לא אזלינן בתר רובא א"כ מותרת מטעם ספק דאורייתא לקולא כיון דלא מצד טרפות שארי בהמות אתינן עלה אין לדון עוד כדין חתיכה אחת מב' חתיכות:
ח אך י"ל לפי מה דמבואר ברמב"ן (שם) מובא בר"ן דאף אותן אשרות של קודם העגל ושאח"כ נאסרו ע"י העו"ג דאף שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו מ"מ כיון דעבדו מעשה אסרו רק דהוכחת הגמ' כיון שנעבדו שלא מדעת בעליהן מהראוי שיהי' דין אותן האשירות כדין אשרה של עו"ג דמהני ביטול וא"כ כיון דכל עיקר הספק אם נעבדו בהדי העגל הוא רק לענין הביטול דאם אינה נעבד בהדי העגל מועיל הביטול אבל עכ"פ קודם הביטול בודאי כולם אסורות מצד אשרה של עכו"ם וא"כ כיון דנולד הספק בשעה שהיו אסורים האשירות בודאי מטעם אשירות של עו"ג מיקרי איתחזק איסורא אף שאיסור אשירה של עו"ג פקע ממנה בודאי ע"י הביטול מ"מ כיון שנולד הספק קודם הביטול טרם שיצאתה מאיסור הראשון ה"ל איתחזק איסורה ושוב אין מועיל הביטול מטעם ספק דילמא הוא לבתר עגל דספק דאורייתא במקום דאיתחזק איסורא אסור מדאורייתא אף לשיטת הרמב"ם:
אמנם הך תירוצא הוא רק לשיטת הפוסקים דס"ל דמחזיקינן מאיסור לאיסור אבל להך שיטה דס"ל דלא מחזיקינן מאיסור לאיסור כמו שהבאתי לעיל דרבה ואביי פליגי בהא ביבמות (דף ל"א) א"כ נסתרה דברינו דעדיין תקשה אהא דאמר רחמנא ואשריהם תשרפון באש הא בביטולא בעלמא סגי להו דלבתר הביטול הא פקע ממנה האיסור דאשירות של עו"ג בודאי ולא נשאר לן ספק רק אם הוא אשירה של ישראל משום דנעבדה בהדי העגל או לא א"כ הא מצד הך איסורא צריכין להיות מותרין מספיקא אף דבשעה שנולד הספק היו אסורים מחמת אשירות של עו"ג אעפ"כ כיון דקודם הביטול אין שייך לחקור לענין הספק אם ה"ל אשירות של ישראל אי לא כיון דעתה בלא"ה אסורה מחמת אשירה של עו"ג וכל עיקר הספק הוא רק דכשיבטלם אם יהיו מותרין וע"ז היו עומדות אף קודם הביטול בחזקת היתר דכשיבטלם יהיו מותרין מצד הך איסורא דאשירות של עו"ג ולא נשאר לן לאוסרם אחר הביטול רק מצד הך ספק דילמא הם אשירות של ישראל א"כ הא צריכין להיות מותרין מספיקא וע"כ דלהך שיטה דאין מחזיקי מאיסור לאיסור מוכח מזה כשיטת הראב"ד דספק דאורייתא לחומרא מה"ת וא"כ א"ש הא דאסורים מספיקא: ט אמנם הך הוכחה הוא רק לדידן אבל א"נ כר' יהודה דס"ל במנחות (דף כ"ג) דמין במינו במשהו ושיטת הפוסקים דאפילו ביבש סובר ג"כ ר"י דמב"מ במשהו א"כ עדיין י"ל דספק דאורייתא לקולא מה"ת והא דאסורין מספיקא הוא משום דה"ל כדין חתיכה אחת מב' חתיכות וא"ל דא"כ ליבטיל האשירות של איסור ברוב היתר ז"א כיון דהאשירות של איסור ה"ל מין במינו עם האשירות של היתר ובמב"מ הא לא שייך ביטול ועיין ברש"י יבמות (דף פ"ב):
והשתא א"ש דקאמר ר"עאני אלך דלר"ע לשיטתו מוכח דמחזיקינן מאיסור לאיסור והוא דאית' בסנהדרין (דף ד') אמר ר"י בר יוסף אמר ר' יוחנן כו' ור"ע כולהו ס"ל יש אם למקרא כו' ר"ע דתניא ר"ע אומר מנין לרביעית דם שיצאה משני מתים שמטמא באוהל שנאמר על כל נפשות מת לא יבוא שתי נפשות ושיעור אחד ורבנן נפשת כתיב והנה בתוס' שם בד"ה כולהו כתבו ונראה דדוקא הכא שמקרא ומסורת מכחשי אהדדי אית להו יש אם למקרא אבל היכא דלא מכחשי אהדדי דרשי תרוייהו דהא ר' ור' עקיבא ור"ש דסברי הכא יש אם למקרא מחייבי בכריתות (דף י"ח ודף כ"ב) בחתיכה אחת ספק של חלב ספק של שומן אשם תלוי משום דמצות כתיב אלא היינו משום דמקרא ומסורת דהתם לא מכחשי אהדדי ואפשר לקיים שניהם שבא המקרא דמצוות קרינן לחייב בשני מצות דהיינו ב' חתיכות והמסורת בא לחייב על כל מצוה אחת:
והנה דבריהם תמוהים דהאיך כתבו דהמקרא בא לחייב על ב' חתיכות דהיינו כשהיה כאן ב' חתיכות אחת של חלב וא' של שומן ואכל אחת מהם (וכ"כ במהרש"ל שם בפי' התוס'] דל"ל קרא להכי כיון דאף בחתיכה אחת מחייב דלא איקבע איסורא כש"כ כשיש כאן שתים דא' מהם בודאי חלב וכיון דהמסורת בא לחייב אף בחתיכה אחת שוב אינו צריך המקרא לחייב על ב' חתיכות [וא"ל דהמקרא משמיענו דאף בב' חתיכות דאתחזק איסורא לספק משוינן ליה ולא מחזיקינן ליה לודאי משום דיש חזקת איסור ז"א דהא כמו דאיתחזק איסורא בהך תערובות כמו כן אתחזק היתרא ג"כ דחדא בודאי היתר ואיך נחשב זה לודאי איסור]:
והנ"ל ליישב לפי מה דמבואר במהרי"ט דהקשה לשיטת הרמב"ם דס"ל דספק דאורייתא לקולא מה"ת א"כ אשם תלוי דחייב רחמנא על חתיכה ספק של חלב ס' של שומן היכי משכחת לה כיון דמה"ת ספיקות מותרין באכילה ותי' דזה תליא באמת בהא דמאן דס"ל דחייב אשם תלוי על חתיכה אחת ס"ל דספק דאורייתא לחומרא מה"ת אבל למאן דס"ל דבעינן חתיכה אחת מב' חתיכות שפיר י"ל דספק דאורייתא לקולא והא דחייב אשם תלוי משום דאיקבע איסורא דהא יש כאן חתיכה אחת ודאי חלב ובאיקבע איסורא אף הרמב"ם מודה דספיקא לחומרא עיי"ש שהאריך בזה:
והשתא לפ"ז מיושב קושיית התוס' על ר"ע דלא בעי ב' חתיכות אף דס"ל דיש אם למקרא די"ל דר"ע סובר דספק דאורייתא לקולא מה"ת לבד היכא דאיקבע איסורא וא"כ בכה"ג שפיר יכולין לקיים המקרא והמסורת דהמקרא בא ללמד דבעינן ב' חתיכות דליקבע איסורא ואז ספיקו לחומרא להביא אשם תלוי אבל בלא איקבע איסורא דליכא ב' חתיכות רק אחת אז ספיקן להקל ואינו צריך להביא אשם תלוי והמסורת בא ללמד דאם היו ב' חתיכות מתחילה אף בניטל אח"כ אחת וליכא אלא מצות חייב כיון דכבר איקבע איסורא [ואפשר להעמיס דברינו בדברי התוס' דהמקרא בא לחייב מב' מצות דווקא דהיינו ב' חחיכות ר"ל דלכתחילה בעי דלהוי ב' חתיכות והמסורת בא לחייב על כל מצוה אחת ר"ל על כל מצוה מב' מצות הללו אשר מונחים יחד ועל כל אחד מאילו הב' חייב אחת אף על השניה ואף שבשעה שאכל השניה לא היה שנים ולא קרינן ביה מצוות לזה נזיל בתר המסורת דכתיב]: הרי דמוכח מזה דר"ע סובר דספק דאורייתא לקולא מה"ת וגרסינן בתרומות (פרק ד' משנה ח') ר' יהושע אומר תאנים שחורות מעלות הלבנות לבנות מעלות את השחורות כו' ר"א אוסר ור"ע אומר בידוע מה נפלה, אין מעלות זו את זו וכשאינו ידוע מה נפלה מעלות זו את זו כיצד חמשים תאנות שחורות וחמשים לבנות נפלה שחורה שחורות אסורות והלבנות מותרות כו' בשאינו ידוע מה נפלה מעלות זו את זו ועי' בפי' הר"ש דהאי כיצד זהו מדברי ר' עקיבא וא"כ כיון דר"ע סובר דתאנים בתאנים בטלו א"כ הא מזה מוכח דר"ע סובר כחכמים דר' יהודה דמין במינו בטל וא"ל דמזה אין להוכיח לפי מה דמבואר בתוס' עירובין (דף ל"ב) בד"ה תאנים דתרומת תאנים הוא רק מדרבנן וכן מבואר ברש"י ביצה (דף ג') ואיתא בחולין (דף צ"ט) דפריך הגמרא לר' יהודה דס"ל דמב"מ במשהו וס"ל גבי ציר דגים דבטלי ומשני שאני ציר דזיעה בעלמא הוא ומפרשי התוס' פי' דלא אסור אלא מדרבנן אלמא דבאיסור דרבנן אף ר"י מודה דמין במינו בטל וא"כ הא אין להוכיח מזה דר"ע סובר דמין במינו בטל דהא עדיין י"ל דס"ל מב"מ במשהו כר"י רק דבתרומת תאנים כיון דלא הוי רק תרומה דרבנן לכך בטלי במינו ז"א דהנה שיטת הראשונים דלאו בכל איסורי דרבנן אמר ר"י דמין במינו בטל רק בציר דהוי זיעא בעלמא וקיל איסורא אבל בשארי איסורי דרבנן ג"כ ס"ל לר"י דמב"מ במשהו:
ועוד דהא שיטת הרמב"ם (בפ"ב מהל' תרומות) דכל פירות האילן חייבין בתרומה ומעשר מדאורייתא עי"ש ועיין במ"ל שהאריך בזה וא"כ הא מוכח מזה דר"ע סובר דמין במינו בטל:
י והשתא א"ש הא דקאמר ר' עקיבא אני אלך דלר"ע לשיטתו דס"ל דספק דאורייתא מותר מה"ת כמו שביארתי וס"ל דמין במינו בטל א"כ תקשה לדידי' אמאי אמר רחמנא ואשריהם תשרפון באש הא כיון דבכל חדא איכא ספק דילמא אינה מאשירות דבהדי עגל א"כ הא צריכין להיות מותרין מספיקא וא"ל דכיון דאיכא בודאי אשירות שנעבדו בהדי עגל דאסורים א"כ הוי כל אשרה כדין חתיכה אחת מב' חתיכות דאסורות ז"א דא"כ תקשה דליבטיל האשירות האסורות ברוב האשירות המותרין כיון דר"ע סובר דבמין במינו שייך ביטול וע"כ צריכין לומר דלכך אסורות האשירות משום דכיון דנפל הספק אם נעבדה בהדי העגל בשעה שהי' אסורים בודאי משום אשירה של עו"ג מחזיקינן מאיסור לאיסור כמו שביארתי וא"כ כיון דמוכח דר"ע סובר דמחזיקינן מאיסור לאיסור א"כ מוכח דלא מוקמינן אחזקה דלהבא וא"כ הא ליכא לתרוצי דמשכחת לה שומרת יבם שתשתה בגוונא דלעיל כגון שבא עליה בעודה מעוברת דבזה היא תהי' אסורה אף לאחר שתפיל כיון דבעת לידת הספק היתה בחזקת איסור להיבם כנ"ל וע"כ דצריכין לומר כתי' הגמרא דמשכחת לה שבא עליה בזנות וא"כ הא מוכח דביאה שניה מותר ביבמה וא"כ הא מוכח מהקרא דולקחה דצרת הבת אסורה: