פורת יוסף (שלופר)· רבי יוסף שלופר
מערכה ו
א ביבמות (דף ט"ז) גופא בימי ר"ד בן הרכינס התירו צרת הבת לאחין והיה הדבר קשה לחכמים כו' אמרו מי יילך ויודיעו אמר להן ור' יהושע אני אלך ואחריו מי ר"א בן עזרי' ואחריו מי ר"ע הלכו כו' התחילו מסבבים אותו בהלכות עד שהגיעו לצרת הבת א"ל צרת הבת מהו א"ל מחלוקת ב"ש וב"ה הלכה כדברי מי א"ל הלכה כב"ה כו' אבל מעיד אני עלי שמים וארץ שעל מדוכה זו ישב חגי הנביא ואמר ג' דברים צרת הבת אסורה עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית ומקבלין גרים מן הקרדויין ומן התרמודים הנה בהרחבת הפלפול ממילא יתבארו הדקדוקים לכך לא אאריך בזה רק אזכיר קצתם מדוע אמרו מי ילך ויודיעו ילך מי שירצה גם למה דוקא ר"י אמר שילך ואחריו ראב"ע ואחריו ר"ע:
ב והנ"ל ליישב כ"ז והסגנון יהיה כך דהנה לשיטת ר' יהושע יש להוכיח דצרת הבת אסורה אמנם עדיין יש לדחות הוכחה זאת לכך הלך ראב"ע דלדידי' לשיטתו נסתרה הך דחי' ונשאר הראי' קיימת דצרת הבת אסורה אמנם עדיין נשאר עוד דחי' על הך הוכחה לכך הלך ר"ע דלר"ע נסתרה הדחי' ונשאר הך הוכחה קיימת דצרת הבת אסורה והוא דגרסינן לעיל (דף ח') גופא רבי אומר ולקח ולקחה ויבם ויבמה לאסור צרות ועריות ופריך הגמ' מידי צרות כתיבא הכא ועוד צרות מלצרור נפקא לצרור מפיק לי' לכדרבי שמעון צרה הכא כתיב א"כ נימא קרא ולקח מאי ולקחה כל היכא דאיכא תרי ליקוחין דאי בעי האי נסיב ואי בעי האי נסיב שריא ואי לא תרווייהו אסירין כו' ורבנן האי ולקחה מאי עבדי ליה מיבעי להו לכדריב"ח דאמר ריב"ח ולקחה מלמד שמגרשה בגט ומחזירה כו' ורבי דריב"ח מלאשה נפקא כו' והנה לכאורה צריכין להבין לרבנן דרבי דס"ל דהאי ולקחה קאי להורות דמגרשה בגט ומחזירה א"כ בהך קרא דלאשה מאי דרשי בי':
והנ"ל ליישב דהנה התוס' בד"ה מלמד שמגרשה בגט ומחזירה הקשו ותימא דהכא משמע דלביאה שני' לא צריך קרא להתיר ואמאי והא מצוה דרמי רחמנא עלי' עבדה מביאה ראשונה דהא ביאה שני' לא דחי חייבי לאוין כמבואר לקמן (דף כ') עיי"ש שתי' בדוחק]:
והנ"ל ליישב קושיית התוס' דלהתיר ביאה שניה לא צריכין קרא דבלא"ה ידעינן דגרסינן בסוטה (דף כ"ד) תחת אישך פרט לארוסה יכול שאני מוציא אף שומרת יבם ת"ל איש איש דברי ר' יאשי' ר' יונתן אומר תחת אישך פרט לשומ"י אוציא שומ"י ולא אוציא את הארוסה ת"ל כי תשטה אשה תחת אישה פרט לארוסה ופריך הגמ' טעמא דכתיבי הני קראי הא לא"ה ה"א דשומ"י שותה והא מבלעדי אישך כתיב מי שקדמה שכיבת בעל לבועל ולא שקדמה שכיבת בועל לבעל ומשני דמשכחת לה כגון שבא עלי' היבם בזנות וכדשמואל דאמר לא קנה אלא לדברים האמורים בפרשה א"ה לימא רב דאמר כר' יאשי' ושמואל דאמר כר"י אמר לך רב אנא דאמרי' אפי' כר' יונתן מדאיצטריך קרא למעוטי מכלל דאשתו מעלייתא היא כו' [ועיי"ש בתו' ד"ה אמר]. וא"כ הא מוכח מדאיצטריך קרא למעט דשומ"י אינה שותה דביאה שני' מותר ביבמה דאל"כ הדרי קושיית הגמ' לדוכתא דל"ל קרא למעט דשומ"י אינה שותה תיפוק לי' דהוי קדמה שכיבת בועל לבעל דליכא לשנויי דאיצטריך קרא היכא שבא עלי' היבם בזנות דבזה שוב תקשה אף דהוי קדמה שכיבת בעל לבועל אעפ"כ הא בלא"ה אינה שותה דהא אי נימא דביאה שני' אסור ביבמה א"כ כיון דבא עליה היבם בבית אביה וקני לה לדברים האמורים בפרשה לקום על שם אחיו ולפוטרה בגט וקיים מצות יבום בהך ביאה א"כ הא שוב נאסרה עליו משום איסור אשת אח א"כ הא בלא"ה אינה שותה דהא תנן לעיל (דף כ"ג) אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט אינם שותות כו' ומפ' בירושלמי (בפ"ד דסוטה ה"ב) אמר ר' יוסי בר בון כלום באין המים אלא להתירה לביתה וזו כיון שנסתרה אומרים לו הוצא וא"כ ה"נ כיון דביאה שני' אסור ביבמה א"כ הא שוב אינה ראוי' לאישות בעת השתי' ובלא"ה אינה שותה ול"ל קרא למעט דשומ"י אינה שותה הא בלאו קרא לא משכחת לה גונא דשומ"י שתשתה וע"כ דמוכח מזה דביאה שני' מותר ביבמה וא"כ הא ראוי' לאישות בעת שתיה וה"א דשומ"י שותה לכך איצטריך קרא למעט דשומ"י אינה שותה:
ג אמנם יש לסתור ראיה זו דלעולם י"ל דביאה שניה אמנה אסור ביבמה ואעפ"כ איצטריך קרא למעט דשומ"י אינה שותה משום דבלא"ה משכחת לה גוונא שתשתה והוא דגרסינן בגיטין (דף פ"ב) המגרש את אשתו ואמר לה הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני ר"א מתיר וחכמים אוסרין בעי ר' אבא בקדושין האיך תיבעי לרבנן כו' לבתר דאיבעיא ליה הדר פשטה בין לר"א ובין לרבנן בעינן ויצאה והיתה אמר אביי את"ל איתא לדר"א בא ראובן וקידשה חוץ משמעון ובא שמעון וקידשה חוץ מראובן ומתו שניהם מתייבמת ללוי כו' עיי"ש נמצא מבואר דלר"א אם קידשה חוץ מפלוני הוי קדושין: ונקדים עוד הירושלמי דסוטה (סוף פ"ב) פשיטא שאדם מוחל על קינויו גירש כמי שמחל דמי או לא האיך עבידא קינא לה וגירשה והחזירה ונסתרה אין תימר גירש כמי שמחל צריך לקנא לה פעם שנית ואם תימר גירש לא כמי שמחל אין צריך לקנא לה פעם שנית נמצא מבואר דאי נימא דגירושין לא הוי מחילה אם קינא וגירשה והחזירה ונסתרה א"צ לקנא לה פעם שנית וא"כ א"ש דמשכחת לה בשומרת יבם שתשתה כגון שראובן קידש אשה חוץ משמעון אחיו וקינא לה שלא תסתרי עם פלוני ובא עלי' וגירשה ואח"כ קידשה שמעון אחיו דקדושי אחיו תופסין בה כיון דראובן קידשה חוץ ממנו כמבואר בגיטין הנ"ל ואח"כ מת שמעון אחיו ונופלת לפני ראובן ליבום שהוא היה בעלה הראשון והלכה ונסתרה בעודה שומ"י עם אותו פלוני שקינא לה ראובן בנשואין הראשונים א"כ בכה"ג ה"א דשומ"י שותה דהא בכה"ג קדמה שכיבת בעל לבועל בנשואין הראשונים דהא הא דבעינן קדמה שכיבת בעל לבועל אינו קאי על שעת סתירה רק דבין קינוי לסתירה [או בשעת הקינוי] יהא קדמה שכיבת בעל קודם הסתירה וא"כ בנ"ד כיון דבין הקינוי לסתירה דכעת קדים שכיבת בעל לבועל וה"א דשותה בכה"ג לכך כתיב קרא דתחת אישך דקאי על שעת סתירה דבעינן שהזנות יהיה תחת אישך וא"כ בשומ"י דאינה תחת אישך אינה שותה:
וא"כ לפ"ז עדיין י"ל דביאה שני' אסור ביבמה והא דאיצטריך קרא למעט בשומ"י דאינה שותה משום דמשכחת לה בשומ"י שתשתה היכא שלא בא עליה היבם עדיין דשוב ראויה לאישות [ועי' ביבמות (דף י"ח) דס"ל לר"י בן כיפר דהמחזיר גרושתו מן האירוסין מותרת ואף לרבנן דס"ל דאף מן האירוסין אסור אעפ"כ הא מבואר ביבמות (ד"כ) דמדאורייתא ח"ל זקוקים ליבום משום דאתי עשה ודחי ל"ת] אך זהו דוקא לר"א אבל לרבנן דפליגי עליה דר"א וס"ל (שם בגיטין דף פ"ב הנ"ל) דאם קידש חוץ מפלוני אינה מקודשת א"כ נסתרה דברינו א"כ נשאר הוכחתי קיימת דמוכח מהא דאיצטריך קרא למעט בשומ"י דאינה שותה דביאה שניה מותר ביבמה:
וא"כ לפי"ז מיושב קושייתי הנ"ל דלהחכמים דרבי דס"ל דהאי ולקחה קאי להורות דמגרשה בגט ומחזירה א"כ בהאי קרא דלאשה מאי דרשי בי' די"ל דהחכמים ס"ל כר"א דאם קידש אשה חוץ מפלוני מקודשת א"כ אינו מוכח מהא דאיצטריך קרא למעט בשומ"י שאינה שותה דביאה שני' מותר ביבמה דלעולם י"ל דביאה שניה אסור ביבמה רק דמשכחת לה בשומ"י שתשתה היכא שלא בא עלי' היבם עדיין כמו שביארתי לכך איצטריך קרא דלאשה להורות דביאה שניה מותר ביבמה אבל לעולם י"ל דאם גירשה אסור להחזירה כקושיית התוס' ביבמות (דף ח') הנ"ל בד"ה מלמד כו' דלא הותרה איסור אשת אח רק בנשואין הראשונים אבל אם גירשה שוב נאסרה משום אשת אח] לכך איצטריך קרא דולקחה להורות דמגרשה בגט ומחזירה אבל רבי י"ל דיסבור כרבנן דר"א דאם גירש חוץ מפלוני וקידש חוץ מפלוני אינה מקודשת א"כ לא משכחת לה בשומ"י שתשתה היכא שלא בא עליה היבם כנ"ל א"כ לא איצטריך האי קרא דלאשה להורות דביאה שני' מותר ביבמה דהא בלא"ה מוכח מדאיצטריך קרא למעט בשומ"י דאינה שותה דביאה שניה מותר ביבמה וע"כ דקאי להורות דמגרשה בגט ומחזירה א"כ אייתר להו האי קרא דולקחה וע"כ דקאי להורות דצרת ערוה אסורה:
לזה אמר ר' יהושע אני' אלך משום דלשיטת ר' יהושע מוכח דס"ל דלא מהני בקדושין חוץ מפלוני דאיתא בקדושין (דף ס"ח) מנה"מ דאין קדושין תופסין בחייבי כריתות אמר ראב"י אתי בק"ו מיבמה ומה יבמה שהיא בלאו לא תפסי בה קדושין ח"כ לא כש"כ א"ה ח"ל נמי אמר ר"פ ח"ל בהדיא כתיב בהו כי תהיינה לאיש שתי נשים אחת אהובה ואחת שנואה וכי יש אהובה ושנואה לפני המקום אלא אהובה אהובה בנשואיה שנואה שנואה בנשואיה וקאמר רחמנא כי תהיינה כו' והנה התוס' שם ד"ה מנה"מ כתבו נראה דלא בעי מנה"מ דהולד ממזר דהא ביבמות (דף מ"ט) מוכח לי' מלא יגלה כנף אביו וסמיך לי' לא יבוא ממזר ומוקמי לה בשומרת יבם של אביו שהיא לו אשת אחי אביו שהיא בכרת אלא בעי מנ"ל דאין קדושין תופסין בהן וקשה דמאי בעי הלא הדבר פשוט בכל הגמ' דקדושין לא תפסי דהא בהא תליא דכיון דהוי ממזר מח"כ לא תפסי קדושין כו' ואור"י דאין הכי נמי דכלל זה אמת והכא בעי אליבא דר' יהושע דס"ל ביבמות (דף מ"ט) דאין ממזר מח"ל וכריתות אלא מחייבי מיתות ואפ"ה מודה דאין קדושין תופסין בח"כ כו' ואליבא דר' יהושע בעי גמ' מנ"ל דלא תפסי קדושין בח"כ הרי דלר' יהושע לשיטתו דס"ל דאין ממזר אלא מח"מ מוכרחין למילף לדידי' דאין קדושין תופסין בח"כ מק"ו מיבמה וא"כ תקשה א"ה ח"ל נמי וע"כ דילפינן דקדושין תופסין בח"ל מכי תהייינה והשתא אם נימא דבקדושין מהני חוץ לפלוני והנה הרשב"א בחדושיו לגיטין (דף פ"ג) אהא דקאמר אביי את"ל איתא לדר"א בא ראובן וקידשה חוץ משמעון כו' ומתו שניהם מתייבמת ללוי ואין אני קורא בה אשת שני מתים מ"ט קדושי דראובן אהנו קדושי שמעון לא אהנו וכתב הרשב"א ע"ז וז"ל לאו למימרא דלא אהני כלל קדושי שמעון דהא ודאי אהני למיסרה בביאה אראובן משום דמשתמש בצד מקודש שבה לשמעון והלכך אסורה היא לשניהם אלא הכי קאמר לא אהני דיבורי' למיסרא אראובן שהוא לא אסרה אראובן דחוץ מראובן קאמר והא דאסורה לראובן משום אריה דאיסורא דרביע עלה דא"א להשתמש בה לאחד מהם אלא א"כ משתמש בצד אישות שבה לשני אבל כי אמר לה סתם אהני קדושין למיסרה בפירוש אראובן עכ"ל וא"כ ה"ה אם קידשה חוץ מפלוני פשיטא דאסורה לפלוני משום א"א מחמת צד מקודש שבה לעלמא על ידי הראשון דהשיור הוא רק לענין שיהיו קדושי פלוני נתפסין בה א"כ מנא לן להוכיח מכי תהיינה דקדושין תופסין בח"ל הא י"ל דמשכחת לה שנואה בנשואיה בכה"ג כגון שקידש ראובן חוץ משמעון ואח"כ בא שמעון וקדשה דקדושין תופסין בה ואעפ"כ הוי שנואה בנשואיה דאסורה לשמעון לבוא עליה משום א"א משום דמשתמש בצד מקודש שבה לראובן ומנ"ל להוכיח מזה דקדושין תופסין בח"ל וע"כ צ"ל לר' יהושע לשיטתו דמוכרחין למילף מכי תהיינה דקדושין תופסין בח"ל דלא מהני בקדושין חוץ מפלוני [ובזה ניחא הא דאיתא בגיטין (דף פ"ג) ומאי פירכא דר' יהושע דתניא אמר ר' יהושע מקיש קודמי הויה שניה לקודמי הויה ראשונה מה קודמי הויה ראשונה דלא אגידא באינש אחרינא אף קודמי הויה שניה דלא אגידא באינש אחרינא והשתא אם נימא דלר' יהושע אם קידש חוץ מפלוני הוה קדושין א"כ הא משכחת לה בהויה ראשונה ג"כ שתהא אגידה באינש אחרינא כגון שקידש ראובן אשה חוץ משמעון ואח"כ בא שמעון וקידשה דלגבי קדושי שמעון הא הויא מקודם אגידה באינש אחרינא לראובן ואעפ"כ קדושי שמעון תופסין בה א"כ הא אי נימא להקיש הויה שניה להויה ראשונה א"כ הא צריכין לומר דכמו דבהויה ראשונה מהני אי אגידה לאינש אחרינא ה"נ בהויה שניה:
וע"כ צ"ל דר' יהושע סובר כהך צד איבעי דר' אבא דלעיל (דף פ"ב) דאפי' לר"א דס"ל דאם גירש חוץ מפלוני מהני' הוא רק בגירושין משום דכתיבי קראי אבל בקדושין קנין מעליא בעינן וכיון דבקדושין לא משכחת לה שיהא נתפס קדושין היכא דאגידה באינש אחרינא א"כ שפיר יליף קודמי הויה שניה מקודמי הויה ראשונה:
ולכך אמר ר' יהושע דווקא אני אלך בראשונה אף דראב"ע ור"ע ס"ל ג"כ בגיטין (דף פ"ג) הנ"ל דבגירושין לא מהני חוץ מפלוני אעפ"כ הא י"ל דס"ל כהך צד איבעי דר' אבא דאפי' לרבנן דס"ל דחוץ מפלוני לא מהני הוא רק בגירושין משום דכריתות בעינן אבל בקדושין מהני אף קנין כל דהו לכך אמר ר' יהושע אני אלך משום דלדידי' הא שוב מוכח דחוץ מפלוני לא מהני בקדושין [דכיון דקיי"ל כראב"ע ור"ע דבגירושין לא מהני חוץ מפלוני א"כ הא שפיר מצינן למילף בהיפוך להקיש קודמי הויה ראשונה לקודמי הויה שני' מה קודמי הויה שני' דלא אגידא באינש אחרינא אף קודמי הויה ראשונה דלא אגידא באינש אחרינא] א"כ הא מוכח מדאיצטריך קרא למעט דשומ"י אינה שותה דביאה שני' מותר ביבמה א"כ הא שוב מוכח מהקרא דולקחה דצרת ערוה אסור:
ד אמנם אי משום הא לא איריא דעדיין י"ל דביאה שני' אסור ביבמה ואעפ"כ איצטריך קרא למעט דשומ"י אינה שותה משום דמשכחת לה גונא שתשתה והוא דגרסינן בגיטין (דף מ"ג) דרש רבה בר ר"ה אע"פ שאמרו המקדש חצי אשה אינה מקודשת אבל חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה קידושיה קידושין מ"ט התם שייר בקנינו הכא לא שייר בקנינו נמצא מבואר דס"ל לר"ח ולרבה בר ר"ה דאם קידש חציה שפחה וחציה בת חורין קדושין גמורים תופסין בה:
והנה נחקור האיך הדין אם קידש חציה שפחה וחציה ב"ח ושוב בא עליה אחר אם נאסרה על בעלה בזנותיה או לא אם נימא כיון דקיי"ל בכריתות (דף י"א) וכן פסק הרמב"ם (בפ"ד מה' איסורי ביאה הי"ד) דהבא על חציה שפחה וחציה ב"ח המאורסת לעבד עברי אינו חייב עלי' לא מיתה ולא מלקות רק באשם בין בזדון בין בשגגה דזהו שפחה חרופה האמור בתורה עיי"ש א"כ כיון דקליש קדושי' דאינה נאסרה מצד הקדושין לכולי עלמא רק בלאו לכך לא נאסרה על בעלה כשזינתה או לא:
ולכאורה היה נ"ל פשוט דמותרת לבעלה לפי מה דמבואר בסוטה (דף י"ח) אמר רב המנונא שומ"י שזינתה אסורה ליבמה ממאי מדקתני שומ"י וכנוסה אם אמרת בשלמא אסורה מש"ה מתנה בהדה אלא אי אמרת לא אסירה היכי מתנה בהדה כו' אמרי במערבא לית הלכתא כרב המנונא אלא הא דקתני שומ"י וכנוסה הא מני ר"ע היא דאמר אין קדושין תופסין בח"ל ומשוי לה כי ערוה ומפרש רש"י אלמא לר"ע משוי ח"ל חמורות לענין איסוריהם כחייבי כריתות שהולד ממזר ולגבי לאסור על בעלה נמי כי היכי דהבא על אשת איש שהיא בכרת אסורה על בעלה כן הבא על שומ"י נמי שהיא עליו בלאו כו' אוסרה על יבמה נמצא מבואר דלדידן דקיי"ל דקדושין תופסין בח"ל אף דביבמה גופה אין קדושין תופסין בה כדאיתא ביבמות (דף צ"ב) אמר ר"ה אמר רב מנין שאין קדושין תופסין ביבמה שנאמר לא תהיה כו' לא תהא בה הויה לזר אעפ"כ לא נאסרה על היבם כשזינתה משום דאין איסור סוטה תליא בתפיסת קדושין רק דתליא בחומר האיסור דאף דאין קדושין תופסין בה אעפ"כ כיון דאינה אסורה אלא בלאו לא נאסרה על היבם:
א"כ ה"ה בחציה שפחה וחציה ב"ח אף א"נ דאין קדושין תופסין בחציה שפחה וחציה ב"ח לאחר שנתקדשה כמבואר בב"ש באה"ע (סי' מ"ד) אעפ"כ כיון דקליש קדושי' דאינה אסורה לכולי עלמא אלא בלאו לא נאסרה בזנותיה כמו בשומרת יבם:
ה אמנם לאחר העיון נ"ל ברור דנאסרה לבעלה דהנה הפני והושע בגיטין (דף מ"ג) הקשה אהא דקאמר רב חסדא חציה שפחה וחציה ב"ח שנתקדשה לראובן ונשתחררה וחזרה ונתקדשה לשמעון ומתו שניהם מתייבמת ללוי ואין אני קורא בה אשת שני מתים ממ"נ אם קדושי דראובן קדושין קדושי דשמעון לאו קדושין כו' והקשה הפ"י דאכתי משכחת אשת שני מתים קודם שיחרור שחזרה ונתקדשה לשמעון דקדושי שמעון נמי תפסי בה כיון שאין חייבין על קדושי ראובן רק אשם לא הוי אפילו כחייבי לאוין דעלמא דקדושין תופסין בה [ומה שתי' הפ"י דאף דקדושין תופסין בח"ל אעפ"כ בהא לא תפסי קדושי שני דכיון שתופסין קדושי ראובן הרי היא ברשותו ואין לה יד לקבל קדושין מאחר כסברת הב"ש הנ"ל הוא תמוה כמו שתמה עליו האבני מלואים באה"ע סי' מ"ד) דהא בקדושין (דף ס"ז) שקיל וטרי הגמרא מנ"ל דלא תפסי קדושין בא"א עד דגמר לה מהקישא דאחות אשה ואם נימא דאין קדושין תופסין באשת איש מצד הסברא מאי פריך הגמ' א"א מנ"ל אלא וודאי דאפי' בא"א הוי תפסי קדושין אי לאו דהוי מחייבי מיתות ונפקא לי' מהקישא דהוקשו כל העריות וא"כ בשפחה חרופה שהיא אינה אלא באשם ולא הוקשה בכלל עריות קדושין תופסין בה]:
והנ"ל ליישב דחציה שפחה וחציה ב"ח חלוק משאר חייבי לאוין דאף דאינה אלא באשם אעפ"כ אין זה מצד קלישות קדושיה דהא קדושיה הוי קדושין גמורים כיון דלא שייר בקנינו רק דהטעם הוא משום דאין הביאה כולה באיסורא דהא אינו חל עליה איסור א"א רק על החצי' ב"ח ולא על החציה שפחה לכך אינו חייב הבא עליה רק באשם והנה בתוספות חולין (דף קל"ב) הקשו אהא דתנן השוחט לכהן פטור מן המתנות והמשתתף עמהן צריך שירשום וא"ת כיון דלית לי' לכהן אלא חצי חצי ליפטר וחצי לחייב מידי דהוי אצבי הבא על התיישה דמחייבי רבנן בחצי מתנות וי"ל דהתם כל שיות שבו מחייב והכא לא מחייב כל שיות שבו לכך פטרי לגמרי עכ"ל אלמא דאם מהצד המחוייב במתנות הוי חציה פטור מיקרי קצת שה אבל אם הצד שמחוייב במתנות אין בו פטור רק דאיכא בו חציה פטור אינו מיקרי מקצת שה כיון דהצד המחוייב במתנות חייב כולו. כן ה"נ אף דלא הוי מקודשת רק בחצי' אעפ"כ כיון דמהצד ב"ח שיכולה להתקדש אין בו שיור כלל אינו מיקרי מקצת קידושין רק דהוי קדושין גמורים ואין קדושי אחיו תופסין בה: ומעתה נ"ל ברור דבחציה שפחה וחציה ב"ח דנאסרה על בעלה בזנותיה כיון דבעצם קדושין גמורים הוי רק דלענין עונש פטור משום דאין הביאה כולה באיסורא וכיון דאין זה מצד קלישת קדושי' א"כ הא לא גלי קרא רק לענין העונש אבל לענין שארי דברים כגון לענין זנות הא לא גלי קרא וכיון דתפסי בה קדושין גמורים והראי' דהא לענין איסור אשת אח אין קדושין תופסין כבשאר אשת אח ממילא חשיבה א"א לגבי זנות גם כן לענין שתאסר לבעלה:
ונקדים עוד מה שנ"ל לדון בזה מילתא חדתא דאף לפי מה שביארתי דבחציה שפחה וחציה ב"ח אין קדושי אחיו תופסין בה אעפ"כ אם קידש חציה שפחה וחציה ב"ח וגירשה ואח"כ נשתחררה ונעשה כולה בת חורין דבכה"ג אם קידשה אחיו אח"כ קדושין תופסין בה דכמו דאמרינן בחציה שפחה דקדושין תופסין בה אף דהחצי שפחה שבה אינו בת קדושין מ"מ כיון דבהחציה ב"ח שבה יכול לתפוס הקדושין אמרינן דתפסי קדושין כל מה שיכול לתפוס וחל על הצד חירות שבה ולא מיקרי שייר בקנינו כיון דקידש כל מה שיכול לתפוס בהקדושין כן ה"נ בנ"ד אף דאסורה לו משום אשת אח מ"מ כיון דכל עיקר האיסור דא"א אינו חל רק על הצד חירות שבה שהיתה מקודשת לאחיו אבל על הך צד שפחה שבה כיון דלא נתפס בה קדושין ולא היתה מקודשת לו כלל א"כ הא לא שייך לומר שתאסר עליו משום א"א כיון דלא היתה בכלל קדושי אחיו א"כ הא השתא כשנשתחררה אחר הגורושין שוב צריך לתפוס בה הקדושין על הך צד חציה שפחה שהיתה מקודם בעת קדושי אחיו דבהך צד לא מיקרי אשת אח כיון דלא נתקדשה לאחיו כלל א"כ אף דבהחציה חירות שבה שהיתה מעיקרא בעת קדושי אחיו אינו יכול לתפוס הקדושין מ"מ על הך צד שפחות שבה שהיתה מקודם בעת קדושי אחיו יכול לתפוס בה קדושין כנ"ל ברור:
וכיון דזכינו לדין שוב נסתרה ההוכחה הנ"ל דלעולם י"ל דביאה שני' אסור ביבמה ואפ"ה איצטריך קרא למעט בשומ"י דאינה שותה משום דמשכחת לה שתשתה אף שלא בא עלי' היבם כגון שראובן קידש חציה שפחה וחציה בת חורין וקינא לה שלא תסתרי עם פלוני דשפיר יוכל לקנא אותה כיון דנאסרה עליו בזנותי' כדהוכחתי לעיל ועי' בסוטה (דף י"ח) ובתוספות סוטה (דף כ"ג) בד"ה שומרת יבם ובא עלי' וגירשה אח"כ ונשתחררה ואח"כ קידשה שמעון אחיו דקדושי אחיו תופסין בה כמו שביארתי ואח"כ מת שמעון אחיו ונופלת לפני ראובן בעלה הראשון ליבום [ואף דאיתא בירושלמי דיבמות פי"ג ה"ה וכי יש מה נפשך בעריות מהו כדון כל יבמה שאינה כולה לפנים צד הקנוי שבה נידון משום ערוה וערוה פוטרת צרתה אעפ"כ אין זה מוכרח ועי' בירושלמי פ"ג דאיתא פלוגתא בזה א"כ הא י"ל דר' דוסא סובר דנופלת ליבום בכה"ג] והלכה ונסתרה בעודה שומ"י עם אותו פלוני שקינא לה ראובן בנשואין הראשונים א"כ בכה"ג ה"א דשומ"י שותה דהא קדמה שכיבת הבעל לבועל בנשואין הראשונים לכך איצטריך קרא למעט דאינה שותה אבל לעולם י"ל דביאה שני' אסור ביבמה:
ו אמנם זהו תלי' בהא דאיתא בגיטין (דף מ"ג הנ"ל) איתמר חציה שפחה וחציה ב"ח שנתקדשה לראובן ונשתחררה וחזרה ונתקדשה לשמעון ר"ז אמר ר"נ גמרו קדושי ראשון ור"י ב"ח אמר ר"נ פקעו קדושי ראשון ומפ' רש"י דבא השחרור והפקיעה להקדושין ומקודשת לשני שהרי נשתנית גופה והויא לה כקטן שנולד והשתא א"נ כריב"ח דפקעו קדושי ראשון א"כ הא נסתרה תירוצי הנ"ל דליכא לאוקמי הקרא דתחת אישך דאתא למעט שומ"י בכה"ג דלעיל כגון שקידש חצי שפחה וקינא לה וגירשה ונשתחררה כו' דהא כשנשתחררה אח"כ א"כ הא בטלה לה הקינוי הראשון מה שקינא לה בעודה תחתיו כיון דאשתני גופה והויא לה כקטן שנולד א"כ הא כשנפלה לו השתא ליבום הא צריך לקנא לה מחדש כיון דהקינוי הראשון מה שקינא לה בעודה שפחה אינו מועיל כלום כיון דהויא השתא כקטן שנולד אמנם א"נ, כהך מ"ד דגמרו קדושי ראשון א"ש כנ"ל:
ולכאורה היה נ"ל להוכיח כהך מ"ד דפקעו קדושי ראשון דגרסינן בקדושין (דף ט') ובביאה מנ"ל אמר ר' יוחנן דא"ק בעולת בעל מלמד שנעשה לה בעל ע"י בעילה א"ל ר"ז לר"א ואמרי לה ר"ל לר"י וכי כעורה זו ששנה רבי ובעלה מלמד שניקנית בביאה אי מהתם ה"א עד שמקדש והדר בעיל קמ"ל מתקיף לה ר"א בר ממל א"כ נערה המאורסה דאמר רחמנא בסקילה היכי משכחת לה אי דאקדיש והדר בעיל בעולה היא אי דאקדיש ולא בעיל לאו כלום הוא אמרוה רבנן קמי' דאביי משכחת לה כגון שבא עלי' שלא כדרכה א"ל אביי עד כאן לא פליגי רבי ורבנן אלא באחר אבל בבעל ד"ה אם בא עליה שלא כדרכה עשאה בעולה כו' אמר רנב"י משכחת לה כגון שקידשה בשטר הואיל וגומר ומוציא גומר ומכניס:
והנה לכאורה קשה מאי משני הגמ' משכחת לה כגון שקידשה בשטר הא השתא דאמרי' דכסף בלחוד לא קנה בלא ביאה אזי מוכרחין לומר דגם שטר אינה קונה דהנה לעיל (דף ה') קאמר הגמ' ומנין שאף בשטר א"ק ויצאה והיתה מקיש הויה ליציאה מה הויה בשטר אף יציאה בשטר ואימא מה הויה בכסף אף יציאה בכסף אמר רבא א"ק וכתב לה בכתיבה מתגרשת ואינה מתגרשת בכסף ואימא בכתיבה מתגרשת ואינה מתקדשת בכתיבה הא כתיב ויצאה והיתה כו' והנה התוס' שם ד"ה מה הויה בכסף כתבו ולענין ביאה ליכא למימר מה הויה בביאה אף יציאה בביאה שלהתרחק ממנה הוא מגרשה והשתא תקשה מאי משני הגמ' כגון שקידשה בשטר הא כיון דקיימינן השתא דכסף בלי ביאה אינה קונה א"כ הא שוב א"צ האי וכתב לה להורות שאינה מתגרשת בכסף דמהיכי תיתי לרבויא אי משום ויצאה והיתה הרי גם אינה מתקדשת בכסף אם לא בצירוף ביאה ובגירושין הא לא שייך ביאה וע"כ צריכין לאוקמי מיעוטא דוכתב לה דבכתיבה מתגרשת ואינה מתקדשת בכתיבה א"כ ודאי ממועט קידושי שטר ואיך משני הגמ' משכחת לה שקידשה בשטר וכן מבואר קושיא ז ו בס' עצמות יוסף:
והנ"ל ליישב דאיתא לעיל (דף ד') ותנא מייתי לה מהכא דתניא כי יקח איש אשה כו' אין קיחה אלא בכסף כו' והלא דין הוא ומה אמה העבריה שאינה נקנית בביאה נקנית בכסף זו שנקנית בביאה אינו דין שתקנה בכסף כו' אמר רב אשי משום דאיכא למימר מעיקרא דדינא פירכא מהיכא קא מייתית לה מאמה העבריה מה לאמה העבריה שכן יוצאה בכסף תאמר בזו שאינה יוצאה בכסף ת"ל כי יקח איש:
והנה התוס' שם בד"ה מעיקרא הקשו וז"ל הקשה הר"י מאורליינש אכתי ל"ל כי יקח נהי דלא מצי יליף מק"ו מ"מ נילף מהקישא שהקישה לאמה העבריה מואם אחרת יקח לו הקישה הכתוב לאחרת ואין משיבין על ההיקש ור"נ תי' כיון דלא ידענו דאמה העבריה נקנית בכסף אלא מוהפדה דהואיל ויוצאה בכסף נקנית בכסף לא ילפינן מיני' קנין של האשה לפי שביציאתה אינה יוצאה בכסף כמו באמה העבריה:
ומעתה נ"ל דבחציה שפחה וחציה ב"ח אם קידשה רבה שלה דלמ"ד דפקעו קדושי ראשון יכולין למילף בהקישא דואם אחרת יקח לו דמקניא בכסף כמו באמה העבריה דל"ל מה לאמה העבריה שכן יוצאה בכסף דהא בחציה שפחה גם לענין קדושיה ג"כ יוצאה בכסף דהא אם שחררה רבה ע"י כסף שנתנה נמצא כי היכי שיוצאה לחירות פקע ג"כ איסור א"א שבה ע"י כסף שחרורה דהא כיון דנשתחררה פקעי קדושי ראשון נמצא זו יוצאה בכסף:
והשתא מיושב קושייתי הנ"ל דהיכי מצינו למימר דבעינן מקדש והדר בעיל דא"כ תקשה ל"ל קרא דוכתב למעט דאינה יוצאה בכסף הא לא מקניא בכסף ג"כ אבל לפי מה שביארתי ניחא דאף א"נ דבעינן בקדושי אשה כסף וביאה מ"מ הא בקדושי חציה שפחה וחציה ב"ח יכולין למילף מאמה העבריה שמתקדשת בכסף לחוד בלא ביאה בהקישא דואם אחרת כיון דיוצאה בכסף וא"כ הא בחציה שפחה וחציה ב"ח הוי אמינא דמתגרשת בכסף דמה הויה בכסף אף יציאה בכסף לכך איצטריך הקרא דוכתב לה להורות דבכתיבה מתגרשת ואינה מתגרשת בכסף אמנם זהו רק א"נ דפקעו קדושי ראשון אבל א"נ דגמרו קדושי ראשון א"כ הא לא שייך תי' זה וא"כ הדרי הקושיא לדוכתא דל"ל קרא דבעולת בעל להורות דנקנית בביאה הא יכולין למילף מובעלה דל"ל דה"א דבעי' מקדש והדר בעיל דא"כ נערה המאורסה דבסקילה היכי משכחת לה וע"כ דמוכח מזה דפקעו קדושי ראשון וא"כ א"ש כמו שביארתי וכן תי' הדורש לציון:
אמנם אי משום הא לא איריא דקושיא זו יש ליישב ב פשיטות עפ"י מה שכתבו התוס' בגיטין (דף כ"א) בד"ה ואינה מתגרשת בכסף הך דרשה לרבא אבל לאביי נפקא לן דאינה מתגרשת בכסף מסברא דיאמרו כסף מכניס כו' ומ"מ איצטריך לדידי' נמי וכתב למעוטי חליצה והתם ממעט חליצה מספר כורתה היינו דרשה דריה"ג כו' הרי דאיצטריך האי וכתב למעוטי חליצה אליבא דרבנן דאיצטריך להוא הקרא דספר ללימוד אחר לדבר הכורת בינו לבינה עיי"ש:
אמנם התוס' בקדושין (דף י"ד) הקשו אהא דקאמר הגמ' ותהא א"א יוצאה בחליצה מק"ו ומה יבמה שאינה יוצאה בגט יוצאה בחליצה זו שיוצאה בגט א"ד שיוצאה בחליצה א"ק ספר כריתות ספר כורתה ואין ד"א כורתה והקשו התוס' וא"ת איכא למיפרך מה ליבמה שכן בלאו ולכן דין הוא שתצא בקל תאמר בא"א שהיא במיתה וי"ל כיון שמצינו שחליצה מפקעת איסורה אין לחלק בין חמור לקל וה"נ אמרי' ביבמות (דף קי"ט) וכי מאחר שהתרתה מ"ל איסור לאו ומה לי איסור כרת אמנם זהו דווקא לשיטת רבא אבל לר"נ דס"ל ביבמות שם לחלק בין איסור לאו ובין איסור כרת נסתרה הך תירוצא: ועפ"ז נ"ל לומר דרבי דיליף מובעלה לשיטתו אזיל דלדידי' מוכח דלא מצינן למימר דבעינן כסף וביאה והוא דגרסינן בפסחים (דף פ"ד) ת"ר ועצם לא תשברו בו בו בכשר ולא בפסול רבי אומר בבית אחד יאכל ועצם לא תשברו בו כל הראוי לאכילה יש בו משום שבירת עצם ושאין ראוי לאכילה אין בו משום שבירת עצם ולכאורה צריכין להבין לרבי דיליף דבפסול אין בו משום שבירת עצם מסמוכין דלא יאכל א"כ תקשה ל"ל מיעוטא דבו וע"כ צ"ל דגרסינן שם (דף ע') בן תימא אומר חגיגה הבאה עם הפסח הרי היא כפסח כו' מ"ט דבן תימא כדמתני' רב לחייא בריה ולא ילין לבוקר זבח חג הפסח זבח חג זו חגיגה הפסח כמשמעו ואמר רחמנא לא ילין איבעיא להו לבן תימא יש בה משום שבירת עצם או אין בה משום שבירת עצם אע"ג דכי אקשיה רחמנא לפסח א"ק בו ולא בחגיגה א"ד האי בו בכשר ולא בפסול הוא דאתא וא"כ א"ש די"ל דרבי יסבור כבן תימא דחגיגה הבאה עם הפסח הרי היא כפסח וא"כ א"ש דאיצטריך האי בו להורות דבו ולא בחגיגה דבחגיגה אין בו משום שבירת עצם נמצא מבואר דרבי ע"כ כבן תימא ס"ל:
והנה גרסינן בפסחים (דף נ"ט) רמי לי' רב ספרא לרב כתיב לא ילין לבוקר זבח חג הפסח לבוקר הוא דלא ילין הא כל הלילה ילין והא כתיב עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול ביו"ט א"ל כבר רמי' ניהלי' ר"א ב"ח לר"א ושני לי' הכא בארבעה עשר שחל להיות בשבת עסקינן דחלבי שבת קרבין ביו"ט כו' והקשה הרשב"א לבן תימא דס"ל לקמן (דף ע') דחגיגה הבאה עם הפסח הרי היא כפסח דזבח חג זה חגיגה היכי מתוקם האי קרא בשבת הא מודה דלא דחיא שבת כדמוכח התם וי"ל דבן תימא יסבור כר' ישמעאל דס"ל בשבת (דף קי"ד) דחלבי שבת קרבין ביו"ט וא"כ רבי דכבן תימא ס"ל א"כ ע"כ צריכין לומר כהך תירוצא דרבי סובר כר"י דס"ל דהאי עולת שבת בשבתו לימד על חלבי שבת שקרבין ביוה"כ וא"כ דוקא בשבת דחמיר דהוי בסקילה אסור להקטיר חלבי חול אבל ביו"ט דקיל דהוי איסור לאו מותר להקטיר חלבי חול וא"כ מוכח מקרא דאיכא נ"מ בין איסור מיתה ובין איסור לאו דהא שבת דהוי איסור מיתה אסור להקטיר חלבי חול וביו"ט מותר להקטיר:
וא"ל דלכך מותר להקטיר ביום טוב משום מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך ז"א דעדיין יקשה לפי מה דמבואר בירושלמי (פ"ב דשבת סוף ה"ה) דזר ששימש בשבת חייב משום מבשל והא דפריך הגמרא ביבמות (דף ל"ג) זר ששימש במאי אי בהקטרה והא אמר ר' יוסי הבערה ללאו יצאת ולא קאמר דחייב משום מבשל הוא משום דהא אנן קיי"ל באיסורי שבת דמקלקל פטור וא"כ בזר ששימש בשבת הא הוי מקלקל בהאי בישול ופטור לכך קאמר הגמרא אי משום הבערה ויסבור כר"ש דמקלקל בהבערה חייב א"כ תקשה והא א"ר יוסי הבערה ללאו יצאת וא"כ כיון דסובר הבערה ללאו יצאת ע"כ צריכין לומר דמקלקל פטור כמבואר בתוס' שבת (דף ק"ו) בד"ה מה לי לבשל פתילה כו' שהקשו וא"ת בשלמא לר' יהודה שפיר שמעינן דהבערה ללאו יצאת או לחלק מדלא כתב לא תעשה מלאכה בכל מושבותיכם וכתב הבערה ש"מ ללאו או לחלק יצאת אלא לר' שמעון דאיצטריך למכתב הבערה לחייב מקלקל בהבערה מנ"ל דיצאה ללאו או לחלק כו' וי"ל דנפקא לי' לחלק מהיכא דנפקא לי' לשמואל כו' עי"ש אלמא דא"נ דמקלקל בהבערה חייב אינו שייך לומר דהבערה ללאו יצאת כיון דהבערה אינו מיותר דהא איצטריך לגופי' להורות דחייב על הבערה אף דהוי מקלקל וא"כ לר' יוסי דס"ל בשבת (דף ע') דהבערה ללאו יצאת ע"כ ס"ל דמקלקל בהבערה פטור וא"כ א"ש די"ל דכוונת הגמרא כן הוא אי בהקטרה והא"ר יוסי הבערה ללאו יצאת וכיון דס"ל דללאו יצאת א"כ הא ס"ל דמקלקל בהבערה פטור א"כ תקשה אמאי מחייב על ההקטרה הא הוי מקלקל ובזה מיושב קושיית התוספות ביבמות שם דהקשו תימא דאטו מי לא מני לאוי גרידי והרי זר שאכל מליקה דליכא אלא לאו דנבלה אבל לפי מה שביארתי דקושיית הגמרא הוא משום דהוי מקלקל איש [והארכתי בזה בחידושי ואכ"מ] וא"כ כיון דבהקטרה איכא מבשל והנה הרמב"ם פוסק (בפ"א מה' יו"ט ה"ד) כל מלאכה שחייבין עליה בשבת אם עשה אותה ביו"ט שלא לצורך אכילה לוקה חוץ מן ההוצאה מרשות לרשות והבערה כו' אלמא דס"ל להרמב"ם דלא אמרינן מתוך שהותרה, לצורך הותרה נמי שלא לצורך רק בהוצאה והבערה אבל לא בשאר מלאכת אוכל נפש וא"כ כיון דבהקטרה איכא איסור מבשל הא בזה לא שייך לומר מתוך וא"כ במאי חלוק בהקטרה יו"ט משבת וע"כ צ"ל דעיקר החילוק הוא משום דשבת הוי איסור כרת ויו"ט אינה אלא בלאו א"כ מוכח דלא אמרינן מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת והשתא א"ש דלרבי לשיטתו דס"ל דבו ולא בחגיגה הוא דאתא א"כ הא מוכח דלא אמרינן מה לי איסור לאו מ"ל איסור כרת א"כ שפיר מצי יליף מובעלה דמקדש בביאה דל"ל דמובעלה הוי אמינא דבעינן מקדש והדר בעיל ז"א דא"כ תקשה נערה המאורסה דאמר רחמנא בסקילה היכי משכחת לה דל"ל בקידשה בשטר ז"א דהא לפי מה דס"ד דבעינן כסף וביאה א"כ הא מוכח מוכתב לה דאינה מתקדשת בשטר דל"ל דהאי וכתב לה קאי למעט דא"א אינה יוצאה בחליצה ז"א דזה בלא"ה ידעינן דלא מצינן למילף א"א מיבמה דמה ליבמה שכן היא רק בלאו תאמר בא"א שהיא בכרת לכך מצי רבי שפיר למילף מהקרא דובעלה דנקנית בביאה אבל ר' יוחנן רוצה למילף קדושי ביאה אליבא דכולי עלמא אף לרבנן דס"ל דבו בכשר, ולא בפסול הוא דאתא וא"כ הא לדידהו י"ל דאמרי מ"ל איסור לאו מ"ל איסור כרת וא"כ הא מובעלה מצינן למימר דבעינן מקדש והדר בעיל לכך יליף מבעולת בעל:
אמנם זהו רק א"נ כר' יוחנן אבל א"נ כרבי דלא אמרינן מה לי איסור לאו מ"ל איסור כרת א"כ אם ילפינן קדושי ביאה מבעולת בעל שוב מוכח דפקעו קדושי ראשון והנ"ל דתליא בהא דהנה הגמרא פריך (שם) ורבי האי בעולת בעל מאי עביד לי' מיבעי לי' בעל עושה אותה לבעולה שלא כדרכה ואין אחר עושה אותה בעולה שלא כדרכה ומי אית לי' לרבי האי סברא והתניא באו עליה עשרה אנשים ועדיין היא בתולה רבי אומר הראשון בסקילה וכולם בחנק אר"ז מודה רבי לענין קנס דכולהו משלמי והנה הך תירוץ הגמרא תליא בהא דגרסינן בכתובות (דף ל"ח) נערה שנתארסה ונתגרשה אין לה קנס דברי ריה"ג ר"ע אומר יש לה קנס כו' והשתא הא לא שייך תירוץ הגמרא רק א"נ כר"ע דנערה שנתארסה ונתגרשה יש לה קנס שפיר איצטריך הקרא דבעולת בעל להורות דבעל עושה אותה בעולה אף אם בא עליה שלא כדרכה ופטור מלשלם קנס אם בא עליה לאחר שגירשה אבל א"נ כריה"ג דארוסה שנתגרשה אין לה קנס א"כ הא לא איצטריך קרא כיון דכל עיקר הנ"מ הוא רק לענין קנס ולענין קנס הא בלא"ה אף א"נ דהבעל אינו עושה אותה בעולה שלא כדרכה ג"כ פטור מלשלם קנס כיון דנתארסה דהא אפי' נערה שנתארסה ולא נבעלה כלל דהוי עדיין בתולה ג"כ פטור מקנס דבעי' אשר לא אורשה וע"כ צ"ל לריה"ג דהקרא דבעולת בעל קאי להא דר' יוחנן להורות דאשה נקנית בביאה:
והנה הך פלוגתא דריה"ג ור"ע נ"ל דתליא בהא דבכתובות (דף ל"ח) הנ"ל קאמר הגמ' מ"ט דריה"ג א"ק אשר לא אורשה הא אורשה אין לה קנס ור"ע כו' אמר לך האי לא אורשה מיבעי לי' לכדתניא כו' א"כ מה ח"ל אשר לא אורשה מופנה להקיש ליה ולדון הימנו ג"ש נאמר כאן אשר לא אורשה ונאמר להלן אשר לא אורשה מה כאן נ' אף להלן נ' ומה להלן שקלים אף כאן שקלים וק"ל לר"ע דיליף מאשר לא אורשה לג"ש א"כ תקשי הא דגרסינן לעיל (ד' כ"ט) שיתא קראי כתיבי נערה נערה הנערה בתולה בתולות הבתולות תרי לגופייהו חד לכדאביי וחד לג"ש [למילף אונס ומפתה מהדדי מה כאן נ' אף להלן נ' ומה להלן שקלים אף כאן שקלים] אייתר להו תרי חד לאתויי ח"ל וחד לאתויי ח"כ והשתא כיון דלר"ע ילפינן מאשר לא אורשה לג"ש א"כ הא מיותר לדידי' חד קרא מהנך שיתא קראי כיון דלג"ש לא איצטריך: אך י"ל דהנה הגמרא שם (דף ל"ב) פריך אהא דתנן במתניתין דהבא על אחותו ועל אחות אביו כו' וקיי"ל דאין לוקה ומשלם ומשני ר"ל הא מני ר"מ היא דאמר לוקה ומשלם כו' נמצא מבואר דלר"ל דס"ל דחייבי מלקות שוגגין פטור מלשלם א"כ א"נ דאין לוקה ומשלם צריך להיות פטור מקנס בח"ל וח"כ משום דאין לוקה ומשלם והנה התוספות (שם) בד"ה אלמא הקשו וא"ת מאי פריך דילמא בעלמא ס"ל דמלקא לקי וממונא לא משלם והכא דוקא הוא דמשלם ממונא משום דגלי קרא כדאמרינן לעיל (דף כ"ט) נערה נערה הנערה כו' ונראה לר"י דפריך שפיר מדרבינן מחד קרא ח"ל ומחד ח"כ והשתא א"נ דבעלמא ס"ל דאינו לוקה ומשלם א"כ דילמא קאי חד קרא לחייבי עשה להורות דלא בעינן אשה הראויה לקיימה ואידך קרא לח"ל להורות דאע"ג דבעלמא לוקה ואינו משלם אעפ"כ הכא חייב קנס אבל ח"כ לא משום דבעינן אשה שיש בה הויה כו' עי"ש והשתא א"ש די"ל דר"ע ס"ל דחייבי מלקות שוגגין פטור מלשלם וא"כ שפיר איצטריך עוד קרא לאתויי ח"כ דמתרי קראי אינם יכולין לרבות רק חייבי עשה וח"ל דחד קרא קאי לחייבי עשה להורות דלא נימא דבעינן אשה הראויה לקיימה ואידך קרא לח"ל להורות דאע"ג דבעלמא אין לוקה ומשלם אעפ"כ הכא משלם קנס אבל ח"כ לא משום דבעינן יש בה הויה לכך איצטריך עוד קרא לאתויי א"כ [וזהו לדידן אם נסבור כר"ע ולר"ע עצמו יתבאר במ"א]:
אמנם זהו רק א"נ דאין לוקה ומשלם אבל א"נ כר"מ דלוקה ומשלם א"כ הא נסתרה הך תירוצא דח"ל ועשה מחד קרא נפקא וא"כ הא מיותר חד קרא וע"כ צ"ל דלא כר"ע דהך אשר לא אורשה לא קאי לג"ש רק דבא להורות דנערה שנתארסה ונתגרשה אין לה קנס כריה"ג נמצא מבואר דהך חקירה אם צרת ערוה מותר להתייבם או לא תליא בהא דא"נ דלוקה ומשלם ע"כ הא א"כ צ"ל כריה"ג דארוסה אין לה קנס א"כ הא א"א לאוקמי הקרא דבעולת בעל להורות דבעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה דהא בלא"ה פטור מקנס כמו שביארתי וע"כ צ"ל דהקרא קאי להא דר"י להורות דאשה נקנית בביאה וא"כ דל"ל קרא הא יכולין למילף מובעלה דל"ל דה"א עד דמקדש והדר בעיל דא"כ נערה המאורסה דבסקילה היכי משכחת וע"כ דמוכח מזה דבחציה שפחה וחצי' ב"ח פקעו קדושי ראשון וא"כ הא ליכא לתרץ דאיצטריך קרא דשומ"י אינה שותה בחציה שפחה וחציה ב"ח כיון דפקעו קדושי ראשון וא"כ הא ע"כ צ"ל כתי' הגמ' דמשכחת לה שבא עליה בזנות וא"כ הא מוכח דביאה שניה מותר ביבמה וא"כ הא שוב מוכח מהקרא דולקחה דצרת ערוה אסור אבל א"נ דאין לוקה ומשלם א"כ הא י"ל כר"ע א"כ הא לא מוכח כלל:
והשתא א"ש הא דקאמר ראב"ע אני אלך דלשיטת ראב"ע מוכח דלוקה ומשלם דגרסינן בברכות (דף ט') ואכלו את הבשר בלילה הזה ר' אליעזר בן עזרי' ומר נאמר כאן בלילה הזה ונאמר להלן ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה מה להלן חצות אף כאן עד חצות כו' ועי"ש דמוקי הגמ' לראב"ע פירש הקראי הכי בערב אתה זובח וכבוא השמש אתה אוכל ומועד צאתך ממצרים אתה שורף ופירש"י והא דקאמר מועד צאתך ממצרים אתה שורף כלומר בבוקר הוא נעשה נותר שהגיע זמן שריפה אלא לפי שאין שורפין קדשים ביו"ט ממתינין לו עד בוקר שני:
והנה לכאורה תמוה לראב"י למאי כתב קרא ומועד צאתך ממצרים אתה שורף כיון דאי אפשר לשורפו עד בוקר שני וכן הקשה הטו"א במגילה באבני מילואים ותי' עפ"י מה דמבואר בתוס' חולין (דף קמ"א) בד"ה לא צריכא דשיטת הריב"א דאף דאין עשה דוחה ל"ת ועשה אעפ"כ אם עבר וקיים העשה אינו לוקה משום דהל"ת נדחית מפני העשה רק דהעשה אינה נדחית מפני העשה משום דמאי אולמא הך עשה מהך עשה לכך אם עבר וקיים העשה אינו לוקה עי"ש וא"כ א"ש דנ"מ מהא דכתב רחמנא מועד צאתך ממצרים אתה שורף לומר שזמן שריפת נותר ומצותו הגיע בעלות השחר של ט"ו ואע"ג שאין רשאי לשורפו דאין מצות שריפת נותר דוחה י"ט כמבואר בשבת (דף כ"ד) אפ"ה אם עבר ושרפו ביו"ט אינו לוקה משום דהלאו דלא תעשה כל מלאכה כמאן דליתא דמי דעשה דשריפת נותר דוחה אותה עי"ש שהאריך בזה: ח אמנם לכאורה עדיין קשה דאיתא בשבת (דף כ"ד) מנה"מ דאין שורפין קדשים ביו"ט אמר חזקי' וכן תנא דבי חזקי' אמר קרא לא תותירו ממנו עד בוקר והנותר ממנו עד בוקר שאין ת"ל עד בוקר מה ת"ל עד בוקר בא הכתוב ליתן בוקר שני לשריפתו ולכאורה ק"ל לתנא דבי חזקי' ל"ל קרא דעד בוקר ע"ז להורות דאין שורפין קדשים ביו"ט הא בלא"ה ידעינן דלא דחי כדמשני רב אשי שם שבת שבתון עשה וה"ל יו"ט עשה ול"ת ואין עשה דשריפת נותר דוחה ל"ת ועשה וע"כ צריכין לשנויי דאיצטריך קרא לחייב מלקות אם עבר ושרף נותר ביו"ט דא"נ דלכך אסור לשרוף נותר ביו"ט משום דאין עשה דוחה ל"ת ועשה א"כ אם עבר ושרפו אינו לוקה כשיטת הריב"א הנ"ל דהל"ת דיו"ט נדחית מפני העשה דשריפת נותר רק דהעשה דיו"ט אינה נדחית מפני העשה אבל השתא דכתב רחמנא עד בוקר בא להורות שזמן שריפת נותר ומצותו הוא בבוקר שני וקודם לכן אינו חל עלה כלל המצוה דשריפה וא"כ אם עבר ושרפו לוקה והשתא תקשה לראב"ע למאי כתב רחמנא עד בוקר ליתן בוקר שני לשריפתו הא לענין לאסור שריפת נותר ביו"ט הא בלא"ה ידעינן דאסור לשרוף קדשים ביו"ט משום דאין עשה דוחה ל"ת ועשה ולחייב מלקות אם עבר ושרפו ל"ל דהא אדרבה מוכח מדכתב רחמנא מועד צאתך ממצרים לזמן שריפה דמצות שריפת נותר חל עלה מיד ביו"ט דאם עבר ושרפו אינו לוקה: והנ"ל ליישב דאיתא בתמורה (דף ה') לא תותירו ממנו עד בוקר והנותר ממנו עד בוקר בא הכתוב ליתן עשה אחר ל"ת לומר שאין לוקין עליו דברי ר' יהודה ר"י אומר לא מן השם הוא זה אלא משום דהוי לאו שאין בו מעשה וכל לאו שאב"מ אין לוקין עליו ופריך הגמ' ור' יעקב האי והנותר מאי עביד לי' ופי' התוס' אע"ג דצריך הפסוק לאשמעינן דין נותר דהוי בשריפה מ"מ פריך למה כתבי' הכא אצל הלאו ומשני דאיצטריך להא דאין שורפין קדשים ביו"ט דבא הכתוב ליתן בוקר שני לשריפתו לכך כתבי' רחמנא אצל הלאו דלא תותירו ממנו עד בוקר בכדי דנדרוש הך עד בוקר בתרא לבוקר שני ואין להקשות לר' יהודה דאיצטריך הך קרא דהנותר ממנו לנתק לעשה א"כ מנ"ל הך דרשה דאין שורפין קדשים ביו"ט ז"א דאע"ג דצריך לנתקו מ"מ הך עד בוקר בתרא מיותר דאי הוה כתיב והנותר ממנו באש תשרפו ג"כ הוי הלאו ניתק לעשה רק דהגמ' מתרץ דלר' יעקב ניחא הא דכתביה התורה הכא כי היכי דנדרוש הך עד בוקר להך דרשה דבוקר שני ולר' יהודה אע"ג דג"כ איצטריך להך דרשה דליתן לו בוקר שני מ"מ שפיר הוה ממילא ניתק לעשה ואין לוקין עליו:
ובזה ניחא לי הא דבמכות (דף ד') פריך הגמ' אליבא דר' יהודה דמנ"ל דלוקין על לאו שאב"מ ואמאי לא משני דר' יהודה יליף מזה גופא כיון דאיצטריך קרא לכתוב הך והנותר אצל הלאו לנתק לעשה מכלל דבלא"ה היו לוקין על הלאו דנותר אלמא דלאו שאב"מ לוקין עליו אבל לדברינו ניחא דהא גם בלא"ה איצטריך לכתוב אצל הלאו בכדי דנילף מזה ליתן בוקר שני לשריפתו ורק דממילא הוי ניתק לעשה ומש"ה פריך הגמ' שפיר דאין להוכיח מזה דלוקין על לאו שאין בו מלקות כיון דבלא"ה איצטריך וזה פשוט והשתא מיושב קושייתי הנ"ל די"ל דראב"ע סובר דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו ויליף מזה גופא מדאיצטריך רחמנא למיכתב הכא העשה אצל הלאו לנתק לעשה מכלל דבלא"ה לוקין עליו דלראב"ע שפיר מצינן למילף מזה כיון דלדידי' לא איצטריך לכתוב אצל הלאו כי היכי דנילף מזה ליתן בוקר שני לשריפתו שזה בלאו קרא ידעינן דאסור לשרוף נותר ביו"ט דהא אין עשה דוחה ל"ת ועשה ולענין מלקות הא ליכא נ"מ לדידיה כמו שביארתי וע"כ דאתא לנתק לעשה א"כ מוכח דלאו שאב"מ לוקין עליו ולפ"ז שפיר איצטריך הך עד בוקר שני דאי לא הוה כתיב רק והנותר ממנו באש תשרפו לא הוה מצינן למילף מזה מדכתביה רחמנא אצל הלאו לנתק לעשה דלוקין על לאו שאב"מ דהא מוכרח לכותבו כאן אצל הלאו דהא עלי' הוא נסמך ונמשך דבפסוק דוהנותר לא נזכר באיזה זמן יהי' נעשה נותר ונשרף וקאי על הך עד בוקר שבלאו דלפניו ומוכרח לכותבו אצל הלאו אבל השתא דכתב רחמנא והנותר ממנו עד בוקר באש תשרפו דהוי פסוק שלם ומבואר בו בעצמו הכונה והזמן והיה יכול למיכתב במקום אחר שפיר יכולין למילף מדאסמיך רחמנא העשה אצל הלאו לנתק לעשה ש"מ דלאו שאב"מ לוקין עליו:
ט אמנם לכאורה עדיין תקשה דגרסינן בסנהדרין (דף י') רמז לעדים זוממין שלוקין מנין דכתיב והצדיקו את הצדיק כו' אלא עדים שהרשיעו את הצדיק ואתו עדים אחריני והצדיקו את הצדיק דמעיקרא כו' והיה אם בן הכות ותיפוק לי' מלא תענה משום דהוי לאו שאין בו מעשה וכל לאו שאב"מ אין לוקין עליו וכתבו התוס' שם בד"ה וכל אפילו לר' יהודה דאית לי' לאו שאב"מ לוקין עליו אתי האי שנויא דהא מעדים זוממין יליף לה לר' יהודה במכות (דף ד') ואי לאו והיה אם בן הכות הרשע דגלי לן בעדים זוממין ה"א דבכל דוכתא לאו שאב"מ אין לוקין עליו והשתא תקשה לפי מה שביארתי דלראב"ע ילפינן מהקרא והנותר ממנו עד בוקר גופא דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו וא"כ הדרי קושיית הגמ' לדוכתא לראב"ע דס"ל דלאו שאב"מ לוקין עליו ותיפוק לי' מלא תענה כיון דלדידי' אף אי לא גלי לן קרא בעדים זוממין דלוקין הוה ידעינן ג"כ דלאו שאב"מ לוקין עליו: אמנם יש ליישב די"ל דהקרא דוהי' אם בן הכות הרשע אתא להורות דבכל מקום היכא שהעדים הצדיקו את הרשע לוקין אף אם משלמין ממון כגון היכא שהעידו שחייב לחבירו מאתיים זוז ונמצאו זוממין דצריכין לשלם ממון אעפ"כ לוקין דלא נימא כרבנן דס"ל במכות (דף ג') דכיון דעדים חייבים לשלם ממון מכאשר זמם אינו לוקה ומשלם ופטור ממלקות לכך איצטריך קרא להורות דבכל מקום שהצדיקו את הרשע חייבים מלקות והא דלא משני הגמ' בכה"ג הוא משום דהגמ' רוצה ליישב אף אליבא דרבנן דס"ל דבכה"ג אינו לוקה לכך הוצרך הגמ' לשנויי משום דהוי לאו שאב"מ אבל לראב"ע בלא"ה ניחא [והא דפי' התוס' היינו לר' יהודה דסובר דאין לוקה ומשלם לכך הוצרכו לשנויי כתירוצם אבל לראב"ע בלא"ה ניחא]. והנה במכות (דף ג') קאמר הגמ' בשלמא לרבנן כדי רשעתו כתיב משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות אלא ר"מ מ"ט אמר עולא גמר ממוציא שם רע מה מוציא שם רע לוקה ומשלם אף כל לוקה ומשלם מה למוציא שם רע שכן קנס סבר לה כר"ט דאמר עדים זוממין קנסא וא"כ א"נ דעדים זוממין קנסא הא עדיין קשה דלמאי איצטריך הקרא דוהיה אם בן להורות דעדים זוממין לוקין ומשלמין הא יכולין למילף ממוציא שם רע וע"כ דמוכח דראב"ע סובר דעדים זוממין ממונא א"כ ליכא למילף ממוציא שם רע דמה למוציא שם דע שכ קנס לכך איצטריך קרא וא"כ כיון דלראב"ע מוכח דס"ל דעדים זוממים ממונא ולוקין ומשלמין א"כ הא שוב יכולין למילף בכל ממון ומלקות דלוקין ומשלמין מעדים זוממין כיון דעדים זוממין ממונא ועי' בתוס' כתובות (דף ל"ב) בד"ה דאין:
והשתא א"ש הא דקאמר ראב"ע אני אלך דלראב"ע לשיטתו דס"ל דפסח אינו נאכל אלא עד חצות מוכח לדידי' דלוקין ומשלמין וא"כ הא שוב מוכח כריה"ג דארוסה אין לה קנס וע"כ צ"ל כר' יוחנן דילפינן ביאה מבעולת בעל א"כ הא מוכח דבחצי' שפחה וחצי' ב"ח פקעו קדושי ראשון וא"כ הא ע"כ צ"ל כתי' הגמ' דמשכחת לה שבא עליה בזנות וא"כ הא מוכח דביאה שניה מותר ביבמה וא"כ הא שוב מוכח מהקרא דולקחה דצרת ערוה אסור: