פורת יוסף (שלופר)· רבי יוסף שלופר
מערכה ה
א ועתה נבוא לבאר הך מימרא שלישית דר"ל דפסק רבא כוותי' דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי דתליא בהדדי והוא דהנה לכאורה יש להוכיח כר"ל דקנין פירות לאו כקנין, הגוף דהנה התוס' בב"ק (דף י') בד"ה שהשור הקשו וא"ת ל"ל קרא דשור ולא אדם הא בלא"ה ידעינן מדכתיב והמת יהיה לו מי שהמת שלו כדפטרינן שור פסולי המוקדשין דמת אסור בהנאה כדילפינן ג"ש שם שם מעגלה ערופה בפרק אין מעמידין (דף כ"ט) ותירץ התו' הוא דחוק כמבואר למעיין:
והנ"ל ליישב קושיית התוס' דגרסינן לקמן (דף נ"ג) ומאי חזית דוהמת יהיה לו דשור מפקת ליה לבעלים מטפלין בנבילה והמת יהיה לו דבור מפקת ליה למי שהמת שלו איפוך אנא מסתברא פטור גבי בור הואיל ופטר בו את הכלים וא"כ מיושב קושיית התוס' דשפיר איצטריך קרא דשור למעט אדם דאי הוי כתיב חמור לחוד למעט כלים ה"א דהאי חמור קאי למעט אדם אבל כלים חייבים ואין לומר דל"ל קרא למעט אדם ת"ל מוהמת יהי' לו ז"א דהא אי לא הוה כתיב חמור למעט אדם ה"א דאיפוך אנא דהמת יהיה לו דבור קאי לבעלים מטפלין בנבילה אבל לא בעינן בבור שהמת יהיה לו והמת יהי' לו דשור קאי למי שהמת שלו דלא שייך תי' הגמרא פטור גבי בור הואיל ופטר בו את הכלים דהא השתא אי לא הוה כתיב קרא כלל לפטור בבור ה"א דהכל חייב בבור הן כלים והן אדם וה"א דאיפוך אנא לכך כתוב קרא דחמור למעט אדם והשתא שוב לא אמרינן איפוך אנא משום דמסתברא דפטור גבי בור הואיל ופטר בו את האדם ועדיין לא ידעינן למעט כלים לכך כתיב שור למעוטי אדם וע"כ דחמור למעט כלים [וכן תירץ הש"מ] אך ז"א דהיכי מצינו למימר איפוך אנא דא"כ רעהו דכתב רחמנא, בשור לאפוקי הקדש ל"ל ת"ל מוהמת יהיה לו וא"ל דאיצטריך להקדש שנגח הדיוט דזה משור איש נפקא כמו שהקשו התוס' שם:
ב והנ"ל ליישב קושיית התוס' דשפיר איצטריך קרא דרעהו משום דמשכחת לה גוונא שנגח שור של הקדש ואעפ"כ יהא המת שלו והוא דגרסינן בנדרים (דף כ"ט) הרי נטיעות אלו קרבן עד שיקצצו אין להם פדיון ופריך הגמרא ולעולם אמר ב"פ פדאן חוזרות וקדושות עד שיקצצו נקצצו פודן פעם אחת ודיו ועולא אמר כיון שנקצצו שוב אין פודן א"ל ר"ה קדושה שבהן להיכן הלכה ומה אילו אמר לאשה היום את אשתי ולמחר אי את אשתי מי נפקא בלא גט א"ל רבא מי קמדמית קדושת דמים לקדושת הגוף קדושת דמים פקעה בכדי קדושת הגוף לא פקעה בכדי אלמא דס"ל לרבא דקדושת דמים פקעה בכדי ואם אמר שור בעל מום זה יהיה הקדש לבד"ה שלשים יום הרי כל השלשים יום הוא קדוש ולאחר שלשים יום יוצא לחולין מאליו:
והנה הר"ן שם כתב אהא דס"ל לבר פדא נקצצו פודן פעם אחת ודיו וז"ל ואפ"ה דווקא בהקדש הוא דאמר הכי משום דקדושה לא פקעה בכדי אבל בדיני ממונות כיון דבודאי זכייה דממונא פקע בכדי וכדאמרינן נכסי לך ואחריך לפלוני אין לשני אלא מה ששייר ראשון וממה ששייר ראשון מיהא אית ליה דפקעה זכותיה דראשון בכדי ה"נ כי אמר שדי נתונה לך עד שאעלה לירושלים מכי עלה לירושלים פקע זכותיה עכ"ל והיינו אפי' לב"פ דס"ל דקדושה לא פקע בכדי אבל דיני ממונות פקע בכדי וא"כ לפ"ז ה"ה אם נימא דקדושת דמים פקע בכדי דשוה לדיני ממונות א"כ כשכלה ההקדש שוב שייך הדבר לבעליו שהקדישו וראיתי באבני מלואים (סי' כ"ח ס"ק נ"ג) שתמה על הא שהביא הר"ן בחידושיו לגיטין (דף פ"ג) בהא דבעי היום אי את אשתי ולמחר את אשתי בתר דבעי הדר פשטי' כיון דפסקה פסקה והביא הר"ן שיטת הרא"ה דמהא שמעינן שהנותן קרקע לחבירו גוף ופירות על יום אחד שזכה המקבל בקרקע לעולם דהא אסיקנא כיון דפסקה פסקה עכ"ל ותמה ע"ז הא"מ דא"כ הא דפליגי עולא ובר פדא אי קדושה פקע בכדי הא אף א"נ דקדושה פקע בכדי אעפ"כ כיון שזכה בו הקדש ליום אחד שוב שייך להקדש לעולם כמו בדיני ממונות אם נתן לחבירו קרקע על יום אחד שזוכה בו המקבל לעולם והנ"ל ליישב דהנה הרמב"ם (בפ"ב מה' גניבה ה"ו) פסק דגנב והקדיש אינו משלם תשלומי, ד' וה' ומשמע אפי' בקדשי בדק הבית והשיג עליו הראב"ד מב"ק (דף ע"ו) דפריך הגמ' על הא דתנן גנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר אינו משלם תשלומי ד' וה' אמרי בשלמא אטביחה לא מחייב דכי קא טבח דהקדש קא טבח אלא אהקדש לחייב מה לי מכרו להדיוט ומה לי מכרו לשמים ומשני מכרו להדיוט מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דשמעון מכרו לשמים מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן א"כ הא זהו אינו שייך רק בקדשי מזבח דשם בעלים עליהם אבל לא בקדשי בדק הבית וכן מבואר בתוס' שם. ולי נראה ליישב שיטת הרמב"ם דבקדשי בדק הבית מעיקרא לא קשה מידי לפי מה דמבואר בירושלמי (פ"ק דמעשרות הלכה א') מה בין הפקר ומה בין הקדש הפקר יצא ידי בעלים הקדש כו' אמר ר' אבין אף ידי בעלים לא יצא מאחר שאומר לו פדה את ראשון עי"ש וא"כ בקדשי בד"ה כיון דיש עדיין יד הבעלים בו דהם קודמין לכל אדם דאמרי' ליה פדה את ראשון פשיטא דאינו חשוב מוכר להקדש דלא יצא מיד הבעלים ולא הוה מכרו כולו וכל עיקר קושיית הגמ' הוא רק על קדשי מזבח דאין לו פדיון א"כ מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים והוצרך לומר כיון דעדיין שמא דראובן עליה ועי' בתוס' מנחות (דף ע"א) ד"ה ומתירין:
ומעתה לפ"ז ניחא שיטת הרא"ה דהא דס"ל להרא"ה דאם נתן לחבירו קרקע על יום אחד שזכה בו המקבל לעולם הוא רק בדיני ממונות דכיון שנתן לחבירו הקרקע יצאה מרשות הנותן לגמרי לכך אף שלא נתן לו רק על יום אחד אעפ"כ כיון דעל זה הזמן יצאה מרשותו שוב פסק ממנה כח הבעלים וזוכה בה המקבל כזוכה מן ההפקר אבל בהקדש כיון דאף בשעת ההקדש לא יצאה מרשות הבעלים לגמרי כמו שהבאתי שיטת הרמב"ם ולא פסקה ממנה כח המקדיש לכך כשכלה הזמן שהקדישה לא מצי הקדש לזכות בה עוד וחוזרת לבעליה כנ"ל ליישב דבריו [אך לפי מה שאבאר לקמן בלא"ה נסתרה דבריו דכיון שלא נתן רק על יום אחד ולא הוי רק מחוסר זמן לא יצאה מרשות הנותן כלל]:
ומעתה לפי"ז נחקור האיך הדין אם אמר על שור בעל מום שיהיה הקדש לבדק הבית שלשים יום ובא אחר והזיקו בתוך השלשים יום אם מחויב המזיק לשלם להבעלים שהקדישו עבור השור או לא אי נימא כיון דכעת אין לו להבעלים בהשור שום זכות ממון משום דהא השור אסור בהנאה מחמת ההקדש ואינו שלו כלל דהא הוא שייך להקדש אף דהפסיד להבעלים במה שהזיקו דאם היה השור קיים היה בא לידי ממון דהא לאחר ל' יום הא פקע ממנו ההקדש ונעשה חולין והדר השור להבעלים אעפ"כ כיון דהשתא אין בו דין ממון דהא הוי איסורי הנאה פטור מלשלם עבור השור דבתר השתא אזלינן או דילמא אף דהשתא אסור השור בהנאה ואין בו כעת דין ממון אעפ"כ כיון דאם היה השור קיים הי' בא לידי ממון דהא לאחר ל' יום יהי' פקע ממנו ההקדש מיקרי ממון גמור אצל הבעלים וחייב לשלם:
ג והנ"ל ברור דמחוייב לשלם כיון דאנן קיי"ל דמחוסר זמן לאו כמחוסר מעשה דמי כדאמרי' בפסחים (דף צ') ולרב מ"ש טבול יום דחזי לאורתא טמא שרץ נמי חזי לאורתא מחוסר טבילה טבו"י נמי מחוסר הערב שמש שימשא ממילא ערבי וכן פסק הר"ן בתשובה (סי' צ') דהא דאין מתירין הנדר עד שיחול הוא רק בנדר על תנאי דכל זמן שלא נתקיים התנאי מיקרי לא חל הנדר אבל נודר על אחר זמן מתירין קודם שיחול משום דזמן ממילא קא אתי מיקרי שפיר חל מהשתא וכן, מבואר במ"ל ברמב"ם (פ"ד מהל' אישות ה"ז) שהמציא בקטן שקידש שיחול הקדושין לאחר שיגדיל די"ל דמהני דלא דמי להא דאמרינן בקדושין (דף ס"ב) האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאשתחרר דלא מהני שא"ה משום שהוא מחוסר מעשה השחרור ומש"ה לא מהני אבל הכא דאינו מחוסר מעשה כי אם זמן וזמן ממילא קא אתי י"ל דלא הוי דשלב"ל עיי"ש שהוכיח שכן הוא שיטת רש"י ועי' במ"ל (פ"י מהל' גירושין) שהמציא עוד דאם קידש אשה שיחול הקדושין לאחר ל' שיכול לגרשנה קודם שיבא הזמן דל"ד להא דאמרינן ביבמות (דף נ"ב) אמר ללבלר כתוב גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה ה"ז גט מפני שבידו לגרשה ולאשה בעלמא אינו גט מפני שאין בידו לגרשה שא"ה דהוי מחוסר מעשה הקדושין ומש"ה האומר כתוב גט לכשאכנסנה אגרשנה לא מהני משום דמחוסר מעשה אבל הכא דאינו מחוסר מעשה אלא זמן וזמן ממילא קא אתי י"ל דמהני הגירושין אף קודם שיחול הקדושין:
והנה המ"ל נסתפק שם עוד אם קידש א' לאשה על תנאי אי יכול לגרשה קודם שנתקיים התנאי משום דבשעת הכתיבה היה הקדושין מחוסר מעשה ע"ש שהאריך בזה ולי נראה להביא ראיה ברורה דיכול לגרשנה קודם קיום התנאי מהא דאיתא בגיטין (דף מ"א) עבד שעשאו רבו אפותיקי לאחרים ושחררו מי שחררו א"ר רבו ראשון שורת הדין אין העבד חייב כלום לרבו שני כדרבא דאמר רבא הקדש חמץ ושחרור מפקיע מידי שעבוד כו' ועולא אמר מי שחררו רבו שני שורת הדין אין העבד חייב כלום במצות והקשו התוס' בד"ה הקדש וא"ת לאביי דס"ל בפסחים (דף ל"א) דלמפרע הוא גובה היכי משני למתני' דהכא דכרב לא מצי לשנויי דהא אביי ל"ל דמפקיע מידי שעבוד כיון דסובר דלמפרע הוא גובה וכעולא נמי לא מצי לשנויי דקאמר שורת הדין אין העבד חייב במצות ולאביי דאמר למפרע גובה הא אמרינן דשפיר אקדיש ושפיר זבין וי"ל דאביי מפרש כעולא וכגון דרוצה הלוה לסלקו בזוזי:
והשתא א"נ דבגט אשה אינו יכול לגרשה קודם קיום התנאי א"כ הוא הדין דבשחרורי עבדים בכהאי גוונא ג"כ אינו יכול לשחררו קודם קיום התנאי כמבואר בתוס' יבמות (דף נ"ב) בד"ה ולאשה בעלמא אינו גט ונראה לר"י דהיינו דווקא למ"ד אין אדם מקנה דבר שלב"ל אבל למ"ד אדם מקנה הוי גט דבידו לגרשה כמו בשחרור דמהני בלוקח עבד ע"מ לשחררו וכתב לו לכשאקחך הרי עצמך קנויה לך מעכשיו כדאיתא ביבמות (דף צ"ג) ובקידושין (דף כ"ג) וגט שחרור וגט אשה שוין לכל דבר דהא ילפינן לה לה מאשה אלמא דס"ל להתוס' דגט אשה ושחרורי עבדים שוים להדדי דמה דלא מהני בגט אשה ה"ה דל"מ בשטר שיחרור וא"כ ל"ל להתוס' לתרץ דמיירי שרוצה הלוה לסלקו בזוזי הא אף אם גבאו רבו שני ג"כ אינו מועיל השחרור מה ששחררו קודם שגבאו משום דהא בעת השיחרור עדיין לא היה בידו לשחררו משום דלא הוי קניית העבד מבורר דהא יכול הבע"ח שלו לסלקו בזוזי כדמוכח מתירוצם דתי' דמיירי בכגון שרוצה הלוה לסלקו בזוזי אלמא דלא אמרינן למפרע הוא גובה רק אם גבאו לבסוף אז איגלאי מילתא דהוי שלו מעת ההלואה אבל אם סילקו בזוזי אז איגלאי מילתא למפרע דלא היה שלו מעולם ואינו מועיל השחרור שלו וכן מבואר להדיא בתוס' ב"ק (דף ל"ג) בד"ה א"ב עיי"ש וא"כ הא אף אם גבאו לבסוף ג"כ לא מהני השחרור משום דהוי כמו שיחררו קודם קיום התנאי ול"ל לתרץ דמיירי בשלא גבאו ורוצה לסלקו בזוזי אע"כ דמוכח מזה דאם הי' גבאו לבסוף כיון דנתקיים התנאי ואיגלאי מילתא למפרע שהי' שלו' מועיל השחרור שלו א"כ ה"ה בגט אשה אם נתקיים התנאי דאיגלאי מילתא למפרע שהיתה מקודשת מועיל הגירושין שלו]:
וא"כ לפ"ז נ"ל ברור דבנידון דידן בודאי חייב המזיק לשלם להבעלים עבור השור משום דכיון דלאחר שלשים יום יהי' פקע ממנו ההקדש והדרי להבעלים א"כ שוב הוי ממון גמור מהשתא אצל הבעלים כיון דלא הוי אלא מחוסר זמן וזמן ממילא קא אתי מיחשב כמו שחל הדבר מהשתא:
ד ויש לי להביא קצת ראיה לזה מהא דאיתא בב"ק (דף נ"ט) אכלה חזיז ריה"ג אומר נידון במשוייר שבו וחכ"א רואין אותן כמה היתה יפה וכמה היא יפה אכלה סמדר ר' יהושע אומר רואין אותן כאילו הן ענבים עומדות ליבצר וחכ"א רואין אותן כמה היתה יפה וכמה היא יפה כו' עי"ש אלמא דר"י סובר דאף שלעת עתה לא אכלה רק סמדר והענבים עדיין לא באו לעולם אעפ"כ כיון דמזה הי' נתהוה ענבים מיחשב כמו שהזיקו ענבים וצריך לשלם בעד ענבים גמורים ואף החכמים לא פליגי עלי' רק בזה כיון דלע"ע הוא סמדר דהענבים עדיין לא באו לעולם ולא גדלו אף דמהסמדר יתהוה ענבים אעפ"כ כיון דהדבר אינו בעולם ומחוסר ענין הגידול [וגם הא יכול להיות שיתקלקל הסמדר] ולכך ס"ל דאינו משלם רק בעד סמדר דדוחק לעשות פלוגתא רחוקה בין ר' יהושע והחכמים דלר' יהושע אף בדבר שמחוסר גידול ס"ל דחשבינן כאלו נתגדל וצריך לשלם לו ענבים גמורים והחכמים יסברו דאף בדבר שישנו בעולם אזלינן בתר השתא עדיפא לן לאוקמי דלא פליגי רק בדבר שלא בא לעולם עדיין אבל בדבר שישנו בעולם רק שהוא מחוסר זמן בזה כ"ע מודים דמיחשב כמו שחל הדבר מהשתא ועיין בשיטה מקובצת בתי' הראשון שס"ל דלר' יהושע הוא דינא ולא קנסא:
א"כ הא בנידון דידן דהשור ישנו בעולם ולא הוי אלא מחוסר זמן שממילא קא אתי ויגיע הזמן שיהיה פקע ההקדש דבזה כ"ע מודים דמיחשב כמו שחל הדבר מהשתא וצריך לשלם לו בעד שור מעליא וכן משמע מדברי המאירי מובא בש"מ בב"ק (דף מ"ז) אהא דקאמר רבא אין שמין לפרה בפ"ע ולולד בפ"ע אלא שמין לולד ע"ג פרה שאם אי אתה אומר כן נמצא אתה מכחיש את הניזק וז"ל הרב המאירי אין שמין את הפרה לבד והולד לבד אלא שמין למה היתה שוה הפרה כשהיתה מעוברת מנה כו' ואלו היינו שמין הולד כאילו נולד והיה לפנינו חי כמו שהוא עכשיו לפנינו מת היה שוה יותר והיתה פסידא לזה למזיק ואע"פ שאלו היה הדין כן אין לנו ולפסידתו כלום מ"מ הרי הוא אומר פרה מעוברת הזקתי ופרה מעוברת אתם שמין לי ולכך שמין לולד ע"ג פרה שאין אדם נותן בולדות שעדיין לא יצאו לאויר העולם כאילו יצאו עכ"ל:
הרי חזינן דהמאירי מס' דרבא קמ"ל דלא נימא דאם הזיק פרה מעוברת אף דעתה לא הוי רק עובר אעפ"כ דאם לא הזיקה היה נגמר העובר והיה נולד ולד גמור וה"א דמיחשב כמו שהזיקו ולד גמור וצריך לשלם לו בעד ולד מעליא קמ"ל כיון דעדיין לא יצא הולד לאויר העולם אין אנו דנין בדבר שלא יצא לאויר העולם עדיין כאילו יצא א"כ הא זהו רק אם הדבר לא בא לעולם עדיין ומחוסר הגידול אבל בדבר שישנו בעולם רק דהוי מחוסר זמן בזה בוודאי חשבינן כאילו ההזיק נעשה מיד וצריך לשלם לו בעד שור מעליא ואף דאנן קיי"ל דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי כמו שפסק הרא"ש בב"ק (דף צ"ט) גבי גזל חמץ לפני הפסח ובא אחר ושרפו לאחר הפסח דפטור מתשלומין משום דלא הוי אלא גורם לממון ועי' בש"ך בח"מ (סי' שפ"ו וסי' ק"י ס"א) וא"כ ה"נ נימא אף דלאחר שלשים יום יהיה פקע ממנו ההקדש אעפ"כ כיון דהשתא אסור בהנאה לא הוי אלא גורם לממון דלאו כממון דמי ז"א דל"ד זה לזה דשאני התם דהחפץ בעצם אין בו שום שיווי ממון כלל דהא החמץ אסור בהנאה לעולם רק דנימא דכיון דלהגזלן היה נצרך החמץ לפטור א"ע בהחמץ מהנגזל דהיה אומר לו הרי שלך לפניך ועכשיו ששרפו צריך לשלם לו ממון מעליא יהיה מיקרי מצד זה ממון לזה אמרינן כיון דבהחפץ בעצם אין בו דין ממון אינו מיקרי ממון מצד מה שנצרך החפץ להגזלן דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי אבל בנידון דידן כיון דבהחפץ גופא יש בו שיווי ממון דהא אם היה השור קיים היה מותר לאחר ל' יום ולא הוי כעת רק מחוסר זמן שממילא קא אתי ויגיע הזמן שיהיה מותר בהנאה בזה בוודאי חשבינן כאילו ההיזק נעשה מיד וצריך לשלם לו בעד שור מעליא כמו שביארתי:
ה אלא שעומד לנגדי גמ' ערוכה בפסחים (דף כ"ט) דקאמר הגמ' והדר ביה ראב"י דתניא האוכל חמץ של הקדש במועד מעל וי"א לא מעל מאן י"א כו' ר"א בר רבא תני לה להא שמעתתא משמיה דר"י בהא לישנא דכ"ע אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים והכא בדבר הגורם לממון כממון דמי קמיפלגי מ"ד מעל קסבר דבר הגורם לממון כממון דמי ומ"ד לא מעל קסבר דבר הגורם לממון לאו כממון דמי אלמא אף דחמץ של הקדש מותר להשהותו לכתחילה כדקיי"ל שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה ובוודאי יגיע הזמן דלאחר הפסח שיהיה מותר בהנאה ולא הוי רק מחוסר זמן ואעפ"כ חשבינן ליה לגורם ממון דלמ"ד דלאו כממון דמי פטור על הזיקו והדבר תמוה לענ"ד עד שבעיוני בזה מצאתי בע"ה בפני יהושע בפסחים (דף כ"ט) שתמה כן דמאי מדמי הגמ' זה לגורם לממון עי"ש שכתב וחזרתי על כל צדדים ולא נתיישב דעתי אם לא שנאמר דלהאי טעמא אין ה"נ שמחוייב לשלם הקרן להקדש כיון דלגבי הקדש ממון גמור הוא אלא הא דקתני י"א לא מעל היינו לענין דפטור מחומש ואשם כיון דלגבי זה שמעל בשוגג לא מיקרי ממון דהא באיסורא לא ניחא ליה דליקני אלא דע"כ אוקמא רחמנא ברשותו לענין מעילה היינו דווקא היכי דמיקרי ממון לגביה דהא משמעל נפק לחולין וע"ש כך נקרא מעילה דאין מעילה אלא לשון שינוי שנשתנה מרשות הקדש לרשות המועל משא"כ הכא בחמץ שאם נאמר דברשותו קאי כ"ש דהיה צריך ביעור וחייב לשורפו א"כ אין לחייב בקרן וחומש עכ"ד עי"ש [ובחידושי הארכתי בזה ליישב באופנים שונים ואכ"מ]:
נמצא מתבאר מדברי הפ"י דס"ל ג"כ כדברינו דזה מיקרי ממון גמור מה שלאחר הזמן תהיה מותר בהנאה ואין לומר דלא דמי נידון דידן לההיא דהתם דהא שהוכחנו דהיכא דהוי ממון לאחר זמן אף דכעת אין בו דין ממון מיקרי ממון מהשתא הוא רק דהיכא דכעת הוי ג"כ שלו רק דהשתא אין בו דין ממון בזה אמרי' כיון דלא הוי אלא מחוסר זמן מיקרי ממון מהשתא אבל בנידון דידן כיון דבתוך השלשים יום לא הוי השור של הבעלים כלל רק של הקדש כמבואר בתוס' ב"ק (דף ע') בד"ה תורא דראובן והקשו התוס' והא דאמר לקמן גנב והקדיש חייב ד' וה' דהוה כמוכרו להדיוט היינו בקדשי בדק הבית דלא מיקרי על שם בעלים וא"כ כיון דהקדש בדק הבית הוי כמכירה ויצאה מרשות הבעלים לגמרי איך שייך לומר דמצד מה שיהיה אחר שלשים יום שלו יהיה מחוייב בתשלומין כיון דהשתא בעת שהזיק לאו ממון של הבעלים הוא כלל רק ממון הקדש:
זה אינו אף דבאמת אינו מיקרי כעת ממון של הבעלים מצד מה שתהיה לאחר שלשים שלו כיון דהשתא לאו שלו הוא אף על פי כן הא מבואר בתוס' בבא קמא (דף ס"ט) ד"ה כל שלקטו דאם גזל אחד ונתייאשו הבעלים ובא אחר וגזלו מן הגזלן אף דלא היה מחוייב לשלם להבעלים הראשונים עבור הגזילה כיון דגזלו לאחר יאוש אעפ"כ מחוייב היה הגזלן השני לשלם להגזלן הראשון משום דהוי צריכה להגזלן לפטור א"ע בזה מהנגזל אלמא אף דהחפץ לאו של הגזלן הוא דהא מחוייב להשיב להבעלים ואנן קיי"ל דבר הגורם לממון לאו כממון דמי אעפ"כ כיון דלהגזלן איכא פסידא בזה שגזלו ממון דצריך לשלם בעד זה להבעלים חייב לשלם להגזלן כן ה"נ אף דהחפץ לאו של הבעלים הוא כעת אעפ"כ הא לא בעינן במזיק שיהיה החפץ שלו רק דאם בא פסידא מהזיקו להבעלים חייב לשלם וא"כ כיון דבזה שהזיק את השור הוא פסידא לבעלים כיון דלאחר ל' יום יהיה פקע ממנו ההקדש ויהיה שלו דלא הוי רק מחוסר זמן אף דהשתא אינו שלו אף על פי כן הא איבד ממון גמור וחייב לשלם וזה פשוט:
ו והשתא לפ"ז הא מיושב קושיית התוס' הנ"ל דשפיר איצטריך קרא דרעהו לפטור שור של הקדש ולא פטרינן משום והמת יהי' לו דנ"מ לכה"ג אם הקדיש שור בע"מ לבד"ה לשלשים יום ונגחו השור בתוך השלשים יום דאי הוה פטרינן לשור של הקדש משום והמת יהי' לו ה"א דבכה"ג מחוייב לשלם להבעלים עבור השור כיון דלא הוה אלא מחוסר זמן כמו שביארתי ושפיר קרינן בי' והמת יהיה לו משום דהא כשיכלה השלשים יום פקע ממנו ההקדש ושייך הנבלה להבעלים אבל השתא דכתיב שור רעהו ולא שור של הקדש א"כ כיון דבעת הנגיחה הוי השור של הקדש אף דמחמת הנגיחה הי' הזיק להבעלים אעפ"כ כיון דבעת הנגיחה הי' השור של הקדש פטרי רחמנא מצד שור רעהו ולא שור הקדש:
אמנם הך תירוצא הוא רק א"נ כר' יוחנן דקנין פירות כקנין הגוף דמי אבל א"נ כר"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי א"כ נסתרה הך תירוצא דאף השתא דכתיב רעהו אין אנו יכולין למעט שור של הקדש בכה"ג משום דבזה הא שפיר שור רעהו קרינן בי' כיון דאינו קנוי להקדש רק לשלשים יום ואח"כ חוזר לבעלים א"כ הא לא הוי אצל הקדש אלא קנין פירות כמבואר בר"ן בנדרים (דף כ"ט) אהא דקאמר אביי וקדושת הגוף לא פקעה בכדי והתניא כו' וכתב הר"ן ואפשר דנהי דס"ל לאביי דקדושת הגוף פקעה בכדי בהאומר לאשה מודה דלמחר לא נפקא בלא גט וה"ט משום דכל קנין שאינו עולמית קנין פירות בלחוד מיקרי כדמוכח בגטין (דף מ"ז) גבי מוכר שדה לחבירו בזמן שהיובל נוהג הילכך גבי הקדש כו' בדין הוא דתיחול קדושת הגוף לזמן ידוע בלבד אבל באשה כיון דאי לא הויא אשתו לעולם לא קני בה קנין הגוף כו' אי אפשר שתהי' אשתו לזמן ידוע בלבד שכל כיוצא בזה אינו קנין הגוף עכ"ל אלמא דהקדש לזמן לא הוה אלא קנין פירות:
ואיתא בב"ק (דף צ') ובפלוגתא דהני תנאי דתניא המוכר עבדו לאחר ופסק עמו ע"מ שישמשנו שלשים יום ר"מ אומר הראשון ישנו בדין יום או יומים מפני שהוא תחתיו קסבר קנין פירות כקנין הגוף דמי ור"י אומר השני ישנו בדיויום או יומים מפני שהוא כספו קסבר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי אלמא דלר"י דס"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף אף דבהשלשים יום הוא קנוי להראשון אעפ"כ מיקרי כספו של השני משום דהגוף שלו [ועי' בש"מ בב"ק (דף צ')] כן ה"נ אף דהשור קנוי להקדש על שלשים יום אעפ"כ כיון דאין להקדש בו רק קנין פירות דלאו כקנין הגוף דמי לר"ל מיקרי שפיר שור רעהו משום דהגוף שייך להבעלים וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה דלר"ל ל"ל קרא דשור ולא אדם ת"ל מוהמת יהיה לו דל"ל משום דה"א איפוך אנא דא"כ תקשה ל"ל קרא דשור רעהו לפטור שור של הקדש ת"ל מוהמת יהיה לו דלדידי' ליכא לשנויי דנ"מ בכה"ג אם נגח שור של הקדש בתוך ל' יום משום דלדידי' הא אף השתא דכתיב רעהו ג"כ חייב לשלם להבעלים עבור השור משום דאף בתוך השלשים יום ג"כ שור רעהו קרינן בי' כיון דאין להקדש בו רק קנין פירות דלאו כקנין הגוף דמי:
ז אמנם לר"ל גופא דס"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ליכא לאקשויי מהא דלדידי' יש ליישב קושייתי הנ"ל דשפיר איצטריך הקרא דשור ולא אדם כמו שתירצו התוס' בזבחים (דף ע"א) בד"ה ובטריפה דאדם חשיב שפיר והמת יהיה לו משום העור דשרי בהנאה מדאורייתא רק מדרבנן אסור משא"כ בפסה"מ אסור העור ג"כ בהנאה מדאורייתא עיי"ש וא"כ הא אינו צריכין לשנויי כלל דאיצטריך קרא דשור ולא אדם בכדי שלא נימא איפוך אנא דאף דלר"ל ל"ל איפוך אנא כמו שביארתי אעפ"כ בלא"ה ניחא:
אך התוס' בסנהדרין (דף מ"ח) ובחולין (דף קכ"ב) כתבו דעור המת אסור בהנאה מדאורייתא עי"ש והנה הגאון בעה"מ פ"מ בירושלמי דב"ק כתב דדין עור המת אם מותר מדאורייתא אי לאו תלוי בפלוגתא דאביי ורבא בסנהדרין (דף מ"ז) דלאביי דגמר איסור הנאה דמת מעגלה ערופה שריא העור דמת בהנאה כדין עורות קדשים דמותרין בהנאה ואף דבכריתות (דף ו') מבואר דעגלה ערופה גופא ילפינן משום דכתיב שם שם תהי' קבורתה ולא משום דכתיב בה כפרה אך בתוס' דע"ג (דף כ"ט) ד"ה כפרה מבואר דאיצטריך תרווייהו משא"כ לרבא דגמר מעו"ג אסור גם העור מדאורייתא עיי"ש שהאריך בזה וא"כ א"ש די"ל דר"ל דס"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ס"ל כאביי דילפינן איסור הנאה דמת מעגלה ערופה וא"כ הא העור מותר בהנאה מדאורייתא לכך איצטריך קרא דשור ולא אדם ולא הוה ממעטינן מוהמת יהיה לו משום דשפיר קרינן בי' והמת יהי' לו משום העור והשתא תקשה לרבא האיך פסק כר"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי הא לרבא לשיטתו דס"ל בסנהדרין (דף מ"ו) דילפינן איסור הנאה דמת מעו"ג א"כ הא לדידיה עור המת אסור בהנאה מדאורייתא א"כ. הא ליכא לשנויי לרבא דאיצטריך שור ולא אדם משום העור וע"כ צריכין לשנויי דאיצטריך שור ולא אדם משום דה"א איפוך אנא וא"כ הא קשה דהיכי ה"א לומר איפוך אנא א"כ תקשה ל"ל קרא דשור רעהו וע"כ צ"ל דאיצטריך קרא משום דנ"מ בכה"ג היכא דנגח שור של הקדש בתוך השלשים יום א"כ הא מוכח לרבא לשיטתו דקנין פירות כקנין הגוף דמי והאיך פסק רבא כר"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי:
ח והנ"ל ליישב דלרבא לשיטתו יש ליישב קושיית התוס' הנ"ל בלא"ה דמצינן לומר איפוך אנא ואעפ"כ שפיר איצטריך קרא דרעהו ולא פטרינן משום והמת יהיה לו משום דנ"מ לכה"ג לפי מה דמבואר ברש"י בחולין (דף ק"ח) דרבא דס"ל בעו"ג (דף ס"ז) גבי חלא דחמרא וחלא דשיכרא דבמשהו דס"ל כר"י דמין במינו במשהו ונקדים עוד הא דהקשו התוס' במעילה (דף כ"א) אהא דתנן נפלה פרוטה של הקדש בתוך הכיס כיון שהוציא את הראשונה מעל תימא ולובטיל האי פרוטה של הקדש שנפלה ברובא וכ"ת דשיל"מ הוא ע"י פדיון ואפילו באלף לא בטיל הא ל"ל דדבר שיל"מ הוא מדרבנן וצ"ל דליכא אלא חד בכיס דליכא ביטול עכ"ל אלמא דס"ל להתוס' דאם נתערב פרוטה של הקדש ברוב חולין נתבטל הפרוטה של הקדש ברוב חולין ומותר בהנאה ואיתא במנחות (דף כ"ג) אמר ר"ח נבלה בטילה בשחוטה כו' ושחוטה אינו בטילה בנבלה שאפשר לנבלה שתעשה שחוטה דלכי מסרחה פרחה טומאתה ור' חנינא אמר כל שאפשר לו להיות כמוהו בטל כו' אליבא דמאן אי אליבא דרבנן הא אמרו עולין הוא דלא מבטלי אהדדי אבל מין במינו בטל אי אליבא דר"י כו' לעולם אליבא דר"י וכי קאמר ר"י מב"מ לא בטל ה"מ היכא דאפשר ליה למיהוי כוותי' אבל היכא דלא אפשר ליה למיהוי כוותי' בטל ובהא קמיפלגי דר"ח סובר בתר מבטל אזלינן ור' חנינא סבר בתר בטל אזלינן:
וא"כ לפ"ז א"ש די"ל דרבא כר' חנינא ס"ל דבתר בטל אזלינן וא"כ שפיר איצטריך קרא דרעהו לפטור אם נגח שור של הקדש ולא ממעטינן לה מוהמת יהי' לו משום דנ"מ לכה"ג היכא שנתערב שור של הקדש ברוב חולין ונגח את כולם א"כ הא בעת נגיחת השוורים לא נתבטל השור של הקדש ברוב חולין משום דהא השור של הקדש עם השוורים של חולין הוי מין במינו ומב"מ לא שייך ביטול וא"ל הא השור של הקדש א"א להתהוות חולין וא"כ הא הוי משבא"מ ובטל ז"א דהא משכחת לה שיתהוה חולין אם יפול בו מום דשוב יכול לפדותו ויוצא לחולין אף דזה אינו בידו שיתהוה בו מום אעפ"כ הא לא בעינן שהדבר יהי' במציאות שהאיסור יתהוה היתר רק דבעינן שהאיסור יהי' יכול להתהות היתר וא"כ כיון דמשכחת לה גונא שהאיסור יתהוה היתר אם יתהוה בו מום דשוב יכול לפדותו ויתהוה חולין שוב מיקרי מין במינו ולא בטל א"כ כ"ז מחיים אבל אח"כ כשנגח את כולם א"כ הא שוב אי אפשר להנבלה של הקדש שתעשה חולין לפי מה דמבואר בתוס' ב"ק (דף נ"ג) הנ"ל בד"ה לענין דהוכיחו דרבא ס"ל כר' יוסף דאין פודין את הקדשים אף להסיקו תחת תבשילו א"כ הא לרבא לשיטתו לאחר הנגיחה א"א בשום אופן להנבלה של הקדש שתעשה חולין כיון דלדידי' א"י לפדותה אף להסיקה תחת תבשילו א"כ הא שוב נתבטל הנבלה של הקדש ברוב חולין משום דהוי מין בשא"מ כיון דא"א להאיסור שתעשה היתר ופקע ממנה הקדושה ומותרת בהנאה כמבואר בתוס' דמעילה הנ"ל [וא"ל הא אף לאחר נגיחה משכחת לה שתתהוה הנבלה חולין ע"י שאלה דהא קיי"ל דיש שאלה בהקדש ויכול לשאול על הקדישו ויתהוה חולין ז"א דמשכחת לה בתמורת הקדש דמבואר בנזיר (דף ל"א) דאין שאלה בתמורה ועי' לעיל מערכה ב' אות יו"ד]:
והשתא אי ה"א דלכך פטור שור של הקדש משום דאין המת שלו א"כ בכה"ג דנגח שור של הקדש ע"י תערובות דלאחר הנגיחה נעשה חולין ומותרת בהנאה הי' חייב לשלם אבל השתא דכתיב קרא דרעהו לפטור של הקדש א"כ אף בכה"ג ג"כ פטור כיון דמחיים דשור בעת הנגיחה לא פקע שם הקדש מיני' והוי שור של הקדש דמב"מ לא בטל אף דלאחר הנגיחה יתהוה חולין אעפ"כ כיון דבעת הנגיחה לא הוה שור של רעהו פטור מלשלם בעד הך שור של הקדש: ט והנ"ל דהאי חקירה אי מב"מ במשהו אי לא תליא. בהא דהנה הרמב"ן בחומש פ' מטות הקשה למה לא נאמרה פרשת גיעולי עו"ג עד מלחמת מדין הלא מלחמת סיחון ועוג קדם להם ומדוע לא נאמר אז ותירוץ דמלחמת סיחון ועוג הי' מז' עממין ואכלת שלל אויבך אפילו קדלי דחזירי הותר להם ואיך יצטרכו הכלים הגעלה אבל מלחמת מדין לא הי' מז' עממין והנה לכאורה עדיין קשה על תי' הרמב"ן הא בחולין (דף י"ז) משמע דלא הותר קדלי דחזירי רק בשבע שכבשו וא"כ עדיין צריך הכלי הגעלה שהרי הכלי ישאר גם אחר כן וישתמשו בו:
והנ"ל ליישב לפי מה דמבואר בפסחים (דף מ"ד) דקאמר הגמ' ור"ע טעם כעיקר מנ"ל יליף מגיעולי עו"ג לאו טעמא בעלמא הוא ואסר ה"נ ל"ש ורבנן גיעולי עו"ג חידוש הוא שהרי בכל התורה כולה נו"ט לפגם מותר והכא אסור ור"ע לא אסרה תורה אלא קדירה ב"י ורבנן קדירה ב"י נמי א"א דלא פגמה פורתא ומפ' התוס' דרבנן ס"ל כיון דקדירה ב"י א"א דלא פגמה פורתא ואפ"ה אסר הכתוב א"כ ליכא לאיפלוגי בין קדירה בת יומא לשאינו ב"י וכולהו אסורות ור"ע ס"ל קדירה ב"י לא פגמה כלל אבל שאינה ב"י דפגמה שרי דנו"ט לפגם מותר עכ"ל:. ומעתה א"ש דהנה כל עיקר קושיית הרמב"ן ע"כ הוו לר"ע דס"ל דלא אסרה תורה אלא קדירה ב"י דלאו חידוש הוא גיעולי מדין אבל לרבנן דס"ל שאף אינו ב"י אסרה תורה וגע"מ חידוש הוא א"כ הא בלא"ה לא קשה קושיית הרמב"ן ממלחמת סיחון ועוג שלא צותה התורה כן שאין להקשות על החידוש שאין בו אלא חידושו שהשתא חידשה תורה לאסור נט"ל אבל מעיקרא לא אסרו רחמנא וא"כ כיון דכל עיקר קושיית הרמב"ן הוא לר"ע וא"כ הא שפיר תי' הרמב"ן דבעת מלחמת סיחון ועוג דהוי מז' עממין הא אז היה מותר להם קדלי דחזירי ואי דהכלי ישאר אח"כ הא אז יהי' הכלי אב"י ושוב מותרת מחמת נו"ט לפגם (ומה שיש להקשות עדיין על הך תירוצא לר"מ יתבאר במ"א ואכ"מ] כנ"ל לפרש דברי הרמב"ן:
אמנם עדיין קשה לפי מה דמבואר בר"ן בפסחים (דף ל') שהביא שיטת הי"מ דכל היכא דמשהו אסור ה"ה דנ"ט לפגם ג"כ אסור וכן כתב הרשב"א בתשובה ועי' בתשובת הגאון רע"א (סי' קפ"ג) שביאר זה הסברא והשתא קשה לר"י דס"ל דמב"מ במשהו אמאי לא צותה התורה להגעיל כלי מלחמת סיחון ועוג דלדידי' ליכא לשנויי כתי' הרמב"ן דאז לא הי' צריכין להגעיל דעדיין קשה הא הכלי ישאר גם אח"כ וישמש בו וא"כ הא צריכין לחוש דילמא יבשל בהכלי מין במינו עם האיסור וכיון דלר"י מב"מ במשהו א"כ הא לדידי' גם נט"ל ג"כ אסור במב"מ דכל היכא דמשהו אסור נט"ל ג"כ אסור וא"כ אמאי לא צותה התורה להגעיל כלי מלחמת סיחון ועוג כיון דלר"י מדינא אסור במינו נט"ל ולאו חידוש הוא כלל וע"כ דמוכח מזה כשיטת הרמב"ם דספק מותר מה"ת וא"כ א"ש דאין צריכין לחוש דילמא יבשל בהכלי מב"מ עם מה שבישל העו"ג כיון דלא הוי אלא ספיקא הא ספק מותר מה"ת נמצא מבואר דלר"י דס"ל דמב"מ במשהו ע"כ צ"ל דספק מותר מה"ת:
י והשתא אי"ש המשך הך מימרא דרבא דפסק כר"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי להני תרתי מימרות הקדומים משום דרבא בא להוכיח כשיטתו דפסק כר"ל במחלק נכסיו על פיו לחלק בין תכ"ד לאחר כד"ד אף דלרבא לשיטתו דס"ל דע"ז מכאן ולהבא הוא נפסל הא לדידי' מוכח דתכ"ד לאו כדיבור דמי כיון דמהא דעדות אינו מוכח לרבא דר"י סובר דתכ"ד כדיבור דמי כמו שהבאתי לעיל קושיית המ"ל וע"כ צ"ל דרבא כר"ח ס"ל דבהדי סהדי שקרי ל"ל וא"כ הא שוב מוכח דר"י ס"ל דתכ"ד כד"ד כנ"ל ולהוכיח דחזקה הוא מטעם בירור כר"ח מוכח מהא דפסק כר"ל דאיגלאי מילתא למפרע ל"א דקשה אמאי לא איצטריך קרא לר' ישמעאל דחייש למיעוטא להתיר שחיטה ביו"ט וע"כ צ"ל דכיון שכבר הוחזקה הרוב לענין אכילה וא"כ הא קשה לא יהא אלא ספק דמותר מה"ת וע"כ דחזקה הוא מטעם בירור כמו. שהבאתי לעיל ולא אכפיל הדברים אמנם הך הוכחה הוא רק א"נ דספק מותר מה"ת אבל א"נ דספק אסור א"כ הא נסתרה זה דאין להוכיח דחזקה הוא מטעם בירור כיון דאף אם הוא ספק ג"כ אסור וע"כ דאזלינן בתר רובא לכך פסק רבא כר"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וא"כ הא קשה לרבא לשיטתו דס"ל דאיסור הנאה דמת ילפינן מעו"ג א"כ הא אף עור המת אסור בהנאה א"כ ל"ל הקרא דשור ולא אדם וע"כ משום דה"א איפוך אנא א"כ הא קשה דהאיך מצינו לומר איפוך אנא דא"כ ל"ל קרא דשור רעהו ולא שור של הקדש דל"ל דנ"מ אם נגח שור שהקדיש לבד"ה לשלשים יום כיון דלרבא קיי"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי א"כ הא שור רעהו קרינן ביה וע"כ דנ"מ היכא דנגח שור של הקדש שנתערב ברוב חולין כנ"ל א"כ הא מוכח דמב"מ במשהו א"כ קשה אמאי לא צוותה התורה להגעיל במלחמת סיחון ועוג וע"כ דספק מותר מה"ת א"כ הא מוכח דחזקה הוא מטעם בירור כנ"ל לכך שפיר פסק רבא כר"ל במחלק נכסיו על פיו לחלק בין תכ"ד לאחר כ"ד וא"ש ודו"ק [ובאופן אחר יש לבאר בפשיטות המשך הני תרתי מימרא דרבא דתליא הא דקנין פירות בהך מימרא דר"ל דירושה לאחד דהנה הכל תמהו על הרמב"ם שפסק דקנין פירות לאו כקנין הגוף, דמי הא אמרינן בגיטין (דף מ"ח) אמר רב יוסף אי לאו דאמר ר' יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו בבהמ"ד דאמר רב אסי' אמר ר' יוחנן האחין שחלקו לקוחות הם ומחזירין זה לזה ביובל ואי ס"ד קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי לא משכחת לה דמייתי ביכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון וא"כ כיון דהרמב"ם פוסק דאין ברירה א"צ הא האחין שחלקו לקוחות הם ומחזירין זה לזה ביובל וכיון דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי א"כ תקשה דהאיך משכחת לה דמייתי ביכורים והנ"ל ליישב דהנה הרמב"ם פסק (בפי"א מה' שמיטה ויובל ה"א) ארץ ישראל המתחלקת לשבטים אינה נמכרת לצמיתות שנאמר והארץ לא. תמכר לצמיתות ואם מכר לצמיתות שניהם עוברים בל"ת ואין מעשיהם מועילין אלא תחזיר השדה לבעלים ביובל וכ' הרמב"ן במנין המצות שטעמו של הרמב"ם הוא כעין דס"ל לרבא בתמורה (דף ד') דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני והנה ידוע שיטת הרמב"ם דסובר דכל ספיקא מותר מה"ת דלא אסרה תורה רק וודאי ולא ספק וכיון שכן י"ל דמה שאחים שחלקו מחזירין זה לזה ביובל אינו אלא כשחלקו בסתם אבל אם חלקו בפירוש שישאר לכ"א חלקו לצמיתות מהראוי שתהיה החלוקה קיימת דהא הא דאין ברירה הוא מטעם ספק כמבואר בר"ן דלכך קיי"ל דבאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה משום דמספקא לן אם יש ברירה או לא לכך בדאורייתא ספיקא לחומרא ובדרבנן לקולא וכיון דזהו מטעם ספק ועל ספק לא נאמר איסור הלאו דלא תמכר לצמיתות א"כ מאי פריך רב יוסף לא משכחת לה דמייתי ביכורים הא משכחת בחלקו בפירוש לצמיתות וא"ל הא מבואר באחרונים דגם באיסור דרבנן אמרינן אי עביד ל"מ וא"כ אף דספק מותר מדאורייתא מ"מ כיון דמדרבנן אסור הוה כעובר על ודאי איסור דרבנן ואף בספק מכירה שייך אי עביד ל"מ ז"א דהא מצד הלאו דלא תמכר אינו צריך להחזיר ביובל משום דספק דאורייתא לקולא ואי משו' איסור דרבנן הא בדרבנן אמרינן יש ברירה ותלינן שהוברר שכ"א זכה בחלק ירושתו ומאי פריך רב יוסף וע"כ צ"ל דר"י פריך רק לשיטת ר' יוחנן דס"ל בביצה (דף ל"ז) דגם בדרבנן לא אמרינן ברירה לכך אף אם מכרו בפירוש לצמיתות צריך להחזיר ביובל מצד האיסור דרבנן א"כ לא משכחת דמייתי ביכורים משא"כ לדידן דפסקינן בדרבנן אמרינן ברירה ומיושב שיטת הרמב"ם הרי מבואר דלדידן דקיי"ל דאין ברירה א"נ דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי מוכרחין לומר דספק מותר מדתורייתא]: