אור ברסלב

פורת יוסף (שלופר)· רבי יוסף שלופר

מערכה ד

מערכה ג

א ובדברינו הנ"ל נ"ל לבאר הא דגרסינן במנחות (דף ס"ה) ת"ר אילין יומיא דלא להתענאה בהון כו' מריש ירחא דניסן ועד תמניא ביה איתוקם תמידא דלא למספד שהיו הצדוקין אומרים יחיד מתנדב ומביא תמיד מאי דרוש את הכבש האחד תעשה בבוקר וגו' מאי אהדרו את קרבני לחמי לאשי תשמרו שיהיו כולן באין מתרומת הלשכה מתמניא בי' ועד סוף מועדא איתותב חגא דשבועיא דלא למספד שהיו בייתוסין אומרים עצרת אחר השבת ניטפל להם ר"י בן זכאי כו'. ויש להבין מדוע מתמניא בי' ואילך שכבר הוכיחו להם שתמיד קרבן ציבור ואין היחיד מביאו אז אמרו שעצרת אחר השבת ולא קודם לכן ומדוע לא טעו בהני תרתי בבת אחת מוכרח להיות שהם שני קצוות שסותרים זה לזה וע' במה"ח שפלפל בזה ב והנ"ל דהנה לכאורה יש להוכיח דאין יחיד מתנדב ומביא תמיד מהא דאיתא בזבחים (דף קי"ז) ת"ר כל נידר ונידב היה קרב בבמה שאין נידר ונידב אינו קרב בבמה דברי ר"מ כו' ר"ש אומר אף ציבור לא הקריבו אלא פסחים וחובות הקבוע להם זמן כו' ומפרש הגמרא מ"ט דר"ש דכתיב ויעשו בני ישראל את הפסח בגלגל פשיטא אלא הא קמ"ל דחובות כעין פסח הוא דקרב הא לאו כעין פסח לא קרב ואידך מבעי' לי' לכדר' יוחנן דאמר ר"י משום ר' בנאה ערל מקבל הזאה ולכאורה יש להקשות לדברי ר"ש דסובר דקרא ויעשו את הפסח אתא למילף שאף ציבור לא הקריבו אלא חובות הקבוע להם זמן קשה הרי תמידין מסתמא מיד הקריבו כשעברו את הירדן בעשור לחודש ופסח היה אח"כ בי"ד לחודש מדוע איחר קרא בלימוד הזה ה"ל לכתוב ויעשו את התמיד בגלגל והי' ג"כ קשה קושיא זו והיינו ג"כ מוכרחים לומר דחובות הקבוע להם זמן כעין תמידים הקריבו ותו לא ע"כ צ"ל דאי הוה כתיב תמיד ה"א דווקא תמידין שקבוע להם זמן וקרבן ציבור ממש הקריבו אבל מה שיחיד מביא אף שקבוע להם זמן לא הקריבו לכך כאיב פסח שהוא קרבן יחיד אלא שבא בכנופיא וקבוע להם זמן ג"כ הקריבו אבל אם נאמר כדעת הצדוקים שיחיד מביא קרבן תמיד א"כ הא תמיד ופסח שוין שהיחיד מביאו וקבוע להם זמן הדרא קושיא לדוכתיה לכתוב ויעשו את התמיד שהוא קודם לפסח ומזה סתירה לדעת הצדוקים:

אמנם זהו רק לר"ש אבל לחכמים דפליגי אר"ש וסברי דהאי קרא אתא להורות דערל מקבל הזאה וזה ההוכחה אין אנו יכולין למילף מתמיד א"כ אין מזה סתירה לצדוקים והנה התוספות ביבמות (דף ע"א) בד"ה ערל הקשו אהא דאר"י משום ר' בנאה ערל מקבל הזאה שכן מצינו באבותינו שקיבלו הזאה כשהן ערלים כו' תימא לר"י מה ראי' צריך למה לא יקבל הזאה אפילו לר"ע דמרבה לעיל (דף ע') לערל כי טמא דהא טמא מקבל ג"כ הזאה כדאמרינן בזבחים (דף צ"ג) מי חטאת שנטמאו מטהרין שהרי נדה מזין עלי' והיא טהורה ובתוספו' הרא"ש כתב לתרץ דאף דשאר טמאים מקבלי הזאה מ"מ מצורע דאיתקש למת שמטמא באוהל ה"א דלא מקבל הזאה קמ"ל דמקבל הזאה (ומה שיש לדקדק על דבריו ביארתי במ"א ואכ"מ] הרי מתבאר דהא דאיצטריך קרא דויעשו את הפסח בגלגל להורות דערל מקבל הזאה הוא רק לר"ע דמרבה לערל כטמא אבל להחכמים דפליגי עליו וס"ל דערל אינו כטמא לא איצטריך כלל קרא לזה דבלא"ה ידעינן מסברא דבמה שהוא ערל אינו מגרע ההזאה ולא איצטריך קרא לזה וע"כ דהקרא אתי להורות לכדר"ש דכעין הפסח הוא דקרב כנ"ל:

ואיתא שם (דף ע') תניא אמר ר"א מנין לערל שאין אוכל בתרומה נאמר תושב ושכיר בפסח ונאמר תושב ושכיר בתרומה מה תושב ושכיר האמור בפסח ערל אסור בו אף תושב ושכיר האמור בתרומה ערל אסור בו ר"ע אומר אינו צריך הרי הוא אומר איש איש לרבות הערל [ומפרש רש"י איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב לרבות ערל כטמא אצל אכילת תרומה דבהאי קרא תרומה כתיב דכתיב ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים והיינו תרומה דסגיא לי' בהערב שמש] והנה הגמרא (שם בדף ע"א) פריך ור"א האי איש איש מאי עביד ליה דברה תורה כלשון בני אדם נמצא מבואר דהא דיליף ר"ע מאיש איש דערל כטמא הוא רק א"נ דלא דברה תורה כלשון ב"א אבל אי אמרינן דדברה תורה כלשב"א אינו מוכח כלל מהקרא דאיש איש דערל כטמא והנה לעיל [מערכה ג' אות ג' וד' ואות ה' ואות ו' ואות ז' ואות י'] הוכחתי מישוב קושיית התו' ביבמות (דף ו') דל"ל קרא דשריפת ב"כ אינה דוחה שבת ת"ל דאין זמנה קבוע ולפי תירוצי מוכח דאמרינן דברה תורה כלשון בנ"א. אמנם א"צ דילפינן בקל וחומר מעבודה אינו מוכח כמו שביארתי לעיל:

ג והנה התו' ביבמות (ד"ז) הקשו אהא דיליף ק"ו מעבודה נימא דיו מה רציחה אינו דוחה עבודה אלא בשב ואל תעשה שבת נמי לא תדחה אלא בשב ואל תעשה וי"ל דאתיא כר"ט דס"ל בב"ק (ד' כ"ה) דהיכא דמיפרך ק"ו לא אמרינן דיו והנ"ל דתליא בהא דאית' בקדושין (ד' ה') אמר ר"ה חופה קונה מק"ו ומה כסף שאינו גומר קונה חופה שגומרת א"ד שתקנה כו' והקשו התוס' וא"ת נימא דיו אסוף דינא מהיכא מייתית דחופה קונה משום דגומרת דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה להלן אחר כסף אף כאן לאחר כסף וי"ל דאתיא כר"ט דאמר היכא דמיפרך ק"ו לא אמרינן דיו והכא אי אמר דיו מיפרך ק"ו דלאחר כסף לא איצטריך הרי מתבאר דא"נ כר"ט דהיכא דמיפרך ק"ו ל"א דיו אזי מוכח דחופה קונה משום דילפינן בק"ו מכסף:

והנה לעיל (דף ג') ובכתובות (דף מ"ו) פריך, הגמרא מנ"ל דמקניא בכסף וכסף דאבוה הוי אמר ר"י א"ר א"ק ויצאה חנם אין כסף אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר ומאי ניהו אב ואימא לדידה הכי השתא השתא אביה מקבל קידושיה דכתיב את בתי נתתי לאיש הזה ואיהי שקלא כספא ואימא ה"מ קטנה דל"ל יד לקבל קידושיה אבל גדולה דאית לה יד איהי תקדיש נפשה ותשקול כספא אלא מסתברא דכי קא ממעט רחמנא יציאה דכותיה קא ממעט כו' עי"ש ועיין (בדף ד') דקאמר הגמ' ואיצטריך למיכתב ויצאה חנם ואיצטריך למיכתב כי יקח איש דאי כתב רחמנא כי יקח איש ה"א קידושין דיהיב לה בעל דידה הוי כתב רחמנא ויצאה חנם כו' והנה התוספות שם (בדף ג') בד"ה ואימא ה"מ קטנה הקשו וא"ת הא אמרינן בכתובות (ד' מ"ז) שמעשה הבת לאב מדזכי לי' רחמנא למימסרה לחופה אעפ"י שמבטלה ממלאכתה ופיר' התם רש"י דזכי לי' רחמנא מדכתיב את בתי נתתי לאיש דמשמע כל נתינות אפילו מסירה לחופה ומאי ראי' אימא ה"מ קטנה אבל נערה לא כדאמר הכא וי"ל דהאי קרא דאת בתי נתתי ע"כ איירי בנערה כדפרישית ונהי דלענין קידושין נוכל לפרש את בתי נתתי כשהיתה קטנה החופה א"א לפרש אלא בנערה דאי בקטנות א"כ היתה נשואה כשזינתה ודינה בחנק ולא בסקילה דעל זנותה של קטנה לא מחייבה והנה התוספו' בכתובות (דף מ"ז) בד"ה דזכי הקשו לפ"ז וצ"ע אמאי לא גמרינן קדושין מחופה ותי' הפ"י דאה"נ דלר"ה דס"ל דחופה קונה שפיר מצינן למילף מדאשכחן דזכי רחמנא לאב למימסר לחופה כדכתיב את בתי נתתי והיינו בנערה א"כ ממילא דזוכה האב בבתו נערה בכל עניני קידושין דהא איתקוש הויות להדדי וחופה נמי איקרי הויות לר"ה וכיון דאביה מקבל קדושין ממילא דכספא לדידי' הוו משא"כ ר' יהודה י"ל דס"ל דחופה אינו קונה וא"כ לא מיקרי הויה ולא שייך למילף קידושין מחופה בהקישא ובמה מצינו נמי לא מצינו למילף דנהי דזכי רחמנא לאב למימסרה לחופה היינו משום דבנשואין מפקעת עצמה לגמרי מרשות האב ובעינן דעתי' דאבוה משא"כ בקידושין דאינה מפקעת עצמה לגמרי מרשות האב איכא למימר דאין הכי נמי איהי תקדיש נפשה ותשקול כספא מש"ה איצטריך לי' לר"י למילף מקרא דאין כסף דכספא דאבוה הוי דיציאה דכוותיה קא ממעט:

אמנם עדיין קשה לר"ה דס"ל דחופה קונה א"כ מאי דרש בהאי קרא דאין כסף כיון דעיקר קדושי כסף ילפינן מכי יקח דמקניא בכסף א"כ שוב יכולין למילף דכסף קידושיה לאביה מחופה דהא איתקוש הויות להדדי וי"ל דאיתא בירושלמי ריש קדושין בכסף מנין כי יקח מלמד שניקנית בכסף בביאה מנין ובעלה מלמד שניקנית בביאה הייתי אומר ע"י זו וע"י זו כסף בלא ביאה כו' מנין ויצאה חנם אין כסף אם אחרת יקח לו מה זו בכסף אף זו בכסף וא"כ לפ"ז א"ש די"ל דר"ה ס"ל כשיטת הירושלמי דאיצטריך הקרא דויצאה חנם על עיקר כסף קדושין להורות דנתקדשה בכסף לחוד דאי מכי יקח ה"א דבעינן תרווייהו כסף וביאה לכך איצטריך קרא דויצאה חנם:

ד אמנם זהו תליא בהא דאיתא לקמן (ד' ט') ובביאה מנ"ל אר"א אר"י א"ק בעולת בעל מלמד שנעשה לה בעל ע"י בעילה א"ל ר"ז לר"א וכי כעורה זו ששנה רבי ובעלה מלמד שניקנית בביאה אי מהתם ה"א עד דמקדש והדר בעיל קמ"ל והנה המקנה הביא מה שכתב הפ"י הא דרבי לא חשש לזה משום דמוכח מה' דובעלה דממעט אמה העבריה ובאמה העבריה כסף לחוד קונה דל"ל דאיצטריך דלא נילף מאשה דבעינן כסף וביאה דמיעוט קנינים לא ילפינן והקשה עליו המקנה דא"כ קשה אהא דקאמר הגמ' בסמוך ולרבא דאמר בר אהינא אסברה לי כי יקח איש אשה ובעלה קידושין המסורין לביאה הוו קידושין קידושין שאין מסורין לביאה לא הוו קידושין מא"ל א"כ ניכתוב קרא או בעלה מאי ובעלה ש"מ כולהו ומפרש רש"י בד"ה ולרבא כו' הא דדרשינן לי' לכדרבי ולמעוטי אמה משמע דאי לאו דאיצטריך הא דובעלה למעוטי אמה הוי דרשינן מה' דובעלה למעוטי קידושין שאמ"ל א"כ קשה אליבא דרבי דאכתי נימא דבעינן מקדש והדר בעיל וה' דובעלה לכדרבא למעוטי קידושין שאמ"ל דתו לא שייך למכתב או בעלה כיון דבעינן באמת מקדש והדר בעיל ותירץ דמהא גופא דרבא דממעט קידושין שאמ"ל מוכח נמי דל"ל דמקדש והדר בעיל דאל"ה ל"ש בקדושי כסף קידושין שאמ"ל דהא כתבו התו' לקמן (דף נ"א) דהיינו שהביאה נאסרת ע"י הקידושין וא"נ דאין הקידושין חלין אלא על ידי הביאה הרי לא באסרו הביאה ע"י הקדושי כסף לבד וא"ל דמשכחת קדושין שאמ"ל כגון שקידש אחת משתי אחיות בשטר ז"א דהא בעינן כתיבה לשמה ואפילו אמר לאיזה שארצה אגרש פסול למ"ד אין ברירה והכי ס"ל לרבי בגיטין (דף מ"ז) דאין ברירה א"כ ל"ל דאתי למעוטי קדשאמ"ל בקדושי שטר דהא קדושי שטר ילפינן לכולי מילתא מגט כדאמר ר"ל לעיל וא"כ אם כתב בשטר אחת מבנותיך הרי בל"ז השטר אינו כלום וע"כ מיירי בקידושי כסף וממילא מוכח דל"ל מקדש והדר בעיל עיי"ש שהאריך בזה עוד וא"כ לדידן דקיי"ל דשטר קדושין בעינן לשמה כדפסק הרמב"ם (בפ"ד מה"א ה"ד) וצריך שיכתוב אותו לשם האשה המתקדשת ואינו כותבו אלא מדעתה כתבו שלא לשמה אעפ"י שנתנו לה בפני עדים אינה מקודשת א"כ א"נ דאין ברירה ל"ל דבעינן מקדש והדר בעיל דא"כ הא לא משכחת לה קדושין שאמ"ל וא"כ לפ"ז א"נ דחופה קונה א"כ הא צ"ל דהאי ויצאה חנם אתא להורות דלא בעינן מקדש והדר בעיל א"כ הא מוכח דיש ברירה בדאו' א"כ ניחא דשפיר ה"א דבעינן מקדש והדר בעיל ואע"פ כן משכחת לה קשאמ"ל בקידושי שטר כגון שכתב לאיזה שארצה אקדש בו דאל"כ הא לא משכחת לה קדושין שאין מסורין לביאה ובלא"ה ידעינן דלא בעינן כסף וביאה ל"ל קרא דויצאה ע"ז:

ה והשתא כיון דזכינו לדין אתי שפיר מה שהא דיחיד מתנדב ומביא קרבן והא שעצרת אחר השבת המה שני קצוות הסותרים זה לזה והוא דהנה הרמב"ם (בפ"ז מה' תמידין ומוספין ה"א) כתב וכן ראו תמיד הנביאים והסנהדרין בכל דור ודור שהיו מניפין את העומר בט"ז בניסן בין בחול ובין בשבת והרי נאמר בתורה ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה ונאמר ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקנוי וא"ת שאותו הפסח בשבת אירע כמו שדימו הטפשים האיך תלה הכתוב היתר אכילתה לחדש בדבר שאינה העיקר ולא הסבה אלא נקרה נקרה אלא מאחר שתלה הדבר במחרת הפסח הדבר ברור שמחרת הפסח היא העילה המתרת את החדש ואין משגיחין על איזה יום הוא מימי השבוע עכ"ל הרי דמוכח מזה דלא כדעת הצדוקים ועיין במעיין החכמה שיישב שלר' ישמעאל דס"ל דבכל מושבותיכם אתא להורות דבכל מקום שאתם יושבים משמע בלא"ה מוכח שאין לומר עצרת אחר השבת ולר' עקיבא מוכח מהאי קרא דממחרת הפסח]. אמנם הך הוכחת הרמב"ם תליא בהא דהנה התוספ' בקידושין (דף ל"ז) הקשו אהא דקאמר הגמרא בשלמא למ"ד מושב בכ"מ שאתם יושבים משמע היינו דכתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח ממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכיל דאקריבו עומר והדר אכיל והקשה הר"א אבן עזרא היכי אמרינן ממחרת הפסח דהכא הוי ששה עשר בניסן שנקרב העומר דילמא ממחרת שחיטת הפסח קאמר דה"נ אשכחן בפרש' מסעי דכתיב ממחרת הפסח יצאו בנ"י והם יצאו בט"ו בניסן ואומר ר"ת דהאי ממחרת הפסח דהכא היינו נמי בט"ו בניסן וה"פ ויאכלו מעבור הארץ כלומר מן הישן ממחרת הפסח שהרי הוצרכו לאכול מצות וקלוי דהיינו חדש לא אכלו עד עצם היום הזה דהיינו י"ו בניסן לאחר שקרב העומר וה"נ אשכחן י"ו דאיקרי בעצם היום הזה כו' ור"י מפרש נהי דבעלמא ממחרת הפסח הוי ט"ו הכא ר"ל י"ו ולשון תורה לחוד ולשון נביאים לחוד כו' וא"כ הך הוכחת הרמב"ם דלא כהצדוקין הוא רק לפי' ר"י דהאי ממחרת הפסח הוא ט"ז בניסן א"כ הא תליא הקרא היתר אכילת חדש במחרת הפסח אבל לפי פי' הר"ת דהאי ממחרת הפסח הוא בט"ו בניסן ואכלו מן הישן וקלוי לא אכלו עד עצם היום הזה א"כ הא עדיין אין אנו ידעינן האי עצם היום הזה אימתי הוא ואין בזה לסתור דברי הצדוקין:

אמנם זהו תליא בהא דהנה קשה טובא לפי' הר"ת א"כ מאי קאמר הגמרא ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח ממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכול הא להר"ת דמפרש דהאי ויאכלו הוא ישן א"כ הא ישן רשאים לאכול אף קודם העומר וכל עיקר הדיוק הוא מה שלא אכלו קלוי עד עצם היום הזה והנ"ל ליישב דהנה מקשים עוד לפי' הר"ת הא אמרינן בירושלמי (ריש פ"ב דחלה) ר' יונה בעי קמי' דר"י בשעה שנכנסו ישראל לארץ מצאו קמה לחה מהו שתהיה אסורה משום חדש א"ל למה לא עד כדון לחה ואפי' יבישה א"ל ואפי' יבישה ואפילו קצורה ואפי' חטין בעליה עכ"ל הירושלמי א"כ מבואר להדיא דבשעה שנכנסו ישראל לארץ היו אסורים כל התבואות אף הישנים משום חדש א"כ היכי אכלי בט"ו מן הישן כיון דהישן ג"כ אסור והנ"ל דחדא קושיא מתורצת בחברתה דבאמת הי' אסור אז כל התבואות משום חדש רק דאכלו לקיים מצות אכילת מצה דבזה מותר לאכול אף מן החדש משום דאתי עשה דאכילת מצה ודוחה לל"ת דחדש וא"כ שפיר דייק הגמרא דמדאכלו ממחרת שחיטת הפסח דהיינו בט"ו לקיים מצות אכילת מצה ומעיקרא לא אכול אלמא דמושבות בכ"מ שאתם יושבים משמע:

אמנם עדיין קשה הא בתו' שם (דף ל"ח) בד"ה דאקריב עומר מבואר דלא שייך לומר באכילת מצה עשה דוחה ל"ת משום דהוי עשה שקודם הדיבור ואין עשה שקוה"ד דוחה ל"ת שלאחר הדיבור א"כ תקשה לפי' הר"ת היכי אכלי מעבור הארץ לקיים מצות אכילת מצה הא בזה ל"ש עשה דוחה ל"ת: ו ובחידושי ביארתי ליישב מה דתמה הש"א (בסי' צ"ט) והאחרונים על הא שתירצו דאין עשה דקוה"ד דוחה ל"ת הא אדרבא ביבמות (דף ה') מוכח להיפוך דעשה דקוה"ד חמור דדחי הגמ' דממילה פסח ותמיד ליכא למילף דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת דהתם שאני משום דהוי עשה דלפני הדיבור אלמא דעשה דלפני הדיבור חמור:

והנ"ל ליישב דקודם הדיבור לא מיקרי חמור לענין דחיית עשה לל"ת אלא היכא דלא נשתנה המצוה לאחר הדיבור כמו בפסח מילה ותמיד דהציווי שבהן בעשייתן במועדן שוה לאחר הדיבור כמו שהיו קודם הדיבור אבל במצות אכילת מצה אין להחשיב לחומר מה שנצטוו ג"כ לפני הדיבור דהא כל השיעורין לא נאמרו אלא הלכה למשה מסיני אבל קודם הדיבור לא נאמרו שיעורין כמו שפסק הרמב"ם בה' מלכים דב"נ חייב על בשר מן החי אפי' בכ"ש דלא נאמרו שיעורין לב"נ הרי גלוי בעליל דסתם אכילה דקרא הוא בכ"ש ושיעורא לא נאמרה אלא בהלמ"מ ולכך לב"נ שלא ניתן להם הלמ"מ נשאר להן איסור אזהרתן כפי משפט הלשון דלא תאכלו דהוי בכ"ש וא"כ קודם הדיבור כשנאמרה מצות אכילת מצה הי' די באכילת כ"ש דהא קודם הלמ"מ הי' סתם אכילה בכ"ש רק דכשנתנה תורה נתחדשה אז הלכה שאין יוצאין ידי מ"ע דאכילת מצה כ"א בכזית וכן נאמרו השיעורין לענין אכילת איסור:

ומעתה נחזי אנן מה"ת תדחה עשה דאכילת מצה ל"ת דחדש אי משום הכלל שבתורה דכל עשה דוחה ל"ת הא כיון דעשה דוחה ל"ת ילפינן מכלאים בציצית א"כ הא לא מצינן למילף רק דומיא דכלאים בציצית שנאמר העשה דציצית לאחה"ד ואי משום עצמיות חומר המצוה דאכילת מצה כיון שהיתה נוהגת ג"כ קודם הדיבור ידחה הל"ת דהא הא דבעינן למילף דעשה דוחה ל"ת מכלאים בציצית הוא רק משום דמסברא החיצונה היינו אומרים כיון דלאו חמור מעשה כמבואר ביבמות (דף ח') אינו נדחה מפני עשה אבל בחמור נגד קל אינו צריך למילף מכלאים בציצית דבלא"ה ידעינן מסברא דחמור דוחה הקל ואמרינן חטא כדי שיזכה לא בעינן דומיא דכלאים לכך במצות עשה דאכילת מצה כיון שהוא חמור שהוא נוהג לפני הדיבור עצמוות החומר דהמצוה ידחה ל"ת הא תינח אם יוצאין למ"ע זו ג"כ לאחר הדיבור בכ"ש כמו לפני הדיבור אבל באמת כיון דאין יוצאים באכילת מצה בפחות מכזית כ"א בכזית ועל אכילת כזית לא הי' קודם הדיבור כלל מ"ע ואם לא הי' נתחדשה הלכה להצריך כזית באכילת מצה אף בלא דחיית עשה להל"ת היה אפשר לאכול מצה כיון דלענין אכילת איסור בענין כזית דוקא וא"כ עיקר צורך הדחיה שבאה מצות אכילת מצה לדחות הל"ת של האיסור אינו אלא משום דלאחר הדיבור בעינן באכילת מצה ג"כ בכזית דוקא ולענין זה לא היתה המ"ע דאכילת מצה שהוא קודם הדיבור וא"כ למה תקרא מצות אכילת מצה לענין דחיית ל"ת למצוה חמורה לדחות ל"ת דאכילת כזית איסור מפניו: ובזה נ"ל ליישב מה שהקשה השאגת ארי' (בסי' צ"ד) אהא דגרסינן בפסחים, (דף ל"ה) ת"ר יכול יוצא אדם י"ח בטבל שלא נתקן כל צרכו כגון שנטלה ממנו תרומה גדולה ולא נטלה ממנו תרומת מעשר כו' ת"ל לא תאכל עליו חמץ מי שאיסורו משום בל תאכל עליו חמץ יצא זה שאין איסורו משום ב"ת עליו חמץ אלא משום בל תאכל טבל ואיסורא דחמץ להיכן אזלא אמר ר"ש הא מני ר"ש היא דאמר אין איסור חל על איסור כו' עיי"ש והקשה הש"א דל"ל למעט דאינו יוצא במצה של טבל משום דכתיב לא תאכל עליו חמץ ת"ל דאינו יוצא משום דהוי מצוה הבאה בעבירה ודחיית עשה לל"ת לא שייך בזה דהא טבל במיתה:

ועוד מקשים כל המפרשים דלפי המסקנא בגמ' אין ללמוד מהקישא דלא תאכל עליו חמץ דאינו יוצא במצה טבל רק לר"ש דל"ל אחע"א וכיון דלית הלכתא כר"ש למה סתם רבי במתני' דאין יוצאים במצה של טבל אשר ע"כ כתב הר"ן דטעמא במתני' דאין יוצאים במצה של טבל הוא משום דהוי מצוה הבאה בעבירה וקשה אליבי' דא"כ ל"ל לר"ש ללמוד מהקישא דלא תאכל עליו חמץ הא עיקר מרא דהך דינא דמצוה הב"ע לאו מצוה היא הוא ר"ש כדאיתא בסוכה (דף ל') דיליף לי' מקרא דוהבאתם את הגזול:

אבל לפי מה שביארתי ניחא דהנה האחרונים מסתפקים אליבא דר"ש דס"ל במכות (דף י"ז) דכל שהוא למלקות ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן אם גם במצות עשה דאכילה די לר"ש בכ"ש והנ"ל דזה תליא במחלוקת הראשונים בטעמא דר"ש דס"ל דכ"ש למכות ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן אי הטעם הוא משום דר"ש סובר דסתם אכילה האמורה בתורה הוא בכזית וכן לענין כרת וקרבן בעינן כזית ולענין מכות בזה"ב גמרא גמר לה בכ"ש או דר"ש סובר דסתם אכילה הוא בכ"ש אלא דלענין קרבן וכרת נאמרה הלכתא שלא לחייב אלא בכזית ולענין חיוב מכות בזה"ב נשאר כפשטא דקרא דאף אכילת כ"ש מיקרי אכילה [ועי' במ"ל (בפ"א מה' חמץ ומצה ה"ז) שמביא דברי הרא"ה על הסמ"ג שדעתו דסתם אכילה הוא בכ"ש אלא דהילכתא אפקה מפשטא דקרא ולדבריו צ"ל דגם לענין אכילת קיום מ"ע נאמרה הלכה להצריך כזית ולכאורה סעד לדברי הרא"ה הנ"ל מדברי הרמב"ם שהבאתי לעיל מ"ש כיון דלא נאמרה שיעורין לב"נ חייב אף על כ"ש מבשר החי הרי להדיא דלולי הלמ"מ סתם אכילה בכ"ש]. ולפ"ז פשוט לומר לר"ש אי סובר סתם אכילה בכ"ש גם אכילת מצה בכ"ש לאחר הדיבור ולהכי מדייק ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן ולא מדייק מיניה רק לענין חיוב כרת דחיובא דקרבן וכרת חדא היא כל שזדונה כרת חייב על שגגתה חטאת וסובר ר"ש דלענין זה לבד נאמרה הללמ"מ להצריך כזית לחייב קרבן וכרת אבל לענין מכות לא נאמרה יש חיוב אף בכ"ש משום דסתם אכילה האמורה בתורה בכ"ש ומינה דגם לקיום מ"ע דאכילה די לר"ש בכ"ש או י"ל דר"ש סובר דסתם אכילה בכזית ורק לענין מכות בזה"ב נאמרה הללמ"מ לחייב בכ"ש ממילא ג"כ לענין אכילת מצה בעינן כזית והיה שוה בזה לפני הדיבור כמו לאחר הדיבור דגם לפני הדיבור הי' מצות אכילת מצה דוקא בכזית כיון דסתם אכילה הוא בכזית וכיון דלשני הפנים הנ"ל אליבא דר"ש שוה שיעור אכילת מצה לפני הדיבור כמו לאחר הדיבור או דגם עתה בכ"ש או דגם קודם הדיבור בכזית א"ש הא דהצריך ר"ש לשיטתו למיעוטא דקרא דלא תאכל עליו חמץ כו' דאין יוצאין במצה של טבל דאי לאו קרא הוי ס"ד דיוצאין ומצוה הבאה בעבירה ליכא דהוי אמרינן דליתי עשה דמצה ולדחות ל"ת דטבל. ומה שהקשה השאגת ארי' דא"א לומר כן דהא טבל הוא במיתה בידי שמים וכמו שאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת משום דבעינן דומיא דכלאים בציצית דליתא אלא ל"ת שאין בו כרת כמו כן אין עשה דוחה ל"ת שיש בו חיוב מיתה בידי שמים וכן מה שהקשה עוד השאגת ארי' דבטבול למעשר שני אף דליכא חיוב מיתה בידי שמים מ"מ כיון שיש בו עשה ול"ת אין מקום שיודחה מפני עשה דמצה זהו רק לדידן דמצרכינן לאכילת מצה שיעור כזית דוקא וקודם הדיבור הי' בכ"ש וע"כ אף דנאמרה גם לפני הדיבור לא מיקרי חמור לענין דחיי' דהא לפי המצוה דלפני הדיבור הי' די בכ"ש ומה שצריך עתה לאכול כזית לא הי' כלל לפני הדיבור והמצריך לבא לידי דחייה היא מה שנתחדשה הלכה דאין יוצאין באכילת מצה בפחות מכזית וזה לא הי' המצוה קודם הדיבור אבל לר"ש שסובר באחד משני אופנים הנ"ל או דהן לפני הדיבור ולאחר הדיבור שיעור אכילת מצה בכ"ש או דהן לפני הדיבור ולאחר הדיבור בכזית דסתם אכילה בכזית ולשיטתו דלפני הדיבור ולאחר הדיבור שוין בשיעורין מקרי שפיר חמור מפני שהי' ג"כ לפני הדיבור ושוב יכולין למילף מפסח מילה ותמיד כשם שהם דוחין שבת אף שיש בה כרת ועשה ול"ת כן ה"נ במצות אכילת מצה והוי אמינא דיוצאין במצה של טבל הטבול לתרומת מעשר אף שהיא במיתה בד"ש וכן הטבול למעשר שני אף דאיכא בו עשה ול"ת משום דאתי עשה דמצה דחמיר שישנו לפני הדיבור ודוחה לעשה ול"ת לכך איצטריך היקשא דקרא א"כ זהו רק לר"ש משא"כ לדידן דבעינן עתה באכילת מצה כזית וקודם הדיבור הי' די בכ"ש פשוט דהטעם דאין יוצאין במצה של טבל הוא משום דכיון שאין האיסור נדחה הוי מצוה הבאה בעבירה וכמו שפירש הר"ן טעם זה במשנתינו ואתי שפיר וא"כ כיון דאין עשה דקוה"ד דוחה ל"ת שלאחה"ד הדרי קושי' לדוכתיה על פי' ר"ת האיך מצי לדחות העשה דמצה לל"ת דחדש:

ז והנ"ל ליישב לפי מה דמבואר בתוס' בר"ה (דף י"ג) אהא דקאמר הגמ' עומר שהקריבו ישראל בכניסתן לארץ מהיכן הקריבוהו א"ת דעייל ביד עו"ג קצירכם אמר רחמנא ולא קציר עו"ג ואע"ג דירושה היא להם מאבותיהם כדאי' במס' עו"ג (דף נ"ג) דאמר רחמנא ואשריהם תשרפון באש מכדי ירושה היא להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו מ"מ יש לו במה שזרע ועי' בטורי אבן שביאר דכל התבואה שהי' בא"י בעת כניסתן לארץ ה"ל ישראל ועו"ג שותפים בו דיש לעו"ג חלק במה שזרע וידוע שיטת רש"י בגיטין (דף מ"ז) אהא דאמרי' ישראל ועו"ג שלקחו שדה בשותפות טבל וחולין מעורבין זה בזה ומפ' רש"י אין לך כל חטה וחטה שאין חציו טבל וחציו חולין כו' ואין תקנה אלא להפריש מיני' וביה נמצא מעשר מן החיוב שבו על החיוב שבו ומן הפטור שבו על הפטור שבו הרי חזינן דס"ל לרש"י דאי אמרינן אין ברירה אף שהגיע לידו מחזקינן הדבר בשותפות מחצה לזה ומחצה לזה והנה שיטת הב"ח דחדש אינו נוהג בשל עו"ג והדברים עתיקין וא"כ לפ"ז א"ש לפי מה שביארתי דהטעם דאין עשה דקוה"ד דוחה ל"ת שלאחה"ד הוא משום דמן הסברא אין עשה דוחה ל"ת דהל"ת חמור מיני' רק דילפינן זה מכלאים בציצית בעינן דומיא דכלאים בציצית שהעשה נאמרה לאחר הדיבור א"כ זהו בל"ת החמור אבל בנ"ד כיון דבהכזית חדש שאוכל לקיים מצות מצה אין בה מן האיסור רק חצי זית דהא החצי זית השני ה"ל של עו"ג דאינה אסורה משום חדש וא"כ כיון דלא הוי מן האיסור אלא חצי שיעור דקיל כמו שכתבו התוס' בשבועות (דף כ"ג) דבח"ש ליכא אפי' איסור עשה אלא איסור גרידא ולא חשיב מושבע ועומד עיי"ש א"כ אף דהוי העשה דמצה עשה דקוה"ד אעפ"כ כיון דלענין העשה מיחשב הכזית לשיעור שלם ולענין הל"ת לא הוה אלא ח"ש דקיל עצמיות החומר דהמצוה דוחה הל"ת דקיל ולא בעינן כלל בזה דומיא דכלאים בציצית ושפיר מצי לדחות העשה לאיסור ח"ש אף דהוי עשה שקוה"ד:

ח אמנם הך תירוצא הוא רק א"נ דאין ברירה אבל א"נ דיש ברירה א"כ הא משלקח הישראל הכזית לאכילת מצה הוברר הדבר שזהו חלקו המגיע משעה ראשונה לכך כמו דס"ל לרשב"ג בגיטין (דף מ"ז) בישראל וכותי שלקחו שדה בשותפות דמשבא ליד ישראל אמרינן דזהו חלקו המגיעו משעה ראשונה לכך וא"כ הא כל הכזית כונו אסור משום חדש וא"כ תקשה האיך אכלו ממחרת הפסח בט"ו לקיים מצות אכילת מצה הא אין עשה דקוה"ד דוחה ל"ת דשיעור שלם וע"כ צ"ל כפי' הר"י דהאי ממחרת הפסח דהכא היינו בט"ז בניסן בעת הקרבת העומר ולשיטת התוס' בגיטין (דף מ"ז) שהשיגו על רש"י וכתבו דאי אין ברירה חיישינן שמא הגיע לו כל חלקו של עו"ג או כל חלקו של ישראל א"כ הא נסתרה דברינו:

י"ל באופן אחר דמוכח דזה תלוי בברירה דהנה ידוע קושיית הגאון מהר"י האיך שייך לומר בזה עשה דוחה ל"ת הא אמרינן בתמורה (דף י"ז) שבימי אבלו של משה נשתכחו ש' הלכות מישראל וחד מינייהו שיעורין א"כ הא לא ידעו השיעור של מצה ואולי יאכלו מעט פחות או יותר והוי חצי שיעור שלא במקום מצוה ותירץ כיון דהא דח"ש אסור הוא משום דחזי לאיצטרופי א"כ א"ש דה"ל לאכול כזית אחד מאי אמרת שמא שיעור דמצה הוא ב' זיתים וה"ל ח"ש שלא במקום מצוה ז"א כיון דאיסור של חצי שיעור אינו אלא מטעם חזי לאיצטרופי והרי כשיאכל עוד ח"ש ממילא יקיים נמי מ"ע דמצה וה"ל לתקוני כל מה דאפשר ושמא יאכלו כשיעור עכ"ד אמנם הך תירוצא לא א"ש לפי שיטת התוס' ביומא (דף ע"ד) דהקשו אהא דקאמר ר' יוחנן דחצי שיעור אסור מדאורייתא משום דחזיא לאיצטרופי דאמאי לא קאמר מטעמא דבסמוך דכל חלב לרבות ח"ש וי"ל דלהכי איצטריך לי' לר"י לפרושי ה"ט משום דאי מקרא דכל חלב ה"א עיקר קרא לכוי איצטריך וח"ש מדרבנן ואסמכוה אקרא אבל השתא דקאמר טעמא דחזי לאיצטרופי סברא הוא מה"ט דדרשה גמורה היא לח"ש אלמא דלשיטת התוס' לא בעינן ה"ט דחזי לאיצטרופי רק לגלות שהריבוי מכל קאי נמי אח"ש וא"כ כיון דבאמת מוקמינן האי וכל לרבות אפי' ח"ש א"כ ממילא הא נכלל בהריבוי כל האיסורין אף היכא דלא חזי לאיצטרופי בשלמא לשיטת הר"ן בשבועות דמשני דמכל חלב לא אתיא לכל האיסורים לאסור ח"ש דשאני חלב דהוי בכרת והא דאסורין ח"ש בכל האיסורים הוא מה"ט דחזי לאיצטרופי ניחא הך תירוצא אבל לשיטת התוס' הדרא קושיא לדוכתיה אבל לפי מה שביארתי ניחא דאף דנשתכחו שיעורין אעפ"כ יכול לאכול כזית לקיים המ"ע משום דהוי ספק ספיקא חדא דילמא הך כזית הוא מחלקו של עו"ג דאין בה איסור חדש דהא לשיטת התוס' אי אמרינן אין ברירה חיישינן שמא הגיע לישראל כל חלקו של עו"ג ואף אם הוא של ישראל אעפ"כ איכא עוד ספיקא דילמא הוי השיעור כזית כמו שאוכל א"כ הא בלא"ה שרי באכילה משום דאתי עשה ודחי ל"ת ושיטת הר"י בביצה (דף ג') דאף ס' אחד בגופו וס' אחד בתערובות הוי ג"כ ס"ס וא"כ כיון דהוי ס"ס לכך מותר באכילה לקיים המ"ע אמנם זהו דווקא אי אמרי' אין ברירה אבל אי אמרינן יש ברירה הא נסתרה הך תירוצא וא"כ א"נ כפי' הר"ת מוכח ממ"נ דיש ברירה:

ט והשתא א"ש הא דבעת שהיו סוברים הצדוקין שיחיד מתנדב ומביא קרבן תמיד לא היו יכולין לומר שעצרת אחר השבת משום דהא קשה לדידהו דסוברים דיחיד מביא תמיד אמאי לא כתיב ויעשו את התמיד בגלגל וע"כ צ"ל דמוקמי הך קרא לכדר' בנאה להורות דערל מקבל הזאה א"כ ע"כ צ"ל כר"ע דערל כטמא א"כ מוכח דל"א דברה תורה כלשב"א א"כ קשה ל"ל קרא דבכל מושבותיכם וע"כ צ"ל משום דהוה ילפינן ק"ו מעבודה א"כ מוכח דהיכא דמיפרך ק"ו ל"א דיו א"כ מוכח דחופה, קונה א"כ קשה ל"ל קרא דויצאה חנם וע"כ דאתי להורות דלא בעינן כסף וביאה וא"כ קשה הא זה מוכח מהא דממעטינן קשאמ"ל וע"כ דמשכחת לה בקידושי שטר א"כ מוכח דיש ברירה א"כ הא ל"ל כפי' הר"ת דויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח הוא בט"ו כיון דיש ברירה והוי שיעור שלם א"כ האיך רשאים לאכול הא אין עשה דקוה"ד דוחה ל"ת וע"כ דהאי ממחרת הפסח הוא בט"ז כפי' ר"י א"כ מוכח דאין עצרת אחר השבת דאל"כ האיך תלה הכתוב היתר אכילתו בדבר שאינו עיקר אלא מקרה כהוכחת הרמב"ם. אבל השתא דנצחום שאין יחיד מתנדב קרבן תמיד א"כ הא שוב י"ל כר"ש דאתא הקרא להורות דכעין פסח הוא דקרב א"כ הא י"ל דאין ברירה א"כ הא שוב י"ל כפי' הר"ת דהאי ממחרת הפסח הוא בט"ו ואין כאן הוכחה דלא כהצדוקין כנ"ל לכך שוב טעו שעצרת אחר השבת ודוק:

תוכן העניינים

פורת יוסף (שלופר)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה