אור ברסלב

פורת יוסף (שלופר)· רבי יוסף שלופר

מערכה ג

מערכה ב

א ביבמות (דף ל"ה) איתמר החולץ למעוברת והפילה ר' יוחנן אמר אינה צריכה חליצה מן האחין ור"ל אמר צריכה חליצה מן האחין ר"י אמר אינה צריכה חליצה מן האחין חליצת מעוברת שמה חליצה וביאת מעוברת שמה ביאה ור"ל אמר צריכה חליצה מן האחין חליצת מעוברת לא שמה חליצה וביאת מעוברת לא שמה ביאה כו' אמר רבא הלכתא כוותיה דר"ל בהני תלת חדא הא דאמרן אידך דתנן המחלק נכסיו על פיו ריבה לאחד כו' דבריו קיימין ואם אמר משום ירושה לא אמר כלום כתב בין בתחלה בין באמצע בין בסוף משום מתנה דבריו קיימין ואמר ר"ל לעולם לא קנה עד שיאמר פלוני ופלוני ירשו שדה פלוני ופלוני שנתתי להם במתנה וירשום ואידך דתנן הכותב כל נכסיו לבנו לאחר מותו האב אינו יכול למכור מפני שנתן לבן והבן אינו יכול למכור מפני שהן ברשות האב כו' ואיתמר מכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב ר' יוחנן אמר לא קנה לוקח קנין פירות כקנין הגוף דמי ור"ל אמר קנה לוקח קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי:

ב והנ"ל לבאר דהני תלת מילי מישך שייכי להדדי והוא דגרסינן לעיל ביבמות (דף ו') אלא סד"א תיתי מהבערה דתנא דבי ר' ישמעאל לא תבערו אש בכל מושבותיכם מה ת"ל כו' מכדי שבת חובת הגוף הוא וחובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בח"ל מושבות דכתב רחמנא בשבת ל"ל משום ר' ישמעאל אמר תלמיד אחד לפי שנאמר וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת שומע אני בין בחול ובין בשבת כו' ת"ל לא תבערו אש בכל מושבותיכם ולהלן הוא אומר והי' לכם לחוקת משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם מה מושבות האמור להלן בב"ד אף מושבות האמור כאן בב"ד ואמר רחמנא לא תבערו כו' וטעמא דכתב רחמנא לא תבערו הא לא"ה דחי אמר רב שימי בר אשי האי תנא לא משום דאתי עשה ודחי ל"ת אלא משום דמייתי בק"ו ומה עבודה שהיא חמורה ודוחה שבת רציחה דוחה אותה שנאמר מעם מזבחי תקחנו למות שבת שנדחת מפני עבודה א"ד שתהא רציחה דוחה אותה כו':

והנה בתוספות לעיל (דף ה') בד"ה כולה משעטנז כו' הקשו וא"ת אדילפינן מכלאים בציצית דדחי נילף משריפת קדשים דלא דחי כדדרשינן בפסחים (דף פ"ג) דאין שריפת קדשים דוחה יו"ט מוהנותר ממנו עד בוקר בא הכתוב ליתן בוקר שני לשריפתו וי"ל דשא"ה דלא בטלה מצותו בכך דיכול לשורפו אחר יו"ט ומ"מ אי לאו דבוקר שני לא הייתי מחלק וה"א דדחי ומיהו קשה לקמן גבי שריפת בת כהן דקאמר או אינו אלא בשבת דהוה גמרינן מכלאים בציצית דלידחי אפילו ל"ת שיש בו כרת והתם כיון דיכול להמתין עד למחר הא מצינן למילף משריפת קדשים דלא דחי ול"ל קרא דבכל מושבותיכם וי"ל דהתם נמי אי אפשר להמתין שיש לה לידון מיד ולשרוף שלא יענו הדין ושלא ישתכחו. הדברים:

והא דהוסיפו התוספות בתירוצם ושלא ישתכחו הדברים הוא משום דלכאורה קשה אהא דתירצו דמוכרחין להורגה בשבת משום עינוי הדין אעפ"כ עדיין קשה לפי מאי דמבואר בסנהדרין (דף ל"ה) דפריך הגמרא וליגמריה לדינא בשבתא וליקטליה בחד בשבתא נמצא אתה מענה את דינו נידייניה במעלי שבתא וניגמריה בחד בשבתא מינשו טעמייהו כו' אלמא דלא מיקרי עינוי הדין רק לבתר גמר דין אבל קודם שגמרו הדין ליכא משום עינוי הדין דלכך פריך הגמ' ונגמריה בחד בשבתא וא"כ הא קשה לפי מאי דמבו' בר"ן בשבת פ' ר"א דמילה שיטת הרז"ה והרשב"א דהיכא דאישתפיך חמימי דבתר מילה מקמי מילה אסור למול בשבת כיון שאם ימול יצטרך אח"כ לחלל את השבת במכשירין עיי"ש. אלמא אע"ג דלבתר הכי פקו"נ הוא שדוחה שבת אעפ"כ כיון דהא דפקו"נ דוחה את השבת הוי רק דחויה ולא הותרה כמבואר ברמב"ם (פ"ב מהל' שבת הל' א') דחויה היא שבת אצל סכנת נפשות כשאר כל המצות וע"ש בכ"מ לכך אסור למול ולהביא את עצמו שיהי' מוכרח אח"כ לדחות שבת וא"כ ה"נ כיון דהא דעשה דוחה ל"ת הוא בגדר דיחוי ולא בגדר היתר כמבואר בתוספות ברכות (ד' כ') בד"ה שב ואל תעשה עיי"ש א"כ הא אינו רשאים הב"ד לגמור הדין בשבת כיון דאם יגמרו נצטרך אח"כ לחלל את השבת ברציחתה מצד עשה דוחה ל"ת דהוי רק דחויה ודוחק לומר דאיצטריך קרא היכא דהסנהדרין עברו וגמרו הדין בשבת:

ועוד הא לפי מה דמבואר בתוספות עירובין (דף ק') שהקשו אהא דס"ל לר"י דאם נתערב מתן ד' במתן אחת דינתן במתן אחת וליתי עשה דמתן ד' ולדחי לאו דבל תוסיף וי"ל דלא דמי כלל לכלאים בציצית דהכא ע"י פשיעה הוא בא והיה יכול להתקיים העשה בלא דחיית הלאו וא"כ ה"נ כיון דהיה יכול להתקיים העשה דשריפת ב"כ אחר השבת בלא דחיית הלאו רק שע"י פשיעתם שעברו וגמרו הדין בשבת מוכרחין לעבור על הל"ת דשבת א"כ הא בא ע"י פשיעה ובלא"ה ידעינן דלא שייך בזה עשה דוחה ל"ת ול"ל קרא דבכל מושבותיכם לכך מתרצי התוס' דהב"ד רשאים ג"כ לגמור הדין בשבת דאי אפשר להמתין עד לבתר שבתא משום דחיישינן שמא ישתכחו הדברים כמבואר בסנהדרין הנ"ל וא"ל דעדיין קשה האיך קבלו הב"ד העדים בע"ש בכדי שיהיה מוכרחים לגמור הדין בשבת ונצטרך לחלל שבת בשריפתה ה"ל להמתין מלקבל העדים עד לבתר שבתא ז"א דאיתא בב"ק (דף קי"ב) תהי בה ר' יוחנן וכי מקבלין עדים שלא בפני בע"ד קיבלה מיני' ר' יוסי ב"ר חנינא כגון שהי' הוא חולה או עדי' חולי' או שהיו עדיו מבקשין לילך למדינת הים וא"כ ה"נ משכחת לה שהב"ד מוכרחין לקבל העדות בע"ש כגון שהיו העדים חולים או שהיו מבקשין לילך למדינת הים זהו ביאור דברי התוס': אמנם תירוץ התוספות הוא דוחק גדול דנימא דהא דחיישינן דילמא מינשו טעמייהו יהיה חששא דאורייתא עד שמצד זה יהיו מותרין הב"ד לגמור הדין בשבת אף שמצד זה נצטרך לחלל שבת אח"כ דממשמעות דברי הגמרא משמע דהוא מדרבנן דרבנן החמירו בדבר וחששו דילמא מינשו טעמייהו אבל מדאורייתא בודאי אין חוששין לזה דביום אחד ישתכחו הדברים ועי' תומים (סי' ז') ועוד דעיין בריטב"א במ"ק (דף י"ד) בסוגיא דמענה דינו בחוה"מ נראה קצת דהא דאסור לענות הדין הוא מדרבנן]:

ג לזה הי' נ"ל ליישב קושיית התוספות באופן אחר דמשכחת לה גוונא שיהא מוכרחין לדון אותה דווקא היום בשבת והוא דגרסינן במכשירין (פ"ב משנה ז') מצאו תינוק מושלך בזמן הבית בעיר שרובא ישראל ומיעוט כנענים ישראל כו' ועיין בכתובות (דף ט"ו). והנה שיטת הר"ת בכתובות (דף ג') ולדרוש להו דאונס שרי והקשו התוספות הא אמרינן בסנהדרין (דף ע"ד) על כל עבירות שבתורה יעבור ואל יהרג חוץ מגילוי עריות כו' ותירץ ר"ת דאין חייבין מיתה על בעילת עו"ג עיי"ש שהאריכו בזה ועי' עוד בתוספות סנהדרין (דף ע"ד) ד"ה והא ועי' בשיטה מקובצת לכתובות שהאריך בזה והביא שיטת הראשונים המאירי והר"ן שס"ל כשיטת הר"ת ומיישב כל קושיית התוספות שהשיגו בזה על הר"ת. ונקדים עוד הא דגרסינן במכות (דף ז') ר"ט ור"ע אומרים אילו היינו בסנהדרין לא היה נהרג אדם מעולם ומפ' הגמרא בבועל את הערוה היכי הוו עבדי אביי ורבא דאמרי תרוייהו ראיתם כו' ורבנן היכי דייני כשמואל דאמר שמואל במנאפים משיראו כדרך המנאפין והנה לפי שיטת התוספות שם בד"ה דילמא צריכין לומר דר"ט ור"ע ורבנן פליגי בהא דר"ט ור"ע ס"ל דחיישינן למיעוטא לכך אף ששכב כדרך המנאפין אעפ"כ חיישינן לצד המיעוט דילמא לא גמר ביאתו ורבנן ס"ל דאזלינן בתר רובא ומחזקינן הדבר מצד הרוב שג"ב [כמבואר ברמב"ם (בפ"א מהל' איסורי ביאה הי"ט) אין העדים נזקקים לראות המנאפים כו' אלא משיראו אותן כו' כדרך כל הבועלין הרי אלו נהרגין בראי' זו ואין אומרים שמא לא הערה מפני שחזקת צורה זו שהערה]:

והנה הר"ן בחולין (דף ס"ד) הקשה אהא דפריך הגמ' על הברייתא דלוקחין בצים מן הכותי ואין חוששין לא משום נבילות ולא משום טריפות ודילמא דעוף טמא נינהו וקשה מאי פריך הגמרא הא כמו דלא חיישינן לענין איסור טריפה דילמא ביצת טריפה היא משום דאזלינן בתר רובא ורוב עופות כשרים נינהו כן ה"נ לענין איסור טמאה הא צריכין למיזל בתר רובא ורוב עופות טהורין ותירץ דכיון דאיכא תרי מיעוטא נגד הרוב כשרין מיעוטא דטריפות ומעוטא דעופות טמאין מצטרפין הני תרי מיעוטא נגד הרוב והוי מחצה על מחצה:

ומעתה נחקור האיך היה הדין בזמן הסנהדרין אם הי' נמצא תינוק מושלך בעיר שרובא ישראל ונתגדל התינוק ואח"כ באו עדים והעידו שבא על א"א ולא ראו העדים רק כדרך המנאפין אם היה חייבת מיתה בזמן הסנהדרין עפ"י העדאת העדים או לא א"נ כיון דאנן קיי"ל בכ"מ דאף אם לא ראו רק כדרך המנא' ג"כ היה חייבין משום דהי' מחזקינן הדבר מצד הרוב שגמר ביאתו כן ה"נ הי' חייבת עפ"י העדאתן או דילמא כיון דהכא איכא תרי מיעוטא לפוטרה ולגרע כח הרוב שמחייבה חדא דילמא הבועל הוא מהמיעוט כנענים והיה פטורה על בעילתו כמו שהבאתי לעיל שיטת הר"ת ועוד מיעוטא דילמא לא גמר ביאתו אף דאיכא רוב לחייבה ואנן קיי"ל במס' סנהדרין (דף ס"ט) דבד"נ הי' אזלינן בתר רובא אעפ"כ מצטרפי הני תרי מיעוטי נגד הרוב והוי מחצה על מחצה והי' פטורה:

ד והנ"ל דבנידון דידן היה חייבת ואומר דזה הכלל דהא דאמרינן דמצטרפי תרי מיעוטא בהדדי למהוי מחצה על מחצה הוא רק במקום שהתרי מיעוטא הוא בחד גופא כגון גבי ביצת טריפה דבהך גופא שאנו דנין עליה אם היא כשרה איכא בה תרי מיעוטי לאוסרה דילמא היא ביצת טריפה או עוף טמא בזה אמרינן אף דנגד כל מיעוט בפ"ע איכא רוב נגדו אעפ"כ בהסתפחם יחד מצטרפי הנך תרי מיעוטי לגרע כח הרוב ולהוי מחצה על מחצה אבל בנידון דידן כיון דבהך אשה שאנו דנין עליה אם היה חייבת בזמן הבית הא בהך גופא ליכא אלא חד ספק דילמא לא עשתה מעשה הביאה רק דאיכא עוד ספק מיעוטא בגוף אחרת דהבועל לא מצטרפי תרי מיעוטי דשני גופין נפדדים בהדדי לענין האשה שאנו דנין עליה כיון דלענין הבועל אין נ"מ מהך ספיקא דהא אף אם הוא מהמיעוט כנענים ג"כ הי' חייב בזמן הבית כמבואר בסנהדרין (דף נ"ז) וכל עיקר הספק הוא רק לגבי האשה אם היה חייבת בזמן הבית ובהך גופא הא ליכא תרי מיעוטי לא מצטרפי תרי מיעוטא דשני גופין נפרדים בהדדי לגרע כח הרוב כיון דלכל א בפ"ע איכא רוב נגד מיעוטו:

ויש לי להביא ראי' לזה מהא דמבואר בביצה (דף ג') אהא דתניא וספיקא אסורה ואם נתערבה באלף כולן אסורות ויש בזה מחלוקת הר"ת ור"י דר"ת פי' דהאי אם נתערבה באלף קאי על ביצת ודאי טריפה אבל ספיקא אם נתערבה באלף מותרת מטעם ספק ספיקא והר"י חולק עליו וס"ל דקאי אספיקא ואעפ"כ לא שייך להתיר בזה מטעם ס"ס דלא אמרינן ס"ס רק אם השני ספיקות הם בגוף אחד כגון בס"ס דכתובות (דף ט') ספק תחתיו ספק אינו תחתיו ואת"ל תחתיו ספק באונס ספק ברצון דהשני ספיקות הם בגוף אחד האיך נבעלה בזה מצטרפי תרי ספיקא בהדדי למיחשב ס"ס אבל בביצת טריפה כיון דספק אחד הוא בתרנגולת אם היא טריפה או לא והספק השני הוא בתערובות לא מצטרפי הנך תרי ספיקא בהדדי למיחשב ס"ס כן הבין הב"י בשיטת הר"י ועיי"ש בט"ז (סי' ק"י) ובאחרונים והכי קיי"ל כשיטת הר"י אלמא דאף בספיקות גמורים לא מצטרפי תרי ספיקות דשני דברים נפרדים למיחשב ס"ס מכש"כ לענין תרי מיעוטא דלא מצטרפי תרי מיעוטי דשני גופין נפרדים בהדדי לגרע כח הרוב ואף לשיטת הר"ת דס"ל דספק אחד בגופו וספק אחד בתערובות הוי ס"ס הוא רק בשני ספיקות גמורים אבל במיעוט נגד הרוב בזה אף הר"ת מודה דלא מצטרפי תרי מיעוטא דתרי גופי בהדדי:

ה והנ"ל דלר' ישמעאל משכחת לה גוונא שתהא הנבעלת פטורה דגרסינן בסנהדרין (דף נ"ז) ת"ר איש מה ת"ל איש איש לרבות הכנענים כו' והא מהכא נפקא מהתם נפקא לאמר זה ג"ע אלא אמר ר"י לא נצרכה כו' עיי"ש והנה לעיל בסנהדרין (דף נ"ו) פריך הגמ' ור"י נפחא אליבא דרבנן האי איש איש ל"ל דברה תורה כלשון בני אדם וא"כ להך מ"ד דאמרינן דברה תורה כלשון בנ"א א"כ הא אין מיותר לדידי' הך איש איש שיהא מוכח מזה שמוזהר על ארוסה כיון דדברה תורה כלשון בנ"א וא"כ כיון דליכא ריבויא הא צריך להיות מצד הסברא פטור כדינא דידהו כו' והנה במ"ל ברמב"ם (פ"י מה' דעות ה"ז) מבואר דר' ישמעאל סובר דאמרינן דברה תורה כלשון בנ"אף ומעתה נ"ל דלר' ישמעאל בכה"ג אם היה מעידין עדים בזמן הבית שראו שבא על נערה המאורסה ולא ראו רק בכדרך המנא' דבזה היה פטורה בזה"ב הנבעלת משום דבזה היה שייך הך ספיקא לענין הבועל ג"כ אם הי' חייב או לא דאם הוא מהמיעוט כנענים הי' פטור על ארוסה כנ"ל ולגבי הבועל הא איכא הנך תרי מיעוטא דילמא הוא מהמיעוט כו' ומיעוטא דילמא לא הערה בה בחד גופא דבגוף הנידון הא איכא בו תרי מיעוטי לפוטרו וכיון דבחד גופא הוא א"כ הא בזה שוב מצטרפי הנך תרי מיעוטי לגרע כח הרוב והוי מחצה על מחצה והי' פטור וכיון דלגבי הבועל הי' מחזקינן האי מיעוטא דשמא הוא מהמיעוט כנענים לצרפו להך מיעוטא דשמא לא הערה בה לפוטרו א"כ ממילא ה"ה לענין הנבעלת אף דבה הוי התרי מיעוטי בתרי גופא אעפ"כ כיון דחיוב דידה הי' תליא בספיקא דהבועל מה הוא ולענין הבועל הי' מחזקינן הך ספיקא דשמא הוא מהמיעוט כו' לפוטרו שוב א"א לעשות שני הפכים בנושא אחד דלענין הבועל היה מספקא לן שמא הוא מהמיעוט ולענין הנבעלת היה מחזקינן שהוא מן הרוב והי' חייבת: וא"ל דהכא אף לענין הבועל ג"כ לא היה שייך להצטרף הנך תרי מיעוטי בהדדי דבשלמא גבי ביצת טריפה דהתם השני מיעוטא דאיכא בה נולדו ביחד בזה אמרינן דמצטרפי תרי מיעוטא בהדדי אבל בנ"ד כיון דהך ספיקא דשמא הי' מהמיעוט כו' נתהוה קודם שבא על הארוסה והי' מחזקינן הדבר מצד הרוב שהוא ישראל ודאי א"כ ממילא אף דאח"כ בא על א"א ונתהוה עוד מיעוט לא שייך להצטרף הך מיעוטא דשמא הוא מהמיעוט כיון דכבר הי' מחזקינן אותו מצד הרוב שהי' ישראל ודאי ז"א דנ"ל לדון ולהביא ראי' דאין לחלק בין רוב שכבר הוחזק או לא מהא דקאמר הגמ' בסנהדרין (דף ס"ט) ש"מ מדר' כרוספדאי יולדת לשבעה אין עוברה ניכר לשליש ימיה דאי ס"ד עוברה ניכר לשליש ימיה ל"ל ג' בתרי ותילתא סגיא א"ל לעולם אימא לך עוברה ניכר לשליש ימיה זיל בתר רובא אמרוה קמי' דר"ה א"ל ובד"נ מי אזלי' בתר רובא התורה אמרה ושפטו העדה והצילו העדה וא"א זיל בתר רובא אמר ר"י אף אנן נמי תנינא בת שלש שנים ויום אחד מתקדשת בביאה ואם בא עליה יבם קנאה והי' חייבין עליה משום א"א ואמאי אימא איילונית היא ואדעתא דהכי לא קידש אלא לאו משום דאמרי' זיל בתר רובא ורוב נשים לאו איילונית נינהו והשתא א"נ דאיכא נ"מ בין רוב שכבר הוחזק או לא א"כ מאי מייתי ראי' מהא דהיה חייבין עלי' משום א"א דאזלינן בתר רובא הא י"ל דלעולם לא אזלינן בתר רובא רק זהו במקום שהנ"מ מהספק הי' רק לענין ד"נ בזמן הבית לבד ובעת שאנו דנין אם היה חייב כגון בהך רובא דרוב נשים לתשעה ילדן דהנ"מ היה רק לענין ד"נ בזמן הבית בזה לא אזלינן בתר רובא אבל לגבי איילונית כיון דהך ספיקא נולד קודם שבא לידי ד"נ דילמא איילונית היא לענין אם קדושין דאחרים תופסין בה והחזקנו הדבר מצד הרוב שהיא א"א גמורה ואין קדושין תופסין בה ממילא כשאנו דנין אח"כ לענין הבועל אם היה חייב היה מחייבין אותו ג"כ כיון דכבר החזקנו את הרוב ומה דמות נערוך לה להך רובא דלתשעה ילדן וע"כ דס"ל להגמ' דאין לחלק בין היכא שהרוב כבר הוחזק או לא וראי' זו מצאתי בישועות יעקב על אה"ע:

ולי נראה דזה תליא בהא בפלוגתת הראשונים בהא דאזלינן בתר רובא מהו אם הרוב מברר הספק שכן הוא בוודאי מהרוב ואין כאן שום שיור ספק כלל או דהרוב אינו מברר הספק בעצם רק דכן גזרה חוקת התורה דבמקום דאיכא ספק והרוב נוטה לצד אחד צריכין למיזל בתר רובא והנה משיטת התוס' בכתובות (דף ט"ו) נשמע דרוב הוא מטעם בירור אמנם בשיטה מקובצת לב"מ (דף ו') גבי קפץ אחד מן המנויין לתוכו כתב בשם הרא"ש אע"ג דאמרינן דמרובא פריש מ"מ ספק הוא רק דהתורה התיר ספק זה עיי"ש. ומעתה י"ל דהאי חקירה אי מהני רוב שכבר הוחזק ג"כ תליא בהא דא"נ דהא דאזלינן בתר רובא הוא מטעם בירור שאין כאן ספק כלל א"כ כיון דמעיקרא כבר החזקנו הדבר מצד הרוב שהוא ודאי כן לכך אף אי איתרמי מילתא אח"כ שאין הולכין בה אחר הרוב אעפ"כ כיון דהחזקנו הדבר מצד הרוב לוודאי ממילא שוב מהני הרוב אף לענין הדבר שאין הולכין בה אחר הרוב אבל א"נ דרוב אינו מטעם בירור רק דכן גזרה חוקת התורה למיזל בתר רובא א"כ כיון דמעיקרא, אף קודם שנתהוה הספק לענין הדבר שאין הולכין בה אחר רוב לא החזקנו הדבר לוודאי לא מהני הרוב דמעיקרא לענין הדבר שאין הולכין בה אחר הרוב וכה"ג מבואר בכו"פ (סי' ק"י סעי' י"ג) עיי"ש: והשתא א"ש דהנה צריכין להבין הא דפריך ר"ה ומי אזלינן בתר רובא התורה אמרה והצילו כו' וא"א זיל בתר רובא מה ענין זה לזה הא התורה לא אמרה והצילו רק במקום דאיכא ספק אם הי' חייב בזה אמרה תורה שמחוייבים לחפש אחר זכות שלא לחייבו אבל היכא דודאי הי' מחוייב הא אינו שייך לחפש בזה שום זכות וא"כ כיון דהתורה אמרה דאזלינן בתר רובא והרוב מברר הדבר שודאי כן הוא א"כ מאי והצילו העדה שייך בזה וע"כ דס"ל לר"ה שהרוב אינו מברר הדבר שוודאי כך הוא רק דכן גזרה חוקת התורה למיזל בתר רובא וא"כ א"ש לפי מה דמבואר בש"מ בב"מ הנ"ל ליישב קושיית התוס' אהא דתניא קפץ אחד מן המנויין לתוכו כולן פטורין והקשו התוס' וא"ת ונכבשינהו דניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש ותי' דהא דאמרינן כל דפריש מרובא פריש לאו ודאי הוא ומידי ספיקא לא נפקא דאולי לא קא פריש מהרוב רק דכן גזרה חוקת התורה להתיר זה הספק וכיון דספק הוא לא שייך במעשר דנימא מרובא פריש ויהא חייב במעשר דרחמנא אמר עשירי ודאי ולא עשירי ספק עכ"ל אלמא דהיכא דפירשה התורה דבעינן דווקא ודאי בזה לא אזלינן בתר רובא דרוב לא מיקרי ודאי וא"כ בד"נ כיון דהתורה אמרה והצילו דאם יש שום צד זכות הטיה בעולם לזכהו אינו חייב עד שיהא ברור לך הדבר בודאי בלי שום צד הטי' שמחוייב בבירור כמבואר בסנהדרין (דף ל"ב) (ודף ל"ג) וא"כ כיון דבד"נ אמרה תורה דבעינן דוקא ודאי הא לא שייך למיזל בתר רובא דרוב לא מיקרי ודאי כסברת הש"מ לכך שפיר מוכיח ר"י מהא דחייבין עליה משום א"א דע"כ בד"נ היה אזלינן בתר רובא דלא דמיא ד"נ למעשר שגילה בו הכתוב בפירוש דבעי' ודאי דאל"כ תקשה ניחוש דילמא איילונית היא מאי אמרת התם שאני כיון שהרוב כבר הוחזק לכך שוב מועיל אף בד"נ ז"א דהא כיון דנימא הך סברא מצד שהרוב כבר הוחזק א"כ הא ע"כ צ"ל דרוב הוא מטעם בירור כנ"ל וא"כ הא בלא"ה צריכין לומר דבד"נ אזלינן בתר רובא כיון דהרוב מברר הדבר שכן הוא מאי והצילו העדה שייך בזה ובודאי אזלינן בתר רובא וא"כ מהא דחייבין עליה משום א"א מוכח ממ"נ דבד"נ הי' אזלינן בתר רובא ועי' בכו"פ (סי' ס"ג סק"א) וא"כ האי חקירתינו אי מצטרפי תרי מיעוטא היכא שהרוב כבר הוחזק גם כן תליא בהא דא"נ דרוב הוא מטעם בירור לא מצטרפי היכא שכבר הוחזק אבל א"נ דרוב אינו מברר שפיר מצטרפי אף היכא שכבר הוחזק ובחי' הארכתי בזה הרבה:

ומעתה לפי מה שביארנו נחקור עוד בזה לפי מה דגרסינן ביבמות (דף פ') איתמר אכל חלב מבן שתים עשרה שנה ויום אחד עד בן שמונה עשרה שנה ויום אחד ונולדו בו סימני סריס כו' רב אמר נעשה סריס למפרע ושמואל אמר קטן היה באותה שעה. והנה הרמב"ם (בפ"ב מה"א הי"א) פסק הבן משנולד עד שיהא י"ג שנה ויום אחד נקרא קטן כו' הגיע לזמן הזה ולא הביא שתי שערות אע"פ שנראו בו סימני סריס הרי הוא קטן עד שיהיה בן כ' שנה פחות ל' יום הגיע לזמן הזה ולא הביא שתי שערות כו' הרי הוא סריס ודינו כדין הגדול לכל דבר ע"ש וא"כ לרב אם נולדו בו סימני סריס והגיע לכ' שנה פחות ל' יום ולא הביא שתי שערות אמרינן דאיגלאי מילתא למפרע דסריס הוא ונעשה גדול מבן י"ג שנה ויום אחד:

ומעתה נחקור האיך היה הדין בזמן הבית אם היה מצאו תינוקת מושלך בעיר שרובא ישראל ונתגדל התינוקת וילדה בן דהולד הוא כמותה שאם היא מהמיעוט הולד ג"כ כמותה ונתגדל הבן ונולדו בו סימני סריס ולא הביא שתי שערות וכגון שביום ג' כ"ה לחודש יכלה להבן השנת עשרים פחות ל' יום עד שבמוצאי יום ג' יתהוה סריס ויהיה גדול למפרע ואח"כ העידו עדים ביום ב' כ"ד לחודש שביום א' כ"ג לחודש ראוהו שבא על נערה המאורסה ולא ראוהו רק בכדרך המנא' האיך הדין אם היה גמרו הסנהדרין הדין ביום ג' כ"ה לחודש שהנבעלת היה מחוייבת [דבד"נ הא בעינן הלנת דין וכיון שהעידו עדים ביום ב' היה צריכין לגמור הדין ביום ג'] משום דבזה לא שייך להצטרף לענין חיוב דידה הנך תרי מיעוטי דשמא הוא מהמיעוט כנענים להך מיעוט דשמא לא נעשה הביאה לפוטרה כיון דכל עיקר הספק כעת הוא רק לגבי הנבעלת דהבועל היה פטור כעת בכל גונא משום דקטן הוא היום עד שיושלם היום ולא הביא שתי שערות אז יתברר שהוא גדול למפרע אבל כ"ז שלא נשלם היום עדיין קטן הוא וא"א לחייבו כעת וכל עיקר הספק הוא רק לגבי דידה א"כ הא הוי התרי מיעוטי בתרי גופי דלא מצטרפי היאך היה הדין בכה"ג בזמן הסנהדרין אם היה מחוייבין לקיים דינה היום או דאינו רשאים לעשות דינה היום ומחוייבין להמתין על יום מחר בכדי שאולי לא יביא הבועל שתי שערות וא"כ יהא איגלאי מילתא למפרע דגדול היה וא"כ הא שוב יהא הספק לגבי הבועל ג"כ אם הוא חייב ולגבי הבועל הא הוי התרי מיעוטי בחד גופא ויהיה פטור א"כ ממילא אף הנבעלת תהיה ג"כ פטורה כנ"ל לכך היה אסור לעשות דינה היום דדילמא למחר תהיה פטורה ועוד צריכין לחקור אולי אינם רשאים כלל הסנהדרין בזמה"ב לגמור דינה ביום ג' וצריכין להמתין בגמר הדין על יום ד' אולי ביום ד' תהיה פטורה:

והנ"ל דבנ"ד היה מחוייבין לגמור דינה ביום ג' ולסוקלה בזמן הבית ביום ג' ואסור להניח דינה על יום ד' בכדי שתהיה פטורה לפי מה דמבואר בחולין (דף קל"ט) אמר רבינא הילכך עוף טהור שהרג את הנפש פטור מלשלח מ"ט דא"ק שלח תשלח את האם במי שמחוייב לשלחו יצא זה שאין מחוייב לשולחו אלא להביאו לב"ד ה"ד אי דגמר דינא בר קטלא הוא אלא דלא גמר דינא ובעי לאתויי לב"ד לקיומי' ביה ובערת הרע מקרבך ומפ' רש"י היה מצוה על כל הפוגע בחייבי מיתה בזמן הבית להביאן לסנהדרין וכדי לבער כו' עכ"ל אלמא דל"א והצילו העדה דהיו מחוייבים לחקור אחר זכות לזכהו רק במקום דיש לומר דאולי לא היה מחוייב מיתה אבל אם היה מחוייב בודאי בזה ל"א דלא יביאו הנידון לסנהדרין בכדי שלא נהיה יכולין לגמור דינו ויפטור אדרבה בזה מונח המ"ע דבערת הרע מקרבך שהיה מחוייבים להביאו לסנהדרין לקיים בו דין הכתוב בתורה כמבואר ברמב"ן בס' המצות שלו שהשיג על הבה"ג שלא מנה העונשים שהיה מחייבי מיתות סנהדרין בזה"ב והסכים לשיטת הרמב"ם למנות העונשים המסורים לסנהדרין למצוה מפסוק שנאמר ובערת הרע מקרבך אמרו בער עושה רעות מישראל והוא מ"ע שלהם והביא ראיה לזה מהא דאמרינן בריש יבמות דאיצטריך קרא שאין מיתת ב"ד דוחה שבת דלא נימא דאתי עשה ודחי ל"ת אלמא דמ"ע איכא עיי"ש וא"כ לפ"ז ה"ה בנ"ד כיון דכעת היה מחוייבת בזמן הבית מיתה ל"א דצריכין הסנהדרין להניח מלגמור הדין עד יום ד' בכדי שאז תהיה פטורה אדרבה כיון דכעת היא מחוייבת היה מצוה על הסנהדרין לגמור דינה ביום ג' ולסוקלה באותו היום כדינה כדי לקיים ובערת הרע מקרבך:

והנ"ל להביא ראיה לזה מהא דאיתא בגיטין (דף ל"ג) ת"ר ביטלו מבוטל דברי רבי רשב"ג אומר אינו יכול לבטלו ולהוסיף על תנאו שא"כ מה כח ב"ד הי' יפה ומי איכא מידי דמדאורייתא בטל גיטה ומשום מה כח ב"ד יפה שרינן א"א לעלמא אין כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושין מינה והקשה הר"ש דא"כ יחפה על ב"א וכשיבואו עדים שזינתה ישלח לה גט ויבטלו שלא בפני השליח ופקעי קדושין ונמצא שהיתה פנויה ואומר ר"י דאין לחוש אלא כשמחפה שלא כדין אבל הכא כדין מחפה ומן התורה פטורה והשתא תקשה לשיטת הר"י דס"ל דאם במתכוין שלח לה גט וביטלו ג"כ פקעי הקדושין מינה א"כ אמאי לא מצינו גבי הסנהדרין בזה"ב דכתיב גבייהו והצילו העדה שהיו מחוייבים לחקור אחר זכות שישתדלו אצל הבעל שישלח לה גט ויבטלו וא"כ יהיה פקעי הקדושין ממנה ויהא הבועל והנבעלת פטורין ממיתה וא"ל דהא אנן קיי"ל כרבי דביטלו מבוטל כדפסק הרמב"ם (בפ"ו מה"ג ה"ו) א"כ הא לא משכחת לה שתהיה פקעי הקדושין מינה דאם יתבטלו הא באמת הוי בטל ז"א דהנה התוס' לעיל (דף ל"ב) ד"ה ור"נ הקשו וא"ת ומאי נ"מ השתא בפלוגתא דר"נ ור"ש בפני כמה מבטלו הא תיקן ר"ג שלא יהא עושין כן ואומר ר"י דנ"מ לרבי דאמר לקמן אם ביטלו מבוטל כו' מ"מ בפחות משנים דאיכא למיחש טפי אינו מבוטל ובהא אפילו רבי מודה דאמרינן מה כח ב"ד יפה והשתא כיון דלשיטת הר"י אף לרבי אם שלח שליח וביטל בפני אחד לא הוי ביטול משום מה כח ב"ד בזה"ב יפה ושרינן א"א לעלמא משום דפקעי רבנן לקדושין מינה א"כ אמאי לא מצינו בשום מקום בש"ס גבי א"א שזינתה שישתדלו הסנהדרין בזה"ב אצל הבעל שישלח לה גט ויבטלו בפני אחד בכדי שיהיה פקעי הקדושין מינה ויהיה הבועל והנבעלת פטורין ולא לישתמיט תנא לומר כן וע"כ צ"ל דל"א והצילו רק במקום דשייך לומר אולי לא היה מחוייב אבל הכא גבי א"א שזינתה כיון דכעת היו מחוייבין מיתה בודאי היה אסור להסנהדרין להשתדל אצל הבעל שישלח לה גט ויבטלנו בכדי שישתנה דינה ותתהוה פנויה ויהיו פטורין משום דהא מבטלי המ"ע דבערת הרע אף דאם ישלח לה גט ויבטלנו א"כ הא יהיה איגלאי מילתא למפרע שהיא פנויה מקודם ולא היה מונח עליהם כלל המ"ע דבערת הרע אעפ"כ כיון דהדבר כמו שהיה עומד כעת היה מונח עליהם המ"ע דבערת הרע היה אסור להם לבטל המ"ע שמונח עליהם כן ה"נ בנ"ד כיון דהשתא היתה מחוייבת מיתה בודאי היו מחוייבים הסנהדרין לגמור דינה היום ולסוקלה בכדי שלא לבטל המ"ע דבערת הרע שמונח עליהם כעת דלמחר יכול להיות שישתנה דינה:

ז והשתא לפי"ז מיושב קושיית התוס' הנ"ל דמשכחת לה גוונא בשריפת ב"כ בזה"ב שיהא זמנה קבוע לדונה בשבת דוקא לר' ישמעאל לשיטתו דסבירא ליה בסנהדרין (דף נ"א) דהאי קרא דב"כ בנערה והיא ארוסה הכתוב מדבר וס"ל דאמרינן דברה תורה כלשון בנ"א וא"כ הא לר' ישמעאל משכחת לה גוונא שיהיה זמנה קבוע בכה"ג דלעיל כגון שמצאו תינוקת מושלך בעיר שרובה ישראל ומיעוט כנענים מז' אומות ונתגדל התינוקת וילדה בן ולא הביא שתי שערות וכגון שבשבת כ"ה לחודש כלה לו השנת כ' פחות ל' יום עד שבמוצאי שבת אם לא יביא שתי שערות הוי סריס ויתהוה גדול למפרע והעידו עדים בערב שבת כ"ד לחודש שביום ה' כ"ג לחודש בא על נערה המאורסה ולא ראו רק כדרך המנא' דבזה הא הוי בדין הב"כ זמנה קבוע דהיו מחוייבין הסנהדרין לגמור דינה היום בשבת דלא יוכלו להמתין עד למחר משום דלמחר הא יכול להיות שישתנה דינה שלא יביא הבועל שתי שערות וא"כ הא יהיה איגלאי מילתא למפרע דגדול הוא וכיון שהוא היה פטור אף הב"כ ג"כ תהיה פטורה א"כ ה"א דמצד המ"ע דבערת הרע שמונח עליהם לקיימה בה כעת ה"א דמותר לגמור דינה בשבת משום דאתי עשה דבערת הרע ודוחה לל"ת דשבת כמבואר בהרמב"ן הנ"ל לכך איצטריך קרא דלא דחי:

ח אמנם הך תירוצא הוא רק א"נ כרב דס"ל דנעשה גדול למפרע אבל א"נ כשמואל דקטן היה באותה שעה נסתרה דברינו דהא אף אם נמתין בגמר דינה עד לבתר שבתא ג"כ לא ישתנה דינא דהבועל לעולם פטור ממיתה משום דבשעת העבירה קטן היה והדרא קושית התוס' לדוכתיה דל"ל קרא דבכל מושבותיכם ת"ל דאין זמנה קבוע וע"כ דמוכח מזה כרב דנעשה גדול למפרע וא"כ משכחת לה בגוונא דלעיל:

והנה המהרי"ט אלגאזי בה' בכורות העלה דהך פלוגתא דרב ושמואל אי נעשה סריס למפרע תליא בפלוגתא דר"י ור"ל גבי חליצת מעוברת דמפרש הגמרא דר"י סובר דאם יבוא אליהו ויאמר דהא דאיעברא מפולי מפלה מי לאו בת חליצה ויבום היא השתא נמי תיגלי מילתא למפרע ור"ל אמר תיגלי מילתא למפרע לא אמרינן וכתבו התוס' שם בד"ה תיגלי אע"ג דלקמן גבי ספיקות שקידש אחת מב' אחיות חשבינן לה בת חליצה ויבום כיון דאם יבוא אליהו ויאמר דהא קדיש לא דמי דהכא אין ספק זה ראוי להתברר עכשיו שאי אפשר לידע עתידות אבל התם אינו צריך לידע אלא מה שבאותה שעה עכ"ל נמצא לפי שיטת התוס' עיקר סברת ר"ל הוא דס"ל דכל ספק שאינו ראוי להתברר עכשיו שאי אפשר לידע עתידות לא אמרינן איגלאי מילתא למפרע כן ה"נ פליגי בזה רב ושמואל דרב סובר כר"י דאיגלאי מילתא למפרע אמרינן אף בדבר שאי אפשר להתברר עכשיו לכך ס"ל דכיון דעבר עליו שמונה עשרה שנה ויום אחד ולא הביא שתי שערות אמרינן דאיגלאי מילתא למפרע דסריס הוא ונעשה גדול מבן י"ג שנה ויום אחד אבל שמואל סובר כר"ל דאיגלאי מילתא למפרע לא אמרינן וא"כ כיון דכעת אי אפשר להתברר אם סריס הוא אי לא דאי אפשר לידע עתידות דמאן לימא לן שלא יביא שתי שערות קודם י"ח שנה לא אמרינן דאיגלאי מילתא למפרע לכך סובר דקטן הוא באותה שעה עיי"ש שהאריך בזה:

ובחידושי הבאתי ראי' לדברי המהריט"א מהא דגרסינן בב"ב (דף קנ"ד) ובפלוגתא דר' יוחנן אמר ראי' בעדים ור"ל אמר ראי' בקיום השטר איתיבי ר"י לר"ל מעשה בבני ברק באחד שמכר בנכסי אביו ומת ובאו בני משפחה וערערו לומר קטן היה בשעת מיתה ובאו ושאלו את ר"ע מהו לבודקו אמר להם אי אתם רשאים לנוולו ועוד סימנין עשויין להשתנות לאחר מיתה בשלמא לדידי דאמינא ראי' בעדים כו' היינו דקא אתו ואמרו לי' מהו לבודקו אלא לדידך דאמרת ראי' בקיום השטר ל"ל לבודקו לקיימו שטרייהו ולוקמי בנכסי מי סברת כו' ואח"כ מסיק הגמרא איפוך לימא ליפוך נמי תיובתא לא ה"ק לי' ר"י לר"ל בשלמא לדידי דאמינא ראי' בקיום השטר היינו דמשכחת לה דנחתי לקוחות לנכסים אלא לדידך דאמרת ראי' בעדים היכי משכחת לה דנחתי לקוחות לנכסים א"ל מודינא לך בערער דבני משפחה דלאו עירער הוא מאי קאמרי קטן היה חזקה אין העדים חותמין על השטר אלא א"כ נעשה בגדול:

והנה צריכין להבין פשטות דברי הגמרא דקאמר לימא ליפוך נמי תיובתא ודחיק הגמרא שלא להפוך התיובתא אמאי לא נימא באמת כמו שמהפכין פלוגתייהו כן מהופך התיובתא דר"ל הקשה לר' יוחנן ול"ל לדחוקי כולי האי שלא להפוך התיובתא:

והנ"ל ליישב דהנה התוס' שם לעיל בד"ה אלא הקשו אהא דפריך ר"י לר"ל אלא לדידך דאמרת ראי' בקיום השטר לקיימו שטרייהו וא"ת ומאי קושיא עד כאן לא קאמרי רבנן ראי' בקיום השטר אלא משום דס"ל כר"נ דאזלינן בתר השתא שבחיא הוא אבל הכא מאי חזקה איכא וי"ל דאיכא למימר חזקה שאין העדים חותמין על השטר אלא א"כ נעשה גדול מהניא כי ההיא חזקה דבתר השתא אזלינן:

והנה הנ"ב (באה"ע סי' ס"א ובח"מ סי' ד') הקשה על תירוץ התוס' דעדיין קשה לפי מה דמבואר שם בתוס' ד"ה ועוד דהקשו וא"ת למה יש לנו לומר שהוא קטן כיון שהגיע לכלל שנותיו הא אמרינן בנדה (דף מ"ו) אמר רבא קטנה שהגיע לכלל שנותיה אינה צריכה בדיקה חזקה הביאה סימנים וי"ל שאחר שהיה זה גדול שהגיע לכלל שנותיו בדקוהו ולא היו בו סימני גדלות ולהכי איכא לספוקי שמא קטן הוא עדיין והשתא מאי חזקה שייך בזה הא י"ל דהעדים לא ידעו שכבר בדקוהו ולא נמצאו סימנים לכך שפיר חתמו על השטר אף בלי בדיקת הסימנים משום דסמכו א"ע אהך חזקה דרבא דכיון שהגיע לכלל שנים הביא סימנים דהא כיון דלשיטת התוס' מהני הך חזקה בזמן הסנהדרין אפילו להוציא ממון א"כ מכש"כ שמהני להעדים שבזה סגי להו למידע שנעשה בגדול אחר שיודעים שהגיע לכלל שנים אבל עתה בבואם לפני ר"ע ונתברר שנבדק אחר שהגיע לכלל שנותיו ולא הביא סימנים לא מוקמינן הלקוחות בנכסיהם עד שיבורר ע"י בדיקה שהוא גדול ומה הקשה ר"י לר"ל וכן קשה מאי פריך ר"י לר"ל אלא לדידך דאמרת ראי' בקיום השטר היכי משכחת לה דנחתי לקוחות לנכסים הא י"ל דמיירי שלא בדקוהו אותו מעולם ומש"ה נחתי הלקוחות משום חזקה דרבא דוודאי הביא סימנים וקושיא זו הקשה ג"כ הגרע"א בתשו' (בסי' ז') עיי"ש:

ועוד תמה הנ"ב דמאי הקשו התוס' למה לנו לומר שהוא קטן הא אמרינן בנדה דחזקה הביא סימנים הא הגמרא מסיק בנדה (דף מ"ו) דכי קאמר רבא חזקה למיאון אבל לחליצה בעי בדיקה וכיון דלא מהני הך חזקה לחליצה מכש"כ דלא מהני הך חזקה דרבא לענין חזקת ממון דאלים טובא ואיך נוציא ממון מן היורשים המוחזקים בהך חזקה:

והנ"ל ליישב הך שלש קושיות אלה בחדא מחתא ואומר בזה כלל חדש דשיטת התוס' דלרב דס"ל דאם לא הביא שתי שערות עד בן שמונה עשרה שנה ויום אחד אמרינן דנעשה סריס למפרע לדידי' מהני חזקה דרבא אף לחליצה ג"כ והוא דהנה לכאורה קשה אהא דמסיק הגמרא בנדה (דף מ"ו) אהא דקאמר רבא קטנה שהגיע לכלל שנותיה אינה צריכה בדיקה חזקה הביאה סימנים דכי קאמר רבא חזקה למיאון אבל לחליצה בעי בדיקה הא א"נ דרבא קאמר למיאון א"כ למה הוצרך לומר חזקה ה"ל למימר קטנה שהגיע לכלל שנותיה חוששין שמא הביאה סימנים דכיון דחוששין ממילא הוא לחומרא וע"כ דרבא מטעם חזקה אתי עלה א"כ אמאי לא מהני לחליצה וכן תמה ע"ז הרמב"ן בחי' ועי' בנ"ב הנ"ל:

והנ"ל ליישב לפי מאי דמבואר במ"ל ברמב"ם (פ"ד מה' בכורות) שהקשה אהא דאיתא בעירובין (דף ל"ב) אמר רב נחמן בשל תורה אין חזקה שליח עושה שליחותו ובשל סופרים חזקה שליח עושה שליחותו דאמאי הוצרך ר"נ לבוא עלה דמהני בשל סופרים מטעם חזקה הרי אף בלא חזקה מ"מ מידי ספיקא לא נפקא ומהני בדרבנן דספיקא להקל ותירץ דלא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא אלא היכא דבוודאי נעשה דבר המתירו רק דאין אנו יודעים אם נעשה בזמן המתירו או בשיעור המתירו אבל אם אנו מסתפקין בעיקרא דדינא אם נעשה דבר המתירו בכי האי לא אזלינן לקולא לכך הוצרך ר"נ לבוא עלה דמהני בשל סופרים מטעם חזקה שליח עושה שליחותו עיי"ש והבנת דבריו הוא דלא אמרינן ס' דרבנן לקולא רק היכא דוודאי נעשה דבר מחודש ונשתנה הדבר רק דמספקא לן אם נעשה בזמן או בשיעור המתירו אבל אם אנו מסופקין אם נעשה בזה דבר מחודש כלל לא שייך למיזל בספיקא לקולא משום דצריכין להעמיד הדבר אחזקתו שלא נעשה המעשה מחודש דזהו תורף חזקת הגוף דמוקמינן הגוף אחזקה שלא נעשה בו מעשה מחודש ולא נשתנה ממה שהיה לכך צריך ר"נ לדון עלה מטעם חזקה דבלא"ה היה מוקמינן אחזקה שלא נעשה המעשה מחודש בהנחת העירוב:

ומעתה א"ש דלכך הוצרך רבא לדון מטעם חזקה הביאה סימנים דבלא"ה לא הוי מספקא לן כלל דילמא הביאה סימנים משום דצריכין להעמידה אחזקתה שלא נשתנה גופא ולא נעשה בה דבר מחודש שלא הביאה שתי שערות ועדיין קטנה היא כמו שהיתה לכך קאמר רבא דחזקה הביאה סימנים וא"כ הא לעומת הך חזקה איכא חזקה בהיפך כיון שהגיע לכלל שנותיה הביאה סימנים לכך הוי ספק השקול ואינה יכולה למאן וא"כ כ"ז לענין מיאון אבל לחליצה לא מהני הך חזקה דרבא משום דהא איכא חזקה להיפוך דצריכין להחזיק אותה שלא נשתנה גופה ולא הביאה שתי שערות ואף דהך חזקה שלא נשתנה גופה הוי חזקה העשויה להשתנות דהא רובן מביאין שתי שערות אעפ"כ מוכח מהתוס' דיבמות (דף ס"ח) ד"ה רישא שהקשו אהא דתנן ספק בן ט' ס' אינו בן ט' פוסל ואינו מאכיל דאמאי פוסל הא צריכין להעמיד אותו החזקה הראשונה שלא היה בן ט' עיי"ש אלמא אף דהך חזקה הוא עשוי להשתנות דבוודאי יהיה בן ט' אעפ"כ ס"ל להתוס' דכ"ז שלא ידענו בבירור שהוא בן ט' צריכין להעמידו אחזקה הראשונה שהוא פחות מבן ט' כמו שהיה מקודם כן ה"נ בנ"ד אף דרובן מביאין שתי שערות אעפ"כ כל זמן שלא ידעינן בבירור שהביאה שתי שערות צריכין להעמידה אחזקתה הראשונה שלא נעשה בה דבר מחודש ולא הביאה שתי שערות:

ומעתה אומר אני לפי מה דמבואר בנדה (דף מ"ז) וכי לא נולדו לו סימני סריס עד כמה תני ר"ח עד רוב שנותיו דאם לא הביא שתי שערות עד רוב שנותיו נעשה סריס וא"כ לרב דס"ל דהיכי דנולדו בו סימני סריס ולא הביא שתי שערות עד שמונה עשרה שנה דנעשה סריס למפרע ונעשה גדול מבן י"ג שנה ויום אחד ה"ה דלדידיה אם לא הביא שתי שערות עד רוב שנותיו ג"כ אמרינן דנעשה סריס למפרע ונעשה גדול מבן י"ג שנה ויום אחד דמאי שנא וא"כ לפ"ז נראה דאליבא דרב לא שייך בזה להעמידה אחזקתה הראשונה שלא נשתנה גופה ולא נעשה בה דבר מחודש בהבאת שתי שערות דהא אדרבה אי הוה מחזקינן מצד החזקה דמעיקרא על להבא ג"כ שלא יתהוה בה דבר מחודש כלל בהבאת שתי שערות [דהא כמו דמהני חזקה על עבר כן מהני חזקה על להבא ג"כ להחזיק הדבר שבוודאי לא ישתנה הדבר ממה שהחזקנו מקודם] א"כ הא בוודאי נעשית גדולה כעת משום דהא אם לא תביאה שתי שערות עד רוב שנותיה א"כ הא איגלאי מילתא למפרע דאיילונית היא ונעשית גדולה משתים עשרה שנה ויום אחד כמבואר בתוס' יבמות (דף פ') הנ"ל בד"ה ונעשה סריס למפרע ולקי על חלב שאכל דלא חשיב התראת ספק אע"ג דבשעת התראה היה ספק שמא יביא שערות קודם י"ח דהשתא מיהא איגלאי למפרע שהי' גדול בשעת ההתראה עכ"ל ולא היו צריכין לדון עלה מטעם חזקה דהביאה סימנים דבלא"ה גדולה היא וע"כ דכל עיקר הספק הוא משום דמספקא לן דילמא ישתנה גופה ותביאה שתי שערות קודם רוב שנותיה דבכה"ג הא קטנה היא עד הבאת שתי שערות לכך צריכין לדון עלה שהיא גדולה כעת מטעם חזקה שהביאה סימנים וא"כ כיון דכל עיקר הספק דמספקינן שמא קטנה היא משום דחיישינן דילמא יתבטל החזקה ותביאה שתי שערות קודם רוב שנותיה א"כ הא שוב לא שייך להעמידה אחזקה שלא נשתנה גופא כיון דע"כ אנו מוכרחין להחזיק על צד הספק דמספקינן שמא קטנה היא שהאי חזקה אינה מוחלטת ויתבטל החזקה ותביאה שתי שערות רק דלא ידעינן אימתי תביאה שתי שערות ויתבטל החזקה א"כ הא בזה שוב מכריע הך חזקה דכיון שהגיעה לכלל שנים הגיע' לכלל סימנים שהשתא נתבטל החזקה והביאה שתי שערות [וא"ל הא איתא בגיטין (דף כ"ח) רמי לי' אביי לרבה תנן המביא גט והניחו זקן או חולה נותן לה בחזקת שהוא קיים ורמינהו ה"ז גיטיך שעה אחת קודם למיתתו אסורה לאכול בתרומה מיד כו' אמר רבא שמא מת לא חיישינן שמא ימות חיישינן אלמא דס"ל לרבא דחזקה לא מהני רק על העבר להחזיק דלא נשתנה הדבר ממה שהחזקנו מקודם לכן אבל לא מהני חזקה על להבא להחזיק שבוודאי לא ישתנה הדבר ממה שמחזיקין כעת וא"כ הא נסתרה דברינו דהא אף אם ניחוש דילמא ישתנה גופה ותביאה שתי שערות אעפ"כ לא איתרע בזה החזקת הגוף דמעיקרא שהחזקנו אותה בחזקת שלא הביאה שתי שערות כיון דטיב החזקה הוא באופן זה שמועיל על העבר ולא על להבא ז"א דהנה בתוס' בקדושין (דף מ"ה) בד"ה בפירוש מבואר דשיטת הר"מ בקטנה שהלך אביה למדינת הים דחיישינן שמא יקדשנה אביה כשיטת רבא בגיטין הנ"ל דחזקה לא מהני על להבא והר"ת חולק על זה עיי"ש והסביר הנו"ב (במה"ק סי' נ"ו) שיטת הר"ת משום דגבי אשת כהן יש שני חזקות חזקת חיים של הבעל וחזקת היתר שלה שיש לה חזקה שמותרת בתרומה וחזקת חיים של הבעל מעולם לא איתרע אבל נגד זה סובר דמעולם לא יועיל חזקת חיים על להבא לומר שלא ימות שהרי סוף אדם למות ובודאי ימות ולא הי' מעולם חזקה שלא ימות אבל חזקת היתר של האשה שמותרת לאכול בתרומה זו חזקה טובה וא"ל הרי בודאי סוף הבעל למות ותהי' אסורה שהרי אולי לא ימות כל ימי חיי אשתו וא"כ חזקת היתר שלה הוא חזקה טובה עיי"ש הרי דס"ל להר"ת לפי מה דהסביר הנו"ב שיטתו דהוא דס"ל לרבא דחיישינן שמא ימות הוא רק במיתה משום דבודאי ישתנה הדבר דסוף אדם למות אבל במקום שי"ל דלא ישתנה הדבר מהני חזקה אף על להבא וא"כ בנידון דידן דאין זה מוכרח שישתנה הדבר דהא יכול להיות שלא הביאה שתי שעות בשום זמן שוב מהני החזקה על להבא ג"כ וכיון דאי אפשר לן להחזיק החזקה שלא נשתנה גופה בהבאת שערות עד שנימא דלהבא ישתנה הדבר והביאה שתי שערות א"כ הא ע"כ מרעינן החזקה]:

אמנם זהו רק לרב דס"ל דנעשה סריס למפרע אבל לשמואל דס"ל דקטן היה באותו שעה א"כ הא לצד הספק דהשתא אם קטנה היא או גדולה היא אין אנו צריכין לדון אם תצא אח"כ מחזקתה או לא א"כ הא שפיר איכא לעומת הך חזקה דרבא חזקה להיפוך שלא נתהווה בה דבר מחודש בהבאת שתי שערות והשתא א"ש דהא דקאמר הגמרא כי קאמר רבא חזקה למיאון אבל לחליצה בעי בדיקה הוא רק לרבא לשיטתו דפסק ביבמות (דף ל"ו) כר"ל דחליצת מעוברת לא שמה חליצה דאיגלאי מילתא למפרע לא אמרינן דנעשה סריס למפרע [כמו שהבאתי שיטת המהריט"א דהך פלוגתא דרב ושמואל תליא בהך פלוגתא דאיגלאי מילתא למפרע] לכך ס"ל לרבא דלחליצה בעי בדיקה אבל לרב דס"ל דנעשה סריס למפרע א"כ הא לדידי' לא שייך הך חזקה דמעיקרא כיון דע"כ מוכרחין לומר דהך חזקה יתבטל א"כ שוב מהני הך חזקה דרבא אפי' לחליצה ג"כ:

והשתא לפי הצעה זו מיושב הנך תלתא קושיית הנו"ב הנ"ל דר"י פריך שפיר לר"ל לשיטתו אלא לדידך דאמרת ראיה בקיום השטר ל"ל לבודקו לקיימו שטרייהו וא"ל הא לא שייך כאן חזקה דאין העדים חותמין משום דיכולין לומר דהעדים סמכו א"ע אהך חזקה דרבא ז"א דהא לר"ל לשיטתו דס"ל דאיגלאי מילתא למפרע לא אמרינן וא"כ הא ס"ל כשמואל דלא נעשה סריס למפרע כמבואר במהריט"א וא"כ הא לדידי' לא מהני הך חזקה דרבא אף לענין חליצה ומכש"כ דלא מהני בממון להוציא ממון מצד חזקה דרבא וא"כ הא לר"ל לשיטתו ל"ל דהעדים סמכו א"ע על הך חזקה לכך פריך שפיר לקיימו שטרייהו אבל התוס' מקשי שפיר אהא דפריך ר"י לר"ל לקיימו שטרייהו משמע דלר' יוחנן ניחא הא לר' יוחנן ג"כ קשיא כיון דר' יוחנן סובר דאיגלאי מילתא למפרע אמרינן וא"כ הא ס"ל כרב דנעשה סריס למפרע וא"כ הא לדידי' מהני הך חזקה דרבא אף לענין חליצה כיון דלדידי' ליכא חזקה אחרת כנגדה לכך מקשי התוס' שפיר דל"ל לבודקו ואמאי לא סמכינן אחזקה דרבא לכך צריכין לתרץ דמיירי דאח"כ בדקוהו ולא מצאו שתי שערות:

ובזה ניחא ג"כ הא דפריך ר"י לר"ל לדידך היכי משכחת לה דנחתי לקוחות דל"ל דנחתי משום חזקה דרבא דהא לר"ל לשיטתו לא מהני חזקה דרבא להוציא ממון והשתא א"ש הא דקאמר הגמ' לימא ליפוך נמי תיובתא דמוכרחין אנו לומר דלא מפכינן התיובתא דל"ל דר"ל פריך לר' יוחנן דבזה הא שוב הדרי קושיית הנו"ב לדוכתא דמאי פריך הא ליכא בזה חזקה דאין העדים חותמין על השטר משום די"ל דהעדים סמכו א"ע אחזקה דרבא דהא לר' יוחנן לשיטתו מהני הך חזקה אפילו לממון לכך מוכרחין לומר דלא מפכינן התיובתא ור"י פריך לר"ל:

ט והשתא כיון שהוכחנו כשיטת המהריט"א דהך פלוגתא דרב ושמואל אי נעשה סריס למפרע תליא בפלוגתא דר' יוחנן ור"ל אי אמרינן איגלאי מילתא למפרע וא"כ תקשה לר"ל דס"ל דאיגלאי מילתא למפרע לא אמרינן וא"כ הא ע"כ ס"ל כשמואל דלא נעשה סריס למפרע וא"כ הא לדידי' הדרא קושיית התוס' דיבמות (דף ו') הנ"ל דל"ל קרא דבכל מושבותיכם להורות דדין ב"כ אינו דוחה שבת ת"ל דאין זמנו קבוע דלדידי' ליכא לתרוצי דמשכחת לה כגוונא דלעיל דהא לדידי' אף אם נמתין בגמר דין ב"כ עד למחר ג"כ לא ישתנה דינה כיון דהבועל לעולם פטור:

ועוד יש להוכיח דלר"ל אי אפשר לומר כתירוצינו לפי מה דביאר מו"ח הגאון בעמק יהושע (ס' כ"ב) ליישב קושיית המשנה למלך על התוס' דנדה (דף מ"ו) שהקשו אהא דס"ל לר' יוחנן ור"ל במופלא הסמוך לאיש דלוקין על הקדישו והא ר"ל סובר בזבחים (דף ע"ח) דהתראת ספק לא שמה התראה והכא התראת ספק הוא דשמא לא יביא שתי שערות עד ב' או ג' שנים ונמצא דאכתי לא הוי מופלא הסמוך לאיש והקשה המ"ל הא לפי מה דמבואר בתוס' יבמות (דף פ') הנ"ל בד"ה נעשה סריס למפרע ולקי לרב על חלב שאכל דלא חשיב התראת ספק אע"ג דבשעת התראה הי' ספק שמא יביא שערות קודם י"ח דהשתא מיהא איגלאי למפרע שהי' גדול בשעת התראה כו' וא"כ מאי הקשו התוס' הא י"ל דלכך לוקין במופלא הסמוך לאיש על הקדישו ולא חשיב התראת ספק משום דלאחר שהביא שתי שערות א"כ הא איגלאי למפרע דהי' שנה הסמוכה לגדלות והיה מופלא הסמוך לאיש ותירץ מו"ח דהתוס' בנדה הקשו שפיר לר"ל לשיטתו דס"ל דאיגלאי מילתא למפרע לא אמרינן בספק שאינו ראוי להתברר עכשיו וא"כ ה"נ במופלא הסמוך לאיש כיון דא"א להתברר עכשיו אם יביא ב' שערות לאחר שנה דא"א לידע עתידות א"כ אמאי לוקה הא הוי התראת ספק דלא שייך לומר בזה דלאחר שהביא שתי שערות איגלאי מילתא למפרע דהיה מופלא הסמוך לאיש כיון דלר"ל ל"א בספק שתליא בלהבא איגלאי מילתא למפרע (רק מה דמשמע מדברי מו"ח שס"ל דהאי ספק דגבי סריס מיחשב ספק שהוא ראוי להתברר עכשיו לא כן משמע מד' מהריט"א ובמ"א הארכתי בזה ואכ"מ] והתוס' דיבמות דתירצו כן לרב הוא משום די"ל דרב ס"ל כר"י דאיגלאי מילתא למפרע אמרינן וא"כ לפי"ז הא לר"ל ליכא לשינויא כתירוצינו דלכך איצטריך קרא דבכל מושבותיכם משום דמשכחת לה בתינוק מושלך דהא לר"ל לשיטתו דס"ל בזבחי' (דף ע"ח) דהתראת ס' לא שמה התראה וס"ל דאיגלאי מילתא למפרע לא אמרינן א"כ אף א"נ דס"ל כרב דנעשה סריס למפרע אעפ"כ הא הבועל פטור ממיתה אף אם לא יביא ב' שערות משום דבשעת התראה הא הוי התראת ס' דפטור ממיתה:

י והנ"ל ליישב קושיית התוס' אף לר"ל די"ל דר"ל סובר דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת והא דאיצטריך קרא דבכל מושבותיכם הוא משום דהוי ילפינן ק"ו מעבודה כמבואר ביבמות (דף ו') הנ"ל ואיתא במנחות (דף ע"ב) אמר רבב"ח אר"י ראב"ש בשיטת ר' עקיבא רבו של אביו אמרה דתנן כלל אמר ר"ע כל מלאכה שאפשר לו לעשות מע"ש אינו דוחה את השבת וסבר לה כר' ישמעאל דאמר קצירת העומר מצוה כו' ואי ס"ד נקצר שלא כמצותו כשר מאי דחי שבת נקצרי' מע"ש אלא מדדחי שבת ש"מ נקצר שלא כמצותו פסול ורבי לאו תלמידיה דר"ש הוא כו' סבר לה כאידך דר"ש דתניא אר"ש בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי הקטר חלבים ואברים כשרים כל הלילה ולא הי' ממתין להן עד שתחשך וא"כ א"ש דשפיר איצטריך קרא דבכל מושבותיכם אף דאין זמנה קבוע משום דהוי ילפינן בק"ו מהקטר חלבים ואברים שג"כ אין זמנם קבוע דכשרים כל הלילה אעפ"כ דחי שבת הקטרתם משום חביבה מצוה בשעתה רציחה שהוא חמורה מעבודה אינו דין שתהא דוחה שבת בשריפתה אף אם יכול לקיים למחר משום דחביבה מצוה בשעתה: אך ז"א דהא הגמרא במנחות שם פריך על ראב"ש דס"ל דאם נקצר שלא כמצותו כשר לכך אינו דוחה את השבת מהא דהקטר חלבים ואברים דוחה שבת אעפ"י שכשרים כל הלילה משום דחביבה מצוה בשעתה ומשני שא"ה שכבר דחתה שחיטה את השבת וא"כ הא לא מצינן למילף הבערת ב"כ שיהא דוחה שבת אף שאין זמנו קבוע מהקטרת חלבים דשאני הקטרה דלכך דוחה שבת משום דכבר ניתנה שבת לדחות אצל השחיטה דהוי זמנה קבוע היום לכך דוחה אף הקטרתה משא"כ גבי שריפת ב"כ:

והנ"ל ליישב בהקדם ליישב הא דפסק הרמב"ם (בפ"ז מה' תמידין ומוספין) גבי קצירת העומר דאם נקצר ביום כשר ודוחה את השבת ולכאורה תמוה הא במנחות (דף ע"ב) הנ"ל מסיק הגמרא דאם נקצר שלא כמצותו כשר אינה דוחה את השבת וא"כ האיך פסק הרמב"ם דדוחה שבת והנ"ל ליישב דהנה התוס' בביצה (דף י"ט) הקשו אהא דקאמר הגמרא מחלוקת בשלמי חגיגה לסמוך ועולת ראי' ליקרב דב"ש סברי וחגותם אותו חג לה' חגיגה אין עולת ראי' לא וב"ה סברי לה כל דלה' כו' והקשו התוס' ומ"מ קשיא לב"ה ל"ל למימר כל דלה' תיפוק ליה משום דאית להו לב"ה מתוך והוי שפיר צורך קצת כו' [ומה שתי' התוס' משום שלא תטעה לומר וחגותם חג חגיגה אין עולה לא הוא דחוק דא"כ תקשה לא לכתוב וחגותם ולא לכתוב נמי לה' כמו שהקשה הפנ"י עיי"ש שתי' בדוחק דאפ"ל דאיצטריך לב"ה האי וחגותם לשום דרשה]. והנ"ל ליישב קושיות התוס' לפי מה דמבואר במ"ל (פי"א מהלכות שבת) שהביא בשם שיטה לראשונים שהקשו ל"ל קרא להתיר מליחת חלבים בשבת הרי בלא"ה ליכא איסור דהא קיי"ל אין עיבוד באוכלין כמבואר בשבת (דף ע"ב) ותירצו דדבר שאינו נאכל רק קרב למזבח שייך בו איסור עיבוד רק בדבר שנאכל ל"ש עיבוד לכך איצטריך קרא להתיר מליחה ולפ"ז נ"ל דלענין מליחה לא שייך לומר מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך כיון דכשהוא באוכל נפש אין כאן מלאכת עיבוד דהרי אין עיבוד באוכלין וא"כ מלאכת עיבוד לא הותר כלל באוכל נפש והאיך נימא מתוך שהותרה מליחה לצורך או"נ הותרה נמי שלא לצורך דהרי מחמת אוכל נפש ליכא היתר כלל כיון דלא שייך באוכל נפש כלל מלאכת עיבוד א"כ לפי"ז ניחא דלכך איצטריך קרא לה' לרבות עולת ראיה דנהי דשחיטתה הוי שרינן משום מתוך אבל הקטרת חלבה ביו"ט ה"א דאסור משום דכיון דבעת הקטרתן בעי מליחה כמבואר במנחות (דף נ"א) א"כ הא איכא איסור עיבוד כיון דעולה לגבוה ובזה לא שייך להתיר משום מתוך כמו שביארתי לכך איצטריך קרא לה' לרבות דשרי אף הקטרת חלבו:

אך דלכאורה היא גופא קשי' אמאי דוחה, יו"ט הא במנחות (דף ע"ב) פריך הגמרא על ראב"ש דס"ל דאם נקצר שלא כמצותו כשר אינו דוחה את השבת מהא דהקטר חלבים ואברים דוחה שבת אעפ"י שכשרים כל הלילה משום דחביבה מצוה בשעתה ומשני שא"ה שכבר דחתה שחיטה את השבת והשתא לפ"ז תקשה אמאי שרי הקטר חלבים ביו"ט כיון דאיכא בזה איסור עיבוד הא יכול להמתין עד שתחשך וא"ל משום שכבר דחתה שחיטתה יו"ט ז"א דהא הכא השחיטה לא היה כלל באיסור יו"ט דהא לגבי שחיטה אמרי' מתוך ושרי אף בלא דחיית יו"ט רק דבהקטרתה איכא איסור יו"ט וא"כ כיון דלא שייך בזה שהרי דחתה שחיטתה יו"ט א"כ תקשה לר"א בר"ש אמאי שרי להקטיר חלבו ביום טוב הא יכול להמתין עד שתחשך כדפריך הגמרא במנחות:

אך ז"א דהא במנחות מבואר דר"א בר"ש בשיטת ר"ע רבו אמרה וא"כ א"ש דר"ע לשיטתו דס"ל בפסחים (דף ה') דלא אמרינן מתוך וא"כ לדידי' בלא"ה ניחא דאיצטריך האי לה' לרבות שחיטת עולת ראי' ביו"ט כיון דלא אמרינן מתוך ואין אנו צריכין לאוקמא דאתא להתיר הקטרת חלבו ביו"ט וא"כ בזה שוב שרי הקטרת חלב ביו"ט משום דהא דחתה שחיטתה יו"ט כיון דבשחיטה ג"כ לא אמרינן מתוך והותרה רק מצד הקרבן וא"כ לא קשה כלל מזה לראב"ש דבאמת אי הוה אמרינן מתוך היה אסור הקטרתה ביו"ט משום דיכול להמתין עד שתחשך וא"כ לפ"ז מיושב שיטת הרמב"ם דפסק דנקצר ביום כשר ודוחה שבת משום דהא דקאמר הגמרא דאי ס"ד דנקצר ביום כשר אמאי דוחה את השבת הוא דוקא לר"ע לסיעתו דס"ל דלא אמרינן מתוך אבל לדידן דקיי"ל דאמרי' מתוך א"כ קשה דל"ל קרא דלה' לרבות דשרי להקריב ביו"ט תיפוק לי' דבלא"ה שרי משום מתוך וע"כ דאתי קרא למישרי הקטרת חלבו ביו"ט כנ"ל וא"כ תקשה אמאי דוחה יו"ט הא בזה לא דחתה שחיטתה יו"ט וע"כ דלכך שרי להקטיר ביו"ט אף דיכולין להמתין עד שתחשך משום דחביבה מצוה בשעתה א"כ ה"נ אף דנקצר מע"ש כשר אעפ"כ כיון דלכתחלה מצותן בלילה לכך דוחה שבת משום דחביבה מצוה בשעתה כנ"ל ליישב שיטת הרמב"ם:

וא"כ לפ"ז הא שפיר מצינן למילף דרציחה דוחה שבת מק"ו דהקטר חלבים ואמורים שדוחה יו"ט אף דלא דחתה שחיטתה יו"ט ועיין בסנהדרין (דף ל"ו) אמר רבא א"ה לא תהא רציחה דוחה קרבן יחיד מק"ו מה יו"ט שנדחה מפני קרבן יחיד אין רציחה דוחה אותו קרבן יחיד שהוא דוחה את יו"ט אינו דין שלא תהא רציחה דוחה אותו:

יא אך יש לדחות זה דלרבא לשיטתו אין להוכיח אליבא דר' ישמעאל מהא דאיצטריך קרא דלה' דמצד חביבה מצוה בשעתה מותר להקטיר האימורין בשבת דהא לר' ישמעאל יש ליישב קושיית התוספות בלא"ה דשפיר איצטריך קרא דלה' דאיתא בבכורות (דף י"ט) הלוקח בהמה מן הכותי ואינו יודע אם בכרה אם לא בכרה ר' ישמעאל אומר עז בת שנתה ודאי לכהן מכאן ואלך ספק ופריך הגמרא אמאי הוי ספק הלך אחר רוב בהמות ורוב בהמות מתעברות ויולדות בתוך שנתן נינהו כו' אלא אמר רבא מחוורתא ר' ישמעאל כר"מ ס"ל דחייש למיעוטא:

והנה המעיין החכמה הקשה לר"מ דחייש למיעוטא א"כ תקשה לדידי' אמאי שרי לשחוט בהמה ביו"ט ניחוש דילמא תמצא טריפה ועשה מלאכה ביו"ט שלא לצורך או"נ ואף דהגמרא מסיק בחולין (דף י"ב) דהיכא דלא אפשר מודה ר"מ דאזלינן בתר רובא מ"מ הכא הא הוי אפשר כיון שיכול לשחוט מעיו"ט ותי' כיון דאנן קיי"ל דאמרינן בשחיטה מתוך ואף דשיטת התוספות דמדאורייתא בעינן שיהיה צורך היום קצת ג"כ ניחא שמ"מ החלבים ראוין להדלקה ושפיר מיקרי צורך היום קצת ובלא"ה יש לומר דר"מ סובר כר"ע דס"ל בביצה (דף כ"א) דנפש אפי' נפש בהמה במשמע וא"כ אפילו אם תמצא טריפה ג"כ לא חילל יו"ט דהא חזיא לכלבים (ועיין בדו"ח מערכה ז' שהקשה ג"כ קושיא זו והאריך בזה] אמנם כ"ז בבהמת חולין אבל בבהמת קדשים כיון דאם תמצא טריפה אין בה שום צורך כלל דהא החלב והבשר אסורין בהנאה משום מוקדשין כדקיי"ל בתמורה (דף ל"ב) ואם מתו יקברו ואינו חזיא לא להדלקה ולא להאכיל לכלבים א"כ בזה הא שפיר צריכין לחוש דילמא ימצא טריפה ועשה מלאכה ביו"ט שלא לצורך כלל וה"א דאסור להקריב עולת ראיה ביו"ט משום דהא אפשר לשוחטו למחר לכך איצטריך קרא דלה' [וא"ל דהכא הא הוי ג"כ לא אפשר דהא לכתחלה מצותו להקריב העולות ראי' היום ולא לשהות המצוה עד למחר ז"א דהא ביבמות (דף קי"א) ס"ל לר"מ דקטן וקטנה לא חולצין ולא מתייבמין משום דחיישינן למיעוטא שמא תמצא איילונית אף דאמרינן לעיל (דף ל"ט) ולטעמיך ובגדול עד שיבא ממדינת הים אין שומעין לו אמאי נינטר דילמא אתי וחליץ אלא כל שהויי מצוה לא משהינן אלמא אף אם הוא גדול והיא קטנה דאיכא בזה שיהוי מצוה ולכתחלה מצותן שתתייבם מיד אעפ"כ מיקרי אפשר משום דיכול להמתין עד שתתגדל וחייש ר"מ בזה למיעוטא כן ה"נ אף דלכתחלה מצותו להקריב העולת ראיה היום מ"מ כיון דיכול להקריבו ג"כ למחר מיקרי אפשר וצריכין לחוש למיעוטא]:

בשלמא לשיטת התוספות בחולין (ד' י"ב) בד"ה פסח דהא דחייש ר"מ למיעוטא הוא מדרבנן ניחא דל"ל דאיצטריך קרא להתיר הקרבת עולת ראי' ביו"ט משום דצריכין לחוש למיעוטא דהא מדאורייתא לא חיישינן למיעוטא כלל והכא הא אקרא קיימינן אבל לשיטת הרשב"א בחידושיו לחולין דר"מ חייש למיעוטא מדאורייתא וא"כ ר' ישמעאל דכר"מ ס"ל ג"כ חייש למיעוטא מדאורייתא תקשה דמנ"ל לר' ישמעאל להוכיח מהקרא דלה' דמצד חביבה מצוה בשעתה מותר להקריב האימורין בשבת דהא לדידי' בלא"ה ניחא הא דאיצטריך קרא להתיר הקרבתן ביו"ט:

אמנם באמת לענ"ד לא קשה כלל קושיית המעיין החכמה דלא שייך לחוש למיעוטא לענין איסור יו"ט דילמא ימצאנה טריפה כיון דלענין אכילת הבהמה הא ע"כ צריכין להחזיק מצד הרוב בהמות כשרות שהיא בוודאי מן הרוב כשרות דאל"כ היכי מותר באכילה ניחוש שמא במקום נקב קא שחיט וכיון דכבר החזקנו הבהמה לענין אכילה שהיא בוודאי מהרוב בהמות כשרות דהוי לא אפשר א"כ שוב ממילא אף לענין איסור יו"ט אף דזה הוי אפשר דהא יכול לשוחטו למחר ג"כ צריכין להחזיק שהיא מן הרוב כשירות ובוודאי כשירה היא ומותר לשוחטה ביו"ט דהא א"א לתפוס שני הפכים בנושא אחד דלענין איסור אכילה נחזיק שהיא מן הרוב כשירות ולענין איסור שחיטתה ניחוש למיעוטא דילמא היא מן המיעוט טריפות דכיון דכבר החזקנו שהיא מן הרוב כשירות א"כ שוב ממילא מהני הך רובא לענין איסור שחיטתה ג"כ וזה ברור:

אמנם זהו תליא בהא דהנה הכו"פ (בסי' ק"י) מיישב מה שהקשו לשיטת הרמב"ם דס"ל דספק מותר מה"ת א"כ מאי יליף ר"א בחולין (דף י"א) דאזלינן בתר רובא דאל"כ ניחוש דילמא במקום נקב קא שחיט מה בכך לא יהא אלא ספיקו הא ספק מותר מה"ת אך אין זה קושיא דהא הכא הוי ספק בשחיטה דנקובת הוושט הוי נבילה וא"כ הא הוי איתחזק איסורא דבזה הא ספק אסור מה"ת אך לפ"ז קשיא מאי פריך הגמרא לר"מ דחייש למיעוטא האיך אכלינן בישרא הא לר"מ רוב עכ"פ איכא והרוב מבטל עכ"פ חזקת איסור אף דחייש למיעוטא כמבואר בחולין (דף פ"ו) וא"כ כיון דליכא חזקת איסור למה לא ניכול בישרא הא ס' של תורה להקל ותירץ דהגמרא פריך שפיר לר"מ לשיטתו דס"ל בכריתות (דף י"ח) דלא בעינן חתיכה אחת מב' חתיכות ואליביה הא ספק של תורה להחמיר לכך פריך שפיר לר"מ היאך אכלינן בישרא עכ"ד:

אך לפי מה שהעליתי בחידושי דלא קשיא כלל מאשם תלוי לשיטת הרמב"ם דהא דאמרינן דספק מותר מה"ת היינו שבאם בעת שרוצה לאכול האיסור יש בו ספק אם הוא אסור או מותר ע"ז אנו אומרים דמותר לו לאכול מן התורה דהתורה התירה לו אבל כאן מיירי בעת שאכל לא ידע משום דבר כמ"ש התוספות בכריתות (דף י"ז) בד"ה ספק עיי"ש ולאחר שאכל נפל לו ספק אם אכל האיסור או לא א"כ היאך שייך כאן לומר דספיקא מותר מה"ת דכאן נולד הספק לאחר אכילה שמא בתחלה אכל איסור ודאי והארכתי בזה ואכ"מ א"כ הא נסתרה תי' הכו"פ דאף לר"מ דס"ל דחייב אשם תלוי אף על חתיכה אחת יש לומר דספק מותר מהתורה ואם כן מאי פריך הגמרא לר' מאיר האיך אכלינן בישרא:

יב לזה נ"ל ליישב באופן אחר דהנה התוספות בקדושין (דף פ') בד"ה סמוך הקשו אהא דקאמר הגמרא דלכך מטהר ר"מ בתינוק שנמצא בצד העיסה משום דאמרי' סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא פי' והוי רוב כמאן דליתא וקשה דביבמות (ד' קי"ט) אמרינן גבי האשה שהלך בעלה למדה"י ר"ש אומר לא תנשא ולא תתייבם ומפרש רבא דטעמא דר"מ משום דאמרי' סמוך מיעוטא לחזקה וה"ל פלגא ופלגא והכא אמרינן דא"נ סמוך מיעוטא לחזקה איתרע לה רובא ותירץ הפ"י דלא דמי דהא דאמרינן ביבמות דלר"מ דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה הוי פלגא ופלגא הוא משום דאותה חזקה שהיא זקוקה ליבום לא נתבררה בשום פעם דבחיי בעלה לא הגיע זמן החזקה מאי אמרת שהיתה בחזקת שתהיה זקוקה ליבום בסוף אדרבא כיון דרוב נשים מתעברות ויולדות א"כ היתה בחזקת שלא תהיה זקוקה ליבם דסופה שתתעבר ותלד או שתלד צרתה מש"ה ס"ל לר"מ דהוי פלגא ופלגא דלא הוי חזקה מעליא דע"פ הרוב אותה חזקה עשויה להשתנות משא"כ הכא בשמעתין דעיסה זו בחזקת טהרות ה"ל חזקה מעליא ומבוררת שהיתה בחזקת טהרה א"כ כי סמכת מיעוט להאי חזקה עדיפא טובא מרובא ואיתרע לה רובא עכ"ד. וא"כ א"ש דשפיר פריך הגמרא ולר"מ האיך אכלינן בישרא דכיון דאיכא מיעוט בהדי חזקה דאינה זבוחה דהוי חזקה גמורה מצטרפין לבטל הרוב לגמרי למיחשב לרובא כמאן דליתא והוי ודאי נבלה וא"ש:

אבל ז"א דעדיין תקשה מהא דאמרינן בחולין (דף פ"ו) אלא ר"מ מ"ט אר"י מחייב הי' ר"מ על שחיטתן משום נבילה מ"ט א"ר אמי הואיל ורוב מעשיהן מקולקלין א"ל ר"פ לר"ה בר"י מאי אריא רוב אפילו מיעוט נמי דתנן תינוק שנמצא בצד העיסה כו'. אם אמרו ספק טומאה לטהר יאמרו ס' איסור להתיר אלמא אף דהתם הוי חזקה מעלייתא דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ואף על פי כן אמרינן דלר"מ הוי פלגא ופלגא ולא אמרינן דכיון דאיכא מיעוט בהדי חזקה מצטרפין לבטל הרוב לגמרי למיחשב לרובא כמאן דליתא והנ"ל ליישב ואמינא כלל חדש דהאי חקירה לר"מ היכא דאיכא מיעוט בהדי חזקה אי מבטלינן הרוב לגמרי או דמחשב ס' השקול תליא בהא שחקרו הראשונים בטעמא דחזקה מהו אי חזקה הוי מטעם בירור שמבררת על צד אחד מהספק שכן הוא כמו שמוחזק לנו דמהיכי תיתי ניחוש שנשתנה הדבר מחזקתה או דחזקה אינו מכרעת כלל את הס' לשום צד רק דכן גזרה התורה להעמיד כל דבר על חזקתו. ומעתה י"ל דזהו תליא בהא דא"נ דחזקה אינו מברר הס' רק דזהו מחוקת התורה שפיר יש לומר דכי אזלינן בתר חזקה רק בס' השקול אבל במקום שאיכא רוב נגד החזקה אף דחיישינן למיעוטה אעפ"כ אין בכח החזקה לבטל הרוב שמברר להיפוך מן החזקה דהא שיטת התוס' בכתובות (דף ט"ו) דרוב הוא מטעם בירור כמו שהבאתי לעיל אף דלר"מ לא הוי הרוב בירור גמור דהא איכא מיעוט נגד הרוב אעפ"כ הא החזקה ג"כ אינו מברר הספק לכך אין בכחה לבטל את הרוב והוי ספק השקול אבל א"נ דחזקה הוא מטעם בירור א"כ כיון דהחזקה מברר הס' שכן הוא כמו שמוחזק לנו רק דלדידן דאזלינן בתר רובא ילפינן מפרה אדומה דרוב מפקיע מחזקה כמבואר בתוספות חולין (דף י"א) בד"ה מנא עיי"ש א"כ כ"ז לדידן אבל לר"מ דחייש למיעוטא כיון דלדידי' לא הוי הרוב בירור גמור דהא איכא מיעוט נגד הרוב אין בכח הרוב לבטל החזקה שמברר להיפך מן הרוב כיון דהחזקה הוי בירור גמור והרוב לא הוי בירור גמור לר"מ:

ואיתא בכתובות (דף י"ג) אמר ר' יוחנן לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה לדברי הפוסל בה פוסל בבתה ור"א אומר אפי' לדברי המכשיר בה פוסל בבתה מ"ט איהי אית לה חזקה דכשרות בתה ל"ל חזקה דכשרות והנ"ל דהך פלוגתא דר' יוחנן ור"א אי מהני חזקה דאמה לגבי גוף אחרת דהולד תליא בהא אי חזקה מברר הספק או לא דא"נ דחזקה הוא מצד בירור א"כ כיון דהחזקה מברר הספק שכן הוא שנבעלה לכשר א"כ ממילא שוב מהני החזקה אף לגבי גוף אחרת דהולד כיון דנתברר הדבר שנבעלה לכשר אבל א"נ דחזקה אינו מברר את הספק כלל רק דכן גזרה תורה להעמיד כל דבר שמספקא לן על חזקתו א"כ לא מהני החזקה רק לאותו הגוף שיש בו החזקה אבל לגבי גוף אחרת כיון דבו לא הוחזק הדבר מעיקרא אינו מועיל והשתא א"ש דבחולין (דף י"א) הנ"ל פריך ר"כ לרב אשי דיליף משחיטה לר"מ היכי אכלינן בישרא:

יג ובחידושי הארכתי להוכיח דרב אשי סובר כר' יוחנן דחזקה מהני אף לגבי גוף אחרת והוא דגרסי' בכתובות (דף ע ו)רב אשי אמר רישא מנה לאבא בידך וסיפא מנה לי בידך כו' עיי"ש ולכאורה ק"ל לשינויא דר"א א"כ תקשה הא דמבואר במתני' וחכ"א בד"א במומין שבסתר אבל במומין שבגלוי אינו יכול לטעון כו' א"כ משמע דבמומין שבסתר מודים החכמים לר"מ ולא פליגי עליו רק במומין שבגלוי והשתא תקשה הא קיי"ל דמאן חכמים דר"מ הוא ר' יהודה ואיתא לעיל (דף מ"ג) המארס את בתו והשיאה כתובתה שלה ר' יהודה אומר הראשונה של אב וא"כ לפ"ז אף במומין שבסתר פליג ר"י על ר"מ דהא לר' יהודה לשיטתו דס"ל דאף משהשיאה כתובתה הראשונה של אב א"כ לדידיה אף בנכנסה לרשות הבעל ג"כ יהא הבעל מהימן דכיון דכתובתה לאביה אף משהשיאה א"כ הא לא מהני החזקת הגוף שלה לאביה כמו ברישא בעודנה בבית אביה דעל האב להביא ראיה משום דחזקת הגוף שלה לא מהני לאביה כן בסיפא לר"י והשתא אמאי קאמר בד"א במומין שבסתר דמשמע דבמומין שבסתר לא פליג עליו ר"י ואמאי הא אף במומין שבסתר פליג עליו ר"י דלר"מ במומין שבסתר בנכנסה לרשות הבעל על הבעל להביא ראיה ולר"י לשיטתו אף בנכנסה לרשות הבעל על האב להביא ראיה וכן הקשה המהרי"ט:

והנ"ל ליישב די"ל דזה ג"כ ס"ל לר"א דחזקה מהני אף לגבי גוף אחרת דכיון דמחזקינן הדבר שכן הוא מצד החזקה ממילא מהני אף לגבי גוף אחרת כמו דס"ל לר' יוחנן לעיל (דף י"ג) דלדברי המכשיר בה מכשיר בבתה משום דכיון דמחזקינן אותה מצד חזקת כשרות דנבעלה לכשר ממילא אף בתה ג"כ כשירה רק דאימתי מהני חזקה אף לגבי גוף אחרת הוא דוקא במקום שהנ"מ מן החזקה לדון לגבי דידה ג"כ כגון בהא דס"ל לר"י דמאן דמכשיר בם מכשיר בבתה דכיון דיש מקום לדון החזקת כשרות שלה לגבי עצמה כגון לענין אם מותרת להנשא לכהן וכיון דמחזקינן מצד החזקת כשרות שלה שנבעלה בודאי לכשר ומותרת להנשא לכהן א"כ ממילא שוב מהני החזקה אף לגוף אחרת דבתה כיון דתליא בהדדי אבל הכא לענין מומין כיון דאין לנו שום נ"מ מהחזקת הגוף שלה לדון לגבי דידה דאין נ"מ לגבי דידה אימתי נולדו המומין כיון דכתובתה לאביה רק דכל עיקר הנ"מ מחזקת שלה לדון לגבי אביה אם מגיע לו הכתובה וא"כ כיון דאין אנו דנין לגבה רק לענין אביה בזה לא מהני חזקתה להכריע לענין אביה:

וא"ל הא נ"מ מהחזקת הגוף שלה לדון לגבי דידה ג"כ אם היא מקודשת דבלאו חזקת הגוף כי מספקא לן אימתי נולדו המומין אם קודם הקידושין או לאחר הקדושין לא היתה מקודשת מספיקא משום דמוקמינן לה אחזקת פנויה ואמרינן דבודאי נולדו המומין קודם הקדושין ולא הוי קדושין כלל [ועיין בר"ן בקידושין (דף ה') לענין נתן הוא ואמרה היא עיי"ש] אבל השתא דאיכא חזקת הגוף א"כ הא החזקת הגוף מכריע דהמומין נולדו לאחר הקדושין א"כ אף דאיכא נגד החזקת הגוף חזקת פנויה דמסייע לומר דהמומין נולדו קודם הקדושין אעפ"כ הא מבואר לעיל אמר רבא לא תימא ר"י לא אזיל בתר חזקה דגופה כלל אלא כי לא אזיל ר"י בתר חזקה דגופה היכא דאיכא חזקה דממונא אבל היכא דליכא חזקה דממונא אזיל ר"י בתר חזקה דגופא ומפרש ר"י דקמ"ל דאע"פ דאיכא חזקה אחרת נגד החזקת הגוף כגון חזקת פנויה אעפ"כ אזלינן בתר חזקת הגוף וא"כ כיון דיש לנו מקום לדון הנ"מ מחזקת הגוף שלה לגבי דידה ג"כ הענן אם היא א"א מדאורייתא א"כ כיון דכבר הוחזק החזקה לגבי דידה דהויא א"א ממילא שוב מהני החזקה לגבי אביה ג"כ משום דא"א למיפלג בחד ספיקא לומר דלגבי דידה מחזקינן הדבר שכן הוא ולגבי אביה לא נימא כן ז"א די"ל דס"ל לר"א דהכא לענין קדושין לא מהני חזקת הגוף שלה משום דהוי חדא במקום תרתי דאית לן למימר העמידנה בחזקת, פנויה וכ"ת אדרבה העמד אותה בחזקת שלימה והשתא הוא דנעשה מום הרי מום לפניך דכה"ג חשבינן תרתי לריעותא בריש נדה גבי מקוה שנמדד ונמצא חסר משום דמוקמינן הטמא על חזקתו והרי חסר לפניך וכמו שהקשו התוס' לעיל ד"ה אבל ומה שתי' התוס' דס"ל לרבא דחזקת פנויה לא חשיבא כלל חזקה לגבי חזקת הגוף י"ל דר"א לא ס"ל כרבא וס"ל דחזקת פנויה ג"כ מיחשב חזקה לגבי חזקת הגוף כמו במקוה דמיחשב חזקת טמא לגבי חזקת מקוה אף דחזקת מקוה עדיף מחזקת טמא דחזקת מקוה היא חזקת הגוף [וכן מבואר בפני יהושע] וא"כ כיון דלא מהני חזקת הגוף לגבי דידה ממילא לא מהני החזקה לאביה ג"כ:

א"כ כ"ז ברישא אבל בסיפא בנכנסה לרשות הבעל בזה שוב מהני חזקת הגוף שלה לגבי אביה לפי מה דמבואר לעיל (דף ע"ג) קדשה על תנאי וכנסה סתם רב אמר צריכה הימנו גט משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובעיל לשם קדושין והנה אנן קיי"ל דביאה אירוסין עושה כדפסק הרמב"ם (בפ"י מה' אישות) ועיי"ש במ"מ וא"כ בזה כשאנו דנין לענין הקדושין אימתי נולדו המומין אם קודם הקדושין או לאחר הקדושין דאם היו המומין קודם הקדושין ונתבטל הקדושין א"כ אף דכעת היא בודאי מקודשת מחמת דאין אדם עושה בבע"ז ובעיל לשם קדושין אעפ"כ הא קיי"ל דביאה אירוסין עושה ולא הויא אלא ארוסה ואינו זוכה לא במעשה ידיה ולא במציאתה ולא בהפרת נדריה כמבואר בכתובות (דף מ"ז) במשנה עיי"ש. אבל אם נולדו המומין לאחר הקדושין א"כ כיון דהוי מקודשת שוב ע"י הביאה נתהוה נשואה כדמבואר ברמב"ם הנ"ל וא"כ כשחקרינן לגבי דידה אם היא נשואה או לא בזה שוב מוקמינן אותה אחזקת הגוף ואמרינן דבודאי נולדו המומין לאחר הקדושין וחלו הקדושי כסף וא"ל הא הוי תרתי לריעותא משום דמוקמינן אותה על שעת הקדושי כסף בחזקת פנויה ז"א דהא כשם דחזקת הגוף איתרע דהרי מום לפניך כן ה"נ חזקת פנויה ג"כ איתרע דהא היא מקודשת לפניך כיון דאמרינן דאין אדם עושה בעילתו בע"ז ובעיל לשם קדושין א"כ בזה כשמספקא לן על זמן הקודם אם היא מקודשת מזמן הקודם משעת הקדושי כסף או לא בזה שוב מהני' חזקת הגוף להכריע דנולדו המומין לאחר הקדושין וחלו הקדושי כסף והוי השתא נשואה א"כ כיון דמהני החזקת הגוף שלה לגבי דידה למהוי מיחשב נשואה לענין מזונות ולהפרת נדריה ממילא שוב מהני החזקה אף לאביה וא"כ א"ש אף לר"י דס"ל דכתובתה לאביה אעפ"כ בסיפא בנכנסה לרשות הבעל על הבעל להביא ראיה משום דבזה מהני חזקתה לאביה ג"כ כנ"ל. והא דמשני רב אשי סיפא מנה לי בידך הא לפי דברינו בסיפא אף אם היה מגיע הכתובה לאביה ג"כ מהני חזקתה לאביה הוא לפי מה דמבואר בתוס' לעיל (דף ע"ב) דבקדשה סתם צריכה גט מדבריהם והנה המהרי"ט בתשובה (סי' מ"א) חקר בחזקה דהורע מצד דרבנן כגון שעתה היא א"א מדרבנן אי מיקרי ריעותא לענין ספק של תורה והעלה דמיקרי ריעותא והש"ש חולק עליו והנ"ל דתליא בהא שהבאתי לעיל שיטת הראשונים שחקרו בטעמא דחזקה מהו אי משום דלא מספקינן כלל שנשתנה הדבר והא דמעמידין על החזקה הוא מתורת ודאי דמה"ת ניחוש שנשתנה הדבר או דלא הוי מטעם בירור רק דכן גזרה התורה להעמיד כל דבר על חזקתו ונ"מ בין שני הטעמים הוא היכא דאיתרע מדרבנן דא"נ דחזקה הוא מטעם ודאי דמה"ת ניחוש שישתנה הדבר וא"כ כיון דחזינן דיצאה הדבר מחזקתו שהחזקנו אותו לענין דרבנן א"כ ממילא שוב איתרע חזקתו אף לענין דאורייתא אבל א"נ דטעמא לא הוי משום בירור רק דכן גזרה התורה להעמיד כל דבר על חזקתו א"כ י"ל דאפילו אם איתרע החזקה מדרבנן אעפ"כ לענין דאורייתא מהני החזקה:

ואיתא בעירובין (דף ל"ה) רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו הכא בשתי כתי עדים עסקינן אחת אומרת מבע"י נטמאה ואחת אומרת משחשיכה נטמאה ובהא פליגי ר"י סבר אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי תרומה אחזקה קמייתא וכשהניחה טהורה הואי ור"מ סבר כיון דאיכא כת דמפקע ליה מחזקיה בספיקא דאורייתא לא אזלינן בתר חזקה והנ"ל דשורש פלוגתתם תליא בהא דמאן דס"ל דהוי ספיקא דאורייתא הוא משום דס"ל דחזקה הוא מטעם בירור א"כ מה יושיענו החזקה במקום עדים דלא עדיפא החזקה מאילו באו עוד כת עדים והעידו דקיי"ל דתרי כמאה ולא מהני בירור במקום עדים ומאן דס"ל דמוקמינן אחזקה סובר דהא דאמרינן דתרי כמאה הוא דווקא בעדות דהוא מטעם בירור בזה לא יועיל שום בירור לענין העדים משא"כ לענין חזקה דאינו בגדר בירור והוכחה אלא דכך גזרה התורה דבכל ספק נניח הדבר כמקדם ולא ישונה מלאוקמא על חזקתו הראשונה גם בתרי ותרי אמרינן הכי כיון דהוי ספק מוקמינן על החזקה הראשונה וא"כ כיון דר"מ סובר דתרי ותרי לא מוקמינן אחזקה ע"כ דס"ל דחזקה הוא מטעם בירור וא"כ הא לדידי' חזקה דאיתרע מדרבנן איתרע אף לענין דאורייתא וא"כ הא ליכא חזקת פנויה אף ברישא ועי' בתשובת הגרע"א (סי' קל"ו) א"כ הא לר"מ לשיטתו ליכא לתרץ כתירוצי לכך משני ר"א משום דרישא מנה לאבא בידך וסיפא מנה לי בידך אבל לר' יהודה שפיר י"ל דס"ל כר' יוסי בעירובין (דף ל"ה) הנ"ל דבתרי ותרי אמרינן אוקי תרי לבהדי תרי ומוקמינן אחזקה משום דחזקה לא הוי מטעם בירור כמו שביארתי ואם כן הא חזקה דאיתרע מדרבנן לא איתרע לגבי דאורייתא א"כ לר"י שפיר י"ל כתירוצי: ואין להקשות דלפ"ז כיון דר"א סובר כרב וס"ל דהוי תרתי לריעותא א"כ תקשה דל"ל לר"א לשנויי רישא מנה לי בידך כו' הא בלא"ה ניחא דברישא בעודה בבית אביה א"כ אף דחזקת הגוף מהני להוציא ממון אעפ"כ כיון דהוי תרתי לריעותא משום דמוקמינן אותה אחזקת פנויה וחזקת הגוף איתרע דהרי מום לפניך לכך חזקת פנויה עדיף, ועל האב להביא ראיה אבל בסיפא בנכנסה לרשות הבעל כיון דחזקת פנויה ג"כ איתרע דהרי מקודשת לפניך כנ"ל א"כ שוב מוקמינן אותה אחזקת הגוף ומהני להוציא ממון לכך על הבעל להביא ראיה ול"ל לר"א לשנויי. רישא מנה לאבא בידך הא בלא"ה ניחא:

בשלמא לר' אלעזר ליכא קושיא דאמאי משני תברא הא לר' אלעזר לשיטתו דס"ל לעיל (דף ע"ג) כרב דקידשה על תנאי וכנסה סתם צריכה הימנו גט א"כ ברישא כיון דמסייע חזקת פנויה לחזקת ממון לכך לא מהני בחזקת הגוף לחוד להוציא ממון אבל בסיפא דחזקת פנויה איתרע דהרי מקודשת לפניך לכך מהני בזה חזקת הגוף להוציא ממון ז"א דכיון דס"ל דחזקת הגוף לחוד בלא חזקת פנויה עדיף מחזקת ממון א"כ מכש"כ דחזקת הגוף עדיף מחזקת פנויה לחוד א"כ כשמספקא לן בנמצא בה מומין אם היא מקודשת מוקמינן לה אחזקת הגוף דעדיף מחזקת פנויה ואמרינן דהיא מקודשת בודאי דהא חזקת ממון אינו חזקה המבררת דהמעשה כן הוא רק דאין אנו יכולין להוציא מהמוחזק בלא ראיה לכך אינו יכולה להצטרף חזקת ממון לחזקת פנויה וא"כ כיון דחזקת פנויה בודאי איתרע דהא הוי מקודשת בודאי מצד חזקת הגוף שוב הוי כמו בסיפא בנכנסה לרשות הבעל כיון דכעת היא מקודשת בודאי, הא איתרע החזקת פנויה כן ה"נ ברישא כיון דהיא כעת מקודשת בודאי הא איתרע חזקת פנויה לכך פריך הגמ' שפיר מ"ש רישא ומ"ש סיפא א"כ כ"ז לר' אלעזר אבל לר"א דס"ל דהוי תרתי לריעותא א"כ תקשה הא בלא"ה ניחא דלכך ברישא על האב להביא ראיה משום דהוי תרתי לריעותא אבל בסיפא דלא הוי תרתי לריעותא כנ"ל לכך על הבעל להביא ראיה ז"א די"ל דר"א סובר דכיון דמתני' סתמא קתני משמע דמיירי בכל גוונא הא דקתני על האב להביא ראיה בין לענין כתובה ובין לענין כסף קדושין וא"כ תקשה אמאי על האב להביא ראיה לענין הכסף קדושין כיון דהוי מוחזק וא"ל כיון דהוי תרתי לריעותא ז"א דהא איכא נגד חזקת פנויה חזקת ממון ואין בכח החזקת פנויה להוציא מחזקת ממון כיון שחזקת הגוף מסייע ליה ג"כ:

יד והנ"ל להביא ראיה לדברינו אלה מהא דגרסינן בכתובות (דף ע"ו) אר"י אמר שמואל המחליף פרה בחמור ומשך בעל החמור את הפרה ולא הספיק למשוך את החמור עד שמת החמור על בעל החמור להביא ראיה שהיה חמורו קיים בשעת משיכת הפרה ותנא תונא כלה הי כלה אמר רנב"י כלה בבית אביה ולקדושין ומפרש רש"י רישא דמתני' סייעתא דמטיל הבאת ראיה על האב אעפ"י שחזקת הגוף אצלו וכר"א דאמר ר"י הוא ובסיפא נמי פליג דמטיל הבאת ראיה על האב אעפ"י שלא נולד הס' ברשותו עכ"ל וק"ל כיון דכל עיקר ותנא תונא להוכיח דאעפ"י שנולד הס' ברשות חבירו צריך להביא ראיה כדמפ' רש"י א"כ אמאי לא קאמר ותנא תונא מגופא דמתני' דמשארסתני נאנסתי לעיל (דף י"ב) דס"ל לר"י לא מפיה אנו חיין אעפ"י שנולד הספק ברשות הבעל על האשה להביא ראי' לפרש"י דמפרש דהאי ותנא תונא קאי לר"א דס"ל תברא והראי' מרישא דמתני' דאתיא כר"י א"כ כיון דכל עיקר הראיה הוא מדר"י א"כ ל"ל לאתויי האי ותנא תונא מכח דאמרינן תברא דה"ה בסיפא פליג דעל האב להביא ראיה ה"ל לאתויי מפורש ממתני' דמשארסתני נאנסתי דעל האשה להביא ראיה אע"פ שנולד הספק ברשות הבעל: וא"ל דממתני' לא ידעינן דהאי לא מפיה אנו חיין קאי אף על הקדושין דהיא מוחזקת ז"א דהתם במתני' קאמרינן לא מפיה אנו חיין וה"ז מקח טעות משמע דצריכה להחזיר הכסף קדושין דהא קיי"ל מקח טעות לגמרי משמע כמסקנת הש"ס בפ"ק (דף י"א) דרבא ור"נ ור"א ס"ל דמקח טעות לגמרי משמע וא"כ מוכח דצריכה להחזיר הכסף קדושין וכן מבואר להדיא בפ"י בתוס' ד"ה כלה בבית אביה דהקשו לשיטת רש"י אימור דאמר ר"י לאפוקי ממונא כו' ותירץ הפ"י כיון דקתני מקח טעות אלמא דצריכה להחזיר אף הכסף קדושין דהוה מוחזקת עיי"ש וא"כ כיון דלשיטת רש"י מוכרחין לומר דמוכח ממתני' דלעיל אפילו לענין כסף קדושין א"כ נתחזק קושייתי דה"ל לאתויי ממתני' דלעיל אח"כ מצאתי במהר"מ שיף שהקשה ולפי מה שביארתי נסתרה תירוצו עיי"ש:

והנ"ל ליישב משום די"ל דלשיטת שמואל יש לומר טעמי' אחרינא בהא דפליגי לעיל ר"ג ור"א ור"י גבי משארסתני נאנסתי והוא דאיתא לעיל (דף י') אר"נ אמר שמואל משום רשב"א חכמים תקנו לבנות ישראל לבתולה מאתיים ולאלמנה מנה והם האמינוהו שאם אמר פ"פ מצאתי נאמן, א"כ מה הועילו חכמים בתקנתן אמר רבא חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה והקשו התוס' בד"ה חזקה תימא תינח בא"כ או בפחותה מג' דמיתסרא עליו לכך נאמן ולמ"ד נמי לקמן כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כתובה כלל ניחא דהשתא נמי מפסידה שהרי מקח טעות הוא אבל למ"ד יש לה כתובה מנה כיון דלא מפסיד כו' אמאי מהימן ונראה דלא מהימן עכ"ל התוס' וא"כ שמואל דקאמר דהאומר פ"פ מצאתי נאמן וכן איתא לעיל (דף ט') אמר ר"י אמר שמואל האומר פ"פ מצאתי נאמן להפסידה כתובתה וכיון דנקט סתמא מיירי אפי' בא"י ובלא נתקדשה דווקא בפחות מג' שנים א"כ מוכח דס"ל לשמואל דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה ה"ז מקח טעות ואיתא לקמן (דף ע"ג) איתמר קידשה על תנאי וכנסה סתם רב אמר צריכה הימנו גט ושמואל אמר אינה צריכה הימנו גט אמר אביי ל"ת כו' אלא טעמא דרב לפי שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות והא פליגי בה חדא זימנא, דאיתמר קטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונשאת רב אמר אינה צריכה גט משני ושמואל אמר צריכה גט משני צריכא דאי איתמר בההיא בההיא קאמר רב משום דליכא תנאה אבל בהא אימא מודה לשמואל כו' וגרסינן ביבמות (דף ק"ט) מת בעלה של גדולה ר"א אומר מלמדין את הקטנה שתמאן בו ר"ג אומר אם מיאנה מיאנה ואם לאו תמתין עד שתגדיל ותצא הלזו משום אחות אשה ואמרינן בגמ' בעי מיניה ר"א מרב מ"ט דר"ג משום דקסבר קידושי קטנה מיתלא תנו וכי גדלה גדלי בהדה אע"ג דלא בעיל או דילמא משום דקסבר המקדש אחות יבמה נפטרה יבמה והלכה לה אי בעל אין אי לא בעל לא א"ל ה"ט דר"ג משום דקסבר המקדש אחות יבמה נפטרה יבמה והלכה לה אי בעל אין אי לא בעל לא ופריך הגמ' וסבר רב דבעינן בעל והא איתמר קטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונשאת רב אמר אינה צריכה גט משני ושמואל אמר צריכה גט משני לאו דלא בעל לא דבעל אי דבעל מ"ט דשמואל קסבר כל הבועל על דעת קידושין הראשונים הוא בועל והנה התוס' בד"ה קסבר הקשו וא"ת לשמואל דל"ל דקדושין גדלי בהדה מ"ט דר"ג ולעיל (דף י"ח) משמע דשמואל אית לי' מילתא דר"ג כו' ומיהו קשה דתקשה לשמואל מרבנן דר"א כו' ואור"י דשמואל ס"ל כרשב"א משום ר"י דאמר בכתובות (דף ע"ג) אם בעלו לא קנו א"נ כר' ישמעאל דקאמר שמואל משום ר"י והיא לא נתפשה כו' ועי' במהר"ם שביאר כוונת התוס' דבאמת שמואל פליג אר"ג דר"ג לא ס"ל דכל הבועל על דעת קידושין הראשונים הוא בועל רק דאין אדם עושה בעילתו בע"ז ובעיל לשם קידושין ושמואל ס"ל כר"י דס"ל דכל הבועל על דעת קידושין הראשונים הוא בועל וס"ל לשמואל להילכתא דלא כר"ג עי"ש:

תוכן העניינים

פורת יוסף (שלופר)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה