אור ברסלב

פורת יוסף (שלופר)· רבי יוסף שלופר

מערכה ב

מערכה א

א אך עדיין י"ל דיאוש קונה ואפ"ה איצטריך קרא דקרבנו ולא הגזול משום דמשכחת לה אף אי נימא דיאוש קונה אפ"ה יהא פסול גזול משום מצוה הבאה בעבירה והוא דהנה מבואר בר"ן בגיטין (דף פ"ד) אהא דקאמר הגמ' המגרש את אשתו על מנת שלא תנשא לפלוני והלכה ונשאת דהגט בטל ובניה ממזרים והקשה וא"ת והאיך יהא הגט בטל והרי אם נשאת לזה שנאסרה עליו נמצא גט בטל ואין קדושין תופסין בה ואי אפשר שתנשא ותי' כיון שאי אפשר להתבטל הגט אלא מחמת חלות הנשואין הרי הוא כאלו אמר לה הרי את מותרת לכל אדם אלא שאם תנשא לפלוני הרי את אשתי עד שעת נישואין ומשעת נשואין ואילך אלא שבשעת נשואין אי את אשתי אע"ג דמסקינן לקמן בהיום אי את אשתי ולמחר את אשתי דכיון דפסקה פסקה הנ"מ היכא דיום א' פסקה לגמרי אבל הכא לא פסקה אלא לענין שאפשר לנשואי אותו פלוני לחול עכ"ל:

והנה נחקור לפי"ז האיך הדין בהקדש בכה"ג אם הקדיש בהמתו מעכשיו ע"מ שיתננה אח"כ מתנה לשמעון אי נימא דיכול להקנותו לפלוני אף דכי נתקיים התנאי א"כ הא איגלאי מילתא למפרע דהיתה שייכה להקדש מעכשיו והאיך יכול להקנותה אח"כ הא אין אדם מקנה דבר שאינו שלו אעפ"כ יכול לשייר מקום שיהא יכול להקנותה משום דהוי כאלו אמר הרי היא הקדש עד שעת הנתינה ומנתינה ואילך רק דבשעה שיתן לפלוני יהא חולין דאף דקיי"ל בנדרים (דף כ"ט) דאם אמר שור זה עולה ל' יום ולאחר שלשים יום חולין דהוי עולה אף לאחר ל' יום דכיון דחל עלה קדושה שעה אחת תו לא פקע אעפ"כ זהו דוקא היכא דפקע לגמרי אבל היכא דלא פקע לגמרי רק דשייר מקום שיהא יכול להקנותו לפלוני ואח"כ יהי' הקדש מהני כמו דאמרינן גבי קדושין דאם שייר מקום שיהא חל עלה קדושי פלוני ואח"כ תהי' א"א כבתחלה מהני אף דקיי"ל בנדרים (דף כ"ט) דאם אמר לאשה היום את אשתי ולמחר אי את אשתי לא נפקא בלא גט דכיון דחל עלה קדושין שעה אחת תו לא פקע אעפ"כ בזה כיון דלא פקע לגמרי מהני. כן ה"נ בהקדש ג"כ או דהקדש חלוק מקדושי אשה ובהקדש לא מהני שיור:

והנ"ל דאף בהקדש גם כן מהני שיור דאינו חלוק מקדושי אשה לפי מה דמבואר בתוס' קדושין (דף ז') ד"ה ונפשטו דהקשו אהא דפריך הגמ' לרבא דסובר דהמקדש חצי אשה אינה מקודשת ונפשטו לה קידושי בכולה מי לא תניא האומר רגלה של זו עולה כולה עולה כו' והקשו התוס' תימא דבריש תמורה (דף י"א) יליף רגלה של זו עולה ובדבר שהנשמה תלויה בו מקרא כו' וגבי אשה לא כתיב קרא וא"כ מאי פריך הא לא דמי להדדי ונראה שלכך דקדק רש"י ופירש דהא מקודשת בלשון הקדש קאמר לה וכדאמר בריש פירקן דאסר לה אכ"ע כהקדש שאדם עושה אותה כהקדש לפיכך יש להיות דינה כהקדש כו' עיי"ש. אלמא דהגמ' משווה קדושי אשה להקדש וא"כ כיון דמהני שיור בקדושי אשה ה"נ מהני בהקדש:

ועוד הא מבואר בר"ן בנדרים (דף כ"ט) אהא דקאמר אביי וקדושת הגוף לא פקע בכדי והא תניא שור זה עולה כל שלשים יום ולאחר שלשים יום שלמים כל ל' יום עולה לאחר ל' יום שלמים כו' ומפ' הר"ן דאפשר דנהי דס"ל לאביי דאפי' קדושת הגוף פקע בכדי אעפ"כ באומר לאשה היום את אשתי ולמחר אי את אשתי מודה דלמחר לא נפקא בלא גט וה"ט משום דכל קנין שאינה עולמית קנין פירות בלחוד מקרי הלכך גבי הקדש כיון דודאי חייל עלי' הקדש דמים שאינה עולמית בדין הוא דתחול קדושת הגוף לזמן ידוע בלבד אבל באשה כיון דאי לא הוי אשתו לעולם לא קני בה קנין הגוף וקנין דמים באשה לא אשכחן א"א שתהי' אשתו לזמן ידוע בלבד שכל כיוצא בזה אינו קנין הגוף עכ"ל אלמא אף דבקדושי אשה לא מהני שיור זמן שתהא אשתו עד שעת פלוני ואח"כ לא תהי' אשתו אעפ"כ ס"ל להר"ן דאם לא פסק לגמרי רק ששייר מקום שיהא יכול לחול עלה קדושי פלוני מהני א"כ מכש"כ בהקדש דמצינו הקדש לזמן בקדושת דמים א"כ אף דקיי"ל דקדושת הגוף לא פקע בכדי אעפ"כ אם לא פסק לגמרי רק ששייר מקום שיהא יכול להקנותו לפלוני מהני:

ב אמנם באמת נ"ל דלא דמי קנין ממון לקנין קדושין דהא דס"ל להר"ן דיכול לשייר מקום שיהא חל עלה קדושי פלוני ואח"כ תהיה א"א כבתחלה הוא דוקא בקדושין משום דקנין קדושין אינו קנין ממון לבעלה שיהא לו קנין בגוף האשה כמו בקניית עבד דהעבד בעצמותו נקנה לו רק דיש לו בה קנין איסור לאוסרה אכ"ע משום א"א. והראיה דהא בקדושין (דף ס"ז) שקיל וטרי הגמ' בא"א מנ"ל דלא תפסי קדושין עד דגמיר לה מאחות אשה והשתא א"נ דע"י קנין קדושין נקנית לבעלה קנין הגוף אם כן למה לי להגמ' להביא ראי' ע"ז הא כיון דנתקדשה מקודם לאחר ונקנית לבעלה א"כ הא שוב אין ביכולתה להקנות את עצמה לאחר כמו בקונה עבד דאינו יכול למכור א"ע אח"כ העבד לאחר כיון דכבר נקנה להאדון מקודם. כן ה"נ באשה ול"ל קרא ע"ז וע"כ צ"ל דחלוק קנין אשה מקנין עבד דע"י קנין עבד נתהוה קנין בגוף העבד דהעבד בעצמותו שייך להאדון כמו בכל הקנינים אבל בקנין אשה לא נתהוה עי"ז קנין בגוף האשה לומר דהאשה בעצמותה שייך לבעלה והראי' דהא קיי"ל דמעשה ידיה לבעלה הוא רק מדרבנן שתקנו לה תחת מזונות והשתא א"נ דע"י קנין קדושין נתהוה קנין ממון כמו בעבד א"כ הא צריך להיות מעשה ידי' שלו מדאורייתא כמו בעבד וע"כ דע"י קנין קדושין לא נתהוה קנין ממון לבעלה רק קנין איסור שמיוחדת לו ואסורה לכ"ע משום א"א לכך איצטריך למילף מקרא דאין קדושין תופסין בא"א הלכך מהני אם שייר מקום שיהא יכול לחול עלה קדושי פלוני ואח"כ תהי' א"א אף דנתקדשה בינתיים לאחר אעפ"כ כיון דבעצם איכא קנין בא"א רק דהוי גזירת הכתוב דאין קדושין תופסין בא"א א"כ זהו דוקא אם נתקדשה מקודם לאחר שוב אין קדושין אחרים נתפסין בה אבל הכא כיון דקודם קדושי פלוני היתה אשתו רק דמשייר בקדושיה שיהא מקום לחול עלה קדושי פלוני ושוב תהיה א"א כבתחלה מהני אבל בקנין ממון כיון דע"י הקנין נתהוה גוף החפץ שלו א"כ איך יכול לשייר שיהא הקדש עד שעת שיזכה פלוני וכשיזכה פלוני יהיה שוב הקדש כבתחלה דהא כיון דע"י קנין פלוני יצאה מרשותו לגמרי ונקנית לשמעון קנין הגוף וא"כ איך יכול להתנות שיהא יחול עלה הקדש לאחר זכיית שמעון הא אין אדם מקדיש דבר שאינה שלו וא"כ כיון דע"י הנתינה פקע ההקדש לגמרי לכך אינו יכול להקנותה במתנה:

ג

אמנם הרווחנו בדברינו דבכה"ג אם גזל אחד בהמה ואח"כ הקדישה הנגזל ונתייאש הימנה ואח"כ הקדישה הגזלן מעכשיו ע"מ שיתננה במתנה להנגזל דבזה יכול לשייר מקום שיהא יכול להקנותה להנגזל לפי מה דמבואר בשיטה מקובצת ב"ק (ד' ל"ג) בשם הרמ"ה והרא"ש דאף דקיי"ל דגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אין יכולים להקדישו זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו היינו כ"ז שהגזלה ביד הגזלן אבל אם אח"כ החזיר הגזלן את הגזילה להנגזל חל מעכשיו ההקדש דהקדיש נגזל למפרע עכ"ל וכה"ג מבואר בירושלמי בקדושין (פ"ג) דאם אמר שור זה עולה לאחר ל' יום ומכרו וחזר ולקחו הימנו דחל עליו הקדש עולה אלמא אף דמכרו בינתיים ונתבטל ההקדש דלא מצי לחול עלה משום דהוי דבר שאינה שלו אעפ"כ אם חזר ולקחו כיון דעכשיו הוא שלו שוב חייל עליו ההקדש הראשון שהקדיש מקודם על אחר ל' יום כן ה"נ אף דבשעה שהקדישה הנגזל היה אז אינה ברשותו ולא היה חל ההקדש אעפ"כ כשבאה אח"כ לרשות הנגזל כיון דעכשיו הוי ברשותו שוב חייל עלה מעכשיו ההקדש הראשון. א"כ כיון דבזה אף אם תבוא ליד הנגזל לא יפקע ההקדש א"כ הא יכול לשייר מקום שיהא הקדש עד שעת נתינה ולאחר הנתינה תהי' ג"כ הקדש כיון דע"י הנתינה לא יופקע ההקדש דהא כשתבוא ליד הנגזל שוב בלא"ה יהיה הקדש מצד הנגזל רק דבשעת הנתינה יהיה חולין וא"כ כיון דע"י הנתינה לא פקע הקדושה לגמרי רק לשעתו מהני כמו דמהני גבי קדושי אשה בכה"ג אף דע"י הנתינה יופקע ההקדש דהגזלן רק דיחול עלה ההקדש מצד הנגזל אעפ"כ כיון דההקדש בעצמותו לא פקע והוא התנה מעיקרא בשעת הקדישו שאינו מקדיש רק באופן שיחול עלה אח"כ ההקדש של הנגזל מהני כיון דהקדושה אינו פקע דמאי נ"מ לענין הקדושה אם הוא מצד הגזלן או מצד הנגזל]:

וא"כ לפי"ז מיושב קושית הגמ' דמשכחת לה דאף א"כ דיאוש קונה אפ"ה יהא פסול גזול משום מצוה הבאה בעבירה בכה"ג כגון אם גזל בהמה ואח"כ הקדישה הנגזל לעולה ואח"כ נתייאש הנגזל וקנאה הגזלן ביאוש בעלים ואח"כ הקדישה הגזלן לעולה ע"מ שאם יזכו בה הבעלים הראשונים הן ע"י מתנה או שיגזלו ממנו ויתייאש הימנה דקנאו הבעלים הראשונים ביאוש כדין דיהא הקרבן שלו לצאת בה י"ח עולה דזה יכול להתנות משום דכיון דכשתבוא ליד הנגזל תחול עלה ההקדש הראשון שהקדישה לעולה א"כ כיון דע"י התנאי לא יופקע ההקדש דלאחר זכיית הנגזל יכול להתנות שתהיה הקדש קודם זכיית הנגזל ולאחר זכיית הנגזל רק דבשעת זכי' יהי' חולין כנ"ל ושוב גזלו הבעלים הראשונים הקרבן ונתייאש ממנו הגזלן דזכה בו הנגזל דמעיקרא ביאוש הגזלן דהא בשעת זכיית הנגזל פקע ממנה ההקדש לשעתו והוי חולין והוי הקרבן שלו א"כ הא בזה זכיית הנגזל הוא רק מחמת ההקדש דלאח"כ דהא בלא"ה לא היה יכול לקנותה משום דא"א שיופקע ההקדש לשעתו כיון דע"י זכיית הנגזל יופקע ההקדש דלאח"כ רק כיון דכשיזכה בה הנגזל תחול עלה אח"כ ההקדש הראשון שהקדישה לכך יכול לזכות בה דפקע ההקדש לשעתו ויש לו בה קנין א"כ כיון דכל עיקר הקנין דהנגזל הוא ע"י ההקדש שלאח"כ הוי מצוה הבאה בעבירה ואינו יוצא בה י"ח:

אך ז"א דלר' יהושע לשיטתו מוכח דס"ל דלא כהר"ן דאף בקדושי תנאי ג"כ אמרי' דלא מהני שיור דאיתא בקדושין (דף ס"ח) מנה"מ דאין קדושין תופסין בחייבי כריתות אמר ראב"י אתיא בק"ו מיבמה ומה יבמה שהיא בלאו לא תפסי קדושין ח"כ לא כש"כ א"ה ח"ל נמי אמר ר"פ ח"ל בהדיא כתיב בהו כי תהיינה לאיש שתי נשים אחת אהובה ואחת שנואה וכי יש אהובה ושנואה לפני המקום אלא אהובה אהובה בנשואיה שנואה שנואה בנשואיה וקאמר רחמנא כי תהיינה כו' והנה התוס' שם ד"ה מנה"מ כתבו נראה דלא בעי מנה"מ דהולד ממזר דהא ביבמות (דף מ"ט) מוכח לי' מלא יגלה כנף אביו וסמיך לי' לא יבוא ממזר ומוקמינן לה בשומ"י של אביו שהיא לו אשת אחי אביו שהיא בכרת אלא בעי מנ"ל דאין קידושין תופסין בהן וקשה דמאי בעי הלא הדבר פשוט בכל הגמ' דקדושין לא תפסי דהא בהא תליא דכיון דהוי ממזר מח"כ לא תפסי קדושין כו' ואור"י דאין ה"נ דכלל זה אמת והכא בעי אליבא דר' יהושע דס"ל ביבמות (דף מ"ט) דאין ממזר מח"ל וכריתות אלא מחייבי מיתות ואפ"ה מודה דאין קידושין תופסין בח"כ כו' ואליבא דר' יהושע בעי גמ' מנ"ל דלא תפסי קדושין בח"כ עכ"ל הרי דלר' יהושע לשיטתו דס"ל דאין ממזר אלא מח"מ מוכרחין למילף לדידי' דאין קדושין תופסין בח"כ מק"ו מיבמה וא"כ תקשה א"ה ח"ל נמי וע"כ דילפינן דקדושין תופסין בח"ל מכי תהיינה והשתא א"נ כשיטת הר"ן דאם גירשה ע"מ שלא תינשאי לפלוני שייר מקום שיהא קדושי פלוני נתפסין בה ואח"כ תהיה א"א כבתחלה א"כ מנ"ל להוכיח מכי תהיינה דקדושין תופסין בח"ל הא י"ל דמשכחת לה שנואה בנשואיה בכה"ג כגון שגירשה ע"מ שלא תינשאי לפלוני וקדשה אותו פלוני דקדושין תופסין בה ואעפ"כ הוי שנואה בנשואיה דהא מיד שקידשה הדרא למהוי אשת המגרש ואסורה להמקדש לבוא אליה משום א"א והוי שנואה בנשואיה ומנ"ל להוכיח מזה דקדושין תופסין בח"ל וע"כ צ"ל לר' יהושע לשיטתו דמוכרחין למילף מכי תהיינה דקדושין תופסין בח"ל דלא ס"ל כסברת הר"ן הנ"ל:

אמנם זהו תלי' בהא דהנה ר"י יליף לעיל (דף ס"ו) דאין קדושין תופסין בח"כ מהא דאמר קרא ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר לאחרים ולא לקרובים מתקיף לה ר"א ואימא לאחר ולא לבן בן בהדיא כתיב ביה לא יקח איש את אשת אביו אחר ל"ל ש"מ לאחרים ולא לקרובים ואימא אידי ואידי לבן הא לכתחלה והא דיעבד כו' והקשה ע"ז הפני יהושע מאי פריך הגמ' הא בתמורה (דף ד') ס"ל לרבא דכל מילתא דא"ר לא תעביד אי עביד ל"מ וא"כ הא לא איצטריך קרא גבי בן להורות דאין קדושין תופסין באשת אביו דהא כיון דמוכח מלא יקח דאסור לקדשה א"כ ממילא ידעינן דאם עבר וקידשה דאין קדושין תופסין בה משום דאי עביד לא מהני ומאי פריך הגמ' ותי' דקושיית הגמ' קאי לאביי דס"ל דאי עביד מהני עיי"ש נמצא מבואר דא"נ כרבא דאי עביד ל"מ אין אנו צריכין למילף אליבא דר' יהושע דאין קדושין תופסין בח"כ בק"ו מיבמה ואין אנו מוכרחין שוב למילף דקדושין תופסין בח"ל מכי תהיינה דמהקרא דאיש אחר מוכח דאין קדושין תופסין בח"כ וא"כ שפיר י"ל דר' יהושע סובר כסברת הר"ן דבקדושין על תנאי מהני שיור אבל לאביי דס"ל דאי עביד מהני הא מוכרחין למילף דאין קדושין תופסין בח"כ בק"ו מיבמה וא"כ שוב מוכרחין למילף דקדושין תופסין בח"ל מכי תהיינה א"כ מוכח דר' יהושע אינו סובר כסברת הר"ן הנ"ל:

ד ולהוכיח זה האיך ס"ל לר' יהושע בהך פלוגתא דאי עביד מהני אי לא לכך שאלו האנשי אלכסנדרי' בת משולחת מהו לכהן והשיב להם היא תועבה ואין בניה כו' והקשו התוס' וא"ת מה צריך קרא והא פרכינן אקו"ח דאלמנה לכה"ג מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת ותי' דהא דאיצטריך קרא משום דלא נילף מחזיר גרושתו מאלמנה לכה"ג ומכותי ועבד דתתחלל במה הצד ועי' לעיל בתוס' ד"ה מה ולכאורה י"ל דהאיך יכולין למילף מחזיר גרושתו מאלמנה לכה"ג ועבד הא י"ל מה להצד השוה שבהן שכן לוקין עליהם בבעילה לחוד אף בלא קדושין כדאיתא בקדושין (דף ע"ח) ומודה רבא באלמנה לכה"ג שאם בעל ולא קידש שלוקה ולא יחלל זרעו בעמיו אמר רחמנא והרי חילל וכן בעבד לפי מה דמבואר ברש"י בקדושין (דף ס"ט) דעבד הבא על ב"י וכן ישראל הבא על השפחה לוקה משום לא תהיה קדשה וכן בעו"ג פסק הרמב"ם (בפ' י"ב מה' א"ב ה"א) ישראל שבעל כותית וכן כותי שבעל ישראלית דרך אישות הרי אילו היו לוקין מה"ת. א"כ זה ברור דהיו לוקין עליהם בבעילה לחוד בלא קדושין דהא לא שייך בכותי ועבד שום תפיסת קדושין כלל [ורק דסובר הרמב"ם דבעו"ג בעינן דרך אישות דמייחד לה לשם פילגש אבל מ"מ תפיסת קדושין לא בעינן] לכך מתחללת בביאתו משא"כ במחזיר גרושתו דמבואר בקדושין (דף ע"ח) הנ"ל שאם בעל ולא קידש לא היה לוקה דדרך לקוחין אסרה תורה וכן פסק הרמב"ם לכך אינו מתחללת בביאתו [וא"ל הא יכולין למילף מכותי הבא על ב"י דרך זנות דלא היה לוקה בביאתו ואעפ"כ מתחללת בביאתו ז"א דיכולין לומר מה להצד השוה שבהן שכן מצינו מלקות אף בלא קדושין רק בדרך אישות לכך מתחללת אף בזנות משא"כ במחזיר גרושתו דלא מצינו מלקות בביאה בלא קדושין לכך אינו מתחללת] אך י"ל דאיתא בקדושין (דף ס"ח) אשכחנא דלא תפסי בה קדושין ולדה כמותה מנ"ל אמר ר"י משום רשב"י א"ק כי יסיר את בנך כו' האי בשבעה אומות כתיב א"ק כי יסיר לרבות כו' הניחא לר"ש דדריש טעמא דקרא אלא לרבנן מ"ט א"ק ואחר כן תבוא אלי' ובעלתה מכלל דמעיקרא לא תפסי בה קדושין אשכחן דלא תפסי בה קדושין ולדה כמותה מנ"ל א"ק כי תהיינה לאיש וילדו לו כל היכא דקרינן בי' כי תהיינה קרינן ביה וילדו לו וכל היכא דלא קרינן כי תהיינה לא קרינן בי' וילדו לו נמצא מבואר דלרבנן דלא דרשי טעמא דקרא קאי האי לא תתחתן בם רק בשבעה אומות א"כ א"ש די"ל דר' יהושע יסבור כרבנן דלא דרשי' טעמא דקרא וא"כ בשאר אומות ליכא מלקות בבעילתן ואעפ"כ מתחללת בביאתן א"כ שפיר יכולין למילף במה הצד אך ז"א דהנה מפרשי הרמב"ם הקשו על הא דפסק אף בשאר אומות לוקה הא כיון דהרמב"ם פוסק כרבנן דלא דרשינן טעמא דקרא א"כ הא הקרא דלא תתחתן קאי על ז' אומות דוקא ומנ"ל מלקות בשאר אומות ובחידושי תירצתי דהרמב"ם לשיטתו דפסק דאי עביד ל"מ כמבואר באחרונים ואין יכולתי להאריך בזה וא"כ מוכח דר' יהושע סובר דאי עביד מהני וא"כ מוכח דילפינן ח"כ בק"ו מיבמה וח"ל מכי תהיינה א"כ מוכח דלא כהר"ן וא"כ מוכח מהקרא דקרבנו דיאוש אינו קונה א"כ מוכח דלא בעינן תנאי כפול:

ה אך עדיין י"ל דיאוש קונה ואפ"ה איצטריך קרא דקרבנו משום דמשכחת לה גונא דאף א"נ דיאוש קונה אפ"ה יהא חל הקנין ע"י ההקדש ויהיה פסול משום מהב"ע והוא דאיתא במעילה (דף כ"א) נפלה פרוטה של הקדש בתוך הכיס או שאמר פרוטה בכיס זה הקדש כיון שהוציא את, הראשונה מעל דברי ר"ע וחכ"א עד שיוציא את כל הכיס וכתבו התוס' בד"ה פרוטה ואע"ג דספיקא הוא אם נהנה בשל הקדש ר"ע לטעמי' דמחייב על ספק מעילות אשם תלוי בכריתות (דף כ"ב) תימא וליבטיל האי פרוטה של הקדש שנפלה ברוב פרוטות חולין וכ"ת דבר שיש לו מתירין הוא ע"י פדיון ואפי' באלף לא בטיל הא ל"ל דדשיל"מ דרבנן הוא כו' ותי' דמטבע חשיב ולא בטיל והנה המ"ל (בפ"ו מה' מעילה ה"ו) תמה על הא שתי' התוס' דמטבע חשיב ולא בטיל הא הא דדבר חשיב אינו בטיל הוא ג"כ רק מדרבנן וכמ"ש הרשב"א בת"ה דכל הדברים שאין להם ביטול הוא רק מדרבנן אבל מדאורייתא הכל בטל ברוב וא"כ אכתי תקשה אמאי מעל הא מדאו' בטלה ברוב כמו שדחו התוס' בעצמם דל"ל דלא בטל מטעם דשיל"מ משום דדשיל"מ אינו אלא מדרבנן כן ה"נ לענין דבר חשוב ומה הועילו בתירוצם עיי"ש שהאריך בזה ונשאר בתימא ובאמת תמוה לענ"ד דהא מגיטין (דף נ"ד) מוכח ג"כ דהא דד"ח אינו בטל הוה רק מדרבנן דהגמ' פריך דר"י אדר"י מהא דתניא נפלו ונתפצעו אחד שוגג ואחד מזיד לא יעלו והא הכא דמדאורייתא חד בתרי בטל ורבנן הוא דגזור וקא קניס ר"י אלמא אף דהתם מיירי באגוזי פרך דלא נתבטלו מפני חשיבותן כדפירש"י ואעפ"כ קאמר הגמ' דמדאורייתא חד בתרי בטל ורק דרבנן הוא דגזור ומחומר הקושיא נ"ל ליישב ואמינא כלל חדש בזה: והוא דהנה מו"ח הגאון בעמק יהושע (סי' י"ח) תירץ קושיית התוס' לפי מה דמבואר בביצה (דף ל"ח) דפריך הגמ' ואמאי וליבטיל מים ומלח לגבי עיסה ומשני הרי שנתערב לו קב חיטין בעשרה קבין של חבירו יאכל הלה וחדי אלמא דביטול ברוב אינו שייך רק לענין איסור אבל לענין ממון לא שייך ביטול וא"כ ה"ה לענין פרוטה של הקדש שנתערבה ברוב חולין לא שייך ביטול משום דע"י הביטול לא פקע ממונו של הקדש והפרוטה עדיין שייך להקדש ואם נהנה הא נהנה מממון הקדש לכך מעל. ואע"ג דקא מסקינן התם דאע"ג דממונא לא בטיל אעפ"כ איסורא מיהא בטיל היינו דוקא בדבר שאין האיסור תלוי בממון כגון נבלה בטלה בשחוטה דאע"ג דאית לי' בעלים בטלה משום שאין האיסור מחמת הממון וכן לענין תחומין העיקר תלוי במה שקנה שביתה מעיו"ט ואפי' אם היה מקנה לו עתה לא מהני וע"כ אין האיסור תלוי בממון כל כך אבל במעילה דמוקדשין כיון דכל עיקר חיוב תשלומין דקרן וחומש הוא משום גזל הקדש כמ"ש התוס' בכתובות (דף ל') בד"ה זר עיי"ש וכיון דלענין ממון לא שייך ביטול והפרוטה בעצמותה עדיין שייך להקדש לכך מעל משום דנהנה מממון הקדש:

ו והנ"ל דגם התוס' ס"ל זה הכלל אלא דלא הספיקו בזה דהנה לכאורה עומד נגד דברינו אלה דברי הרמב"ם (בפ"י מה' תרומות ה' כ"ד וכ"ה) וז"ל היתה התרומה הקדש לבד"ה וגנבה ואכלה אם יש בה שוה פרוטה משלם קרן וחומש להקדש ומפני מה חל איסור הקדש על איסור תרומה מפני שהתרומה אסורה לזר ומותרת לכהן הקדישה נאסרה על הכהן לפיכך נוסף בה איסור אף על ישראל עכ"ל והשתא אי נימא דכל עיקר חיוב תשלומי דקרן וחומש הוא משום גזילת הקדש רק דבהקדש החמירה תורה לשלם בעד גזילתו קרן וחומש כמו שהחמירה תורה בגנב לשלם כפל א"כ מה שייך לדון בתרומת הקדש אם איסור חע"א הא אף א"נ דאין איסור חע"א אפי' באיסור מוסיף ואינו חל על התרומה איסור הקדש אעפ"כ כיון דהקדישה והממון שייך להקדש ואם נהנה הא נהנה מממון הקדש חייב בתשלומין כמו אם גזל חלבו של חבירו ואכלו הכי שייך לדון בזה אם איסור גזילה חע"א חלב לענין התשלומין עבור אכילתו כיון דאף אם אין אחע"א אעפ"כ כיון דגזלו והפסידו באכילתו חייב בתשלומין כן ה"נ בגזל תרומת הקדש ואכלה אף אם אין אחע"א אעפ"כ כיון דגזל והפסיד להקדש באכילתו חייב בתשלומין ול"ל להרמב"ם לתלות החיוב תשלומין משום דאחע"א באיסור מוסיף:

ובאמת שיטת התוס' דכתובות הנ"ל דחיוב תשלומי קרן וחומש דקדשי בד"ה הוא משום גזילת הקדש הוא מוכרח כמ"ש הנתיבות בח"מ (סי' כ"ח) מהא דפריך הגמ' בפסחים (דף כ"ח) אהא דתניא האוכל חמץ של הקדש במועד מעל ואמאי הא לאו בר דמים הוא אלמא כיון דהוי איסורי הנאה ולא הפסיד להקדש מידי באכילתו לא מעל ובכריתות (דף י"ג) גרסינן יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ארבע חטאות ואשם אחד ואלו הן טמא שאכל חלב והי' נותר מן המוקדשין כו' אלמא אף דהוי נותר והויא איסורי הנאה אעפ"כ מעל ותי' דשא"ה לגבי חמץ של הקדש דמיירי בקדשי בד"ה כל עיקר חיוב תשלומי קרן וחומש בזה הוא משום גזילת הקדש לכך פריך הגמ' שפיר והא לאו בר דמים הוא דכיון דהוי איסורי הנאה ולא הפסיד להקדש מידי באכילתו לא מעל אבל בהא דיש אוכל אכילה אחת דמיירי בקדשי מזבח דהוי קדושת הגוף דחיוב מעילה בזה הוא משום כפרה לכך מעל אף דלא הפסיד להקדש מידי באכילתו וכדבריו מבואר להדיא בתו"י בכריתות הנ"ל הרי דשיטת התוס' דכתובות מוכרחת וע"כ צ"ל דזה הכלל דהקנין ממון שישנו להקדש בהדבר הנקדש אינו חל הזכייה לגבוה ע"י ההקדש קנין גמור לחלוטין רק דהקנין ממון של גבוה תלוי בקדושת החפץ דכשחל עליו קדושה אז שייך הממון להקדש ג"כ אבל כשפקע הקדושה מהחפץ פקע זכות הממון ג"כ ממנו והראי' דהא אנן קיי"ל בהקדש דאם מעל יוצא לחולין והוי דידיה כמבואר ברש"י במס' עו"ג (דף נ"ב) מכיון שנכנסו כו' יצאו כליו לחולין וכיון דנפקו לחולין קנינהו בהפקירא והוו להו דידהו עכ"ל אלמא דאם מעל ושימש בהקדש יוצא לחולין וזוכה בה המועל אף דבגזל הדיוט קיי"ל דאינו נקנה הגזילה להגזלן במה שמשתמש בו עד שיעשה בו שינוי אז יוצא החפץ מרשות הבעלים להגזלן אבל בשימוש בלבד אינו יוצא הדבר מרשות הבעלים ובהקדש מיד שמשתמש בו אף דלא עשה שינוי בהחפץ ג"כ קנה ויצא מרשות גבוה וזוכה בה המועל ואף בקדושת הגוף ס"ל לר"מ בקדושין (דף נ"ה) דאם מעל בו יוצא לחולין והשתא א"נ דקנין ממון גבוה בהקדש הוא כקנין הדיוט בחפץ שלו א"כ במאי פקע ע"י מעילתו הממון גבוה מהחפץ כיון דלא עשה במעילתו שום קנין שקונה בזה בגזל הדיוט ובמאי יצא הדבר מרשות גבוה אלא ע"כ צ"ל כדברינו דהקנין ממון גבוה בהקדש הוא רק כשחל הקדושה על החפץ אבל כשפקע הקדושה מהחפץ פקע הממון גבוה ג"כ מהחפץ וא"כ א"ש דכיון שמעל בהקדש ונתחלל הקדושה ופקע הקדושה מהחפץ שוב הממון ג"כ אינו שייך להקדש וזוכה בה המועל כזוכה מן ההפקר:

והשתא לפ"ז מיושב דברי הרמב"ם הנ"ל דלזה הוצרך להקדים דלכך משלם דמים להקדש אם אכל תרומת הקדש משום דאיסור הקדש חל על תרומה מצד מוסיף משום דאם לא היה חל על התרומה קדושת הקדש לא היה שייך הממון ג"כ לגבוה והיה פטור מתשלומין אבל השתא שחל על התרומה קדושת הקדש מצד מוסיף שוב שייך הממון ג"כ לגבוה לכך חייב בתשלומין:

ומעתה כיון דזכינו לדין הא י"ל דהתוס' מקשי שפיר דליבטיל האי פרוטה של הקדש שנפל ברוב חולין וא"ל הא ממונא לא בטיל ז"א כיון דהקנין ממון דהקדש תלוי בקדושת החפץ וא"כ כמו דלענין איסור קיי"ל דאם נתערבה ברוב היתר נהפך האיסור להיות היתר כן ה"נ בפרוטה של הקדש כיון שנתערבה ברוב חולין פקע ממנה הקדושה ונתהפכה להיות חולין וכיון דפקע הקדושה מהפרוטה שוב הממון ג"כ אינו שייך לגבוה וא"כ תקשה אמאי מעל כשנהנה אח"כ מהפרוטה:

ז אמנם אי משום הא לא אירא די"ל הסברא בהיפך דאף דקיי"ל דאיסור שנתערב ברוב היתר פקע ממנו האיסור ונהפך להיות היתר הוא רק במקום שהנ"מ מענין הביטול הוא רק לענין איסור אבל בהקדש כיון דע"י הביטול ברוב א"נ דפקע ממנו הקדושה ונהפך להיות חולין פקע עי"ז הממון גבוה ג"כ הוי כדין ממון דלית בהו ביטול דהממון מחזיק לכח האיסור שבה שלא להתבטל בכדי שלא להפקיע עי"ז הממון הקדש ומעתה לפ"ז נ"ל לומר לענין הך חקירה אם הקדש נתבטל ברוב זה הכלל דחלוק בזה בין אם נתערב הקדש בד"ה שהקדישו בעליו באחריות ובין אם נתערב הקדש שהקדישו בעליו שלא באחריות והוא כיון דבעצם צריכין לומר דהקדש נתבטל ברוב משום דהא הזכות ממון גבוה דאיתנייהו בי' תלוי בקדושת החפץ שחל עליו א"כ הא מתחלה צריכין לחקור אם איתא על החפץ קדושה או לא וכיון דלענין קדושת החפץ צריכין לומר דנתבטל ברוב כדין כל איסורי תורה שנתערב ברוב היתר דנתבטל האיסור ונהפך להיות היתר כן ה"נ בהקדש כיון דנתערב ברוב חולין פקע הקדושה מהחפץ ונעשה חולין א"כ שוב ממילא ליתא בזה דין ממון דכיון דפקע הקדושה פקע הממון ג"כ רק דאנן תפסינן מן המאוחר אל הקדום כיון דאם יתבטל ברוב יהיה פקע הזכות ממון גבוה ג"כ אמרינן דהוי כדין ממון שאין בו ביטול א"כ כ"ז בהקדש שהקדישו בעליו שלא באחריות אבל בהקדש שהקדישו בעליו באחריות כיון דאף אם יתבטל ברוב לא יהיה פקע הממון גבוה דהא הבעלים מחוייבין להפריש אחרת תחתיה בזה אמרינן דנתבטלה ברוב כדין כל איסורי תורה שנתערב ברוב היתר כן ה"נ בהקדש:

ח והנ"ל להביא ראי' לדברינו אלה מהא דגרסינן בחולין (דף קל"ט) וכן אמר ר"י במקדיש תרנגולתו לבד"ה א"ל ר"ל וכיון שמרדה פקעה לי' קדושתא א"ל בבי גזא דרחמנא איתא דכתיב לה' הארץ ומלואה ורמי דר"י אדר"י ודר"ל אדר"ל דאיתמר מנה זה לבד"ה ונגנבו או נאבדו ר"י אמר חייב באחריותן עד שיבואו לידי גזבר ור"ל אמר כל היכא דאיתא בי' גזא דרחמנא איתא כו' ומשני דר"י אדר"י נמי לא קשיא הא דאמר הרי עלי הא דאמר הרי זו ולכאורה קשה ל"ל להגמ' למימר הא דאמר הרי זו הא בהא דס"ל לר"י במקדיש תרנגולתו ומרדה דלא פקע הקדושה שייך אף באומר הרי עלי אעפ"כ לא שייך לומר דע"י המרידה פקע הקדושה משום דכל היכא דאיתא בי' גזא דרחמנא איתא ואין נ"מ בהך דינא בין אם הקדישו בעליו באחריות או שלא באחריות רק דבהא דס"ל לר"י גבי האומר הרי עלי מנה לבד"ה ונגנבו או נאבדו דצריך להפריש אחרת תחתיה בזה מוכרחין לומר דמיירי באומר הרי עלי דבזה אף דכל היכא דאיתא בי' גזא דרחמנא איתא אעפ"כ כיון דאמר הרי עלי והתחייב א"ע להביאו לידי גזבר אינו יוצא ידי נדרו עד שיפריש אחרת תחתיה ול"ל להגמ' למימר הא דאמר ה"ז:

וע"כ צריכין לומר דס"ל להגמ' זה הכלל דהא דאמרינן כל היכא דאיתא בי' גזא דרחמנא איתא הוא רק להאלים כח הקדש במקום שא"נ שפקע הקדושה מהחפץ יהיה פקע הממון גבוה ג"כ דאיתא בי' בזה אמרינן להאלים כח הקדש דלא פקע הקדושה ע"י המרידה משום דבי גזא דרחמנא איתא ועדיין שייך הממון ג"כ לגבוה אבל אם הקדישו בעליו באחריות כיון דאף א"נ דפקע הקדושה ע"י המרידה אעפ"כ לא יהי' פקע הממון גבוה דהא הבעלים מחויבין להפריש אחרת תחתיה וליכא בזה פסידא להקדש בזה לא אמרינן להאלים כח הקדש מצד דבי גזא דרחמנא הוי ומוקמינן אדיניה כמו שהדין גבי חולין דהיכא שמרדו אווזים ותרנגולין ובבעליהם והלכו להן הוי הפקר כמבואר בתוס' שם ד"ה כיון עיי"ש כן ה"נ בהקדש כיון דמרדו יצאו מרשות גבוה ופקע הקדושה מינייהו והוי הפקר כיון דליכא בזה פסידא להקדש לכך מוקים הגמ' באומר הרי זו וכן ביאר מו"ח הגאון בס' נועם ירושלמי במס' שקלים פרק ב' עיי"ש שהאריך בזה [רק דצ"ע אם זהו מדאורייתא או דזה רק מדרבנן ובחידושיי הארכתי בזה ואכ"מ]. ובזה ישבתי בחידושיי מה שתמהו הסמ"ע והש"ך בח"מ (סי' רנ"ה) על הע"ש והתה"ד שפסקו דבהקדש אינו יכול לחזור תכד"ד מב"ק (דף ע"ג) דפריך הגמ' על ר"י דס"ל גבי עדות דתכד"ד כדיבור דמי והתנן ה"ז תמורת עולה ונמלך ואמר תמורת שלמים ה"ז תמורת עולה והוינן בה נמלך פשיטא ואמר ר"פ נמלך בתוך כדי דיבור קאמרינן הרי להדיא דהקדש ומימר דינו כשאר דברים דהא פריך מהתם לעדות ומשני דתרי תכד"ד הוו עיי"ש שהאריכו בזה אבל לפי מה שבארתי ניחא לפי מה דמבואר בתוס' מנחות (דף פ"א) בד"ה תודה דכי אמר הרי עלי תודה מן החולין נתחייב הכל מן החולין דכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין וכי הדר ואמר לחמה מן המעשר לא מצי הדר בי' ואפי' תכד"ד משום דאמירה לגבוה כמסירתו להדיוט ועי' בקצות (בסי' רנ"ה) שהאריך בביאור דברי התוס' ועי' בט"ז באה"ע (סי' ל"ח) ומה שכתב הב"י בח"מ (סי' קצ"ה) בשם הגהת מיימוני:

והנה הטעם דאמרי' דאמירה לגבוה הוי כמסירה להדיוט הוא משום דבהקדש לא שייך מסירה משום דכל היכא דאיתא בי' גזא דרחמנא איתא והוי באמירתו שאומר ה"ז הקדש כאילו מסרו לרשות גבוה כיון דמיד שאומר ה"ז הקדש מונחת ברשות גבוה ומעתה לפי מה שביארתי דמוכח מהא דחולין הנ"ל דל"א כל היכא דאיתא בי' גזא דרחמנא הוא רק במקום שבלא"ה יהי' פקע הזכות ממון גבוה מהחפץ אבל במקום שאין נ"מ מזה לענין ממון גבוה ל"א כל היכא דאיתא ביה גזא דרחמנא איתא ומוקמינן הדבר כדין חולין א"כ א"ש דהא דס"ל דבהקדש לא מהני חזרה תכד"ד הוא רק במקום שרוצה לחזור מהקדישו שיהיה חולין בזה אמרינן דאינו יכול לחזור תכד"ד משום דהוי כמסירה להדיוט דכל היכא דאיתא ביה גזא דרחמנא איתא אבל באומר ה"ז תמורת עולה תמורת שלמים כיון דאין בהחזרה שלו הוצאת ממון מרשות גבוה דבין כך ובין כך הוי קדשי מזבח רק דנ"מ לענין הקרבן אם חל עלה הקדש עולה או שלמים בזה פשיטא דיכול לחזור תכד"ד כיון דאין בזה הוצאת ממון גבוה ל"א בזה כמסירה להדיוט והארכתי בזה בחידושיי הרבה ואכ"מ:

לפי יסודי דברינו אלה מיושב דברי התוס' ט ומעתה דמעילה הנ"ל על נכון דהתוס' הקשו שפיר אהא דתנן נפלה פרוטה של הקדש ברוב חולין כיון שהוציא את הראשונה מעל דאמאי מעל דליבטיל האי פרוטה של הקדש שנפל ברוב חולין דהא המשנה סתמא נקט משמע דמיירי בכל אופן הקדש בין שהקדישו בעליו באחריות ובין שהקדישו בעליו שלא באחריות א"כ תקשה דבהקדש שהקדישו באחריות צריך להיות בטל ברוב כיון דאין בזה הוצאת ממון מרשות גבוה וע"ז תירצו שפיר דמטבע הוי דבר חשיב ולא בטיל א"כ כיון דמדרבנן הוי הפרוטה עדיין הקדש ושייך לגבוה אף דמדאורייתא נתבטלה ברוב וצריך להפריש אחרת תחתיה אעפ"כ הא כיון דמדרבנן הוי הקדש אינו מחוייב להפריש אחרת דהא לענין דבר שבממון יכולין רבנן לעקור דבר מה"ת כמבואר ביבמות (דף צ') וא"כ כיון דבוודאי לא יפריש אחרת אף דזהו רק מדרבנן אעפ"כ הא בזה אין נ"מ מפאת איזה דבר שיהיה כיון דבפועל לא יפריש שוב הדר הדבר להיות דאורייתא דלא נתבטל הפרוטה מדאורייתא משום דהוי כמו הקדש שהקדישו בעליו שלא באחריות דלא נתבטלה ברוב מדאו' כן ה"נ בזה כיון דלא יפריש אחרת תחתיה ויהיה הוצאת ממון מרשות גבוה ע"י הביטול אמרי' דלא נתבטלה ברוב משום דהוי כדין ממון שאין לו ביטול לכך מעל:

והא שדחו התוס' דל"ל דלא בטל מטעם דשיל"מ משום דדשיל"מ אינו אלא מדרבנן הוא לפי מה שהאריך מו"ח הגאון בס' נועם ירושלמי על זרעים דמאי (פרק ה') על הא דאמרינן שם טבל שנתערב בחולין מפריש ונוטל דמים מן השבט דהטעם הוא דהא דטבל אינו בטל ברוב הוא משום דהוי דשיל"מ א"כ זהו רק לענין הפרשת תרומה אבל מ"מ כשנותנו לכהן נוטל דמים מן השבט דדשיל"מ הוא רק לענין איסור אבל לענין ממון כבר נתבטל בהחולין עיי"ש שהאריך בזה א"כ שפיר דחו התוס' דל"ל מטעם דשיל"מ דדשיל"מ הוא רק מדרבנן ולענין ממון לא מהני דשיל"מ וצריך להפריש אחרת תחתיה א"כ כיון דמדאורייתא נתבטלה ברוב רק דמדרבנן לא נתבטלה א"כ תקשה אמאי מעל דל"ל דמעל מדרבנן כדאמרי' במעילה (דף ב') דא"כ תקשה אמאי מחייב ר"ע על ספיקו:

י ונקדים עוד הא גרסינן במנחות (דף כ"ג) אמר רב חסדא נבלה בטילה בשחוטה שא"א לשחוטה שתעשה נבלה ושחוטה אינה בטילה בנבלה שאפשר לנבלה שתעשה שחוטה דלכי מסרחא פרחה טומאתה ור' חנינא אמר כל שאפשר לו להיות כמוהו אינו בטל וכל שא"א לו להיות כמוהו בטל אליבא דמאן כו' לעולם אליבא דר"י וכי קאמר ר"י מין במינו לא בטל ה"מ היכא דאפשר לו למהוי כוותי' אבל היכא דלא אפשר לי' למהוי כוותיה בטל ובהא קא מיפלגי דרב חסדא סבר בתר מבטל אזלינן ור' חנינא סבר בתר בטל אזלינן והנה נחקור לר' חנינא דס"ל אליבא דר"י דבתר בטל אזלינן האיך הוא הדין אם נתערב שור של הקדש ברוב חולין אם נתבטל ברוב מדאו' או לא אי נימא דמיקרי מב"מ השור של הקדש עם השוורים חולין משום דאפשר להשור של הקדש שיתהוה חולין ע"י שיפול בו מום ויפדה אותו [אף דאינו עומד לכך ואין זה בידו להפיל בו מום לפדות אותו דהא אסור להטיל מום בקדשים אעפ"כ הא בזה לא בעינן הדבר בפועל ממש שהאיסור יתהוה היתר רק כיון דמשכחת לה אופן במציאות שהאיסור יתהוה היתר מיקרי מצד זה מב"מ כמו דאמרינן לר"ח דנבלה הוי מב"מ עם שחוטה משום שאפשר לנבלה שתעשה שחוטה דלכי מסרחא פרחה טומאתה אף דאינה עומדת לכך שיחזיק את החתיכת נבלה עד שיסריחנה וישליכנה לכלבים אעפ"כ מיקרי מב"מ משום דאיכא מציאות שיהי' יכול להתהוות היתר כן ה"נ בשור של הקדש כיון דמשכחת לה מציאות שיתהווה חולין ע"י פדיה מיקרי מב"מ] או דלא מיקרי מצד זה מב"מ משום דהא קיי"ל דהמקדיש בהמה תמימה ואח"כ נפל בה מום דלאחר הפדיה הרי היא פטורה מן המתנות ומן הבכורה ואסורה בגיזה ועבודה ואין לך בה אלא היתר אכילה בלבד כדאמרי' (בבכורות דף י') ובחולין (דף ק"ל) אלמא דאף לאחר פדיה שם הקדש עלה רק דבאכילה שרי' רחמנא לא מיקרי מצד זה מב"מ מצד הפדיה כיון דאף לאחר הפדיה ג"כ שם הקדש עלי' שוב מיקרי מבשא"מ ונתבטל ברוב והנ"ל פשוט דלא מיקרי מצד פדיה מב"מ משום דהא לאחר פדיה ג"כ שם הקדש עלה וא"א לה להתהוות חולין גמורים: יא ויש לי להביא קצת ראי' לזה. מהא דפסק הרמב"ם (בפ"ו מה' בכורות) דמעשר בהמה נוהג בחולין אבל לא במוקדשין ולכאורה י"ל הא הגמ' פריך בבכורות (דף נ"ג) אהא דתנן מעשר בהמה נוהג בחולין אבל לא במקדשין מוקדשין פשיטא לאו דידי' נינהו ומשני בקדשים קלים ואליבא דריה"ג דאמר ק"ק ממון בעלים הם והנה הרמב"ם פוסק (בפ"ד מה' מעילה ה"ח) המוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום ודין תורה שיחזרו המעות חולין כמו שהיו עכ"ל ובפסחים (דף צ') מבואר דהא דקתני המוכר שלמיו לא עשה ולא כלום לא אתיא כריה"ג דלריה"ג דס"ל ק"ק ממון בעלים הם יכול למוכרם עיי"ש וא"כ כיון דהרמב"ם פוסק דהמוכר שלמיו לא עשה כלום אלמא דס"ל דק"ק לא הוי ממון בעלים א"כ למה הוצרך הרמב"ם להביא האי דינא דמעשר בהמה אינו נוהג במוקדשין כיון דק"ק לאו ממון בעלים הוא פשיטא דאינו נוהג בהם מעשר בהמה כיון דלאו דידי' הוא ואף דדקדוק קלוש הוא אבל לפי מה שביארתי דפסה"מ אף לאחר פדיה שם הקדש עליה יתיישב ברווחא: דהנה קשה לפ"ז מאי פריך הגמ' מוקדשין פשיטא לאו דידי' נינהו א י"ל דאתא לאשמעינן דבכל מוקדשין אף בפסולי המוקדשין ג"כ אינו נוהג מעשר בהמה אף דלאחר שפדה אותה דידי' הוא אעפ"כ אינו חל שם קדושת מעשר עלי' אף דקיי"ל דמעשר חל בין על תם ובין על בע"מ משום דיהי' קודש כתיב פרט לזו שכבר היא קודש והיא כהקדש לכל דבריה וכשם שפטורה ממתנות ומבכורה כך פטורה מן המעשר אך י"ל דהגמ' פריך שפיר לפי מה דמבואר בבכורות (דף נ"ו) דלקוח פטור ממעשר ומהגמ' מוכח דאפי' אם מכרו וחזר וקנאו ג"כ פטור ממעשר דאמרי' שם תני תנא קמי' דרב איזהו אתנן שנכנס לדיר להתעשר כל שנתנו לה וחזר ולקחו הימנה ופריך והא איפסיל לי' בלקוח כו' אלמא דאף לענין הבעלים גופייהו שמכרו ג"כ מיקרי לקוח א"כ א"ש דלא מצינן לאוקמי האי אינו נוהג במוקדשין בכה"ג דהא כיון שהקדישו הוי כמכר דמה לי מכרו להדיוט ומה לי מכרו לשמים א"כ אף שפדאו אח"כ לא עדיף מחזר ולקחו וא"כ בלאו האי טעמא דהוי הקדש פטור דאפי' בחולין גמורים בכה"ג ג"כ פטור לכך פריך הגמ' שפיר:

אמנם זהו תליא בהא דהנה הגמרא פריך בב"ק (דף ע"ו) אהא דתנן גנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ד' וה' אמרי בשלמא אטביחה לא מחייב דכי קא טבח דהקדש קא טבח אלא אהקדש לחייב מה לי מכרו להדיוט ומה לי מכרו לשמים ומשני מכרו להדיוט מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דשמעון מכרו לשמים מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן וא"כ לפ"ז במעשר מצד לקוח הא הוי חייבת במעשר משום דהקדש לא הוי כמכירה וכאילו לא יצא מרשותו דמי לכך איצטריך מתני' לאשמעינן דאינו נוהג במוקדשין משום דיהיה קודש כתיב פרט לזו שכבר קודש:

אמנם הא דהמציא הגמרא בב"ק דהקדש לא חשיב כמכירה מחמת הקושיא דאהקדש מיהא לחייב הוא רק אליבא הנך אמוראי דס"ל דיאוש אינה קונה אבל להנך אמוראי דס"ל דיאוש קונה לא קשה כלל קושיית הגמ' דאהקדש מיהא לחייב דאיתא לעיל (ד' ס"ח) איתיבי' ר"י לר"ל גנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר משלם תשלומי ד' וה' אימת אלימא לפני יאוש מי קדוש כו' אלא לאו לאחר יאוש וטעמא דהקדיש הוא דאינו משלם תשלומי ד' וה' דכי קא טבח דהקדש קא טבח אבל לא הקדיש טבח משלם תשלומי ד' וה' ואי ס"ד יאוש קונה אמאי משלם שלו הוא טובח שלו הוא מוכר ומשני הב"ע כגון שהקדישוהו בעלים ביד גנב וא"כ כיון דלהנך אמוראי דס"ל דיאוש קונה מוכרחין לאוקמי האי גנב והקדיש שהקדישוהו בעלים א"כ הא לדידהו לא קשה כלל דאהקדש מיהא לחייב כיון דלא קאי כלל האי והקדיש על הגנב א"כ הא לדידהו ל"ל הוכחה דהקדש לא חשיב כמכירה וכיון דל"ל הוכחה צריכין לומר כסברא דהקדש חשיב כמכירה דמ"ל מכרו להדיוט ומ"ל מכרו לשמים א"כ א"ש הא דפריך הגמ' בבכורות מוקדשין פשיטא דל"ל דמתני' אתא לאשמעינן דאף בפסה"מ ג"כ אינו נוהג מעשר בהמה דא"כ תקשה להנך אמוראי דס"ל דיאוש קונה דלדידהו הקדש הוי כמכירה א"כ ל"ל מתני' לאשמעינן דאינו נוהג במוקדשין ת"ל דבלא"ה מיפטר מטעם לקוח ואף בחולין בכה"ג פטור לכך משני הגמ' בק"ק ואליבא דריה"ג דיהא ניחא לכ"ע אבל הרמב"ם לשיטתו דפס' (בפ"ב מה' גניבה ה"ו) גנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר אינו משלם תשלומי ד' וה' הרי דס"ל דהקדש לא חשיב כמכירה א"כ שפיר איצטריך לאשמעינן דמעשר בהמה אינו נוהג במוקדשין דקמ"ל דבכל מוקדשין אף בפסה"מ ג"כ אינו נוהג מעשר משום דמיקרי קודש:

הרי דמוכח מד' הרמב"ם דפסה"מ איקרי קודש וא"כ הא אינו יכול להתהוות שור של הקדש חולין ע"י פדיה כיון דלאחר פדיה ג"כ מיקרי קודש א"כ הוה מבשא"מ ונתבטל ברוב אך ז"א דהא אפשר להקדש שיתהוה חולין ע"י שאלה דהא אנן קיי"ל דיש שאלה בהקדש ויכול לשאול על הקדישו ויתהוה חולין מעיקרו אמנם לפי מה דמבואר בירושלמי דמאי דנשאלין על ההקדש ואין נשאלין על התמורה וכן הוא בנזיר (ד' ל') א"כ הא אם נתערב תמורת הקדש ברוב שוורים חולין בזה הא אי אפשר להשור של הקדש שיתהוה חולין מיקרי מבשא"מ ונתבטל ברוב חולין ופקע שם הקדש מיני' [וא"ל לפי מה שביארתי דבהקדש לא שייך ביטול ברוב להפקיע עי"ז ממון גבוה אם כן הא בלאו הכי לא משכחת ביטול בשור של הקדש ברוב חולין דאינו בטל משום דהוי ממון גבוה דהא אף אם נימא דקדשי מזבח לא הוי כמכירה אף על פי כן הא ממון גבוה בודאי ג"כ איתנייהו בו רק דאמרינן דהבעלים יש להם זכות ג"כ בקדשי מזבח להקריבו לגבוה אבל ממון גבוה פשיטא דאיתנייהו בו ואין שייך ביטול להפקיעו עי"ז מרשות גבוה. זה אינו דמשכחת לה בהקדש שהקדישו בעליו באחריות ואף בתמורה משכחת לה גם כן באחריות ובמק"א הארכתי בזה הרבה ואכ"מ]. ואיתא בירוש' (פ"ג) דקדושין אמר שור זה עולה לאחר שלשים יום ומכרה בתוך השלשים יום הרי זה מכורה חזר ולקחה חל עלה הקדש עולה עיי"ש ועי' בפני משה:

יב ומעתה לפי דברינו אלה מיושב קושיית הגמרא דמשכחת לה גוונא שיהיה פסול גזול משום מהב"ע אף א"נ דיאוש קונה בכה"ג כגון אם הקדיש ראובן בהמה לקרבן שתחול אחר ל' יום ובתוך השלשים יום גזל שמעון ממנו הבהמה ונתייאש ראובן ממנה דקנאה שמעון ביאוש בעלים ועשאה שמעון תמורה על קרבן אחר ואח"כ גזל ראובן הבעלים הראשונים הבהמה בחזרה מיד שמעון ונתייאש שמעון דבזה לא קנה אותה ראובן ביאוש שמעון משום דהא הוי הקדש ואינו יכול לזכות בהקדש ואח"כ נתערב הך בהמה שגזל ראובן ברוב בהמות חולין דשוב יכול ראובן לקנות הבהמה משום דנתבטל הבהמה של הקדש ברוב חולין ונעשה חולין וקנאה ראובן ביאוש בעלים וא"ל הא הוי ממון הקדש ואינו שייך בו ביטול ז"א דהכא כיון דאין בזה נ"מ לענין ממון דהא אף אם יתבטל ברוב ויקנה אותה ראובן אעפ"כ תהי' ג"כ הקדש מצד ההקדש שהקדיש אותה ראובן מקודם על אחר ל' יום כמבואר בירושלמי הנ"ל דלא גרע מחזר ולקחה א"כ כיון דאין בזה הוצאת ממון גבוה צריכים לאוקמא הדבר אדיני' כדין כל איסורי תורה שנתערבו ברוב היתר דפקע ממנו האיסור ונתהפך להיות היתר כן ה"נ בהקדש שנתערב ברוב חולין ג"כ נתבטל ברוב ופקע ממנו הקדושה ונעשה חולין:

וא"ל הא לא שייך לומר בהקדש זה דנתבטל ברוב כדין כל איסורי תורה דא"כ הא אף אם יתהוה אח"כ הקדש מצד ההקדש שהקדישו ראובן מקודם ג"כ יתבטל ברוב חולין מאי אמרת דהקדש אינו נתבטל ברוב א"כ הא ע"כ צריכין לחלק הביטול הקדש מביטול שארי איסורי תורה א"כ הא ה"ה לענין ההקדש שהקדישו שמעון ג"כ לא יתבטל ברוב כיון דלא שייך לומר בזה דמוקמינן הדבר אדיני' כדין כל איסורי תורה דא"כ הא יתבטל אף ההקדש שהקדישו ראובן ג"כ ויהיה הוצאת ממון גבוה. ז"א דמצד ההקדש שהקדישו ראובן לא נתבטל ברוב חולין משום דהא הוי הבהמה של הקדש עם הבהמות חולין מין במינו משום דהא אפשר להבהמה של הקדש שתתהוה חולין ע"י שאלה וכיון דאפשר להאיסור שיתהוה היתר שוב הוי מין במינו ומב"מ במשהו אבל מצד ההקדש שהקדישו שמעון שעשאה תמורה כיון דתמורה ליתא בשאלה וע"י פדיה לא מיקרי מב"מ כמו שביארתי א"כ כיון דא"א להקדש תמורה שתתהוה חולין שוב הוי מין בשאינו מינו א"כ כיון דמצד ההקדש שהקדישו שמעון צריך מדינא להתבטל ברוב כדין שארי איסורי תורה כיון דהוה מבשא"מ ומצד ההקדש שהקדישו ראובן מן הדין לא שייך בי' ביטול משום דהוי מין במינו א"כ הא צריכין להעמיד הדבר אדיני' דהקדש שמעון נתבטל ברוב כיון דאין בזה הוצאת ממון גבוה דהא אף אם יתבטל ברוב ויתהוה חולין ויקנה אותה ראובן ג"כ תתהוה הקדש מצד ההקדש שהקדישה ראובן מקודם דשוב לא יתבטל ברוב מן הדין א"כ פשיטא דההקדש שמעון נתבטל ברוב כדין כל איסורי תורה:

וא"כ הא בזה הוי כל עיקר קניית ראובן בגזילתו מצד ההקדש שתתהוה אח"כ דאם לא תתהוה הקדש אח"כ הא לא היה שייך בה ביטול משום דהוי ממון הקדש ולא הי' קונה אותה ראובן ביאוש שמעון משום דהא הוי הקדש ואין שום קנין ותפיסה בהקדש רק כיון דנתהוה הקדש אח"כ שוב נתבטלה ברוב וקונה אותה ראובן א"כ כיון דכל עיקר קניית ראובן בגזילתו הוא מצד ההקדש שלאח"כ דההקדש מסייע להקנין הוה מצוה הבאה בעבירה ופסלי' רחמנא להקרבה (ועי' מערכה א' אות ט') [וא"ל הא כיון דעשאה שמעון תמורה א"כ הא שוב הוי הקדש ויצאה מרשות שמעון א"כ הא אם נתערבה ברוב הקדש ונתהוה חולין שוב קנה אותה הגזלן כזוכה מן ההפקר דהא שוב לא הוי ממון שמעון כמו שהבאתי לעיל אות ו' הא שפירש רש"י במסכת עו"ג (דף נ"ב) דאם מעל בהקדש ויצא לחולין קנה אותה כזוכה מן ההפקר ז"א דזהו רק בקדשי בדק הבית דכיון דהקדישה יצאה מרשות הבעלים לגמרי אבל בקדשי מזבח כיון דהפריש או המיר הבהמה לחטאת וצריך הקרבן להתכפר בו ואם לא יהיה לו קרבן זה מחוייב להפריש קרבן אחר א"כ הא לא יצא הבהמה מרשות בעלים כלל א"כ ממילא כשתתהוה חולין שוב שייכה לבעליה דהא צריך הבהמה להפרישה לחטאת והוי בהמת שמעון רק דקנאה אותה ראובן ביאוש בעלים]:

וא"ל הא הוי מב"מ משום דלכי מסרחי הוי היתר ז"א דהנה הרמב"ם פוסק דנ"ט לפגם אסור בב"ח ומפ' הכו"פ (בסי' פ"ז) הטעם משום דס"ל להרמב"ם דהטעם דנ"ט לפגם שרי משום דהוי שלא כדרך הנאתן א"כ בב"ח דאסור שלא כדרך הנאתן כמבואר בפסחים (דף כ"ה) משום דלא כתיב בי' אכילה לכך אסור נ"ט לפגם והנה במהרש"א בפסחים (דף כ"ו) בתו' ד"ה שאני היכל דלתוכו עשוי הקשו וא"ת הא במעילה א כתיב אכילה ואפי' שלא כדרך הנאתן יהא אסור ותי' דמעילה ילפינן חט חט מתרומה ובתרומה כתיב אכילה וכתב המהרש"א דלאביי דס"ל לעיל בפסחים (דף כ"ה) דאף דילפינן בג"ש אעפ"כ כיון דלא כתיב אכילה בגופי' לוקין עליו אף שלא כדרך הנאתן א"כ ה"ה במוקדשין כיון דלא כתיב אכילה בגופי' לוקין עליו אפילו שלא כדרך הנאתן וא"כ הא במוקדשין לא שייך לומר לכי מסרחי כיון דשלא כדרך הנאתן אסור א"כ הא אף נ"ט לפגם אסור א"כ אף דיהא נבלה שאין ראוי והוי שלא כדרך אכילתן ג"כ אסור מן התורה א"כ הא ל"ל היתר לכי מסרח (וא"ל הא משכחת לה שיהיה היתר כשתהי' נסרחה עד שאינו ראוי לכלב ז"א משום זה לא נקרא מב"מ דכשיתהוה חתיכה שאינה ראוי' לכלב פקע ממנה חשיבות של חתיכה והוי כעפרא בעלמא ולא נקרא מצד זה מב"מ)]: יג אמנם הך תירוצא הוא רק א"נ כר"י דמב"מ במשהו אבל א"נ כרבנן דמב"מ בס' א"כ הא נסתרה הך תירוצא והנה לכאורה יש להוכיח דמב"מ נתבטל בס' דלא כר"י דאיתא במנחות (דף מ"ה) נבלה וטריפה לא יאכלו הכהנים כהנים הוא דלא אכלי הא ישראל אכלי אמר ר' יוחנן פרשה זו אליהו עתיד לדורשה. רבינא אמר איצטריך סד"א הואיל ואשתרי מליקה לגבייהו אשתרי נמי נבלה קמ"ל והקשה התו' דליכתוב קרא נמי בכלאים דכהנים אסורים דסד"א הואיל ואשתרי כלאים בבגדי כהונה אשתרי נמי בהו איסור כלאים והנ"ל ליישב דרק במליקה איצטריך קרא דבשלמא בכלאים י"ל דהא דשרי הוא משום דאתי עשה דבגדי כהונה ודוחה ל"ת דכלאים אבל היכא דלא שייך עשה דוחה ל"ת באמת אסור אבל במליקה לא שייך לומר דלכך שרי לאכול נבלה משום דאתי עשה דאכילת קדשים ודחי ל"ת ז"א דהא קיי"ל כר"ל דכ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב והנה שיטת הרבה מהראשונים מובא בש"ך ביו"ד (סי' צ"ט) דהא דאין מבטלין איסור לכתחילה הוא מדרבנן אבל מדאורייתא שרי א"כ הא משכחת לה שיאכלו הכהנים בהיתר המליקה כגון שיערבו החתיכה של מליקה ברוב קדשים הנאכלים ויחתכו לחתיכות הרבה עד שלא יהא ניכר ויתבטל ממנה האיסור נבלה ברוב היתר ואעפ"כ יקיימו בזה מ"ע של אכילת קדשים כיון דעל אכילת החתיכות האחרות מונח ג"כ המ"ע דאכילת קדשים א"כ הא לענין מ"ע דאכילת קדשים ל"ש ביטול ולענין איסור נבלה נתבטלה וע"כ צ"ל דהא דשרי מליקה הוא בדרך היתר וא"כ שפיר ה"א הואיל ואשתרי מליקה לגבייהו אשתרי נמי לבלה לכך איצטריך קרא והשתא א"נ כר"י דמב"מ במשהו ובחוות דעת (סי' צ"א) מביא בשם הרשב"א דכל הקדשים אף בשר עוף בבשר בהמה מיקרי מב"מ בשמא ואנן קיי"ל דלר"י אזלינן במב"מ בתר שמא כשיטת רבא א"כ תקשה דהא לר"י לא שייך לומר דיתערב המליקה עם האחרים כנ"ל דאף אם יתערב לא יתבטל האיסור וא"כ הדרי קושיית התוס' לדוכתא דלכתוב קרא גם בכלאים: יד אך יש לדחות דעדיין י"ל דמב"מ במשהו והא דלא כתיב קרא בכהנים דאסורים בכלאים משום דלר' יהושע לשיטתו בלא"ה מוכח דכהנים אסורים בכלאים דהנה כבר הוכחנו (במע' ב' אות י"ג ואות י"ז) דר"י ס"ל אפי' היכא דמופרך קו"ח אמרינן דיו וס"ל דאין לינה פוסלת בראשו של מזבח א"כ הא מוכח משריפת ב"כ דעשה דוחה ל"ת אפי' ל"ת שיש בו כרת וא"כ תקשה לדידיה דל"ל קרא בכלאים בציצית דעשה דוחה ל"ת הא בלא"ה ידעינן דעשה דוחה אפי' ל"ת שיש בו כרת וכן הקשה התוס' ביבמות (דף ה') ד"ה טעמא. וע"כ צ"ל כתירוצם דלכך איצטריך קרא משום דעשה דציצית הוי עשה שאינה שוה בכל דנשים פטורות מציצית וה"א דלא אתי עשה דציצית שאינה שוה בכל ודוחה ל"ת דכלאים השוה בכל לכך קמ"ל דדחי ולפי"ז ממילא מוכח דלא הותר לכהנים כלאים דאל"כ הדרי קושיא לדוכתא ל"ל קרא דעשה דוחה ל"ת בכלאים בציצית וא"ל דהא קמ"ל דאף דהעשה אינה שוה בכל אפ"ה דוחה הל"ת ז"א דהא גם הל"ת אינה שוה בכל דאינו נוהג בכהנים וכיון דגם הל"ת אינה שוה בכל הוי כמו שאר עשה השוה בכל דדוחה לל"ת השוה בכל דשוין הם אע"כ דרק בשעת עבודה הותר להם ומשום זה לא מיקרי אפי' הותר מכללו כמש"כ התוס' (שם) דלצורך גבוה שאני לכך לא איצטריך קרא בכלאים רק בנבלה:

אך ז"א דעדיין י"ל דהותרה כלאים בכהנים והא דאיצטריך קרא בכלאים בציצית הוא משום דה"א דבכה"ג אין עשה דוחה ל"ת משום דבעידנא דמיעקר לאו לא מקיים העשה וכמש"כ הט"א ריש חגיגה לפי' מש"כ התו' ביבמות (דף צ"א) דמצות ציצית מתקיים אחר העיטוף ואיסור כלאים עובר מעת לבישה והוכיח מזה הטו"א דהיכא דלא אפשר לקיים העשה אלא ע"י שיעקור מתחלה הל"ת מיקרי בעידנא עיי"ש א"כ אילו לא נכתב בפירוש בכלאים בציצית דשרי לא היינו יודעים מסברא דג"ז מיקרי בעידנא והיה מקום לומר דבכה"ג אין עשה דוחה ל"ת אך ז"א דזה בלא"ה מוכח דבכה"ג מיקרי בעידנא דאל"כ תקשה ל"ל קרא דעלי' ביבמות (דף ג')להורות דאחות אשה אינה מתייבמת הא בלא"ה ידעינן דלא אתי עשה דיבום ודוחה ל"ת דאחות אשה משום דלא הוה בעידנא לפי מה דמבואר במ"ל (בפ' ט"ו מה' אישות ה"ד) דהעשה דיבום אינו מקיים רק עד ג"ב:

אמנם לפי מה דמבואר ביבמות (דף ז') דמשני הגמ' אהא דפריך דל"ל קרא דעלי' הא בלאו הכי ידעינן דלא אתי עשה דיבום ודחי ל"ת דאחות אשה שיש בו כרת ומשני דסד"א דהואיל ואשתרי איסור אשת אח אשתרי נמי איסור אחות אשה עיי"ש א"כ ה"נ אין להוכיח מזה דהיכא דאי אפשר להתקיים העשה אלא ע"י שיעקר הל"ת מיקרי בעידנא די"ל דאף בכה"ג לא מיקרי בעידנא והא דאיצטריך הקרא דעלי' הוא משום דלא נימא הואיל ואשתרי איסור אשת אח אשתרי נמי איסור אחות אשה אמנם א"נ דלא אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי כשיטת רבא בזבחים (דף ל"ג) א"כ הא לא איצטריך האי עליה ע"ז להורות דלא נימא הואיל ואשתרי איסור אשת אח אשתרי נמי איסור אחות אשה דזה בלא"ה ידעינן כיון דלא אמרינן בכל מקום הואיל ואשתרי אשתרי ועיין בתוס' יבמות (דף ח') בד"ה רבא וע"כ דלכך איצטריך קרא דעליה משום דה"א דאתי עשה דיבום ודוחה ל"ת דאחות אשה א"כ הא מוכח דהיכא דא"א להתקיים העשה אלא ע"י שיעקור הל"ת מיקרי בעידנא א"כ ע"כ הקרא דכלאים בציצית אתא להורות דעשה שאינו שוה בכל דוחה ל"ת השוה בכל א"כ עדיין י"ל דמב"מ במשהו והא דלא כתיב קרא דכהנים אסורים בכלאים דזה בלא"ה ידעינן מכלאים בציצית אבל א"נ דאמרינן הואיל ואשתרי אשתרי א"כ הדרי קושיית התוס' לדוכתא דליכתוב קרא דכהנים אסורים בכלאים וע"כ דמב"מ נתבטל בס' כנ"ל א"כ מוכח דיאוש אינו קונה כנ"ל ולהוכיח זאת האיך ס"ל לר' יהושע אי אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי אי לא. טו לכך שאלו האנשי אלכסנדריא לר' יהושע שני מצורעים שנתערבו קרבנן וקרב קרבנו של אחד ומת אחד מהם השני מה תהא עליו והשיב להם כותב נכסיו לאחרים והוי עני ומביא חטאת העוף הבא על הספק ולכאורה קשה דאמאי השיב להם הך עצה דיפקיר נכסיו הא יש תקנה אחרת שיקבל עליו נזירות בתנאי שאם הוא טהור שנקרב קרבנו יהא נזיר ואם לאו לא יהא נזיר והנה חטאתו של נזיר ושל מצורע שוים דנזיר טהור מביא חטאת ועולה ושלמים וא"כ יכול להקריב חטאת אחד לסוף שלשים יום ממ"נ אם כבר נקרב קרבן צרעתו והוי טהור א"כ הא חל עליו נזירות ושוב מחוייב להביא חטאת מצד נזירות ואם עדיין לא נקרב קרבנו אף דלא חל עליו נזירות הא מחוייב להביא קרבן צרעתו והעולה ושלמים דנזירות יכול להביא על תנאי דנדבה אם נזיר הוא ה"ז לחובתו ואם לאו יהא נדבה ועיין בנזיר (דף נ"ט) וע"כ צ"ל דאיתא בנזיר (דף מ"ה) תגלחת הטהרה כיצד היה מביא ג' בהמות חטאת עולה ושלמים ושוחט את השלמים ומגלח עליהם דברי ר' יהודה ר"א אומר לא היה מגלח אלא על החטאת שהחטאת קודמת בכל מקום והנה שיטת התוס' (שם) וכן מבואר בכ"מ ברמב"ם (פ"ח מה' נזירות ה"א) דלר"י בעינן דוקא שיקריב השלמים מקודם ואח"כ החטאת ואיתא במ"ק (דף ט"ו) דר"ש סובר דמצורע אינו משלח קרבנותיו דכתיב בבואו אל הקודש יקריב בזמן שראוי לביאה ראוי להקרבה בזמן שאינו ראוי לביאה אינו ראוי להקרבה וא"כ א"ש די"ל דר' יהושע סובר בהא כר"י דקרבן נזיר צריך להקריב מקודם השלמים ואח"כ החטאת וסובר כר"ש דמצורע אינו משלח קרבנותיו וא"כ ניחא דלא מצי לקבל עליו נזירות על תנאי משום דהאיך יעשה בקרבנות דהנזירות דאם יקריב השלמים דנזירות מקודם בתנאי דנדבה ואח"כ יקריב החטאת הא צריכין לחוש דילמא עדיין לא נקרב קרבן צרעתו ולאו נזיר הוא א"כ הא אינו יכול להביא קרבן נדבה דמצורע אינו משלח קרבנותיו דבעינן שיהא ראוי לביאה וכיון דמצורע אינו מותר לכנוס לעזרה עד שיביא אשמו וחטאתו כדאיתא בזבחים (דף ל"ג) א"כ הא כ"ז שלא הקריב חטאתו אינו יכול להקריב קרבן נדבה ואם יקריב מקודם חטאתו ויטהר מצרעתו ושוב יהיה יכול להקריב הקרבנות דנזירות בתנאי דנדבה הא צריכין לחוש דילמא נזיר הוא א"כ הא צריך להקריב השלמים מקודם:

מז אמנם זהו תליא בהא דהנה לכאורה קשה אליבא דר"ש דסובר דמצורע אינו משלא קרבנותיו א"כ הא דאיתא בנדה (דף ל"ז) וכי יטהר הזב מזובו מזובו ולא מנגעו דהאיך משכחת לה לעולם שזה הזב יטהר בהבאת קרבנותיו הא אינו יכול להביא קרבנות זיבה עד שיביא בתחלה קרבן צרעתו כיון דמצורע אינו משלח קרבנותיו וא"כ כשרוצה ליטהר מזובו צריך להביא בתחלה קרבנות לצרעתו וא"כ איך יכול להכניס ידיו לבהונות הא איתא בזבחים (דף ל"ב) אמר עולא אמר ר"ל טמא שהכניס ידו לפנים לוקה משום דביאה במקצת שמה ביאה וכן הוא דעת הראב"ד (בפ"ג מה' ביאת מקדש) לפסוק כעולא עיי"ש א"כ הא אינו יכול להכניס ידיו לבהונות משום דהא עדיין טמא הוא מחמת זיבה דה"ל מחוסר כפורים דזב וביאה במקצת שמה ביאה ובאמת מהך דרשא דמזובו משמע להדיא שזה הזב מביא קרבנות ביום שמיני וכמו שהוכיחו התוס' מזה בגיטין (דף כ"ח) בד"ה והא בעינן סמיכה. דסמיכה לא מעכבא עיי"ש אך י"ל דהא בזבחים (דף ל"ב) פריך הגמ' לעולא מהא דתניא מצורע שחל שמיני שלו להיות ערב הפסח וראה קרי בו ביום כו' וא"א ביאה במקצת שמה ביאה היכי מעייל ידיו לבהונות ומשני שאני מצורע הואיל ואשתרי אשתרי הואיל ואשתרי לצרעתו אשתרי לקריו א"כ הכא נמי י"ל לענין טומאת זיבה דהואיל והותר הכנסת ידיו לבהונות לצרעתו הותר נמי לזיבתו:

והשתא א"ש כיון דמוכח מזה דר' יהושע סובר דאמרינן הואיל ואשתרי אשתרי א"כ ע"כ ס"ל דמב"מ נתבטל ברוב כנ"ל א"כ הא שוב מוכח מקרא דקרבנו דיאוש אינו קונה דליכא לתרוצי די"ל דמשכחת לה בגזל בהמה שהקדישה הבעלים ונתערבה ברוב חולין כיון דמב"מ בטל ברוב וכיון דיאוש אינה קונה א"כ מוכח דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ולא בעינן ת"כ א"כ האנשי אלכסנדריא לא היו ממזרים וזרעם קדוש יאמר להם ודו"ק:

תוכן העניינים

פורת יוסף (שלופר)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה