אור ברסלב

פורת יוסף (שלופר)· רבי יוסף שלופר

מערכה א

הקדמה

א. גרסינן בנדה (דף ס"ט ע"ב) ת"ר י"ב דברים שאלו אנשי אלכסנדריא את ר' יהושע בן חנניא כו' שלשה דברי חכמה הזב והזבה והנדה והיולדת והמצורע שמתו עד מתי מטמאין במשא א"ל עד שימוק הבשר בת משולחת מה היא לכהן מי אמרינן קו"ח ומה אלמנה לכה"ג שאין איסורה שוה בכל בנה פגום זו שאיסורה שוה בכל אינו דין שבנה פגום או דילמא מה לאלמנה לכה"ג שכן היא עצמה מתחללת א"ל היא תועבה ואין בניה תועבים. שני מצורעים שנתערבו קרבנותיהן זה בזה וקרב קרבנו של אחד מהם ומת אחד מהן השני מה תהא עליו א"ל כותב נכסיו לאחרים והוי עני ומביא חטאת העוף הבא על הספק:

ב.דרכינו לתת לב על חיבור הדברים וגם נימא מילתא אלבישייהו יקירא מדוע שאלו זה האנשי אלכסנדריא ולר' יהושע והנ"ל דאיתא (בב"מ דף ק"ד) הלל הזקן היה דורש לשון הדיוט דתניא אנשי אלכסנד' היו מקדשין את נשותיהם ובשעת כניסתן לחופה באים אחרים וחוטפים אותם מהן ובקשו חכמים לעשות בניהם ממזרים אמר להם הלל הזקן הביאו לי כתובת אמכם כו' ומצא שכתוב בהן לכשתכנס לחופה הוי לי לאנתו ולא עשו בניהם ממזרים [ופי' רש"י וקדושיהן על מנת כן ולא חלו קדושין בה עד שתכנס לחופה והרי חטפה קודם לכן]. והנה מפשטות דברי הגמ' משמע דלא נכתב בכתובת אמן דאם לא יכנסו לחופה לא יהיה קדושין דאל"כ עדיפא ה"ל למימר ומצא שכתוב בהן דאם לא יכנס לחופה לא יהיה קדושין דזה הוי מפורש יותר דכשלא יתקיים התנאי לא יהיה קדושין וע"כ דלא נכתב בהן רק הך דכשתכנס לחופה הוי לי לאנתו [וזה ממילא מוכח דאם לא נכנסה לחופה לא הוי קדושין דמכלל לאו אתה שומע הן] וא"כ לפי"ז לר"מ דס"ל בקדושי (דף ס"ב) דאם לא כפליה לתנאיה התנאי בטל והמעשה קיים א"כ לר"מ מצד כתובת אמן הוה קדושין גמורים דאף אם קדשה על מנת שיכנסה לחופה אעפ"כ כיון דלא כפליה לתנאיה דאם לא יכנס לחופה לא יהיה קדושין התנאי בטל והמעשה קיים והוי קדושין גמורים אף אם לא נתקיים התנאי דכניסה לחופה ויש לחוש לממזרות די"ל דאין זה בגדר תנאי רק דהוי בגדר קביעות זמן שקידשו באופן שיחולו הקדושין בעת כניסתן לחופה והוי כמו המקדש שיחולו לאחר ל' יום דלא בעינן בזה דיני תנאי מ"מ מלשון רש"י משמע דזהו בדרך תנאי וכן מבואר בראשונים ועוד דהאנשי אלכסנדריא רצו להוכיח אף אם נימא דהוי בגדר תנאי האיך הוא הדין אם בעינן תנאי כפול] וע"כ צ"ל דהלל הזקן יסבור כרחב"ג דס"ל דאף אם לא כפלי' לתנאי ג"כ התנאי קיים וא"כ כיון דלא נתקיים התנאי דכניסה לחופה נתבטל הקדושין:

ג והנה בקדושין (דף ס"ב) גרסי' ר"מ אמר כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן דכתיב אם יעברו ואם לא יעברו אינו תנאי רחב"ג אומר צריך הדבר לאומרו שאלמלא כן יש במשמע שאפילו בארץ כנען לא ינחלו ופריך הגמ' שפיר קאמר לי' רחב"ג לר"מ אמר לך ר"מ אס"ד לאו לתנאי כפול הוא דאתא לכתוב ואם לא עברו ונאחזו בתוככם בארץ כנען ל"ל ש"מ לתנאי כפול הוא דאתא ורחב"ג אי לא כתב רחמנא בארץ כנען ה"א ונאחזו בתוככם בארץ גלעד אבל בארץ כנען כלל לא כו' והנה התוס' שם ד"ה אי הקשו דהיכא תיסק אדעתיה שלא יטלו כלל בארץ כנען כיון שסייעו בכיבוש כמו אחרים וי"ל דסד"א כיון שהוקצה ארץ כנען לשאר שבטים שהרי מאותה שעה ששאלו בני גד ובני ראובן ארץ גלעד נעשו כמו שסלקו עצמן מלחלק בארץ כנען ונימא שאם לא יקיימו תנאם לא יהי' להם חלק בה קמ"ל בארץ כנען לומר שיטלו חלקם כשאר שבטים:

והנה המהרי"ט הקשה על תירוץ התוס' הא לא יהא אלא שסילקו עצמן בפירוש מארץ כנען מי מצו להסתלק והא אמרינן בכתובות (דף פ"ג) שדה זו אין לי עסק בה וידי מסולקת הימנה לא אמר כלום [ופירש"י בשותף שיש לו חלק בשדה] ומוקי בגמ' ההיא דתנן דין ודברים אין לי בנכסיך בכותב לה ועודה ארוסה שעדיין לא זכה בה וכ"ת שגם בארץ ישראל עדיין לא זכו וה"ל ככותב ועודה ארוסה. ז"א דהא קיי"ל בב"ב (דף קי"ט) דא"י מוחזקת בידינו מאבותינו עכ"ל עיי"ש שהאריך בזה:

והנ"ל ליישב לפי מה דמבואר בפר"ד דהוכיח דאף דאברהם זכה כבר בא"י עכ"ז לא זכה אברהם רק הגוף אבל זכות הפירות נשארה לשבעה עממין עד זמן שיכנסו לא"י ובמ"א ביארתי זה ביתר ביאור די"ל דהי' דינן בארץ כמו מקבל מתנה מהיום את הגוף ופירות לאחר מיתה דהגוף נקנה לישראל מיד והפירות נשארו לז"ע עד שיכנסו לא"י והשתא א"ש די"ל דרחב"ג יסבור דקנין פירות כקנין הגוף דמי [ועיין בב"ב דף נ'] וא"כ ה"ה בזכות פירות שהשאיר הקב"ה להם הוי כקנין הגוף ומצינו ביבמות (דף ל"ו) דמאן דס"ל קנין פירות כקנין הגוף דמי אינו יכול למכור קנין הגוף לאחר משום דהוי כמו דבר שאינו ברשותו וכיון דקנין הגוף לגבי הבעלים שלהם מיקרי דבר שאינה ברשותו ומבואר בכתובות בר"פ הכותב הנ"ל ובח"מ (ס' ר"ט) דסילוק מהני על דבר שאינו ברשותו וכמש"כ בארוכה המ"ל (פרק כ"ג מה' אישות) ע"כ מועיל הסילוק מארץ כנען משום דהא הוי דבר שאינו ברשותו ובזה מועיל הסילוק כנ"ל אמנם זהו דווקא אם נימא דקנין פירות כקנין הגוף דמי אבל אם נימא דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי א"כ הא נסתר הך תירוצא דאינו מועיל סילוק וא"כ תקשה האי ונאחזו בתוככם ל"ל וע"כ צ"ל דלתנאי כפול הוא דאתא א"כ מוכח דבעינן ת"כ:

ד והנה בגיטין (דף מ"ח) גרסינן המוכר שדהו לפירות ר' יוחנן אמר מביא וקורא ר"ל אמר מביא ואינו קורא ר"י אמר מביא וקורא קנין פירות כקנין הגוף דמי ר"ל אמר מביא ואינו קורא קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי אמר רב יוסף אי לאו דאמר ר' יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו בביהמ"ד דאמר רב אסי אמר ר' יוחנן האחים שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל ואי ס"ד קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי לא משכחת לה דמייתי ביכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון וא"כ לפי מה דקיי"ל דבדאורייתא אין ברירה כדפסק הרמב"ם (בפ"ח מה' עירובין ה' ז') ע"כ צריכין לומר דקנין פירות הגוף דמי:

אמנם י"ל דתלי' בהא דהנה לכאורה קשה אמאי ס"ל לר' יוחנן דמחזירין זה לזה ביובל הא אין צריכין להחזיר כלל דהנה נחקור לפי מה דקיי"ל בבכורות (דף נ"ב) כחכמים דר"א דמתנה חוזרת ביובל כדפסק הרמב"ם (בפי"א) מה' שמיטה ה' י"ט) האיך הדין אם הפקיר אחד שדהו ואח"כ זכה בה אחר אם חוזר ביובל לבעלים הראשונים והנה מצד הסברא הי' נראה פשוט דאין צריך להחזיר לבעליו ביובל דהא בזכיית הזוכה לא נפקא בזה מרשות בעליו כיון דקודם זכייתו כבר יצא מרשותו ע"י ההפקר וא"כ למי יחזיר ויש לי להביא קצת ראי' לזה מהא דפסק הרמב"ם (שם ה' כ"א) אבל היורש את אשתו אעפ"י שירושת הבעל מדבריהם עשו חיזוק לדבריהם בשל תורה ואינו מחזיר ביובל והנה לכאורה צריכין להבין דהא אנן קיי"ל ביבמות (דף צ') דרבנן אינן יכולין לעקור דבר מה"ת רק בשב ואל תעשה אבל לא בקום ועשה א"כ הכא כיון דמדאורייתא חוזר השדה לבעליו ביובל והוי דבר שאינה שלו א"כ האיך רשאי להשתמש בהשדה בקום ועשה הא הוי דבר שאינו שלו וע"כ צ"ל דבממון יכולים רבנן לעקור דבר מה"ת אף בקום ועשה משום דהפקר ב"ד הפקר והפקירו חכמים השדה לגבי היורש כמבואר ביבמות הנ"ל והשתא אם נימא דאף הפקר חוזר ביובל א"כ לא יהא עדיף הפקר ב"ד מאלו הפקיר בעצמו שדהו דחוזר ביובל לבעליו א"כ עדיין תקשה דהאיך יכולין רבנן לעקור דבר מה"ת בקום ועשה כיון דאף הפקר חוזר ביובל אע"כ דהפקר אינה חוזר ביובל והנה ביבמות (דף ל"ז) מבואר גבי ספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי יבם ר"א אמר רב קם דינא כו' וכן פסק הרמב"ם (בפ"ה מה' נחלות הל' ה') ומפ' התה"ד בסי' שי"א דהטעם הוא משום דאמרי' לי' אייתי ראי' ושקול א"כ כבר נתייאש הספק מחלקו א"כ אף דאח"כ יכול לתבוע מהבני יבם ממ"נ אעפ"כ כיון דכבר נתייאש הספק מחלקו א"כ כבר זכו הבני יבם בחלקו משום יאוש בעלים: והנה רש"י בגיטין (דף כ"ה) מפ' אהא דקאמר ר' יוחנן ומחזירין זל"ז ביובל דחוזר לתחלתו משום מצות יובל והדר שקלוה כדמעיקרא ועי' בפ"י בגיטין (דף מ"ח) שהסביר שיטת רש"י משום דהא דאנן קיי"ל דבדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה היינו משום דמספקא לן אי יש ברירה או אין ברירה משו"ה אזלינן בדאורייתא לחומרא ובדרבנן לקולא נמצא כיון דמספקא לן ממילא הא דמחזירין זה לזה ביובל היינו רק לקיים מצות יובל בלבד שהוא מדאורייתא משא"כ לאחר היובל כ"א חוזר ונוטל חלקו כדמעיקרא דלענין ממון מספיקא לא מפקינן ממונא וקרקע בחזקת מרא קמא קיימא והנה שיטת רש"י בגיטין (דף ל"א) דיאוש הוא משום הפקר [ועי' בנתיבות (בסי' שס"ג) דביאר דאף דאין יאוש בקרקע אעפ"כ היכא דאין יכול להוציאו בדיינין מקרי דבר שאינה ברשותו ומועיל יאוש לגבי קרקע] והשתא לפי"ז תקשה אמאי מחזירין זל"ז ביובל לקיים מצות יובל הא כיון דלבתר יובל הדר שקלי כדמעיקרא נמצא דאין לכ"א בחלק של חבירו שום שיווי ממון דהא בשנת היובל אסור לחרוש ולזרוע מה"ת ולבתר יובל הדר שקלי כדמעיקרא א"כ הא זה ברור דכל אחד בוודאי מיאש א"ע מחלקו של אחיו א"כ הא שוב זכה בחלקו אף א"נ דאין ברירה משום יאוש בעלים וכיון שהוכחנו דהפקר אינה חוזר ביובל ושיטת רש"י דיאוש הוי כהפקר א"כ אף דאין ברירה ויכול להיות שחלקו שייך לאחיו אעפ"כ אמאי צריך להחזיר לו ביובל הא כבר זכה בחלקו משום יאוש בעלים דהוי כהפקר והפקר אינה חוזר לבעליו ביובל:

ה הנ"ל ליישב לשיטת רש"י דהנה התוס' בב"ק (דף ס"ו) הוכיחו מהא דקאמר הגמ' דיאוש אינו קונה משום דבאיסורא אתא לידי' דמכאן משמע דיאוש אינו כהפקר גמור דאל"כ אפילו בתר דאתא לידי' באיסורא יכול לקנות מן ההפקר וביאר הנתיבות (בסי' רס"ב) דבזה חלוק יאוש מהפקר דבהפקר יצא מרשותו מיד אע"ג דלא אתי לרשות זוכה ואפי' הוא בעצמו צריך לחזור ולזכות בו משא"כ ביאוש לא יצא מרשותו עד דאתי לרשות זוכה וכ"ז שלא אתי לרשות זוכה עדיין שייכה לבעליה ואם כלה היאוש קודם שאתא ליד הזוכה יכול לחזור בו ואין צריך לחזור ולזכות ומעתא אמינא ברור אף דהוכחתי דבהפקר א"צ לחזור לבעליו ביובל אעפ"כ אם זכה אחד בשדה של חבירו ע"י יאוש צריך להחזיר לבעליו ביובל כיון דע"י זכייתו נפקא מרשות בעליו וקודם שזכה בשדהו עדיין הי' שם בעליו עליו אף לאחר יאוש א"כ שוב דמי למתנה דחוזרת ביובל והראי' דהא מבואר בנדרים (דף מ"ג) המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל מניח על הסלע ואומר הרי הן מופקרין לכל והלה נוטל ואוכל ור"י אוסר ומפ' הגמ' טעמא דר"י דקסבר הפקר כמתנה מה מתנה עד דאתא מרשות נותן לרשות מקבל אף הפקר עד דאתא לרשות זוכה אלמא דא"נ דהפקר אינו יוצא מרשותו עד דאתי לרשות זוכה דמיא למתנה. רק דאנן קיי"ל דבהפקר יוצא מרשותו אף שלא אתי לרשות זוכה אבל ביאוש כיון דבזה כ"ע מודים דאינו יוצא מרשותו עד דאתי לרשות זוכה דמיא למתנה וכיון דאנן קיי"ל דמתנה חוזרת ביובל א"כ ה"ה בזכה בשדה של חבירו ע"י יאוש ג"כ חוזר ביובל והנ"ל לומר לשיטת רש"י דס"ל דהפלוגתא אי יאוש קונה תלי' בהא דמאן דסובר דיאוש קונה סובר דיאוש הוי כהפקר וכיון דהוי כהפקר לכך אפילו בתר דאתא לידו באיסורא יוכל לזכות מן ההפקר וא"ל הא אין אדם מפקיר דבר שאינו ברשותו ז"א דהא דאמרינן אין אדם מפקיר הוא רק כשמפקיר מרצונו אבל כשהדבר מוכרח להיות הפקר מצד שאין בו שיווי ממון להבעלים בזה שוב מועיל ההפקר אף בדבר שאינו ברשותו כיון דהדבר הפקר מצד עצמו ויצא מיד מרשות הבעלים ובחי' הארכתי בזה ואכ"מ ומאן דסובר דיאוש אינה קונה סובר דיאוש לא הוי כהפקר ולא נפק מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה. וכיון דאתא לידו באיסורא אינו יכול להוציא בזכייתו מרשות בעליו והנה בב"ק (דף ס"ח) פליגי ר"י ור"ל דר"י סובר דיאוש אינה קונה ור"ל סובר דיאוש קונה והשתא מיושב קושייתי הנ"ל דהא דמפ' בגיטין (דף ל"ח) אהא דפריך הגמ' ואימא ה"מ בכספא אבל בחזקה לא ומפ' רש"י אבל בחזקה דקנאו בחזקת יאוש כשהפקירו רבו כשנתייאש הימנו משום דהתם קאי קושיית הגמ' אהא דקאמר ר"ל מניין לעו"ג שקנה עו"ג למעשי ידיו ולר"ל לשיטתו דסובר דיאוש קונה א"כ לדידי' הא יאוש הוי מטעם הפקר אבל לר"י לשיטתו דסובר דיאוש אינה קונה א"כ לדידי' הא לא הוי יאוש כהפקר ולא נפק מרשותו עד דאתי לרשות זוכה לכך סובר ר' יוחנן לשיטתו דאחין שחלקו מחזירין זל"ז ביובל דאף דכ"א מייאש מחלקו של חבירו מ"מ כיון דע"י יאוש לא נפק מרשותו עד דאתי לרשות זוכה דמיא למתנה וחוזר ביובל:

נמצא מבואר דהך פלוגתא אי קנין פירות כקנין הגוף דמי תלי' בפלוגתא דיאוש דא"נ דיאוש אינה קונה אם כן כיון דאנן קיי"ל דבדאורייתא אין ברירה וא"כ הא האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל א"כ ע"כ צ"ל דקנין פירות כקנין הגוף דמי דאל"כ לא משכחת לה דמייתי ביכורים אבל א"נ דיאוש קונה י"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי והא דמייתו בכורים משום דאחין שחלקו אינו צריך להחזיר כלל חלקו ביובל משום דזוכה ע"י הפקר והפקר אינה חוזר ביובל:

ו והנה הך פלוגתא אי יאוש קונה אי לא י"ל דתלי' בהא דגרסינן בב"ק (דף ס"ו) רמי לי' אביי לרבה קרבנו ולא הגזול ה"ד אלימא לפני יאוש ל"ל קרא פשיטא אלא לאו לאחר יאוש ש"מ יאוש לא קני ופי' התוס' בשלמא א"נ דיאוש אינו קונה א"ש דההקדש חל משום דהקדש קני לה ע"י יאוש ושינוי השם ואפ"ה פסלי' רחמנא כיון דע"י ההקדש נתהוה הקנין הוי מצוה הבאה בעבירה אבל א"נ דיאוש קונה א"כ הא קודם ההקדש כבר קני לה ונעשה העבירה א"כ אמאי פסלי' רחמנא. ומשני משכחת לה כגון דגזל קרבן דחברי' ולכאורה ק"ל מאי משני הגמ' דלפ"ז ל"ל קרא דקרבנו למיפסל גזול הא בלא"ה ידעינן דאיתא בחולין (דף ה') מכם ולא כולכם להוציא כו' והקשה התוס' תימא דהא איצטריך לכדדרשי' בסוכה (דף ל') אדם כי יקריב מכם אמר רחמנא והאי לאו דידי' הוא ותירצו דתרתי שמעינן ממכם ולגזלה מקודשת איצטריך ומביתו לא נפקא אלא שאינו יכול להקדישה וממכם לא נפקא אלא שלא עלתה לשם חובה [ועי' במהר"ם שפי' כוונת התוס' דתרתי שמעי' ממכם משום דמקרא נדרש לפניו ולאחריו ודרשינן אדם כי יקריב מכם וקא' מיעוטא דמכם אאדם להוציא כו' וגם דרשי' כי יקריב מכם קרבן וקאי מיעוטא דמכם, אקרבן ר"ל שהקרבן יהא דווקא שלכם להוציא את הגזול וכ"ת הא נפקא לן כבר גזול מביתו תרווייהו אצטריך דמביתו ילפינן בגוזל מחבירו בהמת חולין שא"י להקדישה וממכם ילפינן לגוזל מחבירו חטאת שאינו עולה לו לחובתו ואינו יוצא בה והשתא לפי"ז ק"ל ל"ל קרא דקרבנו הא יכולין למילף מהקרא דמכם לפסול גזול בשלמא א"נ דיאוש אינה קונה א"ש דממכם לא ידעינן רק בגזל קרבן דחברי' דהוי דבר שאינה שלו אבל בגזל בהמת חולין של חבירו ונתייאשו הבעלים והקדישה דקני לה הגזלן ע"י יאוש ושינוי השם כמבואר בחידושי הרשב"א שהקשה אהא דאמרינן ב"ק (דף ס"ז) הקדשן הקדש מעיקרא חולין והשתא הקדש דאכתי היכי חייל הקדש כיון דהקדיש דבר שאינו שלו וכתב משום דאיכא שינוי השם קנאה הגזלן בזה השינוי וקנייתו והקדשו באין כאחד וא"כ כיון דע"י יאוש ושינוי השם קני לה הגזלן והוי שלו ה"א דיוצא בה י"ח לכך אתא קרא דקרבנו להורות דאפ"ה פסול משום דהוה מצוה הבאה בעבירה כיון דההקדש מסייע להקנין אבל א"נ דיאוש קונה א"כ הא ע"כ האי קרא דקרבנו לא קאי רק היכא דגזל קרבן דחברי' דבגזל בהמת חולין ונתייאשו הבעלים באמת מותרת בהקרבה כיון דקני לה קודם ההקדש וא"כ תקשה ל"ל קרא דקרבנו הא יכולין למילף ממכם אך י"ל דהגמ' משני שפיר דאיתא בזבחים (דף כ"ד) ת"ר באצבע ולקח מלמד שלא תהא קבלה אלא בימין באצבע ונתן מלמד שלא תהא נתינה אלא בימין אמר ר"ש וכי נאמרה יד בקבלה אלא באצבעו ונתן מלמד שלא תהא נתינה אלא בימין כו' ומסיק הגמ' דבמקרא נדרש לפניו ולאחריו קמיפלגי אמר אביי הא דר"א בר"ש מפקא מדאבוה ומפקא מדרבנן כו' וקסבר מקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו ולאחריו וא"כ ניחא דהגמ' משלי שפיר די"ל דהברייתא אתיא כר"א בר"ש דס"ל דמקרא נדרש רק לפניו א"כ האי מיעוטא דמכם לא קאי רק אאדם להוציא כו' אבל לא קאי האי מכם אקרבן למעט גזול לכך איצטריך קרא דקרבנו להוציא גזול דמהקרא דמכם לא ידעינן לה א"כ כ"ז לר"א בר"ש אבל לר"ש ולרבנן דס"ל דמקרא נדרש לאחריו א"כ קאי האי מכם אקרבן למעט גזול א"כ תקשה למ"ד יאוש קונה ל"ל קרא דקרבנו הא יכולין למילף מהקרא דמכם:

ז והנ"ל ליישב דמשכחת לה גוונא אף א"נ דיאוש קונה אפ"ה יהא חל הקנין ע"י ההקדש ויהיה פסול משום מצוה הבאה בעבירה והוא דגרסינן בקדושין (דף ז') המקדש חצי אשה אינה מקודשת ופריך הגמ' וניפשטו לה קדושי בכולה מי לא תניא האומר רגלה של זו עולה כולה עולה כו' מי דמי התם בהמה הכא דעת אחרת הא לא דמיא אלא להא דאמר ר' יוחנן בהמה של שני שותפים הקדיש חציה וחזר ולקחה והקדישה קדושה ואינה קריבה כו' ונקדים עוד דברי התוס' בגיטין (דף מ"ג) דהקשו אהא דאמר חצי' שפחה וחצי' ב"ח שנתקדשה לראובן ונשתחררה דגמרי קדושי ראשון והקשו מהא דאמרינן בפ"ק דקדושין בהמה של שני שותפין הקדיש חציה וחזר ולקחה והקדישה משמע הא אם לא הקדישה לאתר לקיחה לא אמרינן גמרי קדושי ראשון:

ולי נראה ליישב קושיית התוס' לפי מה דמבואר בחולין (דף קל"ה) טעמא דכתב רחמנא צאנך הא לאו הכי ה"א קדשים חייבין בראשית הגז הא לאו בני גיזה נינהו כו' ומשני דמיירי בקדשי בד"ה ודאמר חוץ מגיזה וכחישה קדשי מזבח נמי דאמר חוץ מגיזה וכחישה אפ"ה פשטה קדושה בכולה עיי"ש אלמא דלא אמרינן פשטה קדושה בכולה רק היכא שהוא קדוש קדושת הגוף אבל היכא דאינו קדוש רק קדושת דמים ל"א פשטה קדושה בכולה וכן מבואר בערכין (דף ד') במאי אוקימתא בקדשי מזבח אימא סיפא ולא עוד אלא אפי' אמר ראש פרה זו הקדש אין להקדש אלא ראשה ואמאי תפשוט קדושה בכולה מי לא תניא האומר רגלה של זו עולה כולה עולה כו' ומשני התם בתם הכא בבעל מום ומפ' רש"י בתם דאיכא למימר דתיחות לי' קדושת הגוף דהא חזי להקרבה וברייתא דפשיטא לי' דלא קדשה כולה בבע"מ קא מיירי דומיא דעבד וחמור דלא חזי לגופייהו אלמא דהיכא דלא חזי לגופה ל"א פשטה קדושה בכולה וא"כ א"ש דלכך קאמר ר"י וחזר ולקחה והקדישה דווקא משום דלר"י לשיטתו דס"ל דבע"ח נדחין וקדושה ואינה קריבה א"כ הא אף א"נ דפשטה קדושה בכולה אעפ"כ אינה חזיא לגופה להקריבה ע"ג המזבח ואינה קדושה רק קדושת דמים למוכרה וליקח בדמיה קרבן ל"א בזה פשטה קדושה בכולה משא"כ גבי חצי' שפחה וחצי' ב"ח שנתקדשה ונשתחררה דבזה א"נ דפשטה קדושין בכולה יהא חל עלה קדושין גמורים שפיר אמרינן דגמרי קדושי ראשון הרי מבואר דהא דבעינן שיקדישנה לאחר הלקיחה הוא רק לר"י דס"ל דבע"ח נדחין אבל לדידן דקיי"ל דבע"ח אינן נדחין כדפסק הרמב"ם (בפט"ו מה' מעשה הקרבנות ה"ד) עיי"ש א"כ הא אם נימא דפשטה קדושה בכולה תהיה קדושה קדושת הגוף ותהיה חזיא להקרבה לא בעינן כלל שיקדישנה לאחר הלקיחה רק דמיד כשלקחה כיון דאין כאן דעת אחרת המעכב פשטה קדושה בכולה ונעשית הקדש מאליה:

ומעתה נחקור לפי מה דקיי"ל דבע"ח אינן נדחין האיך הוא הדין בבהמה של שני שותפין שהקדיש שותף אחד חציו לעולה ואח"כ גזל זה שהקדיש חציו את החציו השני שהוא חולין מיד שותפו ונתייאש השותף אי קנאו הגזלן ביאוש הבעלים למ"ד יאוש קונה או לא ומקום הספק הוא משום דמיד כשנתייאשו הבעלים ממנה עומדת שיהא נתפס בה שני דברים בהדדי זכיית הגזלן משום דקנאה ביאוש בעלים וקדושת הקדש שתהיה קדושה קדושת הגוף משום דכיון שנתייאשו הבעלים ואין כאן דעת אחרת המעכב שוב פשטה עלה קדושת הגוף בכולה ומעתה יש לחקור איזה כח נתפס בה ראשונה א"נ דכח הקדש נתפס בה ראשונה מיד כשנתייאשו הבעלים ממנה ופשטה עלה קדושת הגוף בכולה וא"כ הא שוב אינה נקנה להגזלן ע"י היאוש דכיון שנעשה הקדש הא שוב אין שום קנין ותפיסה בהקדש ולא הוי קרבן דידי' רק של גבוה ואינו יכול להקריבנה לשם נדרו או דכח תפיסת וזכיית הגזלן נתפס בה ראשונה ומיד שנתייאשו הבעלים ממנה נקנה להגזלן ע"י היאוש א"כ אף דאח"כ פשיט עלה קדושה ג"כ שתהיה קדושה קדושת הגוף משום דאין כאן דעת אחרת המעכב דלא גרע מחזר ולקחה אעפ"כ יכול להקריבנה לשם נדרו משום דהוי קרבן שלו דהא היתה קנויה לו קודם ההקדש:

ולכאורה היה נ"ל לפשוט ספק זה מהא דמבואר בתמורה (דף כ"ה) א"ל רב עמרם לר"ש אמר על הבכור עם יציאת רובו עולה הוי כו' ומפ' רש"י אמר על הבכור בעודו בבטן עם יציאת רובו דבעי למיחל עלי' קדושת בכור ההיא שעתא אמר דתיחול עליה קדושת עולה ולא קודם דהשתא הוו תרתין קדושות למיחל בהדדי הי מינייהו חמורה וקדמה למיחל ודחי לחברתה עולה הוי שכן כליל או בכור הוי שכן קדושת בכור חלה על כל הבכורות דעלמא מרחם ופשיט ר"ש מהא דאמר אביי דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ה"נ דברי הרב קודמין ולכך בכור הוא עיי"ש [כן הוא גירסת ופירש"י] אלמא דהי' ס"ל להגמ' דאף לענין קדושת בכור דהוי ג"כ קדוש רק דכיון דקדושת עולה חמיר שכן כליל קדמה למיחל ודחי לקדושת בכור רק דמסיק הגמ' דברי הרב והתלמיד דברי מי שומעין דרחמנא עביד לי' בכור אבל בלא"ה ה"א דעולה קדמה למיחל א"כ כל שכן בנידון דידן בקדושת עולה לגבי זכיית הדיוט דבוודאי קדושת עולה חמיר וקדמה למיחל ודחי לזכיית הדיוט ומיד שנתייאשו הבעלים ממנה חל עלה קדושת עולה ראשונה ואינו נקנה להגזלן ע"י היאוש:

אמנם באמת ז"א דלא דמי נידון דידן לההיא דעולם ובכור דהתם כיון דהשני קדושות דעולה ודבכור סתרי אהדדי דאי יחול עלה קדושת בכור יהא נפקע הקדושת עולה לזה אמרינן דחל עלה קדושת עולה ולא בכור משום דחמיר אבל בנידון דידן כיון דאף א"נ דחל עלה זכיית הדיוט ונקנה להגזלן ע"י היאוש אעפ"כ קדושת עולה לא פקע ממנה דהא אף לאחר זכיית הגזלן ג"כ פשטה קדושה בכולה וחל עלה קדושת עולה אדרבה עדיפא לן לקיים שניהם שיהא שני הכחות נתפסין בה זכות הדיוט וקדושת עולה מלומר שאינו חל עלה רק קדושת עולה דחמיר וזכיית הדיוט יהא נפקע לגמרי:

ח וכה"ג ביארתי בחידושי ליישב קושי' התוס' בשבועות (דף כ"ד) על רש"י שפי' אהא דקאמר הגמרא הא מני ר"ש הוא דאמר אין איסור חע"א דתניא ר"ש אומר האוכל נבלה ביוה"כ פטור ומפ' רש"י דאפי' נתנבלה ביוה"כ אינו חייב רק משום נבלה והקשו התו' ע"ז דאמאי אינו חייב רק משום נבלה הא הוי איסור בת אחת דכי פקע איסור אבמ"ה כשנתנבלה חלה איסור יוה"כ ואיסור נבלה בב"א. והנ"ל ליישב דהנה התו' רי"ד בקדושין (ד' נ') ד"ה כל שאינו בזא"ז אפי' בב"א אינו כתב וז"ל ראיתי מקשים בזה הרי איסורים דאמרינן אין איסור חע"א ואיתניהו בב"א דבאיסורי ב"א חייב שתים ואין זו קושי' של כלום כו' ותורף תירוצו דהכלל כל שאינו בזה אחר זה אפי' בב"א אינו לא שייך רק היכא דאיכא למימר שבטל הכל ולא יחול כלל כמו במקדש שתי אחיות שיש לבטל הקדושין והוי כאלו לא קידש כלל אבל באיסור הבא מאליו שא"א לדחותו מכל וכל לשווי' היתר גמור כגון א"א ואשת אח דחייב שתים דהי מנייהו מפקת וא"ת כל שאינו בזא"ז א"כ לא יחול אחד מהם ויהיה פטור אלו הם דברי בדות ע"כ תמצית דבריו. ולפי"ז יש סברא לומר באיסור ב"א בגוונא שאחד מהן יכול לחול על החתיכה אף אם קדם לו חלות איסור השני ואותו איסור השני הי' מנוע מלחול אם היה מוקדם לו איסור האחר שפיר יש לדחות את איסור זה שאינו בזא"ז מפני האיסור שיכול לחול אף בזא"ז ואינו חל על החתיכה רק האיסור שישנו גם בזא"ז ולא האיסור שאינו בזא"ז דשייך בי' לומר כל שאינו בזא"ז אף בב"א אינו ועתה נחזי אנן דהנה זה נראה ברור דאיסור אכילה ביוה"כ שהוא כדי שיעונה גופו של אדם לא מיקרי איסור חפצא רק איסור גברא דלגבי אוכלין ליכא איסור חפצא דהם בעצמותן בהיתרן קאי רק דהגברא מוזהר עליהם שלא יאכל באותו היום כדי שיענה גופו אבל על החפץ בעצמותו אין שום איסור [ועי' בתו' פסחים (דף ק"ו) ובגיטין (ד' י"ג) ובמג"א ריש (סי' רס"ט)] וכן מצאתי בכפות תמרים ריש פרק יוה"כ בד"ה מודה ר"ל שאסור כו' שכתב וז"ל דלכך הוצרך התנא דמתניתין שם לאשמעינן דאכילת יוה"כ אסור אף בח"ש משום דס"ד דרק בשארי איסורים כגון חלב דהאיסור הוא איסור חפצא דהאוכל עצמו הוא אסור לפיכך גם ח"ש אסור אבל ביוה"כ דהאוכל עצמו הוא היתר והאיסור הוא אגברא דחייב להתענות בו ה"א דח"ש מותר לכך קמ"ל עיי"ש הרי חזינן דאיסור יוה"כ הוא רק איסור גברא [ובמק"א הארכתי בזה עוד ואכ"מ] והנה הר"ן בנדרים (דף י"ח) מביא הירוש' בככר אחד מכיון שהזכיר שבועה הרי הוא כנבלה ואין שבועה חלה על האיסורין אמר ר' יודן והוא שהזכיר נדר ואח"כ הזכיר שבועה אבל אם הזכיר שבועה ואח"כ נדר הנדרים חלין על איסורין וכתב הר"ן הטעם דקונמות חל על שבועה משום דשבועה ליתניהו אלא איסור גברא וכי אמר קונם מיתוסף ביה איסור חפצא לכך חל ע"ש שהאריך בזה הרי דמהא דנדרים חלין על השבועה נשמע דבאיסור חפצא אינו מנוע מלחול אף שקדום לו איסור גברא דהיינו איסור שבועה הרי דבדבר שיש בו איסור גברא ואיסור חפצא הוי לענין איסור חפצא ישנו אפילו בזא"ז אבל איסור גברא אינו בזא"ז דהא שבועות אינם חלין על נדרים וא"כ לפי מה שביארתי דאיסור יוה"כ לא הוי רק איסור גברא ואיסור נבלה הוי איסור חפצא כמו כל איסורי תורה דהוי איסור חפצא ע"כ אף אם בא איסור יוה"כ ואיסור נבלה בב"א אין לחיוב משום יוה"כ רק משום נבלה דלגבי איסור יוה"כ הוא אינו אלא איסור גברא דשייך לומר דכיון שאינו בזא"ז אף בב"א אינו אבל איסור נבלה שישנו בזא"ז א"א לדחותו בשום טעם אמנם אם הי' איסור יוה"כ חל מקודם איסור נבלה בודאי לא היה נדחה מפני איסור נבלה הבא אח"כ אף שנבלה הוא איסור חפצא כי כן גם בשבועות ונדרים שאם קדם השבועה להנדר אף שחל איסור הנדר מצד שהוא איסור חפצא לא נדחה מחמתו איסור השבועה שקדמה חלותו על גברא וכעין שכ' הריטב"א בקדושין (דף ע"ז) אין אחע"א אמרינן אבל שיהא איסור דוחה איסור הקל שקדם לו לא אמרינן וע"כ הוצרך רש"י להקדים דבעוד הבהמה בחייה לא הי' מקום לאיסור יוה"כ לחול מצד אבמ"ה אשר ע"כ שלא הי' לאיסור יוה"כ שום קדימה נגד איסור נבלה וא"א לדון על חלות איסור יוה"כ רק משום שבא בב"א עם איסור נבלה ולפי מש"כ לא שייך איסור ב"א היכא שאחד מהאיסורים הוא איסור חפצא והשני איסור גברא ואין לדמותו למה שאמרו ביבמות (דף ל"ג) בזר שאכל מליקת עוף דחייב משום זרות ומשום נבלה משום דבאין כאחד אחר זריקת הדם דהתם שני איסורים איסור נבלה ואיסור קודש לזר הם איסורי חפצא זה מפני שהוא נבלה וזה מפני קדשים דכל קודש מיקרי איסור חפצא שקדושתו גרמה לו שיהי' אסור לזר משא"כ בנבלה ביוה"כ כמ"ש:

ואין לומר הא הטעם דאיסור חפצא חל על איסור גברא הוא משום מוסיף דמיגו דאיתוסף עלה איסור אחפצא איתוסף נמי איסור אגברא וא"כ לר"ש דס"ל דאין אחע"א אפי' באיסור מוסיף א"כ הא לדידי' אף איסור חפצא ג"כ אינו חל על איסור גברא והשתא הא נסתר דברינו בישוב שיטת רש"י דהא הכא אליבא דר"ש קיימינן ולר"ש הא אף איסור נבלה ג"כ אינו בזא"ז דא"א לחול על איסור יוה"כ אף דהוי מוסיף ז"א דהנה התוספ' בכריתות (דף כ"ג) כתבו דמהא דפטר ר"ש באוכל נבלה ביוה"כ אינו מוכח דל"ל לר"ש איסור מוסיף דבזה ליכא מוסיף רק כולל ע"ש דהוכיחו דל"ל איסור מוסיף מהא דיבמות (ד' ל"ג) גבי נשא מת עיי"ש וא"כ כיון דאינו מוכרח מכאן לומר דר"ש ל"ל מוסיף לכך מפ' רש"י דמיירי בשנתנבלה ביוה"כ: וראיתי בשאגת ארי' (סי' ע"ו) שכ' לדחות דברי התו' דכריתות הנ"ל דיוה"כ הוי ג"כ מוסיף דמצד איסור נבלה אינו אסור אלא באכילה כדרך הנאתן ומחמת יוה"כ דלא כתיב בי' אכילה ואעינוי דגוף קפיד קרא אין לחלק בין אכילה כדרך הנאתו או שלא כדרך הנאתו:

ולענ"ד נראה דאם באנו לדון בענין חלות איסור, על איסור אם איסור ראשון הוא איסור חפצא לא מיקרי איסור השני הבא עליו בשם מוסיף כ"א היכא דגם מחמת איסור שני יש בו הוספת איסור באותו חפץ שכבר חל עליו איסור ראשון אבל אם מצד איסור שני לא נתוסף איסור אחפצא רק אגברא לא מיקרי מוסיף לגבי חפצא כ"א כולל ומדוייק בזה מה דאמרינן בכריתות (דף י"ד) בלישנא דגמ' טהור מעיקרא לא אסור אלא בחלב הו"ל טמא מיגו דאסור בחתיכות טהורות איתוסף בי' נמי איסורא עילוי חלב ומפ' רש"י דהיינו כולל ולכאורה אינו מובן למה קרי לי' הגמ' מוסיף אבל לפי הנ"ל ניחא דלגבי גברא הוי שפיר מוסיף דכשהיה טהור לא אסור אלא בחלב ומצד טומאתו נוסף עליו איסור אכילת בשר טהור של הקדש אבל לגבי חלב שהוא איסור חפצא ליכא שום הוספה באותו החפץ דמוסיף לגבי איסור חפצא לא מיקרי רק היכא שאיסור השני הוא ג"כ איסור חפצא ויש בו הוספה אחפצא דבר שלא הי' בו ע"י איסור ראשון ואוסר החתיכה האחרון במה שהית' מותרת קודם שבא איסור אחרון אבל בהוספה באיסור גברא לבד ולא אחפצא לא מיקרי לענין איסור חפצא רק כולל [ולכן מדוייק בלשון הגמ' כריתות (דף כ"ד) כי אמרינן איסור מוסיף בחדא חתיכה וכן מורין דבר' רש"י כריתות דף י"ד בד"ה מגו כו' ובד"ה איה"נ עיי"ש] וכיון שכן אף שמצד אזהרת עינוי ביוה"כ מוזהר עליו שלא לאכול אף שלא כד"א אעפ"כ כיון דאיסור יוה"כ אינו אלא איסור גברא כמ"ש לא מיקרי מוסיף מחמת זה רק לגבי גברא אבל לא לגבי איסור חפצא של נבלה ע"כ לא מיקרי איסור אכילה ביוה"כ נגד האיסור שבעצם החתיכה של נבלה שהוא איסור חפצא רק כולל ולא מוסיף ואזדא לסברת הש"א הנ"ל דמזה אינו מוכח רק דר"ש ל"ל כולל אבל לא באיסור מוסיף ובחי' הארכתי בזה לפלפל דבמוסיף דחפצא אף לר"ש חל ואכ"מ]:

ט ומעתה לפ"ז נ"ל דבנידון דידן ג"כ י"ל כן דעדיפא לן לומר דקנין הגזלן נתפס בה דבזה אינו מנוע קדושת עולה ג"כ דאף כשיזכה הגזלן יהא חל עלה קדושת הגוף מלומר דאינו חל עלה רק קדושת עולה דבזה יהא מנוע זכיית הגזלן לגמרי דבהקדש אינו חל זכיית הגזלן ועוד לפי מה שביארתי במ"א דגזלן יש לו קנין במקצת בגזילתו אף קודם יאוש להתחייב באונסין וקמה לי' ברשותי' א"כ כיון דאית לי' זכייה במקצת בהחפץ א"כ ממילא כשנתייאש קמה לי' כולי' ברשותו בשלמא אי ה"א דבזכיית הגזלן פקע קדושת עולה בזה הוי אמרינן דקדושת עולה חמיר וחל עלה הקדש עולה ופקע זכיית הגזלן אבל השתא דאף כשיזכה הגזלן ג"כ חל עלה הקדש עולה פשיטא דזכה בה הגזלן מיד שנתייאשו ממנה הבעלים וזה פשוט וברור והשתא לפי יסודי דברינו אלה הא מיושב קושית הגמ' דמשכחת לה שיהא פסול גזול משום מהב"ע אף א"נ דיאוש קונה בכה"ג שחקרתי כגון בבהמה של שני שותפין שהקדיש אחד חציו לעולה ואח"כ גזל זה שהקדיש את חציו החצי השני שהיא חולין מיד השותף ונתייאש השותף דבזה הא כל עיקר קניית הגזלן בחלקו של שותף הוא רק מצד ההקדש שחל עלה אחר קניית הגזלן דבלא"ה לא היה נתפס בה זכיית הגזלן משום דהי' חל עלה הקדש עולה דחמיר רק כיון דאף לבתר זכיית הגזלן ג"כ חל עלה קדושת עולה אמרינן דקנה א"כ הא כל עיקר קניית הגזלן הוא מצד ההקדש שלאח"כ דמטעם זה קנה ה"ל מצוה הבאה בעבירה ופסול להקרבה אף דלא דמי דבשלמא א"נ דיאוש אינה קונה וכל עיקר קניית הגזלן הוא מצד ההקדש דה"ל שינוי השם א"כ כיון דע"י ההקדש נתהווה הקנין שפיר אמרינן דה"ל מהב"ע משא"כ בנ"ד דע"י ההקדש לא נתהוה עצם הקנין דהא קנה אותה ביאוש בעלים לחוד בלא שינוי השם רק דמצד ההקדש שלאח"כ נעשה הדין שיקנה אותה הגזלן ביאוש אבל אין זה סיוע לעצם הקנין אעפ"כ י"ל דגלי קרא בקרבן דאף בכה"ג ג"כ פסול בהקרבה כיון דמצד ההקדש שלאח"כ נעשה הדין שיקנה אותה הגזלן מיחשב ג"כ מצוה הבאה בעבירה משום דמטעם ההקדש נעשה קנין הגזילה ופסליה רחמנא [ואף דהך תירוצא הוא רק לר"ש לשיטתו דס"ל ביומא (דף ס"ג) דבע"ח אינן נדחין א"כ ניחא הא דס"ל דמקרא נדרש לאחריו דאעפ"כ איצטריך לדידי' הקרא דקרבנו אף דיכולין למילף מהקרא דמכם למעט גזול די"ל דאיצטריך קרא דקרבנו בכה"ג שביארתי אבל לרבנן דס"ל דבע"ח נדחין נסתרה הך תירוצא וא"כ תקשה למ"ד דיאוש קונה לרבנן דס"ל דמקרא נדרש לפניו ולאחריו וס"ל דבע"ח נידחין דל"ל הקרא דקרבנו הא יכולין למילף מהקרא דמכם י"ל דרבנן יתרצו כמו שאבאר לקמן מערכה ב' ועוד יש ליישב לרבנן ואכ"מ להאריך בזה]:

אמנם הך תירוצא הוא רק אם נימא דבעלי חיים אינם נדחין אבל לר' יוחנן דס"ל בקדושין (דף ז') בהמה של שני שותפין הקדישה חצי' וחזר ולקחה והקדישה קדושה ואינה קריבה ומפרש הגמ' משום דס"ל דבע"ח נדחין נסתרה הך תירוצא דל"ל דהקרא דקרבנו אתי להיכא דגזל בהמה שהקדיש חצי' דא"כ ל"ל קרא למיפסל משום גזול הא בלא"ה מיפסל משום דיחוי:

והנ"ל דתלי' בהא דהנה ביומא (דף ס"ד) פליגי בזה רב ור' יוחנן דרב סובר בע"ח אינן נדחין ור' יוחנן סובר בע"ח נדחין ומפ' הגמ' טעמא דרב דיליף מבע"מ עובר בע"מ עובר לאו אע"ג דלא חזי השתא כי הדר מיחזי שפיר דמי ה"נ ל"ש והתם מנ"ל דכתיב משחתם בהם מום בם מום בם הוא דלא ירצו הא עבר מומם ירצו ור"י מיעט רחמנא בהם בהם הוא דכי עבר מומן ירצו הא כל דחויין הואיל ונדחו נדחו ורב ההוא בהם בעינייהו הוא דלא מרצו הא ע"י תערובות מרצו כדתנן אברים תמימים באברים בע"מ ר"א אומר אם קרב הראש של אחד מהן יקרבו כל הראשין כולן וחכ"א אפי' קרבו כולן חוץ מאחד מהן יצא לבית השריפה ואידך נפקא לי' מבם בהם ואידך בם בהם לא דריש נמצא מבואר דהך דינא אי בע"ח נדחין תלי' בפלוגתא דר"א ורבנן דלר"א דסובר דע"י תערובות מרצה י"ל דבע"ח אינן נדחין אבל לרבנן דס"ל דאף ע"י תערובות אינו מרצה א"כ ע"כ צ"ל דהאי בהם אתא להורות דבהם הוא דכי עבר מומן ירצו הא כל דחויין הואיל ונדחו נדחו א"כ כיון דקרא דבהם סתמא כתיב משמע דבשאר דחויין אפי' דיחוי דמעיקרא ובקדושת דמים ג"כ אמרינן בע"ח נדחין והנה לכאורה יש להוכיח כרבנן דר"א דע"י תערובות אינו מרצה דגרסינן בזבחים (דף ע') חלב נבלה וחלב טריפה יעשה לכל מלאכה ואכל לא תאכלוהו למאי הילכתא אמר רבא התורה אמרה יבוא איסור נבילה ויחול על איסור חלב יבוא איסור טריפה ויחול על איסור חלב. והקשו התוס' תימא למאן דא"ל איסור מוסיף ל"ל קרא וכ"ת מהכא יליף בעלמא שא"ה דאיסור חלב קל הוא דהותר מכללו ולכך אתי איסור נבלה וחייל עלה:

הגרע"א בתשובה (סי' קע"א) תמה על זה דמה מוסיף יש בנבילה על חלב הא הוי כולל ולא מוסיף ואי משום דמחמת נבלה איתוסף איסורא לגבוה הא י"ל דאצטריך קרא בנבלה שהיתה בע"מ מקודם דלא חזי לגבוה ולא איתוסף איסורא כלל לגבוה ותי' ע"ז בנו הגאון דאף בבע"מ מיקרי איסור מוסיף לפי מה דס"ל לר"א דאם נתערבו אברי תמימים באברי בע"מ דאם קרב הראש של אחד מהם יקרבו כל הראשין כולן והנה זהו דווקא בבע"מ דגלי קרא דכתב רחמנא בהם להורות דע"י תערובות מרצה הא בשארי פסולים אינם מרצין ע"י תערובות וא"כ הוי נבלה איסור מוסיף על בע"מ דאיתוסף איסור מצד נבלה לגבי תערובות דמחמת בע"מ אם הי' נתערב באברי תמימים הי' מותרים בהקרבה אבל השתא דנעשה נבלה אם הי' נתערב אסור התערובות ושפיר הקשו התוס' והשתא לדידן דקיי"ל דבאיסור מוסיף אחע"א א"כ תקשה קושיות התוס' וע"כ דמוכח מזה כרבנן דר"א דע"י תערובות אינו מרצה דלדידהו לא הוי נבלה על בע"מ איסור מוסיף א"כ א"ש די"ל דאיצטרך קרא לנבלה שהיתה בע"מ מקודם. אמנם זהו רק א"נ דאיסור חע"א באיסור מוסיף אבל אם נימא כר"ש דס"ל ביבמות (דף ל"ג) דאף באיסור מוסיף אין איסור חע"א אינו מוכח וי"ל כר"א דע"י תערובות מרצה:

יא והנה לכאורה יש להוכיח דלר' יהושע לשיטתו ע"כ צ"ל דבאיסור מוסיף אחע"א דגרסינן ביבמות (דף צ"ז) נושא אדם אנוסת אביו ור' יהודה אוסר ומפ' הגמ' טעמא דר"י דכתיב לא יגלה כנף אביו כנף שראה אביו לא יגלה כו' ורבנן בשומרת יבם של אביו הכתוב מדבר ומאי כנף אביו כנף הראוי לאביו לא יגלה ות"ל משום דודתו לעבור עליו בשני לאוין והנה לכאורה ק"ל דמאי משני הגמ' דהאי לא יגלה כנף אביו איצטריך לב' לאוין האיך משכחת לה שיהא חייב משום שומ"י דהא קיי"ל דאין איסור חע"א וא"כ איך חל איסור שומ"י של אביו על איסור דודתו דקדים דהא איסור דודתו חל עליו אף בחיי אביו אף דאסורה משום א"א משום דהוי איסור בת אחת דמיד כשקידשה אחי אביו חל עליו איסור דודתו ואיסור אשת איש בבת אחת ואם כן האיך מצי לחול איסור שומרת יבם של אביו על איסור דודתו דקדים וע"כ צ"ל לפי מה דמבואר לעיל בתוס' (שם ל"ב) בד"ה איסור כולל דחשיב איסור מוסיף אפי' כשאין השמות שוין וא"כ א"ש דחייל איסור שומ"י של אביו על איסור דודתו משום דאיסור שומ"י הוי איסור מוסיף דמיגו דאיתוסף עליה איסור יבמה לשוק לכולי עלמא איתוסף עלה איסור שומ"י של אביו לגבי דידי' הרי מוכח מזה דבאיסור מוסיף אמע"א אמנם זהו דוקא א"נ כרבנן דבשומ"י של אביו הכתוב מדבר אבל א"נ כר"י דבאנוסת אביו הכתוב מדבר אינו מוכח כלל והנה בתוס' לעיל שם (ד' מ"ט) בד"ה ליכתוב מבואר דלר' יהושע דסובר דאין ממזר אלא מחייבי מיתות ע"כ סובר כרבנן דבשומ"י של אביו הכתוב מדבר וא"כ הא מוכח לר' יהושע לשיטתו דבאיסור מוסיף אחע"א וע"כ צ"ל כרבנן דע"י תערובות אינו מרצה כנ"ל וא"כ מוכח דבע"ח נדחין כנ"ל:

וא"ל הא משכחת לה שיהא חל עליו איסור שומ"י של אביו ואיסור דודתו בב"א כגון שהביא שתי שערות אחר שמת דודו ונפלה לפני אביו ליבום דבזה הא באו עליו שני האיסורים בב"א כמבואר ביבמות (דף ל"ד) ואב"ע באיסור ב"א ואליבא דר"ש בשלמא כולהו משכחת לה אלא נדות היכי משכחת לה אמר ר"ע אמר רב בשופעת מתוך י"ג לאחר י"ג לחיובי אינהו ומתוך י"ב לאחר י"ב לחיובי אינהי כן הוא גירסת רש"י ז"א דהנה בנודע ביהודה מה"ת (סי' קנ"ח) האריך להביא שיטת הראשונים שהשיגו בזה על שיטת רש"י דבכל הש"ס מדחיק הגמ' לענין איסור חל ע"א ומדחיק בכולל או במוסיף והשתא הא משכחת לה באיסור ב"א בקטן שנתגדל אלא ע"כ צ"ל כיון שעל החתיכה אינו חל איסור על איסור לגבי בני חיובא גם לזה שנתגדל לא מחייב על האיסור שבא בזה אחר זה קודם שנעשה זה בר חיובא וכן מבואר ברשב"א ע"ש ועי' במרכבת המשנה (בפ"ו מה' גירושין) שהאריך בזה ולחלק יצא בין איסורין שהאיסור הוא על החפץ ובין איסורין אשר הם אכתפא דגברא דהא דאמרינן ביבמות (דף ל"ג) והכא מאי איסור ב"א איכא הכא זר ששימש בשבת כגון דאייתי שתי שערות בשבת דה"ל זרות ושבת בהדי הדדי בע"מ נמי כגון דאייתי שתי שערות ואיטמי דה"ל ליה בע"מ וטומאה בהדי הדדי הוא רק התם דהאיסור לעבודה דזר ושבת ובע"מ וטומאה הוא רק איסור גברא בזה שייך לומר דחל על הגברא האיסורים בב"א מיד שהביא שתי שערות אבל באיסור א"א ונדה דהוי איסורי חפצא אם אינו חל עלה איסור א"א בעת הקדושין משום דמעיקרא היתה אסורה משום נדה תו לא יחול אף בעת שמביא ב"ש דגידולו אינו גורם הוספת איסורים על החפץ ובמ"א הארכתי בזה ואכ"מ]: יב אך יש לדחות די"ל דבאמת אין אחע"א אפי' באיסור מוסיף ונ"מ מהא דאסר הקרא משום שומ"י של אביו בכה"ג דגרסינן בגיטין (דף מ"ג) הדר אוקים רבה בר רב הונא אמורא עלי' ודריש אע"פ שאמרו המקדש חצי אשה אינה מקודשת אבל חצי' שפחה וחצי' בת חורין שנתקדשה קדושיה קדושין מ"ט התם שייר בקנינו הכא לא שייר בקנינו והנה באבני מילואים באה"ע (סי' מ"ב) מבואר דלדידן דקיי"ל דקדושין תופסין בח"ל תפסי קדושין בחצי' שפחה וחצי' ב"ח דהא מבואר בכריתות (דף י"א) איזהו שפחה חרופה כל שחצי' שפחה וחצי' ב"ח דברי ר"ע נמצא מבואר דחצי' שפחה וחצי' ב"ח הבא עליה אינו חייב מיתה רק באשם וכיון דאינו חייבין עליה לא מיתה ולא כרת הוי רק כח"ל דעלמא דקדושין תופסין בח"ל ונקדים עוד הא דאיתא ביבמות (דף ל"ב) בא עלי' חייב עליה משום אשת אח ופריך הגמ' כיון דאיסור אחות אשה לא חייל תתייבם יבומי ומשני דאיסור אחות אשה מיתלי תלי וקאי אי פקע איסור אשת אח אתי איסור אחות אשה וחייל והנה בס' הכריתות (שער ג' סי' קס"ד) מבואר דאין עשה דוחה תרי לאוי והשתא א"ש דנ"מ מהא דאסר הקרא שומ"י של אביו בכה"ג היכא שקידש אחי אביו חצי' שפחה וחצי' ב"ח ומת ונפלה לפני אביו ליבום דבודאי זקוקה ליבום כיון דקדושין תופסין בה [וכן מבואר בחלקת מחוקק באה"ע (סי' מ"ד)] ומת אביו ואח"כ קדשה בנו את דודתו דקדושין שלו תופסין בה אף דאסורה לו משום דודתו אעפ"כ כיון דחצי' שפחה וחצי' ב"ח לא תפסי בה קדושין גמורים להתחייב הבא עלי' מיתה משום א"א רק באשם א"כ לא גרע מח"ל דקדושין תופסין בה וכן מבואר להדי' בפנ"י בגיטין (דף מ"ג) דהקשה דאכתי משכחת לה אשת שני מתים קודם שיחרור כגון שנתקדשה לראובן וחזרה ונתקדשה לשמעון אחיו דקדושי אחיו תופסין בה כיון שאין חייבין על קדושי אחיו רק אשם לא הוי אפי' כחייבי לאוין דקדושין תופסין בה ומתרץ דהא דקיי"ל בעלמא דקדושין תופסין בח"ל היינו ח"ל בעלמא אבל ע"י קדושין בלא"ה לא משכחת קדושין אחר קדושין עיי"ש א"כ זהו דווקא בעודה א"א אבל לאחר שמת דודו שוב תפסי קדושי בן אחיו דהא לא הוי רק ח"ל ומת ונפלה לפני אחיו ליבום א"כ אם לא הית' אסורה משום שומ"י של אביו רק משום דודתו הית' מותרת להתייבם מדאורייתא משום דאתי עשה דיבום ודוחה לאו דדודתו כמבואר ביבמות (דף כ') אבל השתא דאסר רחמנא משום שומ"י של אביו א"כ א"נ דפקע איסור דודתו משום דאתי עשה ודחי לה שוב אתי איסור שומ"י של אביו וחייל עלה כמו שהבאתי הא דיבמות (דף ל"ב) הנ"ל דאף דאין איסור חל על איסור אעפ"כ מיתלי תלי וקאי דאי פקע איסור אשת אח אתי איסור השני וחייל עלה וא"כ לא אתי עשה דיבום לדחות תרי לאוי לאו דדודתו ולאו דשומ"י של אביו משום דלא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי ואסורה להתייבם:

יג אבל ז"א דלר' יהושע לשיטתו ע"כ מוכרחין לומר דעשה דוחה קרי לאוי והוא דגרסינן ביבמות (דף ז') דשקיל וטרי הגמ' למילף דעשה דוחה ל"ת שיש בה כרת מהא דתניא לא תבערו אש בכל מושבותיכם מה ת"ל כו' נאמר כאן בכל מושבותיכם ולהלן הוא אומר בכל מושבותיכם מה מושבות האמור להלן בב"ד אף מושבות האמור כאן בב"ד ואמר רחמנא לא תבערו. מאי לאו ר"נ היא דאמר לחלק יצאת וטעמא דכתב רחמנא לא תבערו הא לאו הכי דחי לא ר"י ותהוי נמי ר"י אימור דאמר ר"י הבערה ללאו יצאה הבערה גרידתא הבערה דב"ד בישול פתילה הוא אמר רשב"א האי תנא לא משום דאתי עשה ודחי ל"ת. אלא משום דמייתי מקו"ח ומה עבודה שהיא חמורה ודוחה שבת רציחה דוחה אותה שבת שנדחה מפני עבודה א"ד שיהא רציחה דוחה אותה וא"כ לפ"ז נראה דהאי חקירה אי עשה דוחה תרי לאוי תלי' בהא דא"נ דלכך איצטריך לא תבערו משום דבלא"ה ה"א דאתי עשה ודחי לה א"כ הא מוכח דעשה דוחה תרי לאוי דהא בהבערת ב"כ איכא תרי לאוי לאו דהבערה ולאו דבישול פתילה כדאמרינן ביבמות (שם) מה לי בישול פתילה ומ"ל בישול סממנים ואפ"ה ה"א דדחי אלמא דעשה דוחה תרי לאוי אבל א"נ דלכך אצטריך לא תבערו משום דהוי ילפי' מקו"ח א"כ עדיין י"ל דאין עשה דוחה תרי לאוי רק דהוי ילפינן מעבודה דכמו שעבודה דוחה שבת אף בכמה לאוין בשחיטה ובהקטרה ובמליחת האמורים כן ה"נ תהא הבערת ב"כ דוחה שבת אף בתרי לאוי אבל לעולם אין עשה דוחה תרי לאוי:

והנה התו"ש בד"ה ומה הקשו דהיכא רוצה למילף קו"ח הבערת ב"כ מרציחה שדוחה שבת נימא דיו מה רצית' אינו דוחה עבודה אלא בשב ואל תעשה שבת נמי לא תדחה אלא בשב ואל תעשה ותי' דאתי כר"ט דס"ל בב"ק (דף כ"ה) דהיכא דמיפרך קו"ח לא אמרינן דיו והנה בב"ק (שם) גרסינן א"ל ר"פ לאביי והא האי תנא דלא דריש דיו אע"ג דלא מיפרך קו"ח דתניא קרי בזב מנין ודין הוא מה טהור בטהור טמא בטמא טמא בטהור א"ד שיהא טמא בטמא וקא מייתי לה בין למגע בין למשא ואמאי נימא אהני קו"ח למגע אהני דיו לאפוקי משא ומשני דלמגע לא אצטריך קו"ח דלא גרע מגברא טהור כו' ומאן תנא דשמעת לי' דאמר ש"ז של זב מטמא במשא לא ר"א ולא ר' יהושע דתנן ש"ז של זב ר"י אומר מטמא במשא לפי שא"א בלא ציחצוחי זיבה עד כאן לא קאמר ר"י התם אלא שא"א בלא זיבה הא לאו הכי לא וע"כ צ"ל דהטעם דלא יליף ר' יהושע מקו"ח מרוק שש"ז של זב יהא מטמא במשא משום דסובר דאמרינן דיו אפי' היכא דמיפרך קו"ח. וא"כ י"ל דאהני קו"ח למגע ואהני דיו לאפוקי משא [ועי' בתוס' שם ד"ה אלא] וא"כ כיון דר' יהושע סובר כרבנן דר"ט דאמרי' דיו אף היכא דמיפרך קו"ח וא"כ הא לר"י לשיטתו ל"ל דלכך איצטריך האי בכל מושבותיכם משום דה"א למילף קו"ח מרציחה שדוחה שבת ז"א דהא י"ל דיו מה רציחה אינו דוחה עבודה אלא בשוא"ת שבת נמי לא תדחי אלא בשוא"ת כיון דסובר דאף היכא דמיפרך קו"ח אמרינן דיו וע"כ צ"ל כהך תירוצא דלכך איצטריך לא תבערו משום דבלא"ה ה"א דאתי עשה ודחי ל"ה אלמא דעשה דוחה ב' לאוין וכיון דלר' יהושע לשיטתו מוכרחין לומר דעשה דוחה תרי לאוי א"כ הדרי קושי' לדוכתא לר"י לשיטתו דסובר דאין ממזר אלא מחייבי מיתות ע"כ צ"ל דסובר דבשומרת יבם של, אביו הכתוב מדבר א"כ תקשה דהאיך משכחת לה שיהא חייב משום שומרת יבם של אביו הא אין אחע"א דליכא למימר כהך תירוצא דמשכחת לה בשקידש חצי' שפחה וחצי' ב"ח א"כ מצד דודתו היתה מותרת להתייבם אבל השתא דאסרה תורה מצד שומ"י אסורה להתייבם ז"א דהשתא נמי מותרת להתייבם כיון דעשה דוחה תרי לאוי וא"כ עדיין תקשה דלמאי נ"מ אסרה תורה משום שומ"י כיון דבלא"ה אסורה משום דודתו וע"כ צ"ל דאיסור שומרת יבם חייל שפיר על איסור דודתו משום דהוה איסור מוסיף הרי דמוכח לר' יהושע לשיטתו דבאיסור מוסיף איסור חל על איסור:

יד אך י"ל דתליא בהא דהנה התוס' ביבמות (שם) בד"ה מושבות דכתב רחמנא ל"ל הקשו הא אצטריך האי מושבותיכם לכדדרשי' בשבת (דף כ') בכל מושבותיכם א"א מבעיר אבל אתה מבעיר במדורת בית המוקד עיי"ש שתי' בדוחק והנ"ל ליישב דהנה המל"מ (בפ"א מה' תמידין ה"ז) הכריח דהא דדרשינן בשבת בכל מושבותיכם דכתיב גבי הבערה להתיר אברים ופדרים של ערב שבת להקטירם בשבת היינו כר"ח דס"ל ביומא (דף מ"ו) דסופו דוחה שבת אבל לרבה דסובר דסופו אינה דוחה שבת מוקים לקרא לדרשה אחרינא עיי"ש שהאריך בזה והשתא א"ש די"ל דהגמ' דיבמות קאי בשיטת רבה דסובר דסופו אינה דוחה שבת וא"כ ע"כ צ"ל דהאי מושבותיכם אתא להורות דשרפת ב"כ אינה דוחה שבת והגמ' דשבת אזיל בשיטת ר"ח דסובר דדוחה שבת א"כ י"ל דהאי בכל מושבותיכם אתא להתיר בהקטרה אברים ופדרים של ערב שבת: והנ"ל דרבה ור"ח דפליגי ביומא (דף מ"ו) הנ"ל אי סופו דוחה את השבת אזלי לשיטתייהו והוא דבמנחות (דף ע"ב) רצה הגמ' להוכיח דאף אם נקצר שלא כמצותו כשר אעפ"כ דוחה שבת מהא דתני' ר"ש אומר בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי הקטר חלבים ואברים כשרים כל הלילה ואין ממתינין להם עד שתחשך ומשני שא"ה שכבר דחתה שחיטה את השבת והשתא תקשה לר"ח דסובר דגם א"ופ של ע"ש נקטרין בשבת אע"ג דלא מעכבי כפרה והתם לא דחתה שחיטה את השבת אמנם ז"א דבשלמא מא"ופ של שבת שפיר דייקינן דהא אפשר להקטירן למוצאי שבת ולא תבטל מצותן דומי' דהכי חשיב עומר שאפשר להביאו מן הקצור ותתקיים מצות עומר אבל א"ופ של ע"ש אם לא נקטירם בשבת תבטל מצותן לגמרי שהרי יפסלו בלינה לכך דוחה שבת אע"פ שלא דחתה שחיטה את השבת משום דא"א בענין אחר אמנם אם נימא דאין לינה מועלת בראשו של מזבח א"כ הא יש תקנה לא'ופ של ע"ש להעלותן ע"ג המזבח ולהקטירן אחר השבת ומעתה איך אפשר לדחות שבת ולהקטירן כיון שלא דחתה שחיטה את השבת ויש להם תקנה:

והשתא א"ש דרבה ור"ח דפליגי אי סופו דחי את השבת אזלי לטעמייהו דלר"ח לשיטתו דסובר בזבחים (דף פ"ז) דלינה מועלת בראשו של מזבח [ועיין בתוס' שם ד"ה מה חצות] לכך שפיר סובר דאו"פ של ע"ש דוחין את השבת אף דלא דחתה שחיטה את השבת משום דזמנן קבוע דאם לא יקטירו בע"ש תבטל מצותן שהרי יפסלו בלינה. אבל לרבה לשיטתו דסובר (שם) דאין לינה מועלת בראשו של מזבח א"כ הא לא הוה זמנו קבוע דהא יכול להעלותן ע"ג המזבח ויקטירם למוצאי שבת וכיון דלא דחתה שחיטתן את השבת אסור להקריבם בשבת דיכול להמתין עד מוצאי שבת נמצא מבואר דא"נ דר' יהושע סובר דלינה אינה מועלת בראשו של מזבח א"כ הא סופו אינו דוחה שבת וע"כ מתוקמא לדידי' האי בכל מושבותיכם לאסור הבערת ב"כ וא"כ מוכח דעשה דוחה תרי לאוי וכיון דעשה דוחה ב' לאוין מוכח דבאיסור מוסיף אחע"א אבל א"נ דר"י סובר דלינה מועלת בראשו של מזבח א"כ י"ל דמוקים האי בכל מושבותיכם להתיר בהקטרה או"פ של ע"ש א"כ עדיין י"ל דאין עשה דוחה ב' לאוין וא"כ י"ל דסובר דאפילו באיסור מוסיף ג"כ אין אחע"א: טו ולהוכיח זה האיך ס"ל לר"י לכך שאלו האנשי אלכסנדריא לר' יהושע הזב והזבה והנדה והיולדת שמתו עד מתי מטמאין במשא אמר להם עד שימוק הבשר ולכאורה קשה מה השיב להם ר"י עד שימוק הבשר הא לר"י לשיטתו לא שייך כלל האי שאלה דהא הגמ' פריך שם על הא דתנן במתני' הזב והזבה שמתו מטמאין במשא עד שימוק הבשר ופריך הגמ' אטו כל מת מי לא מטמא במשא והגיה באבן מסמא והשתא קשה כיון דאנשי אלכסנדריא שאלו על משא א"כ אמאי השיב להם עד שימוק הבשר אטו כל מת מי לא מטמא במשא וע"כ צ"ל דס"ל דהא דקיי"ל בפסחים (ד' צ"ג) דזבין ומצורעין נדחין מפסח הבא בטומאה הוא אף אם נגע בזב ומצורע ג"כ נדחה לפסח שני וא"כ א"ש דיש נפקותא אם הוא טמא בטומאת משא משום מת או משום זיבה וצרעת לענין פסח הבא בטומאה דאם טומאתו משום מת עושה פסח בטומאה בציבור ואי טומאתו משום זב ומצורע נוסף על טומאת מת נדחה לפסח שני אמנם עדיין תקשה דאיטמי אימת בזב ומצורע שמתו שיהיה שייך נפקא מינה זו אי דאיטמי ביום י"ד הרי טומאת זיבה וצרעת לטמא אחרים הוא רק טומאת ערב וטבול יום הוא ושוחטין וזורקין עליו כמו ששוחטין וזורקין על טמא שרץ ובלילה טהור גמור הוא מזיבה וצרעת ואינו רק טמא מת. ואי דאיטמי בזב ומצורע בליל פסח עצמו וא"כ איכא נ"מ דמצד טומאת מת אוכל בטומאה עם כל הציבור שהקריבו הפסח בטומאה ואוכלין אבל אם נתחדש לו טומאת זיבה וצרעת אינו אוכל:

אך ז"א דהא ר' יהושע סובר בפסחים (דף ע"ט) דאכילת פסחים לא מעכבא והנה בפסחים (דף ע"ו) במשנה חמשה דברים באים בטומאה ואין נאכלין בטומאה כו' פסח שבא בטומאה נאכל בטומאה שמתחלתו ע בא אלא לאכילה ופי' רש"י כשנצטוו עיקר פסח לאכילה נצטווה וכי שרייה קרא למיתי בטומאה אדעתא למיכלה שרייה ואומר אני דא"כ לר' יהושע דסובר דאכילת פסחים לא מעכבא א"כ הא אין עיקר מצות פסח לאכילה ושוב פשוט הדבר דגם פסח הבא בטומאה אינו נאכל רק דביחיד הקפידה תורה על גברא דחזי לאכילה ובציבור לא בעינן גברא דחזי לאכילה וא"כ שוב אין נ"מ מטומאת זיבה דהרי בלא"ה אינם אוכלים בטומאה אף בטומאת מת לבדו וע"כ צריכין לומר דר' יהושע יסבור דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ וא"כ א"ש דנ"מ לענין אי איטמי ביום י"ד אי מותר לשחוט עליו הפסח אי לא:

טו והנה האי דינא אי שוחטין וזורקין על טמא שרץ נ"ל דתלי' בהא דהנה בפסחי' (דף צ"ג) מפ' רש"י טעמא דעולא דסובר דשוחטין וזורקין על ט"ש מדכתיב איש איש כי יהיה טמא לנפש ולא כתיב ט"ש ש"מ דלא פטרי רחמנא אלא בטומאה אריכתא דלא חזי לאורתא ולכאורה יש להבין דא"כ תקשה לרב דסובר דאין שוחטין וזורקין על ט"ש א"כ תקשה למה נקט הקרא דווקא טמא לנפש ולא טמא שרץ כיון דאף ט"ש נדחה לפסח שני אך י"ל דהנה הרמב"ם (בראש פרק ז' מה' ק"פ) פסק דהא דקיי"ל דאם רוב הציבור טמאים עושין הפסח בטומאה הוא דווקא אם טמאים טומאת מת אבל לא טומאת שרץ [ועיין בלח"מ שם ובפ"א מה' ק"פ ה"ב] והנה הגמ' לעיל (דף ס"ו) יליף מהך קרא דאיש כי יהיה טמא לנפש דאיש נדחה לפסח שני ואין צבור נדחין לפ"ש אלא עבדי בטומאה וא"כ א"ש דלכך נקיט קרא טמא לנפש הואיל ודרשינן מהאי קרא איש נדחה ואין ציבור נדחין ועושין בטומאה ואי הוה כתיב טמא שרץ לא הוה יכולין למידק מיני' דציבור עבדי בטומאה דהא לדעת הרמב"ם גם ציבור לא עבדי בטומאת שרץ:

אמנם זהו דווקא אם נימא דילפינן דפסח דוחה טומאה מאיש איש אבל לפי מה דמבואר לקמן (דף ע"ז) דילפינן הא דפסח דוחה שבת וטומאה ממועדו דמשמע מועדו אפי' בשבת מועדו אפי' בטומאה וא"כ כיון דהאי איש איש לא קאי כלל להורות דפסח דוחה טומאה א"כ תקשה למה כתיב טמא לנפש דווקא וע"כ דשוחטין וזורקין על ט"ש והנה בתוס' לעיל (דף מ"ו) בד"ה מה מועדו כתבו דתנאי היא דאיכא דיליף לה ממשמעות דמועדו ואיכא דילפי לה מאיש איש עיי"ש אמנם מהתוס' במנחות (דף נ') בד"ה תעשה מבואר דאף אי דרשינן לה ממשמעות דמועדו אצטריך הך קרא דאיש איש למידריש מיני' דפסח דוחה טומאה [ועיין בצ"ק שכתב לבאר דברי התוס'] דמש"ה איצטריך גבי פסח תרי קראי משום דאי הוה כתיב חד קרא דבמועדו הוה מוקמינן אותו על דחיית טומאה בלחוד אבל שבת דהוי עשה ול"ת לא הוה ידעינן דאתי עשה דפסח ודחי לה לכך איצטריך קרא דאיש איש להורות דקאי האי במועדו לענין דחיית שבת דלענין טומאה לא איצטריך דהא נפקא לן מאיש איש א"כ לפי"ז שפיר איצטריך האי טמא לנפש להורות דציבור עבדי בטומאה לכך כתיב קרא טמא לנפש דווקא אמנם לכאורה ק"ל דל"ל קרא דפסח דוחה שבת הא בלא"ה ידעינן דאיתא בפסחים (דף נ"ט) רמי ליה ר"ס לר"פ כתיב לא ילין לבוקר זבח חג הפסח לבוקר הוא דלא ילין הא כל הלילה כולה ילין והכתיב עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול ביו"ט ומשני הכא בי"ד שחל להיות בשבת עסקינן דחלבי שבת קרבין ביו"ט הרי דמוכח מזה דפסח דוחה שבת וא"כ ל"ל קרא דבמועדו להורות דפסח דוחה שבת:

יז אך יש לומר דהנה בספר ז"ב הקשה מאי פריך הגמ' הא יש לומר דהאי לא ילין הכי פירושו לא ילין למטה מן המזבח זבח חג הפסח עד בוקר רק דאתה יכול להעלות על המזבח עד הבוקר דמעלה ומלינה בראשו של מזבח ולא נפסלו אבל אם לנו למטה עד הבוקר נפסלו ושוב לא יעלו כלל וע"כ צ"ל דקושיית הגמ' קאי להך מ"ד דלינה פוסלת בראשו של מזבח א"כ ליכא לפרש הכי אבל להך מ"ד דסובר דאין לינה פוסלת בראשו של מזבח א"כ לדידי' באמת י"ל כתי' הז"ב. והשתא א"ש דהך מ"ד דסובר דאין שוחטין וזורקין על ט"ש יסבור דאין לינה פוסלת בראשו של מזבח וא"כ א"ש הא דאיצטריך הקרא דבמועדו להורות דפסח דוחה שבת וא"כ מוכח דר' יהושע סובר דאין לינה פוסלת בראשו של מזבח א"כ ע"כ סובר, דאו"פ של ע"ש אינו רשאי להקטירם בשבת וע"כ דקאי האי במושבותיכם להורות דשריפת ב"כ אינה דוחה שבת א"כ מוכח דבאיסור מוסיף אין אחע"א כנ"ל וא"כ מוכח דבע"ח נדחין כנ"ל וא"כ מוכח מהא דקרבנו ולא הגזול דיאוש אינה קונה דליכא לתרץ דמשכחת לה בגזל בהמה, שהקדיש חצי' כיון דבע"ח נדחין וכיון דיאוש אינה קונה א"כ לדידן דקיי"ל דאין ברירה מוכרחין לסבור כר' יוחנן דאחין שחלקו מחזירין זה לזה ביובל כנ"ל וא"כ מוכח דקנין פירות כקנין הגוף דמי ולא בעינן ת"כ וא"כ א"ש הא דשאלו אנשי אלכסנדריא מר' יהושע הך שאלה הזב והזבה כו' על המעשה שאירע להם שבשעת כניסתן לחופה היו באים אחרים וחוטפים אותן ורצו לעשות בניהם ממזרים רק דהקדושין היה על תנאי וכיון דלא נתקיים התנאי לא הוי קדושין אך אם נימא דבעינן ת"כ נסתרה היתר זה כנ"ל לכך שאלו זאת מר' יהושע דמזה מוכח דלא בעינן ת"כ א"כ לא הוי בניהם ממזרים וזרעם קדוש יאמר להם ודו"ק:

תוכן העניינים

פורת יוסף (שלופר)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה