פורת יוסף (שלופר)· רבי יוסף שלופר
מערכה טז
א אמנם אי משום הא לא איריא דקושיית הגמ' הנ"ל יש ליישב בלא"ה דהנה הגמרא בתמורה שם פריך אהא דתני ר"ח אם כשב הוא מקריב הוא קרב ואין ולד כל הקדשים קרב ולד דמאי אי דעולה ואשם זכרים הם ולא בני ולד הם אי דחטאת הילכתא גמירי לה דלמיתה אזלא [וע"ז הוצרך לשנוייא דאתא למעוטי ולד מעשר] ולכאורה יש לומר דלעולם קאי האי קרא למעוטי ולד חטאת וא"ל הא ולד חטאת בלא"ה לא קרב:
זה אינו דהנה הגמרא שם פריך ודילמא לעולם בחטאת והילכתא גמירי לה למיתה וקרא למעוטי מהקרבה ומשני הא בהא תליא כיון דלמיתה אזיל ממילא לא קרב והנה לכאורה יש להמציא נ"מ בין אם כתיב קרא מפורש דולד חטאת אינו קרב או אי לא הוה כתיב קרא רק דאנן הוה ידעינן ממילא כיון דלמיתה אזלא ממילא לא קרב והוא דגרסינן בירושלמי פ"ג דקדושין אמר ר"א בשם ר' יוחנן הרי זה עולה כל שלשים יום ה"ז עולה לאחר שלשים יום יוצאה לחולין מאיליה הרי את מקודשת לשלשים יום ה"ז מקודשת לעולם מה בין הקדש מה בין אשה מצינו הקדש יוצא בלי פדיון ולא מצינו אשה שיוצאה בלי גט נמצא מבואר מד' הירושלמי דס"ל דאפילו קדושת הגוף פקע בכדי ואם אמר ה"ז עולה כל שלשים יום לאחר ל' יום יוצאה לחולין [והוא דלא כשיטת הש"ס דילן בנדרים (דף כ"ט) א"ל ר"ה קדושה שבהן להיכן הלכה ומה אלו אמר לאשה היום את אשתי ולמחר אי את אשתי מי נפקא בלא גט א"ל רבא מי קא מדמית קדושת דמים לקדושת הגוף קדושת דמים פקעה בכדי קדושת הגוף לא פקעה בכדי אלמא דס"ל להש"ס דילן דקדושת הגוף דמי לקדושי אשה דלא פקע בכדי]. ב והנה נחקור לשיטת הירושלמי האיך הדין אם הקדיש בהמה לזמן ואח"כ נולד ספק להמקדיש האיך היה הקדישו אם הקדיש על שנה אחת או על שתי שנים אי קדושה הבהמה מספיקא בשנה שנייה או לא משום דמוקמינן אותה אחזקת חולין שהיה לה להבהמה מקודם לכן קודם שהקדישה ואינו קדושה מספיקא והנ"ל דבכה"ג חל על הבהמה הקדש ודאי אף על השנה השניה לפי מה דמבואר בנזיר (דף ח') דפריך הגמר' אהא דתנן רואין את הקופה כאלו מלאה חרדל והוי נזיר כל ימיו ואמאי וליחזייה כאלו מלאה קשואין ודילועין ותהוי לי' תקנתא כו' ר' יוחנן אמר אפי' תימא ר' יהודה התם לא נחית לי' לנזירות הכא נחית לנזירות במאי לסלוקיה מיניה אלמא דאם חלה עליו הנזירות ומספקא לן אם פקע ממנו הנזירות אם קיבל עליו כמלא חרדל כאלו מלאה קישואין ודילועין מוקמינן אותו בחזקת נזיר שהיה עד הנה ומספיקא לא פקע והוי נזיר ודאי משום דמוקמינן אותו אחזקתו ולא מוקמינן לי' אחזקת שאינו נזיר שהי' לו מקודם שקיבל עליו הנזירות כיון דנסתרה הך חזקה דמעיקרא משום דהא נחת לנזירות כן ה"נ בהקדש כשמספקא לן אם פקע ממנה ההקדש או לא מוקמינן אותה אחזקת הקדש שהיתה עד הנה ולא פקע ההקדש מספיקא והוי קדושה ודאי:
ומעתה נחקור עוד האיך הדין אם ילדה ולד בשנה השניה דחל עלה קדושה מספיקא אי קדוש הולד או לא והנ"ל דלר"ש דס"ל בכריתות (דף כ"ג) דולדות קדשים בהוייתן הן קדושין וכן סובר רשב"ג בתמורה (דף כ"ד) עיי"ש א"כ הולד אינו קדוש מספיקא והוא לפי מה דמבואר בתוספות חולין (דף י"א) דהקשו אהא דקאמר הגמרא דאלת"ה ר"מ דחייש למיעוטא היכי אכיל בשרא מדקאמר לר"מ ולא קאמר היכי אכלינן משמע דלא קיי"ל כר"מ וקשה דבבכורות (דף כ"ד) פסק ר' יוחנן כרשב"ג דאמר הלוקח בהמה מניקה כו' פטורה מן הבכורה כשבנה כרוך אחריה מטעם דלא מרחמא אלא א"כ ילדה אבל מטעם חלב לא מיפטרה אע"ג דרוב בהמות אינן חולבות אלא א"כ יולדות אלמא דחיישינן למיעוטא אע"ג דליכא חזקה בהדי מיעוטא דאי אמרי' אוקי בהמה בחזקת שלא ילדה אדרבא העמד הולד בחזקת שאינו קדוש בבכורה שהיה חולין במעי אמו אלמא דס"ל להתוספות דזה מיקרי חזקה גמורה מה שמוקמינן הולד בחזקת חולין במעי אמו וא"כ ה"נ כשחקרינן לענין הולד אם חל קדושה על האם והוי הולד ג"כ קדוש דהוי ולדות קדשים או לא צריכין להעמיד הולד אחזקת חולין שהיה לו במעי אמו לפי מה דקיימינן השתא דולדות קדשים בהוייתן הן קדושין ובמעי אמן חולין הוי דכמו שהיה חולין קודם שנולד כן ה"נ כשנולד ג"כ לא נשתנה והוי עדיין חולין כמקדם וצריכין להחזיק לגבי הולד דהבהמה גופה גם כן אינה קדושה:
וא"ל דבנידון דידן לא שייך לאוקמא הולד אחזקתו כיון דאין הספק נולד על הולד מפאת עצמותו אם הוא קדוש או לא רק דהספק נולד על הולד מכח האם דמספקא לן על אמו אם פקע ממנה ההקדש או לא וכיון דלענין ספיקא דלגבי האם מחזקינן אותה שהיא קדושה א"כ ממילא אף ספיקא דהולד ג"כ נגרר אחר חזקת הבהמה והויא הולד ג"כ קדוש דא"א לעשות שני הפכים בנושא אחד דנחלוק האם מן הולד בחדא מילתא:
זה אינו דגרסינן במקואות (פ"ב משנה ב') מקוה שנמדד ונמצא חסר כל הטהרות שנעשה על גבה למפרע בין ברשות היחיד ובין ברה"ר ספקו טמא בד"א בטומאה חמורה אבל בטומאה קלה כו' ספיקו טהור ר' יוסי מטמא שר"י אומר כל דבר שהוא בחזקת טומאה לעולם הוא בטומאתו עד שיודע שנטהר אבל ספיקו ליטמא ולטמא טהור ומפ' הר"ש (במשנה ג' בסופו) דהכי פי' אבל ספיקו לטמא טהור היינו שאם נע זה אחר שירד לטבול ומספקא לן אם טבל או לא טבל בככר של תרומה מוקמינן הטהרות אחזקתן ואמרינן דטהורים הם אלמא אף דאין הספק נולד על הככר מפאת עצמותו רק מכח האדם הנוגע בו וכיון דלענין הספק הנולד בהאדם ס"ל לר' יוסי דמוקמינן אותו בחזקת טמא א"כ ממילא אף לענין ספיקא דהטהרות ג"כ צריך להיות נגרר אחר האדם הנוגע בהן אעפ"כ פלגינן הטהרות מהאדם ומוקמינן להטהרות אחזקתן אף דמטמאינן להאדם הנוגע בהן כן ה"נ אף דלענין האם מוקמינן אותה אחזקת הקדש אעפ"כ פלגינן הולד מהאם וכיון דלהולד איכא חזקת חולין מוקמינן אותו אחזקתו והוי חולין:
וכן מבואר בתוספות עירובין (דף ל"ו) בד"ה במקוה וא"ת והא ר' יוסי מטמא טהרות אם נגע בהן דלענין דאמרינן לי' זיל טבול אפילו ר"מ מודה כדאמרינן גבי ספק טומאה ברשות הרבים וא"כ אדרבא נימא אוקי טהרות על חזקתן וי"ל דבספיקא דרבנן כי הכא לא אמרי' זיל טבול לר"מ ופליגי אגברא אי בעי טבילה אבל הטהרות מודה ר' יוסי דלא מטמאינן וכן איתא במסכת מקואות (פ"ב משנה ב') דקתני ור"י מטמא כו' אבל ספיקו ליטמא ולטמא טהור עכ"ל אלמא דס"ל להתוספות ג"כ דפלגינן הטהרות מהאדם ה"נ פלגינן הולד מהאם ומוקמינן להולד אחזקת חולין וא"כ לפ"ז אם הקדיש הולד לקרבן חזי להקרבה דכיון דהולד הויא חולין א"כ הא הולד אינו קדוש מכח האם רק מכח האדם המקדיש א"כ הא לא הוי ולד חטאת כיון דאינו קדוש מצד האם (דהא אדרבא לענין הולד מחזקינין שהאם היא ג"כ חולין] והויא קרבן בפני עצמו ושפיר חזי להקרבה וכן מבואר להדיא בתוספות תמורה (דף י"ו) בד"ה ור' יוחנן אמר קדושה חלה על העוברין ואם הפריש חטאת מעוברת הוי כמפריש שתי חטאות לאחריות ולא הוי כולד חטאת אלא הולד קדושתו קדושת הפה מכח האדם ולא מכח האם ולא מצינו ולד חטאת דאזיל למיתה אלא במקדיש חטאת ריקנית ועיברה עכ"ל:
ג ומעתה נחקור עוד האיך הדין אם מותר להקריב שניהם הבהמה והולד בב"א או לא והנ"ל פשוט דלהקריב האם והולד בבת אחת אסור אבל בזה אחר זה מותר להקריב האם ואח"כ הולד והוא לפי מה דפסק הרמב"ם (בפרק כ' מה' עדות הל' א') והכי קיי"ל בח"מ (סי' ל"א) שתי כיתי עדים המכחישות זו את זו שבא עד א' מכת זו וע"א מכת זו והעידו בעדות אחת אין כאן עדות שהם בודאי אחד מהם שקר באה כת זו בפני עצמה והעידה ובאה כת זו בפ"ע מקבלין כל אחת מהן בפני עצמה מלוה שיש לו על לוה אחד שני שטרות אחד במנה ואחד במאתים וכפר הלוה בשני השטרות וכת אחת מאלו חתומין בשטר זה אם הוציא כאחד לא ישלם אלא מנה כו' ואם הוציא שטר אחד בלבד גובה אותו ואם אח"כ הוציא השני גובה אותו ג"כ עכ"ל ועי' בשבועות (דף מ"ז) ובב"ב (דף ל"א) ובתוספות כתובות (ד' כ') בד"ה אלא עיי"ש:
אלמא אף דקיי"ל דזו באה בפ"ע ומעידה וזו, באה בפ"ע ומעידה משום דמוקמינן לכל כת אחזקת כשרות אעפ"כ אם מלוה אחד הוציא על לוה אחד בבת אחת שני שטרות שחתומים אלו השני כיתי עדים אינו יכול לגבות בהם משום דהא כשגובה בהם בב"א ואנו דנין על שניהם כאחד ידעינן בודאי דחד מינייהו עדי שקר הם אבל כשהוציא בזה אחר זה כיון דבשעה שאנו דנין אין אנו דנין רק על כת אחד מוקמינן לכ"א אחזקתו ואמרי' דכשר הוא כן ה"נ כשנעמיד להקריב האם והולד בב"א א"כ כשאנו דנין על שניהם כאחד ידעינן דחד מינייהו בודאי דאיסורא הוא דהלא ההיתר דהאם והולד להקרבה סתרי אהדדי דההיתר דהאם הוא משום דמחזקינן אותה בחזקת שהיא קדושה דאל"כ היתה אסורה בהקרבה משום חולין בעזרה וההיתר דהולד הוא משום דמוקמינן אותו אחזקת חולין ומחזקינן לגבי הולד שהאם אינה קדושה א"כ הא ממ"נ איכא חד מינייהו דאיסורא האם או הולד לכך אסור להקריב שניהם בב"א מדאורייתא:
וא"ל הא מבואר בתוספות פסחים (דף י') אהא דתנן גבי שני שבילין אם באו לשאול זה בפ"ע וזה בפ"ע טהורין שניהם בב"א טמאין וכתבו התוספות דהא דבב"א טמאין הוא רק מדרבנן אבל מדאורייתא אפילו בב"א טהורין לא דמי דהתם אנו דנין לענין שני בני אדם דה"ל גופין מחולקין לזה אמרינן אף דבאו לשאול בבת אחת אעפ"כ כיון דכל אחד אית לי' חזקת טהרה מוקמינן אותו אחזקתו ומה איכפת לי' בטומאה דחברי' לכך טהורין מדאורייתא אבל הכא דאנו דנין לענין להקריבם לגבוה בבת אחת דזה הוי כמו אכילת אדם אחד בודאי אסור מדאורייתא דהא ידעינן דחד מינייהו בודאי דאיסורא הוא כמו דפסק הרמב"ם במלוה ולוה אחד דאינו יכול לגבות מהם בב"א וזהו מדאורייתא כמבואר באחרונים [ועי' בתשובת הגרע"א בכתבים סי' קל"ו ועיי' במכות דף ט"ז הכה את זה כו' ועיי' בתוספות פסחים שם ד"ה הלך]:
אמנם זהו רק לענין להקריבם בבת אחת אבל להקריבם בזה אחר זה נ"ל דשרי משום דכיון דבשעה שאנו דנין לענין אם מותר להקריבם למזבח אנו דנין על כל בהמה בפ"ע ולכל אחת הא אית לה חזקה להתירה לגבוה אף דבעצם המה תרתי דסתרי אהדדי אעפ"כ כיון דבשעה שאנו דנין אין אנו דנין רק על בהמה אחת ובה אית לה חזקה דשרי מדינא מצד זה לגבוה חזיא להקרבה כמו דפסק הרמב"ם במלוה ולוה אחד דיכול לגבות בשני השטרות מהלוה בזה אחר זה [אף בב"ד אחד כמבואר בסמ"ע בסי' ל"א ס"ט ס"ק ד' וס"ק ו'] אף דבעצם הא ידעינן דחד מנייהו בודאי עדי שקר הם וא"כ האיך יכול לגבות בשטר השני הא ממ"נ א"י לגבות בו דאם השטר זה הוא כשר א"כ הא השטר הראשון הי' פסול וגבה בו שלא כדין א"כ יהי' תשלומין על החוב מהך שטר ואם השטר הראשון היה כשר א"כ הא הוי הך שטר פסול וא"י לגבות בו וע"כ כיון דבשעה שאנו דנין אין אנו דנין רק על שטר אחד דבזה מחוייב לשלם מדינא משום דמוקמינן להעדים אחזקת כשרות אמרינן על כל שטר שמוציא שמחוייב לשלם לו אף דכשמוציא השטר השני הוי תרתי דסתרי אעפ"כ אין אנו דנין באותה שעה על גביית השטר הראשון כיון דבשעה שגבה השטר הראשון גבה כדין רק דדנין על הך שטר וכיון דעל הך שטר מחוייב לשלם מן הדין משום דמוקמינן להעדים אחזקת כשרות אמרינן ליה זיל שלים כן ה"נ אף דבשעה שמקריב הקרבן השני הוי תרתי דסתרי דאם הוא קרב א"כ ממילא הקרבן הראשון חולין היה אעפ"כ אין אנו דנין באותה שעה. על הקרבת קרבן הראשון רק דדנין על הך קרבן וכיון דאית ליה חזקה להתירו לגבוה שפיר חזי להקרבה ונ"ד עדיף יותר משטרות דבשטרות א"נ דהשטר הראשון גבה בו שלא כדין א"כ הוא תשלומין עבור השטר השני אבל הכא אמרינן בשעה שמקריב הקרבן השני דהך שהקריב ראשון הוא היה של איסור וכבר הלך לו וזה שהקריב עכשיו הוא של היתר:
וכה"ג מבואר ברשב"א מובא בב"י בטור יו"ד (סימן ק"ט) וז"ל חתיכה של נבלה שנתערבה באחרות בטלה אפילו אחד בתוך שנים והקילו בדבר זה לפי שכל אחד עומד בעצמו ואוכל כל אחד בפני עצמו וכיון שנתבטל ברוב כו' כשאוכל האחד אני אומר זהו של היתר וכן בכל אחד ואחד ואפי' באחרון אני אומר מה שנאכל ראשון הוא הי' של איסור וכבר הלך לו וזה היתר הוא משא"כ בדברים הנבללים ולפיכך אינו אוכלן כולן כאחד ואינו מבשלן כאחד:
ד והשתא לפ"ז מיושב קושיית הגמרא דשפיר איצטריך קרא דאם כשב הוא להורות דולד חטאת אינו קרב ולא ילפינן מהלכה משום דנ"מ לכה"ג היכא דהקדיש בהמה לחטאת לזמן ונולד ספק אח"כ אם הקדישה על שנה אחת או על שתי שנים וילדה ולד בשנה שניה והקדיש אותה לחטאת אם מותרין להקריב האם והולד בבת אחת דאי משום ההלכה הוי אמינא דבכה"ג מותר להקריב שניהם בבת אחת וא"ל הא הוי תרתי דסתרי דכיון דמקריב האם ומחזקינן אותה להקדש א"כ ממילא הוי הולד ולד חטאת ולמיתה אזיל ז"א דמצד ההלכה יש לומר דולד חטאת אינו פסול בעצם להקרבה רק דכל עיקר פסולו הוא משום דצריכין לקיומי ביה מצות מיתה וכיון דלמיתה אזיל לכך אינו קרב א"כ בנידון דידן דלא צריך לקיומי ביה מצות מיתה דהא הולד בפ"ע מותר להקריבו א"כ שוב ממילא אף לענין להקריבם בבת אחת ג"כ שרי אף דבב"א הוי תרתי דסתרי אף על פי כן הא בזה לא הוי תרתי דאתרי כלל דאף אם קמי שמיא גליא דהוא ולד חטאת אעפ"כ כיון דהולד חטאת אינו פסול בעצם להקרבה כיון דלא אסרה תורה במפורש ולד חטאת להקרבה והא דאסור להקריבו הוא משום דגזרה תורה דולד חטאת אסור בכל הנאות שבעולם ולא מהני בו לרעות עד שיסתאב ויביא בדמיו קרבן כמו בכל פסוה"מ רק דלמיתה אזיל לכך אינו קרב א"כ י"ל דאינו אסור רק היכא דאסור בהנאה ולמיתה אזיל אבל בנ"ד דשרי בהנאה וא"צ להמיתו שפיר חזי להקרבה אף הולד והאם בבת אחת:
ה וא"ל הא עדיין לא חזי להקרבה בבת אחת משום דהא החזקת חולין דהולד מכריע דהאם ג"כ אינה קדושה וא"כ הא אסור להקריב האם משום חולין בעזרה ז"א דהא כיון דבעצם שרי להקריב כ"א בפ"ע משום דאיכא לכ"א חזקה להתירה לגבוה רק דבב"א אסור משום דהוי תרתי דסתרי א"כ הא לא מיקרי תרתי דסתרי רק היכא דסתרי לכל צד דממ"נ איכא חד דאיסורא אבל היכא דלא סתרי לכל צד דהא מצד חזקת קדושה דהאם מותר להקריב האם והולד כמו שביארתי דאין בזה משום ולד חטאת רק דמצד חזקה דהולד אסור להקריב האם לא מיקרי תרתי דסתרי:
ומנא אמינא לה מהא דגרסינן בכתובות (דף כ"ז) בעי ר"י אינה מחזקת אלא אחת מהו מי אמרינן כל חדא וחדא היינו הא או דילמא לא אמרינן ומאי שנא משני שבילין כו' והכא נמי כיון דשרי לכולהו כבת אחת דמי הכי השתא התם ודאי איכא טומאה הכא מי יימר דאיטמי אלמא אף דמצד הספק דמי יימר דאיטמי הא אסורין דעיר שכבשוה כרכום כל הכהנות שנמצאו בתוכה פסולות וכל עיקר ההיתר הוא משום דתלינן דהחביאו א"ע וא"כ האיך שרינן לכולהו בבת אחת הא ידעינן דלא החביא אלא חדא מיניהו וצריכין להיות אסורין כולן מספקא וע"כ כיון דבעצם הא שרי כ"א בפ"ע משום דתלינן דהחביאו א"ע רק דלהתיר כולן אי אפשר משום דהא הוי תרתי דסתרי דהא ידעינן דאיכא איסורא בינייהו ע"ז אמרינן דלא מיקרי סתרי רק היכא שאם מתירין שניהם איכא ודאי דאיסורא אבל הכא כיון דבעצם יכול להיות דלא איטמי אף דמצד הך ספק לחוד אינו מותר אעפ"כ שוב לא מיקרי תרתי דסתרי:
כן ה"נ בנ"ד כיון דבעצם שרי כ"א להקרבה האם והולד רק דלהתיר שניהם אי אפשר משום דהוי תרתי דסתרי ע"ז אמרינן כיון דלהך צד אם הקדיש את האם על השנה השניה מותרים האם והולד להקרבה כמו שביארתי אף דמצד הך ספק א"א להתיר אעפ"כ שוב לא מיקרי תרתי דסתרי דבעצם יכול להיות דשניהם מותרין להקרבה ומותר להקריב שניהם בבת אחת:
וא"ל דלא דמי דהא דאמרינן הכא מי יימר דאיטמי הוא רק התם דה"ל גופין מחולקין דבזה אף בבת אחת ג"כ מותר מדאורייתא כמבואר בתוס' פסחים (דף י) הנ"ל דהא דבאו לשאול בב"א טמאין הוא מדרבנן אבל מדאורייתא אפי' בב"א טהורים לכך מקילינן היכי דאיכא ספק אי איטמי דלא הוי אלא ספק דרבנן ואזלינן לקולא אבל הכא דהוי כמו אכילת אדם אחד דאסור מדאורייתא היכי מקילינן מספיקא ז"א דעדיין תקשה לשיטת רש"י שהוכחתי במ"א דס"ל דהא דבאו לשאול בב"א טמאין הוא מדאורייתא אף בגופין מחולקים א"כ תקשה אמאי מקילינן וע"כ כיון דכ"א בפ"ע שרי רק דבהצטרפות שניהם אסורין משום דהוי תרתי דסתרי לכך אמרינן דכיון דלא הוי ודאי תרתי דסתרי מותרין כן ה"נ כיון דלא הוי ודאי תרתי דסתרי מותר להקריבם בב"א ולשיטת הרמב"ם דספק דאורייתא מותר מה"ת בלאו הכי א"ש ואכ"מ להאריך בזה:
וא"ל דהא הכא אי אמרינן דבעצם הקדיש האם על השנה השניה א"כ הא אסור הולד משום ולד חטאת וכל עיקר ההיתר דהולד הוא משום דכיון דשרי להקרבה בפ"ע משום דמחזקינן אותו בחזקת חולין א"כ שוב ליתא בו משום ולד חטאת אבל אם באמת הקדיש האם על השנה השניה א"כ הא אסור הולד להקרבה אף בפני עצמו א"כ הא שוב אסורין להקריב שניהם משום ולד חטאת ז"א דאף אם בעצם הקדיש על השנה השניה אעפ"כ כיון דאנן לא ידעינן ומותר להקריב כ"א בפני עצמו משום חזקה ולא אזיל למיתה ממילא שוב חזי להקרבה אף אם הקדיש האם על השנה השניה:
אבל השתא דכתב קרא דהוא דולד קדשים אינו קרב והוי פסול בעצם א"כ ממילא אף דבזה אחר זה שרי להקריבן אעפ"כ בבת אחת לא יקרבו משום דהוי תרתי דסתרי והא דפריך הגמ' ולא משני כתירוצי י"ל דקושיית הגמ' קאי אליבא דהילכתא דקיי"ל דולדות קדשים במעי אמן הן קדושים כדפסק הרמב"ם (בפ"ד מה' תמורה) א"כ הא נסתרה דברינו אבל א"נ דולדות קדשים בהוייתן הן קדושים שפיר י"ל כתירוצי:
ו אמנם אין תירוץ זה עולה לכל השיטות לפי מה דמבואר ברמב"ן על מס' נדה בחמש שיטות (דף י"ט) אהא דקאמר הגמ' תינוק הנמצא בצד העיסה ובצק בידו ר"מ מטהר וחכמים מטמאין שדרכו של תינוק לטפח ואמרינן מ"ט דר"מ קסבר רוב תינוקות מטפחין ומיעוט אין מטפחין ועיסה זו בחזקת טהרה עומדת סמוך מיעוטה לחזקה כו' והשיג שם הרמב"ן אהא דפירש רש"י דרוב תינוקת מטפחין באשפה שיש בה שרצים אבל ודאי נגע בעיסה שהרי בצק בידו ואינו נכון שאם בודאי נגע בעיסה למה אין שורפין תרומה והרי רוב זה כרוב שליא שעשו כודאי דהתם נמי אפ"ל דרוב שליא בולד ומיעוט בלא ולד ובית זה בחזקת טהור עומד סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא אלא כיון דשליא בבית הוא אין חזקתו של הבית כלום אלא הרי הבית כשליא ובתר רובא אזלינן אבל הפירוש הנכון שבתינוק ודאי טמא נחלקו ומחזקינן טהרה לעיסה לומר שלא נגע בה תינוק משא"כ בשליא שא"א לצרף חזקת הבית למיעוט שליא שאין חזקה זו מלמדת שאין עם השליא ולד אלא הבית כשליא עצמה ואין חזקתה כלום שהרי נגעה ונעשה כמוה עכ"ל:
הרי חזינן דשיטת הרמב"ן דלא שייך לאוקמא הטהרות אחזקתן כיון דאין הספק נולד על הטהרות מפאת עצמותן רק מכח התינוק הנוגע בהן א"כ כיון דמטמאינן להתינוק ממילא הטהרות הבא מכוחו כוותיה דיינינן להו ולשיטת הרמב"ן ע"כ צריכין לומר דהוא יפרש הא דקאמר ר' יוסי במקואות (פ"ב משנה ב' הנ"ל) אבל ספיקו ליטמא ולטמא טהור דלא כפי' התוס' והר"ש דקאי אאם נגע בטהרות אחר הטבילה דז"א דכיון דהספק נולד על הטהרות מכח האדם הנוגע בהן הטהרות ג"כ טמא רק דהוא יפרש כפי' הרע"ב בפי' המשניות אבל ספיקו ליטמא ולטמא כגון ספק אכל אוכלים טמאים או לא אכל הרי ספיקו ליטמא או ודאי אכל אוכלים טמאים ספק נגע בככר של תרומה ספק לא נגע הרי ספיקו לטמא ולא קאי כלל אאם נגע אחר טבילה וכן פי' הר"מ עיי"ש:
וא"כ לשיטת הרמב"ן נסתרה דברינו דלא שייך לאוקמא הולד אחזקת חולין כיון דאין הספק נולד על הולד רק מכח האם וכיון דלהאם מחזקינן אותה בחזקת הקדש א"כ ממילא הולד הבא מכחה כוותה דיינינן ליה ואפי' לשיטת התוס' בעירובין (דף ל"ו) הנ"ל ע"כ צ"ל דר' יוסי דס"ל, אבל ספיקו ליטמא ולטמא טהור פליג אהא דתנן ברישא מקוה שנמדד ונמצא חסר כל הטהרות שנעשה על גביו למפרע טמאות אלמא דמטמאינן להטהרות הנוגע בהאדם ג"כ ולא מוקמינן הטהרות אחזקתן וקושיית התוס' בעירובין הוא רק לר' יוסי לשיטתו דס"ל דמוקמינן אטהרות אחזקתן א"כ תקשה במאי פליגי ר"מ ור"י כיון דלענין טומאת גברי אפי' ר"מ מודה דצריך טבילה ולענין הטהרות שנגעו בהאדם אף לר"י טהור א"כ במאי פליגי:
ובזה יתיישב קושיית המהרש"א אהא דפריך הגמ' לעיל (דף ל"ה) ורמי דאורייתא אדאורייתא דתניא נגע באחד בלילה ואינו יודע אם חי אם מת ולמחר השכים ומצאו מת ר"מ מטהר והשתא מאי פריך הגמ' הא אף לר"מ דמטהר אעפ"כ לענין טומאת גברי מודה דצריך טבילה והא דמטהר הוא רק לענין הטהרות הנוגע בהאדם א"כ מאי קשיא לי' דר"מ אדר"מ הא איכא בהנוגע באדם חזקה דאוקי טהרות על חזקתן:
אבל לפי מה שביארתי ניחא דלר"מ לשיטתו דס"ל גבי מקוה שנמדד ונמצא חסר דכל הטהרות שנעשה ע"ג למפרע טמאות דהך משנה הוא ר"מ כמבואר בעירובין שם אלמא דס"ל לר"מ דלא אמרינן דמוקמינן הטהרות על חזקתן משום דכיון דהספק נולד על הטהרות מפאת האדם הנוגע בהן כוותיה דיינינן להו וא"כ ה"נ הא לא שייך לאוקמא הטהרות על חזקתן לר"מ לשיטתו כיון דאין הספק נולד בהטהרות רק באדם הנוגע בהן א"כ שפיר פריך הגמ' דר"מ אדר"מ הרי חזינן דלשיטת הרמב"ן כולי עלמא ס"ל דהיכי דאין הספק נולד בהדבר מפאת עצמו רק מכח דבר אחר לא אזלינן בתר חזקה דא"ל להחפץ שנולד בו הספק ולשיטת התוס' פליגי בהא ר"מ ור"י: ז והשתא א"ש הא דקאמר ששימש שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון דגרסינן ביבמות (דף ס"ז) בת ישראל שנישאת לכהן ומת והניחה מעוברת לא יאכלו עבדיה בתרומה מפני חלקו של עובר שהעובר פוסל ואינו מאכיל דברי ר' יוסי כו' אמר ר"י א"ש זו דברי ר' יוסי אבל חכמים אומרים יש לו בנים אוכלין משום בנים כו' ומי פליגי מתיב ר' זכאי זו עדות העיד ר' יוסי מפי שמעי' ואבטליון והודו לו אמר רב אשי מי קתני וקבלו והודו לו קתני דמסתבר טעמיה אלמא דשמעיה ואבטליון ס"ל כר"י דאם הניחה מעוברת לא יאכלו עבדיה בתרומה:
ולכאורה ק"ל דאמאי לא יאכלו בתרומה הא איתא לקמן (דף קי"ט) במאי אוקימתא כר"מ אימא סיפא היתה לה חמות אינה חוששת אמאי הלך אחר רוב נשים ורוב נשים מתעברות ויולדות מיעוט מפילות וכל היולדת מחצה זכרים ומחצה נקבות סמוך מיעוטא דמפילות למחצה נקבות וה"ל זכרים מיעוטא וליחוש אמר רבא רישא חזקה ליבום כו' סיפא ה"ל חזקה לשוק ורובא לשוק וה"ל זכרים מיעוטא דמיעוטא ולמיעוטא דמיעוטא לא חייש ר"מ אלמא דהיכא דאיכא חזקה בהדי מיעוטא אן ר"מ מודה דלא חיישינן למיעוטא א"כ תקשה אמאי לא יאכלו העבדים בתרומה הא כיון דבחיי הכהן היו העבדים בחזקת היתר לתרומה ועכשיו שמת האדון ואתה רוצה לאוסרם בתרומה ע"י העובר שמא הוא זכר א"כ הא צריכין לאוקמי להעבדים אחזקת היתר לאכילת תרומה כמו שהיו מותרין עד כעת וכיון דאיכא חזקה וגם רובא להתיר [דסמוך מיעוטא דמפילות למחצה נקבות וה"ל זכרים מיעוטא] א"כ הא בזה אף ר"מ מודה דלא חיישינן למיעוטא נגד רובא וחזקה:
והנ"ל ליישב דלא שייך לומר בנידון דידן סמוך מיעוטא לחזקה ויאכלו העבדים בתרומה דשאני התם בהיה לה חמות דחמותה אינה בפנינו שיתברר הספק אם ילדה או לאו לכך לא חיישינן דילמא ילדה זכר משום דמצרפינן להרוב החזקה שאינה זקוקה ליבום והוי המיעוט מיעוטא דמיעוטא ולא חיישינן לה אבל בנ"ד כיון דהניחה מעוברת והיא בפנינו ויכול להתברר להיפוך הצד הספק שמחזקינן מצד החזקת היתר של העבדים בתרומה שתלד נקבה דאדרבה תלד זכר א"כ כמו דס"ל להפוסקים דלא אזלינן בתר רובא במקום שיכול להתברר כן ה"נ י"ל דלא אזלינן בזה בתר חזקה במקום שיכול להתברר צד האיסור לכך אסורין לאכול בתרומה [רק א"נ דלא חיישינן למיעוטא א"כ כיון דאינה בודאי שיתברר הספק דהא יכול להיות שתפיל לכך לא חיישינן לזה אבל למאן דס"ל דחיישינן למיעוטא שפיר צריכין לחוש דילמא יתברר האיסור שלא תפיל] והנ"ל דהאי חקירה אי אזלינן בתר חזקה במקום שיכול להתברר צד הספק תליא בהא שחקרו הראשונים בטעמא דחזקה מהו אי חזקה הוי מטעם בירור שמבררת על צד אחד מהספק שכן הוא כמו שמוחזק לנו או דחזקה אינו מכרעת כלל הספק לשום צד רק דכן גזרה התורה להעמיד כל דבר על חזקתו ומעתה י"ל דהאי חקירה תליא בהא דא"נ דהטעם דאזלינן בתר חזקה הוא משום דהחזקה הוי בירור א"כ במקום שיכול להתברר הספק בבירור יותר מהחזקה דנהיה רואים בחוש הצד הספק היכן הוא לא אזלינן בזה בתר חזקה וצריכין להמתין עד שיתברר הדבר בחוש אבל א"נ דחזקה לא הוי בירור כלל רק דכן גזרה תורה להעמיד כל דבר שמספקא לן על חזקתו א"כ ה"נ בנידון דידן אף דיכול להתברר צד הספק אעפ"כ כיון דכעת מספקא לן הדבר האיך הוא צריכין להעמיד הדבר על חזקתו וא"כ כיון דר' יוסי העיד מפי שמעיה ואבטליון דלא יאכלו העבדים בתרומה אלמא דס"ל דחזקה לא מהני במקום בירור מוכח דס"ל דחזקה הוי מטעם בירור: והנה האי חקירה שהבאתי לעיל אי מהני חזקת הנידון היכא דנצמח הספק מפאת גוף אחר ובו איכא חזקה להיפוך נ"ל דתליא ג"כ בהא דא"נ דחזקה הוי מטעם בירור א"כ כיון דלענין הדבר שנולד בו הספק מברר החזקה שכן הוא בבירור כמו שמוחזק לנו כגון בנידון שחקרנו דהחזקת הקדש דאיכא להאם מברר הדבר שהיא קדושה כעת ג"כ א"כ כיון דכבר נתברר הספק מקודם שנולד הולד לענין האם אי חל עלה קדושה ונתברר הדבר מצד החזקה שחל עלה קדושה א"כ שוב אינו שייך לדון לענין הולד אם הוא קדוש דהא הוא בוודאי קדוש ומה יושיענו חזקת, חולין דהולד כיון דאין כאן שום מקום ספק כלל אבל א"נ דחזקה אינו מברר הספק כלל דבעצם נשאר הספק כמו שהיה רק דכך גזרה תורה להעמיד כל דבר שמספקא לן על חזקתו א"כ לא מהני החזקה רק לאותו הגוף שיש בו החזקה אבל לגבי גוף אחר כיון דבו איכא חזקה להיפוך והספק הא לא נתברר בעצם צריכין להעמיד אותו הגוף ג"כ על חזקתו והוי הולד חולין:
ח והשתא א"ש המשך הדברים דכיון דהלל שימש השני גדולי הדור שמעיה ואבטליון א"כ מסתמא ס"ל כשיטתייהו דחזקה הוי מטעם בירור א"כ הא מהני חזקת הקדש דהאם להולד ג"כ כמו שביארתי א"כ הא נסתרה תירוצי על קושיית הגמ' בתמורה (דף י"ז) דל"ל קרא דאם כשב הוא להורות דאין ולד חטאת קרב ת"ל דהילכתא גמירי לה דלמיתה אזלא דנ"מ לענין חטאת שמספקא לן אם היא קדושה וילדה ולד אם מותר להעמיד שניהם בבת אחת ולהקריב כיון דחזקת הקדש דהאם מועיל אף לענין הולד א"כ ע"כ צריכין לשנויי כתי' הגמ' דאיצטריך למעוטי ולד מעשר א"כ קשה להלל דס"ל דדנין אפשר משאי אפשר א"כ נסתרה תי' הגמ' דלא צריכין למעוטי ולד מעשר דהא יכולין למילף זה בג"ש עברה עברה מבכור וע"כ דקאי האי אם כשב הוא להורות דתמורת הפסח אינה קריבה א"כ מוכח דשוחטין את הפסח על היחיד א"כ מוכח מהקרא דעצם לא ישברו בו דבעשה דחמיר לא בעינן בעידנא א"כ קשה מהקרא דששת ימים תאכל מצות דאמאי אינו רשאי לאכול מצה מחדש דא"ל משום דאסור לקצור קודם העומר דהא בעשה דחמיר לא בעינן בעידנא וע"כ דהטעם הוא משום דאין איסור חמץ חל על איסור חדש א"כ הא מוכח דחצי שיעור אסור מה"ת דאל"כ הא הוי חמץ על חדש איסור מוסיף א"כ קשה קושיית הכנה"ג דל"ל קרא דלא תבשל לאסור בב"ח בהנאה ת"ל מלא תאכל כל תועבה דל"ל דנ"מ לענין ח"ש כיון דח"ש אסור מה"ת וע"כ צ"ל כתירוצ' הנ"ל דאיצטריך קרא משום דנ"מ לענין אם בישל בחלב חתיכה, שאסרה בקונם לזמן א"כ מוכח דהוספת הזמן דלהבא לא מיקרי כולל א"כ הא קשה דל"ל קרא דלה' למעט דאם שחט השעיר המשתלח בחוץ פטור ת"ל דאין איסור שחוטי חוץ חייל על איסור יוה"כ דקדים וע"כ צ"ל דמותר לשחוט שלמים קודם פתיחת דלתות ההיכל במקדש ומוכרחין לאוקמא דהאי קרא דלה' קאי באם אינו ענין על מקדש א"כ הא מוכח דלא כר"ע דסובר דבשר נחירה היה מותר במדבר א"כ הא שוב מוכח מפסח מדבר דפסח דוחה שבת: