אור ברסלב

פורת יוסף (שלופר)· רבי יוסף שלופר

מערכה טו

מערכה יד

א אמנם יש לדחות דעדיין י"ל כר"ע דבשר נחירה היה מותר במדבר והא דאיצטריך קרא דלה' משום דשפיר מצי לחול איסור שחוטי חוץ על איסור יוה"כ לפי מה דמבואר ברמב"ם (בה' שבועות פ"ד ה"ט) אמר שבועה שלא אוכל ככר זו היום שבועה שלא אוכלנה ואכלה אינו חייב אלא אחת וכתב הראב"ד וגם זה שיבוש שבתחלה לא נשבע אלא ליומא ולבסוף נשבע על אותו ככר לעולם הרי לשיטת הראב"ד אם מצד איסור השני נתוסף זמן על האיסור הראשון מיקרי איסור מוסיף וחייל א"כ ה"נ חייל איסור ש"ח על איסור יוה"כ משום דהוי איסור מוסיף דמצד שחוטי חוץ נתוסף איסור לעולם אף לאחר יוה"כ אמנם זהו דווקא לשיטת הראב"ד אבל לשיטת הרמב"ם דס"ל דמצד הוספת הזמן אינו מיקרי כולל ומוסיף תקשה כנ"ל:

והנ"ל דתליא בהא דגרסינן בחולין (ד' קט"ו) דבי ר"י תנא לא תבשל גדי בחלב אמו ג' פעמים א' לאיסור אכילה וא' לאיסור הנאה וא' לאיסור בישול והכי קיי"ל כמבואר בטור יוד (ריש סי' פ"ז) והקשה הכנה"ג ע"ז דל"ל קרא דלא תבשל לאסור בב"ח באכילה ובהנאה הא בלא"ה יכולין למילף מהא דגרסינן לעיל (דף קי"ד) ר"א אומר מניין לבב"ח שאסור באכילה שנאמר לא תאכל כל תועבה כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל ואין לי אלא באכילה בהנאה מנין כדר"א דאמר ר"א כל מקום שנאמר לא תאכל כו' אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע בשלמא לענין אכילה י"ל דשפיר איצטריך קרא משום דנ"מ לענין מלקות דמצד הקרא דלא תאכל כל תועבה לא היה לוקין על אכילת בב"ח משום דהוי לאו שבכללות אבל השתא דכתיב לאו מיוחד על אכילת בב"ח חייב מלקות אבל לענין הנאה תקשה לפי מה דמבואר ברמב"ם (פ"ח מה' מ"א) דעל כל איסור הנאה אינו לוקה אם נהנה מהם ולא אכל א"כ ל"ל קרא דלא תבשל לאיסור הנאה הא יכולין למילף מלא תאכל כל תועבה דל"ל דנ"מ לענין מלקות דהא אף אי ילפינן מקרא מיוחד לאסור בהנאה ג"כ אינו מחוייב מלקות. ב והנ"ל ליישב דשפיר איצטריך קרא לאסור בב"ח בהנאה משום דמשכחת לה גוונא שמצד הקרא דלא תאכל כל תועבה היתה מותרת בהנאה אבל השתא דכתיב קרא דלא תבשל אסורה בהנאה והוא דגרסינן בחולין (ד' קי"ג) איתמר המבשל נבלה בחלב ר' אמי ורב אסי חד אמר לוקה וחד אמר אינו לוקה ומוקי הגמ' דכ"ע ס"ל אין איסור חע"א אאכילה דכ"ע לא פליגי דלא לקי כי פליגי לענין בישול מ"ד כו' ומ"ד אינו לוקה להכי אפקא רחמנא לאכילה בלשון בישול כיון דעל אכילה לא לקי אבישול נמי לא לקי:

ונקדים עוד הא דגרסינן בנדרים (דף כ"ט) הרי נטיעות אלו קרבן עד שיקצצו אין להם פדיון ולעולם אמר בר פדא פדאן חוזרת וקודשות עד שיקצצו נקצצו פודן פעם אחת ודיו עולא אמר כיון שנקצצו שוב אין פודן אמר ליה רב המנונא קדושה שבהן להיכן הלכה ומה אילו אמר לאשה היום את אשתי ולמחר אי את אשתי מי נפקא בלא גט אמר ליה רבא מי קא מדמית קדושת דמים לקדושת הגוף קדושת דמים פקעה בכדי קדושת הגוף לא פקעה בכדי הרי דס"ל לעולא ולרבא דקדושת דמים פקעה בכדי:

והנה נחזי אנן לפי זה האיך הדין אם אמר על חתיכה של בשר קונם חתיכה זה לשלשים יום דבתוך הל' יום פשיטא דנאסרה לכולי עלמא באכילה ובהנאה כיון דאסרה אכ"ע כהקדש אמנם בכלות הל' יום אם מותרת באכילה ובהנאה נ"ל דתליא בהא דלר"מ דס"ל בנדרים (דף ל"ה) דיש מעילה בקונמות דחל עלה הקדש א"כ לבר פדא דס"ל בנדרים (דף כ"ט) אהא דתנן הרי נטיעות אלו קרבן עד שיקצצו אין להם פדיון וקאמר ב"פ פדאן חוזרת וקודשות עד שיקצצו נקצצו פודן פעם אחת ודיו אלמא דס"ל דאף דלא הקדיש אלא לזמן עד שיקצצו אעפ"כ צריכין פדיון לאחר שנקצצו משום דכיון דחל עלה קדושה שעה אחת תו לא פקעה א"כ ה"ה אם אמר קונם חתיכה זה לשלשים יום אף דהוא לא אסרה רק על ל' יום אף על פי כן נאסרה אכ"ע אף לאחר הל' יום דכיון דחל עלה קדושה בתוך הל' יום לר"מ דס"ל דיש מעילה בקונמות תו לא פקע ואסורה לעולם אבל לרבנן דס"ל דאין מעילה בקונמות ואינו חל על החפץ שם קדושה רק דהוי בתורת נדר פשיטא דבכלות הל' יום מותרת באכילה ובהנאה כיון דפקע נדרו ועיין במ"ל ברמב"ם פ"ד מה' מעילה ובמ"ל ברמב"ם פי"א מה' נדרים ה"א]:

והשתא נחקור לרבנן האיך הדין אם לקח החתיכה של בשר שאסרה בקונם לשלשים יום ובישלה בחלב בתוך הל' יום ואח"כ אכלה כשנגמרו הל' יום אם חייב על אכילתה משום בשר בחלב אי לא:

והנ"ל ברור דחייב על אכילתה משום בשר בחלב אף דבשעה שבישלה לא היה חל על החתיכה איסור בב"ח לאוסרה משום זה באכילה ובהנאה משום דהא היתה אסורה אז באכילה ובהנאה משום נדר ולא אתי איסור בב"ח וחייל על איסור קונם דקדים אעפ"כ כשנגמרו השלשים יום דפקע האיסור נדר שוב אתי איסור בב"ח וחייל עלה כמבואר ביבמות דף ל"ב) דאיסור אחות אשה מיתלי תלי כן ה"נ כשפקע האיסור נדר שוב אתי איסור בב"ח וחייל עלה ואסורה באכילה ובהנאה משום בב"ח:

אמנם זהו דוקא השתא דכתיבי קראי דבב"ח אסור באכילה ובהנאה אבל אי לא הוה כתיב קרא רק דהוי ילפינן מלא תאכל כל תועבה. א"כ בכה"ג היתה מותרת בהנאה כיון דאין איסור הנאה דבב"ח איסור מחמת עצמו רק משום דנעשה תועבה בהבישול א"כ בכה"ג דלא נעשה תועבה בהבישול משום דהא בעת הבישול היתה אסורה משום נדר ולא אתי איסור בב"ח וחייל עלה לענין אכילה משום דאין איסור חע"א נדר דקדים וכבר ביארתי במ"א דאנן קיי"ל דהיכא דאין איסור חא"ע אינו חל כלל האיסור השני אף לענין איסור ג"כ וכיון דלענין אכילה אינו חל כלל האיסור דבשר בחלב על החתיכה אבישול נמי ליכא איסורא כלל משום בישול בב"ח א"כ אף דהשתא כשכלה השלשים יום דפקע ממנה איסור נדר ואתי איסור בב"ח וחייל אעפ"כ היתה מותרת בהנאה כיון דלא היתה אסורה בבישול אבל השתא דכתוב קרא דלא תבשל לאסור בב"ח בהנאה והוי איסור בב"ח מחמת עצמו א"כ אסורה בהנאה משום דהשתא פקע ממנה איסור נדר וחייל עלה איסור בב"ח לכך איצטריך קרא:

ג אמנם הך תירוצא הוא רק א"נ כשיטת הרמב"ם דהוספת הזמן לא מיקרי כולל ומוסיף אבל א"נ כשיטת הראב"ד דהוספת הזמן מיקרי כולל ומוסיף א"כ הדרא קושייתי לדוכתא דל"ל קרא דלא תבשל לאסור בב"ח בהנאה ת"ל מלא תאכל כל תועבה דל"ל דנ"מ לגוונא דלעיל כגון שבישל בשר שאסרה בקונם לזמן בחלב דלא נעשה תועבה בהבישול ז"א דהא בעת הבישול היה ג"כ חל עלה איסור בב"ח לאוסרה משום זה באכילה ובהנאה אף דהיתה אסורה אז משום איסור קונם באכילה ובהנאה דקדים אעפ"כ הא הוי איסור בב"ח איסור כולל ומוסיף דמצד איסור קונם לא נאסרה רק לזמן לשלשים יום אבל לאח"כ תהא מותרת באכילה ומצד איסור בב"ח נאסרה לעולם וכיון דחל עלה איסור בב"ח לענין אכילה א"כ הא שוב נעשה בה תועבה בהבישול ונאסרה משום לא תאכל כל תועבה ול"ל קרא דלא תבשל וע"כ צ"ל כשיטת הרמב"ם דהוספת הזמן לא מיקרי כולל ומוסיף וא"כ א"ש כיון דבעת הבישול בשעת חלות האיסור לא נתוסף עלה שום איסור מצד האיסור דבב"ח אף דמצד האיסור דבב"ח נאסרה לעולם אעפ"כ לא מיקרי מצד זה כולל ומוסיף הרי דמוכח מזה כשיטת הרמב"ם דהוספת הזמן דלהבא לא מיקרי כולל ומוסיף:

ד אמנם אי משום הא לא איריא דקושייתי הנ"ל יש ליישב באופן אחר דמשכחת לה גונא דמצד קרא דלא תאכל כל תועבה לא היתה אסורה בהנאה אבל השתא דכתיב קרא דלא תבשל אסורה בהנאה:

דהנה נחקור האיך הדין אם נתערב חתיכה של נבלה שנתבשלה בחלב עם חתיכה של היתר שנתבשלה בחלב ועוד חתיכה של היתר אם מותרים כולם באכילה או לא ולכאורה היה נראה דמותרים באכילה לפי מה דקיי"ל בזבחים (דף ע"ח) הפיגול והנותר והטמא שבללן זה עם זה ואכלן פטור משום דאיסורים מבטלין זא"ז א"כ ה"נ מותרין באכילה משום דכיון דשני החתיכות של נבלה ושל בב"ח איסורים חלוקין הן דהא על הנבלה אינו חל איסור בב"ח משום דאין איסור חל על איסור כמבואר בחולין (דף קי"ד) א"כ כל אחד מהחתיכות נתבטל ברוב משום דהאיסור השני ג"כ מסייע לבטלן אך ז"א דהא קייל"ן ביבמות (דף ל"ב) דאף דאין איסור אחות אשה חייל על איסור אשת אח אעפ"כ מיתלי תלי וקאי דאי פקע איסור אשת אח אתי איסור אחות אשה וחייל:

ונקדים עוד מה דמבואר ברא"ש פ' ג"ה דאף דקיי"ל דיבש ביבש ברובא בטל אעפ"כ אם נתערב חתיכה של נבלה ברוב חתיכות של היתר דנתבטל ברוב ואח"כ נפל עוד חתיכה של נבלה בהתערובות דחוזר וניעור האיסור הראשון ומצטרפין שניהם לאסור וכן פסק הרמ"א ביו"ד (סי' צ"ט) וא"כ לפ"ז נראה דבנידון דידן ג"כ אסורין באכילה כיון דמצד איסור נבלה בטילה ברוב שאינן אסורין משום נבלה ונהפך האיסור להיות היתר א"כ שוב אתי איסור בב"ח וחייל עלה ומצד איסור בב"ח לא בטילה דהא יש כאן בהתערובות שני חתיכות של בב"ח ונגד שניהם אין בההיתר כדי לבטלן ואין לומר הא הך חתיכה של בב"ח הראשונה כבר נתבטלה ברוב היתר ונהפך האיסור היות היתר א"כ שוב לא מצטרפי עם הך חתיכה של בב"ח לאסור ז"א דהא לא גרע מאלו נפלה עוד חתיכה של בב"א בהתערובות דקיי"ל דחוזר וניעור האיסור הראשון כנ"ל א"כ ה"נ כיון דחייל כעת על הך חתיכה של נבלה איסור בב"ח א"כ שוב חוזר וניעור האיסור הראשון החתיכה הראשונה של בב"ח ומצטרפין שניהם לאסור ואסורין באכילה ובהנאה:

אמנם זהו דוקא השתא דכתיב קרא דלא תבשל לאסור בב"ח בהנאה אבל אי לא הוה כתיב קרא רק דהוי אסרינן מלא תאכל כל תועבה א"כ בכה"ג דלא נעשה תועבה בהבישול משום דבעת הבישול הא היתה אסורה משום נבלה ולא הי' חל עלה אז איסור בב"ח לענין אכילה משום דאין איסור חע"א וא"כ הא אבישול נמי ליכא איסורא כלל משום בישול בב"ח כמבואר בחולין (דף קי"ד הנ"ל) א"כ השתא אף דפקע ממנה איסור נבלה וחייל איסור בב"ח עלה אעפ"כ כיון דלא נעשה תועבה בהבישול היתה מותרת בהנאה אבל השתא דכתיב קרא דלא תבשל והוי איסור בשר בחלב איסור מחמת עצמו אסורה בהנאה כנ"ל: ה אמנם הך תירוצא הוא רק א"נ דאיסורים מבטלין זה את זה אבל א"נ כשיטת הרמב"ם דפסק (בפ' ח' מה' פסולי המוקדשין הל' כ') הפיגול והנותר והטמא שבללן זה, בזה ואכלן חייב כו' שאין אסורן מבטלין זא"ז א"כ הא נסתרה הך תירוצא דלא משכחת לה שיהא פקע ממנה האיסור נבלה וע"כ צ"ל כתי' הראשון דנ"מ לענין אם בישל בחלב בשר שנאסרה בקונם כנ"ל הרי דמוכח מזה דהוספת הזמן לא מיקרי כולל כנ"ל (ומזה תראה דהרמב"ם דס"ל דהוספת הזמן לא מיקרי כולל לשיטתו אזיל דס"ל דאיסורין אין מבטלין זא"ז כמו שביארתי]:

והשתא א"ש הא דקאמר והילל שמו דגרסינן בזבחים (דף ע"ט) ופליגי דר' אלעזר דאמר ר"א כשם שאין מצות מבטלות זו את זו כך אין איסורין מבטלין זא"ז מאן שמעת ליה דאמר אין מצות מבטלות זא"ז הילל היא דתני' אמרו עליו על הילל הזקן שהיו כורכן בבת אחת ואוכלן משום שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו נמצא מבואר דר"א סובר דלהילל דס"ל דמצות אין מבטלות זו את זו ה"ה דאין איסורין מבטלין זא"ז לכך קאמר והילל שמו דס"ל דכורך מצה ומרור ואוכלן בבת אחת א"כ הא ס"ל דמצות אין מבטלות זא"ז וא"כ ה"ה איסורין ג"כ אין מבטלין זא"ז לדידי' וא"כ הא להילל לשיטתו הדרא קושייתו לדוכתא דל"ל קרא דלא תבשל לאסור בב"ח בהנאה ת"ל מלא תאכל כל תועבה דלדידי' ליכא לתרץ דנ"מ לענין אם נתערב חתיכה של נבילה שנתבשל בחלב עם חתיכה של היתר שנתבשלה בחלב דפקע איסור נבלה וחל עלה איסור בב"ח כנ"ל דהא כיון דס"ל דאיסורים אין מבטלין זא"ז א"כ הא לא משכחת לה שיפקע מהחתיכה איסור נבלה ויחול עלה בב"ח וע"כ צריכין לתרץ לדידי' כתי' הראשון דנ"מ לענין אם בישל בחלב חתיכה שאסר עליו בקונם לשלשים יום כנ"ל א"כ הא שוב מוכח לדידי' דהוספת הזמן לא מיקרי כולל כנ"ל א"כ הדרא קושייתי לדוכתא דל"ל קרא דלה' למעוטי שעיר המשתלח הא בלא"ה ידעינן דהאיך מצי לחול איסור שחוטי חוץ על איסור יוה"כ דקדים כנ"ל וע"כ דמוכח דבשר נחירה היה אסור במדבר דלא כר"ע וא"כ הא שוב מוכח מפסח מדבר דפסח דוחה שבת:

אמנם א"נ כר"ל דס"ל ביומא (דף ע"ד) דחצי שיעור מותר מה"ת אינו מוכח כלל דלעולם י"ל דהוספת הזמן מיקרי כולל והא דאיצטריך קרא דלא תבשל ולא ילפינן מלא תאכל כל תועבה משום דנ"מ לכה"ג היכא שבישל פחות מחצי זית בשר עם פחות מחצי זית חלב וא"כ כיון דליכא שיעורא דכזית מותר מה"ת בבישול כמבואר ברמב"ם (פ"ט מה' מ"א ה"א) דשיעור בישול בב"ח לחייב מלקות הוא עד שיבשל משניהם כזית כאחד ושוב בישל עוד פחות מחצי זית בשר עם פחות מחצי זית חלב ואח"כ צירף אותם ביחד ואכל כזית א"כ א"נ דהאיסור אכילת בב"ח הוא רק משום דנעשה תועבה בהבישול א"כ בזה דלא נעשה תועבה בהבישול משום דבעת הבישול היה היתר גמור דחצי שיעור מותר מה"ת א"כ אף דכעת בשעת אכילה צירפם יחד ואכל כזית אעפ"כ היה מותר באכילה ובהנאה כיון דלא נעשה תועבה בהבישול אבל השתא דכתיבי קראי דלא תבשל לאסור בב"ח באכילה ובהנאה והוי איסור בב"ח איסור מחמת עצמו א"כ בכה"ג אף דבשעת הבישול היה חצי שיעור ומותר מה"ת אעפ"כ כיון דבשעת אכילה אכל כזית אסור מה"ת באכילה ובהנאה:

ו אך ז"א דאיתא במנחות (דס"ו) רשב"א אומר כתוב אחד אומר ששת ימים תאכל מצות וכתוב אחד אומר שבעת ימים תאכל מצות הא כיצד מצה שאי אתה יכול לאוכלה שבעה מן החדש אתה יכול לאוכלה ששה מן החדש ולכאורה קשה דאמאי כתיב בקרא ששת ימים הא יכול לאכול שבעה מן החדש דיבוא עשה דמצה וידחה ל"ת דחדש וכה"ג מביאים התוס' בקידושין (דף ל"ח) הירושלמי דפריך אהא דקאמר דאקריב עומר והדר אכול דאמאי לא אכלו מצה מחדש יבוא עשה דבערב תאכלו מצות וידחה לל"ת דחדש ומתרץ דאין עשה דקודם הדיבור דוחה ל"ת דלאחר הדיבור א"נ גזרה כזית ראשון אטו כזית שני:

והנה משיטת הש"ס ביבמות (דף ה') מוכח דס"ל דעשה דקודם הדיבור חמיר מעשה דלאחר הדיבור דדחי הגמ' אהא דבעי למילף דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת ממילה ופסח ותמיד וקאמר מה למילה ופסח ותמיד שכן ישנן לפני הדיבור אלמא דעשה דלפני הדיבור חמיר א"כ לשיטת הש"ס דילן ע"כ צריכין לשנויי כתי' התוס' דלכך לא אכלו מצה מחדש משום דגזרינן כזית ראשון אטו שני א"כ זהו התם אבל על הקרא דששת ימים לא שייך תי' זה דבדאורייתא לא שייך גזרה:

והנ"ל ליישב דגרסינן בפסחים (דף ל"ה) ת"ר יכול יוצא אדם י"ח בטבל כו' ת"ל לא תאכל עליו חמץ מי שאיסורו משום בל תאכל עליו חמץ יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ אלא משום בל תאכל טבל ופריך הגמ' ואיסורא דחמץ להיכא אזלא ומשני רב ששת הא מני ר"ש היא דאמר אין איסור חע"א דתניא רש"א האוכל נבלה ביוה"כ פטור נמצא מבואר דהא דאמרינן דאין יוצא במצה של טבל הוא רק לר"ש דסובר דאין איסור חע"א בכולל ובמוסיף לכך אינו יוצא בה משום דאינו חל עלה איסור חמץ אבל אם נימא דאיסור חע"א בכולל שפיר יוצא בה י"ח משום דאיסור חמץ שפיר מצי לחול על איסור טבל משום דאיסור חמץ הוי איסור כולל דאוסר כל התבואות אף שאין אסורין משום טבל ולי נראה דאף לדידן דקיי"ל דאיסור חע"א בכולל אעפ"כ אינו יוצא במצה של טבל לפי מה דמבואר בתוס' יבמות (דף ל"ב) בד"ה אמר ר"י דאף דבאיסור מוסיף חייל אפי' קל על חמור מ"מ באיסור כולל כו"ע מודים דכולל בקל על חמור אינו חל עיי"ש ובתוס' פסחים (דף כ"ח) אהא דאמר ר"ש חמץ לפני זמנו ולאחר זמנו אינו עובר עליו בלא כלום כתבו נראה דלר"ש נהי דאינו עובר עליו בלאו בחמץ לפני זמנו מודה הוא דאסור באכילה מדאורייתא משש שעות ולמעלה כו' ונראה דנפקא ליה מתשביתו ומאך חלק דמשמע תשביתו שלא כדרך הנאה דהיינו אכילה אבל להסיקו תחת תבשילו מותר לר"ש ומעתה נראה דחמץ בפסח לא מיקרי כולל משום דאימת יחול דמאחר חצות עד הלילה אינו יכול לחול איסור חמץ על איסור טבל אף דהוי כולל משום דהוי כולל בקל על חמור דטבל אסור בלאו ומצד איסור חמץ אינו אסור רק בעשה דתשביתו ואי דיחול האיסור חמץ בלילה דאז הוי חמץ איסור חמור בלאו וכרת הא אז שוב לא הוי האיסור חמץ איסור כולל כיון דכבר נאסרה מצד האיסור חמץ כל התבואות שאינם אסורין משום טבל מחצות היום א"כ הא כעת בתחלת הפסח שוב אינו גורם האיסור חמץ לאסור אחרים וא"כ לא מיקרי איסור כולל ואי אפשר לחול איסור חמץ על איסור טבל לכך אינו יוצא בה י"ח:

והא דמשני רב ששת הא מני ר"ש היא ולא משני בכה"ג דאתיא ככ"ע הוא משום דר"ש ס"ל כר"ל דחצי שיעור מותר מה"ת וא"כ הא ליכא לשנויי בכה"ג דעדיין תקשה הא שפיר מצי לחול איסור חמץ על איסור חדש משום דהוי איסור מוסיף לפי מה דמבואר ברמב"ם (פ"א מה' חמץ ומצה) דהאוכל חמץ בפסח כ"ש ה"ז אסור מה"ת שנאמר לא יאכל חמץ והנה המ"ל תמה עליו דל"ל קרא בחמץ בפסח הא בכל איסורין שבתורה קיי"ל דח"ש אסור מה"ת ותירץ דאיסור חמץ לא דמי לכל איסורין דלא היה להן שעת היתר משא"כ בחמץ שמותר קודם הפסח ולכן הוצרך פסוק בפ"ע לאסור בחמץ חצי שיעור וא"כ אף לר"ל דסובר דח"ש מותר מה"ת אעפ"כ בחמץ חצי שיעור אסור מה"ת משום דבזה גלי קרא בהדיא:

והשתא תקשה הא הוי איסור חמץ על איסור טבל איסור מוסיף דאיתוסף מצד האיסור חמץ על טבל לענין ח"ש דמצד איסור טבל היה מותר ח"ש באכילה מה"ת אבל השתא דחל עלה איסור חמץ נאסרה בחצי שיעור ובאיסור מוסיף הא חייל אפי' קל על חמור לכך הוצרך לשנויי הא מני ר"ש היא דלר"ש אין איסור חע"א אפי' באיסור מוסיף אבל לדידן דקיי"ל דח"ש אסור מה"ת כדפסק הרמב"ם (בפ"ב מה' שביתת עשור הל' ג') ולא הוי איסור חמץ רק איסור כולל שפיר דאין יוצאין במצה של טבל משום דהוי כולל בקל על חמור כמו שביארתי:

והשתא מיושב קושייתי הנ"ל דלכך כתיב ששת ימים תאכל מצות ולא מצי לאכול מצה של חדש אף דאתי עשה ודחי ל"ת משום דבעינן מי שאיסורו משום ב"ת חמץ יצא זה שאין איסורו משום ב"ת חמץ אלא משום ב"ת חדש דאיסור חמץ אינו יכול לחול על חדש משום דהוי כולל בקל על חמור כמו דאינו יוצא במצה של טבל:

והא דמקשה הירושלמי אמאי לא אכלו מצה מחדש ולא משני כתירוצי י"ל דקושיית הירושלמי קאי אליבא דר"ל דס"ל דחצי שיעור מותר מה"ת א"כ הא הוי חמץ על חדש איסור מוסיף לכך שפיר פריך אמאי לא אכלו מצה מחדש אבל לדידן דקיי"ל דח"ש אסור מה"ת לק"מ ובזה ניחא מאי דהקשו המפ' מאי פריך הירושלמי הא מבואר בתמורה (דף ט"ז) שבימי אבלו של משה נשתכחו ש' הלכות וחד מינייהו שיעורין א"כ כיון דלא ידעו השיעור של מצה האיך מצי לאכול מצה מחדש הא צריכין לחוש דילמא יאכלו מעט פחות מכשיעור או יותר מכשיעור א"כ הא אכלי חדש שלא במקום מצוה אבל לפי מה שביארתי דקושיית הירושלמי קאי אליבא דר"ל ניחא דכיון דאף אם יאכל יותר או פחות מכזית ג"כ אינו אסור אלא מדרבנן דהא הוי חצי שיעור ע"כ כיון דלא הוי אלא ספקא דדילמא לא הוי השיעור שאוכל יותר או פחות מכזית ה"ל ספיקא דרבנן ולקולא ושפיר מצי לאכול מצה מחדש. ז ובזה נ"ל ליישב הא דגרסינן בפסחים (דף ע') תניא יהודה בן דורתאי פירש הוא ודורתאי בנו והלך וישב בדרום אמר אם יבוא אליהו ויאמר להם לישראל מפני מה לא חגגתם חגיגה בשבת מה הן אומרים לו כו' וכבר דקדקו המפרשים למאי הלך לדרום דווקא אבל לפי מה שביארתי ניחא והוא דאיתא שם אמר רב מ"ט דבן דורתאי דכתיב וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר והלא אין פסח בא אלא מן הכבשים ומן העזים אלא צאן זה פסח בקר זו חגיגה ואמר רחמנא וזבחת פסח והנה במנחות (דף פ"ב) גרסינן במתני' מנין לאומר הרי עלי תודה שלא יביא אלא מן החולין ת"ל וזבחת פסח כו' צאן ובקר והלא אין פסח בא אלא מן הכבשים ומן העזים א"כ מה ת"ל צאן ובקר להקיש כל הבא מן הצאן ומן הבקר לפסח מה פסח דבר שבחובה ואין בא אלא מן החולין אף כל דבר שבחובה אין בא אלא מן החולק וא"כ לפ"ז תקשה מנ"ל לבן דורתאי למילף מהך קרא דחגיגה דוחה שבת הא י"ל דהקרא דזבחת פסח קאי להורות דדבר שבחובה אינו באה אלא מן החולין:

אמנם זהו תלי' בהא דהנה הגמ' פריך שם ופסח גופא מנ"ל דתניא ר"א אומר נאמר פסח במצרים ונאמר פסח לדורות מה פסח האמור במצרי' לא בא אלא מן החולין אף פסח האמור לדורות לא בא אלא מן החולין א"ל ר"ע וכי דנין אפשר משאי אפשר א"ל אעפ"י שאי אפשר ראיה גדולה היא ונלמד הימנה מבואר דאי נימא דאין דנין אפשר משאי אפשר א"כ הא ל"ל דהקרא קאי להורות דדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין דהא בפסח גופא ג"כ לא ידעינן דאינו בא אלא מן החולין וע"כ דהקרא קאי להורות דחגיגה דוחה שבת:

אך זהו רק אי נימא דאין דנין אפשר משאי אפשר אבל ' אי נימא דדנין א"כ שפיר י"ל דהקרא קאי להורות דדבר שבחובה אינה בא אלא מן החולין והנ"ל להוכיח דע"כ צ"ל דאין דנין אפשר משאי אפשר דאיתא בתמורה (דף י"ח) תני ר"ח אם כשב הוא מקריב כו' הוא קרב ואין ולד כל הקדשים קרב ופריך הגמ' ולד דמאי אי דעולה ואשם זכרים הם ולאו בני ולד הם אי דחטאת הילכתא גמירי לה דלמיתה אזלא אמר רבינא לאתויי ולד המעושרת ולד המעושרת ל"ל קרא עברה עברה מבכור קא גמר לה איצטריך סד"א אין דנין אפשר משאי אפשר קמ"ל והשתא אי נימא דדנין אפשר משאי אפשר הדרא קושיית הגמ' לדוכתא דל"ל הקרא דהוא למעוטי ולד מעשר הא יכולין למילף בג"ש עברה עברה מבכור:

אמנם אי משום הא לא איריא די"ל דהקרא דהוא אתא לדרשה אחרינא והוא דגרסינן בפסחים (דף צ"ו) אם כשב מה ת"ל לרבות תמורת הפסח אחר הפסח שקריבה שלמים יכול אף לפני הפסח כן ת"ל הוא הוא קרב ואין תמורת הפסח קריבה וא"כ לפ"ז עדיין י"ל דדנין אפשר משאי אפשר והקרא דהוא אתי להך דרשא דתמורת הפסח שנמצא קודם שחיטה אינה קריבה:

אך זהו תליא בהא דהנה המחנה לוי בפסחים (דצ"ו) הנ"ל הקשה לר' יהודה דס"ל לעיל (דף צ"א) דאין שוחטין את הפסח על היחיד א"כ האיך משכחת לה להך דרשא דהוא ארב ואין תמורת הפסח שנמצא קודם שחיטה קרב הא לא משכחת לה לדידי' תמורת הפסח כלל כיון דאין שוחטין את הפסח על היחיד וא"כ הא אינו ראוי להקרבה רק היכא דנמנו עליו אנשים הרבה וה"ל קרבן שותפים וקיי"ל בתמורה (דף י"ג) דציבור ושותפים אין עושין תמורה וא"ל דהקרא איירי בשהמיר בפסח שלא היה נמנה עליו רק אחד ונהי דאין שוחטין על היחיד מ"מ שחיטת השני קבעה לאותו שנמצא בקדושת פסח להיות נדחה לרעי' ז"א דאכתי תקשה למ"ד דס"ל דאין בע"ח נדחים וטעמא דמתני' דרועה הוא משום דדחיא בידים בשחיטת השני א"כ הא א"א לומר הכי דכיון שהנמצא בלא זה לא היה ראוי להקרבה עדיין בשעת שחיטת השני משום שלא נמנה עליו עדיין אלא הוא לבדו א"כ לא מיקרי דחיא בידים במה שלא הקריבו אז לשם פסח ותירץ דר' יהודה לשיטתו, אזיל דס"ל ביומא (דף ס"ד) דבע"ח נדחין וא"כ הא אף אי לא דחיא בידים ג"כ ה"ל דחוי עי"ש שהאריך בזה וא"כ לדידן דקיי"ל דבע"ח אינן נדחין כדפסק הרמב"ם (בפ"ג מה' פסה"מ) א"כ אי נימא כר"י דאין שוחטין את הפסח על היחיד א"א לאוקמי הקרא דהוא להורות דתמורת הפסח אינה קריבה דהא לדידיה ה"ל להיות קרב כיון דלא דחיא בידים וע"כ צ"ל דהקרא דהוא אתא להורות דולד המעושרת אינו קרב הרי דמוכח דאין דנין אפשר משאי אפשר אמנם זהו רק לר' יהודה אבל לר' יוסי דס"ל לעיל (דף צ"א) דשוחטין את הפסח על היחיד שפיר מצינן לאוקמי הקרא דהוא דאתא למעט תמורת הפסח:

ח והנה לקמן (דף צ"ה) גרסינן ת"ר ככל חוקת הפסח יעשו אותו במצוה שבגופו הכתוב מדבר כו' יכול אפי' מצוה שלא על גופו ת"ל ועצם לא ישברו בו מה שבירת העצם מיוחד מצוה שבגופו אף כל מצוה שבגופו איסי בן יהודה אומר יעשו אותו במצוה שבגופו הכתוב מדבר כו' ואב"י האי עצם מאי עביד ליה מיבעי ליה לאחד עצם שיש בו מוח ואחד עצם שאין בו מוח ורבנן האי יעשו אותו מאי עבדי ליה מיבעי ליה שאין שוחטין את הפסח על היחיד ועי"ש בתוס' בד"ה מיבעי נמצא מבואר דא"נ דשוחטין את הפסח על היחיד א"כ הא ע"כ צריכין לאוקמי הקרא דאותו דקאי להורות דבמצוה שבגופו הכתוב מדבר וא"כ הא מיותר הקרא דעצם וע"כ דאתא להורות דאסור לשבור אף עצם שיש בו מוח:

ולכאורה ק"ל ל"ל קרא ע"ז להורות דאסור לשבור עצם שיש בו מוח דלא נימא דאתי עשה דאכילת פסח ודחי לל"ת דשבירת עצם כמבואר לעיל (דף פ"ה) הא בלא"ה ידעינן דלא דחי משום דלא הוי בעידנא דהלאו עובר מיד כששיבר העצם והעשה דאכילה אינו מקיים אלא אח"כ כשאוכל וא"ל הא מבואר בטורי אבן בחגיגה (דף ב') דהיכא דאי אפשר להתקיים העשה בלתי עקירת הלאו הקדום מיקרי בעידנא א"כ ה"נ כיון דא"א להתקיים העשה באכילת המוח אלא א"כ שובר העצם השבירה נמי הוי הכשר מצותו ומגוף המצוה יחשב ומיקרי בעידנא ז"א דהנה הטו"א שם הקשה על התוס' בד"ה לישא דהקשו אמאי כופין את רבו ליתי עשה דפ"ו וידחה ל"ת דלא יהיה קדש ותי' דלא הוי בעידנא דהלאו עובר משעת העראה והעשה אינו מקיים אלא בגמר ביאה והקשה הא לפי מה דמבואר בתוס' יבמות (דף צ') בד"ה כולהו דלא מקיים העשה דציצית אלא אחר העיטוף וא"כ תקשה מכלאים בציצית אמאי דחי העשה לל"ת הא לא הוי בעידנא דמיד שלבש עבר על הלאו דכלאים והעשה דציצית אינו מקיים אלא לאחר העטיפה וע"כ צ"ל דכיון דא"א להתקיים העשה דציצית דלאחר העטיפה בלתי העטיפה הקדומה מיקרי בעידנא א"כ ה"נ כיון דא"א להתקיים העשה דגמר ביאה בלתי ההעראה הקדומה מיקרי בעידנא ומאי תי' התוס':

והנ"ל ליישב ואמינא בזה כלל חדש דאין הטעם דלכך מיקרי כלאים בציצית בעידנא משום דא"א להתקיים העשה בלתי עקירת הלאו הקדום [כסברת הטו"א] רק דזהו הכלל דהיכא דע"י התחלת עשיית המצוה מוכרח להיות קיום העשה שלאח"כ ממילא בלא שום הצטרכות עוד עשייה לקיום העשה שלאח"כ בזה אמרינן אף דבהתחלת עשיית המצוה עדיין לא קיים העשה והלאו עבר בזה אעפ"כ כיון דע"י התחלת העשייה יקויים העשה ממילא בשב ואל תעשה הוי כמו שקיים המצוה מיד בעת התחלת העשייה כמו דאמרינן בב"ק (דף י"ז) בעי רבא דרסה על כלי ולא שברתו ונתגלגל למקום אחר ונשבר מהו בתר מעיקרא אזלינן וגופיה הוא או דלמא בתר תבר מנא אזלינן וצרורות נינהו ומסיק הגמ' דבתר מעיקרא אזלינן אלמא אף דבעת שנשבר הכלי לא הזיקה הבהמה כלל אעפ"כ כיון דמהך דרסה נתהוה שבירת הכלי חשבינן ליה כמו ששברה הכלי בעת הדריסה וחייב נזק שלם כן ה"נ אף דבעת התחלת עשיית המצוה לא קיים עדיין העשה אעפ"כ כיון דלא נצרך עוד עשייה לקיום העשה נחשב כמו שקיים המצוה מיד ושפיר מיקרי בעידנא אבל היכא דמפאת התחלת עשיית המצוה לא יוגמר עדיין המצוה רק דצריך עוד עשייה לקיום המצוה אף דאי אפשר להתקיים העשה בלתי עקירת הלאו הקדום אעפ"כ לא מיקרי בעידנא:

והשתא א"ש דבכלאים בציצית כיון דע"י העיטוף יתקיים העשה דציצית שלאח"כ ממילא בלא שום עשייה מיקרי בעידנא אבל גבי העראה כיון דאם יעמוד הדבר כמו שהוא השתא לא יתקיים המצוה רק דצריך עוד עשייה לקיום המצוה לגמור הביאה לא מיקרי בעידנא ולא דחי וא"כ לפ"ז ה"נ תקשה אמאי צריך קרא דאסור לשבור עצם שיש בו מוח הא לא הוי בעידנא כיון דאף אם ישבור העצם אעפ"כ הא צריך מעשה האכילה לקיום העשה א"כ הא לא מיקרי בעידנא ולא דחי:

ט אך י"ל לפי מה דמבואר בתוס' זבחים (דף ל"ג) בד"ה לענין מלקות דעשה שיש בו כרת דחמיר דחי לל"ת אף היכא דלא הוי בעידנא עי"ש [ועיין בתוס' פסחים (דף נ"ט) בד"ה אתי עשה] וא"כ א"ש די"ל דאב"י ס"ל כרבו דס"ל לעיל (דף צ"ג) דחייב כרת על הראשון וחייב כרת על השני וא"כ כיון דבפסח איכא כרת שפיר ה"א דאתי עשה דאכילת פסח ודחי לל"ת דשבירת עצם משום דהא בעשה שיש בה כרת דחמיר לא בעינן בעידנא לכך איצטריך קרא דלא דחי:

אמנם לכאורה יש להוכיח דאפי' בעשה דחמיר ג"כ בעינן בעידנא והוא דהנה לכאורה קשה קושייתי הנ"ל דאמאי כתיב בקרא ששת ימים הא יכול לאכול שבעה מן החדש דיבוא עשה דמצה וידחה לל"ת דחדש וע"כ צריכין לשנויי דלכך לא דחי משום דהא אסור לקצור לפני העומר ובהא לא שייך לומר דניתי עשה דאכילת מצה וידחה הלאו דקצירה משום דהא לא הוי בעידנא דהלאו הא עובר משעת קצירה והעשה אינו מקיים אלא לאח"כ כשאוכל המצה [והא דפריך הירושלמי אמאי לא אכלו מצה מחדש הוא כיון דבאותו הפעם היו שרויין בבקעת יריחו כדכתיב בקרא ואיתא במנחות (דף ע"א) אנשי יריחו קוצרין ברצון חכמים ועי' בתוס' מנחות (דף ס"ח) בד"ה קוצרין]: והשתא אי נימא דבעשה שיש בו כרת לא בעינן בעידנא הדרא קושייתי לדוכתא אמאי כתיב בקרא ששת ימים תאכל מצות הא כיון דעשה דמצה הוי עשה דקודם הדיבור וביבמות (דף ה') מוכח דעשה דקודם הדיבור חמיר כמו עשה שיש בו כרת דדחי הגמ' דלא מצינן למילף מתמיד דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת משום דהוי עשה דקודם הדיבור אלמא דעשה דקוה"ד חמיר כמו עשה שיש בו כרת דלכך דחי לל"ת שיש בו כרת וא"כ הא בזה לא בעינן בעידנא ושפיר מצי לדחות העשה דאכילת מצה דחמיר ללאו דקצירה ג"כ אף דלא הוי בעידנא. וע"כ דמוכח מזה דאף בעשה דחמיר ג"כ בעינן בעידנא:

אמנם אי משום הא לא איריא דקושייתי הנ"ל יש ליישב באופן אחר דלכך אינו יוצא במצה של חדש משום דלא אתי איסור חמץ וחייל על איסור חדש כמש"ל נמצא מבואר דהך חקירה אם חגיגה דוחה שבת תליא בהא דאי נימא דח"ש מותר מה"ת א"כ הא נסתרה הך תירוצא דשפיר מצי לחול איסור חמץ על איסור חדש משום דהוי איסור מוסיף כמו שביארתי וע"כ צריכין לשנויי דלכך לא מצי לאכול מצה מחדש משום דאסור לקצור לפני העומר הרי דמוכח מזה דאף בעשה דחמיר ג"כ בעינן בעידנא וא"כ הדרא קושייתי לדוכתא דאמאי איצטריך קרא דעצם להורות דאסור לשבור עצם שיש בו מוח הא בלא"ה ידעינן דלא דחי משום דלא הוי בעידנא וע"כ צריכין לאוקמי דהקרא דעצם קאי להורות דבמצוה שבגופו הכתוב מדבר כרבנן דאב"י ואב"י יסבור דח"ש אסור מה"ת]:

וא"כ הא לא מצינן לאוקמי הקרא דאם כשב הוא מקריב קאי להורות דתמורת הפסח שנמצא קודם שחיטה אינה קרב דהא לא משכחת תמורה בקרבן פסח דהא ה"ל קרבן שותפים וע"כ צריכין לומר דהקרא דאם כשב הוא איצטריך להורות דולד מעשר אינה קרב, הרי דמוכח דאין דנין אפשר משאי אפשר וא"כ הא ליכא לאוקמי הקרא דצאן ובקר דאתא למילף שארי קרבנות מפסח דאינה בא אלא מן החולין משום דהא בפסח גופה ג"כ לא ידעינן דאינה בא מן החולין כיון דאין דנין אפשר משא"א כנ"ל וע"כ צריכין לאוקמי הקרא דצאן ובקר דאתא להורות דחגיגה דוחה שבת הרי דמוכח דחגיגה דוחה שבת אמנם זהו רק אי נימא דח"ש מותר מה"ת אבל אי נימא דח"ש אסור מה"ת שפיר י"ל דבעשה דחמיר לא בעינן בעידנא והא דלא מצי לאכול מצה מחדש הוא משום דלא אתי איסור חמץ וחייל על איסור חדש:

י והשתא א"ש הא דפירש והלך וישב בדרום דמזקני דרום מוכח דס"ל דחצי שיעור מותר מה"ת דגרסינן ביבמות (דף מ"ה) הנהו שבוייתא דאתי מארמון לטבריא הוי חדא כו' ואתו לקמיה דר"א כו' אמר רב יוסף רבותא למחשב גברי הא רב ושמואל בבבל ור' יהושע בן לוי ובר קפרא בארץ ישראל ואמרי לה חלופי בר קפרא ועיילי זקני דרום דאמרי עו"ג ועבד הבא על ב"י הולד כשר כו' הרי חזינן דזקני דרום ס"ל דעו"ג ועבד הבא על ב"י הולד כשר: והנה בתוס' יבמות (דף ט"ז) בד"ה קסבר. מבואר דלר"ע דס"ל דאין קדושין תופסין בח"ל לדידי' הוה ממזר נמי מעו"ג ועבד עיי"ש וכן איתא להדיא בקדושין (דף ע"ה) אלא ר"א סבר לה כר"י וסבר לה כר"ע דאמר עו"ג ועבד הבא על ב"י הולד ממזר ומי סבר לה ר"א כר"ע והאמר אעפ"י שנחלקו ב"ש וב"ה בצרה מודים שאין ממזר אלא ממי שאיסורו איסור ערוה וענוש כרת כו' עי"ש אלמא דאי נימא דאין קדושין תופסין בח"ל הוי ממזר מעו"ג ועבד וא"כ כיון דזקני דרום ס"ל דעו"ג ועבד הבא על ב"י הולד כשר מוכח דס"ל דקדושין תופסין בח"ל:

והנ"ל דהאי חקירה אי קדושין תופסין בח"ל תליא בהא דגרסינן בכתובות (דף ל"ח) נערה שנתארסה ונתגרשה ריה"ג אומר אין לה קנס ר"ע אומר יש לה קנס וקנסה לעצמה מ"ט דריה"ג אמר קרא אשר לא אורשה הא אורשה אין לה קנס ור' עקיבא אשר לא אורשה לאביה הא אורשה לעצמה אלא מעתה נערה ולא בוגרת ה"נ דלעצמה כו' אלא לגמרי ה"נ לגמרי אמר לך ר"ע האי לא אורשה מיבעי לי' לכדתניא כו' א"כ מה ת"ל אשר לא אורשה מופנה להקיש לו ולדון הימנו ג"ש נאמר כאן אשר לא אורשה ונאמר להלן אשר לא אורשה מה כאן נ' אף להלן נ' ומה להלן שקלים אף כאן שקלים ועי' בפני יהושע בפשט דברי הגמ']:

וק"ל לר"ע דיליף מאשר לא אורשה לג"ש א"כ תקשה הא דגרסי' לעיל (דף כ"ט) שיתא קראי כתיבי נערה נערה הנערה בתולה בתולות הבתולות תרי לגופייהו, חד לכדאביי וחד לג"ש למילף אונס ומפתה מהדדי מה כאן נ' אף להלן נ' ומה להלן שקלים אף כאן שקלים אייתר להו תרי חד לאתויי ח"ל וחד לאתויי ח"כ והשתא כיון דר"ע יליף מאשה לא אורשה לג"ש א"כ הא מיותר לדידי' חד קרא מהנך שיתא קראי כיון דלג"ש לא איצטריך: והנ"ל ליישב דהנה התוס' לעיל (דף כ"ט) בד"ה וחד הקשו אהא דקאמר הגמ' חד לאתויי ח"ל וחד לאתויי ח"כ נימא חד לאתויי חייבי עשה וחד לאתויי ח"ל ואכתי ח"כ מנ"ל ותי' דלחייבי לאוין ועשה לא צריך אלא חד קרא דהא לא איצטריך ריבויא רק דלא נימא דבעינן אשה הראויה לקיימה הלכך מחד ריבויא מרבינן אין ראויה לקיימה דהיינו ח"ל ועשה כיון דקדושין תופסין בהן ואידך ריבויא לח"כ דאין קדושין תופסין ולמ"ד דאין קדושין תופסין בח"ל הוי חד ריבויא לחייבי עשה ואידך לח"ל וח"כ וא"כ א"ש די"ל דר"ע סובר כר' נחוניא בן הקנה דס"ל לקמן (דף ל') דחייבי כריתות פטורין מתשלומין כחייבי מיתות משום דקלבד"מ וא"כ א"ש דלר"ע לשיטתו דס"ל ביבמות (דף מ"ט) דאין קדושין תופסין בח"ל שפיר איצטריך עוד קרא לאתויי ח"כ דמתרי קראי לא הוי מרבינן רק חייבי עשה וח"ל דחד ריבויא הוי מוקמינן לחייבי עשה להורות דלא בעינן ראויה לקיימה כיון דקדושין תופסין בהן ואידך ריבויא לח"ל דאין קדושין תופסין בהן אבל בח"כ ה"א אף דלא בעינן אשה שיש בה הויה אעפ"כ פטור מקנס משום דקלבד"מ לכך איצטריך עוד קרא לרבות ח"כ:

יא אמנם זהו רק א"נ דאין קדושין תופסין בח"ל אבל א"נ דקדושין תופסין בח"ל נסתרה הך תירוצא דהא אף א"נ דח"כ פטור מתשלומין אעפ"כ לא בעינן עוד קרא לרבות ח"כ דמתרי קראי מצינן למילף כיון דלדידי' ח"ל ועשה יכולין למילף מחד קרא כיון דקדושין תופסין בח"ל א"כ הא שוב יכולין למילף מהקרא השני ח"כ וא"כ הא אייתר חד קרא כנ"ל וע"כ צ"ל כריה"ג דהאי אשר לא אורשה לא קאי לג"ש רק להורות דנערה שנתארסה ונתגרשה אין לה קנס וא"כ הא אינו מיותר הקרא כלל דהא איצטריך לג"ש:

והנ"ל דהאי פלוגתא דריה"ג ור"ע תליא בהא דאיתא בקדושין (דף ט') ובביאה מנ"ל אמר ר"א אר"י א"ק בעולת בעל מלמד שנעשה לה בעל ע"י בעילה א"ל ר"א לר"א וכי כעורה זו ששנה רבי ובעלה מלמד שניקנית בביאה אי מהתם ה"א עד דמקדש והדר בעיל קמ"ל ופריך הגמ' ורבי האי בעולת בעל מאי עביד לי' מיבעי לי' בעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה ואין אחר עושה אותה בעולה שלא כדרכה ומי אית לי' לרבי האי סברא והתניא באו עלי' עשרה אנשים ועדיין היא בתולה רבי אומר הראשון בסקילה וכולן בחנק אמר ר"ז מודה רבי לענין קנס דכולהו משלמי כו' והנה הך תירוצא דהגמ' הוא רק א"נ כר"ע דארוסה שנתגרשה יש לה קנס שפיר איצטריך הקרא דבעולת בעל להורות דבעל עושה בעולה אף אם בא עליה שלא כדרכה ופטור מלשלם קנס אם בא עליה לאחר שגירשה אבל א"נ כריה"ג דארוסה שנתגרשה אין לה קנס א"כ הא לא איצטריך קרא כיון דכל עיקר הנ"מ הוא רק לענין קנס ולענין קנס הא בלא"ה אף א"נ דהבעל אינו עושה אותה בעולה בשלא כדרכה ג"כ פטור מלשלם קנס כיון דנתארסה דהא אפי' נערה שנתארסה ולא נבעלה כלל דהוי עדיין בתולה ג"כ פטור מקנס דבעינן אשר לא אורשה וע"כ צ"ל לריה"ג דהקרא דבעולת בעל קאי להא דר' יוחנן להורות דאשה ניקנית בביאה:

והנה לעיל (מערכה ו' אות ו') ביארתי דהא דיליף רבי קדושי אשה מהקרא דובעלה ור' יוחנן יליף מבעולת בעל משום דאי מהקרא דובעלה ה"א דמקדש והדר בעיל משום דלרבי לשיטתו דמוכח דס"ל כבן תימא דחגיגה הבאה עם הפסח הרי הוא כפסח א"כ קשה מהקרא דלא ילין לבוקר זבח חג הפסח וע"כ צ"ל כתי' התוס' שם דבן תימא יסבור כר' ישמעאל דס"ל בשבת (דף קי"ד) דחלבי שבת קרביין ביו"ט הרי דמוכח מזה דמחלקינן בין איסור לאו לאיסור כרת א"כ ל"ל דבעינן כסף וביאה דא"כ תקשה נערה המאורסה דאמר רחמנא בסקילה היכי משכחת לה דהא לפי מאי דקיימינן השתא א"כ אף בשטר נמי אינה מקודשת דל"ל דהקרא דוכתב קאי למעט חליצה כיון דמחלקינן בין איסור לאו לכרת. הרי מבואר דלבן תימא ע"כ קאי הקרא דבעולת בעל להורות דבעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה א"כ מוכח דנערה שנתארסה ונתגרשה יש לה קנס:

והשתא א"ש הא דפירש והלך וישב בדרום דמדזקני דרום לשיטתייהו דס"ל דעו"ג ועבד הבא על ב"י כשר מוכח ממה נפשך דפסח דוחה שבת והוא די"ל דבן דורתאי ס"ל כר' יהודה דס"ל בשבת (דף ק"ו) דמקלקל בחבורה פטור וא"כ הא יש להוכיח אף בלאו הך הוכחה מהקרא דזבחת פסח דחגיגה דוחה שבת והוא דאיתא לעיל (דף ע') ונאכלת לשני ימים כו' מתניתין דלא כבן תימא דתניא בן תימא אומר חגיגה הבאה עם הפסח הרי היא כפסח ואינה נאכלת אלא ליום ולילה כו' מ"ט דבן תימא כדמתני רב לחייא ברי' לא ילין לבוקר זבח חג הפסח זבח חג זה חגיגה הפסח כמשמעו ואמר רחמנא לא ילין והנה לעיל (דף נ"ט) רמי לי' ר"ס לרב כתיב לא ילין לבוקר זבח חג הפסח והכתיב עולת שבת בשבתו ומשני הכא בארבעה עשר שחל להיות בשבת עסקינן:

והשתא לפ"ז הא יכולין לומר בפשיטות דלכך ס"ל לבן דורתאי דחגיגה דוחה שבת משום דס"ל כבן תימא דדריש הקרא דלא ילין לבוקר זבח חג הפסח דזבח חג הוא חגיגה וא"כ תקשה דהאיך כתיב לא ילין לבוקר דמשמע דבלילה מותר להקריב הקרבן חגיגה הא אסור להקטיר עולת חול ביו"ט וע"כ צ"ל דמיירי בארבעה עשר שחל להיות בשבת דהוי החגיגה קרבן שבת וחלבי שבת קריבין ביו"ט הרי דמוכח מזה דחגיגה דוחה שבת וא"ל דמזה אין להוכיח דחגיגה דוחה שבת די"ל דהקרא איירי באם עבר והקריב הקרבן חגיגה בשבת וכה"ג משני בירושלמי (פרק אלו דברים) דהקרא מיירי באם עבר והביא ז"א דא"כ תקשה אמאי כשר הקרבן נימא כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני והוי כמתה מאיליה והוי נבלה וא"ל הא מבואר במהרי"ט (ח"א סי' ס"ט) דלכך שוחט בשבת שחיטתו כשרה משום דאימתי שייך לומר כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עבידו לא מהני הוא רק במקום דאם נימא דלא מהני יתוקן האיסור אבל בשוחט בשבת כיון דאף א"נ דלא מהני לא יתוקן האיסור דחובל בשבת לבך אמרינן דמהני ז"א דהא לר"י דסובר דמקלקל בחבורה פטור א"כ הא יתוקן האיסור לפי מה דמבואר בתוס' שבת (דף ק"ו) בד"ה חוץ דהקשו לר' יהודה דס"ל דמקלקל בחבורה פטור אף בחובל וצריך לכלבו דא"כ אמאי מחייב בשוחט בשבת הא כל שוחט הוי מקלקל כמבואר בחולין ע ח') ותי' הר"ת דהא דחשיב לר' יהודה מקלקל גבי חובל וצריך לכלבו לפי שאין התיקון בא באותה שעה אלא לאחר מכאן דלאחר שנעשית החבורה בא הדם אבל בשוחט בשעת הקלקול בא התיקון שמוציאה מידי אבר מן החי עכ"ל וא"כ כיון דלר"י בעינן התיקון מיד הא יתוקן האיסור לפי מה דמבואר בחולין (דף ל"ב) דלכך שרי מפרכסת לב"נ אף דלדידהו במיתה תליא רחמנא ולא בשחיטה מ"מ מותרת לב"נ משום מי איכא מידי דלישראל שרי ולב"נ אסור וא"כ הא זהו דוקא בשחיטה כשרה אבל כשנתנבלה בשחיטתה דלא הוי שחיטה כלל אף לישראל הא ודאי דכל זמן שהיא מפרכסת אסורה לב"נ וכן מבואר להדיא בש"ך ביו"ד (סי' כ"ז ס"ק ב') ובפמ"ג שם וא"כ אם נאמר דלא מהני הא שפיר יתוקן האיסור דלא יהיה חילול שבת דהוי מקלקל דכיון דלא מהני שחיטתו והוי כמתה מאיליה א"כ הא מיד כששחט כל זמן שמפרכסת ליכא שום תיקון דאסורה אף לב"נ רק דאח"כ כשתגמור מלפרכס יהיה התיקון ולא בעת השחיטה א"כ הא הוי מקלקל ופטור וכיון דיתוקן האיסור א"כ תקשה דנימא אי עביד לא מהני וא"כ כיון דליכא לאוקמי בעבר והקריב א"כ הא מוכח מזה דחגיגה דוחה שבת:

יב אמנם זהו תליא בהא דהנה הצל"ח בפסחים (דף ע"ג) הנ"ל הקשה על הא דפי' רש"י דתיקן להוציאו מידי אבמה"ח לב"נ שאם אכלו אינו נהרג הא. שפיר י"ל דתיקן להוציאו מידי אבמה"ח לישראל ואי דלישראל הא בלא"ה אסורה משום קדשים מ"מ הא נ"מ אם התרו בו משום אבמ"ה ולא התרו בו משום קדשים דפטור ממלקות ותי' לפי' מה דאמרינן בחולין (דף ק"ג) דבהמה בחייה לאו לאברים עומדת וכן פסק הרמב"ם (בפ"ד ממ"א הל' ה') שכתב ששני איסורים באים כאחד בתולש אבר ונטרפה בו עי"ש דמוכח שאם היתה טרפה מקודם לא חייל איסור אבמ"ה על איסור טרפה וא"כ ה"נ לא חייל איסור אבמ"ה על איסור קדשים ולא תיקן לישראל מאומה דבלא"ה לא חייל איסור אבמ"ה בזה לישראל לכך פירש רש"י שתיקן להוציאו מידי אבמה"ח לב"נ עכ"ל:

אמנם לכאורה עדיין קשה הא שפיר מצי לחול איסור אבמ"ה על איסור קדשים לפי מה דמבואר בפסחים דף ל"ב) דרבנן ס"ל דחיוב מעילה הוא בפרוטה דוקא ואם אין בו שוה פרוטה אעפ"י שיש בו כזית פטור א"כ הא משכחת לה שיהא חל איסור אבמ"ה על איסור קודש כגון באבר שיש בו כזית ואינו שוה פרוטה דאינו אלא חצי שיעור לגבי איסור קודש דשיעורו בפרוטה ובתוס' שבועות (דף כ"ג) בד"ה דמוקי מבואר דאם נשבע שלא יאכל חצי זית נבלה דחל השבועה דכיון דליכא מנבלה, אלא חצי שיעור דהוי איסורא בעלמא חייל עלה איסור שבועה דהוי שיעור שלם עיי"ש א"כ ה"נ כיון דמצד איסור הקדש לא הוי אלא חצי שיעור כיון דאין בו שוה פרוטה שפיר מצי לחול עלה איסור אבמ"ה דהוי שיעור שלם כיון דיש בו כזית אך אין זה קושיא די"ל דרש"י ס"ל כתי' השני שבתוס' דאף על חצי שיעור ג"כ לא מצי לחול שיעור שלם כיון דח"ש אסור מה"ת וא"כ א"ש דלא מצי לחול איסור אבמ"ה על איסור הקדש דקדים:

ובזה ניחא לי ליישב הא דהקשו המפרשים על הרמב"ם דפסק בסוף ה' מלכים דב"נ אינו חייב על אבמ"ה של העוף דא"כ מאי משני הגמרא דתיקן להוציאו מידי אבמ"ה הא בחולין (דף מ') הוכיח הגמ' דמדלא קתני זבח דמיירי בחטאת העוף ולשיטת הרמב"ם דס"ל דבעוף ליכא אזהרה כלל לב"נ א"כ קשה מאי תיקן אבל לפי מה שביארתי א"ש דהרמב"ם לשיטתו אזיל דפסק (בפ"ה מה' שבועות ה"ח) בשבועה שאוכל פחות מכזית נבנה דחל על חצי שיעור לחייבו לאכול וא"כ א"ש די"ל דהרמב"ם יפרש דהתיקון להוציאה מידי אבמ"ה הוא לישראל ונ"מ להיכא דאתרו בו משום אבמ"ה ולא משום הקדש דפטור דאף דהרמב"ם פסק בפ"ה מה' מ"א ה"ה) דבהמה בחייה לאו לאברים עומדת אעפ"כ הא להרמב"ם לשיטתו דס"ל דשיעור שלם חל על חצי שיעור שפיר חל איסור אבמ"ה דהוי בכזית על איסור מעילה דהוי בפרוטה באבר שיש בו כזית ואין בו שוה פרוטה:

ועוי"ל בפשיטות דהא לכאורה צריכין להבין תי' הצל"ח דלכך לא פירש רש"י דנ"מ להוציאו מידי אבמ"ה לישראל משום דאיסור אבמ"ה אינו יכול לחול על איסור הקדש דקדים הא איסור אבמ"ה שפיר מצי לחול על איסור הקדש משום דהוי איסור מוסיף דאיתוסף מצד איסור אבמ"ה איסור לב"נ דמצד איסור הקדש היה מותר לב"נ ועכשיו דאיתוסף עלה איסור אבמ"ה אסורה לב"נ אך י"ל דרש"י ס"ל כשיטת הרמ"ע (בסי' קכ"ג) דמה דאיתוסף איסור לב"נ לא מיקרי מצד זה מוסיף עיי"ש וא"כ א"ש די"ל דהרמב"ם ס"ל כשיטת התוס' בחולין (דף ק"ג) בד"ה מר סבר דאבמ"ה מיקרי איסור מוסיף מצד מה שאיתוסף איסור לב"נ וא"כ הא שפיר חל איסור אבמ"ה על איסור הקדש וא"כ איכא תיקן אף לישראל היכא דאתרו בו משום אבמ"ה ולא משום הקדש דפטור אמנם זהו רק א"נ כר' יוחנן דחצי שיעור אסור מה"ת אבל לר"ל דס"ל דחצי שיעור מותר מה"ת שפיר מצי לחול איסור אבמ"ה על איסור הקדש באבר שיש בו כזית ואין בו שוה פרוטה כיון דמצד איסור הקדש אינו אסור מה"ת דלא הוי אלא חצי שיעור שפיר מצי לחול עלה איסור אבמ"ה דהוי שיעור שלם:

יג והשתא א"נ דחצי שיעור מותר מה"ת א"כ אין להוכיח מזה דחגיגה דוחה שבת די"ל דמיירי בעבר ושחט וא"ל דא"כ נימא אי עביד לא מהני ז"א דהא הכא לא יתוקן האיסור דאף אם לא מהני שחיטתו ג"כ חייב במה שמתקן להוציאה מידי אבמ"ה לישראל ונ"מ היכא דאתרו בו משום אבמ"ה ולא התרו בו משום נבלה דפטור ואף לפי מה שביארתי במ"א ליישב קושיית הצל"ח דלא חשיב תיקון כה"ג לשיטת הר"ת דלר"י דס"ל דמקלקל בחבורה פטור בעינן שיהא התיקון בודאי בשעת הקלקול ובשלמא בשוחט בעלמא שאין בו רק משום איסור אמ"ה הוא דהוי התיקון בשעת השחיטה שניתר מיד לגמרי משא"כ בשוחט חטאת בחוץ דאיכא איסורא אחרינא מלבד אמ"ה לא חשיב תיקון בשחיטה במה שמוציאה מידי אמ"ה ויפטור ממלקות כשלא יתרו בו משום שאר איסורין דהרי תיקון זה לא היה בשעת שחיטתו וגם לא היה בודאי שיבוא אח"כ דשמא יתרו בו בשעת אכילה משום איסור הקדש וגרע מתיקון דחובל וצריך לכלבו דודאי יבוא ואפ"ה לא חשיב תיקון כיון שלא בא בשעת הקלקול:

והשתא א"ש די"ל דרש"י ס"ל כשיטת הפוסקים דהילכתא כר' יהודה דמקלקל בחבורה פטור וא"כ בכה"ג לא חשיב תיקון לכך מפרש"י דהתיקון הוא להוציאה מידי אבמ"ה לב"נ דזה הוי התיקון מיד כששוחט [ועי' בתשובת הגרע"א סי' קס"ה] וא"כ לפ"ז לפי מה שביארתי דבן דורתאי ס"ל כר' יהודה דמקלקל פטור א"כ הא לכאורה נסתרה דברינו דאף לר"ל לא חשיב תיקון בכה"ג זה אינו דלפי הך סברא בפשיטות ניחא דלכאורה הא איכא תיקן בשחיטתו במה שמוציאו מידן אבמ"ה לישראל אעפ"י דאסורה בלא"ה מחמת נבלה מ"מ תיקן לענין חיוב מלקות' דאלו משום איסור אבמ"ה חייב במשהו בשר וגידין ועצמות משלימין לכזית כדאיתא בחולין (דף ק"ב) אבל משום נבלה אינו חייב מלקות אלא בכזית בשר דוקא אבל אם גידין ועצמות משלימין לכזית פטור:

אך ז"א לפי מה שביארתי דבכה"ג לא מיחשב התיקון מיד בשחיטתו כיון דלענין אכילה בלא"ה אסורה במשהו בשר אף היכא דגידין ועצמות משלימין לכזית משום דהא הוי חצי שיעור רק דהתיקון הוא אם יעבור ויאכל ויתרו אותו דיהיה פטור ממלקות לא מיחשב התיקון מיד ופטור א"כ כ"ז לר' יוחנן אבל לר"ל דס"ל דחצי שיעור מותר מה"ת א"כ הא מדאורייתא תיקן מיד בשחיטתו דמותר לאכול מה"ת אבר שיש בו משהו בשר וגידין ועצמות משלימין לכזית דלא הוי אלא חצי שיעור מה שעד הנה קודם ששחט היה אסור באכילה מדאורייתא:

והשתא יתבאר דברינו הא דפירש והלך וישב בדרום והוא דהנה יהודה בן דורתאי רצה ליפשט ממה נפשך דחגיגה דוחה שבת דא"נ דחצי שיעור מותר מה"ת א"כ אף דלפ"ז אין להוכיח מהקרא דלא ילין דחגיגה דוחה שבת די"ל דהקרא איירי בעבר ושחט א"כ הא לפ"ז שוב מוכח מהקרא דוזבחת פסח צאן ובקר דחגיגה דוחה שבת דל"ל דהקרא אתא להורות דדבר שבחובה כו' דא"כ תקשה אמאי כתיב ששת ימים תאכל מצות הא מצי לאכול שבעה מן החדש דאתי עשה דמצה ודוחה לל"ת דחדש דליכא לשנויי דלכך אינו יוצא במצה של חדש משום דלא אתי איסור חמץ וחייל על איסור חדש ז"א דהא כיון דח"ש מותר מה"ת א"כ הוי איסור חמץ על איסור חדש איסור מוסיף כמו שביארתי וע"כ צ"ל דלכך לא דחי משום דלא הוי בעידנא דאסור לקצור לפני העומר הרי דמוכח דאף בעשה דחמיר ג"כ בעינן בעידנא וא"כ תקשה ל"ל הקרא דעצם להורות דאסור לשבור עצם שיש בו מוח הא בלא"ה ידעינן דלא דחי משום דלא הוי בעידנא וע"כ דאתא להורות דבמצוה שבגופו הכתוב מדבר וא"כ תקשה דל"ל קרא דאותו וע"כ דאתא להורות דאין שוחטין את הפסח היחיד א"כ הא ליכא לאוקמי האי קרא דהוא דאתא להורות דתמורת הפסח אינה קריבה דהא לא משכחת לה תמורת הפסח כלל וע"כ דאתא למעט ולד מעשר א"כ מוכח דאין דנין אפשר משאי אפשר וא"כ הא ליכא לאוקמי הקרא דוזבחת דאתא להורות דדבר שבחובה אינו בא מן החולין דהא בפסח גופא ג"כ לא ידעינן דאינו בא אלא מן החולין כיון דאין דנין אפשר משא"א וע"כ דאתא להקיש חגיגה לפסח שדוחה שבת הרי דמוכח דחגיגה דוחה שבת וא"נ דח"ש אסור מה"ת א"כ אף דמהקרא דוזבחת לא מוכח די"ל דאין דנין אפשר משא"א והקרא אתא להורות דדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין א"כ הא שוב מוכח מהקרא דלא ילין דחגיגה דוחה שבת דליכא לאוקמי בעבר ושחט דא"כ תקשה דנימא אי עביד לא מהני וא"כ הא ממ"נ מוכח דחגיגה דוחה שבת רק דלא נימא דבאמת ח"ש אסור מה"ת ומהקרא דלא ילין אינו מוכח כלל די"ל כר' ישמעאל דהקרא דעולת שבת לא קאי רק למעט חלבי חול ביוה"כ אבל ביו"ט קרב חלבי חול לכך הלך וישב בדרום דהזקני דרום ס"ל דעו"ג ועבד הבא על ב"י הולד כשר א"כ הא מוכח דקדושין תופסין בח"ל א"כ הא מוכח כריה"ג דנערה שנתארסה ונתגרשה אין לה קנס א"כ הא ליכא לאוקמי הקרא דבעולת בעל דאתא למיפטר מקנס וע"כ דאתא להורות דאשה ניקנית בביאה א"כ קשה דנילף מובעלה וע"כ צ"ל דה"א דבעינן כסף וביאה וא"כ קשה דא"כ ל"ל קרא דוכתב וע"כ צ"ל דאתא למעט חליצה א"כ מוכח דאמרינן מ"ל איסור לאו מ"ל כרת א"כ כיון דחלבי חול אינה קרב ביוה"כ ה"ה דביו"ט אינו קרב א"כ הא מוכרחים לאוקמי, הקרא דלא ילין בארבעה עשר שחל להיות בשבת א"כ הא מוכח דחגיגה דוחה שבת:

יד והשתא א"ש הא דקאמר הבבלי שמו דכיון דהוא מבבל א"כ מסתמא ס"ל כשיטת הבבלי ביבמות (דף ה') דעשה דלפני הדיבור חמור מעשה שלאחר הדיבור א"כ תקשה אהא דכתיב בקרא ששת ימים תאכל מצות אמאי ניתי עשה דמצה וידחה לל"ת דחדש וע"כ צ"ל דלכך אינו יוצא במצה של חדש משום דאינו חל איסור חמץ על איסור חדש א"כ מוכח דחצי שיעור אסור מה"ת א"כ הדרא קושיית הכנה"ג לדוכתא דל"ל קרא דלא תבשל לאסור בב"ח בהנאה ת"ל מלא תאכל כל תועבה דכיון דח"ש אסור מה"ת א"כ הא לא משכחת לה בישול דהתירא דאף אם יבשל ח"ש ג"כ אסור מה"ת וע"כ דאיצטריך קרא משום דנ"מ לענין קונם כנ"ל א"כ מוכח דהוספת הזמן לא מיקרי כולל א"כ שוב מוכח מפסח מדבר דפסח דוחה שבת כמו שביארתי:

ואין לומר דלכך לא מצי לאכול מצה מחדש משום דלא הוי בעידנא זה אינו דגרסינן ביבמות (דף ס"א) לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא א"כ יש לו בנים ב"ש אומרים שני זכרים וב"ה אומרים זכר ונקבה ומפ' הגמ' טעמא דב"ה דילפינן מברייתו של עולם וב"ש לילפי מברייתו של עולם אין דנין אפשר משאי אפשר וא"כ ב"ה דילפי מברייתו של עולם ע"כ דס"ל דדנין אפשר משא"א וא"כ הא להלל לשיטתו נשאר קושיית הגמ' בתמורה (דף י"ח) הנ"ל דל"ל קרא דאם כשב למעוטי ולד מעשר נילף עברה עברה מבכור כיון דס"ל דדנין אפשר משא"א וע"כ צ"ל להלל דהך הוא אתא למעוטי תמורת הפסח שנמצא קודם שחיטה דאינו קרב א"כ מוכח דס"ל דשוחטין את הפסח על היחיד א"כ ע"כ מוקים האי קרא דעצם דקאי להורות דאסור לשבור עצם שיש בו מוח א"כ מוכח דבעשה דחמיר לא בעינן בעידנא א"כ שוב מוכח מהקרא דששת ימים דח"ש אסור מה"ת:

תוכן העניינים

פורת יוסף (שלופר)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה