פורת יוסף על יבמות· רבי יוסף תאומים
דף קד:
גמרא דתניא כבשי עצרת ששחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן כו' עכ"ל. ראיתי להעיר בכאן מה דאיתא במנחות (דף מ"ח ע"א) כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן או לפני זמנו ולאחר זמנו הדם יזרוק והבשר יאכל ואם היתה שבת לא יזרוק ואם זרק הורצה ע"מ להקטיר אימורים לערב ואמאי לימא עמוד וחטא בשביל שתזכה בבשר ומשני עמוד וחטא בשבת בשביל שתזכה בשבת אמרינן עמוד וחטא בשבת בשביל שתזכה בערב לא אמרינן כו' עכ"ל ובפירש"י ואם היתה שבת לא יזרוק אשלא לשמן קאי כו' עכ"ל. יש לתמוה דודאי ואם היתה שבת לא יזרוק קאי נמי אלפני זמנו ולאחר זמנו. והנראה דרש"י ז"ל אפשר דכתב דאשלא לשמן נמי קאי ואה"נ דכ"ש דקאי נמי אלפני זמנו ולאחר זמנו אלא דאשלא לשמן נמי קאי דהנה בחולין (דף י"ז ע"ב) אמרינן הילכתא השוחט לחולה שנחלה בשבת אסור לבריא דהוה מוקצה מחמת איסור ולית הילכתא הכי והרי"ף ז"ל לא הביאו בהלכותיו דאנן פסקינן דמוקצה מחמת איסור מותר. והטורי זהב בא"ח (סימן שי"ח) הקשה אהדדי הך דהכא דאין מוקצה מחמת איסור אסור מההיא דהניח מעות על הכר אפילו נפלו בשבת אסור לטלטל הכר. ותירץ דשאני הכי גבי השוחט לחולה בשבת דאמרינן דאי היה לו חולה זה בין השמשות לא הוה מוקצה כלל ולכך שרי מה שאין כן בהך דהניח מעות על הכר דאמרינן כמאן דאיתנהו דמי כו' עכ"ל. וא"כ בשוחט לבריא בשבת ודאי דאסור לדידן מחמת מוקצה מחמת איסור דאף לר"מ דשרי היינו במבשל דראוי לכוס משא"כ בשוחט וא"כ יש להקשות מאי מקשין התוס' עלה דהך עמוד וחטא בשביל שתזכה בערב תימא דראוי לאכול חי וי"ל דאין זה זכות כו' ומאי קושיא הא הוה מוקצה מחמת איסור בשחטן לפני זמנו או לאחר זמנו דבין השמשות הוה מוקצה מחמת איסור דאינן ראוין שלא בזמנם ואינן דוחים את השבת שלא בזמנו כו' אך דקושית התוס' הוא אשחטן שלא לשמן דודאי ראוי לאכול חי בו ביום דבין השמשות היה עומד לשחוט לשמו כו' וא"כ אמאי לא יזרוק כדי לאכול בשבת וע"ז תירצו דאין זה זכות לו וזה אפשר שכתב רש"י ז"ל אשלא לשמן קאי הרצון דלא תטעה לומר דוקא בלפני זמנו דעמוד וחטא בשביל שתזכה לערב לא אמרינן דבו ביום אין ראוי לאכול אפילו חי משא"כ בשלא לשמן לכך כתב דאשלא לשמן נמי קאי:
לשון הרמב"ם ז"ל בהלכות פסולי המוקדשין (פרק ט"ו הלכה י"ט וכ' וכ"א) כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן או ששחטן לפני זמנו ולאחר זמנו הדם יזרוק והבשר יאכל ואם היתה שבת לא יזרוק ואם זרק הורצה על מנת להקטיר אימורין לערב ובהלכות שגגות (פ"ג הלכה ג"ד) כתב וזה לשונו כל קרבן ציבור ששחטו שלא לשמו בשבת בשוגג חייב חטאת ויקטיר אימורין לערב ובקרבן יחיד ששחט בשוגג בשבת חייב חטאת ולא יזרוק ואם זרק הורצה על מנת להקטיר אימורין לערב כו' עכ"ל. הנה בחלוקה הראשונה בקרבן צבור לא חילק כלל לכתחלה ודיעבד וגם מדלא עירב ותני להו בהדדי קרבן צבור שלא לשמו או קרבן יחיד לשמו ושלא לשמו כו' ש"מ דיש חילוק בין קרבן יחיד לצבור והרי לעיל בהל' פסולי המוקדשין כתב דכבשי עצרת ששחטן שלא לשמן דלא יזרוק לכתחילה הרי דאף בקרבן צבור אפ"ה לכתחלה לא יזרוק כו' הן אמת שראיתי להמשנה למלך בהל' שגגות הראה על הא דהל' פסולי המוקדשין ובהל' פסולי המוקדשין הראה על הלכות שגגות ולא כתב דבר מזה כלום. ואמנם היה נראה לומר דמ"ש הר"מ בהל' פסולי המוקדשין דאם שחט לא יזרוק קאי אלפני זמנו לחוד דהתם אין ראוי לאכול חי בשבת משום איסור מוקצה ומ"ש בהל' שגגות היינו בזמנו ששחט בשבת שלא לשמו דראוי לאכול חי אמרינן עמוד וחטא בשביל שתזכה בבשר בשבת והא דאמרינן בגמרא לא יזרוק קאי רק אלפני זמנו דלא כמ"ש התוס' כו' וסמך בהל' פסולי המוקדשין על מ"ש בהל' שגגות דכל קרבן צבור ששחטן שלא לשמן דיזרוק הדם כו'. אבל קשיא לי בדברי הר"מ ז"ל דהיאך יכול לאכלו חי בשבת דהא הר"מ ז"ל פסק (בהל' שבת פ' ששי) דהלכה כר' יהודה דהמבשל בשבת בשוגג אסור בו ביום בין לו ובין לאחרים א"כ ה"ה בשוחט בשוגג וא"כ היאך יזרוק כו' ואפשר דטעמא דקנסו שוגג אטו מזיד ובהפסד קדשים לא קנסו חכמים כו'. והנה התוס' ז"ל דהקשו וא"ת והא ראוי לאכול חי דפסקו כר"מ דהמבשל בשבת בשוגג יאכל בו ביום ואין לומר דילמא הא דקתני במזיד דודאי אסור בו ביום. די"ל דא"כ אפילו בי"ט אם שחטן שלא לשמן כו' אמאי הבשר יאכל כו' ועיין בחולין (דף י"ו ע"א) יע"ש היטב ומהרש"א ז"ל הקשה במס' ביצה (דף כ') ליתני שנטמא הבשר ומאי קושיא דאשמעינן רבותא טפי אף דאפשר לאכלו חי אפ"ה לא יזרוק הדם דאין זה זכות לאכלו חי כמ"ש התוספת ואפשר דהקושיא הוא למ"ד דדם האיברים בלאו אלא דמ"מ הא כתבו התוס' בחולין (דף ט"ו) דכל זמן שלא פירש מותר ודוקא שפירש הוא דאסור כו' יע"ש. ודע דקושייתו הוא דליתני שנטמא הבשר דהוה רבותא טפי דלמאי דמסיק שם בביצה (דף כ' ע"ב) שאני שבות שבת משבות י"ט וא"כ למ"ד דלא יזרוק הוה למינקט רבותא טפי דאם נטמא בשלא לשמן דלא יזרוק כו' ודו"ק היטב:
לשון הרמב"ם ז"ל (בפרק א') מהלכות חגיגה וז"ל מי שלא חג בי"ט הראשון חוגג והולך כל הרגל כולו וכולהו תשלומין דראשון הן כו' עכ"ל. והכ"מ תמה עליו דהא איפלגו בגמרא דחגיגה ר"י אמר כולהו תשלומין דראשון ורבי אושעיא רבו חולק עליו וסובר דכולהו תשלומין זה לזה וא"כ לא הוה למיפסק כתלמיד במקום הרב עכ"ל וזה לשון הר"מ עוד שם עולת ראיה ושלמי חגיגה אינן דוחין לא את השבת ולא את הטומאה שאין זמנם קבוע כו' ואף דאם נטמא ביום הראשון א"כ תו לא מצי למייתי חגיגה כלל דאיהו פסק כולהו תשלומין דראשון הן מ"מ כיון דאית לחגיגה תשלומין כל ז' ולא זמן קבוע לא דמיא לשאר קרבנות צבור. וגם בזה תמה עליו הלחם משנה דבגמרא יליף לה דאין חגיגה דוחה שבת מדכתיב וחגותם חג לה' שבעת ימים וכי שבעה והלא שמונה אלא מכאן לחגיגה שאין דוחה שבת. ורבינו נקיט טעמא אחרינא. והנה יש להקשות בהא דאיצטריך בחגיגה לומר די"ט האחרון של חג הוא לתשלומין דה"א דרגל בפני עצמו הוא כו' תיפוק ליה דאל"כ יקשה הא דכתב רחמנא וחגותם חג לה' שבעת ימים קשה והלא אין חגיגה דוחה שבת וא"כ לא משכחת ליה כלל שבעה אלא ששה דבשבעה ימים אי אפשר שלא יהא שבת בנתיים וחגיגה אין דוחה שבת וכה"ג הקשו בירושלמי יע"ש בתוס' בחגיגה (דף ח') יע"ש היטב אך דזה אינו דלא ידעינן דחגיגה אינו דוחה את השבת אלא מדחזינן די"ט האחרון לתשלומין א"כ קשיא וכי שבעה והלא שמונה אלא מכאן לחגיגה שאין דוחה את השבת מה שאין כן אי לא הוה גזירה שוה די"ט האחרון לתשלומין ה"א דחגיגה דוחה שבת ולכך כתיב ז' ימים לכך איצטריך ג"ש די"ט האחרון לתשלומין וע"כ דאין חגיגה דוחה שבת. אמנם כל זה למאן דיליף דחגיגה אין דוחה את השבת אלא משבעה והלא שמונה משא"כ להר"מ ז"ל דנתן טעם אחר דחגיגה אינה דוחה שבת דאין זמנו קבוע כו' א"כ הקושיא במקומה עומד דל"ל ג"ש די"ט האחרון לתשלומין תיפוק ליה דאם לא כן לא משכחת כלל שבעה כו'. אמנם כן נראה לומר דהא דפריך בפסחים בפרק אלו דברים וכי שבעה והלא שמונה כו' ופריך פעמים שאי אתה מוציא אלא ששה כגון שחל י"ט הראשון בשבת כו'. והנה קושית הגמרא למאן דאמר דכולהו תשלומין זה לזה דפריך שפיר מה שאין כן אי אמרינן דכולהו תשלומין דראשון הן תו לא קשה פעמים שאי אתה מוציא אלא ששה דלא משכחת אלא או שבעה או כלל לא דאי חל יום טוב הראשון בשבת תו לא חזיא כלל דכולהו תשלומין דראשון הן. ודע דבהך דאי חל יום הראשון בשבת דלמ"ד כולהו תשלומין דראשון הן דלא חזי כלל כתבו התוס' כן בפסחים (דף פ' ע"א) יע"ש לחד תירוצא משמע שם דשבת ג"כ מיקרי אינו ראוי כו' וא"כ צ"ל דהא דפריך פעמים שאי אתה מוציא אלא ששה היינו למ"ד כולהו תשלומין זה לזה ולפ"ז א"ש דאיצטריך ג"ש די"ט האחרון לתשלומין דאי לאו ג"ש אה"נ דהוה ידעינן די"ט האחרון לתשלומין דאל"כ לא משכחת כלל שבעה אלא דהתורה אתי לאשמעינן דכולהו תשלומין דראשון הן דאל"כ פעמים שאי אתה מוצא אלא ששה אלא ע"כ דכולהו תשלומין דראשון הן כמ"ש לעיל וכל זה אי איתא ג"ש די"ט האחרון לתשלומין משא"כ אי לא הוה גזירה שוה די"ט האחרון לתשלומין ה"א דכולהו תשלומין זה לזה ואי דא"כ פעמים שאי אתה מוציא אלא ששה וא"כ לכתוב וחגותם חג לה' ששה ימים י"ל דאי הוה כתיב רק ששה ימים הוא אמינא די"ט האחרון תקנו לתשלומין ולכך הוה ששה ימים דאף אי אין חגיגה דוחה שבת מ"מ בשבעה ימים הוה ודאי ששה ימים לבד שבת לכך כתיב שבעה ימים וע"כ די"ט האחרון לתשלומין דאל"כ לא משכחת ליה כלל שבעה ולא הוה ידעינן דכולהו תשלומין דראשון ולכך כתיב ג"ש וע"כ דכולהו תשלומין דראשון דאל"כ לכתוב ששה כו' ודוק היטב:
מה שמקשין העולם על הא דאמרינן בירושלמי ומביאו התוס' בחגיגה (דף ט') דוד מת בעצרת והיו כל ישראל אוננין והקריבו למחר כו' ומקשין העולם דלמ"ד כולהו תשלומין דראשון היאך הקריבו למחר עכ"ל ואני אומר דטפי היה להם להקשות דבעצרת כו"ע מודו דכולהו תשלומין דראשון הן כמו שכתבו התוס' ז"ל בחגיגה דכיון דלא הוה אלא יום אחד וא"כ יקשה לכ"ע אבל זה אינו דהא דהיו כל ישראל אוננין הוה מדרבנן כדין נשיא שמת כמה שכתב המשנה למלך בהל' אבל יעוין שם היטב (בפרק שלישי הלכה י') וא"כ ודאי דאף אי כולהו תשלומין דראשון לא קשה מידי דבדרבנן לא אמרינן דבעינן דוקא ראוי ביום הראשון כמו שכתב התוס' בפסחים (דף פ') אהא דמשלחו בדרך רחוקה וא"ת אתה מדחהו מחגיגה וי"ל דתחומין דרבנן ובי"ט הראשון ראוי מדאורייתא עכ"ל הרי דבדרבנן לא אמרינן כו' וק"ל לענ"ד:
סליק פרק מצות חליצה וסליקא לה מסכת יבמות
סוף הספר