פורת יוסף על יבמות· רבי יוסף תאומים
דף ג:
גמרא מה"מ פירש"י דערוה וצרה וצרת צרתה כו' עכ"ל הא ודאי דאצרה לחוד מקשה מה"מ ולא אערוה דאיך יאמר מה"מ והדר מקשה ל"ל קרא דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת אלא דרשא לצרור לא ידע ופריך מה"מ דצרה עד סוף העולם אסורה כו' ורש"י שגירת לישנא נקיט ערוה אגב צרה כו':
ע"ש אזהרה שמענו עונש מניין ת"ל כי כל אשר יעשה ונכרתו כו' ולכאורה יש להקשות הא בלא"ה אית ביה כרת כיון דאיכא לאו פשיטא דפטורה מחליצה ויבום ודאי הוה אשת אחיו שלא במקום מצוה וחייב כרת משום אשת אח כמ"ש רש"י לעיל ונראה דנ"מ לחייבי' ב' חטאת בשוגג משום כרת דאשת אח וכרת דאחות אשה וה"ה צרה דכרת עלי' נמי קיימא אלא דאכתי יקשה כיון דכתב קרא דאחות אשה לא מיבמה ממילא אית בהו תרתי כריתות דהדרא לאיסורא קמא ותדע דהרמב"ם ז"ל (בהל' יבום וחליצה פרק ששי) כתב ולקחה פרט לערוה שאין בה ליקוחין כתב המגיד משנה אף דרבא מסיק דערוה גופא לא צריכא קרא רבינו כתב סוגין קמייתא מפני שבעיקר הדין אין נ"מ ואם איתא טובא נ"מ דאי אמרינן ערוה לא צריכא קרא וממילא חייב שתי חטאות בשוגג משום אחות אשה ואשת אח אם נשא חי ואח"כ נשא מת דהוה מוסיף או איפכא דהוה כול משא"כ דאי צריכא קרא ויליף ליה ולקחה כדהביא הר"מ ז"ל אין בו כרת אלא דאשת את אלא דליתא כיון דהדרא אהדריה לאיסוריה קמא וממילא קיימא באיסור אחות אשה ג"כ וא"כ מאי קאמר עונש מניין ולולי דברי רש"י ז"ל הייתי אומר דעונש מניין אצרה קאי דאף דכתיב לצרור דצרת ערוה אסורה ליבום מ"מ אפשר דלית ביה אלא לאו וכרת דאשת אח דודאי אף צרתה כיון דהתורה אסרה בפירוש תו הוה אשת אח שלא במקום מצוה אלא דקאמר עונש מניין שיהא חייב אצרה ב' חטאת בשוגג כו' לולי רש"י ז"ל דפי' עונש מניין אם יבם ערוה או צרתה יע"ש וצ"ע ודוק לענ"ד:
ובתוס' בד"ה טעמא דכתב רחמנא עלי' כו' ורבא לא צריך לומר אלא להיתרא לא מצית אמרת כו' עכ"ל דברי מהדורא בתרא בזה המה ברורין לי דודאי לפי דעת התוס' דלכ"ע אין עשה דוחה ל"ת דההיא דכיבוד אב מוקי ליה בלאו דמחמר ואיצטריך לומר למישרי שלא במקום מצוה אלא דלא היה צריך לומר ערוה גופא לא צריכא קרא דהמקשן ג"כ היה סבור דערוה לא צריכא קרא אלא לאשמעינן דבעלמא דחי ופריך דהוה להיתרא דהוה לגופא והיה ליה לומר דלהיתרא לא מצית אמרת כו' ומיהו בזה לחוד א"ש דתו ליכא לאקשוי ל"ל עליה דהא באמת אין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת מ"מ איצטריך עליה דאי לאו עליה כיון דכתיב ערותה דחדא משמע הייתי אומר דבמקום יבום חדא מותרת ושלא במקום יבום שתיהן אסורות לכך איצטריך עליה לומר איפכא ולא הוה צ"ל ערוה גופא לא צריכא קרא אלא דקאמר הכי דלפי המקשן היה פשוט דע"כ דהסברא חיצונה דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת ואיצטריך עליה לגופא לאיסורא דאל"כ לימא עליה להתירא וע"ז הוציא רבא מלבו ואמר דלאו כן דערוה גופא לא צריכא קרא דאדרבא דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת כו'. ועיין בחדושינו לקמן ושם נאריך בזה בעזה"י: