פורת יוסף הקדמה וכללים· רבי יוסף תאומים
פתיחה
גרסינן במסכת חולין (דף ל"ג ע"א) אמר רב אחא בר יעקב מזמנין ישראל על בני מעיים ואין מזמנין כותי על בני מעיים כו' החותך בשר מן המפרכסת לישראל שרי ולנכרי אסור דבישראל בשחיטה תליא מלתא מכי שחיט יצא מידי אמ"ה ולבני נח במיתה תליא מילתא כו' מתקיף ליה מי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור תניא דלא כרב אחא בר יעקב החותך בשר מן המפרכסת אחד ישראל ואחד נכרי מותרין בו עכ"ל. והרמב"ם ז"ל בהלכות מאכלות אסורות פסק כרב אחא בר יעקב החותך בשר מן המפרכסת לישראל שרי ולנכרי אסור. והקשו עליו האחרונים הא סתמא דתלמודא דפסחים (בדף כ"ב ע"ב) סבירא ליה דלא כרב אחא בר יעקב דאמרינן שם כל מקום שנאמר לא יאכל אחד איסור אכילה והנאה במשמע ופריך והרי אמ"ה דכתיב לא יאכל ותניא מנין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר ואמ"ה לבני נח שנאמר לפני עור לא תתן מכשול הא לכלבים שרי כו' ומאי קושיא דילמא מיירי באמ"ה מן המפרכסת דלישראל אפילו באכילה שרי ולכך אצטריך לטעמא דלפני עור דלבני נח אסור וא"כ דברי הרמב"ם דלא כהלכתא עכ"ל:
והנה לפי דברי האחרונים יש להקשות גם למסקנא דמסקינן בחולין (דף ק') דאמ"ה אינו נוהג אלא בבהמה וחיה ועוף הטהורים ולא בטמאין דכתיב לא תאכל הנפש עם הבשר מי שבשרו לחוד מותר אבל בבני נח ד"ה מוזהר על הטמאין כטהורין וא"כ מאי קושי' דילמא מיירי באמ"ה מן הטמאה דלישראל אינו אסור משום אמ"ה ושפיר שייך לפני עור דלנכרי אסור כו':
אבל הנראה לי בזה דהר"מ ז"ל לשיטתו אתי שפיר דקושית הגמרא לאו למימרא הא לכלבים שריא דאי לאו הכי תיפוק ליה משום איסורי הנאה דזה ליתא משני פנים אלא דקושית הגמרא דאי אמ"ה אסור בהנאה לא היה אסור כלל אמ"ה לבני נח עתה ולא שייך לפני עור לא תתן מכשול. והוא כמו שאבאר דבסנהרין מסיק דכל מילתא שנאמרה ונישני' לזה ולזה נאמרה והרי מילה ומשני למילתייהו נישנית ביום אפילו ביום השבת יע"ש ולפי זה יש להקשות מנלן דאמ"ה נוהג עתה בבני נח ואי דנאמרה ונישנית הא למילתייהו נשנית דאי לא נישנית היה נוהג אף בבהמה טמאה כמו בבן נח דמהאי טעמא נוהג בבני נח אף בבהמה טמאה דלא שייך ביה מי שבשרו מותר כו' משא"כ עתה דנשנית בסיני לא תאכל הנפש עם הבשר הא בשרו לחוד מותר דכהאי גוונא אמרי' לעיל (בדף ק' ע"ב) במתני' ג"ה נוהג בטהורה ואינו נוהג בטמאה אמר ר' יהודה והלא מבני יעקב נאסר כו' וכתבו התוספת דה"ק דאין לומר מי שגידו אסור ובשרו מותר דהא מבני יעקב נאסר יע"ש היטב אך נראה לומר דע"כ אמ"ה נוהג בבני נח דאל"כ למה נשנית בסיני ואי דאינו נוהג בטמאה מהיכי תיתי דיחל אמ"ה על בהמה טמאה דכלל בידינו וכן כתב הר"מ בהל' איסורי ביאה דאין איסור חל על איסור אם לא בא' מג' דרכים כולל ומוסיף וב"א ואמ"ה לאחר מיכן הוא דחייל ול"ל לקרא אך דאמ"ה הוה איסור מוסיף דמתחלה מותרת לב"נ טמאה ועכשיו איסור אמ"ה מיגו דחל על בני נח לכך איצטריך מי שדמו אסור ובשרו מותר כו' ואי ס"ד דאין נוהג בב"נ א"כ ליכא איסור מוסיף ולמה נשנית בסיני דאין נוהג בטמאה מהיכי תיתי דיחול וע"כ דאמ"ה נוהג בב"נ ולפ"ז א"ש דהכי פריך הא לכלבים שרי דאי לאו הכי אמאי איסור אמ"ה נוהג בב"נ דנשנית למילתייהו נשנית דאינו נוהג בטמאה ואי דאין איסור חל על איסור יש לומר דהר"מ ז"ל בכריתות עלה דהך יש אוכל אכילה אחת וחייב עלי' חמש חטאת חלב מן המוקדשין אקדשי' מיגו דאיתוסף איסור הנאה שכתב בפי' המשניות אשר לו דאיסור הנאה הוה איסור מוסיף דלא כמו שכתבו התו' בחולין (דף ק"א ע"א) דאיסור הנאה לא הוה רק איסור חמור יע"ש היטב וא"כ פריך שפיר דאי אמ"ה אסור בהנאה אמאי נוהג בבני נח דאיצטריך לשנות בסיני דה"א דיחול אמ"ה על בהמה טמאה דאיסור הנאה הוה איסור מוסיף ושפיר מצי חייל כו' ומיהו זאת ליכא למימר דאי אמ"ה אסור בהנאה לכך איצטריך לישנות בסיני דאי מקרא דאדם לא היה אסור בהנאה זה אינו דכיון דלאחר מ"ת לישראל נאמרה תו אסור בהנאה דכתיב אותו הא כל מקום כו' ותדע לר"י דסבר גיד הנשה לבני יעקב נאמר ואפ"ה איצטריך לשנויי אליביה דר' יהודה בפסחי' (בדף כ"ג) כשהותרה נבילה היא וחלבה וגידה הותרה וזה פשוט ואין צריך לפנים:
הן אמת שהר"מ ז"ל בפי' המשניות כתב ולמה לא חשיב בשר בחלב איסור מוסיף יע"ש שתירץ ודבריו צריכין ישוב דעת וכבר התבאר זאת והלחם משנה כתב כיון דעל איסור הנאה אינו לוקה דהר"מ ז"ל פסק בהל' מאכלות אסורות דכל איסורי הנאה אם עבר ונהנה אינו לוקה ולא הוה מוסיף אלא כשהאיסור האחרון חמיר כאיסור הראשון ויש לנו אריכות דברים בזה אי"ה במקום אחר אנופף ידי בזה. אבל יש לומר דטעמא דכל איסור הנאה אינן לוקין כתב המגיד משנה והמשנה למלך בהל' יסודי התורה דר"א אמר ר' יוחנן בפסחים (דף כ"ה ע"ב) בלישנא בתרא דכל איסורין שבתורה אינן לוקין אלא דרך הנאתן וכל הראוי לאכילה אינו חשיב דרך הנאה אלא אכילה ואפשר דקושית הגמ' כאן אליבי' דלישנא קמא אליבי' דר' אבוהו אמר ר' יוחנן דכל איסורין שבתורה אינן לוקין אלא דרך אכילתן כו' ובנהנה כו' לוקה ופריך דהוה מוסיף דהכא אליביה דר"א קיימינן כו' ודוק היטב לפע"ד:
ובזה יש ליישב סוגית הגמ' דבכורות (דף ה' ע"ב) דפריך חלב מנלן דשריא דליכא מידי דאתי מן החי ושריא ומשני מדאיצטריך בשר בחלב הא חלב לחודי' שרי אימא בשר בחלב אסור באכילה ובהנאה וחלב אסור באכילה ושרי בהנאה ואפילו לר"ש דשרי בהנאה משכחת למלקי על בשולו כו' יע"ש היטב. וכבר תמהו בזה רובם ככולם דמאי ניחותא הוא זה דבשר בחלב אסור באכילה ובהנאה אכתי למה לי ג' לא תבשל לכתוב תרי לא תבשל אחד לאיסור בישול ואחד לאיסור הנאה ולאכילה לא צריך קרא דחלב לחודי' אסור גם לר"ש יגדל התימא דמאי קאמר משכחת למלקי כו' ואכתי למה לי ג"ש דיליף ר"ש קודש קודש מטריפה בחולין (דף קט"ו ע"ב) על איסור אכילה ולפי מ"ש אתי שפיר דהנה יש להקשות מאי קושיא דילמא חלב לחודיה אסור ובשר בחלב לעבור עליו בשני לאוין אך דאין איסור חל איסור דמהאי טעמא המבשל חלב בחלב אינו לוקה על אכילה בודאי כו' יע"ש וה"ק דילמא בשר בחלב אסור בהנאה וא"כ איכא למימר לעבור בשני לאוין דאיסור הנאה הוה איסור מוסיף לשיטת הרמב"ם ז"ל. ולר' שמעון דשרי בהנאה וליכא איסור מוסיף משכחת למלקי על בשוליה והוא דבחולין (דף קט"ו ע"ב) מסיק איסי בן יהודה דיליף ג"ש קודש מטריפה והנאה בק"ו מערלה ומה ערלה שלא נעבדה בה עבירה אסור בהנאה בשר בחלב שנעבדה בו עבירה בבישול א"ד שאסור בהנאה ור"ש יליף באכילה מג"ש ומותר בהנאה וכתבו התוס' וכי לית ליה לר"ש ק"ו וי"ל דסבר ג"ש עדיפא מק"ו ואין ג"ש למחצה מטריפה דמותר בהנאה ולפי זה הכי קאמר לר"ש איכא למימר דהא דאיצטריך ג"ש לאו למימרא דאסור באכילה דחלב לחודי' נמי אסור באכילה אלא דאיצטריך הג"ש דמותר בהנאה דמשכחת למלקי על בשוליה ואיכא למילף בק"ו ומה ערלה שלא נעבדה בו עבירה מכ"ש בשר בחלב שנעבדה בו עבירה בבישול:
או יאמר דה"ק בשר בחלב אסור באכילה ובהנאה והוא לדעת איסי בן יהודה דיליף ג"ש באכילה מטריפה ובהנאה מק"ו וכתבו התו' בפסחים (דף כ"ה ע"ב) וא"ת ומי אלים ק"ו לאפוקי מג"ש דטריפה מותר בהנאה ויש לומר דהק"ו גלי לן דנילף מג"ש מקדשים שיצאו חוץ למחיצתן ומיהו בלאו ק"ו הייתי אומר מטריפה דמפרש היתר הנאה בהדיא בקרא יע"ש היטב וא"כ א"ש אימא דהג"ש אתי לאיסור הנאה למילף מקדשים שיצאו חוץ למחיצתן כו' ואי דק"ו יש לומר דאין עונשין מן הדין לכך איצטריך ג"ש ואף דבאמת אין לוקין על הנאת בשר בחלב כמ"ש התוס' בפסחים שם (דף כ"ה ע"ב) היינו כיון דאיכא לאוקמי' הג"ש על אכילה והק"ו גלי דנילף מקדשים כיון דעיקר איסור הנאה אנו למידין מכח ק"ו חשיב שפיר אין עונשין מן הדין משא"כ השתא דחלב לחודי' אסור ע"כ דהג"ש על איסור הנאה דלוקין כו' ואף לשיטת הר"מ דכל איסורי הנאה אינן לוקין היינו דלא הוה דרך הנאה והא אליבי' דאיסי בן יהודה מסיק בפסחים (דף כ"ו ע"א) להכי לא כתיב אכילה בגופי' יע"ש היטב והר"מ ז"ל דפסק בהל' מאכלות אסורות דאינו לוקה על הנאת בשר בחלב בפרק שביעי ע"ש דפסק כתנא דבי ר' ישמעאל דג' פעמים לא תבשל ולאו דאתי באם אינו ענין אין לוקין עליו כמ"ש הלחם משנה שם ויתבאר זאת בכללי יע"ש משא"כ אי מג"ש א"ש ודו"ק:
גרסינן במסכת קדושין (דף ע"ז ע"א) אמר אביי כהן גדול באלמנה לוקה שתים אחת משום לא יקח ואחת משום לא יחלל ולילקי נמי משום לא יחלל זרעו בשלא גמר ביאתו כו' מתיב רבא אלמנה וגרושה שני שמות כו' וחלוצה מדברי סופרים מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא יע"ש ובפירש"י בביאה שלאחר קידושין מיירי כו' עכ"ל והנה מה שפירש כן ולא שקידשה בביאה ולקי על ביאה אחת תרתי אחת משום לא יקח ואחת משום לא יחלל אפשר דדוקא נקט והוא (דבדף י' ע"א) מסיק כל הבעל דעתו על גמר ביאה כו' וכבר הקשו התוס' שם דביבמות (דף נ"ט) משמע דאשה בהעראה ותירצו בביאה לאחר קידושין יע"ש וא"כ על כרחך בביאה שלאחר קידושין דאי בביאה לחודי' א"כ ללקי שלש דע"כ דעביד גמר ביאה אף שלא היה הזרעת זרע מ"מ יותר מהעראה ובהעראה עשאה חללה וללקי נמי משום חללה אלא ע"כ בביאה שלאחר קדושין ולא עביד אלא העראה כו' ורש"י ז"ל סובר כהרשב"א שמביא במשנה למלך (בהל' איסורי ביאה פרק י"ז) דבחדא ביאה חייב משום גרושה ומשום חלוצה דלא כשיטה ישנה יע"ש. והמקשה דפריך ולילקי משום לא יחלל זרעו לפי סברתו דגמר ביאתו שהיה שם הזרעת זרע וע"כ עביד יותר מהכ"ע דבהכ"ע אינו ראוי להוליד ואינו חייב משום לא יחלל זרעו וע"כ סבור דגמר ביאתו יותר מהכ"ע היה יכול להקשות ולילקי נמי משום חללה. אלא דפריך טפי שפיר כו' דלילקי נמי משום לא יחלל זרעו:
והנה ראיתי להעיר בכאן ספיקות עצומות חדא דמאי פריך רבא לאביי כו' וכי איהו לית ליה דכ"ג באלמנה לוקה שתים אחת משום לא יקח ואחת משום לא יחלל דאיהו אמר לקמן שם דקידש ולא בעל אינו לוקה מאי טעם לא יקח משום לא יחלל וא"כ למאי הלכתא כתבי' רחמנא לא יקח דכיון דאינו לוקה אלא ע"י ביאה וע"כ לחיובי' תרתי ועוד היאך תלוי זאת הקושיא כאן וחלוצה דרבנן כו' אמתני' דמס' מכות ריש אלו הן הלוקין הוה ליה לאקשוי דקתני גרושה וחלוצה אינו חייב אלא אחת כו'. ועוד מה שפי' רש"י בריש אלו הלוקין גרושה וחלוצה דמרבינן מוי"ו דואשה דמשמע שהוא מן התורה וכבר הקשו לשם התוס' דבהדיא מסקינן הכא דמדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא יע"ש:
והנה הר"מ ז"ל (בהל' איסורי ביאה פרק י"ז) כתב דאינו לוקה בלאו דלא יחלל אלא כהן גדול באלמנה ולא כ"ג בגרושה דבלא"ה חלל דאינה ראויה לכ"ה משא"כ כ"ג באלמנה דחיללה דאינה ראוי לכהן הדיוט יע"ש וראייתו מדקאמר אביי כ"ג באלמנה דוקא כו' והנה בזה אפשר לומר דהכי פריך ליה לאביי דקאמר ולילקי נמי משום לא יחלל זרעו ומאי קושיא והא הוה לאו שבכללות דלא יחלל דחילול דידה וחילול זרע מחד קרא נפקא וצ"ל דהכי פריך ליה דמדקאמר דוקא כה"ג באלמנה לוקה שתיים והא כה"ג בגרושה נמי לוקה שתיים אחת משום לא יקח ואחת משום חלול מזרעו ומשני בשלא גמר ביאתו דליכא חלול זרע אלא חלול דידה ודוקא כה"ג באלמנה כמ"ש הרמב"ם ז"ל. והרמב"ם ז"ל לשיטתי' אזיל שכתב (בהל' נזירות פרק ה' הלכה ח') דנזיר שאכל זג וחרצן כו' דפסק כרבא במס' פסחים (דף מ"א ע"ב) דאביי אמר לוקין על לאו שבכללות ורבא אמר אינו לוקה תרתי אלא חדא וכן פסק הרמב"ם בהל' קרבן פסח דנא ומבושל כו' יע"ש וא"כ הא דפריך ולילקי נמי משום לא יחלל זרעו לאו למימרא דלילקי שלש דהא הלכתא כרבא דאין לוקין אלאו שבכללות תרתי ועל כרחך דקשי' מאי אירי' כ"ג באלמנה אפילו כ"ג בגרושה נמי לוקה שתיים כמ"ש לעיל ואית ליה להרמב"ם הוכחה דכה"ג בגרושה אינו לוקה משום לא יחלל משא"כ הראב"ד ז"ל לשיטתי' שפסק בהל' נזירות דלוקה על לאו שבכללות דחלופי גירסאות יש כמ"ש הכ"מ דהראב"ד גורס דרבא אמר לוקין על לאו שבכללות ואם כן איכא למימר דקושית הגמ' דפריך ולילקי נמי משום לא יחלל זרעו היינו דלילקי שלש ואין הכרע לומר דאביי דוקא נקט כה"ג באלמנה ולכך השיג שפיר עליו בהל' איסורי ביאה דאף כה"ג בגרושה לוקה משום לא יחלל כו' ובזה אתי שפיר דפריך וחלוצה דרבנן דמדפריך ולילקי נמי משום לא יחלל זרעו ע"כ סבירא ליה דלוקה על לאו שבכללות פריך שפיר וחלוצה דרבנן בלא זה הייתי אומר דחלוצה מן התורה ולכך נקט שם שפיר במתני' אלו הן הלוקין גרושה וחלוצה משא"כ גרושה וחלוצה אינו חייב אלא אחת דכיון דחלוצה מריבויא דואשה גרושה נפקא הוה ליה לאו שבכללות משא"כ לפי סוגיא דידן ע"כ ס"ל לסתמא דתלמודא דלוקה על לאו שבכללות וע"כ פריך שפיר וחלוצה דרבנן ומסיק דקרא אסמכתא בעלמא משא"כ שם במס' מכות פירש"י אליבא דהלכתא כרבא דאין לוקין אלאו שבכללות כמ"ש הרמב"ם ושפיר מצינו לומר דחלוצה מן התורה מרבויא דואשה והא דאינו לוקה על גרושה וחלוצה אלא אחת דהוה ליה לאו שבכללות ובדוקא נקיט גרושה וחלוצה דאלמנה וחלוצה חייב שתיים כו':
ודע שמה שהקשה רבא לרב יהודה דקאמר כה"ג באלמנה לוקה שתיים ממתני' דמכות לפי' רש"י דקשיא ליה דהתם ע"י קידושין הוה ללקות שתים ומאי קושיא דילמא מיירי בלא קידושין שם דלישנא דהבא הכי משמע בזנות בעלמא וראיתי להרב הגדול מוהר"ר בעריש שכתב בפתיחה לספר פני יהושע וזה לשונו ולשיטת הרמב"ם בפרק ט"ו מהל' איסורי ביאה שכתב דכל חייבי לאוין אינן לוקין עד שיקדש ויבעל וא"כ הבא על הממזרת על כרחך מיירי ע"י קידושין ומסתמא מיירי מתניתין בחד גוונא ופריך שפיר אלמנה ע"י קדושין היה ללקות שתיים כו' ואינו יודע דהא במכות מסיק שם דמתני' דהתם ר"ע הוא יעויין שם ור"ע ס"ל דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין ולדידי' בודאי אפילו בלא קידושין לוקה בכל חייבי לאוין דמהאי טעמא בחייבי כריתות לוקה אף בלא קידושין דמאי מהני הקדושין וכן כתב בספר פני יהושע ומיהו יש ליישב דבריו דקשיא ליה אליביה דמאן דאית ליה דר"ע לא אמר אלא בחייבי לאוין דשאר כמתני' דיבמות (דף מ"ט ע"א) דלא כר' סימאי וכר' ישבב שם ועל כרחך מיירי מתני' דמכות ע"י קידושין ופריך שפיר:
אמנם כן אפשר לומר דפריך ליה דמשמע אף בגמר ביאתו מיירי מדסתם מתני' ואמאי הא הוה ללקות נמי משום לא יחלל זרעו והיינו דפריך ליה רבא דרבא לשיטתי' אזיל דאמר אין לוקין אלאו שבכללות ופריך אהא דקאמר בשלמא גמר ביאתו כו' משמע הא גמר ביאתו לוקה נמי משום לא יחלל זרעו וע"כ לוקה אלאו שבכללות א"כ ליתני אלמנה וגרושה ליחייב שתיים על כל אחד כו' וע"כ דאינו כן דאין לוקין אלאו שבכללות ולא ארב יהודה פריך אלא אהא דקאמר בשלא גמר ביאתו כו'. ותדע דלהר"מ ע"כ צריך לומר כן דאיהו סבירא ליה דאינו לוקה בגרושה משום לא יחלל וא"כ אלמנה וגרושה נמי אינו לוקה משום לא יחלל דהרי מחוללת אף לכ"ה וע"כ כמ"ש דקושית הגמרא בגמר ביאתו כו':
ודע דלפי מה שכתב המגיד משנה (בהלכות איסורי ביאה פרק ט"ז) עלה דהך מילתא שכתב הרמב"ם ז"ל דכה"ג בגרושה וה"ה כ"ה אינו לוקה משום לא חלול דידה כתב דלא נהירא ליה והכריע המ"מ דכ"ג לוקה אף בגרושה דלא יחלל אכולהו קאי אבל כ"ה אינו לוקה לא משום חלול דידה ולא משום חלול זרעו דכ"ה ילפינן מג"ש מכ"ג דיהא זרעו חולין וג"ש לא אהני ליה אלא לענין חלול ולא לענין מלקות יע"ש וא"כ פריך שפיר דע"כ מתני' דמכות בקידש מיירי דאי בלא קידש אמאי גרושה וחלוצה לכהן הדיוט לוקה דהא ג"ש לא אהני אלא לענין איסור ולא לענין מלקות וע"כ בקידש מיירי וא"כ מסתמא אלמנה לכ"ג בחד גוונא מיירי בקידש ופריך שפיר שני שמות על זה ושני שמות על זה כו'. ואף בגרושה לכ"ג לשיטת המ"מ דבכהן גדול לוקה אף בגרושה:
הן אמת שדברי מגיד משנה נפלאו ממני דאיך יאמר זאת דכ"ה אינו לוקה לא בגרושה וחללה משום לא יחלל דידה ודזרעו דג"ש לאו לענין מלקות גמירי כו' דא"כ מאי קאמר שם (בדף ע"ז ע"ב) אמר רבא לא יאמר גרושה בכ"ג ותיתי מק"ו מכהן הדיוט אלא לומר לך מה גרושה מאלמנה חלוקה יע"ש ומאי קושי' והא איצטריך גרושה בכ"ג דאי הוה ילפינן מכ"ה דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה התם אינו לוקה משום חלול כו' אף כ"ג בגרושה אינו לוקה משום חלול לכך איצטריך גרושה בכ"ג דלא יחלל עלה קאי ודוק לפענ"ד:
איתא במסכת קידושין (דף ע"ח ע"א) אמר ליה רב נחמן לרבא האי קרא רישא בכהן גדול וסיפא בכ"ה כתיב אלמנה וגרושה לא יקחו להם לנשים כי אם בתולת מזרע ישראל והדר כתיב בחד קרא והאלמנה אשר תהיה אלמנה מכהן יקחו רישא בכ"ג וסיפא בכ"ה כו' אמר ליה אין כתיב קרא הכי ופריך מכהן אין מישראל לא ה"ק מן המיוחסת שבכהונה וחד אמר מכהן מן מקצת כהנים והיינו כ"ה ע"כ ובפרש"י מי כתב קרא הכי קס"ד דדריש ליה כמ"ד מן המיוחסת שבכהונה עכ"ל רצונו מבואר דלמאן דדריש מן מקצת כהנים והיינו כהן הדיוט אין כאן קושיא מי כתב קרא סתמא והא בהדיא מפרש קרא מכהן דהיינו כ"ה אך קשה מי הכריחו לפרש דקס"ד כמאן דדריש מן המיוחסת דילמא פריך למאן דדרש כן וכבר העיר בזה בספר פני יהושע ועוד באומרו רב נחמן לרבא דוקא תקשה מי כתב קרא הכי ואמאי לא הקשה כן לעצמו ונראה דוקא לרבא קא קשי' ליה ולא לאחר דאיכא למימר כולה קרא בכ"ג מיירי וה"ק והאלמנה אשר תהיה אלמנה מכהן דוקא שנפל' ליבום ואין יבום אלא מאב בודאי היה אחיו כהן יקחו דמן התורה אלמנה מן האירוסין מותרת להתייבם כמ"ש ביבמות (דף כ' ע"א) ומיירי מאלמנה מן האירוסין ושפיר דייקא מכהן יקחו שהיתה אלמנת כהן משא"כ לרבא דאיהו מסיק ביבמות (דף כ"א ע"א) דמן התורה אינו ראוי ליבום דכל היכא דאיכא לקיומי' תרתי לא אתי עשה ודחי ל"ת והכא אפשר בחליצה א"כ לדידיה ליכא למימר ע"י יבום דמן התורה נמי אסורות משא"כ לאינך איכא למימר ע"י יבום דיחזקאל מדבר תורה קאמר דכה אמר ה' ואפילו דרבנן אכתי לא נגזרה ויחזקאל מדאורייתא אמר ולפ"ז א"ש דע"כ המקשן היה סבור דליכא למידרש כלל רק מן המיוחסת דאל"כ רק דפריך למאן דדריש כן אימא מאן דדריש כן מן המיוחסת ס"ל דאלמנה מן האירוסין מותרת להתייבם איכא לקיומי' כולה קרא בכ"ג כמ"ש לעיל ומאן דסבר אסור מן התורה ס"ל דמכהן היינו מכ"ה יע"ש ולדידי' בלאו הכי לא קשה מי כתב קרא הכי ולכך הוכרח רש"י לפרש דהמקשה היה סבור דליכא למידרש רק מיוחסת ופריך שפיר לרבא כו' ודוק היטב:
יש מקשין אהא דפסק הרמב"ם (בהל' איסורי ביאה פט"ו) דכל חייבי לאוין אינן לוקין עד שיקדש ויבעל א"כ הא דפליגי אביי ורבא דלרבא קידושין שאין מסורין לביאה לא הוה קידושין והקשו התוס' (דף כ"א ע"א) וא"ת חייבי לאוין אמאי תפסי קידושין דהא שאין מסורין לביאה ותירצו דהנך בלא קידושין נמי אינן ראוין לביאה משא"כ קידש אחת משתי אחיות ואינו יודע איזה מהן קידש דע"י הקדושין נאסר הביאה ולפי שיטת הרמב"ם בחייבי לאוין נמי הוה קידושין שאין מסורין לביאה דבלא קידושין אין איסור כו' עכ"ל. ואני אומר דאף דמשמע מדברי הכסף משנה רפט"ו מהל' אלו דאף איסורא ליכא בלא קידושין בכל חייבי לאוין מ"מ הא כתב הכ"מ שם דכל חייבי לאוין אינן לוקה משום ממזרת בלא קידושין הא משום לאו אחר לוקה משום קדשה לשיטת הרמב"ם (בפ"א מה' אישות) דקדשה אפי' בביאה אחת נמי הוה קדשה דלא כהשגות הר"א שם ואפילו אם נאמר דדבריו שבהלכות נערה בתולה (פרק ג') סותרין לזה דשם משמע דאינה קדשה עד שתהא מופקרת בביאות הרבה ולא בביאה אחת וכבר העירו בזה עצמות יוסף וכ"מ ולחם משנה בהל' מלכים כבר ישבנו בזה ועיין בפנים במסכת כתובות בריש אלו נערות ואף אם נניח זאת מ"מ איכא עשה מן התורה דר"א ס"ל ביבמות דפנוי הבא על הפנויה עשאה זונה ועיין במגיד משנה (בפ"א מהל' אישות) שכתב משום דאיכא עשה דבר תורה בזנות וא"כ בלא קידושין נמי נאסר הביאה או משום קדשה או עשה מיהת איכא ודבק באשתו ולא בזנות כמ"ש המ"מ יע"ש היטב. משא"כ בקידש אחת משתי אחיות ואינו יודע איזה מהן קידש דע"י הקדושין הללו נאסר הביאה דאי קידש אחת מהן היתה מותרת שפיר מקרי קידושין שאין מסורין לביאה. והר"מ ז"ל לשיטתי' דפסק דפלגש נמי אסורה מן התורה משום קדשה וא"כ בלא קידושין אסורה אף כשמיחדה לפלגש כו' ודוק לענ"ד:
יש להסתפק בהא דכתב המגיד משנה בריש הלכות אישות וז"ל כתב הרמ"ך דקדשה אינה אלא בת ישראל והבא על הכותית אינו לוקה משום קדשה דלא תהי' קדשה מבנות ישראל כתיב עכ"ל ובגיורית אי ממעטינן נמי מבנות ישראל ואינו לוקה משום קדשה או לא דבעלמא ממעטינן מבישראל אפילו הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה כו'. ועיין בחידושינו במסכת כתובות ריש אלו נערות יבואר שם הספק הנ"ל: