פורת יוסף הקדמה וכללים· רבי יוסף תאומים
כללים
כללים הבאים בספר הזה
כלל א
יבאר הא דאמרינן בכמה מקומות דאין עשה דוחה עשה דמאי אולמיה האי עשה מהאי עשה אי דוקא בשני העשין קום ועשה הוא דאין אחד דוחה חבירו כגון עשה דטהרת מצורע לא דחי עשה דשלוח הקן אי לאו דגדול השלום כמו דמסיק בחולין (קמ"א ע"א) וכדומה אבל עשה דשב ואל תעשה כגון לאו הבא מכלל עשה דהוה עשה יכול לדחות אותו עשה שיש בה קום ועשה או לאו. כתב הרב הגדול בספרו פני יהושע במסכת כתובות (דף מ"ג ע"א) בתוס' בד"ה ניתי עשה ונדחי כו' שכתב שם בספר פ"י דוקא עשה גמור שיש בו קום ועשה הוא דעשה אינו יכול לדחות אותו אבל עשה הבא מכלל לאו לא עדיף מלאו גמור ועשה גמורה יכול לדחות אותו והא דכתבו התוס' ביבמות (דף כ') דחייבי עשה אינן עולין היינו אלמנה מן הנשואין יע"ש:
והנה יש להוכיח כדבריו ממסכת קידושין (דף י"ג ע"ב) מיתת הבעל מנלן דמתיר מדאסר רחמנא אלמנה לכ"ג מכלל דלכהן הדיוט שריא ופריך לכ"ג בלאו לכ"ע בעשה האי עשה מאי עבידתי' אלמה לא נפקא ממיתה ואוקמי' אעשה כו' ובתוס' וא"ת דילמא ע"י יבום וי"ל דא"כ הוה למכתבי' הך קרא דאלמנה זונה וגרושה אצל פ' יבמין עכ"ל. והנה יש לראות דהא אלמנה מן האירוסין מסיק ביבמות (דף כ') דמן התורה מותר לייבם וע"כ באלמנה מן הנשואין וא"כ אכתי תקשה ל"ל קרא אלמנה לא יקח ואין לומר ללקות עליו דכי אם בתולה מעמיו הוה עשה הא השתא קיימינן דמיתת הבעל אינו מתיר וחייבי עשה מן התורה אינן רמיא ליבום דמאי אולמיה דהאי עשה מהאי עשה וא"כ תו הוה ליה אשת אח שלא במקום מצוה והוה אשת איש וקים ליה בדרבה מיני' דמהאי טעמא אמר האי עשה מאי עבידתי' משמע דאי הוה מיתה תו לא שייך לאו דמלקות כו' ואף דאיכא לאוקמי' קרא בשוגג דחייבי מיתות שוגגין חייבין במלקות דהלכתא כר' יוחנן בכתובות ובחולין פרק אותו ואת בנו גבי השוחט לע"א יע"ש אפשר דסוגיא דהכא אליבי' דריש לקיש דחייבי מיתות שוגגין פטורין מן המלקות ולכך פריך שפיר האי עשה מאי עבידתי' או יאמר דפריך לרבא דאמר כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד דאי עביד מהני דאי לא מהני אמאי לקי וכאן דלא מהני לא הוה ללקות עליו וא"כ מה מקשין התוס' דלמא ע"י יבום אכתי הוה ליה אשת איש ול"ל אלמנה לא יקח כו' אלא דחייבי עשה כהאי גוונא דלאו הבא מכלל עשה כי אם בתולה יכול לדחות אותו עשה דיבום ולכך איצטריך אלמנה לא יקח כו' ומקשין שפיר:
אבל נראה לי דאין משם הכרח דאדרבא נימא לאידך גיסא כיון דמיתת הבעל אינו מתיר וע"כ ליכא לקיומי' האי קרא דאלמנה לא יקח אלא ע"י יבום ליכא לאקשויי ליתי עשה ולידחי ל"ת כיון דגזירת הכתוב הוא בשלמא באמת דמיתת הבעל מתיר ואיכא לאוקמי' קרא לכ"ע בלא יבום וע"י יבום אתי עשה ודחי ל"ת משא"כ השתא כו' ומקשין התוס' שפיר
ובזה יש ליישב מה שכתב מהרש"א ז"ל שם בתוספת בד"ה לכ"ע בעשה ויש לומר דא"כ הוה למכתבי' הך קרא אלמנה וגרושה וחללה גבי פרשת יבמין וכתב מהרש"א ז"ל אגב דכתיבי בחד קרא ומיהו הנך מצינו לאשכוחי אף בלא יבום עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דכיון דאלמנה הוה למכתב בפרשת יבמין ע"כ גם אלמנה וגרושה וחללה הוצרך למכתב שם בחד קרא כדמסיק ביבמות (דף נ"ט ע"א) בין אלמנה מן האירוסין ובין מן הנשואין אסורה לכ"ג מה"ד לילף אלמנה מתמר ואימא ה"נ דומיא דגרושה וא"כ איצטריך למכתב אלמנה וגרושה בחד קרא וגם חללה כדמסיק בקדושין (דף ע"ז ע"ב) חללה אין חללה אלא מאיסורי כהונה ופירש"י שם דכיון דכתיב אלמנה גרושה חללה זונה ולא כתיב חללה בתר זונה כו' יע"ש וא"כ איצטריך בחד קרא אבל לפי מ"ש אתי שפיר דלפום סברא דהשתא דאלמנה לא יקח אי אפשר לאשכוחי אלא ע"י יבום וע"כ מן האירוסין כמה שכתבתי לעיל תו לא הוה איצטריך למכתב בחד קרא אלמנה וגרושה דע"כ ידעינן אלמנה מן האירוסין דמן הנשואין בלא"ה הוה עשה והוה א"א כו' ושפיר מצי למיכתב גרושה חללה וזונה בחד קרא דידעינן דאין חללה אלא מאיסורי כהונה מדשני מכ"ה דכתיב גרושה זונה וחללה ולכך כתב מהרש"א ז"ל אגב דכתיבי בחד קרא כו' יע"ש:
והנה ראיתי כתוב בספר נצח ישראל שכתב במסכת יבמות וקדושין ששמע מחכם אחד מא"י שכתוב בתלמוד ירוש' עלה דהך דפריך ביבמות (דנ"ט ע"א) ואימא אה"נ ומשני מדאיצטריך דמיתת הבעל מתיר ע"כ מוכח דמן האירוסין נמי והאריך שם ואני אומר אי איתא להא דירושלמי לא קשה ולא מידי דירושלמי לשיטתי' שתירוץ עלה דהך דפריך מדאסר רחמנא אלמנה לכ"ג מכלל דלכ"ע שריא תיפתר ע"י יבום כקושית התוספת עד דהוצרך לומר או כי ימות האיש דאיתקש מיתה לגירושין וע"כ מוכח דבין מן האירוסין דאל"כ ל"ל או כי ימות האיש האחרון דמיתת הבעל מתיר הא מוכח מדאסר רחמנא אלמנה לכ"ג מכלל לכ"ע שריא דאי ע"י יבום הא אלמנה מן האירוסין מותר ואלמנה מן הנשואין ליכא לאוקמי' דאין עשה דוחה עשה והוה ליה א"א וחייב מיתה אלא ע"כ דאלמנה מן האירוסין נמי אסורא ושפיר איכא לקיומי' ע"י יבום כנ"ל:
ודע שמה שכתבנו דאי באלמנה מן הנשואין הוה ליה אשת אח שלא במקום מצוה וחייב מיתה דהוה אשת איש לפום סברא דהשתא דמיתת הבעל אינו מתיר הנה בזה נסתפק המשנה למלך (בהל' איסורי ביאה פרק י"ז) ובפרשת דרכים בדרך מצותיך שנסתפק שם בחייבי עשה דמן התורה אין רמיא ליבום והוה אשת אח שלא במקום מצוה אי קידש אי הוה קדושין כיון דע"כ זקוקה לחליצה מיבמתו או לא ועיין במהרש"א ביבמות (דף כ"א) אהא ביאת כ"ג באלמנה דמפירש"י יראה דלמ"ד לא אתי עשה כו' או בחייבי עשה גם אותה אינה פוטרת הביאה יע"ש ולא סגי לה בגט דהיינו דהוה אשת אח שלא במקום מצוה ולא קניא כלל הביאה. ועיין בחדושינו במסכת יבמות (בדף מ"ה) שכתבנו שם על הדרך יע"ש:
כלל ב
יבאר הא דכתב הרמב"ם (בהל' מאכלות אסורות פרק ג') האוכל בשר בהמה טמאה לוקה וכתב המגיד משנה שם אף דהוה לאו הבא מכלל עשה אותה תאכלו ולא בהמה טמאה כיון דאיכא גם ק"ו מחזיר כו' עונשין בהאי גוונא אף דאין עונשין מדין ק"ו מ"מ כה"ג שנאסר בביאור מן התורה יע"ש. והנה התוספת ז"ל בפסחים (דף מ"א ע"א) אינם סוברים זה הכלל דכתבו שם אהא דילפינן ק"ו שאר משקים ממים כו' שכתבו דאיכא מלקות דאף דאין עונשין מדין ק"ו מ"מ הכא גילוי מילתא בעלמא הוא כו' ולפי שיטת הרמב"ם בלאו הכי לוקין כיון שנאסר בביאור מן התורה כי אם צלי אש ולאו הבא מכלל עשה תו שפיר מצינו לענוש מדין ק"ו אלא דלא סבירא להו הך כלל. ולפ"ז יש להקשות הא דכתבו התוספת ז"ל בריש אלו הן הלוקין שהקשו אמאי לא חשיב במתני' אונן ששימש דלוקה כו' יע"ש והנה הר"מ ז"ל מהל' ביאת מקדש כתב אונן ששימש בעשה ומן המקדש לא יצא הא אחר שלא יצא חלל כו' ואפשר לומר כיון דאיכא נמי ק"ו בהך דאונן דאינו ראוי לעבודה בריש כל הפסולין יע"ש וכיון דאיכא ק"ו בהדיה לאו הבא מכלל עשה שפיר לוקין אלא שמדברי התוספת בפסחים לא מוכח כן כמ"ש לעיל:
כלל ג
יבואר מה דכתב הלחם משנה (בהל' מאכלות אסורות פרק שביעי) דלאו דאתי באם אינו ענין אין לוקין עליו ושמהאי טעמא כתב הר"מ ז"ל דהנהנה מבשר בחלב אינו לוקה אף דכתיב לא תבשל ושכן מוכח מד"ת יע"ש בפרק איזהו נשך. ויש מקשין אדרבה מריש איזהו נשך מוכח מד"ת איפכא שכתבו שם עלה דאמר רבא (דף ס"א) ל"ל לאו בגזל לייתי מריבית ואונאה לעבור בשני לאוין וא"ת דילמא לגזל גופא לעבור בב' לאוין וי"ל דגזל הוה לאו הניתק לעשה ואם איתא בעושק שכר שכיר נמי תקשה מאי נ"מ משני לאוין ואי ללקות עליו הא הוה לאו דאתי באם אינו ענין כו' וטעות הוא דהא כתב שם הלחם משנה דהיכא דאיכא איסור מפורש ע"כ הלאו למלקות אתי וכו' וא"כ התם איכא לאו מפורש לא תעשוק שכר שכיר ע"כ לא תגזול לענין מלקות אתיא כו' יע"ש היטב. ועיין במה שכתב המשנה למלך (הלכות מאכלות אסורות פ"ש הלכה ב') לפי מה שהניח הר"מ בשורש י"ד בריש השוחט ומעלה (בדף ק"ו ע"ב) דפריך וכי מזהירין מן הדין ולא פריך מילה לייתי בק"ו יע"ש היטב:
כלל ד
יבאר במדת ק"ו אי עונשין מיתה בידי שמים מדין ק"ו וה"ה כרת דדוקא עונש בידי אדם אין עונשין או לא שנא והנה מחלוקת קדום הוא בין אבות העולם והתוספת ז"ל בחולין (דף קט"ו ע"ב) כתבו בהדיא דאין עונשין אפילו עונש שמים בהך דאיסי בן יהודה דיליף בשר בחלב בהנאה מק"ו מערלה וחמץ יוכיח מה לחמץ שכן כרת והקשו התוספת וא"ת היא גופא נילף וי"ל אין עונשין הרי בהדיא כו' אבל רש"י ז"ל סובר בזבחים (דף י"ד ע"ב) בד"ה פסול חוץ לזמנו דפוסל בשלמים כו' ומיהו כרת לא נפקא מיניה דיו לבא מ"ה להיות כנדון כו' משמע דעונש כרת עונשין מהדין ולפ"ז קשה הך דחולין. והנה י"ל דליכא למילף בק"ו שיהא עונש כרת דאיכא למימר חמץ לפני זמנו תוכיח דנעבדה בו עבירה שעבר בעשה דתשביתו וכן הוא המסקנא ופוסקים דחמץ לפני זמנו נמי מיקרי נעבדה בו עבירה ואפ"ה אין בו כרת אלא לאו לפני זמנו דתוך זמנו בכרת ולא לפני זמנו אלא בלאו. ומיהו קושית התוס' דחמץ שנעבדה בו עבירה לפני זמנו יהא בכרת מק"ו ג"כ מתוך זמנו שלא נעבדה בו עבירה כמ"ש מהרש"א ז"ל דאיכא חמץ שלא נעבדה בו עבירה כגון שביטלו ואפ"ה הוה בכרת באכילה מכ"ש לפני זמנו שנעבדה בו עבירה אלא דאין עונשין מדין ק"ו ומיהו ז"א דבאכילה היאך יכול להיות שלא נעבדה בו עבירה כמ"ש התוס' (בדף כ"ט) בפסחים וצ"ע:
כלל ה
בהא דאין עונשין מדין ק"ו אבל מג"ש והקישא עונשין שפיר עיין סנהדרין ריש אלו הן הנשרפין יע"ש. אמנם אם נאמר דאפילו לאיסור עשה אין מזהירין מדין ק"ו או עשה מיהת או לאו איכא ביה עיין במשנה למלך (הלכות מאכלות פ"ש הלכה ב') ובמגיד משנה (הלכות שבת בפרק כ') אהא שהקשה הרשב"א ל"ל עשה דוינפש והקשה המגיד משנה הא אין עונשין מדין כו' דמשמע מדבריו שם דאף איסור עשה אין מזהירין מדין ק"ו. ולפ"ז מילתא דאתיא בק"ו הוה ממש כמו דין חצי שיעור דאסור מן התורה ואין לא איסור עשה ולא איסור לאו אלא איסורא בעלמא ונפקא מיניה לפי מה דכתב הרמב"ם (בהלכות שבועות פרק חמישי הלכה ז') מי שנשבע שלא יאכל כל שהו מנבילות וטריפות ואכל חייב דאיסור שבועה חל על חצי שיעור הואיל ואין בו לא איסור עשה ולאו וה"ה דיחול איסור על מילתא דאתיא בק"ו לאיסורא ועיין במשנה למלך (בהלכות מאכלות איסורות פ"ש הלכה ג') דאבר מהחי אינו נוהג באדם והריטב"א כתב דנוהג באדם ואף שהר"מ ז"ל לשיטתי' שכתב דבשר אדם אסור מן התורה ואיסור אמ"ה לאחר מיכן חדא דבהמה בחייה [לאו] לאיברים עומדת ועוד דבמעי אמו אף בבהמה ליכא איסורא אמ"ה כמה שאמרו בחולין ריש ג"ה לא נצרכא אלא לנפל שלא נקשרו איבריו בגידין כו' יע"ש אעפ"כ מצי חל איסור אמ"ה על איסור בשר אדם דאמ"ה מצטרף בשר גידים ועצמות וחל על חצי שיעור דבשר אדם כו' ועיין (בפרק שמיני) מהלכות אלו שכתב המ"ל בשם הרשב"א דג"ה נוהג אף באדם אף לפי שיטת הר"מ דבשר אדם אסור מן התורה מ"מ מצי חייל דהר"מ פסק אכלו ואין בו כזית חייב ומצי חייל איסור ג"ה אאיסור בשר אדם אחצי שיעור ובחדושינו במסכת חולין נאריך בזה בעזה"י:
כלל ו
מילתא דאתיא במה הצד אי הוה מה מצינו או חשיב ק"ו והוא נובע מסוגיא דחולין (דף קט"ו ע"ב) ובפסחים (דף כ"ה ע"ב) דקאמר ק"ו מערלה כו'. כתב של"ה בסוף ספרו שמקצת אומרים דחזר מדין ק"ו והוה מה מצינו ע"ד משל שאמר יהודה ק"ו מראובן מה לראובן שיש לו חומרא פלונית שמעון יוכיח מה לשמעון כו' הצד השוה שבהן שיש להם חומרא מיוחדת אף יהודה וא"כ הוה מה מצינו והשל"ה השיג על זה ואמר דהק"ו חוזר לאיתנו ככחו אז כן כחו עתה כי עיקר הילפותא מראובן והיוכיח הוא לבטל הפירכא יע"ש:
ואני נתקשיתי בזה לפי כת הסוברים דמה הצד מה מצינו הוא א"כ מה פריך שם בחולין דף הנ"ל תניא איסי בן יהודה אומר מערלה מה לערלה חמץ יוכיח מה לחמץ כו' כלאי הכרם יוכיח ופריך לייתי במה הצד כו' יע"ש ומאי קושיא והא התוס' כתבו שם דמכלאי כרם גרידא הוה מצי למיליף במה מצינו אלא דניחא ליה בק"ו וא"כ מאי קושיא נילף במה הצד הא הוה מה מצינו וניחא ליה למילף בק"ו ואם כוונתו להקשות כן טפי הוה ליה לאקשוי דנילף חדא מחדא מכלאי כרם גרידא והנה יש ליישב זאת דהמקשה על כרחך היה סבור דלכלאי הכרם נמי איכא למיפרך שכן לא היתה להם שעת הכושר כדפריך אח"כ ומיהו קודם שחידש לו רבא הך כללא דחדא מתלת אי הדר דינא פרכינן פירכא כל דהו היה סובר דבאמת כדפרכינן מה לכלאי הכרם כו' הדר דינא וא"כ איך שיהיה הוא מה הצד ופריך שפיר למה לי למימר כ"ה יוכיח חדא מתלת במה הצד לייתי חדא מתרתי במה הצד וחדא מחדא מכ"ה ליכא למילף לפום סברא דהשתא דאיכא למיפרך שכן לא היתה להם ש"ה משא"כ באמת דחידש לו כלל דהכי אמר רב מרדכי משמי' דרב אשי חדא מתלת אי הדר דינא פרכינן פירכא כל דהו א"כ פריך שפיר וליפרך מה לכ"ה שכן לא היתה להם שעת הכושר דליכא למימר הדר דינא דא"כ איכא למיפרך מה להנך שכן גידולי קרקע כו':
ומה מאד נוראות נפלאתי על הרב הגדול בספרו פני יהושע במסכת פסחים שהקשה עלה דהך דפריך ואם איתא לפריך מה לכלאי הכרם שכן לוקין שלא כדרך הנאתן והקשה נימא הדר דינא וח"ו לומר שנעלם ממנו סוגי' זאת דאי הדר דינא פרכינן פירכא כל דהו שכן גדולי קרקע כו' ובזה אפשר לומר מה שכתב רש"י ז"ל שם בחולין וזה לשונו לקמן פריך למה לי כ"ה תוכיח נימא הדר דינא ועוד פריך מה לכלאי הכרם שכן לא היתה ש"ה וכי כי רוכלא ליזל וליחשוב אבל הנראה כונתו דמקשה לקמן לימא הדר דינא הא ניחא למילף בק"ו וע"ז אמר ועוד פריך מה לכלאי כרם כו' וע"כ היה המקשה סובר דהדר דינא ופריך שפיר כו'. ובחדושינו למסכת חולין ופסחים אנופף ידי בזה בעזה"י:
כלל ז
יבאר מדת ק"ו מצינו ק"ו אף דסוף דינא הוה מה מצינו אכתי ק"ו בתוקפו עומד כי ההיא דחולין אף דסוף דינא הוה מה מצינו דיליף מכ"ה וכלאי הכרם הוה נעבדה בו עבירה כמ"ש מהרש"א ז"ל שם בחולין ובפסחים על מה שכתבו התוס' מכ"ה הוה מצי למילף במה מצינו כו' יע"ש אפ"ה היה ק"ו דהיוכיח אינו אלא לבטל הפירכא ועיקר הק"ו מן הראשון כמו לעיל גבי מה הצד דחשיב ק"ו גמור כו' לשיטת של"ה ז"ל יע"ש היטב והוא נלמוד ממסכת סוטה דיליף ק"ו שני עושה שלישי בק"ו מטבול יום יע"ש ברש"י שאף דסוף דינא מה מצינו כתב שם רש"י דהוה ק"ו דבהסתלק הפירכא הק"ו חוזר לאיתנו:
כלל ח
יבאר הא דאמרינן במס' חולין (דף קט"ז) כל מה הצד מגופו פרכינן מעלמא לא פרכינן כו' והנה לאותן הסוברים דמה הצד הוה מה מצינו יש ליתן טעם דמש"ה על מה הצד לא פרכינן מעלמא דמה מצינו כתב הר"ש אלגזי בספרו יבין שמועה והליכות עולם דעל מה מצינו לא פרכינן פלוני יוכיח ולשיטת הסוברים דמה הצד חשיב ק"ו גמור צ"ל דמדה מסורה כך מסיני כמו שאר מידות שכתב שם רש"י ז"ל יע"ש. ובזה יש להקשות על מ"ש הרב הגדול בסוף ספרו על פסק חדש שכתב שם בחולין דליכא למילף חדש ושביעית שמשקין היוצאין מהן כמותן כו' מה להנך כו' דעל מה הצד לא פרכינן פלוני יוכיח ובקונטרס אחרון אשר לי הנקרא פרשת דרכים בדרך השלישי שם אאריך בזה בעזה"י:
כלל ט
יבאר אי דבר הלמד במה מצינו אי פרכינן פירכא לומר פלוני יוכיח או לא. הר"ש אלגזי סובר דעל מה מצינו לא פרכינן מעלמא ולפ"ז יש להקשות בההיא דחולין (דף קט"ו) ובפסחים (דף כ"ה ע"ב) שכתבו מכ"ה גרידא הוה מצי למילף במה מצינו אלא דניחא ליה למילף בק"ו אכתי יקשה באמת למה לי קרא על אכילה בגזירה שוה קודש קודש מטריפה נילף כולה במה מצינו מכ"ה ואי דחורש בשור וחמור יוכיח הא על מה מצינו לא פרכינן מעלמא דכה"ג פריך הגמרא בחולין א"ה אכילה נמי לייתי בק"ו ומשני כו' חורש בשור וחמור יוכיח משא"כ במה מצינו ליכא למימר כן. ומיהו איכא למימר הא דפריך א"ה אכילה נמי לייתי בק"ו היינו למאי דלא אסיק אדעתיה דכל איסורין שבתורה אינן לוקין אלא דרך אכילתן קשיא ליה שפיר מה שאין כן לפי האמת דפריך א"ה לפרוך מה לכלאי כרם שכן לוקין כו' ומשני מדלא כתיב אכילה בגופה ש"מ לוקין שלא כדרך אכילה ואי לא הוה גזירה שוה תו ליכא למילף אכילה ממה מצינו דמה כ"ה כו' ואין לומר היא גופא נילף דאיכא למימר ש"ה וחמץ שנעבדה בו עבירה יוכיח כמ"ש התוס' בפסחים (דף כ"ו ע"א) יע"ש היטב:
כלל י
יבאר דבר הלמד במה מצינו או ק"ו אין עונשין ממנו ואף במה מצינו אין עונשין וכן הוא בר"ש אלגזי בספרו הליכות עולם וכן הוא מוכח בכמה מקומות וכבר כתבנו לעיל דאף עונש בידי שמים לשיטת התוס' אין עונשין וה"ה במה מצינו ולפ"ז יש להקשות בהא דקידושין (דף נ"ז ע"ב) חולין בעזרה מניין אמרה תורה שחוט שלי בשלי ושלך בשלך מה שלי בשלך אסור אף שלך בשלי אסור אי מה שלי כו' ענוש כרת ת"ל כו' וקשה דהא על כרחך לאו היקשא הוא דאל"כ לא הוה פריך אח"כ מה לשלי בשלך שכן כרת דעל היקשא אין משיבין ועל כרחך במה מצינו הוה וכן כתב בהל' המשנה למלך יסודי התורה יע"ש בפ"ה וא"כ צריך עיון מהיכי תיתי דיהא ענוש כרת דאיצטרך מיעוטא ודוחק לומר דהתוס' סוברים דממה מצינו עונשין ועיין במ"ל שם יע"ש היטב:
כלל יא
יבאר בהא דלאו שאין בו מעשה קיימא לן דאין לוקין עליו והנה במשנה למלך (בהלכות יסודי התורה פ"ה) ובפרשת דרכים בדרך מצותיך הביא שם המ"ל בשם ספר החינוך כלל חדש להרמב"ם ז"ל דלאו שאפשר לעבור מבלי מעשה אף שעבר ע"י מעשה אפילו הכי אין לוקין עליו ומהאי טעמא כתב המשנה למלך דעל איסורי הנאה אינן לוקין עליו כיון שאפשר לעבור מבלי מעשה ובמגיד משנה הלכות שכירות בהא דחסמה בקול כתב להיפך דלאו שאפשר לעבור במעשה אף מבלי מעשה לקי ולא הוה לאו שאין בו מעשה אלא שאי אפשר לעבור במעשה ולדידי שניהם כאחד אינם טובים דהרי הרמב"ם ז"ל בהלכות חמץ ומצה כתב אינו עובר בבל יראה כו' קנה חמץ בפסח או חמצו לוקה שהרי עשה בו מעשה הניח חמץ ברשותו ובא הפסח אינה לוקה הרי דמחלק בין עשה מעשה או לאו ולספר החינוך לא היה ללקות אף בעשה מעשה ולהמ"מ אף בלא עשה מעשה היה ללקות:
והנה ראיתי לבאר דברי הרמב"ם ז"ל דהלכות מלכים שכתב המלך אסור להרבות לו נשים יותר מי"ח ואינו חייב מלקות אלא בקדושין וביאה כו' עכ"ל וכבר תמהו עליו כולם דאמאי אינה לוקה בקדושין לחוד והנראה דיש לו הוכחה דע"כ לא הקפידה תורה לא ירבה לו נשים היינו דוקא ע"י ביאה דאי לאו הכי לא היה לו ללקות עליו דבקידושין לחוד מצינו לעבור אף מבלי מעשה דהובא בפוסקים והוא נלמוד מגמרא דקדושין (דף ה' ע"א) האומר לאשה הילך מנה ותתקדש לפלוני הר"ז מקודשת לפלוני ופירשו המפרשים דהיינו שאותו הראשון שויא שליח והכסף של שני וא"כ אמאי לוקה בקידש לו אשה אחת יותר מי"ח נשים ואף שעבר ע"י מעשה שקידש בעצמו כיון דאיכא לעבור מבלי מעשה תו לא היה ללקות עליו כמו שכ' ספר החינוך כ"ז להר"מ כמ"ש לעיל אלא על כרחך דלא הקפידה תורה בלא ירבה לו נשים אלא דוקא בביאה ותו לא אפשר לעבור הלאו מבלי מעשה ולכך לוקה שפיר אם עבר וקידש אשה אחת ובא עליה כו' דעיקר הסרת לבו אינו אלא בביאה וקדושין ודוק היטב לפע"ד:
כלל יב
יבאר בדין גזירה שוה יש שתי ענינים האחת דנתקבל תיבות מהדדי ולא מקומות לך לך או כדומה והרשות בידינו ללמוד כל מקום שנאמר אותן תיבות דשוה להדדי ויש עוד ג"ש דנתקבל מקומות עד"מ דילמד ראובן משמעון מתיבות שוות ולא נודע באותן תיבות וזה שמצינו בסנהדרין דמסופק שם דמיהם דמיהם גמרינן או במות ימותו גמרינן והיינו דנתקבל מקומות ולא תיבות:
כלל יג
היכא דמופרך ק"ו לא אמרינן דיו היינו היכא שמפורש מן התורה אבל אי דין הראשון בק"ו אחר לא חשיב מופרך ק"ו ודבר הלמד בג"ש או בהיקשא אי חשיב ככתוב בהדיא או לאו יע"ש בבבא קמא גבי מפץ במת במהרש"א ז"ל יע"ש היטב:
כלל יד
יבאר אי ג"ש עדיפא אי היקשא עדיפא הנה בתוספת בזבחים משמע ובהשולח בגיטין מסקינן דכ"ע ג"ש עדיפא אלא היכא דהג"ש אתי להורות על ענין אחד תו איכא לקיומיה תרוייהו אז אמרינן היקשא עדיפא ובקונטרס אחרון אשר לי אבאר בזה ענין עמוק בסוגיא דקדושין (דף ל"ג) בענין מ"ע שהזמן גרמא יע"ש היטב:
והנה הקשיתי שם על מ"ש התוס' בקדושין ובפסחים פרק כל שעה ואלו עוברין עלה דלא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות בהיקשא דנשים חייבת במצה ואמאי לא נילף מג"ש ט"ו ט"ו מסוכה דנשים פטורות כמו סוכה כיון דהקישא אתי לשאר דברים כדמסיק בפרק כל שעה דברים הבאים לידי חימוץ יוצאין ידי מצה ואף דג"ש נמי איצטריך ט"ו ט"ו לשאר דברים דארבעה עשר סעודת חייב לאכול בסוכה וביום הראשון חובה כמו פסח מ"מ כיון דתרוייהו כי הדדי נינהו וודאי ג"ש עדיפא כמו דמסקי התוספת בגיטין פרק השולח ובזבחים ותרצתי שם דלמאן דיליף דנשים פטורות מסוכה מהלכה למשה מסיני כדמסיק בסוכה פרק הישן תו לא קשיא דניליף מצה מסוכה בג"ש דאין דנין ק"ו מהלכה וה"ה כל י"ג מדות אין דנין מהלכה כמ"ש במבוא התלמוד לר' שמואל הנגיד דכי אגמריה רחמנא למשה היינו מדבר הכתוב בפירוש ולא מהלכה א"ש ומה דכתבו התוס' דס"ד למילף מג"ש מסוכה היינו אי סוכה ילפינן מהאזרח ואף דלמסקנא דפ' הישן מסקינן דהלכה כבר הארכתי שם בקונטרס אחרון בזה יע"ש היטב:
ועיין במס' קידושין (דף ל"ג) ובספר עצמות יוסף ובספר פני יהושע מה שכתבו שם בזה יע"ש:
בשם חבירי המופלא ומופלג כבוד מוה' חיים אברהם הלוי הורוויץ מזאלקווא:
במסכת חולין (פרק שני) השוחט אחד בעוף ושנים בבהמה שחיטתו כשירה השוחט דיעבד אין לכתחילה לא שנים בבהמה עד כמה לישחט וליזול ומשני אאחד בעוף קאי אמר רב כהנא מניין לשחיטה שהיא מן הצוואר שנאמר ושחט ממקום ששח חטהו כו' מקשין העולם אמתני' דלעיל השוחט מן הצוואר שחיטתו כשירה איבעי ליה לר"כ למימר מניין לשחיטה כו' תו ליפרך תיכף אמתני' דהכא:
ונלע"ד ליישב תחלה ולבאר בשמעתין שיטת רש"י ותוס' בשיטתם ואח"כ יסתלק הקושיא ממילא דמקשה הגמרא בסמוך ואימא מלשונו ותו שהייה דרסה חלדה מניין אלא גמרא שחיטה מן הצוואר נמי גמרא וקרא אתא דלא לשווי' גיסטרא כך הוא גירסת רש"י ומקשה תוס' הא גיסטרא שמעינן בסמוך מוזבחת לכך נראה דהכא גרסינן ולטעמיך ורב כהנא קאמר לה שחיטה מצוואר ודאי גמרא אלא דאכתי לא ידעינן אי מן הגרון בסימני' אי מן העורף כמליקה לכך נאמר ושחט וקיימא מלתא דרב כהנא יע"ש וצריך ביאור אמאי מיאן רש"י בגירסת התוס' ולטעמיך תומנא להגמרא להקשות דילמא רב כהנא סבר כפי' התוס' ונראה דרש"י אזיל לשיטתו ואיך שיהיה הפירוש בדברי רב כהנא מקשה הגמ' שפיר ותו שהיה דרסה חלדה כו' דאיתא לעיל (דף כ') מלק בסכין מטמא בגדים אבית הבליעה ומסיק משום דלאו שחיטה היא מפני שהוא מחליד ופי' רש"י כיון ששחט מן המפרקת ננעץ הסכין תחת העצם כו' ע"ש ומקשה תוס' הא בסכין רחבה ליכא חלדה אלא החלדה מפני ששחט מן המפרקת ושחט הסימנים מלמטה למעלה ועיקר שחיטה היא מן הצוואר יע"ש:
והשתא לשיטת רש"י בחלדה אף אם נאמר דקאמר ר"כ מניין כו' דילמא מן המפרקת כמליקה כפי' התוס' מקשה הגמרא שפיר כיון דשהי' דרסה חלדה גמרא שחיטה מן הצוואר דהיינו מן הגרון בסימנים נמי גמרא דאי מן המפרקת היינו חלדה לדעת רש"י משא"כ לשיטת התוס' דחלדה היינו מלמטה למעלה קאמר רב כהנא שפיר דילמא באמת שחיטה מן המפרקת היא כמליקה והכשר שחיטה כך היא ולאו חלדה היא ולכך גרסי תוס' שפיר ולטעמיך ולפ"ד דבין לרש"י ותוס' קאמר ר"כ מניין לשחיטה כו' היינו דילמא לכתחלה בעינן המפרקת והסימנים אבל דיעבד הוי כשירה סימנים לחוד דוק שם בתוספת היטב והשתא גם בשחט ב' סימנים בבהמה נמי איכא דיעבד כיון שלא שחט המפרקת לפי ס"ד והשתא תו לא צריכין למימר דהשוחט אאחד בעוף כיון דגם בבהמה איכא דיעבד אם נאמר שהשחיטה מן המפרקת וזו הוה קושי' ר"כ מנין כו' הכא ותו לא מידי ודוק:
כתב הרמב"ם בהל' תמורה כל הממיר לוקה ואף שאין בו מעשה מפי השמועה למדו חוץ מנשבע וממיר ומקלל כו' וכתב הכ"מ יש לתמוה על רבינו דהא מסיק בגמרא דר' יוחנן אמר לתנא לא תיתני ממיר דבדיבורו עביד מעשה עכ"ל ונראה לישב והוא דהר"מ כתב שם ולמה לוקין על לאו זה והלא לאו הניתק לעשה מפני שהלאו כולל יחיד וצבור והעשה אינו אלא ביחיד דשותפין וצבור אין עושין תמורה עכ"ל ולכאורה יש לתמוה דאמרינן בריש תמורה למה לי קרא לרבוי אשה בתמורה והלא הושוו אשה לאיש לכל עונשין שבתורה ומשני ה"מ לאו השוה בכל אבל תמורה לאו שאין שוה שכל כו' הרי בהדיא דצבור אינן חייבין במלקות אם המירו וא"כ גם הלאו אינו כולל אלא יחיד אבל הנראה בזה דמאי טעמא נימא דצבור אינם חייבין אם המירו בהמה בבהמה וצריך לומר דאביי ורבא מחולקין דאביי אמר דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד דאי עביד מהני דאי לא אמאי לקי וא"כ בצבור דלא מהני דהצבור והשותפין אין עושין תמורה ודאי דלא לקי משא"כ לרבא דאמר לא מהני והאי דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא שפיר כתב הר"מ דצבור חייבין והלאו כולל גם צבור דהלכתא כרבא לחד פירושא שכתב המ"מ בהל' שאלה ושכירות דהלכתא כרבא ויש שם עוד פירושים דהלכתא כאביי בהך מילתא והנה אם נאמר דהר"מ פסק כרבא כמ"ש המ"מ א"ש ולפי זה הדרא קושית הגמרא לדוכתי' למה לי קרא לרבוי נשים הא הושוו לכל עונשין שבתורה דליכא למימר דלאו שאין שוה בכל אלא צ"ל כגירסא שניה שהביא רש"י ז"ל עלה דהך למה לי לרבוי נשים ה"מ לאו שיש בו מעשה א"כ ע"כ בהכרת דתמורה חשיב לאו שאין בו מעשה ומפי השמועה למדו ודוק היטב:
סליקו הכללים בעזה"י
סוף הספר