פה אחד על הגדה של פסח· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]
מגיד · ארמי אבד אבי
פסקה ב
לגוי גדול ועצום כמ"ש ובני ישראל פרו וכו' במאד מאד. רמז מאד אותיות אדם דשם נבררו ניצוציו ולפי העלות ניצוצי הקדושה היו פרים ורבים שלא כדרך טבע. וזה אפשר רמז הכתוב ויפר את עמו מאוד ויעצמהו מצריו הכונה ויפר את עמו מאד אותיות אדם שהיו ניצוצי אדה"ר שנטמעו במצרים ומהבירור בני ישראל פרו ויעצימהו מסיבת צריו שהיו מענין ומעבידים את ישראל ולפי קושי השעבוד יגדל הבירור ונעשו עצומים והיינו דקאמר המגיד ויהי שם לגוי גדול כמ"ש ובני ישראל וכו' דכונת הכתוב ויהי שם במצרים אשר שם היו ניצוצות אדה"ר ונבררו והן הם באו והיו לאנשים מבני ישראל. ומייתי קרא כמ"ש ובני ישראל וכו' דכתיב מאד ורמז אדם שהיו ניצוצות קרי שלו והיו מעלין אצל השכינה וז"ש ותמלא האר"ץ אותם הארץ רמז לשכינה שנקראת ארץ. ואפשר דרמז אותם שהיו הניצוצות בקליפה הנקראת מות וע"י אלף הרומז ליחוד עליון ממה שהיו מות בכח אלף שהוא היחוד בזה מות נעשה אות"ם אותיות מות עם א' ואחר זה באין כסדרן וכהלכתן:
פסקה ג
וירד מצרימה אנוס. על ר"ת גימט' קי"ז שם רמז מ"ש בסדר עולם דמשמת לוי עד יצ"מ הי' קי"ז שנים כמ"ש בכמה דוכתי וזה רמוז בר"ת הנז' דכל השעבוד היה קי"ז שנה. ובזה פירשנו בעניותנו שאלת התם דשואל מה זאת שלא נשתעבדתם כי אם קי"ז שנה והשיבו בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים בחזק גימט' קי"ז הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים שהיינו נטמעים ח"ו במ"ט שערי טומאה ולכן הוכרח ה' להוציאנו בקי"ז שנים ויותר נראה לפרש דשאל שאלה כוללת כאיש תם וכונתו הלא הקב"ה הבטיח לאאע"ה להוציאנו ומה כל החרדה הזאת בכמה מצות וכמה סימני עבדות וסימני חירות ולכן אומר מה זאת. ויאמר אביו בחזק יד כפשוטו כי לא היינו כדאים והיינו מסוכנים ח"ו ולא ישכנו אלא קי"ז שנה כמספר בחזק. ומי ימלל גבורות מדהרות דהרות שירות למוציא אסירים בכושרות. והשיב לו בקצרה שלא יתבלבל כמ"ש ישנה לתלמידו דרך קצרה שלא יתבלבל כמ"ש הרשב"ץ ז"ל בשם הרבנית כמש"ל ועוד אפשר לרמוז במ"ש וירד מצרימה אנוס על פי אנוס גימטריא קי"ז על פי גימ' קץ שאחר קי"ז שנה היה קץ הגאולה וברוגז רחם יזכור. ויש לרמוז ולהרחיב זה עצמו. וירד מצרימ"ה גימט' שכינה ובעבור זה היה הקץ גאולה אחר קי"ז שנה כמו שרמזנו:
פסקה ו
ורב כמו שנאמר ואעבור עליך וכו'. אפשר לרמז במה שפירשנו בעניותנו זאת לפני' מ"ש המגיד ובמורא גדול זו גילוי שכינה כי הנה רבו כמו רבו ניצוצות הקדושה אשר במצרים מניצוצי אדה"ר בק"ל שנה שפירש מאשתו וכבר היו מעלין אותם בכח השעבוד והעינוי. אמנם אכתי פשו הרבה ניצוצות. וישראל אין יכולים להתעכב כי קדש ישראל נאחז בסבך ירדו לשערים מ"ט שערי סט"א ולזה כביכול היה גלוי שכינה ועלו ניצוצות הנשארים. על דרך שפירשו המקובלים נתן עיניו בו נעשה גל של עצמות: כי הנה אלה רשעים אשר בחייהם קרויים מתים. כלומר דחיותם הוא ניצוץ הקדושה אשר בקרבם כדכתיב ואתה מחיה את כלם יען הרבו לפשוע ורובם ככלם אנשים אשר היו טמאים בסט"א דרגא דמות והוא הרוב לזה אפילו בחייהם ניצוצות הקדושה שבקרבם קרויים מות דרגא דמות כי הוא הרוב. על כן הצדיק דרובו ככלו קדוש ורבו ניצוצי הקדושה אשר בקרבו היה נותן עיניו בו כלומר מצמצם הקדושה שבו. ואז ניצוץ קדוש אשר ברשע שמחי' אותו אז ידלג אותו ניצוץ שברשע ומתחבר עם הקדושה של הצדיק ונשאר הרשע גל של עצמות ועאכ"ו אם יהיה גילוי שכינה דאז ניצוצי הקדושה קמים מעפר הסט"א ומתחברים עם השכינה. וברוב רחמיו כן עשה כביכול ובגלוי שכינה נשלמו להוציא הברורים ונגאלו: וכתבו המקובלים שישראל בצאתם נתקנו ר"ב ניצוצות הקדושה עכ"ד וזה שאמר ויהי שם לגוי גדול עצום ור"ב ובאומרו ור"ב רמז לר"ב ניצוצי הקדושה שביררו וביאר המגיד ורב כמ"ש ואעבור עליך כלומר דמה שנתבררו הר"ב ניצוצות היה בכח גילוי שכינה וז"ש ואעבור עליך דכביכול ירד למצרים ונשלם הבירור ואומר לך בדמיך חיי בניצוצו' הקדוש' שכבר ביררתם וזהו חיי שיצאו מדרגא דמותא ואומר לך בדמיך חיי על הניצוצו' שנתבררו עתה על ידי גילוי שכינה. ונקדים מ"ש אני הדל בספרי זוטא ראש דוד דף ד' ע"ג במש"ה הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע וכו' ודקדק הרב הגדול מהרימ"ט מה הלשון אומרת הנה נתתי לכם ואני הדל אמרתי דהכונה כל ניצוצו' הקדושה אשר בדומם וצומח נתונים נתונים המה לכם לברר ני' הק' ללקט אורות להוסיף בכם קדושה עש"ב. והכא בגלות מצרים שהכל היה לברר ני' הקדושה מאדם הראשון אמר רבב"ה גי' רד"ו עם הכולל ר"ל בשני גלות רד"ו כצמח השדה שנתתי לאדה"ר לברר ואמרתי הנה נתתי לכם את כל עשב. כך נתתיך נותן לכם מתנה בשני רבב"ה שנתבררו הניצוצות ויבואו דרך גבר ותפרו ותרבו וא"ש כצמח השדה שנתתי לאדה"ר עצמו נתתיך שתבררו ני' אדה"ר עצמו. וכן הוות לכון ותרבי ותגדלי וא"כ נתקיים ברכוש גדול הם ני' הק' כמ"ש האר"י זצ"ל וגדול מכלל דאיכא קטן רכוש העה"ז ממון וא"כ היה מספיק ביזת הים אבל כדי שלא יאמר א"א ע"ה ברכוש גדול לא קיים בהם שהפשט הוא רכוש גדול ממון ואיכא קטן ממון לכן היה ביזת מצרים וביזת הים וז"ש אף כי ותרבי ותגדלי מני' הק' שהם רכוש גדול ואיכא קטן ביזת הים עכ"ז ותבאי בעדי עדיים שהם שני ביזות דמצרים והים לעשות נ"ר לאברהם אע"ה.
פסקה ז
וירעו אותנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה. הנה גלות מצרים הפשוט הוא משום גזרת בין הבתרים. וא"כ דין הוא שילקו המצרים דלא אמר ה' שיהיו בארץ מצרים כמ"ש הרמב"ם ז"ל ואין להקשות דא"כ על מי תחול הגזרה כמ"ש הראב"ד ז"ל די"ל דאכ"ע נייחא בר ממצרי' שהיו עבדים ליוסף והחייה אותם ולכן דין הוא שילקו. ועוד דהכבידו עול כבד מאד אשר ה' לא ציוה וחייבים אמנם י"ל דהגלות היה בשביל מכיר' יוסף ולזה נאה למצרים לשעבד' לנקום נקמת אדוניהם המחיה אותם וכפ"ז אינם חייבים ומה שהכבידו עולם הכל לכבוד והיבה יתירה שיש להם עם יוסף ואדרבא להם יאתה מכל אומה ולשון להשתעבד בהם:
ברם יש להכריע בסברות אלו דנראה דהגלות היה לקיים גזרת בין הבתרים דאי משום מכירת יוסף הי"ל להשתעבד שבט לוי ששמעון ולוי היו עיקר בעניני מכירתו. ושבט לוי לא נשתעבדו. גם לא הי"ל לשעבד שבט אפרים ומנשה שהם בני יוסף ולא חטאו ואנו רואים שנשתעבדו אלא מוכח דהגלות היה משום גזרת בין הבתרים. ומה שאמרנו שהם חייבים שלא הי"ל למצרים לשעבדם משום שהם קבלו טובה מיוסף שהחיה אותם והם עבדים לו ואומה אחרת ישעבדום. יש מקום פטור דאנו רואים כי מאת ה' היתה זאת שהמצרים ישעבדו בהם שאנו רואים שהקב"ה רצה שירד יעקב ובניו למצרים והוא אמר לו אל תירא מרדה מצרימה וזה מורה כי רצונו שהגלות יהיה במצרים. גם נראה שהטעם לברר ניצוצי אדה"ר שהיו שם במצרים ערות הארץ לבררם והעד על זה שפרו ורבו מאד במצרים כי הניצוצות היו מתבררים ובאים דרך גבר וזהו ריבויים שלא כדרך טבע וגם דרחמנא אמר בארץ לא להם ומתקיים במצרי' שיוסף הצדיק העביר העם לערים ומכל זה יש פיטור למצרים:
אמנם דא היא תברתהון שלא עשו לקיים גזרתו יתברך רק משנאת' וקנאתם ואדרבא עלילותם ותועבותם להתריס נגד ה' כמו שכתב הבה נתחכמה לו למושיען של ישראל. ועוד אחרת שהכבידו עולם מאד וה' לא ציוה ומשו"ה נתחייבו ולקו וגם על שהן מסרבין לגדול העולמים ולא רצו לשלחם סרב"ת המכוה היא להומם ולאבדם:
ובזה נבא אל הביאור וז"ש וירד מצרימה אנוס על פי הדיבור כי יעקב אע"ה כשאמר אלכה ואראנו היינו שילך עד סוף תחום א"י ושם ישלח להביא יוסף הצדיק ע"ה ויראנו ימים אחדים ויחזור לביתו לשל' וכמו שביאר הרב עיר וקדיש מהר"ר אליעזר נחמן פואה ז"ל בס' מדרש בחידוש. וה' אמר אליו אל תירא מרדה מצרימה והוכרח לירד למצרים וז"ש וירד מצרימה אנוס על פי הדיבור כי כך רצה ה' שירד למצרים. וא"כ פטורי' המצריים שנטפלו הם לשעבדם כי עין בעין ראו שה' הביאם. ועוד ששם היה השעבוד כי שם נפלו ניצוצות אדה"ר ואות היא על זה אשר ויהי שם לגוי גדול עצום ורב שהיו מבררים הניצוצות והן הן הנשמות בני ישראל הבאים פרו ורבו. ופטורים המצריים שנשתעבדו בהם. ואין לומר שהגלות היה משום מכירת יוסף דהא וירעו אותנו ושבט אפרים ומנשה בכלל שהם בני יוסף ולא חטאו וגם אותנו לאפוקי שבט לוי שלא נשתעבדו ואם היה בשביל מכירת יוסף הי"ל לשבט לוי להשתעבד. אלא ודאי שהוא לקיים גזרת בין הבתרים ומוכח כי כך רצה ד' שיהיה במצרים. אבל בכל זה הם חייבים דלא עשו לקיים גזרת ה' וז"ש וירעו כד"א הבה נתחכמה לו נתחכם למושיען של ישרא' וא"כ ויענונו הם מעצמן ועוד ויתנו עלינו עבודה קשה וה' לא ציוה ונתחייבו בכל:
פסקה יב
ונצעק אל ה' אלהי אבותינו כמו שנאמר ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו ב"י מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה. יש לדקדק דהו"ל ויאנחו בני ישראל ויזעקו על העבודה. ותו מן העבודה דכתיב אח"ך יתר ודי במ"ש ותעל שועתם אל האלהים וכבר נודע דכבר אמר ויאנחו בני ישראל מן העבודה ועלה קאמר ותעל וכו'. ואפשר דרז"ל אמרו וימת מלך מצרים שנצטרע והיה שוחט ק"ן תנוקות בבקר וק"ן בערב: וז"ש וימת מלך מצרים שנצטרע והיה שוחט התנוקות. ויאנחו בני ישראל מן העבודה אנחה נושנת תדירית. אך ויזעקו עתה על השחיטה מש' תנוקות ביום. אבל בזה לא ידעו שהתנוקות האלו רשעים גמורים ולא חשיד קב"ה דעביד דינא בלא דינא ח"ו ולכך ותעל שועתם מן העבודה דוקא ולא על התנוקות. ובתיבות אל ה' אלהי אבותינו יש לרמוז ר"ת גי' אחד שכיונו ליחוד גמור על דעת האבות:
פסקה יג
וישמע ה' את קולנו כמ"ש וישמע אלהי' את נאקתם ויזכור אלהי' את בריתו את אברה' את יצחק ואת יעקב. אפ' דרך רמז דבתיבת נאקתם רמז ישועת ישרא' נו"ן רמז לן' שערי בינה דמסטרא דיובלא היתה יצ"מ וזה היה בעבור אבותינו שכל ימי שני חייה' תק"ב עבדו את ה' בכל כחם וזהו אותיות אק"ת ואות מ' שרמז לשכינה שהי' עמהם והכל צירוף נאקתם ויזכור אלהי' את בריתו וכו' כי כל חייהם היו עובדי' את ה' עבודה תמה בקדוש' יתירה ודבקות גמור:
א"נ אפשר ונקדים מ"ש בעירובין ריש דף ס"ה אמר רב ששת משום ראב"ע יכולני לפטור את כל העולם כלו מן הדין מיום שחרב בית המקדש ועד עכשיו שנאמר לכן שמעי זאת עניה ושכורת ולא מיין מתיבי שכור מקחו מקח וכו' הרי הוא כפקח לכל דבריו אלא שפטור מן התפלה מאי יכולני לפטור דקאמר נמי מדין תפלה. ובטרם כל נימא ביה מילתא במאי דקאמר מיום שחרב בית המקדש ועד עכשיו ונקדים מ"ש בקמא דף ן' על בתו של נחוניא חופר שיחין שנפלה לבור גדול ואמר ר' חנינא בן דוסא אפשר דבר שנצטער בו אותו צדיק יכשל בו זרעו ועלתה א"ר אחא ואעפ"כ מת בנו בצמא והקשו התוס' דאיך אמר דבר שנצטער וכו' הרי מת בנו בצמא וע"ש מה שתירצו. אמנה רבינו ישעיה ז"ל הובא בש"מ שם תי' אמרתי דבר שנצטער כלו' השמעתי דבר זה לפני הקב"ה שנצטער וכו' והסכים הקב"ה לדברי שכן דרכו של הקב"ה שמסכים לסברת הצדי' שבדור וכשמת בנו בצמא כבר מת ר' חנינא וכן מצינו בחגיגה שלא היו אומרים דבר במתיבתא דרקיעא משום ר"מ מפני שלמד תורה מאחר עד שאמר רבה בר שילא לאליהו זכור לטוב ר"מ רמון מצא וכו' והסכים הקב"ה לדעתו ואמרו מכאן ואילך משם ר"מ עכ"ל והכי מוכח ממ"ש בדברים רבה פ' עקב מעשה באדם אחד שהיה חופר שיחין לרבים בתו היתה הולכת בדרך ובאתה לעבור בנהר ושטפה באו וא"ל לרבי פנחס כך הגיע לבתו של פ' אמר אי אפשר כיון שהיה עושה רצונו של הקב"ה במים אין הקב"ה מאבד בתו במים מיד נפלה צוחה בעיר באת בתו של פ' אמרו רבותינו כיון שאמר ר' פנחס כך ירד מלאך והעלה אותה עכ"ל. והך עובדא מייתי ליה קצת בשינוי בירושלמי פ"ק דדמאי ופ"ה דשקלים ובגירסתנו כתוב רבי פנחס בן יאיר אך התוס' שם בקמא נראה דהוו גרסי פ"ה דשקלים רבי חנינא ע"ש אמנם בנסחתנו במותב תלתא בדברים רבה ובירוש' בתרי דוכתי הנז' כתוב ר' פנחס ומייתי הך עובדא בכלל עובדי דר' פנחס בן יאיר:
ומלשון דברים רבה הנז' דקתני אמרו רבותנו כיון שאמר ר' פנחס כך ירד מלאך והעלה אותה מוכח כמ"ש רבינו ישעיה דכיון שהצדיק אומר דבר הקב"ה מסכים ולהכי בעובד' ר' של נחוניא חופר שיחין בסוגי' קמא הנז' כשנפלה בתו לבור דהליץ טוב ר' חנינא בן דוסא ואמר דבר שנצטער אותו צדיק יכשל בו זרעו ניצולה הבת היא העולה אבל כשהיה בנו בצמא בו בפרק לא היה ר' חנינא ולא צדיק כמוהו שיליץ טוב ועל כן' מת בנו בצמא. והטעם כי תמיד יש מקטרגים למעלה על האדם ושואלים דין עליו והקב"ה מלך המשפט וכשצדיק אחד בארץ מליץ טוב יסכר פי המקטרגים והקב"ה מרחם בזכות הצדיק שמליץ טוב וכמו שראינו בר"מ פ"ב דחגיגה דלא הוה אמר קב"ה הלכה משמו מפני שהיו מקטרגים בשמים עליו שלמד מאחר ומשו"ה הגיד הדבר אליהו זכור לטוב לרב' בר שילא כדי שיליץ טוב עליו וברגע ההוא דאמר רבה בר שילא דר"מ רמון מצא הכריע כמו המליצים טוב על ר"מ ונדחו דברי המקטרגים ומיד אמר קב"ה שמעתא משמיה וכמה דמייתי לה רבינו ישעיה נמי:
והנה רבינו האר"י זצ"ל כתב דראב"ע היה בו ניצוץ נשמת שמואל הנביא ע"ה וז"ש הרי אני כבן שבעים שנה נ"ב שחי שמואל הע"ה ותמניסר דידיה הם ע' ובס' חזיונות למהרח"ו ז"ל כ"י כתב דהגידו להרב ז"ל בחלום דמיום שנחרב בה"מ שמואל הע"ה קבל אבלות ולא רצה לישב במקומו העליון בג"ע והלך למקום אחר פחות הרבה ממקומו משום אבלות על חרבן בה"מ הנה כי כן בכח זה שרצה להצטער שמואל על חרבן בה"מ אמר ראב"ע אשר בקרבו אורב"ו נשמת שמואל הע"ה מיום שחרב בה"מ דשמואל הולך וצוער על חרבן בה"מ ובודאי שמכוין בצער זה לכפרעל ישראל. ועד עכשיו דאני מליץ בעד ישראל ומבטל המקטרגים יכולני לפטור את ישראל מן הדין. אבל אחרי (מותי) אין בי כח כי צריך מליץ הוא יליץ טוב בעה"ז ע"ד שאמרנו בר' חנינא בן דוסא אבל כל זמן שאני בחיים יכולני לפטור את כל העולם מן הדין בכח שמואל הע"ה שקבל זה הצער מפני חרבן בה"מ ויכפר על בני ישראל ובטענת שהם שכורים ועניים. ומ"ש בסוכה דף מ"ה דאמר רשב"י יכולני לפטור את כל העולם מן הדין מיום שנבראתי וכו' ואלמלא יותם בן עוזיהו עמי מן העולם ועד העולם אפשר דההיא ענין אחר דביסורין שסבלו ובזכותם יתכפרו עונות ישראל:
ובמאי דמשני הש"ס מאי יכולני לפטור מדין תפלה הק' הגאון מהר"ר נפתלי כ"ץ ז"ל בס' סמיכת חכמים דהא ראב"ע קאמר יכולני לפטור מן הדין ומוכח דהי' מכל דין שבעולם ועוד דקדק דקדוקים אחרים. ופירש בשם הגאון זקנו ז"ל במ"ש שם בעירובין דף מ"ח ג' דברים מעבירין את האדם על דעתו ועל דעת קונו דקדוקי עניות ורוח רעה וכו' מאי נפקא מינה למבעי עלייהו רחמי' ונמצא דדקדוק עניות מעבירין האדם ע"ד קונו והוי אנוס. אך סמא בידיה למבעי רחמי והכא איכא בגלות עניות כמ"ש שמעי זאת עניה וא"כ הוי אונס וכ"ת ליבעי רחמי ואינו אונס לז"א ושכורת אתם שכורים ושכור פטו' מתפלה וא"כ לא מצי למבעי רחמי והוי אונס ופטו' מכל דין והיינו דמשני דמדין תפל' כלומ' ולכן פטור מן כל מין דין דהעניות הוי אונס והתקון להתפלל ואנו פטורי' זה ת"ד עש"ב דע דמה שכ' אני הדל בכסא דוד דף קי"ד דיש לדון דהרי כל ישראל מתפללים וכו' כתבתי בעל פה לפי הרשום בזכרוני אך לא זכרתי מה שפירש"י שהכונה פטורי' מדין תפל' בכונה ע"ש ובמהרש"א בחי' אגדות ע"ש:
מעין דוגמא לדרך הרב ז"ל האמור אפשר לפ' וכתב הרב עיון יעקב תרגמה אבל אני עני אומר בסגנון אחר והוא דאמרינן פ"ק דבתרא דאיוב היה רוצה לפטור את כל העול' מן הדין בטענה שהם אנוסים מהיצה"ר והשיבו לו חביריו אף אתה תפר יראה ותגרע שיחה לפני אל דאמר הקב"ה בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין ע"ש אבל עדיין צריכין למודע"י דהיצה"ר מסיתו הס"ת כפול שלא יעסוק בתורה ואינו מניחו ללמוד וכמו שאנו רואים בעינינו כי רבו אינשי דאינם עוסקים בתורה ושולט כהם היצה"ר שלא ילמדו. והתקון לזה להתפלל שיוכל ללמוד בתורה וכמו שהתפלל עתניאל בן קנז שלא ישגבני יצה"ר מלשנות כמ"ש בתמורה וכבר תקון רבנן ברכות והערב נא את דברי תורתך וכולי ונהיה אנחנו וצאצאינו וכולי. והשתא דהשכור פטור להתפלל בכונה א"כ אינו לומד והוא אנוס מהיצה"ר ופטור מן כל דין וז"ש יכול לפטור מדין תפלה וא"כ היצה"ר שולט בו והוא אנוס ופטו' מכל דין: [ובהגהות אבות דר' נתן ובקונטרס רוח חיים דרוש י"א ובמ"א צדדתי בענין זה צדדים אחרים והכי רגילי בעלי הפרושי"ם לפרש ע"פ כל צד מקראי קדש ומאמרי רז"ל גם אני בעניי כושל שבהן כה אעשה והוא דרך אסמכתא וא"ש ההי"ב:]
ובזה אפשר לפרש פ' מיכה סי' ד' ביום ההוא אוספה הצולעה והנדחה אקבצה ואשר הרעותי ופירשו רז"ל דהכונה שברא היצה"ר וזה א' מהמקראות שלא נתמוטטו רגליהם של ישרא'. והכי פירושו אוספה הצולעה בגלות שהם עניים כי הממון מעמיד האדם על רגליו ולכך אמר הצולעה נכה רגלים שהוא עני בגלות. והנדחה ביד יצה"ר שאונס אותו ומדיחו שלא ילמוד ואם כן הם אנוסים בעניות ויצה"ר והם פטורים מתפלה למבעי רחמי בכונה. ומזה נמשך ואשר הרעותי על היצה"ר דכיון שהם אנוסים בידו ובדקדוקי עניות ופטורים מתפלה פטורים מכל דין ולזה כ"י קאמר ואשר הרעותי:
וזה אפשר פי' הפ' ונצעק אל ה' וכו' וישמע ה' את קולנו דהיה קול בכונה וזאת העול' והטעם וירא את ענינו עניות ממון ועניות תורה שעדיין לא נתנה וכ"ת יתפלל ואת עמלנו הגלות ופטורים להתפלל מדין שכור ואת לחצנו לחץ היצה"ר ואנו אנוסים מהיצה"ר ועכ"ז מתפללים בכונה עתה ולזה וישמע את קולנו וזה הוא במדת רחמים וכן כ' וישמע ה' במדת רחמים את קולנו: