אור ברסלב
עשרה למאה דרוש ט

עשרה למאה· רבי צבי הירש מוואדיסלאוו

דרוש ט

דרוש ח

אבי מעודי נפלאתי על אדונינו דוד הע"ה כאשר בא אליו נתן הנביא וסיפר לו המעשה של שני אנשים היו בעיר אחת אחד עשיר ואחד רש. לעשיר היה צאן ובקר הרבה מאד ולרש אין כל כ"א כבשה אחת וכו'. ויבוא הלך לאיש העשיר ויחמול לקחת מצאנו וכו' ויקח את כבשת האיש הרש ויעשה לאיש הבא אליו. ויחר אף דוד באיש מאד ויאמר חי ה' כי בן מות האיש העושה זאת וכו'. מאין הוציא המשפט הזה שהוא נגד דת תורתנו הקדושה. ומי התיר לו לישבע בשם ה' על שקר. ולא ראיתי בכל המפרשים פירוש מספיק. ורש"י ז"ל פי' שהגוזל את העני כאילו נוטל את נפשו ממנו. ואין זה מספיק לקרותו בשם בן מות לכן אבי הדריכני באמיתך ולמדני:

בני אמרו חז"ל שלש מדות באדם (מישראל) גומלי חסדים בישנים רחמנים וכל מי שאין בו משלש מדות הללו בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו ע"ה. נמצא שהוחלט אצל חז"ל שמי שאין בו מדת רחמנות אינו מזרעו של א"א ע"ה ובמדה הזאת באמת נבדלה האומה הישראלית מכל העם אשר על פני האדמה אשר כמעט כולם אכזרים ואין בהם מדת רחמנות כלל. ואדוננו דוד קיים הפסק הזה. כמ"ש ויהי רעב בימי דוד שלש שנים ויבקש דוד את פני ה' ויאמר ה' אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים נאמר שם והגבעונים לא מבני ישראל המה. ואמרו חז"ל שהיה דוד מפייס אותם בכל מיני פיוס ולא רצו להתפייס עד שיתנו להם שבעה בנים מבני שאול להוקע אותם. וכאשר ראה דוד את גודל אכזריות האנשים האלה גזר עליהם ואמר והגבעונים לא מבני ישראל המה אינם ראוים להדבק באומה זו ונתנם לחוטבי עצים ושואבי מים. נמצא שגם אצל אדוננו דוד הוחלט שמי שאין בו מדת רחמנות אינו מזרע ישראל. לכן כשמוע אדוננו דוד את גודל האכזריות והרשע של העשיר הזה. כי היה לו צאן ובקר לרוב ולא לקח מהמה כי אם הכבשה האחת שהיה אל העני שכנו. גזר אומר שהעשיר הזה אינו מזרעו של אברהם אבינו. וא"כ הוא בן נח. וידעת בני שבן נח נהרג על גזל. לכן אמר חי ה' כי בן מות האיש העושה זאת:

אבי ע"י דבריך הנעימים אני מבין שני כתובים הבאים כאחד בתורתנו הקדושה וז"ל ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת. ויען ראובן אותם לאמר הלא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם וגם דמו הנה נדרש. והנה לי בהם שלש ספקות א' שהיה די שיאמר הכתוב אבל אשמים אנחנו על אחינו. ובלי ספק כל אדם יבין שכונתם הוא על אחינו יוסף. ואח"כ כל הכתוב אשר ראינו צרת נפשו וכו' עד סופו הוא אך למותר. הספק הב' שהנה באמת כאשר יראה חכם את איש א' מאוהביו יעשה דבר, והוא החכם למראה עיניו ישפוט. אשר אם יעשה אוהבו הדבר הזה מרה תהיה אחריתו. הנה חובה על החכם ההוא שימחה ביד אוהבו ושיזהרו לבלתי עשותו. אולם אם לא ישמע האיש בקול החכם. ויעשה את הדבר. והנה בוכה כי רע עליו המעשה. הנה עוד חובה על החכם שיאמר אל האיש הלא הזהרתיך לבלתי עשות הדבר הזה. וזה בכדי שישמע לעצתו מן היום והלאה. אבל אין צורך אל החכם לאמר הלא הזהרתיך לבלתי עשות הדבר הזה ואתה אעפ"כ עשית הנה מה שיאמר ואתה אעפ"כ עשית הוא שפת יתר כי הרי בוכה ומתחרט ובודאי עשה. ואין מן הראוי לחכם שיאריך בדברו ללא צורך. וכמו כן לא היה לראובן לאמר לאחיו רק הלא אמרתי אליכם אל תחטאו בילד. אבל מ"ש ולא שמעתם הוא שפת יתר. הספק הג' מ"ש וגם דמו הנה נדרש אינו מובן שהול"ל והנה דמו נדרש. ורש"י ז"ל הרגיש בזה ואמר ז"ל אתין וגמין רבוין דמו וגם דם הזקן. וזה הוא דרך דרש. אולם לפי דבריך אבי יבוארו הכתובים כמין חומר. ונקדים מ"ש השל"ה בענין מכירת יוסף שהקשה מה זה היה לצדיקים שבטי יה שיעשו נבלה כזאת למכור את אחיהם ולא עוד אלא שרצונם להרגו כמ"ש ועתה לכו ונהרגהו ואמרו חז"ל ששסו בו את הכלבים. ותירץ הוא ז"ל אדרבא בעבור שהיו צדיקים לכן רצו להרגו. כמ"ש וסביביו נשערה מאד הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה. כמו כן הצדיקים מדקדקים עם חבריהם כחוט השערה. והנה יוסף סיפר לשון הרע כמ"ש ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם. והיה אצלם מן הראוי לשסות בו את הכלבים כמ"ש כל המספר לשון הרע ראוי להשליכו לכלבים. נמצא שלא נתחרטו על גוף המעשה אשר עשו ליוסף כי היה בעיניהם כהיתר. והנה כאשר שם אותם יוסף במשמר. התנהגו עצמם כדרך הצדיקים לפשפש במעשיהם כמ"ש אם רואה אדם שיסורים באים עליו יפשפש במעשיו. אבל הם פשפשו ולא מצאו שום עון אשר חטאו. כי באמת היו צדיקים גדולים. אבל הנה ידעו דלא חשיד קב"ה דעביד דינא בלא דינא. ומה שעשו ליוסף כבר אמרנו שלא היה נחשב בעיניהם לחטא כלל. הנה חשבו אפשר שזה נחשב להם לחטא מה שלא היה להם מדת הרחמנות על יוסף שהתנפל והתחנן אליהם בתחינות ובקשות והם לא שמו על לב. ר"ל שבאמת היה ראוי להם מדת הרחמנות יותר מכל באי עולם. כי הם היו זרע אברהם יצחק ויעקב מן המקור הראשון. ואעפ"י שאפשר שיוסף היה חייב בעונש. מ"מ היה ראוי להם לרחם עליו לפי גודל התנפלו והתחננו אליהם כמו שמצינו במדרשים והלא היא כתובה על ספר הישר. וזאת לא זולת היה בעיניהם נחשב לחטא אשר נענשו עליו שהושמו במשמר הזה. אבל לא גוף המעשה אשר עשו אל יוסף כמדובר. אמנם ראובן רוח אחרת היתה עמו כלומר שגם הגוף המעשה נחשב לחטא אשר ראוי שיענשו עליו. כי לדעתו לא היה יוסף ראוי לעונש כלל כי לא חטא. והא ראיה שכן היתה דעת ראובן. שהרי בטרם יקרב אליהם ויתנכלו אותו להמיתו וכו' כבר נאמר ויאמר אליהם ראובן אל תשפכו דם. והרי עדיין לא שמעוהו מתנפל ומתחנן. וז"ש ויאמר איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו יוסף אמנם לא על גוף המעשה אנו מתחרטים כי היה ראוי לעונש. רק על אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו. ומן הראוי היה לנו זרע אברהם וכו' לרחם עליו. על כן באה אלינו הצרה הזאת ר"ל על כן ולא גוף המעשה אשר עשינו לו. ויאמר אליהם ראובן לא כן היא דעתי. כי גם אז בשעת מעשה הלא אמרתי אליכם אל תחטאו בילד ולא שמעתם ר"ל עדיין לא שמעתם אותו מתנפל ומתחנן אליכם כבר אמרתי לכם אל תשפכו דם. וכמו דעתי אז כן עתה. וז"ש וגם דמו הנה נדרש ר"ל לא על השחתת רחמים בלבד אנחנו נענשים אבל גם דמו הנה נדרש כי לא היה יוסף ראוי לעונש כלל:

בני בוא וראה נפלאות איך דברינו אלה מבוארים הם במגלת אסתר אשר ברוח הקודש נאמרה. אמר שם ויספר המן לזרש אשתו ולכל אוהביו את כל אשר קרהו ויאמרו לו חכמיו וזרש אשתו אם מזרע היהודים מרדכי אשר החלות לנפול לפניו לא תוכל לו כי נפול תפול לפניו. עודם מדברים עמו וסריסי המלך הגיעו ויבהילו להביא את המן אל המשתה אשר עשתה אסתר. ויש לדקדק בענין הזה כמה דקדוקים. א' שהרוח הקודש קורא אותם חכמיו ואנכי אינני רואה שום דבר חכמה במאמרם זה. ב' מ"ש אם מזרע היהודים מרדכי הוא דבר תימה שהרי מרדכי היה מפורסם שהוא מזרע שאול והיה ראש הסנהדרין והיה יושב בשער המלך וגם המן עצמו אמר בכל עת אשר אני רואה את מרדכי היהודי הרי שהיה מכירו היטב. ג' מ"ש אשר החלות לנפול לפניו הוא ללא צורך. שהרי המן עצמו סיפר להם את כל אשר קרהו. ולמה לחנם יספרו הם אליו דבר מה ששמעו ממנו. ד' מ"ש לא תוכל לו כי נפול תפול לפניו הם מאמרים סותרים. כי לא תוכל לו הוא המובן אתה לא תוכל לו והוא לא יכול אליך. מה שאין כן המובן כי נפול תפיל לפניו. ה' מ"ש עודם מדברים עמו וכו' ויבהילו וכו' הנה כל הספור של הבהלה והחפזון הזה אינו מן הצורך אל עיקר הנס. כי כבר יתכן הנס של ימי הפורים האלו גם אם לא הי מבהילים להביא את המן על שעה חדא. אולם גם אם היו בוששים יום או יומים היה ג"כ יתכן הנס. אולם שמע בני. דע כי ההנחה הזאת שישראל הם רחמנים בטבעם ובמדה הזאת הם נפלאים ונבדלים מכל העם אשר על פני האדמה. דבר זה נודע ונתפרסם לא בלבד ביהודה ובישראל. אבל גם כל האומות יכירו וידעו כי מדת הרחמנות דבוקה באומה הישראלית. ראה בני מה שנאמר אצל בן הדד כאשר הכו בני ישראל אותו מאה אלף רגלי ביום אחד. ועל הנותרים נפלה החומה על עשרים ושבעה אלף איש. והוא בן הדד נס ויבא אל העיר חדר בחדר. ויאמרו אליו עבדיו הנה נא שמענו כי מלכי בית ישראל כי מלכי חסד הם נשימה נא שקים במתנינו וחבלים בראשנו ונצא אל מלך ישראל אולי יחיה את נפשך. ויחגרו שקים במתניהם וחבלים בראשיהם ויבואו אל מלך ישראל ויאמרו עבדך בן הדד אמר תחי נא נפשי ויאמר העודנו חי אחי הוא. הרי שאנשי בן הדד שהיו מן האומות ובנו יסוד על ההנחה הזאת שמלך ישראל ימלא רחמים על בן הדד ובאמת הועילה תחבולתן. כמ"ש שם שהעלהו על המרכבה והשיב לו הערים אשר לקח אביו. וכן היה המעשה בשאול ואגג. נאמר שם ויחמול שאול והעם על אגג. והנה המן היה מזרע אגג ומרדכי היה מזרע שאול. שמור בני ההקדמה הזאת עד אקדים לך השניה. והיא שבעמלק נאמר אשר קרך בדרך. ר"ל שהעיקר מה שכעס הוא ית' על עמלק יותר מעל כל האומות שנלחמו עם ישראל עפ"י מ"ש חז"ל גדול המחטיאו יותר מן ההורגו שזה הורג את הגוף והמחטיאו הורג את הנפש. וכמו כן כל האומות שבאו להלחם עם ישראל לא באו רק להרוג הגופות. אבל עמלק בא להחטיאם ולפתותם שיכפרו בהשגחה ונסים. ולכן בא אחר יציאת מצרים וקריעת י"ם. ובזה הורה שכופר בכל הנסים ואומר הכל מקרה הוא. משא"כ כל האומות היו מאמינים בהנסים לכן היו יראים לבוא להלחם עם ישראל כמ"ש חז"ל משל לאמבטי רותחת וכו' ואמר שמעו עמים ירגזון וכו'. ואין לך שנוי ומתועב לפניו ית' יותר ממי שכופר בהשגחה ואומר על הכל מקרה הוא כמ"ש בתוכחה ואם תלכו עמי קרי. וז"ש אשר קרך בדרך ר"ל שדעתו היה ללמד את בני ישראל לאמר מקרה הוא. והנה המן הרשע הזה היה שורש צפע נחש מזרע אגג ומזרע עמלק והיה ג"כ כופר בהשגחה. ואעפ"י שראה את מעשה הנס של בלילה ההוא נדדה שנת המלך וכו' ושהוא היה מנהיג את מרדכי ומכריז לפניו ככה יעשה לאיש וכו'. הוא ברוע לבבו לא אמר שזה הוא תחלת מפלתו לפני מרדכי. אבל אמר מקרה הוא שקראו לפני המלך מעשה בגתן ותרש שהיה זכות על מרדכי ולכן עשה לו המלך את כל הכבוד הזה. ומעתה אבד מרדכי כל הזכות אשר לו אצל המלך והוא יחזור לענינו הראשון לאמר למלך לתלות את מרדכי על העץ אשר הכין לו. והא ראיה שכן היה דעת המן שהרי לא צוה להפיל העץ. וז"ש ויספר המן לזרש אשתו ולכל אוהביו את כל אשר קרהו דייקא ר"ל שאמר מקרה הוא כנ"ל. אמנם החכמים הבינו שדבר הזה אינו במקרה אבל הוא תחלת מפלתו לפני מרדכי. לכן אמרו אליו שמע נא המן לעצתינו. הנה אין עצה ואין תבונה אליך נגד מרדכי רק שתתנהג עמו כדרך שעשה בן הדד אל אחאב שנפל לפניו והתחנן לו. וע"י שריחם עצמו עליו נענש אחאב כמבואר שם. כי אסור לרחם במקום אשר אמר ה' להתאכזר. כבר נאמר לא תחוס עינך עליו. וכמו שעשה זקנך אגג לזקנו שאול שהתחנן לפניו וחמל שאול עליו ועי"ז נענש שנאמר נחמתי כי המלכתי את שאול וכו'. וכן אתה אם תלך ותפול לפני מרדכי ותתחנן לו ותבקש ממנו שימחול לך את אשר עשית לו. ואם תצליח במעשיך ותפעול אצל מרדכי שירחם עליך. אז תוכל לו. כי ענוש יענש כאשר נענש זקנו שאול בחמלתו על זקנך אגג. וז"ש ויאמרו לו חכמיו וכו'. אם מזרע היהודים מרדכי ר"ל אם יש בו מדת רחמנות כי כן היא המדה אצל זרע היהודים בני אברהם אבינו ע"ה. ואומרו אשר החלות לנפול לפניו ר"ל לא כמו שאתה חושב שזה מה שהרכבת את מרדכי מקרה הוא כמ"ש את אשר קרהו. אלא תחלת מפלתך הוא וז"ש אשר החלות לנפול לפניו. א"כ מעתה אין לך עוד מקום לנוס ממנו. זאת עצה אחת היא הנשארת. והיא שלא תוכל לו באופן אחר רק אם נפול תפול לפניו בתחנות ובקשות. ואם מזרע היהודים הוא כנ"ל אולי ירחם עליך ואז תוכל לו כנ"ל וכי זה של כי נפול וכו' משמש בלשון אלא. והנה באמת היה הקב"ה ירא פן יוסת ויפותה מרדכי מדברי המן כמו שנתפתה שאול מאגג. לכן היה הנס שעודם מדברים עמו וסריסי המלך הגיעו ויבהילו להביא את המן וכו'. כדי שלא יהיה לו פנאי לילך אל מרדכי. ובזה נשלם הדרוש התשיעי:

תוכן העניינים

עשרה למאה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה