אור ברסלב
עשרה למאה דרוש ח

עשרה למאה· רבי צבי הירש מוואדיסלאוו

דרוש ח

דרוש ז'

אבי אמרו חז"ל אחר הדבר הזה לא שב ירבעם מדרכו הרעה מאי אחר. אחר שתפש הקב"ה לירבעם בבגדו וא"ל חזור בך. ואני ואתה ובן ישי נטייל בג"ע. א"ל מי בראש א"ל בן ישי בראש א"ל אי הכי לא בעינא עכ"ל. וקשה מאד מה היה לו לירבעם שהיה עבד לשלמה בן דוד שלא רצה לילך אחרי דוד. גם קשה שהנה לכאורה יפלא על ירבעם ששמע קול אלהים חי מדבר אני ואתה ובן ישי למה שאל מי בראש הלא שמע בן ישי בסוף. אמנם אפשר שירבעם היה מסופק אם הקב"ה מדייק בלישני' לומר אני מקודם ואח"כ בן ישי. או אפשר שאין קפידא אצל הקב"ה מי בראש רק שאמר שהם שלשתם יטיילו יחד בג"ע אולם ירבעם היה רוצה דוקא לידע מי בראש לכן שאל. אבל קושיא לאלהינו מאחר שהשיב בן ישי בראש מדוע באמת לא היה מדייק בלישני' והול"ל אני ובן ישי ואתה:

בני ידעת שהתשובה מאהבה מהפכת זדונות לזכיות. וזה אצלי הטעם על מ"ש חז"ל במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. כי בלי ספק לא יוכל הצדיק לעשות כ"כ מצות הרבה. כמו שיוכל הרשע לעשות עבירות. וכאשר הרשע שב מאהבה ומהפך את כל העבירות לזכיות הנה הוא גדול מן הצדיק. ואמרו ז"ל ירבעם חטא והחטיא את הרבים. ואמרו דוד בשתים וכו' ר"ל שלא היו כ"א ב' עבירות. וזאת היתה טענתו של ירבעם שאמר א"ה לא בעינא. ר"ל אם אני אעשה תשובה מי דוד ומי בן ישי אשר יבוא עד הלום כמוני היום אשר אהיה מהפך אלפים זדונות לזכיות. ולי נאה לישב בראש. הנה זאת דעתו של ירבעם. אמנם ה' הוא הצדיק כי אתה ידעת שזה שאמרו חז"ל שתשובה מהפכת זדונות לזכיות הוא רק בתשובה מאהבה. אבל תשובה מיראה מהפכת זדונות לשגגות. נמצא בתשו' מיראה הצדיק גמור עדיף מן הבעל תשובה. כי השוגג ג"כ לחטא יחשב. שהרי אמרה תורה הבא קרבן. ודע בני במה שאמרו חז"ל מאהבה ומיראה אין הכונה כמו שההמון סוברים שמיראה הוא מיראת עונש. לא כן בני אבל כל זמן שהעובד יש לו איזה יחול ותקוה לשום גמול על עבודתו הן בענין עשירות והן בענין בריאת גופו או בענין בניו וקרוביו ואפי' לאיזה כבוד ויקר. זה ג"כ נקרא מיראה. כמ"ש אל יאמר אדם אקרא כדי שיקראוני רבי כדי שאהיה זקן ויושב בישיבה אלא למוד מאהבה וכו' גדולה מזו אמר החסיד ח"ה בשער עבודת האלהים פ' ד' וז"ל והמדרגה השביעית אנשים התברר להם כל מה שהקדמנו זכרו אלא שהיתה כונתם בעבודתם לאלהים תוחלת הגמול בעוה"ב ולא ידעו אופני עבודת ה' לשמו לגדלו ולכבדו ולרוממו למה שיאות לו בלבד. ועליהם אז"ל אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב ע"מ לקבל פרס וכו'. הרי אמר בפירוש שאפי' העובד בעבור עוה"ב לא נקרא מאהבה. והטעם שכמו שידעת בני. שמי שהוא ירא שאם לא יעבוד אז יענישוהו. הוא נקרא מיראה. כן מי שהוא ירא שאם לא יעבוד לא ישיג את הדבר אשר יקוה להשיג ע"י עבודתו זה ג"כ נקרא מיראה. אמנם רק זהו נקרא מאהבה מי שאינו מקוה שום דבר רק למה שיאות לו יתברך לשמו לבד. והנה הקב"ה אמר אל ירבעם חזור בך. היתה כונתו ית' חזור בך מעצמך בלי שום פנים ויחול ותקוה. ואם היה עושה כן אז היה עושה מאהבה והיה מהפך הזדונות לזכיות. באמת היה לו נאה לילך בראש כי יהיו לו זכיות הרבה יותר ממה שהיה לבן ישי כנ"ל. לכן הקב"ה אמר אני ואתה ובן ישי. ובאמת היה הוא ית' מדייק בלישניה ר"ל מקודם אני ואח"כ אתה ואח"כ בן ישי. אולם אח"כ שאל ירבעם מי בראש ובשאלתו זאת הורה שכונתו היא על כבוד. והוי מיראה כנ"ל. לכן אמר הקב"ה בן ישי בראש והבן:

אבי אמת שביארת המאמר הזה בדרך נפלא. אולם עדיין לא נתקררה דעתי. כי הנה נראה מדבריהם ז"ל כאילו עמדו אחורי הפרגוד ושמעוהו ית' מדבר עם ירבעם וכל דברי המאמר הזה אינן אלא דברי נביאות. וכבר למדתני אבי שחז"ל חכמים היו ולא נביאים. ואעפ"י שהיה רוה"ק שורה עליהם. מ"מ לא מצינו דברי נביאות בכל הש"ס. רק מה שהוציאו מן המקראות עפ"י י"ג מדות ועפ"י הקבלה שהיתה בידם איש מפי איש. לכן אתה אבי ונרי הורני בחסדך דרך פשוטו במאמר הזה כדרכך מעולם:

בני בטרם אשמיעך פירוש המאמר הזה. צריך אני להודיעך כונת חז"ל במ"ש הרבה עשו כר"ש בן יוחאי ולא עלתה בידם. ומקשים אם עשו כרשב"י למה לא עלתה בידם וכי משוא פנים יש בדבר ל אולם דע בני כי העיקר מה שהבורא חפץ מן האדם הוא שיתן לו ית' את לבו ר"ל שכל מעשה אשר יעשה האדם לא יהיה לשום תקות גמול רק בעבור שמו ית'. ואין הדבר תלוי בהמעשה אם הוא גדול או קטן כי לפעמים יהיה המעשה גדול מאד דהיינו שימסור נפשו על קדושת שמו יתברך ואעפ"י כן לא ייטב בעיני ה' כמ"ש רש"י פ' אמור ע"פ ונקדשתי בתוך בני ישראל וז"ל המוסר נפשו על קדוש השם אל ימסור עצמו ע"מ שיעשה לו נס שהמוסר עצמו ע"מ שיעשה לו נס אין עושין לו נס עכ"ל. ולפעמים יהיה הדבר קטן מאד כמו הנותן פרוטה לעני ואם יהיה לשמו יתברך אמרו עליו חז"ל שזוכה ומקבל פני שכינה. גדולה מזו אמרו גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה. הרי שאפי' דבר הנמאס שיבחו בעבור הכונה לשמו ית' ואפי' דבר הנכסף גינו בעבור שלא יהיה לבו שלם עם ה' אלהיו. ולהבינך הענין יותר הטה למשל אזניך. מלך א' היה עם מחנהו בשדה נגד מחנה אויביו. והנה יצא איש ממחנה השונאים ויחרף ויגדף את המלך. והאיש ההוא היה גבור חיל מאד ותפול אימתו על כל המחנה והנה היה איש מאנשי המלחמה ההדיוטים. וילבש קנאה וירץ לקראת האיש המחרף לנקום ממנו נקמת המלך. ויברח האיש המחרף מפניו אל תוך המחנה שלו. וירץ המקנא אחריו אל תוך המחנה. וירא המלך והנה המלחמה אל המקנא ההוא פנים ואחור. ויצו המלך את גבורי החיל אשר לו שיבקעו אל תוך המחנה ויצילו את האיש המקנא ההוא. ויבוא ויעמוד לפני המלך וישימהו לשר צבאו ויאמר לו אתה תהיה שומר לראשי כל הימים. ויהי אחר ימים ויקרה עוד הפעם אשר יצא איש א' לחרף את המלך וירץ איש אחר ג"כ לקראתו וירדפהו אל תוך המחנה וירא המלך ג"כ והנה המלחמה אליו פנים ואחור. אבל המלך לא שת לבו לזאת ולא צוה את גבוריו להצילו. והאיש ההוא עמד על נפשו בחרבו וימלט ממחנה שונאיו ויבוא ויעמוד לפני המלך וישימהו המלך לשר אלף. וישאל שר א' את רעהו מה זה היה אל המלך אשר אל הראשון שלח את גבוריו להצילו. ולא עוד אלא ששמהו לשר צבאו על כל המחנה. ואל השני לא די שלא של להצילו אלא עוד לא שמהו רק לשר אלף. ויען רעהו ויאמר הראשון מה שעשה לא עשה רק מאהבת המלך והשליך את נפשו מנגד לנקום נקמת המלך בלי שום תקות גמול כי לא ידע אם יצילהו המלך. אבל השני אפשר שעשה רק בעבור שראה שהמלך הציל את הראשון ושמהו לשר צבאו ויחשוב שגם עמו יעשה המלך כן. ע"כ המשל. והנמשל מובן שר"ש בן יוחאי מסר נפשו וירד אל תוך המערה ולא היה בו מחשבה אחרת רק שימות בעבור שמו הגדול. ולכן נעשו לו כמה נסים ונתגדל מאד ועלתה בידו. אבל הרבה עשו כרשב"י ר"ל שעשו ומסרו נפשם על קדושת השם. אבל מחשבתם היה שיהיו כרשב"י דהיינו שיעשה להם נסים ויגדילם כרשב"י לכן לא עלתה בידם כי המוסר עצמו ע"מ שיעשה לו נס אין עושין לו נס כנ"ל ברש"י. ובזה תבין מאמרם ז"ל הנ"ל בדרך מליצה. והוא כי חז"ל ראו בפסוק שאמר אחר הדבר הזה לא שב ירבעם מדרכו הרעה. ומשמעותו אפי' אחר הדבר הזה שהיה ראוי שישוב. אפ"ה לא שב מדרכו הרעה. ובקשו מאי אחר הדבר הזה והנה ראו בפסוק שלפני זה ומצאו המעשה של איש האלהים אשר קרא על המזבח ויבש ידו של ירבעם ושיערו חז"ל שבלי ספק אחר מעשה נפלא כזה עלה ויכוח במחשבתו של ירבעם. והיה בו מחשבה לטובה שיעשה תשובה. אולם כאשר ראו חז"ל שבאמת לא עשה תשובה שיערו שהיה בו מחשבה לרעה ג"כ ר"ל שלא יעשה תשובה. והנה שיערו עוד שהמחשבה לרעה לא היתה רק מחמת גסות הרוח שהיתה בו. ר"ל אני מלך ואין כבודי שאהי' בעל תשובה שלולא זאת בלי ספק שהיה עושה תשובה. שהרי על ת"ח פשוט אמרו חז"ל אם ראית ת"ח שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום שמא עשה תשו' שמא ס"ד הא ודאי עשה תשו' מכ"ש על גדול הדור כירבעם שאמרו עליו חז"ל שלא היה בתורתו שום דופי. אולם נגד הגסות הרוח הזה עלה במחשבתו ג"כ הלא דוד מלך ישראל ויהודה הי'. ואפ"ה בבוא אליו נתן הנביא הודה ולא בוש ואמר חטאתי. ע"כ עלה בלבו ג"כ שיעשה תשובה. אבל הגסות הרוח יתירה שהיתה בו היא מנעתו מלשוב כמ"ש חז"ל א"ר נחמן גסות הרוח שהיתה בו בירבעם טרדתו מן העולם והיינו שעלה במחשבתו ואמר הנה כל מחשבתי לשוב אינה רק בעבור שעלה בלבי שבן ישי הודה ולא בוש ונתקבל וזכה שיהיה רגל רביעי במרכבה. א"כ אני אינני המתחיל מעצמי אבל בן ישי בראש והריני כאחד מאלו שעשו כרשב"י כנ"ל לכן לא עשה תשובה בעבור שלא יהיה לו הכבוד והגדולה אשר היה לדוד שהוא היה הראשון שבמלכים שעשו תשובה והיה כמו רשב"י עצמו. והנה כינו חז"ל המחשבה לטובה שהתעורר עצמו לתשובה כאילו תפשו הקב"ה וא"ל חזור בך. ועלה במחשבתו הטובה שיטייל והוא ובן ישי עמו ית' בג"ע. בעבור שהם מלכים ולא יבושו וישליכו את כל כבודם מנגד ויעשו תשובה. אבל ע"י הגסות הרוח יתירה שהיתה בו רוח אחרת היתה עמו לחשוב מי בראש. וראה שלא לו יהיה הכבוד כי דוד יהיה לשר הצבא והוא רק יהיה לשר אלף כנ"ל במשל. וז"ש שראה בן ישי בראש. לכן אמר לא בעינא:

אבי ע"י דבריך הנעימים אני מבין מ"ש במדרש זכרו תורת משה וז"ל אמר הקב"ה אתה מסרת עצמך על דברי תורה ונכנסת בין השרפים מקום שאין שום בריה יכולה לבוא לשם תזכה שתהיה התורה נקראת על שמך עכ"ל. ומעודי היה קשה לי שהמדרש הוא נגד הגמ' במס' ב"ק ויתאו דוד ויאמר מי ישקני מים מבור בית לחם אשר בשער טמון באש קא מיבעיא ליה ומסיק שם מאי ולא אבה דוד לשתותם דלא אמרינהו משמייהו אמר דוד כך מקובלני מב"ד של שמואל הרמתי כל המוסר עצמו למות על ד"ת א"א הלכה משמו. אמנם ירצה לפי דבריך אבי כמין חומר. והוא שאם א' בא לשאול אם יש לו למסור נפשו על ד"ת. בודאי אין מורין לו כן כמו שאמר יחזקאל לחנני' מישאל ועזרי' ששאלוהו אם ימסרו עצמן השיבן חבי כמעט רגע עד יעבור זעם כן אי' בילקוט. ולא הורה שיפילו עצמן לתוך כבשן אש. אולם הם עשו מדעת נפשם אעפ"י ששמעו מיחזקאל שאמר להם בשם הקב"ה שלא יצילם. הלכו הם והפילו עצמם. ולכן ניצולו כי היו כרשב"י עצמו כנ"ל וכראשון במשל שהבאת למעלה ששלח המלך והצילו ועשאו לשר צבא. אבל להורות להלכה שימסור עצמו אסור. כי שמא לא ינצל. והנה באמת דוד לא צוה לשלשת הגבורים שימסרו נפשם אלא אמר סתם מי ישקני מים ולא היה הגזרת מלך עליהם. כי לא אליהם דיבר כלל. אבל הם בעצמם מחמת אהבת המלך דוד מסרו נפשם, לכן ניצולו בזכות דוד אף שהיו שמה ת"ר אלף פלשתים לפי דעת המדרש. אולם אם היו שואלין לא היו מורין להם כן כנ"ל ולכן לא זכר שמות שלשת הגבורים וז"ש דלא אמרינהו משמייהו ואין אומרים הלכה משמו. כדי שלא ילמדו ממנו אבל יעשה מי שירצה מעצמו. והנה זה הוא דוקא בשלשת הגבורים. אבל משה שהלך בין השרפים מה שאין בריה יכולה לעשות כמוהו ואין לנו מורא שילמדו ממנו לכן מותר שתקרא על שמו. וז"ש המדרש אתה מסרת עצמך על ד"ת והיה מן הראוי שלא תקרא על שמך אבל בעבור שנכנסת בין השרפים מקום שאין שום בריה וכו' לכן תקרא על שמך. ובזה נשלם הדרוש השמיני:

תוכן העניינים

עשרה למאה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה