עשרה למאה· רבי צבי הירש מוואדיסלאוו
דרוש ה
אבי שמעתי רבים וכן שלמים שואלים ספק עצום מאד על ענין העקידה בכללה. והוא מה הרעש הגדול הזה של נסיון העקידה שהפליג בה השם ואמר כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה וכו' ואמר כי יען אשר עשית וכו'. ואמרו ז"ל במד"ר ויקח את המאכלת למה נקרא שם הסכין מאכלת רבנן אמרי כל מה שישראל אוכלים בעוה"ז אינם אוכלים אלא בזכות המאכלת הזאת. מהו גבורתו של אברהם שעשה את אשר צוהו ה'. מי מהפחותים שבבני אדם אשר יאמר לו ה' קח נא את בנך כמו שאמר לאברהם. ולא יאבה ולא ישמע בקולו. האם בידו להחיותו אם חפן ה' להמיתו. א"כ למה לנסיון יחשב אם כל אדם יעשה זאת:
בני זה מה שההמון מבינים מנסיון העקידה שלקח את בני והעלהו לעולה באמת אין זה נסיון ראוי להפליגו. אבל למי שיראה בעין רואה. נמצא בו דבר אשר אין ביד כל אדם לעשותו. שהנה דע בני שעיקר חשיבות המצוה היא לפי רוב השמחה אשר בלב העושה אותה. כמו ששמעתי מ"ש ע"פ אלה המצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ר"ל שבעת אשר יעשה המצוה יהיה חי וזריז ושמח. ואמרו חז"ל ולא שימות בהם ר"ל שלא יעשה המצוה בעצלות ובעצבות כאילו מת. וכבר נאמר עבדו את ה' בשמחה. והשכל מחייב שראוי לעבוד את ה' בשמחה. ראה בני כמה מהזריזות והשמחה יהיה לאדם כאשר יבוא לידו עסק להרויח בו ממון. הנה כאיל ידלג שור ישים ההרים למישור והרכסים לבקעה. לא יאכל ולא ישתה לא יישן לא ישקוט ולא ינוח לא ישגיח על הטרחא העצומה והסכנות הגדולות בדרכים רחוקים ובאניה בלב ימים לא יעצרנו הגשם והשלג. לא ישמע לקול הרעם המרעיד ארץ ומלואה. לילה כיום יאיר לו כחשכה כאורה. אפי' כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזין אותו מדעתו עד יעשה אשר זמם ויבצע אמרתו. ואם האדם עושה זה בעבור ממון שהוא חיי שעה. מה ראוי לו לעשות בעבור מצוה שהיא חיי עולם. אם בעבור דבר שאפשר הוא לרע לו כמ"ש עושר שמור לבעליו לרעתו. מה ראוי לו לעשות בעבור דבר שהוא בלי ספק לטוב לו. אם בעבור עונג מעט ועובר ושמחה בלתי שלימה כמ"ש אדם לעמל יולד.. מה ראוי לו לעשות בעבור נחת ועונג נצחי ורב מאד כמ"ש יפה שעה א' של קורת רוח בעוה"ב מכל חיי העוה"ז. אם בעבור דבר שאינו שלו כי סוף יעזוב לאחרים חילו. מה ראוי לו לעשות בעבור דבר אשר יהיה לו לבדו ואין לזרים אתו עוד כל ימי עולם. ועם כל זה עת תבוא מצוה ליד האדם. הנה בכבדות ינהג ויהיה כמו חולה ויהיה עצל. ותפול שינה על עיניו. והמעט מן הקור והגשם והרוח יעצרהו לשבת בית. והנה זה היה הנסיון של אברהם. כי לא די שעשה את אשר צוהו ה' אבל עשה בשמחה ובזריזות ובחשק נמרץ. ולא לחנם סיפרה התורה וישכם אברהם בבקר ויחבוש את חמורו. להורות הפלגת הזריזות מזקן בן מאה ושבע ושלשים שנה. ובאמת למדו חז"ל מזה זריזין מקדימין למצות. ואין דבר אשר יורה ויעיד על השמחה כמו הזריזות. וכמ"ש בתנחומא אברהם אברהם למה ב' פעמים לפי שהיה ממהר לשוחטו. והנה כל זה מורה על רוב שמחתו. וזהו עיקר גבורתו של אברהם. שבאמת אדם אחר ג"כ היה עושה את אשר צוהו ה'. אבל היה בוכה ומתעצב על מיתת בנו והיה מתעצל מאד: אבי דבריך הם טובים מאד וז"ש ועשית כאשר נדרת ר"ל שהנה הנודר איזה דבר. בלי ספק שהיה לו אז איזה חשק שידור הדבר הזה. אמנם עפ"י רוב יקרה שאח"כ תתקרר דעתו ויתחרט על מה שנדר. ואף אם אמנם יתן את מה שנדר אבל בעצלות בלי חשק הזה שהיה לו בעת שנדר. אולם אין דעת המקום נוחה מאיש כזה אלא צריך שיהיה לו בשעת מעשה החשק ההיא עצמו שהיה לו בעת שנדר. וז"ש מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת. ר"ל אמרה תורה ידעתי שמוצא שפתיך תשמור ותעשה את אשר נדרת אמנם אני שואל ממך ועשית בחשק הזה כאשר נדרת. וזה כונת הכתוב ג"כ שאמר איש כי ידור וכו' לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה. ר"ל איש כי ידור וכו' ידעתי שלא יחל דברו ויעשה את אשר נדר. אמנם אני מבקש ממנו שככל היוצא מפיו יעשה ר"ל שיעשה עם החשק הזה עצמו שהיה לו בעת שהנדר יצא מפיו. ובזה מתורץ דקדוק עצום. שמ"ש ועשית כאשר נדרת הוא שפת יתר. וכן מ"ש ככל היוצא מפיו יעשה. ובזה אני מבין דקדוק נכון בעקידה והוא מ"ש ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק. שלמאי נפקא מינה סיפרה לנו התורה שראה המקום מרחוק או מקרוב. אמנם יאמר שהתורה סיפרה לנו בזה. את כל דבריך הנחמדים אבי. והוא שעיקר הנסיון של מעשה העקידה לא היה הדבר הפשוט שלקח את בנו והעלהו לעולה. אבל עיקר הנסיון היה החשק הנמרץ מזקן המופלג הזה. לכן אמר ביום השלישי ר"ל שלא תאמר שבאמת בשעת מעשה כאשר אמר לו ה' קח נא וכו' היה לאברהם חשק נפלא לעשות כמ"ש וישכם אברהם בבקר ויחבוש את חמורו והזריזות מורה על שמחה כנ"ל. אבל אח"כ הנה אפשר שנתקרר החשק הזה. ומה שעשה הזקן היה בעצלות ובעצבות. לז"א בוא וראה שהנה ביום השלישי ר"ל שכבר עברו שלשה ימים ועדיין לא נתקרר החשק. שהרי וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק. וזה יבואר משני פנים. הא'. מה שהעידה התורה שראה את המקום מרחוק. מורה שהי' צופה ומביט בכל פסיעה ופסיעה בשמחה גדולה ובחשק נמרץ אי' מקום כבודו למלאות את דבר ה'. לכן היה רואה את המקום אף שהיה רחוק. כי כן דרך ההולך אל עיר אשר שם מקום חפצו. שיראה ויביט בכלים מכלים שונים לאמר מתי יזכה ויראה אף רק ראש המגדל אשר בתוך העיר. וז"ש וישא אברהם את עיניו ר"ל שנשא עיניו וצפה והביט וירא את המקום אף מרחוק. וזה מורה שאף ביום השלישי עדיין לא נתקרר חפצו וחשקו. הב'. נראה לי שהנה מוכרח שלא היה המקום רחוק באמת. שהרי ראה את המקום. ובדרך הטבע לא יראה אדם ובפרט זקן מופלג את דבר שהוא רחוק ממנו. אבל יראה לי שבאמת היה כבר המקום קרוב אליו. אבל לבעבור שהיה לו חשק נפלא ונמרץ לבוא אל המקום. היה נדמה בעיניו כאילו עדיין רחוק. שכן דרך החושק. שהזמן המוגבל להשיג הדבר הנחשק יהיה בעיניו ארוך מאד. שמה שנאמר ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה. זה היה אחר אשר כבר חלפו ועברו השבע שנים. לומר שנגד גודל אהבתו היה הטורח של שבע שנים מעט בעיניו. אבל קודם שנשלמו השבע שנים. אדרבה יום לשנה יחשב בעיני האוהב. וכן המקום המוגבל יהיה בעיניו רחוק הרבה. ואף אם קרוב אליו הדבר מאד. כל זמן שלא השיגהו. ידמה בעיניו כאילו עדיין רחוק וז"ש וירא את המקום מרחוק אף שבאמת כבר קרוב היה. וכל זה מורה על רוב חשקו ושאפי' ביום השלישי לא נתקרר מחשקו הנפלא:
בני אם חכם בני ישמח לבי כי מאד היטבת לראות בענין הזה. כי הענין הזה אשר אמרנו שעיקר הנסיון של העקידה היה החשק והשמחה של אבינו אברהם לא המעשה לבדו. הוא קרוב אל האמת כי בוא וראה איך אמר הקב"ה לאברהם קח נח את בנך וכו' אשר אומר אליך וכבר הרגישו חז"ל למה לא אמר מיד. ומה שתירצו כדי ליתן לו שכר על כל דבור ודבור הוא דרך דרש. אמנם יובן עפ"י מ"ש במדרש תנחומא וז"ל ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים ויאמר אברהם אברהם למה ב' פעמים לפי שהיה אברהם ממהר לשחטו א"ל מי אתה א"ל מלאך א"ל כשאמר לי קח נא הקב"ה בעצמו אמר לי עכשיו אם הוא מבקש הוא בעצמי יאמר לי מיד ויקרא מלאך ה' אל אברהם שנית מן השמים ויאמר בי נשבעתי נאם ה' עכ"ל. ירצה שהתנחומא רוצה לתרץ קושית המד"ר שבועה זו למה ומתרץ בעבור שלא היה מאמין במלאך כי היה אומר שראוי שידבר ה' בעצמו עמו. לכן נאמר ויעלהו לעולה תחת בנו לא כמו הדרך הפשוט שבמקום יצחק העלה את האיל. אלא שהוא עדיין לא הסיר את יצחק מן המזבח. אבל לקח את האיל והעלהו גם כן. והיה יצחק למעלה והאיל למטה וז"ש תחת בנו. והיה עומד עם המאכלת בידו שיודיעהו ה' מה לעשות ויסיר הספק הזה מלבבו. לכן בא הקול מאת ה' עצמו ונשבע לו על ככה שה' בעצמו הוא הדובר וז"ש בי נשבעתי שהוא נאם ה' ולא נאם המלאך. אמנם הטעם של אברהם אשר רצה דוקא שידבר עמו ה' בעצמו. הוא ע"ד מה שהקשה הר"ן בדרשותיו בענין הברכה שבירך יצחק את יעקב. יצחק רצה לברך את עשו. והקב"ה רצה שיברך את יעקב. ראה נא כמה סבות סבב הקב"ה עד שהוציא הדבר מכח אל הפועל לברך את יעקב. הלא יצחק נביא היה. היה לו להקב"ה לומר ליצחק שלא יברך את עשו אבל יברך את יעקב ולא היה צריך לעשות סבות רבות כמו שעשה. ותירץ ענין נכבד והוא שכלל מונח שאין השכינה שורה מתוך עצבות אלא מתוך שמחה של מצוה. כמ"ש חז"ל ע"פ ותחי רוח יעקב שכ"ז שהיה בעצבות על יוסף לא היתה השכינה מדברת עמו. והנה רצה הקב"ה שיצחק יברך את יעקב ברכת שמים מעל ברכה שהשכינה תסכים עמו. והנה יצחק היה סבור שעשו הוא צדיק. כי לא ידע ממעשיו הרעים וגם לא הגידו לו. והיה שמח מאד על אשר זכה לברך את בנו בכורו. ואם היה אומר לו ה' שלא יברך את עשו רק את יעקב. בלי ספק שהיה חוקר על מעשיו של עשו. והיה נתודע לו ממעשיו הרעים. ואין לך עצבות גדול ממי שנתודע לו שבנו בכורו יצא לתרבות רעה ואינו ראוי לברכה. והנה אם בעת הזאת יברך את יעקב. תהיה ברכה בעצבות. והקב"ה רצה שיעקב ישיג ברכה הגונה עם השכינה. לכן סבב הוא ית' את כל הסבות האלה. שיצחק יהיה סבור שמברך את עשו. והיה בשמחה שלימה כנ"ל. והוא אעפי"כ בירך את יעקב. והשיג יעקב ברכה מאביו בזמן שהשכינה שרויה עליו. ברכה טובה ושלימה בשמחה. ובענין הזה מפרשים ג"כ מ"ש חז"ל ביקש יעקב לגלות את הקץ נסתלקה הימנו שכינה. לפי שכאשר התחיל יעקב להתבודד בנבואה וראה את הגלות הארוך. ובטרם הגיע אל הקץ היה נופל בעצבות גדול כי היה מצער בצרות ישראל ועי"ז נסתלקה הימנו שכינה. וזה היה הטעם של אברהם שלא שמע לקול הראשון שאמר לו אל תשלח ידך כי היה סובר שהוא מלאך. ואמר כשאמר לי קח נא הוא בעצמו אמר לי עכשיו אם הוא מבקש הוא בעצמו יאמר לי כנ"ל בתנחומא. לפי שאם אין הקב"ה בעצמו מדבר עמו הנה זה מורה שמה שעקד אברהם את יצחק בנו היה בעצבות ולכן נסתלקה הימנו שכינה. נמצא שכל מעשה העקידה אינו שוה לכלום. ואברהם ידע בעצמו שהוא שמח לכן עיכב הדבר כנ"ל עד שיצתה ב"ק ואמרה בי נשבעתי שהוא נאם ה' כנ"ל. וז"ש לו הקב"ה קח נא את בנך את וכו' והעלהו שם לעולה על אחד ההרים. אמנם לזה הדבר לבד דהיינו שתעלה את בנך לעולה. לא הייתי צריך לבקש ממך ולומר בלשון קח נא ואמרו חז"ל אין נא אלא לשון בקשה. כי מי מבני אדם אשר אומר אליו קח בנך והעלהו לעולה. לא ישמע בקולי. ומה גם אתה צדיק כמוך. בלי ספק אשר תשמע בקולי. ותעלה את בנך לעולה. אבל אפשר שתעשה הדבר בעצבות ובעצלות. ולא אהיה יכול לדבר עמך בעצמי. לזה אני מבקש ממך שתעשה באופן אשר אומר אליך ר"ל שתעשה בשמחה כדי שאהיה יכול לומר ולדבר עמך בעצמי ולא ע"י מלאך:
אבי ע"י דבריך הנעימים אני מבין מ"ש רש"י ע"פ ועתה אם רע בעיניך אשובה לי וז"ל אמר בלעם למוד הוא בכך שאומר דבר ושולח מלאך ומחזירו אמר לאברהם קח נא וכו' ושלח מלאך ואמר לו אל תשלח ידך וכו' ומעודי נפלאתי מה רצה בלעם בזה שהקב"ה רגיל לומר דבר ושולח מלאך ומחזירו. ולפי הנ"ל יובן שבלעם הרשע ראה שלא יהיה לו יכולת לקלל את ישראל בעבור זכות אבות ועיקר זכות אבות הוא העקידה. ורצה לגנות את מעשה העקידה ע"י שאמר ששולח מלאך ומחזירו. ולמה לא דיבר לו הקב"ה בעצמו ע"כ מוכח שלא עשה בשמחה ואין במעשה העקידה כלום. כי מעשה העקידה עצמו זה כל אדם היה עושה כנ"ל. אבל באמת עפרא לפומיה ושקר ענה. כי כבר נאמר בי נשבעתי נאם ה' כנ"ל:
בני ראה נפלאות איך כל דברינו מבוארים הם במדרש הובא מקצתו ברש"י וז"ל וידום אהרן קבל שכר על שתיקתו מה שכר קבל שנתיחד אליו הדבור שנאמר וידבר ה' אל אהרן לאמר יין ושכר אל תשת. ובמדרש מסיים. מה היה לו לדבר. היה לו לומר רבש"ע כתבת עלי וראך ושמח בלבו לא היה לך לערבב שמחתי עכ"ל. וקשה מדוע באמת לא טען כן. גם למה דוקא ניתן לו שכר הזה שנתיחד אליו הדבור. אבל לפי דברינו יבואר בטוב טעם ודעת. שהנה וידום אהרן אפשר ששתק שמי יכול לדון עם מי שתקיף ממנו ובאמת היה לו צער ועצבות על שמתו בניו וגם אפשר ששתק מחמת שקבל היסורים על מיתת בניו באהבה ובשמחה. לזה אמר המדרש בוא ואראך שהשתיקה היה מחמת שמחה, שהרי קבל שכר על שתיקתו ומה שכר קבל שנתיחד אליו הדבור. ואם היה נעצב על מיתת בניו לא היה הדבור מתיחד עמו. שאין השכינה שורה מתוך עצבות כנ"ל. ומפרש המדרש מה היה לו לדבר ואמר שהיה לו לומר רבש"ע כתבת בתורתך עלי וראך ושמח בלבו לא היה לך לערבב שמחתי. ומדוע באמת לא טען טענה זאת. לפי שבאמת לא נתערבב שמחתן. כי היה שמח כנ"ל. ובזה נשלם הדרוש החמישי: