עשירית האיפה חלק א· רבי ירוחם יהודה ליב וולפיש
קיבוץ הלכות ממסכת סוטה
קיבוץ הלכות ממס' סוטה ע"פ ד"ס של שנים שנים לזכרון:
לשון המדרש (שמו"ר פ' י"ז) אתה מוצא שתי פרשיות סמוכות פרשת נזיר ופרשת סוטה הנזיר אסור לשתות יין וכדי להרחיק עצמך מן העבירה אל תאמר הרני אוכל ענבים ואין לי עון, אמר הקב"ה הואיל ונדרת מן היין הרני מלמדך שלא תחטא לפני שאסור לך יין ושכר וענבים וחרצנים וכל היוצא מגפן היין, וכן האשה נקראת גפן אשתך כגפן פוריה, אל תאמר הואיל ואסור לי להשתמש באשה הרני תופשה ואין לי עון או שאני מגפפה ומנשקה ואין לי עון, אמר הקב"ה כשם שהנזיר אסור מכל מיני משרת יין אף אשה שאינו שלך אסור ליגע בה כל עיקר לא ינקה כל הנוגע בה, לכך סמך הקב"ה פרשת נזיר לפרשת סוטה שהן דומות זה לזה עכ"ל המדרש בקיצור:
[א] כתיב שלום שלום לרחוק, ולקרוב אמר ד' ורפאתיו, נ"ל לרמז על שני מסכתות סמוכות נזיר וסוטה, דבנזיר מסיים הגמ' ברב שלום, וסוטה הוא לעשות שלום בין איש לאשתו, הקרוב הוא הנזיר קידש לד', והרחוק היא הסוטה שנמצאת טהורה ותתרפא ונקתה ונזרעה זרע שיולדת בריוח לא בצער כמו"ש (ברכות ל"ב ע"ב) וא"ש:
[ב] כתב הרמב"ן וז"ל אין בכל משפטי התורה דבר תלוי בנס זולת הענין הזה שהוא פלא ונס קבוע שיעשה בהיותם עושים רצונו של מקום כי חפץ למען צדקו לייסר הנשים שלא תעשינה כזאת כיתר העמים ולנקות ישראל מן הממזרות שיהיו ראויים להשרות שכינה בתוכם עכ"ל:
[ג] והנס הזה לאו דוקא דהי' במשכן אלא אף בבית המקדש כמו"ש כאן (ט"ז ע"א) איסי בן יהודה אומר להביא קרקע שילה נוב וגבעון ובית עולמים, ורש"י לא גריס שילה ונוב וגבעון. דשילה משכן הוא ולא צריך לרבוייא דהוא עיקר הכתוב, ונוב וגבעון אין משקין בם סוטות דהא במה היא ולא הוי שם ארון אלא מזבח נחשת ולא קרבה בם מנחת סוטה ולא שום חובת יחידי שאין לה זמן קבוע, אבל בית עולמים הוצרך לרבות שלא תאמר משכן נאמר ולא מקדש עכ"ל, ונ"ל לפרש דברי רש"י שפירש עיקר הכתוב דאיתא ביומא (דף ע"ה) למה נקרא המן גד שמגיד להם לישראל כו' כן איש ואשה שבאו לפני משה לדין זה אומר היא סרחה עלי והיא אומרת הוא סרח עלי א"ל משה לבקר משפט למחר אם נמצא עומרה בבית בעלה בידוע שהיא סרחה עליו נמצאת עומרה בבית אביה בידוע שהוא סרח עליה, ופירש"י שהיא תובעת כתובתה, הרי דבמשכן לא היו צריכין כלל לבדוק את הסוטות שהמן הודיע להם, אלא ודאי העיקר בשביל משכן שילה דאז לא הי' המן וזה שפירש"י דהוא עיקר הכתוב כלומר דבמשכן שבמדבר לא הי' צריך כלל לזה כנ"ל אלא ודאי משום שילה, ונוב וגבעון לא הקריבו כדאמרינן ומרבינן בית העולמים:
[ד] ולכאורה קשה דבכ"מ לא צריך כלל לרבויי בית העולמים דבכ"מ משכן איקרי מקדש, ובשביל זה פי' בת ס' דעיקר קרא לנוב וגבעון, ובית העולמים נקט אגב שיטפיה עכ"ל, ולפ"ז נפל פיתא בבירא נוב וגבעון לא הי' מקריבין מנחת סוטה, בית העולמים לא צריך קרא דבכלל משכן הוא, שילה לא צריך קרא דמשכן ממש הוא, ובמדבר לא צריך דהמן הי' בודק אותם ומאי צריך לרבות ? מיהו אי' בתוס' דהרבה פעמים מרבינן ג"כ שילה ובית העולמים כדאי' ביומא אין לי אלא אוה"מ שבמדבר, שילה ובית עולמים מנין ת"ל כו', וכן אי' בפירוש בספרי כמו שגרס רש"י ז"ל, ואף דנס קבוע הוא כדאמרן, מ"מ לא נמנה בין עשרה נסים שבביהמ"ק כי ישראל קדושים ואינם חשודים על עריות ומילתא דלא שכיחא שתתרמה סוטה, ובפרט שאם היא יודעת שהיא טמאה תוכל להודות, או קודם שנמחקה המגילה תוכל לומר איני שותה לכן לא חשבינן לי' כן נ"ל, ומטעם זה כתב רבינו הטור על התורה למה פרשת סוטה סמיך אחר פ' משפחותם לבית אבותם כלומר הוזהרו לשמור וחוסכת שלא להרבות ממזרים בישראל ותהי' משפחותכם על בית אבותכם, דאל"כ אצל שאר הקרבנות הי' צריך לכתבה:
[ה] ובזה נ"ל לפרש מ"ש במדרש ואיש את קדשיו לו תהי' שאם מעכב מתנות כהונה סוף שיצטרך אל הכהן דסמיך לי' פ' סוטה. ותמהו כולם מאי שייכות זה לזה ונ"ל לפרש דאי' בספרי דאם לא יתן המעשרות אז קדשיו לו יהי' כלומר שהוא יהי' הכהן ולא ישאר בידו כ"א שנים למאה מכל רכושו, והנה ידוע כי עניות מעבירות האדם על דעתו. ועל דעת קונו וסופו דאשתו מחמת עניות תתפתה לזנות ח"ו וא"ש, אבל מ"מ מילתא דלא שכיחא הוא, וכן איתא בתדב"א (רבה פכ"א) וז"ל כתיב עורנו כתנור נכמרו מפני זלעפות רעב נשים בציון עינו ללמדך שכל זמן שהרעב בעולם אשה משלמת עצמה לעבירה בשביל סעודה לפי שעה ואומרת אין בכך כלום. לכך נאמר עורנו כתנור נכמרו מפני זלעפות רעב. וכתיב בתריה נשים בציון עינו עכ"ל: [ו] ואיתא בגמרא כי הוה פתח. ריש לקיש בסוטה אמר הכי אין מזווגין לו לאדם אלא לפי מעשיו שנא' לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים, ופירש"י צנועה לצדיק ופרוצה לרשע, ותמוה דהלא נהפוך הוא אם הוא פרוץ בעריות הלא אין המים בודקין את אשתו כמ"ש בגמ'. ויהי' זה ראי' לפירש"י דדוקא שהאיש מנוקה מעוון היינו שלא בא עלי' אחר שנסתרה אז אין המים בודקין אותה אבל אם הוא הי' פרוץ בשאר עריות בודקין אותה המים המאררים, אבל להרמב"ם שפסק דאפי' אין מנוקה בעון איסורי ביאה אף על איסור דרבנן ג"כ נקרא אינו מנוקה מעון ובפרט לפמ"ש בגמ' אף אם בניו או בנותיו או כלותיו אין נוהגין בצניעות ג"כ אין המים בודקין וכן פי' רש"י לקמן קשה פתיחת ר"ל כנ"ל, וצ"ל כדאמרינן בגמ' דדוקא בזווג שני הוא לפי מעשיו ואם הוא צדיק באמת לא ינוח עליו שבט הרשע כלומר לא יזדווג לו רשעה, אבל בזווג ראשון שהוא לפי המזל יוכל מזלו לגרום לו ליפול ברשת אשה סוטה, כדאמרן:
[ז] וכמה קשה היא זנות אשת איש כמ"ש כאן (ל"ז ע"ב) די"א ארורים שבתורה כולן על עריות נכתבו כדפירש"י שם (א) ארור אשר יעשה פסל ומסכה מרמז על אשת איש והולד ממזר ומתוך בושתו שאסור לבוא בקהל ואינו מוציא אשה הולך ועובד ע"ז להשיג אשה, (ב) מקלה אביו ואמו דאין יודע מי הוא אביו ומקלה אותו וגם לאמו, (ג) משגה עור בדרך מפתה אשת איש שהוא סומא בדבר, (ד) שוכב עם אשת אביו, (ה) שוכב עם כל בהמה כלומר שעשתה מעשה בהמה, (ו) שוכב עם אחותו, (ז) שוכב עם חותנתו הכל כפשטת הדבר עריות, (ח) משיג גבול רעהו שבא על אשתו, (ט) מכה רעהו בסתר גורם לו בלחש סתריו שתמות בבדיקת המים, (י) ליקח שוחד להיות עוקב אחר הנואף ולפתות לו א"א וגורם לו מיתה, (יא) מטה משפט גר יתום איני יודע לדורשה עכ"ל רש"י, ול"נ כיון דנטמע בין העכו"ם ואין אנו יודעים שיחוס ישראל הוא ממילא בא להטות משפטו:
[ח] ובמדרש איתא הנואף עובר על עשרת הדברות (א) על אנכי כדכתיב העל אלה לא אפקוד איש על אשת רעהו יצר לו ואנכי צריך לפקוד אותו, (ב) על לא יהי' לך כתיב אל קנא שמקנא לסוטה שהיא מקנאה להקב"ה ולבעלה, (ג) כבד אביך שלא מכיר אותו ומקללו, (ד) על לא תשא שתשבע שלא עשתה, (ה) לא תרצח קנאה חמת גבר, או יהרוג או יהרג, (ו) לא תנאף, (ז) לא תגנוב שהוא גונב מקור חבירו, (ח) לא תחמוד אשת חברך וגם ממון של חבירו שמחשב לו לבן ואינו בנו, (ט) לא תענה שמעיד עדות שקר שממנו היא מעוברת, (י) חילול שבת שמנאף עם אשת כהן וסבור בנו שהוא כהן ועובד עבודה בשבת ואינו כהן ומחלל שבת ע"כ, וזה ראיה דממזר לענין עבודה חמור מחלל דחלל בדיעבד עבודתו כשירה, ובבעל הטורים איתא דליכא בשום עריות הלשון ינאף אלא בא"א וכתיב הטעם אשר ינאף אשת רעהו דהקב"ה מלא עליו אף שאסרה על בעלה:
[ט] תכלית בריאת העולם הוא האדם כי הכל נברא בשבילו, ובדור המבול כתיב אמחה את האדם מאדם ועד בהמה. פירש"י כיון דהכל נברא בשביל האדם וכיון שהוא כלה מה צורך באלו, והיינו שנמחו בשביל חטא עריות ובאדם נעשה בו שתי מיני חביבות כמ"ש באבות (פ"ג מ"ד) חביב אדם שנברא בצלם אלקים חבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם שנא' בצלם אלקים עשה את האדם, וכתיב בי' וייצר בשני יודי"ן יצירה אחת בעוה"ז ויצירה לעוה"ב לתחיית המתים, ומשני מקומות נברא האדם הגוף מתחתונים, והנשמה מן עליונים, ושני יצרים ניתנו בו יצ"ט ויצ"ר ודו פרצופין ברא אותם זכר ונקיבה בראם, ויקרא שמם אדם מלמד ששניהם כאחד נקראו אדם (סנהדרין ל"ז), ואח"כ נחלקו לשנים לכן מברכין בנשואין שני פעמים יוצר אדם דשתי יצירות הן, וחביב הי' זווג אדם ראשון שהושיבם הקב"ה תיכף בג"ע ושני שושבינין מסר להם להוליכם לחופה והן שני מלאכים מיכאל וגבריאל יברך איתם בשתי ברכות, פרו ורבו וצום על מצות פרי' ורבי' ומצותו להוליד לכה"פ שני בנים זכר ונקבה, ובשתי אמירות נברא האדם דכתיב ויאמר נעשה אדם וכתיב ויאמר לא טוב היות אדם א לבדו אמירה ליצירת אדם ואמירה ליצירת חוה, ונתן להם השי"ת שתי אותיות משמו יתעלה וישתבח י' לאיש וה' לאשה זכו שכינה ביניהם לא זכו שני פעמים אש שבשמותיהם ששניהם תאכל האש בשני העולמות ופירש"י זכו ללכת בדרך ישרה שלא יהא הוא נואף ולא היא נואפת שכינה ביניהם שהרי חלק שמו ושיכנו ביניהם לא זכו אש אוכלתן שהקב"ה מסלק שמו מביניהן ונמצאו שתי פעמים אש, ואמר רבא דאשה עדיפא מדאיש אש של אשה קשה הא מצרף והא לא מצרף, פירש"י אש של אשה כחה להדליק מהר שאין אות של שם מפסיק אלא מחובר הוא ונקרא אש, אבל של איש אין אותיות של אש מצטרפות יחד דיו"ד של שכינה מפסקת עכ"ל, הרי למדנו קדושת הזווג וחלילה טומאתה להיפך ח"ו, וכד פתח ר"ל בסוטה אמר הכי אין מזווגין לו לאדם אלא לפי מעשיו, פירש"י צנועה לצדיק, ופרוצה לרשע, ושני כי מיני זווגים יש זווג ראשון לפי המזל שעוד קודם יצירת הולד מ' יום מכריזין בת פלוני לפלוני, אבל זווג שני לפי מעשיו, (דף ב ע"א):
[י] קיי"ל אין דבר שבערוה פחות משנים דילפינן דבר דבר מממון כתיב ע"פ שנים עדים יקום דבר וכתיב ומצא בה ערות דבר מה להלן בד"מ אין פחות משנים אף כאן דוקא שני עדים, ואין יכולין להוציא אשה מבעלה בפחות משני עדי טומאה:
[יא] כתיב בתורה ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו, וישנו שתי רוחות באדם רוח טהרה, ורוח טומאה, רוח טימאה פירש"י ע"י שטן הבא להחטיאו להקניט את אשתו, ורוח טהרה ששונא את הפריצות וקיי"ל הכי דרוח טהרה הוא, ואם רואה שאשתו נוהגת בפריצות מצוה רבה לקנאות לה, ובשביל זה לא יקנא לה לא מתוך שחוק ולא מתוך שמחה ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך מריבה, ולא להטיל עלי' אימה, ואם עבר וקינא בפני שני עדים מתוך דברים הללו בדיעבד ה"ז קינוי (רמב"ם פ"ד מ"ט):
[יב] כיצד מקנין ?
אמר לה בפני שני עדים אל תדברי ודברה, אל תדברי ונסתרה לא כלום הוא ואינה אסורה לא לבעלה ולא לתרומה, אמר לה אל תסתרי ודברה עמו שלא בסתר עדיין מותרת לבעלה ובתרומה, אבל אם קינא לה ע"פ שנים ואמר בפני שני עדים דוקא אל תסתרי עם פלוני ונסתרה ג"כ דוקא ע"פ שנים אז אסורה לבעלה, ולתרומה אם אשת כהן היא אסורה בשני דברים אלו, ואם מת קודם שלא שתתה חולצת ולא מתייבמות, ואע"פ דקיי"ל כר"י דאינה נאסרת אלא בשני עדים מחמת שרגלים לדבר שעברה על שני דברים על הקינוי ועל הסתירה, מ"מ חיישינן להתנא דסבר דיוכל לקנות ע"י עצמו ועל ידי עד אחד, לכן בזמן הזה דליכא מקדש לא יקנא לה ע"י עצמו דתהא אסורה עליו איסור עולם דליכא מים מרים, (שם):
[יג] יוכל לקנאות לה אפי' ע"פ קרובים כגון אחיה ואביה וע"י גוי ועבד, וכתב הרמב"ם קנא לה על שנים כאחד ואמר לה אל תסתרי עם שני האנשים פלוני ופלוני אפי' שני אחין או אביה ואחיה ה"ז אסורה עד שתשתה ופי' במשל"מ דאם קנא לה על אחד ונסתרה עם שנים עם זה ועוד אחר אינה נאסרת כלומר ביחד, ובד"א דנאסרת אם אמר בפירוש אל תסתרי עם שנים היינו פלוני ופלוני ביחד דאף דבשנים אין איסור יחוד מ"מ כיון דאמר עם שנים אלו חיישינן לפריצים ואף דאינו איסור יחוד מ"מ כיון דבעל קפיד נאסרת עליו:
[יד] ודוקא בקינוי וסתירה בעינן שני עדים, אבל בטומאה אפי' עד אחד מהימן דכתיב בתורה אצל הטומאה ועד אין בה בשנים הכתוב מדבר וקאמר עדים שנים אין בטומאה זו אלא עד אחד והיא לא נתפשה לא נאנסה, וממילא שמעינן דמהימן מדכתיב והיא לא נתפשה להחמיר בא הכתוב לדונה כמזידה: [טו] שני דברים יש באדם שעובר עבירה בסתר והקב"ה מכריז עליו בגלוי דכתיב ועבר עליו רוח קנאה ועבירה לשון הכרזה הוא דכתיב ויעבירו קול במחנה, ועוד שעבר עליו רוח שטות דכתיב כי תשטה אשתו והשטה לשון שטות הוא, כלומר אפילו בשאר עבירות רוח שטות הוא דלמדין מסוטה:
[טז] עוד יש בגמ' שני דברים דהן חובה חוץ ממה שחייב לקנאות ופליגי בזה תנאי וקיי"ל ג"כ שחובה הן, מ"ע שיטמאו כהנים לקרובים ומ"ע לעולם בהם תעבודו בעבדים כנענים, (דף ג ע"א) לרע"ק חובה ולר' ישמעאל רשות וקיי"ל כרע"ק דחובה הוא:
[יז] העושה מצוה אחת בעוה"ז מקדמתו והולכת לפניו לעוה"ב, שנא' והלך לפניך צדקך, אבל העובר עבירה אחת, שתים רעות לו אח"כ, שמלפפתו והולכת לפניו ליום הדין, ועוד שקשורה בו ככלב, וטעם מלפפת פי' במהרש"א כמו שאדם אן רוצה ללכת וגוררין אותו בע"כ:
[יח] אשה נאסרת על בעלה, וכן כל העריות בשני מיני ביאות בין כדרכה ובין שלא כדרכה דכתיב משכבי אשה מגיד הכתוב דשתי משכבות יש באשה, וכן יש אף בכדרכה שני מיני ביאות המערה, והגומר ובשניהם חייב מיתה או כרת ושיעור טומאה כדי העראה אם נסתרה שיעור שיוכל לערות בה אסורה, וכמה שיעור העראה ? כדי שיוכל לצלות ביצה ולגומעה. או כדי לגמע ג' בצים שכבר נצלו, ושניהם שיעור אחד הן ג' בצים לגומען, וביצה אחת לצלותה ולגומעה והכי ס"ל לרע"ק וקי"ל כן:
[יט] יש שני מיני מים בסעודה ראשונים, ואחרונים, והחילוק ביניהן ראשונים צריך שיגביה ידיו למעלה והאחרונים צריך להשפיל ידיו למטה: [כ] שני דברים נאמרו עוד בנטילת ידים, כל המזלזל בנט"י נעקר מן העולם, והאוכל פת בלי ניגוב ידים כאילו אכל לחם טמא, כלומר נטילה וניגוב:
[כא] ובאיסור ניאוף נאמר שני דברים. כל הבא על אשה זונה לסוף מבקש ככר לחם, והבא על א"א. אפי' יקר ככ"ג שנכנס לפני ולפנים היא תצודנו לגיהנם דכתיב ואשת איש נפש יקרה תצוד מרמז לכ"ג דכתיב יקרה היא מפנינים לשון לפני ולפנים. (דף ג ע"ב):
[כב] שני דברים אמרו חז"ל, היינו בחסרון של גסות הרוח, ובמעלות ענוה, בגסות הרוח אמרו כאלו עובד ע"ז, וכאלו כפר, בעיקר, וכאלו בנה במה ואפי' הקנה להקב"ה שמים וארץ לא ינקה מדינה של גיהנם, ואפי' עושה צדקה בסתר, וג"כ עובר על לאו דכתיב ושמעו והאזינו ואל תגבהו, וגם על פן ירום לבבך ושכחת את ד' אלקים, והשמר לאו הוא, וסוף שיתמעט ואינו בעולם וראוי לגדעו כאשירה, ואין עפרו ננער לתחיית המתים ושכינה מיללת עליו, והקב"ה אומר עליו אין אני והוא יכולין לדור כלומר שיתגאה ג"כ על הקב"ה ואפי' רוח קמעה עוכרתו ובשמתא מאן דאית בי' דכתיב תועבת ד' כל גבה לב עיי"ש:
[כג] מעלת ענוה, הקב"ה עם דכא ושפל רוח ופליגי אמוראי ח"א אתי דכא אני מגביהו עד ששוכן אצלי, וח"א אני את דכא משפיל אני שכינתי אצלו ומסתברא הכי שהרי הניח הקב"ה כל ההרים והשרה שכינתו על הר סיני הנמוך שבהרים, וכן הניח כל האילנות הגבוהים ושכן בהסנה הרי יש לך שני עדים ע"ז וכתיב כי רם ד' ושפל יראה, ובשני שמות נקרא האדם אדם, ובשר, 'א'ד'ם אפר דם מרה 'ב'ש'ר בושה סרוחה רימה, וגדולים נמוכי רוח כאילו הקריבו כל הקרבנות שנא' זבחי א' רוח נשברה, ולב נשבר א' לא תבזה ורואה בישועתו של הקב"ה:
[כד] אשת איש שנאסרה מ"מ צריכה גט לעלמא, ואפי' אם מת הבעל צריכה חליצה דשניהם ענין אחד כמו שאם לא מת צריכה גט מבעלה, ויבם דבמקום בעל הוא צריך לחולצה, אבל אסורה להתייבם, דכשם שאסורה לבעלה, וק"ו אם נאסרה במותר לה היינו לבעל לאסור לה היינו היבם לא כש"כ הרי דאסירה לשנים, (דף ו):
[כה] מיהו אמרינן ביבמות דיש שני מיני סוטה, סוטה ספק בקינא לה ונסתרה צריכה חליצה, אבל סוטה ודאי פטורה מחליצה, ועוד שפוטרת צרתה דטומאה כתיב בה כעריות, ודעת הראב"ד דשניהם חולצות:
[כו] אם נסתרה עם שנים דלדעת הרמב"ם ג"כ שותה אינה צריכה הסתר בכדי שיעור טומאת שניהם אלא כדי שיעור טומאה מאחד (מנ"ח) ובבית שמואל אי' דבאשת כהן סוטה דבאונס ג"כ נטמאה א"צ חליצה, ותמה רעק"א ז"ל מגמ' מפורשת אלא מעתה אשת כהן שנאנסה ויש לו אח לא תתייבם. ולב"ש הלא באמת פטורה גם מחליצה וצע"ג עכ"ל, ובמנ"ח מפלפל אם אסרה היא לשני הבועלים כשם שאסורה לבעלה כיון דשנים הן או דוקא לראשון דאסרה על בעלה, וכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל, או אפשר כיון דלהבועל הוא בחזקת טומאה אסורה על שניהם אף דלא יכול להיות בשיעור טומאת אחד שתהי' נטמאת משניהם, ומסיק דלדעת ירושלמי דטומאת סוטה מיירי ג"כ ב"ש בשני בועלים מ"מ אסרה תורה כודאי מוציאין אותה אם נשאת לחד משני הבועלים, דקיי"ל ספק סוטה עשאה הכתוב כודאי:
[כז] ועוד כתב שם אם קינא האיש לשתי נשיו שלא יסתרו עם אחד ונסתרו ג"כ אסורות דכש"כ דיש איסור יחוד באיש אחד ושתי נשים לכ"ט, ואם שהה כדי טומאת שתיהן ודאי טמאות, אבל אם לא שהה רק כדי טומאת אחת א"כ אסורות לבעל רק מספק ולבועל בודאי, ואם שהו כדי טומאת שתיהן בודאי שתיהן שותות, אבל אם שהה רק כדי טומאת אחת אף שאסורות מ"מ אף אחת אין שותה:
[כח] מביא שם קושיא בשם מעשה רוקח על הרמב"ם שפסק דאפי' בשני בועלים ביחד נאסרת והרי עם האשה הן שלשה, והלא פסק הרמב"ם ב בשני נזירים דנזרקה טומאה ביניהם הו"ל תלתא והו"ל דין ספק טומאה ברה"ר, וכן פסק ג"כ בהל' אה"ט) דספק טומאה הוא רק בשנים והניח בצע"ג, ותירץ המנ"ח דהכלל הוא דכל סוטה הו"ל רה"י אף ברה"ר מפני שהטומאה הוא מקום סתר, וא"א לעמוד עליו אם נשיקה או הערה לכן דייני לי' לודאי טומאה והורגין נפשות ע"ז רק ילפינן דשנים הוי רה"י כמו סוטה ד שנים יכולים לידע מ"מ טמא ה"נ בכ"מ עכ"ל:
[כט] הסתירה אחר הקינוי צ"ל בשני עדים דוקא, אבל ע"פ עצמו או ע"פ עד אחד נאסרת ואינה שותית, וכן אם עד אחד מעיד שנטמאת אסורה ואינה שותית, ולהרמב"ם דוקא כשהעד מעיד מאותו שקינא לה, אבל א"צ להעיד שנטמאת דוקא בסתירה זו שהעדים מעידים רק אפי' שנטמאת בפעם אחרת מאותו איש, אבל דעת רש"י דצריך דוקא להעיד שנטמאת בהסתירה שהעדים מעידים דאז רגלים לדבר:
[ל] שני מיני אומרת טמאה אני לך יש לענין תרומה ולבעלה כהן, האומרת טמאה אני לך בלי קינוי וסתירה מותרת לבעלה דלאו כל כמינה להפקיע עצמה מידי שיעבוד בעלה למשנה אחרונה, אבל לענין תרומה פליגי רב ששת ס"ל דגם בתרומה מותרת ורבא ס"ל דאפשר בחולין, אכן אם אמרה טמאה אני לך אחר קינוי וסתירה כ"ע מודו דאסורה בתרומה (דף ו):
[לא] שני מניעות לענין שתייתה יש, מצד האשה אם אומרת טמאה אני כדאמרן, או שאמרה איני שותה, ושתי מניעות יש ג"כ מצד הבעל, אם אמר איני רוצה להשקותה או שבא עלי' בדרך, וכש"כ שבאו שנים ואומרים שהיא טמאה ודאי איני שותה כמו"ש במשנה, מ"מ התוס' מספקים אי צריכה ג"כ שני עדים לאחר ששתתה, דדוקא קודם ששתתה האמינה תורה לעד אחד, או אפי' לאחר ששתתה, ומסתברא דה"ה לעד אחד דכ"מ שהאמינה תורה לעד אחד הרי הוא כשנים, ומ"ש במשנה עדים היינו עדות מועלת והיינו אפי' עד אחד, (משל"מ):
[לב] שתי מיני טומאה שייך במנחה, נטמאה מנחתה עד שלא קידשה בכלי הרי היא ככל המנחות ותפדה, משקידשה בכלי היא ככל המנחות ותשרף דקודם שקידשה אין לה אלא קדושת דמים ובעד הדמים שנפדה מביאין אחרת, אבל לאחר שקידשה בכלי יש לה קדושת הגוף ואין לה פדיון לכן נשרפת, (רש"י שם):
[לג] שתי מיני קדושות הן לכל מנחה, מקודם מקדשין כל המנחה, ואח"כ מקדשין פעם שניה את הקומץ בכלי, ואם אחר שקידש הקומץ בכלי אחד משתיהן בין אינם רוצים שתשתה הבעל או האשה הרי הוא ככל המנחות ותשרף:
[לד] קרב הקומץ ולא הספיק לאכול השירים עד שמת אחד משניהן הבעל או האשה הרי הוא ככל המנחות ותאכל שעל הספק באה מתחלה כיפרה ספיקא והלכה לה, (שם):
[לה] נמצאו שני העדים זוממין הרי מנחתה חולין דהרי אין לה לא קדושת פה ולא קדושת כלי ואין מועלין בה דבטעות הוא ולא אמרינן שתשרף עכ"פ מדרבנן גזירה שמא יאמרו מוציאין מכלי שרת לחול, וטעם הדבר שעדים זוממין קלא אית להו, אבל האומרת טמאה אני לך או שבאו עלי' עדים שהוא טמאה מנחותיהן נשרפות גזירה שמא יאמרו מוציאין מכלי קודש לחול, וכתבו התוס' דאפי' בעדים זוממין שמנחתה כחולין דוקא דאקדשה בכלי וקודם קמיצה, אבל אחר קמיצה איכא איסורא דרבנן ונשרפת, ומאי דאמרינן כאן שמא יאמרו מוציאין מקודש לחול ואע"ג דהרבה קדשים שנתקדשו בטעות ואמרינן תצא ותרעה בעדר, שאני התם דליכא הכירא בבהמה בין קדושת פה לקדושת הגוף ויאמרו קדושת פה היתה, אבל הכא איכא הכירא בין קדושת פה לקדושת כלי שרת:
[לו] וקיי"ל כרב ששת דאם יש לה שני עדים במדינת הים שנטמאת אין המים בודקין אותה, ולא מטעמיה אלא דתניא בברייתא טהורה ולא שיש לה עדים במדה"י, וטהורה ולא שיש לה זכות, ובשני דברים אלו אין המים בודקין: [לז] התוס' הקשו אמאי נשרפת הלא יכול לשאול עלי' ותצא לחולין, ותירץ במשל"מ (פי"א ממעה"ק ה"ד) כמו דאמרינן בתרומה ביד כהן דלא מצי מתשיל עלי', ואפשר דכל שהביאו ליד כהן וכ"ש אם נתקדש בכלי דחשוב כתרומה ביד כהן ולא מצי מיתשל:
[לח] מאי דאמרינן אם באו עדים שהיא טמאה דאינה שותה כתבו התוס' דה"ה עד אחד אחר קינוי וסתירה אין חילוק בין קודם שתי' לאחר שתי', אבל מילתא דרב ששת הוי דוקא בשני עדים כלומר דוקא אם יש לה שני עדים במדה"י אז אין המים בודקין וכן עד אחד לאחר שתיה לא מהני לאסרה על בעלה אלא דוקא שני עדים, והמשל"מ מסתפק בזה כמו שנתבאר למעלה ודעת רש"י דאז אין המים בודקין בעדים שבמדה"י דוקא עדים שיודעין שנטמאת עם זה שקינא לה ונסתרה, אבל דעת הרמב"ם וכן במשל"מ דאפי' דאיכא עדי טומאה אף מאיש אחר אינה שותה שהרי הבעל מגלגל עלי' בין מאיש זה ובין מאיש אחר ואם אינה רוצה לקבל השבועה לא היתה שותה וא"כ היכא דיש עדי טומאה הרי אינה יכולה לקבל השבועה:
[לט] אחר שני הדברים קינוי וסתירה אסורה לבעלה עד שתשקה מי המרים, וכיצד סדר ההשקאה מוליכה לפני שני בתי דינין קודם כל דבר מוליכה לב"ד שבעירו ומוסרין לו שני ת"ח שידעו להתרות בי' שאסור לבוא עלי', דאל"כ אין המים בודקין, ואף דבנדה שחמור איסורא דהיא בכרת ונאמן עלי' סוטה שהיא בלאו לא כש"כ שיהא נאמן עלי' ליתא שאני נדה שיש היתר לאיסורה אבל סוטה אין לה היתר אם תמצא טמאה ולפיכך רודף אחרי', ואפי' פירסה נדה ג"כ אסורה מטעם הנ"ל, (הגהת רעק"א), ואח"כ הי' מעלין אותה לב"ד הגדול שבירושלים דלמדין גז"ש משני פעמים תורה כתיב הכא ועשה לה הכהן את כל התורה, וכתיב ע"פ התורה אשר יורך (ז' ע"ב), ופירש"י דלא נתכשרו באחד משני ב"ד שהי' שם של כ"ג אלא בסנהדרין של ע"א, מוסרין לו הב"ד שני ת"ח, פירש"י כדי שלא תמחק המגילה בחנם משום אזהרת מחיקת השם עכ"ל, וקשה דתיפוק לי' משום איסור יחוד ולהתרות לו, ומתרץ בחמדת שלמה דפשוט דאין הב"ד מחוייבין רק להודיע הדין דאטו הב"ר מחוייבין למסור ת"ח אם יחפוץ אדם ללכת בדרך עם האשה האסורה לו ? לכן פירש"י דהכא שאני כיון דאם יבוא עליה אנן נעבד איסורא במחיקת המגילה, לכן צריך ב"ד ליזהר שלא יבואו לידי יחוד כדי שלא נעבד איסורא דמחיקת השם עכ"ל:
[מ] שני מיני אימות עושין לה, קודם שנמחקה המגילה מאיימין עלי' שלא תשתה כדי שלא ימחה השם. ולאחר שתמחה המגילה מאיימין עלי' שתשתה: [מא] ומאיימין עלי' איום גדול כמו בדיני נפשות ואומר לה הכהן בתי הרבה יין עושה, הרבה שחוק עושה, הרבה ילדות עושה, הרבה שכנים רעים עושין ואומרין לפני' צא למד משני?
שבטי ישראל ראובן ויהודה שהודו והיו נוחלין שני העולמות עוה"ז ועוה"ב:
[מב] שני דרכים יש לפני', לאמר טמאה אני, או טהורה אני, אם אמרה טמאה אני כותבת שובר על כתובתה זניתי והפסדתי כתובתי ונותנת ביד בעלה שלא תתבענו לאחר זמן, ואינה נהרגת כיון שלא התרו בה שני עדים בשעת מעשה, ובמקום שכותבין כתובה מחזרת כתובתה ובמקום שאין כותבין כותבת שובר ואם אמרה טהורה אני מעלין אותה לשער מזרח, (שם): [מג] דרך שתי פתחים מוליכין אותה. קודם לשער מזרח דהוא שער החיצון שבו. נכנסין להר הבית, ומשם לשער נקנור והוא שער העליון שבחומה שבין עזרת ישראל לעזרת נשים, דשם משקין את הסוטות מפני שלא נתקדשו בקדושת עזרה עובי חלל אותו שער, ומפני ששם מיוחד עוד לשני מיני טהרות ליולדת ולמצורעים ומשום דהמצורעין מכניסין ידיהם לבהונות ליתן שם מדם האשם לכן לא קידשוהו וכן למחוסרי כפרה שיעמדו על קרבניהן: [מד] שני פעמים מייגעין אותה, לאחר האיום מחתינן לה מכל ההר הבית כדי שתתייגעה הרבה, ואח"כ מעלין אותה עוד הפעם ללשכת הגזית לפני ב"ד הגדול כדי שתתייגעה ותודה, כמו שיתבאר לקמן שנותנין המנחה זמן רב על ידיה כדי ליגעה, וכן ב"ד מייגעין את עדי נפשות ממקום למקום כדי שתטרף דעתן עליהן ויחזרו בהן דחוששין לעדי שקר, הרי שנים מייגעין הסוטה שתי פעמים וגם עידי נפשות:
[מה] הסוטה והמצורעין מעלין לשערי מזרח מפני שאצל שניהן כתיב לפני ד' והוא במזרח, אבל היולדת והזבות והזבין דמחוסרי כפרה נינהו ואסור להן ליכנס למקדש וצריכין לעמוד על קרבנותיהן עומדין שם בחלל של שער נקנור שלא נתקדש, (שם):
[מו] אין משקין שתי סוטות כאחת, ואין מטהרין שני מצורעין כאחד, ואין רוצעין שני עבדים כאחד, ואין עורפין שתי עגלות כאחת לפי שאין עושין מצות חבילות חבילות, ובכהן אחד נראה כמו שהי' עליו למשא, ובסוטה אפי' בשני כהנים כדי שלא יהא לבה גס בה כדי שאם תראה חברתה אינה מודה גם היא לא תודה וכתיב אותה לבדה ודרשינן טעמא דקרא, ופי' בתוס' אפי' שיעמדו שתי סוטות בעזרה בבת אחת להשקותן אף שאין שותות כאחת אסור, וכן אין שוחטין שתי פרות אדומות כאחת:
[מז] אחר שנמחקה המגילה כיצד מאיימין עלי' שתשתה ? אומרים לה בתי אם ברור לך הדבר שטהורה את עמדי על בוריך ושתי, לפי שאין מים המרין דומין אלא לסם יבש שמונח על הבשר חי אם יש מכה מחלחל ויורד אין שם מכה אינו מועיל כלום:
[מח] כיצד מנוולין את הסוטה ? שני דברים עושין לה בגופה לגנאי סותרין קליעת שערה ומגלין את לבה ע"י שאוחז את בגדי' וקורע אותה עד שמגלהו, ומעבירין ממנה כל תכשיטיה של כסף וזהב וכדומה ומכסין אותה בבגדים שחורים, ומביא חבל מצרי וקושרה למעלה מדדיה כדי שלא יפלו בגדי' ולכתחלה בחבל מצרי, ובדיעבד בצילצול קטן נמי סגי ואם הבגדים השחורים נאין לה מכסין אותה בגדים מכוערין וכל הרוצה לראות בא לראות חוץ משנים והן שפחותי' ועבדי', והנשים חייבות לראותה שנאמר ונוסרו כל הנשים ולא תעשינה כמותה, וחבל המצרי וכפיפה המצרית שניהן מתרומת הלשכה באין:
[מט] מדתו של הקב"ה יתעלה לשלם לכל איש מדה במדה, מדה טובה נגד מדה טובה, ומדה רעה נגד מדה רעה, ומיהו מדה טובה מרובה ממדת פרעניות, הרי שני מדות, ומדה של סוטה כיצד ? [נ] היא עמדה על פתח ביתה ליראות לו, לפיכך כהן מעמידה על שער נקנור ומראה קלונה לכל, היא פרסה לו סודרין נאין על ראשה לפיכך כהן נוטל כיפה מעל ראשה ומניחה תחת רגליו, היא כחלה לו עיניה לפיכך עיניה בולטות, היא קלעה לו שערה לפיכך סותר את שערה, היא הראתה לו באצבעה לפיכך צפורני' נושרות, היא חגרה לו בצילצול לפיכך כהן מביא חבל מצרי וקושר לה למעלה מדדיה, היא פושטה לו את יריכה לפיכך יריכה נופלת, היא קבלתו על כריסה לפיכך בטנה צבה, היא האכילתו מעדני עולם לפיכך קרבנה מאכל בהמה, היא השקתו יין משובח בכוסות משובחים לפיכך כהן משקה אותה מים המרים במקידה של חרס, היא עשתה בסתר יושב סתר ישים בה פנים ליפרע ממנה, היא עשתה בסתר המקום פירסמה בגלוי, ובמדרש איתא היא עשתה בחושך לכן לא ישים עלי' שמן במנחתה, היא פרשה מדרכי האמהות שנקראין לבונה לפיכך לא ישים עלי' לבונה, היא נתנה עיניה במי שאין ראוי לה מה שבקשה לא ניתן לה שאסורה לבועל ומה שבידה ניטלה הימנה שאסורה לבעל אם שותה מתה ואם הודית נאסרה לבעלה, בירך התחילה בעבירה לפיכך נלקה הירך תחלה, ואח"כ הבטן ושאר כל הגוף לא פלט. (דף ט' ע"א):
[נא] מיום שחרב ביהמ"ק ובטלו סנהדרין דין ד' מיתות לא בטלו, מי שנתחייב סקילה או נופל מן הגג או חיה דורסתו, מי שנתחייב שריפה או נופל בדליקה או נחש מכישו, מי שנתחייב הריגה או נמסר למלכות או ליסטין באין עליו מי שנתחייב חנק או טובע בנהר או מת בסרונכי, אבל הצדיקים זוכין בטובה ביש בשני עולמות, בביהמ"ק נוטלין גורלות על כהן שישקה אותה ואפי' כ"ג ג"כ אוחז בבגדי' אם יפול הגורל עליו להשקותה: סליק פ"א:
פרק שני [נב] הבעל הי' מביא את מנחתה בתוך כפיפה מצרית, כל המנחות באות חטין מלבד שתי מנחות הבאות משל שעורים, מנחת העומר, ומנחת סוטה, ושתי חסרונות במנחת סוטה דכל המנחות סולת נקי', וזו של קמח דלפי שעשתה מעשה בהמה, לפיכך קרבנה ג"כ מאכל בהמה, וג"כ מטעם זה היא של שעורים, העשרון שעורים משל בעלה, והחבל והכפיפה באין משיורי תרומת הלשכה הרי משני מיני מעות, כמו שנתבאר למעלה:
[נג] שתי מנחות הן דיש בהן שני לאוין לא יתן עלי' לבונה, ולא ישים עלי' שמן, והן מנחת חוטא ומנחת קנאות, ושני לאוין אלו אין שיעוריהן שוה דלאו דלבונה צריך דוקא כזית דכתיב נתינה והוא בכזית, ובשמן כתיב שימה ושימה משמע כל שהוא, ועוד יש שתי מנחות שאין טעונין לבונה, והן מנחת נסכים ושתי הלחם, אבל אינן בל"ת אלא בעשה, ואף דליכא לאו בלבונה בפחות מכזית מ"מ אפי' נתן הלבונה על כ"ש מהמנחה פסולה עד שילקטנה כמבואר במנחות, אבל אם נתן על שיריה אחר שקמץ אינו לוקה ואינה פסולה, ושמן ולבונה דלוקין עליהן שתי מלקות לרש"י אפי' בכהן אחד, ולתוס' דוקא בשני כהנים דכיון דנתן עלי' מקודם שמן פסלה, ואין עובר עוד על לאו שני:
[נד] כל המנחות תחלתן בכלי כסף וזהב כלומר הראויין לכלי שרת וסופן עושין אותן בכלי שרת ממש, אבל סוטה מביאה מנחתה בתוך כפיפה מצרית ונותנה על ידיה כדי ליגעה ומחמת שחס המקום עלי' לכן מייגעין אותה כדי שתודה ותינצל ממיתה משונה:
[נה] סדר כל שאר המנחות איתא כאן (א) צריך לקדשן בכלי שרת, ואין כלי שרת מפרשין אלא מדעת, ואין מקדשין אלא תוכן, ובביהמ"ק דוקא ובכלים שלמים כמבואר ברמב"ם (הל' פסהמ"ק) ואח"כ נותן עלי' שני דברים שמן ולבונה ומוליכה אצל כהן. וכהן מוליכה אצל המזבח ומגישה בקרן דרומית מערבית כנגד חודה של קרן ודיו. לכך צריך שתי רוחות דכתיב שני מקראות לפני ד', והוא במערב, וכתיב פני המזבח דהוא בדרום ומקיימין שתיהן, ומקריבה בכלי דלמדין הקריבה וההגשה שניהן מהדדי מה הקריבה בכלי, אף הגשה בכלי, וקודם קמיצה מסלק הלבונה דאל"כ אם קמץ ועלה בידו צרור או גרגיר מלח או קורט לבונה פסולה, ומקדש המנחה שתי פעמים מקודם הי' מקדש כל המנחה בכלי אף שהיתה קדושה מכבר דמקודם הי' קדושת פה אינה אלא קדושת דמים ואינה נפסלת בטבול יום ובלינה ואם נטמאה נפדית. אבל אח"כ כשמקדשה בכלי קידשה קדושת הגוף ונפסלת בטבול יום ובלינה ואינה נפדית (רש"י), ועד הנה הי' כשירה בזר, אכן הגשה תחלת קמיצה היא וצריך כהן לזה, ואח"כ מקדש הקומץ שנית ג"כ בכלי שרת וקומץ ממקום שנתרבה שמנה, ולמה צריך לקדש המנחה שתי פעמים? מידי דהוה אדם של כל הקרבנות דמקודם מקדשם ע"י סכין כלי שרת בצואר הבהמה, והדר מקדש הדם שנית בכלי שרת ה"נ כאן ואח"כ מלקט הלבונה ונותנה על גביו ומעלה ומקטירו בכלי שרת ומלחו ונותנו ע"ג האישים, ואחר שקרב הקומץ שיריה נאכלין ולמשחה כתיב דרך גדולה לכן רשאין הכהנים ליתן לתוכה יין ושמן ודבש ואין אסורין אלא מלחמץ השירים, ואימתי מותר השירים באכילה משתצית הקומץ בהאור ברובה (דף ט"ו):
[נו] שני דברים א"ר שמעון, בדין הי' שגם מנחת חוטא יהא צריך ג"כ שני דברים שמן ולבונה כדי שלא יהא חוטא נשכר, אלא שלא יהא קרבנו מהודר, ובדין שתהא חטאת חלב צריך נסכים אלא כדי שלא יהא קרבנו מהודר, אבל חטאתו ואשמו של מצורע טעונין נסכים בשביל שנתכפר בחטאתו מהנגעים שבאו עליו והקרבן אין בא לכפר אלא לרצות:
[נז] יתר דיני מנחת סוטה, ואח"כ אחר שנתקדשה המנחת קנאות הזאת של סוטה הי' מביא כלי חרס חדשה ונותן לתוכה חצי לוג מים מן הכיור שבמקדש, ובחצי לוג של מקדש הי' מודד, ואם הי' כלי ישנה והחזירה לכבשן עד שנתחדשה כשר, ופיסול הישינה מדרבנן דקרא אינו אלא אסמכתא כ"כ התוס' וכן נראה מהרמב"ם, והנה בסוטה (דף ט"ו ע"ב) איתא שם בכלי חרס דסוטה לרבנן דבעו כלי חרס ומכשרי בישן אלא שלא נתאכמו פניו, פירוש לא הושחרו ע"י האור אמר רבא אבל נתאכמו פניו פסולין מ"ט דומיא דמים מה מים שלא נשתנו אף כלי שלא נשתנה, פירש"י כלי דסוטה ממי סוטה גמרינן דמאי מי סוטה דלא נשתנו וכלי נמי בעינן דלא נשתנה עכ"ל, והקשו התוס' תימה דמאחר דמי כיור הן ומי כיור כשירין במי מקוה ומי מקוה שנשתנו מראיהן כשר כדתנן במס' מקואות (פ"ז מ"ג) דמי צבע אין פוסלין המקוה בשינוי מראה, וכתבו וז"ל ונראה דה"נ אסמכתא בעלמא וליכא אלא פסולא דרבנן עכ"ל, והראה לי ידידי החריף מוהר"ר עזרא שרייער יחי' משנה במס' ידים (פ"א מ"ג) בנטילת ידים דאיתא שם ונשתנו מראיהן פסולין, ופירש שם בתוי"ט וז"ל דבנטילת ידים בעינן שלא נשתנה צורתן דומיא דקידוש ידים ורגלים מן הכיור והתם מסתברא דילפינן משום מים יתירא דכתיב ונתת שמה מים לרחצה ורחצו אהרן ובניו וגו' בבואם. אל אוהל מועד ירחצו מים ומהכא דייק נן דמים בהוייתן בעינן שלא נשתנו, ב"י ר"ס ק"ס בשם הרא"ה עכ"ל, ומעתה מיושב קושיות התוס', ולפי סברא זו דאורייתא הוא, נכנס להיכל ופנה לימינו דכל פנות שאתה פינה אינה אלא דרך ימין, ומקום הי' שם אמה על אמה וטבלא של שיש היתה קבוע בי' ומגביה ונוטל עפר מתחתי' ונותן כדי שיראה על המים, הי' שם עפר בהיכל מביא לא הי' שם אין צריך לחפר בקרדום אלא מביא ממקום אחר ומניחה בקרקע המשכן שעה אחת ואח"כ מניחו לתוך המים כדי לקיים שתי פסוקים אשר יהי', ומקרקע המשכן, אשר יהי' משמע מ"מ, ובקרקע משמע דוקא משם לכן יש שם מביא משם, אין שם מביא ומניחו שם, ומקדש ומשכן שני הם יש להם דין אחד דמה בטומאה הקלה שאינו אלא בכרת כתיב שם שני פסוקים מקדש ומשכן ובשניהם חייב כרת, אשת איש החמורה שהיא במיתת ב"ד לא כ"ש שנוהג בשניהם, ואפר ועפר אף דבכ"מ שניהם דין אחד להם כמו בכיסוי דם, הכא דוקא עפר, ולא אפר, מ"מ בדיעבד מותר רקבובות ירק דהוי ג"כ עפר:
[נח] בג' מקומות הללממ"ס עוקבת הקרא דעושים כמו ההלכה ולא כדמשמע מהקרא, התורה אמרה בכיסוי הדם בעפר, וקיי"ל שמכסין בכל דבר שמגדל צמחים, התורה אמרה בנזיר תער לא יעבור על ראשו והלכה שחייב ג"כ בזוג של מספרים, התורה אמרה בגרושין בספר והלכה בכל דבר, ורש"י מביא מהירושלמי עוד התורה אמרה מרצע, והלכה אפי' סיל וסירה, וכן במצורע בתגלחת שניה, בתורה משמע דוקא במקום כניסת שער למעט זרועותיו, והלכה שלא ישאר שום שער אף שבתוך החוטם (ט"ו ע"ב):
[נט] ג' צריכין שיראו עפר סוטה, ואפר פרה, ורוק יבמה. משום ר' ישמעאל אמרו אף דם ציפור של מצורע שמביא רביעית מים שדם ציפור נראה בהן והכי קיי"ל, ושיערו רבנן דציפור דרור שבמצורע בין גדול או קטן, ואין לך גדולה שמדחת המים, ואין לך קטנה שנידחת מפני המים, ושניהם כשרים במצורע:
[ס] שני דברים צריכין שני דברים עפר ומים, בסוטה ובעפר שריפת החטאת, ובשניהן אם הקדים עפר למים פסול, ובמי חטאת דכתיב שתי לשונות אל כלי וכתיב עלו. דאל כלי דוקא משמע מים ברישא, ועליו לערבן, ומה מצינו בכל מקום מכשיר למעלה דעפר הוא המכשיר את המים לבדוק הסוטה, וכן דם.
הצפור של מצורע שמכשיר המים להזאה (דף י"ז):
[סא] סדר השבועה והכתיבה שניהם שוים הם להלכה כמבואר ברמב"ם (פ"ג ה"ז) וז"ל משביעה הכהן בלשון שהיא מדברת ומכרת ומודיעה בלשונה ובתשובת הרשב"א (סימן תתנ"ב) כתב דפרשת סוטה דנאמרת בכל לשון היינו חוץ מהשם שצריך לומר בלשון הקודש דהא בעינן שם המיוחד עכ"ל, שלא גרם לה אלא קינוי וסתירה ואומר לה בלשון שהיא מכרת אם לא שכב איש אותך, ואם לא שטית טומאה תחת אישך הנקי ממי המרים המאררים האלה, ואת כי שטית טומאה תחת אישך וכי נטמאת ויתן איש בך את שכבתו מבלעדי אישך יתן ד' אותך לאלה ולשבועה בתוך עמך בתת ד' את ירכך נופלת ואת בטנך צבה ובאו המים המאררים האלה במעיך לצבות בטן ולנפיל ירך והיא אומרת אמן אמן בלשון שהיא מכרת ומודיע שהבטן נלקה תחלה והדר הירך כדי שלא להוציא לעז על המים ואח"כ מביא מגילה של עור טהור כמו ספר תורה וכותב עליו בלה"ק בדיו שאין בו קנקנתום לשמה של אשה כמו הגט וכותב כל הדברים שהשביע אותה בהם ואינו כותב אמן ואמן וכותב את השם ככתבו עכ"ל. הרי למדין דהשבועה דוקא בלשונה שמכרת, והכתב של המגילה בלה"ק דוקא ואף דתוכן של הדברים שניהם שוות מ"מ מחולקין בהלשון, ולפי המבואר (בהלכות זכי' פ"ג ה"ז) דבאיסורא דאית בי' ממונא בעינן תנאי כפול, וקשה למה לא ביאר הרמב"ם כאן דצ"ל ג"כ חנקי דהרי סוטה איסורא דאית בי' ממונא למשקל כתובה, ותירץ בכתר המלך דזה דוקא לר"מ דס"ל כתובה דאורייתא, אבל הרמב"ם פסק דהוא מדרבנן א"כ מה"ת סוטה אינה איסורא דאית בי' ממונא וא"ש, ובירושלמי איתא אם כתב פ' סוטה שלא מן הספר אם אסור לקרות בו ונשאר בספק, ותמהו על הרמב"ם דהשמיט דין הזה דצריך לכתוב מן הכתב ואם כתב ע"פ הוי ספק אם כשירה, ותירץ בס' הנ"ל ע"פ דברי התוס' (יומא צ"ז) אחת שהי' ראשי תיבות ומר"ת שרי, ועוד כיון שהוא פרשה קטנה הו"ל כמו תפילין ומזוזה משום דגריסין בה עיי"ש, ואם פירסה נדה אינה שותה כך מובא בספרי משום דתטמא העזרה והמנחה, ואסורה ליכנס לעזרה ורמזה הרמב"ם (שם הט"ו) הוציאה כדי שלא תפרוס נדה ותהא אסורה בעזרת נשים עכ"ל:
[סב] מפני מה הצריכה תורה עפר לסוטה ? דעפר מרמז שני דברים זכתה יוצא ממנה בן כאברהם אבינו שאמר אנכי עפר ואפר. לא זכתה תחזור לעפרה:
[סג] בשכר שאמר אברהם אבינו שני דברים עפר ואפר זכו בניו לשני מצות אפר פרה, ועפר סוטה ושני דברים אלו זכות גדול לישראל דבסוטה יש הנאה לתת שלום בין איש לאשתו ונקתה ונזרעה זרע, ואפר פרה לטהרן ולזכותן ממעשה העגל (לשון רש"י):
[סד] בשכר שאמר אברהם אבינו אם מחוט ועד שרוך נעל בשביל שני דברים אלו זכו בניו לשני מצות חוט של תכלת שדומה לכסא הכבוד כלומר המתעטף בציצית זוכה להקבלת פני השכינה, ורצועה של תפילין ע"ש וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך ויראו ממך (שם דף י"ז):
[סה] שני דברים מעכבין בכתיבת המגילה צריכה דוקא עור בהמה טהורה קלף מעובד, ודוקא בדיו שיכול להמחות:
[סו] ולמדנו גז"ש משני פעמים תורה כתיב אצל הסוטה. ועשה לה הכהן התורה הזאת וכתיב ע"פ התורה וע"פ המשפט מאי משפט ביום. אף מגילת סוטה ביום, לכן אם כתב בלילה פסולה, וכתבו התוס' דכל דין סוטה בין תחלת דין ובין גמ"ד פסול בלילה דומיא דדיני נפשות ולא כדיני ממונות דגומרין בלילה:
[סז] כתבה קודם שתקבל את השבועה פסולה, כתבה איגרת פסולה פי' בלא שירטוט מדכתיב בספר והלכה לממ"ס שהספרים צריכין שירטוט. כתבה על שני דפין פסולה, ודעת התוס' דדוקא בשני מגילות, דספר אחד אמר רחמנא ולא שנים. כתב אות אחת ומחק אית אחת וכתב אות אחת ומחק אות אחת אע"פ שהשלים את כולה פסול דכתיב את כל התורה הזאת עד שתהא כולה כאחת, (דף י"ח):
[סח] שני דברים צריכה פרשת סוטה, כתיבה לשמה, ומחיקה לשמה, לכן אם כתב שתי מגילות לשתי סוטות ומחקן לתוך כוס אחד פסול, ואפי' מחקן בשני כוסות וחזר ועירבן ג"כ פסולה משום דילמא הא לאו דידה קא שתיא והא לאו דידה קא שתיא ופסולה, אבל אם חזר וחלקן מיבעיא אם יש ברירה או אין ברירה ותיקו, ולכתחלה לא ישקה אותה. ואם השקה כשר כן כתב הרמב"ם, אף דאיבעיא לא אפשיטא ובשל תורה להחמיר ? ובברית ספר פסק דגם לכתחלה משקין אותה דיש ברירה, והא ודאי קשיא כיון דספיקא הוא בגמ' וצ"ע, ונ"ל לתרץ דברי הרמב"ם כיון דמחיקת שם שמים חמור מאוד מוטב שנשקנה כמו שהוא ואל יעבור על מחיקת השם ב"ה דודאי בל"ת הוא, ובתוס' תמהו ג"כ איך שייך ברירה כה"ג דא"כ כל תערובות שבעולם יחלקו ויאמרו ברירה ותירצו דהכא לא קפיד קרא אלא אמחיקה מן המגילה שתהא נכרת לתוך המים שלה אבל לתוך כוס אחד איכא למימר כל חדא שתתה מים דלאו דילה ולאו מחיקה נכרת היא, אבל חזר וחלקן הרי מים שכל אחת ניכרת וכה"ג בעיא אי אמרינן ברירה הרי הובררו מימיה, או דילמא אין ברירה כלומר דברירת המים בשעת מחיקה בעינן אבל ע"י תערובות של כתב המגילה לא קפדינן שהרי בשעת מחיקה בטל הכתב ולא תלוי מילתא אלא במחיקה לתוך מים המבוררין לצרכה וקא מיבעיא לה אימא לא בדקה לה משים דלא נמחקה המגילה כהלכתה אי משום דטהורה היא:
[סט] השקה בסיב או בשפופרת בשנים אלו דרך שתיה בכך, או אין דרך שתי' בכך תיקו, והרמב"ם השמיט זאת וצ"ע, ובליקו"ה כתב דהכונה דהפנים של כלי חרס הציע כולה בסיב דאל"ה פשיטא דפסול דרחמנא הצריך כלי עכ"ל, ול"נ דאינו מוכרח דודאי צריך כלי למחוק לתוכה המים, אבל להשקותה אם דרך שתייה בכך קיים הקרא כדכתיב:
[ע] אם נשפכו המים ה"ז כותב מגילה אחרת ומביא מים אחרים, אבל אם נשפכו ונשתייר מהן לא ישקה את השאר ואם השקה כשר, ונ"ל ג"כ משום הטעם דחמיר מחיקת השם, והכ"מ כתב דמספיקא לא מחייבינן לי' לשתות וצ"ע, ובפי' המשניות להרמב"ם כתב כי גלוי לפני השם ב"ה איך לעשות: [עא] כתבה ישראל או כהן קטן פסולה וכתב לה הכהן כתיב. וצריך לכתוב בכתב שיכול להמחות, ואם כתב בדבר המקיים פסול. מי סוטה שלנו נפסלו (הרמב"ם מהירושלמי) כיון שנתקדשו בכלי נפסלו כשאר קודש:
[עב] שתי שבועות נאמרו בסוטה, ומפרש רב אשי משביעני עליך שלא נטמאת, ואם נטמאת יבוא בך (שם):
[עג] שתי פעמים אמן אמן תענה הסוטה ולמה לי שתי פעמים ו אמן על האלה, ואמן על השבועה, אמן מאיש זה, ואמן מאיש אחר, אמן שלא שטיתי ארוסה ונשואה, אבל על שומרת יבם לא מתנה עמה דאם זינתה בעת שהיתה שומרת יבם אינה אלא בלאו ומותרת לייבם, ואין מתנה לא על קודם שיתגרש ולא אחר שתתגרש, ור"מ ס"ל דאפי' להבא שלא אטמא ג"כ מתנה עמו והרע"ב פסק דלא כר"מ והרמב"ם פסק כר"מ ולא אמר ר"מ שהמים בודקין אותה מעכשיו, אלא המים פוקדין בה לכשתטמא המים בודקין אותה למפרע (ירושלמי) וכן איתא כאן בגמ', ותמוה לי שהתוס' מביא בשם הירושלמי וצ"ע, ואין מתנה לאחר שתתגרש דאפי' אם זנתה עם אחר והחזירה הלא מותר אלא דבקדושין תלא רחמנא האיסור לא בביאה, אבל אם נתקדשה לאיש אחר וגירשה אסורה לבעלה אע"פ שלא נבעלה (רש"י):
[עד] זה הכלל כל שתבעל ולא היתה אסורה לו אין מתנה עמה, הא אם היתה אסורה כגון דהיא יבמה ואם זנתה בנשואי אחיו נאסרה עליו וא"נ במחזיר גרושתו והיתה טמאה בנשואין הראשונים שזנתה אז מתנה ע"ז:
[עה] וקשה איך משני אמן מרבינן תנאים הרבה האלו ? ומתרצים בתוס' דחד אמן קאי על כל מה דכתיב בפרשה ואלה ושבועה כתיב בהדיא וכן מאיש אחר דכתיב מבלעדי אישך ואמן יתירה לשומרת יבם וכנוסה לפי המשנה, אבל לדידן על הארוסה לא היתה אומרת אמן:
[עו] באיש אחד ובועל אחד אין האשה שותה שתי פעמים, כגון ששתה מים המרים ונקתה מהן וחזר וקנא לה עם איש זה בעצמו ונסתרה אין יכול להשקותה על ידו פעם שני' אלא תאסר עליו ותצא בלא כתובה:
[עז] אבל אם קינא לה עם אחר ונסתרה עם האחר משקין אותה פעם שניה דהרי שני בועלים הן וה"ה עם כמה אנשים:
[עח] פעמים שמשקין את הסוטה שתי פעמים עם בועל אחד, כגון שהשקה אותה אחד וגרשה ונשאת לאחר וקינא לה השני אפי' עם בועל הראשון שכבר נסתרה עמו בעדים, הרי הבעל השני משקה אותה על ידו מפני שהוא בעל שני ואפי' ק' ונשאת לזה אחר זה משקין אותה כדאמרן, ומסיים הרמב"ם ואין אומרים ודאי שהוחזקה לזה וטמאה עד שיהא שם עד:
[עט] ג' דברים צריך בסוטה, מים, עפר, וכתב, ומפרש בירושלמי מים להזכיר ממקום שבאתה, עפר למקום שהיא הולכת, כתב לפני מי שהיא עתידה ליתן דין וחשבון, לפני ממה"מ הקב"ה, כתב כלומר כל מעשיך בספר נכתבים דכתיב וזכור את בוראך וממלת זאת דריש עקביא בן מהללאל שלשה בארך, ובוראך, ובורך:
[פ] מי סוטה פסק הרמב"ם (פ"ט מאה"ט) שאינה מטמאת את הידים הואיל ולמחיקה עומדת, ואף אם לא נמחקה כגון שהודית מ"מ אינה מטמאת: [פא] קיי"ל דחייבי לאוין יש להן קנס, ומשכחת ג"כ בסוטה כגון בא על סוטתו שהוא בלאו, כגון שאירסה וזנתה תחתיו שלא כדרכה וגירשה, ואח"כ אנס אותה אחר ואכתי הוא בתולה (תוס' רעק"א כתובות אות ל"ז) ומה דלא חשיב זה במשנה כיון דיש ס"ל דאינו אלא בעשה ובמשנה חשב רק חייבי לאוין:
[פב] כתב הרע"ב בשם הרמב"ן טעם מנחת שעורים שתהי' סערת הש"י חימה יוצאה וסער מתחולל על ראש הרשעה הזונה כעין צליל לחם שעורים האמור בגדעון שמרמז לסער ולמהומה, וכן בכלי תרס סימן שתשבר ככלי יוצר, וכן העפר סימן שתמות ותשוב אל העפר, והשמן שאסור בה פי' החינוך כי שמן הוא למשוח הכ"ג והמלכים כי השמן עליון על הכל והוא אין לה חלק בה: סליק פרק ב':
פרק שלישי [פג] שני מיני עבודות הן במנחה, יש שכשירות בזר, ויש שטעונה כהן קידש כלי ויציקה ובלולה בשאר מנחות שטעונות שמן, ובמנחת קנאות חוץ משמן, לפירש"י הי' נוטל הבעל מנחתה מתוך הכפיפה מצרית ונותנה לכלי שרת, ושאר עבודת מקמיצה ואילך צריך כהן, והתוס' פי' ע"פ הירושלמי שאף דכשרה בזר מ"מ הי' הכהן עושה זאת דתיכף לתנופה והגשה דצריכה כהן וכתיב הקרב אותה בני אהרן, ובמגילה (דף כ) כתבו התוס' דתנופה והגשה א"צ כהן והניח רעק"א בצ"ע, ונותן הכהן על ידה כדי להניף דתנופה צריכה שתי ידים דבעלים ודכהן, הסוטה מניחה ידה תחת המנחה, והכהן תחת ידה ומניפה, ולהירושלמי מניח מפה וא"ת שחוצץ מביא כהן זקן ואפ"ת כהן צעיר שאין יצה"ר מצוי לשעה, ואם היא גידמת שני כהנים מניפין, ולבבלי גידמת לא היתה שותה כלל, (דף כ) תנופה ליכא בנשים חוץ משתי מנחות מנחת סוטה, ומנחת נזירה, ולמדין מגז"ש קדושין (דף ל"ו):
[פד] סדר מנחתה הניף והגיש וקמץ והקטיר והשאר נאכל לכהנים. ומשקה ואח"כ מקריב מנחתה הרי שתי עבודות תנופה והגשה גם בכהן:
[פה] מנלן דבעינן שתי ידות להניף, למדנו גז"ש משתי פעמים יד דכתיב בשלמים ידיו תביאנה, ובסוטה כתיב ולקח הכהן מיד האשה מה להלן כהן ובעלים אף כאן כהן ובעלים (שם):
[פו] שתי פעמים כתיב והשקה, חד להשקותה אחר הקטרה, וחד ללמד שאם נמחקה המגילה ואמרה אינה שותה ולא הודית לומר טמאה אני מערערין אותה בע"כ ואפי' נמחקה המגילה קודם הקטרה דשלא כדין עשו הכהנים, אפ"ה כיון דנמחקה שלא כדין אין שומעין לה אלא או תשתה או תודה, ואם הי' רישומו ניכר צריך לחזור ולמחוק עד שלא יהא רישומי ניכר, ואף דישנו עוד והשקה שלישי בפסיק זה אינו לדרשא אלא לגופה שמשקה ואח"כ מקריב, (שם) ומאי דכהן מנית ידו תחת ידי בעלים אינו חציצה דגזה"כ הוא, אבל בשני שותפים כה"ג חציצה היא לפי שאינו גזה"כ שיהא שניהם מניפים, ועוד י"ל דאין הכהן מניח ידו תח"י הבעלים ממש דכה"ג הוי חציצה אלא שהכהן אוחז הכלי למטה והבעלים למעלה (תוס'), וק"ל הלא איתא בפירוש בירושלמי דחוצצין במפה או מביא כהן זקן הרי דשתי הידים נוגעין זה בזה וצ"ע:
[פז] שני מיני חזרה יש בסוטה, חזרה מחמת בריותא שאינה רותתה וקאמרה איני שותת ודאי טמאה היא ולכך אינה רותתה דסמכה מעיקרא ואמרה כי מטיא למילתא לא שתינא ול"ש קרב קומץ, ול"ש לא קרב לא שתיא. אבל הדרא מחמת רתיתא שאני רואין שהיא רותת דאיכא למימר דאינה מאמנת שלא יבדוקה המים ואפי' היא טהורה ורוצית לסמוך ע"ז ולשתות הדין הוא. עד שלא קרב הקומץ תוכלה לחזור ואחר שקרב הקומץ לא תוכלה לחזור בה, ואפי' אמרה איני שותה מחמת בריותא וחזרה ואמרה דשותה אני. כיון דאחזיק נפשי' בטומאה לא מציא הדרא, ואף כי בגמ' הדין האחרון סליק בתיקו פסקה הרמב"ם דאינה שותה, ונ"ל משום חומר ספק מחיקת השם דספיקא דאורייתא לחומרא (דף כ') וצריך שיתן מר לתוך המים דכתיב מי המרים שמרים כבר:
[פח] שני בתי דשן היו אחת בעזרה, ואחת תוך לעזרה עד שלא נמחקה המגילה ואמרה איני שותה מגילתה נגנזת ומנחתה נשרפת על הדשן שחוץ לעזרה, ואין מגילתה כשירה להשקות בה סוטה אחרת, נמחקה המגילה ואמרה טמאה אני המים נשפכין ומנחתה מתפזרת על בית הדשן, נמחקה המגילה ואמרה איני שותה מערערין אותה ומשקין בע"כ בשביל שגרמה לשם שימחוק (שם):
[פט] כמה ימחה, ס"ל לב"ה שתי אותיות, פי' משם הוי"ה ב"ה, והובא בתוס' והוא מהירושלמי והרמב"ם השמיטה וצ"ע:
[צ] ירושלמי איתא מגילתה נגנזת תחת צירו של היכל בשביל לשחקה. לול קטן הי' שם ושם המים נשפכין ואסור לגבל בהן טיט דיש בהן משום קדושה, והרמב"ם גם זה השמיטה:
[צא] אינה מספקת לשתות עד שפניה מוריקות ועינה בולטות והיא מתמלאת גידין, והם אומרים הוציאוה שלא תטמא העזרה ולאו משום שמא תמות דמת מותר במחנה לוי' אלא שמא תפרוס נדה, ונדה ובעל קרי אסורין במחנה לויה כלומר שנים אלו שטומאתן יוצאת מגופן:
[צב] ושני מיני פחד הן, פחד ממש צמית הדם, אבל ביעתותא הבאה פתאום מרפי הדמים דנפתח המקור ע"י זה:
[צג] ואסור למחוק פ' סוטה מן התורה לתת למים כ"א דוקא כתיבה לשמה: [צד] זכות תורה אם יש לה אע"פ שלא נצטווה מ"מ מדממתנת לבעלה ולבני' עד שבאין מבית המדרש יש לה זכות זה, יש זכות תולה עד ב' ג' שנים לפי גודל זכותה, אבל מתנונת והולכת ולבסוף תמות באותה מיתה עצמה: [צה] הרמב"ם פסק שמוציאין אותה מעזרת נשים שלא תטמא בפריסת נדה, והקשה במשל"מ הלא צריך להוציאה ג"כ מהר הבית דג"כ מקודש שאין זבים וזבות ונדות ויולדות נכנסים לשם והניח בצ"ע, אלא ודאי משני מקומות אלו מוציאין אותה:
[צו] תורה ומצות שנים אלו מגינין ומצלין, מיהו בזה מחולקין דכתיב נר מצוה, ותורה אור מה נר אינה מגינה אלא לפי שעה אף מצוה כן, ומה איר לעולם, אף התורה לעולם מגינה בין בעוה"ז ובין בעוה"ב:
[צז] אף דאין חייב אדם ללמוד בתו תורה, אבל המצות שנוגעים לה היינו הג' מצות ומה שצריכה לנהוג בביתה בכשרות יכולה ללמוד:
[צח] שני דברים יש במשנה, חסיד שוטה במקום סכנת נפשות והוא נוהג בדרך חסידות, ורשע ערום כגון הנותן דינר לעני להשלים לו מאתים זוז כדי שלא יוכל לקבל מן הצדקה, או שמשיא עצה למכור בנכסים מיעוטים כדי שלא יזכו הבנות בחלקן, או שמשיא עצה למכור בנכסים כגון נכסי לך ואחריך לפלוני ואין לשני אלא מה ששייר הראשון, והמלמד לאחרים לומר עשו כמוני ואינו מתכוון אלא להראות עצמו כחסיד בין הבריות, או המקיל לעצמו ומחמיר לאחרים, או שקרא ושנה ולא שמש ת"ח ללמוד טעמי הגמרא: [צט] יש הרבה מיני עמי הארץ כל שאינו קורא ק"ש, כל שאינו מניח תפילין, כל שאין לו ציצית בבגדו, כל שיש לו בנים ואין מגדלן לת"ת, ואפי' אם לא שימש ת"ח ג"כ ע"ה הוא שאינו מבין מה שהוא לומד, וכל שאינו אוכל חילין בטהרה, ויש שאין מקבלין מהן עדות, ויש כשר לעדות ונחשד על הטהרות, ועל השביעית ועל המעשרות:
[ק] כתיב כי רבים חללים הפילה זה ת"ח שלא הגיע להוראה ומורה, ועצומים כל הרוגי' זה ת"ח שהגיע להוראה ואינו מורה, והפסוק מיירי בשני מיני ת"ח:
[קא] שני מיני שלא לשמה הן. אם עוסק בתורה מיראה אף דצריך ללמוד מאהבה מ"מ מתוך שלא לשמה זה בא לשמה, ואם לומד להוסיף פשע על חטאתו לעבור במזיד נעשה לו התורה סם המות דשגגות נעשית לו זדונות, ותכלית החכמה תשובה ומעש"ט:
[קב] שתי קדושות יש למנחה, אחר קדושת פה והוא קודם קדושת כלי אינה רק קדושת דמים לכן אם נטמאת תפדה ותצא לחולין ויקנה אחרת מדמי', אבל אחר קדושת כלי יש לה קדושת הגוף ואם נטמאת תשרף (כ"ב ע"ב): [קג] אלו מנחות שנשרכות. האומרת טמאה אני לך, ושבאו עדים שהיא טמאה, והאומרת איני שותה, ושבעלה אין רוצה להשקותה, ושבעלה בא עליה בדרך. וכל הנשואות לכהנים מנחותיהן נשרפות, וכן בת ישראל שנשאת לכהן, ובתוס' הוסיף עוד שנים מת הוא או מתה היא:
[קד] ויש עוד מנחות פסולות, מנחת ארוסה ושומרת יבם, ואלמנה לכ"ג, ולא חשבם במתני' דידוע פסול שלהן דאין נבדקות ואין שותות כלל, (תוס' שם):
[קה] חילוק יש בין באו עלי' עדים קודם קידוש כלי של המנחה ובין שבעלה בא עלי' בדרך, קודם קידוש, בבאו עלי' עדים קודם קידוש הרי עון מבורר ולא נתקדשה כלל בכלי, אבל בבא עלי' בעלה בדרך אע"ג דאין המים בודקין אותה מ"מ כי קדיש מעיקרא שפיר קדוש, (תוס' שם), הרי שני דינים בזה:
[קו] האומרת טמאה אני לך, לכאורה הי' מנחתה צריך להוליך לים המלח דומיא דחטאת שמתו בעלי' ? ותירץ בירושלמי דהתם משום ודאי, אבל כאן היי ספק ודמיא לאשם תלוי שנשחט דתנינן אם מנשחט נודע לו הדם ישפך, והבשר יצא לבית השריפה, (תוס' דף כ"ג):
[קז] אשת כהן יש למנחתה שני שותפים הבעל שממונו הוא, והאשה שבשבילה באה, הלכך לשורפה כולה א"א דאינה של כהן לגמרי להקריבה א"א משום חלקה, הלכך נקמצת ומחלקין השריפה לשני מקומות הקומץ קרב בעצמו כדינה, והשירים אין נאכלים אלא מתפזרין בבית הדשן:
[קח] שתי מיני מנחות של אשת כהן נשרפות, מנחת חוטא ומנחת נדבה, מנחת חובה חייב הבעל לתת בשבילה א"כ בודאי יש לו חלק בה, ואפי' במנחת נדבה דמ"מ מה שקנתה אשה קנה בעלה והו"ל חלק בה, וכ"ת כיון דשניהן יש להן חלק בהמנחה הלא קיי"ל דמנחה אין באה בנדבת שנים דכתיב נפש ? י"ל כיון דעיקר כפרה משום דידה שפיר נפש קרינן בה, (תוס' שם):
[קט] שני מיני בת כהן הן דמנחתה נאכלת, אם נשאת לישראל, וכן אפי' כהנת אלמנה וגרושה שהביאו מנחתן נאכלין, ולרש"י משמע דמנחת בת כהן בתולה ועודנה בית אביה נשרפת, אבל בתוי"ט כתב ע"ז ולישנא קטוע היא רק נאכלת דאמרינן כהן ולא כהנת עיי"ש:
[קי] מה בין כהן לכהנת ? מנחת כהנת נאכלת, ושל כהן לא, כהנת מתחללת וכהן לא, דכהנת מתחללת מן התרומה ומכהונה אם נבעלה לפסול וכהן אין מתחלל אם נשא גרושה זונה וחללה, כהנת מטמאה למתים וכהן לא, ונ"ל דה"ה דמ"ע לטמאת לז' קרובים האמורים בתורה דוקא בכהן ולא בכהנת, כהן אוכל בקדשי קדשים ולא כהנת:
[קיא] מה בין איש לאשה ? האיש פורע ופורם כשהוא מצורע ואשה לא, האיש מדיר בנו בנזיר ואשה לא, האיש מגלח על נזירות אביו ואשה לא, האיש מקדש את בתו ואשה לא, האיש מוכר את בתו ואשה לא, האיש נסקל ערום ואשה לא, האיש נתלה ואשה לא, האיש נמכר בגנבתו ואשה לא:
[קיב] במנחה של אשת כהן איך לעשותה, ס"ל לר"ש דהקומץ קרב לעצמו והשירים לעצמן ור"א בנו ס"ל דהשירים מתפזרין על בית הדשן. מ"מ תרווייהו ס"ל דהשירים אין להם דין מנחה דדינא דנותנין אותן בלילה, ולאחר מיתה, ואין בה מחשבת פיגול, ובזה מתורץ קושית המהרש"א על התוס' עיי"ש:
[קיג] באשת ישראל אי' בכ"מ בשם התוספתא קרבה מנחתה ולא הספיק לקרב הקומץ עד שמת הבעל או שמתה היא שירים אסורין דעוד לא כיפרה כלום, אבל קרב הקומץ ואח"כ מתה היא אי שמת הבעל שירים מותרין שעל ספק באה מתחלתה כיפרה ספיקא והלכה לה, באו עדים שהוא טמאה בין כך וב"כ מנחתה אסורה:
[קיד] ואי' עוד בתוספתא החילוק בין איש לאשה, מ"ע שהז"ג באיש ובאשה לא, האיש עיבר על בל תקיף ועל בל תשחית ואשה לא, האיש נידון בבן סורר ומורה ואשה לא, האיש מעטף ומספר, והאשה מעטפת ואין מספרת, האיש נמכר ונשנה ואשה לא, האיש נמכר בעבד עברי ואשה לא, האיש נרצע ואשה לא, האיש קונה עבד עברי ואשה לא, עכ"ל, וכל הדברים שבין איש לאשה למדין מקרא אבל שתים הן הלכה לממ"ס האיש מדיר בנו בנזיר והאיש מגלח על נזירות אביו ולא האשה, ובתוס' חשיב עוד הרבה דברים סמיכות תנופות הגשות וקמיצות ושהעבד עברי יוצא בשנים וביובל ובמיתת אדון שנוהגים באיש ולא באשה, והזב מטמא בראייות ולא הזבה, מצורע אסור בתשמיש ולא מצורעת עכ"ל:
סליק פרק ג':
פרק רביעי [קטו] ארוסה ושומרת יבם לא שותות ולא נוטלות כתובה ושתיהן מחד קרא נפקי, תחת אישה פרט לשתי נשים אלו דאינם עוד תחת אישה, וקיי"ל דאין אשה שותה אלא בשקדמה ביאת בעל לביאת בועל מדכתיב תחת אישך, והיכא משכחת לה ומתרץ בגמ' כגון שבא עלי' ארוס בבית אביה, ובשומרת יבם כגון שבא עליה יבם בבית חמיה, אכן כל זה מדין תורה דקרא מיעטן, אבל מד"ס ת"ל דאסירא שבא על ארוסתו בבית חמיו משום דביאה זו אסורה מד"ס, וקיי"ל דבביאה אסורה כזה דמד"ס ג"כ אינה נבדקת, אבל אם קינא לארוסתו או לזקוקתו ונסתרה אחר שנשאה ה"ז שותה ככל הנשים, ואם הבעל בא על ארוסתו אחרת בבית חמיו ג"כ אין המים בודקין אותה לרעת הרמב"ם, ומיהו הראב"ד משיג דאפי' כה"ג כיון דהאיסור רק מדרבנן המים בודקין אותה, ופי' במשל"מ דודאי הראב"ד ג"כ ס"ל דאף איסור מד"ס ג"כ אין מנוקה מעון הוי, מ"מ ס"ל דבבא על ארוסתו בב"ח אין מעכב מלשתות משום דס"ל ז"ל דלא הקפיד הכתוב בביאה אסורה רק בביאה שאין לה היתר כגון הבא על אחת מהשניות, אבל בא על ארוסתו שלמחר נושאה ומותרת לו לא חשיב בעילת איסור לענין זה דקינוי:
הא דמגלגל על הסוטה ואמרה אמן שלא סטיתי ארוסה, קשה דהלא אם קינא לה ושהוא ארוסה ונסתרה כשהוא ארוסה וקא משקי לה כשהוא נשואה המים אין בדקי לה דכתיב ונקה האשה מעון והלא לא מנוקה מעון כיון דקינא כשהיא ארוסה אסור לו לישא אותה אלא ודאי ע"י גלגול, והקשו בתוס' לוקמה כגון שבא עליה בשוגג א"כ מנוקה מעון הוא שלא ידע עד לאחר מכאן שנסתרה דהא כי מוקי לה ע"י גלגול ג"כ לא מנוקה מעון הוא אם זינתה באירוסין אלא כיון דבשוגג מנוקה מעון הוא, ותירצו דשאני הכא כיון שבשעת השקאתה יודע שבא עלי' באיסור בין שבא עלי' בשוגג בין שבא עלי' במזיד לאו מנוקה מעון הוא. אבל אינו יודע בשעת השקאתה מנוקה מעון קרינא בי' עכ"ל התוס' (קדושין כ"ג ע"ב), נמצינו למדין דשני מיני שוגגין הן אם לא ידע ששגג בשעת השקאתה מנוקה מעון נקרא, אבל אם יודע בשעת השקאתה שבא עלי' באיסור אפי' בשוגג אינו מנוקה מעון:
[קטז] עבר ונשא מעוברת ומינקת חברו ה"ז שותה שהרי אין כאן עבירה (הרמב"ם), ותמה משל"מ מה בין זה לבא על ארוסתו הלא שתיהן אסורין מד"ס, ותירץ דשאני מעוברת ומינקת חברו שאין איסור הביאה מצד עצמה אלא משום דבר אחר דהיינו הולד וביאה אסורה לענין קינוי הוא דוקא מצד עצמה ולא בביאה האסורה מחמת ד"א עכ"ל, וכעין זה תירץ בתוי"ט לקמן: [קיז] מעוברת ומינקת עצמו או שותה או לא נוטלת כתובה, ופירש"י דמשקין אותה בעת שהוא עודנה מעוברת ולא אמרינן לא ליקטלה לולד ודינה ככל חייבי מתות דאין ממתינים לה עד שתלד, אבל התוס' כתבו דבאמת ממתינין לה עד שתלד ושאני התם דחייב מיתת ב"ד דגזה"כ הוא ומתו גם שניהם לרבות את הולד, ודעת הרמב"ם ג"כ כדעת רש"י דמשקה אותה כמו שהוא, ואף דבמיתת ב"ד הטעם שלא יענה את דינה אבל הכא למה לא נמתין ? פי' במשל"מ דהתם אם היא חטאה בעלה מה חטא שמפסיד הולדות לכן צריך קרא, אבל הכא הבעל רוצה להשקותה ובידו הוא שלא להשקותו מהיכי תיתי שנחוש להפסידו עכ"ל, ונ"ל דישראל אין מצווה על העוברים לכן אין אנו חוששים להריגת הולד, אבל משום ממון הבעל חששו ואיכא למימר דמשום זה הבעל אין חושש להולד כיון דחושש שזינתה אולי אין הולד שלו אף דרוב בעילות אחר הבעל מ"מ הוא לא יחפוץ בתקנה זו דאם תמות אין חושש גם להבן שהוא ממזר ואין לבו דוה עליו ואף דרוב בעילות אחרי הבעל, כיון דישנו פעמים שידוע לו ודאי שלא בא עליה ואז הוא ממזר ודאי, ואפי' משום ספק ממזר ג"כ אינו חושש כן נ"ל:
[קיח] אילונית וזקנה ושאינה ראיה לילד לא שותות ולא נוטלות כתובה, ואף אם נשא אשה אחרת אחר הקינוי מ"מ בשעת הקינוי לא היתה ראויה לשתות ובהיפך אם הי"ל בשעת הקינוי אשה ובנים ומתו אחר הקינוי כבר נראו לשתות (תוס' בשם הירושלמי), ובמשל"מ נסתפק אם גם באיסור דאורייתא כגון שנעשה פצוע דכא אחר הקינוי אם שותה דכן ס"ל לחכמים דאינה שותה והכי קיי"ל, וכתב התוי"ט דמ"ש ממעוברת חבירו דשותת מפני שיכול להפרישה ולהחזירה לאחר זמן ומאי שנא אילנות דס"ל דאינה שותת הלא יכול לישא אחרת, ותירץ דאילונית אסורה מד"ת למי שאין לו אשה ובנים אבל במעוברת לא גזרו אלא משום חשש התינוק לפיכך לא החמירו בה כילי האי ולא הוי זה אלא כתקנה בעלמא עכ"ל, ובהרא"ש איתא הטעם דמאיסה לי, שהרי קינא לה ונסתרה:
[קיט] אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכ"ה ממזרת ונתינה לישראל ובת ישראל לממזר ולנתין לא שותות ולא ניטלות כתובה, ופירש"י ואף דשאר אלמנה לכ"ג לא קנסוהו רבנן כתובה, זו דסתירתה גרמה לה לאסור עליו דלא עדיפא מכשירה, וחלוצה לכ"ה אף דאינה אסורה אלא מדרבנן מ"מ באיסור דרבנן ג"כ אינו מנוקה מעון והמים אין ע בודקין:
[קכ] ואלו לא שתות ולא נוטלות כתובה. האומרת טמאה אני לך, ושבאו עליה עדים שהיא טמאה. והאומרת איני שותה, אמר בעלה איני משקה, ושבעלה בא עלי' בדרך נוטלת כתובה ולא שותה, ופירש"י והרע"ב בשנים אלו האחרונים הלא הוא גורם שלא תשתה מש"ה נוטלת כתובה, והמשל"מ תמה נהי דעיכוב השתי' בא ממנו מ"מ למה נוטלת כתובה דהלא עוברת על דת אין לה כתובה וא"א אלא שנסתרה ועוברת על דת של איסור יחוד שהוא מה"ת ואפי' ששתה ונמצאת טהורה ג"כ בעלה יכול לגרשה שעברה על דת, ומתרץ דבאמת עוברת על איסור כגון שאכלה חלב או דם או שחיללה את השבת לא עבדה כתיקנה אלא הטעם דזונה שמכשלת את בעלה וכיון שעברה על דת ועשתה פריצות אימור זונה היא וזנתה תחתיו ומש"ה הפסידה, אבל בסוטה אחר שהתבררה ששתתה ויצאה נקי' פשיטא דאינה מפסדת כתובתה, ומש"ה בעלה שאינה רוצה להשקותה, והיא אומרת שהיא טהורה ותחפוץ לשתות אינה מפסדת כתובה:
[קכא] האשה העומדת לשתות ומת בעלה קודם ב שתשתה אינה שותה ולא נוטלת כתובה:
[קכב] הא דקיי"ל דבקדמה ביאת בועל לבעל אינה שותה, דוקא שבעל אותה בעלה מקודם ביאה הקונה בה כה"ג את יבמתו, אבל ביאה שאין קונה ביבמה כגון ישן או שיכור לא קרינן מבלעדי אישך ושותה, (משל"מ):
[קכג] אשת כהן שותה ומותרת לבעלה, דאע"פ דגם באונס אסורה לבעלה וגם שאנו רואים שמתנונת דרך איברים, פירש"י שאינה מתנונת כשאר סוטה בטן וירך אלא שאר אברים וה"א שנאנסה, מ"מ מותרת לבעלה וכש"כ בשאר סוטה שאינה אשת כהן אף דהיא חונה אח"כ בשאר אברים מותרת:
[קכד] שני תנאים צריכה הסוטה שיהא הבעל יכול להשקותה, שקדמה שכיבת הבעל, ואשה המותרת לו, א"כ אשת סרים ששותה איך יכול להיות שקדמה שכיבת בעל ? צ"ל שנסתרס אח"כ, או סרים חמה, או כגון ששתה כוס עקרין דמותר לקיימה, או שנשא אשה המותרת לסריס, אפי' הי' פצוע דכא מ"מ מותר כגון שנשא גיורות או משוחררת או נתינה או, אחת מן הספיקות כ"כ המשל"מ, ובזה פי' דברי הרמב"ם שכתב בין סריס אדם או סריס חמה המותרת לבעליהן והיינו באופן זה, והכ"מ פי' דלא אסור סריס אדם אלא דוקא ששלטה בו ידי אדם לעשותו פצוע דכא. אבל ע"י כוס עקרין ה"נ דשרי, ורש"י פירש דסריס חמה בר שכיבה הוא ואע"ג דלאו בר זריעה, ואין צריך לאוקמי דוקא שנסתרס אח"כ עיי"ש במהרש"א, (דף כ"ו):
[קכה] אשת ממזר לממזר, ואשת עבד משוחרר, כלומר שאין איסור בנישואין, או שותת או לא נוטלת כתובה. אבל ישראלית לממזר או ממזרת לישראל אינה שותת משום שיש איסור בנישואין כן פי' הכ"מ דמיירי באשת ממזר שהיא ג"כ ממזרת, אבל רש"י פי' הראוי' לממזר כגון שנשא גירות או משוחררת, בד"א באשת ישראל דליכא איסורא בכה"ג אבל באשת כהן פשיטא דאיסורא הוא:
[קכו] הגיורות והמשוחררת ואשת הגר ג"כ שותה או לא נוטלת כתובה דלא קיי"ל כעקביא דס"ל דאין משקין אותן משום דכתיב בני ישראל, ומירבויא רבינן הכל:
[קכז] שני מיני קטנות הן. קטנה שהשיאה אביה דיש בה קדושין דאורייתא אם זינתה ברצון נאסרת על בעלה ומקנין לה לא להשקותה אלא לאוסרה על בעלה, וקטנה בת מיאון שהשיאה אמה ואחיה אין מקנין לה אפי' לאוסרה על בעלה שאין לה רצון להאסר על בעלה, ומסיים הרמב"ם אפי' היתה אשת כהן ג"כ לא נאסרה עליו, ופליג הראב"ד ע"ז הלא פיתוי קטנה אונס הוא ואונס ג"כ אסור לכהן ואין לחלק בין שתי הקטנות הללו דכולן אונס הוא, (דף כ"ו):
[קכח] אם נשא עקרה או זקינה דוקא ביש לו אשה ובנים שותה או לא נוטלת כתובה, אבל אין לו בנים אינה שותה דאינה ראוי לקיימה (שם), ואם נשא איילונית ויש לו אשה בנים, להרמב"ם האיילונית שותה ול ישל"מ אינה שותה אפי' יש לו אשה ובנים מאחרת מחמת שאינה בת זריעה עיי"ש: [קכט] הי' לו אשה ובנים ומתו בין קינוי לסתירה, כבר נראית לשתייה ומשקה אותה, לא הי' לו בנים ולא אשה הראוייה לילד אלא זו האיילונית בלבד ונולד לו מגרושתו בן בין קינוי לסתירה, כבר נידחת האיילונית מלשתות כן פסק הרמב"ם, ומסתפק במשל"מ באיסור תורה כגון שנעשה כרות שפכה בין קינוי לשתיה או בהיפך בשעת קינוי הי"ל אשה ממזרת ואסורה עליו ואח"כ נעשה כרות שפכה ומתרת לו או הי' כהן שנשא גיורות ונעשה כרות שפכה שמותר בה, ואם בשעת קינוי הי' ראוי לשתייה פשיטא שכבר נידחית משתיה ק"ו באיסור דרבנן נידחית באיסור תורה לא כש"כ, אבל היכא דנעשה כרות שפכה בין קינוי לסתירה מהו? מי אמרינן דוקא באיסור דרבנן הקילו כל שבשעת קינוי היתה ראוי' לשתות אבל באיסור תורה לא או דלמא לא שנא, והניח בספיקא דדינא:
[קל] שני מיני קטנים הן, קטן הראוי לביאה הוא בן ט' שנים ויום אחד, וישנו קטן בן י"ג שנים אבל לא הביא שתי שערות הוא ג"כ בכלל קטן, ובמתני' תנן ע"י כל עריות מקנאים חוץ משתים מי שאינו איש היינו בהמה וחוץ מן הקטן, ופי' הרמב"ם פחות מבן ט' אבל בן ט' ויום אחד מקנין על ידו, אבל הרע"ב ס"ל פחות מבן י"ג שנים וכן דעת התוס' (יבמות דף נ"ב) כמובא בתוס' רעק"א, ומ"מ אע"ג דאינה שותה ע"י קטן בן ט' מ"מ נאסרת על ידו וגם נסקלת על ידו:
[קלא] שחוף, פירש"י אין בו כח לבעול כדרכו מ"מ שני פסולים יש בו מקנין על ידו ואם הי' השחוף הזה אחד מן הפסולין פוסל מן התרומה (כ"ו ע"ב):
[קלב] אתנן כלב ומחיר זונה מותרין שנא' גם שניהם כלומר דוקא אתנן זונה ומחיר כלב ולא ארבע דהיינו עוד אתנן כלב ומחיר זונה:
[קלג] קינא לה דרך אברים פריצותא בעלמא היא ולא קינוי הוא, (שם): [קלד] אלו שב"ד מקנין לה אם רואים אותה שמתנהגת בפריצות לא להשקותה אלא לפוסלה מכתובה, נתחרש בעלה או שהי' במדינה אחרת, או שהי' חבוש בבית האסורין אם באו עדים אח"כ שנסתרה ושהתה כדי טומאה ב"ד איסרין אותה על בעלה ומקרעין כתובתה וכשיבוא בעלה או יבריא או יצא מבית האסורים נותן לה גט ואין יכול להשקותה מפני שהוא בעצמו לא קינא לה, חרש מיירי בשני מיני חרשים המדבר ואיני שומע, או שומע ואינו מדבר או שניהם כאחד או מצד מום או מצד שמיעטם הכתוב:
[קלה] עוברת על דת יהודית כגון שאינה צנועה דיוצאה וראשה פרוע וטווה בשוק וכדומה צריכה התראה להפסידה כתובתה, לא מיבעיא אם אין בעלה בעיר או שנתחרש או שנשתטה דאין לה אימתא דבעל בודאי צריכה התראה, אלא אפי' יושבת תחת בעלה הבריא עוברת על דת בפריצותא יתירה מ"מ צריכה התראה להפסידה כתובתה, (דף כ"ז):
[קלו] סתמא דמילתא אדם מקפיד על אשתו שלא תהא עוברת על דת, לכן יוכל ב"ד לקנאות לה אם מתנהגת בדרך פריצות ולא אמרינן אין חבין לו לאדם שלא בפניו לעשות שליחות שלו ממאי דלא ניחא לי', מ"מ בין ישנו פה ובין איננו פה יוכל לקיימה אח"כ אם חפץ (שם):
[קלז] ואף דקיי"ל דבעל שמחל על קינויו מחול הוא, מ"מ ג"כ הב"ד מקנין אם אינו בביתו כדלעיל וסתמא דמלתא ניחא לי' לאינש דעת ב"ד (שם): [קלח] וס"ד דגמ' שם לומר דמשום זה מוסרין לו שני ת"ח בדרך לבעל שאם ירצה לבעול אותה יאמרו לו מחול על קינוייך ובעלה, הרי אף שקינא לה ונסתרה ואסורה משום ודאי, מ"מ אם מחל על קינוייו מחל ומותרת לו, אבל במסקנא קיי"ל דלאחר סתירה אין יכול למחול דאין עוד היתר לא סורו: [קלט] שני דברים הודו זקנים שבדרום, בעל שמחל על קינויו מחול, ובן סורר ומורה שמחלו אביו ואמו מחול, אבל זקן ממרא שרצו ב"ד למחול לו אין מוחלין שלא ירבו מחלוקת בישראל, (שם):
[קמ] נכרי מקנין על ידו, ופוסל מן התרומה:
[קמא] נכרי ועבד שבאו על הכהנת ועל הלוי' ועל בת ישראל פסלוה מן התרומה ומן הכהונה ולא אמרינן עם הדומה לחמור וביאת בהמה לא פוסל מן תרומה וכהונה ואינה אוסרה על בעלה, מ"מ שנים אלו פסלוה מן התרומה: [קמב] שני איסורים יש חוץ מגמר ביאה, והן נשיקה והעראה, בהעראה כ"ע לא פליגי דדינה כגמר ביאה לחייב מיתה בכל איסורי עריות, ובנשיקה פליגי אי דינה כהעראה וקיי"ל דנשיקה לאו כהעראה (שם), מיהו בשפחה חרופה אין חייב אלא בגמר ביאה (רש"י):
[קמג] לעולם יתרחק אדם לישא דומה ובת דומה, ושניהם בודאי אסורין לכתחלה, דומה היא נטענת ונדברת בפי כל על ניאופיה, ובת דומה היינו בתה ויש לה מעלה שהיא בחזקת כשרות מפני שרוב בעילות אחר הבעל ואינה ממזרת, ודומה יש לה מעלה דבודאי באה מטיפה כשרה, וקיי"ל דמי שאינו מוציא לישא אלא שתי אלו ישא בת דומה ואל ישא דומה כדאמרן דרוב בעילות אחר הבעל, והיינו דוקא בקלא דפסק, אבל בקלא דלא פסק לא, (כ"ז) וכן אם היתה פרוצה ביותר בודאי חיישינן לבני':
[קמד] כתיב בתורה אשה תחת אישה למדנו להקיש איש לאשה ואשה לאיש, שאם הוא סומא אין משקה כך אם היא סומא לא היתה שותה, וכשם שחיגרת וגידמת לא הי' שותה כדכתיב והעמיד וגו' ונתן על כפיה כך אם הוא חיגר או גידם לא משקה, וכשם שאילמת אינה שותה דכתיב ואמרה וגו' כך אם הוא אלם אינו משקה, הרי שניהם דין אחד להם, (כ"ז ע"ב):
סליק פרק ד':
פרק חמישי [קמה] להרמב"ם אם בא על אשה אפי' אחרת ביאה אסורה אין המים בודקין אשתו, אבל לרש"י דוקא שבא על אשתו אחר קינוי וסתירה, ועי' ברמב"ן (פ' נשא):
[קמו] אם בא על אשתו אחר קינוי וסתירה אינה מפסדת כתובתה אבל אם היא אלמנה לכ"ג וכדומה ביאה אסורה מפסדת כתובתה, והלא לכאורה שניהם הן דבר אחד דביאה אסורה היא רנ ופי' במשל"מ דשאני הכא דאשתו אומרת שהיא טהורה אין כאן עלי' איסור כלל, ואף דעליו יש איסור משום ספק סוטה משום זה ליכא למקנסה, אבל אלמנה לכ"ג ושאר איסורי ביאה שניהם מוזהרין, וכתב עוד דאפי' בא על אשה בלא קדושין לדעת הרמב"ם הוא בל"ת מ"מ אם חזר ולקחה וקינא לה אחר הנשואין נהי דאין יכול להשקותה משום דאינו מנוקה מעון מ"מ אינה מפסדת כתובתה, משום דדוקא דהיכא דהי' הנשואין באיסור מפסדת, אבל דהנשואין הי' בהיתר אף שקדם לה ביאה אסורה אינה מפסדת, והיינו טעמ' ג"כ דבא עלי' בעלה אחר שנסתרה דהנשואין הי' בהיתר אינה מפסדת כתובתה:
[קמז] כתב הרמב"ם מי שבא ביאה אסורה ועבר והשקה את אשתו ה"ז מוסיף על חטאתו פשע שגרם על שם המפורש שימחה בחנם לבטלה, ומוציא לעז על אשתו שהיא אומרת לאחרות שזינתה ולא בדקוה המים והיא לא תדע שמעשה הבעל גרמו שלא בדקוה, ובגמ' איתא לאו דוקא עון דידיה אלא אפי' דבני' ובנותי' דכתיב לא אפקד על בניכם כי תזנינה ועל כלותיכם כי תנאפנה ואפי' דפנוי' של בניו ובנותיו, והרא"ש פירש דהיינו דוקא כשיודע ואין מוחה בהו וכן כתב הרמב"ם, וכתב במשל"מ בודאי קודם ההשקאה הי' אומרים לו ב"ד הוי יודע שאם באת ביאה אסורה מימיך או שלא מחית בבבניך ובבנותיך אין המים בודקין ונמצא שאתה גורם לשם המפורש שימחה על המים לבטלה ותוציא לעז על מי סוטה עכ"ל:
[קמח] כתב המשל"מ וז"ל נ"ל לומר דאין חילוק כלל אם עבר הבעל על ביאה אסורה בין בשוגג ובין במזיד ובכולם אין המים בודקין כל שידע בחטאו בשעת ההשקאה, אבל אם שכח חטאו בשעת השקאה אף שחטא במזיד המים בודקין עכ"ל:
[קמט] אפי' אם עשה תשובה על הביאות האסורות מ"מ אין המים בודקין את אשתו, ואף דלענין חזרה מעורכי המלחמה מהני אם עבד תשובה כיון שהדבר שם חמור מאוד דאפי' סח בין תפלה ש"י לתפלה ש"ר חוזר א"כ לא משכחת לה שיעשו מלחמה אלא כעין אותם שמתו בעטיו של נחש אלא ודאי שמועיל תשובה, אבל הכא שלא הקפידה תורה אלא על עון פרטי דביאה אסורה, אפשר לומר דגזה"כ שלא יעשה נס אלא על מי שלא בא ביאה אסורה, ובעל קרבן חגיגה ר"ל שמהני תשובה וליתא עכ"ל המשל"מ, ול"נ כיון שהתשובה שיעורו עד שיעיד עליו היודע תעלומות כמ"ש הרמב"ם בה' תשובה ודבר זה נעלם מכל בנ"א ויוציא לעז על מים המאררים דהוא בעצמו אין יכול לדעת אם תשובתו נתקבלה:
[קנ] כתב הרמב"ם שהבועל והסוטה שניהם ימותו בשעה אחת וברגע אחת, ימות הנואף שהשקה על ידו בכל מקום שהוא ויארעו לו מאורעות אלו שארעו לה לצבות בטן ולנפול ירך, וכתב המשל"מ דהבועל נבדק ג"כ בין לעבר ובין לעתיד כמו הוא, ואפי' אם היא נאפה עם אחר הבועל האחר אף שלא שותת על ידו ג"כ מת דכללא הוא בעת שהיא נבדקת גם הבועל נבדק בין הוא בין אחר בין לעבר ובין לעתיד עיי"ש, מ"מ למדנו ששנים מתים ביחד: [קנא] כתיב בתורה ובאו ובאו שני ואוי"ן יתירין דמצי למכתב באו בלא וא"ו ללמדך כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל, מים המאררים גמט' שני פעמים רמ"ח ללמדך כנגד שני פעמים רמ"ח אברים להאשה ולהבועל, וכשם שהיא אסורה לאחיו של בעל אם נפלה קמי' ליבום כך אסורה לאחיו של בועל והכל תלוי בה דכתיב ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע לטמאה בה בה הדבר תלוי אם. היתה מזידה אסורה שוגגת מותרת, (תוס' בשם הירושלמי): [קנב] על שני מיני ספיקות עונשין ב"ד של מעלה אם אכל ספק חלב ספק שומן ואף שאח"כ נודע לו שהוא שומן מ"מ צריך כפרה מעט, אבל בספק סוטה אף שנודע אח"כ אחר שתייה שטהורה היתה מ"מ נענש הרבה מב"ד של מעלה אם בא עלי' קודם שתייה כדין לאו הבא מכלל עשה (דף כ"ח):
[קנג] רגלים לדבר דאמרינן בסוטה בכ"מ, דוקא ע"י שני דברים אלו קינוי וסתירה, אבל קינוי בלא סתירה הרי הוא כספק מגע בשרץ שהרי בלא קינוי לא הי' שום ספק בסתירה גרידא דלא נחשדו על העריות, (תוס' שם): [קנד] שגגה ואונס שניהן אין אוסרין בסוטה, וה"ד שוגג אשתו ואשת איש עמו בבית ונתכוין לאשתו ונזדמנה לו זו ואף היא שגגה כסבורה שהוא בעלה:
[קנה] ספק טומאה בכל התורה כולה למדנו מסוטה ומינה מה סוטה רה"י ודבר שיש בו דעת לישאל אם נטמאת אם לאו, אף כל ספק טומאה דוקא ברה"י ודבר שיש בו דעת לישאל, ובהנוגע יש בו דעת לישאל אם נגע אם לאו והוא אומר אינו יודע כגון אדם או טהרות שאדם הי' עוסק בהם בשעה שנולד הספק, ושאין בו דעת לישאל בין ברה"י ובין ברה"ר ספיקו טהור, מ"מ לאו לגמרי מסוטה גמרינן דהתם איכא דעת שניהם נוגע ומגיע ובטומאה אין צריך אלא דעת נוגע, אבל משום דיש עוד קרא דמחד קרא נפקי ודאי טמא דוקא מטמא ומחד קרא משמע אפי' ספק, אלא ללמדך החילוק בין ישנו דעת לישאל או לא (דף כ"ט):
[קנו] השב שמעתתא הקשה על הרמב"ם דפסק דקטנה שזינתה נאסרה והא קטנה אין בה דעת לישאל, ותירץ בציון ירושלים דהרי פסק הרמב"ם דפיתוי קטנה לאו אונס הוא דיש לה רצון ושוב יש בה דעת לישאל ושפיר נאסרת, אבל הירושלמי ס"ל דאין לה רצון הו"ל כאין בה דעת לישאל: