אור ברסלב
עשירית האיפה חלק א קיבוץ הלכות ממסכת נזיר

עשירית האיפה חלק א· רבי ירוחם יהודה ליב וולפיש

קיבוץ הלכות ממסכת נזיר

לאסרו חג

קיבוץ הלכות ממס' נזיר ע"פ ד"ס של שנים שנים לזכרון:

[א] שני מיני איסורים יכול כל איש לקבל על עצמו, והיינו נדרים, ושבועות ושני מינים הם. נדרים הם איסור חפצא, ושבועות הם איסור גברא אחפצא ומה הוא נזירות ? פי' במהרי"ט (ח"א סי' נ"ד) וז"ל שהנזירות הוא איסור חפצא ממש כנדר מהנדרים, אלא שהחפץ שהוא אוסר עליו הן אבריו, פיו לשתות יין. ושערו לתגלחת, וידיו לנגיעה במת, ורגליו לכנוס באוהל המת דמיא קצת לאיסור גברא לפי שרוב אבריו או כולם אסורים בדברים אלו, כן מלת נזיר הסכימה התורה עליו שיאסר בג' מינים אלו ואיסור תורה הוא עכ"ל בקיצור, ובתשו' מהר"ם אלשיך כתב וז"ל אבל אי נזירות מדמינן לנדר והוי איסור חפצא שאוסר היין עליו. או אם מדמינן לי' לשבועה למימר דקאסר נפשי' על היין, היא פלוגתא דלהרמב"ם והרשב"א נדרים ונזירות אחד שהרי הקישן הכתוב, ועוד ששניהם חלין על דבר מצוה, ועוד דבשניהם הטעם דאוסר החפץ על עצמו ואין מאכילין האדם דבר האסור לו, ומסיים הרשב"א בתשובה לפי שראיתי מי שרצה לחלק באלו השנים ואין דבריו מחורים עכ"ל, אבל הרא"ש בפ"ק דנדרים כתב וז"ל ונזיר אע"פ שנאסר ביין אין נאסר היין עליו אלא בגופו תלוי הנזירות שאומר הרני נזיר ומאיליו נאסר ביין ובתגלחת ובטומאה, וכן משמע מתוס' (פ"ג דשבועות) וז"ל ואי כתיב נדרים הו"א לפי שאוסר המצוה עליו, אבל בנזיר שאוסר עצמו על היין לא חייל דנדרים גופייהו כשאוסר עצמו על הסוכה לא חל עכ"ל, הרי שהתוס' והרא"ש ס"ל דנזירות איסור גברא מיקרי וא"כ אפי' שאמר בלשון שבועה ג"כ חייל לדידהו וכ"נ לדעת הרמב"ן והר"ן אפי' אם נאמר דנזירות הוי איסור חפצא הרי דעתם דנדר בלשון שבועה דיד הוי עכ"ל:

[ב] בשני אופנים יוכל לקבל נזירות חוץ ממי שאמר הרני נזיר בפירוש, והן כינויי נזירות כנזירות, וידות נזירות כנזירות, והכינויין הן נזיק נזיח פזיח וידות אהא או אהא נוה ויתבארו להלן:

[ג] כינויין הן או אם נאמר דלשון נכרים הן, או לשון שבדו להן חכמים להיות נודר בהן, פי' הר"ן דשניהם מן התורה ואינו אלא כמו שמכנה שם לחבירו, וידות הן כמי שמתחיל במקצת דבורו של נדר ואינו גומר דבריו ואותו מקצת דבור הוי כאילו כל השלמת הדבור כאדם האוחז כלי בבית יד שלו ומטלטלו לכלי ומש"ה חייל נדרו (הר"ן פ"א דנדרים):

[ד] שני דברים מקשינן להדדי נדרים ונזירות, דתניא נזיר להזיר לעשות כינויי נזירות כנזירות, וידות נזירות כנזירות ומקשינן נזירות לנדרים, ונדרים לנזירות מה נזירות עשה בו ידות נזירות כנזירות, אף נדרים עשה בהן ידות נדרים כנדרים, ומה נדרים עובר בבל יחל ובבל תאחר, אף נזירות עובר בבל יחל ובבל תאחר, ומה נדרים האב מיפר נדרי בתו, ובעל מיפר נדרי אשתו. אף נזירות האב מיפר נזירות בתו ובעל מיפר נזירות אשתו (נדרים דף ג') מיהו בזה מחולקין ספק נדרים להחמיר. וספק נזירות להקל, דספיקא חמור מודאי, ונזירות שמשון ספיקא ג"כ לחומרא כמו שיתבאר:

[ה] שני לאוין יש אם עבר על דבר אחד מאיסורי נזיר כגון עבר וגילח, או נטמא, או אכל מגפן היין ה"ז לוקה שתים, אחת משום לא יחל דברו. שכולל כל הנדרים, ואחת משום שעבר עליו מדברים שאסורין מיוחדין על הנזיר, (רמב"ם):

[ו] שתי מ"ע הן בנזיר (א) שיגדל הנזיר פרע, (ב) שיגלח על כל הקרבנות כשישלם נזירות או כשיטמא (רמב"ם), ואף דאינו בנזיר אלא שתי מ"ע אלו מ"מ אם קיים נזירותו כמצותו ה"ז עושה ג' מ"ע (א) כל היוצא מפיו יעשה והרי עשה (ב) גדל פרע שער ראשו והרי גדל (ג) תגלחת עם הבאת קרבנותיו (רמב"ם) כלומר מ"ע שכל היוצא מפיו יעשה כולל עוד דברים אחרים: [ז] ומסופק במנ"ח אם קיבל ע"ע נזירות עשרה ימים דקיי"ל דמ"מ נזיר הוא ל' יום, וכן הנוזר מדבר אחד בלבד דקיי"ל דנזיר הוא מן הכל אם בכה"ג ג"כ לוקה שתים אם עבר אחר הזמן דהלא הוא לא חילל דברו אלא התורה אסרה עליו ואינו לוקה אלא על לאו שעבר כגון גילח או שתה יין עיי"ש והניח בספיקא, ול"נ דעובר על בל יחל כיון דחכמים אמרו שהוא בכלל דבריו אסור להחל דבריו ופשוט:

[ח] בשני אופנים משכחת לאו דבל תאחר בנזירות, כגון דאמר לא אפטר מן העולם עד שאהי' נזיר כל שעתא ושעתא חיישינן דלמא מיית, ואם לא מקבל תיכף נזירות עובר בבל תאחר, ועוד משכחת כגון דנזיר והוא בבית הקברות חיילא עליו נזירות לאלתר וקם לי' בבל תאחר דנזירות טהרה (נדרים ד') ופי' הר"ן אע"ג דכבר אזהר רחמנא אטומאה בתרי לאוין לא יטמא, ועל כל נפשות מת לא יבוא, לאו למימרא שלא יהא עליו עונש אחר אלא לקי נמי משום בל תאחר, וכתב עוד דעובר על ב"ת מיד, אבל יש בגמ' עוד שני אופנים שהנזיר עובר עליהם בב"ת, אבל דוקא אחר ג' רגלים כשאר בל תאחר, אם הנזיר לא גילח עצמו בזמנו אף דקיי"ל דתגלחת אינו מעכבת מ"מ מצות גילוח לא קיים, וכן אם לא הביא הקרבנות של נזיר בזמנו עובר על בל תאחר אחר ג' רגלים (שם):

[ט] שתי ידות דנזירות האומר אהא, או אהא נאה חילקן התנא לשתיים ולא תנא ה"ז נזיר על שניהם, משום דמפרשינן בתרי טעמא דבאהא דנזיר עובר לפניו אע"פ שלא אמר אהא כזה אם נתכוון להיות נזיר כמותו ה"ז נזיר אע"פ שלא הוציא בפיו, ובאהא נוה מיירי שהי' תופס בשערו ואמר אהא נוה ומשמע שאהי' נאה בגידול שער זה, ואם נתכוון לשם כך אע"פ שלא פי' ה"ז יד לנזירות:

[י] שני לשונות יש בנזיר עובר לפניו, אמר הרני לחודי' לא אמר כלום עד שיאמר כנדרי רשעים הרני, אבל באהא לישנא מעליא הוא מהני לחודי', כ"ה דעת התוס', אבל הר"ן (נדרים דף ט) כתב ואינו נראה בעיני דהרני לא גרע מאהא אלא דאם אמר כנדרי כשרים הרני, אפי' בנזיר עובר לפניו לא מהני, אבל אין ה"נ דכל שאלו אמר הרני בלחוד ונזיר עובר לפניו ה"ז נזיר עכ"ל, ובתוס' רעק"א תמה על התוי"ט שהמתיק דברי שניהם בסתמא והלא מחולקין הם והניח בצ"ע, אבל אם נזיר עובר לפניו ואמר הרני כזה פשיטא שהוא נזיר:

[יא] אמר הרני מסלסל, הרני מכלכל בשני לשונות אלו בודאי אינו נזיר עד שיהא תופס בשערו, אבל אם אמר הרי עלי לשלח פרע משמע בגמ' דא"צ שיהא תופס בשערו דמשמעותי' בעצמו גדול שער, אבל הרמב"ם פי' דאלו ג' דוקא כששלח ידו בשער ראשו ואוחז בהם ואמר הרני מסלסל, הרני מכלכל, ואף בשילוח שער צריך לאחוז בידו (תוי"ט), אבל באמר הרי עלי צפורים לא קיי"ל כר"מ דאמר נזיר אלא איני נזיר כחכמים דהן קרבנות נזיר שנטמא, (שם):

[יב] שתי ידים שבאדם ימין ושמאל שניהם לשון שבועה הן, כגון שאמר ימין שלא אוכל כר זה כאומר שבועה שלא אוכל ככר זה, וכן שמאל כגון שאמר שמאל שלא אוכל ככר זה הוי שבועה, וכ"כ בקרא נשבע ד' בימינו זה ימין ובזרוע עוזו היינו תפילין דמארי עלמא שהן בשמאל, (ג' ע"ב):

[יג] כתיב בתורה מיין ושכר יזיר תרתי למ"ל ? אלא ללמד ש שני דברים מיין יזיר אפי' לא נזר אלא מחד כגון דאמר הרני נזיר מן החרצנים או מן הזגים או מן התגלחת או מן הטומאה ה"ז נזיר וכל דקדוקי נזירות עליו, כלומר משום דנזיר שמשון מותר ליטמא למתים תנא כל דקדוקי נזירות עליו, ומשכר למדנו לאסור יין מצוה כיין רשות:

[יד] היכי דמי יין מצוה כגון דאמר שבועה שאשתה, וחזר ואמר הרני נזיר אתיא נזירות חיילא על השבועה כיון שנשבע שישתה היום מצוה עליו לשתות ואח"כ נדר בנזיר חיילא, ואסור בשני מיני יין דאורייתא, של מצוה דאמרן, ואצ"ל יין דרבנן כגון קדוש והבדלה (לשון הרמב"ם פ"ז י"ד), ובספרי יש עוד שני אופנים יין מצוה כגון לשתות יין מעשר שני, או יין של תרומה דמצוה הן לשתות, וצ"ע למה לא נזכר בגמ' מזה:

[טו] שני מיני נזירות עולם הן, אם קיבל עליו נזירות שמשון ה"ז נזיר כל ימי חייו, וכן אם קיבל עליו נזירות עולם ג"כ נזיר הוא כל ימי חייו:

[טז] בשני דברים מחולקין נזירות שמשון מנזירות עולם, נזיר עולם הכביד שערו מיב"ח ליב"ח מיקל בשער ומביא ג' בהמות, ואם נטמא מביא קרבן טומאה, נזיר שמשון הכביד שערו אינו מקיל בשער ואין מביא קרבן טומאה כ"ה בגמ', והקשו בתוס' הלא יש עוד חילוק ג' דנזיר שמשון ליתא בשאלה ונזיר עולם איתא, ותירצו דאם ישאל על הנזירות אז לא הוי נזיר וה"ק מה בין נזיר לשמשון לנזיר עולם כששניהם נזירים:

[יז] בשני אופנים יוכל לקבל נזירות שמשון לדעת ר"ת, אם אמר כשמשון לחוד אינו כלום עד שיאמר עוד שני סמנים כבן מנוח, כבעל דלילה, אבל אם אמר כמי שעקר דלתות עזה, כמי שנקרו פלשתים את עיניו בשני לשונות אלו אפי' בחד מהני ה"ז נזיר שמשון דבהא ליכא למטעי, ודעת הרמב"ם כפי פי' הכ"מ אפי' בלשון אחד מהני חמשה ג"כ נזיר הוא, ויש מחלקים בין שאמר הרני נזיר כשמשון בודאי די, כיון שאמר מלת נזיר, אבל אם אמר הרני כשמשון צריך לפרש כל הני ה' דברים, וי"א בדעת הרמב"ם שסימן אחד מה' דברים עד מלת שמשון סגי, עי' בכ"מ (פ"ג מנזירות הט"ו), ודעת מהרי"ט דאשה שנדרה בנזירות שמשון מצי הבעל להפר, אבל המשל"מ (פ"ב הי"ז) חולק ע"ז עיי"ש:

[יח] הרמב"ם פסק שני דברים שסותרים זא"ז, פסק דשמשון לא הי' נזיר גמור שהרי לא נדר בנזיר אלא המלאך הפרישו לכן אין אסור אלא בשני דברים ביין ובתגלחת, אבל מותר לטמא למתים מ"מ שם נזירות עליו, וקשה הלא הוא ז"ל פסק דצריך דבר הנידור והלא שמשון לאו נדור הוי, ומתרץ בכ"מ דאפי' אמרינן שצריך דוקא דבר הנדור משים דמנוח אמר נזיר אל' יהי' הנער הו"ל דבר הנדור, ול"נ דהרמב"ם מתרץ זה באמרו דלא הי' נזיר גמור אלא גזה"כ, ופי' בלח"מ משום דכתיב לד' עיי"ש ועי' תוי"ט ותוס' חדשים:

[יט] נזיר שמשון ליתא בשאלה, פירש"י משום דע"י המלאך קיבל נזירות עליו דצווי של מעלה הוא, והרמב"ם פי' משום דתיכף הודרו דהמלאך לא נתן לו זמן והיינו נזיר עולם:

[כ] בשני אופנים אין נזירות פחות מל' יום, בין שאמר סתם הרני נזיר, או שאמר הרני נזיר אחת גדולה אפי' עד ק' או קטנה או שאמר פחות מל' יום כגון שאמר הרני נזיר יום אחד או עשרה יום או עשרים, מה שאמר גדולה או קטנה משמע שאריכא לי' מלתא ואפי' מכאן עד סוף העולם, ונזיר ל' יום, (דף ו):

[כא] ויש נזיר שתים אם אמר הרני נזיר ויום אחד או ושעה אחת או אחת ומחצה בכולן נזיר שתים דכיון דאמר הרני נזיר חיילא עליו נזירות ראשונה, וכי הדר אמר יום אחד או שעה אחת או אחת ומחצה חיילא נזירות שני' וחייב שתים, אבל אם אמר הרני נזיר ל"א יום או ל"ב אינו נזיר שתים אלא כמנין הימים שקיבל ואפי' אמר הרני נזיר ל' יום ושעה אחת נזיר ל"א יום דאין נזירות לשעות, וטעם הדבר אם מזכיר נזירות סתם כל אחת לבדה היא נזיר, ל' ושעה היתירה ג"כ ל' כדאמרן, אבל בסיפא דאמר בפירוש ל' יום ושעה אחת היינו דבר אחד כיון דליכא שעה אמרינן ל"א יום קיבל כן פי' התוס', ודוקא דאמר בפירוש ל"א יום אבל אמר ל' יום ויום אחד נזיר שתים (דף ז ע"ב):

[כב] ג' ענייני נזיר יש (א) אמר כשער ראשי, כעפר, כחול, נזיר הוא לעולם נזירות אחר נזירות ומגלח כל שער בין נזירות לנזירות ומביא קרבנותיו, (ב) אמר כל ימי חייו נזיר לעולם כאבשלום ומגלח כל י"ב חודש ולא לגלח לגמרי אלא להקל ומביא ג' בהמות, (ג) אמר אלף שנים או מאה שנים ה"ז נזירות ארוך עד יום מותו ואינו מגלח ולא מיקל ולא מביא קרבן כל ימיו, (תוס' שם):

[כג] שני דינים באמר הרני נזיר מכאן עד מקום פלוני, אם לא החזיק בדרך ה"ז נזיר ל' יום בלבד. ואם החזיק בדרך אם הי' מהלך פחות מל' יום ה"ז נזיר ל' יום, ואם הי' יותר מל' יום ה"ז נזיר נזירות אחת כמנין הימים, (שם) וטעם החזיק בדרך לרש"י שבשביל הנס שנעשה לו שהלך לשלום קיבל עליו נזירות כל זמן שהי' בדרך, והתוס' פי' כשמחזיק לדרך וקיבל עליו דמסתמא מפני אונס הדרך קיבל נזירות להנצל מסכנת הדרך לכן אומדין מהלך הימים עד מקום פלוני עכ"ל:

[כד] בשני אופנים יוכל לקבל נזירות על כל ימי חייו, אמר הרני נזיר כל ימי חיי, הרני נזיר עולם בשני לשונות אלו ה"ז נזיר עולם, אבל אמר ק' שנה אפי' אלף שנים אין זה נזיר עולם אלא נזיר לעולם, והחילוק בין שניהן ברישא דאין לו קצבה שאינו יודע ימי חייו הר"ז נזיר עולם כאבשלום ומיקל ומביא ג' בהמות, אבל אלף שנים מסתמא לא יחי' כ"כ לפיכך נזירות חד הוא עד יום מותו, ואם אמר הרני נזיר כעפר הארץ וכשער ראשי וכחול הים ה"ז נזיר עולם ומגלח אחד לל' יום הואיל ושערות מובדלות זו מזו נזירות הרבה קבל עליו כמנין שער ראשו, אבל אם אמר מכאן ועד סוף עולם, א"נ עד מקום פלוני אע"ג דכמה פרסאות איכא, סדנא דארעא חד הוא, ומה שאמר עד סוף העולם כלומר אריכא לי הנזירות כמכאן ועד סוף העולם:

[כה] שני אופנים יוכל להיות אם אמר הרני נזיר מלא הבית או מלא הקופה. אם אמר אחת גדולה נזרתי נזיר ל' יום, ואם אמר סתם נזרתי רואין את הקופה כאלו מלאה חרדל ונזיר כל ימיו, ואף דקיי"ל דספק נזירות לקולא כגון דאמר הרני נזיר ע"מ שיהא לי בכרי זו מאה כור ונגנב או שאבד מותר, פי' הר"ן דהיכא דלא נחית לנזירות ומספיקא לא אמרינן דלהוי נזיר כי היכי דלא ליתי חולין לעזרה לכי משלים נזירותי' דלכתחלה אינו מגלת אלא א"כ הקריב ג' קרבנותיו ובחטאת א"א להתנות שתהא נדבה, אבל הכא נחית לנזירות שאפי' מלאה קשואין נזירות חיילא עלי' וכיון דנחית לנזירות במאי לסלקה דדלמא כמלא חרדל קיבל עליו, ותמה בתוי"ט דהכא פסק הרמב"ם דמגלח לשנים עשר חודש וזאת הוא דוקא לרבי דהכי ס"ל, ובהרני נזיר כשער ראשי פסק דלא כרבי אלא מגלח לל' יום, והניח בצ"ע [כו] שני מיני שנים הן שנות החמה ושנות הלבנה, אם קבל עליו נזירות כמנין שנות החמה מונה שס"ה נזירות כמנין ימות החמה, ואם פירש שנת לבנה, מונה שנת לבנה שנ"ד ימים, ואם סתם מונה ג"כ כשנת הלבנה דבנדרים הולכין אחר לשון בנ"א ואנו קורין סתם שנה לשנות הלבנה (רמב"ם), והקשו עליו למה סתם שנת לבנה הלא בנדרים (פ"י) פסק אם אמר סתם מונה שנה ועיבורה ותירץ בש"ק. דהתם בנדרים דאוסר עצמו שנה זו שהוא עומד בה אמרינן בודאי כונתו כל מה שהוא אותה שנה בין פשוטה ובין מעוברת, אבל הכא אמרינן הימים שבימות השנה דעלמא קאמר ורוב בנ"א קורין לשנת הלבנה סתם שנה עכ"ל:

[כז] יש נזירות בתוך נזירות, כלומר ששתי נזירות חלות כאחת כיצד ? אם אמר הרני נזיר אם אוכל, הרני נזיר אם אוכל חייב לקבל עליו שתי נזירות ומונה ל' יום ומביא קרבן, וחוזר ומונה ל' יום ומביא קרבן, וקרי לי' בגמ' (נדרים). נדר בתוך נדר לפי שהנזירות שניה היא חלה בתוך זמן הראשונה, אלא שא"א שימנה אותה עד שימנה את הראשונה, דאם איתא דלא חיילא בשעת נדרא איך תחול לאחר מכאן והרי אינו נודר באותו זמן וכיון דלא חיילא השתא לא חיילא בתר זימנא, אלא ודאי מהשתא היא דחיילא ומש"ה קתני יש נדר בתוך נדר (הר"ן נדרים י"ז), וכתב עוד וה"ה באומר הרני נזיר אם אוכל סגי, דחלה נזירות על כל כזית שבככר זה, ועל כל אכילה מתחייב בנזירות והיינו באתרו בי' על כל אכילה ואכילה עכ"ל: [כח] נזירות חלה על נזירות כדאמרן, א"נ כגון שקיבל שתי נזירות בבת אחת כלומר דכה"ג חיילי תרוייהו שהרי אין אחת תלוי' בחברתה דנימא שלא תחול שניה אחריה ע"כ:

[כט] נדרים ושבועות שניהם ענין אחד הוא, וקשה למה לא כתבה התורה שני פרשיות אלו ביחד, או לכלול שניהם בפרשה אחת, ומתרץ בספרי דמשונה נדרים משבועות בזה, בנדרים אם נשבע למשל שלא לשתות יין על יום אחד אינו אסור אלא יום אחד, אבל נזירות אם קיבל נזירות על יום אחד צריך לנהוג נזירות ל' יום (ספרי נשא):

סליק פרק א':

פרק שני [ל] אמר הרני נזיר מאחת משני דברים דאין להם ענין כלל לנזירות, כגון דאמר הרני נזיר מן הגרוגרות או מן הדבילה, וה"ה שאר מיני פירות דלא שייכים כלל לנזירות, פליגי בזה הרמב"ם והראב"ד, נזירות לכ"ע אינו חל, אלא להרמב"ם עכ"פ אסור מן המין שאמר, ולהראב"ד מותר ג"כ בהם דאינו נזיר, וגם כן אינו אסור מן הגרוגרות או דבילה או דבר אחר שאמר:

[לא] מזגו לו הכוס יש בשני אופנים, יוכל להיות שהנזירות חל עליו, ויוכל להיות שלא חל עליו כיצד ? מזגו לו כוס יין ונתנו לו לשתות ואמר הרני נזיר ממנו הר"ז נזיר גמיר, ואם הי' מר נפש או מתאבל או שהי' שיכור אינו אסור אלא מכוס זה שלא נתכווין זה אלא שלא ישתה כוס זה (דף י"א):

[לב] שני אופנים יש שחל עליו כל דקדוקי נזירות אע"פ שהתנה או שלא ידע, כגון דאמר הרני נזיר ע"מ שאשתה יין, או שאטמא למתים פשיטא שנזיר מכולן כיון דהתנה ע"מ שכתוב בתורה ותנאו בטל, ובזה פליגי הרמב"ם והראב"ד להרמב"ם לא מהני שום התרה, אבל להראב"ד אם בא לפני חכם דרך שאלה החכם יתיר לו שאין פתח לנדרו גדול מזה, ולא אמרו בגמרא אסור אלא כשהוא סובר בעצמו על דרך זה בלי שאלה, וכן אם אמר יודע אני שיש נזירות אבל איני יודע שהנזיר אסור ביין ג"כ לא מהני ואסור בכולן, אבל אם אמר יודע אני שהנזיר אסור ביין אבל הי' בדעתו שמותר לו לשתות יין מפני שהוא חלוש או שמלאכתו לקבור מתים ומזה פרנסתו ה"ז אינו נזיר להרמב"ם משום נדרי שגגות שאינם צריכים שאלה לחכם, ולהראב"ד משום נדרי אונסים, ולתוס' לכאורה ליכא למימר הכי דהלא האונס תמיד בא אח"כ ? אלא צ"ל כגון שבשעת נדר הי' בריא ואח"כ נתלש או שהי' תחלה עשיר ולא הי' צריך לקבור מתים ואח"כ העני (שם): [לג] שני אנשים עמדו כאן ואמר אחד הרני נזיר ועלי לגלח נזיר, ושמע חבירו ואמר ואני לחוד, אמרינן דפלגי דבורי' קיבל עלייהו וקאי על ריש דבריו של זה שקיבל עליו נזירות ולא לגלח, ואם אמר שני דברים, ואני, ועלי לגלח נזיר אם היו פקחים מגלחים זה את זה ואם לאו מגלחים נזירים אחרים, ואע"פ שבשעה שנדר הראשון לגלח נזיר אכתי לא הוי ה שני נזיר משום דה"ק דאי משכחנא דהוי נזיר אגלחיה, ולשון גילח פירוש להביא הקרבנות שנזיר מביא ביום תגלחתו (י"ב ע"א):

[לד] בגמ' איתא מהדין דחזקה שליח עושה שליחותו, ותמצית הדינין נתבארו במשל"מ (פ"ד דבכורות ה"א), (א) חזקה שליח עושה שליחותו היא חזקה אלימתא, ומ"מ זה דוקא לחומרא כגון קדש לי אשה אסור בכל נשים שבעולם, אבל להקל לא אמרינן דאינו נאמן לגירושין דלהקל באיסור תורה לא אמרינן חזקה זו, (ב) בשל תורה אין חזקה שליח עושה שליחותו. ובשל סופרים חזקה עושה שליחותו כן ס"ל לרב נחמן, אף דרב ששת פליג דאפי' בשל תורה אמרינן פי' ר"י דר"ש ס"ל דבש"ת עושה כגון במקום שאם לא יעשה שליחותו יבוא המשלח לידי עבירה אם יסמוך עליו, (ג) השולח שליח לתרום דאם השליח סבור דהמשלח יודע מדת הכרי וטובת הנאה לבעלים לכ"ע אף דהלך ומצאו תרום דאין חזקתו תרום דלמא אינש אחרינא שמע ותרם והשליח לא תרם דלא יבוא המשלח לידי עבירה כיון שיודע מדת הכרי, ור"ש ור"י והרא"ש כולהי ס"ל כל היכי דאם יסמוך המשלח על השליח יבוא לידי עבירה אזלינן בתר חזקה שליח עשה שליחותו אפי' לקולא כגון בתחומין ובחדש אצל העומר. וכן היולדות והזבות אוכלות בקדשים על סמך שהקריב השליח כפרתם, והחילוק בין שליח, לב"ד, דב"ד עד פלגא דיומא, שליח כל יומא נטרי ומכי מטא לאורחא סמכינן עלי' דלא עבר היום עד שעשה שליחותו. וכ"ז בדבר שאינו תלוי ביד אחרים כי אם ביד השליח דאמרן כגון הקרבת העומר, והקרבת קרבן היולדת, וזבה שאינו תלוי בדעת אחרים, (ד) ומה דאמרינן בגמרא כאן דהשולח שליח לקדש אשה אסור בכל הנשים שבעולם, לדעת התוס' אינו מן הדין אלא משום קנס בלא שום חזקה לפי שהדבר תלוי באחר שמא לא תתרצה האשה להתקדש, והרמב"ן ז"ל ס"ל דמעיקר הדין משום דלהחמיר אמרינן אבל לא להקל, ואפשר דהרמב"ן ס"ל דוקא בקדושין דאתתא בכל דהוא ניחא לה חשוב דבר שבידו, והרי"ף ס"ל דהלכה כרב נחמן בכל גונא דלא אמרינן חזקה שליח עושה בשל תורה וכן פסק הרמב"ם, והמשל"מ מסיק להלכה וז"ל דמאחר דהרי"ף והרמב"ם ור"ת ורשב"א ס"ל דלעולם בשום מקום לא אזלינן בתר חזקה שליח עושה להקל בשל תורה הכי קיי"ל, (ה) עוד כתב דאף דקיי"ל דלא מהני חזקת שליח לקולא אבל היכא דהשליח פתח לומר שהוא רוצה לעשות פעולה אחת אמרינן חזקה שליח עושה ואפי' לקולא, ובעל התרומות ס"ל דמי שגלה לאחד שיעשה איזה פעולה ושמע אחר ועשאה דחשוב שליח, ואף דבתרומה אין אומרים כן דאפשר דאחר לא יודע דעת בעה"ב, אי בעין יפה או ברעה, ולפ"ז אם עשה שליח לתרומת מעשר או למעשר ראשון או שני שהוא דבר קצוב ושמע אחר ועישר חשוב שליח ע"כ לדינא ממשל"מ:

[לה] שנים שעמדו כאן ואמר האחד. הרי עלי לגלח חצי נזיר, ושמע חבירו ואמר ואני לגלח חצי נזיר. זה מגלח חצי נזיר. וזה מגלח חצי נזיר:

[לו] שני אופנים הן לענין חצי, כל היכי דאמר חצי קרבנות נזיר עלי, חצי קרבן מייתי, חצי נזיר עלי כולי' קרבן בעי לאתויי מ"ט דלא אשכחן נזירות לפלגא, וטעם הדבר כיון שתלוי החצי בקרבן ודאי פלגא דקרבנות קיבל עליו, אבל אם סמך תיבת חצי אצל נזיר ואין נזירות לחצאין כל קרבנות נזיר קיבל עליו, (י"ב ע"ב):

[לז] מי שחפץ לתת שבח והודאה להקב"ה כשתלד אשתו, ובשביל זה חפץ לקבל עליו נזירות יוכל לומר בשני אופנים, אם אמר כשיהי' לו בן ונולד לו בן דוקא מחויב בנזירות אבל נולד לו בת או טומטום ואנדרוגניס אינו נזיר, אבל אמר כשיהי' לי ולד אפי' בת וטומטום ואנדרוגנוס מחויב בנזירות (דף י"ג):

[לח] הפילה אשתו אינו נזיר בשני אופנים בין שנולד כשהוא חי ואח"כ מת ולא ידעינן אי כלו לו חדשיו והוא בן קיימא וחייב בנזירות או לא כל"ח, ובכלל נפל היא, או באופן אחר כגון שידעינן שכבר כל"ח אלא שהפילתו ולא ידעינן אם הי' קצת חי אחר לידתו, או שמת במעי אמו, ולשני אופנים הללו כיוון התוספתא ופטור, וכש"כ כשנולד מת אפי' הוא זכר וטעם הדבר דספק נזירות להקל, ובמשל"מ מסתפק באומר שני לשונות שאומר כשיהי' לו בן או בת כו' וילדה טמטום מאי, וכתב בתוס' רעק"א בשם הב"י דדוקא כאן אמרינן בן ולא בת אבל בעלמא אמרינן דבת בכלל בן כדאמרינן נישאת לאחר והי' לה בנים, ומה דאמרינן ג"כ גבי נכסי לבני דאין הבת בכלל היינו דבת במקום בן לא הוי בכלל בני עכ"ל:

[לט] חזרה וילדה ה"ז נזיר ודאי לפי' התוס' דוקא מהריון אחר דמ"מ הרי לא נהג נזירות מחמת הנפל ועכשיו שילדה חלה הנזירות, ולתוס' רעק"א אף מאותו הריון וחזרה וילדה בו ביום הרי בשני אופנים:

[מ] אמר הרני נזיר כשיהי' לי בן והפילה אשתו והפריש קרבן וחזרה וילדה הרי הקרבן ספק ואסור בגיזה ועבודה כיון דלא אפשיטא האבעיא, ושני פירושים יש בזה, רש"י פי' כמו שמפרש המשל"מ (פ"ט מנזירות) אם אומר הרני נזיר אם יארע דבר פלוני וקודם שיארע אותו הדבר הפריש קרבן ואח"כ אירע אותו דבר דפשיטא דחלה עליו קדושה כיון שכבר אירע אותו דבר אגלא מילתא למפרע שכדין הי' הקרבן, והכי מספקא לי' משום דבשעה שהפילה הפריש הקרבן ואפשר שדעתו הי' להפריש קרבן שסבר שיתחייב בנזירות בשביל ההפלה א"כ הו"ל הקדש טעות ולא חיילא כלל, או דלמא לא הפרישו אלא אדעתא שתחזור ותלד ויתחייב בנזירות וכיון שחזרה וילדה חלה עליו קדישה משעה ראשונה ואסיר בגיזה ועבודה, ואינו הקדש טעות, אלא כגון מי שהפריש קרבן דסבור שהוא חייב ונמצא שלא הי' חייב אז ודאי פטור, אבל המפריש קרבן בשביל שהי' סבור שהי' חייב בו עכשיו ונמצא שלא הי' חייב אלא לאחר זמן אפשר דלא מיקרי הקדש טעות ונשאר בתיקו, אבל התוס' פי' דמיירי דוקא היכא דחזרה וילדה באותו הריון עצמו ולד קיימא ויש הוכחה מדהוא בר קיימא, הנפל ג"כ הי' בר קיימא דטפה אחת היא ונחלקת לשנים הלכך חלה קדושה על קרבן שהפריש לאסור בגיזה ועבודה, או דלמא אפי' בכה"ג דקיי"ל לא מחית אינש לספיקא לא חלה קדושה על הקרבן כלל מכח ההפרשה הראשונה דשמא מקצת טיפה נקלטה מיד, ומקצת הטיפה אחר ב' ימים והוי נפל ותיקו, ולפ"ז דאם לא ילדה מאותו הריון ואף דחזרה וילדה אח"כ דאינו קדוש כלל משום דבשעה שהפרישו לא הי' חייב בנזירות ובשעה שחל עליו הנזירות הי"ל אז להפריש הקרבן, א"כ לפ"ז האומר הרני נזיר לכשיארע דבר פלוני וקודם שאירע, אותו דבר הפריש קרבן אף שאח"כ אירע אותו דבר לא חלה קדושה על הקרבן היפך פירש"י, ואפשר לומר דשאני הכא שהפריש הקרבן בשעת ההפלה כסבור שחייב בנזירות בשביל ההפלה, ואם לא חזרה וילדה מהריון זה. ס"ל להתוס' דפשיטא שלא חל עליו קדושה כלל, אבל כיון שחזרה וילדה מהריון זה איכא למימר מדהאי בר קיימא האי נמי בר קיימא עכ"ל המשל"מ, ותמה עוד שם על הרמב"ם שכתב דהפריש קרבן ואח"כ הפילה, לא כמ"ש בגמרא דמשמע דקודם שהפילה הפריש קרבן דכיון דבשעת ההפרשה לא חל עליו עדיין אף שחל עליו אח"כ חיוב הנזירות, לא חלה קדושה על הקרבן וצריך להקדישו עוד הפעם דלפי צד זה הפלת אשתו לא מעלה ולא מוריד והניח בצ"ע, ובתוס' רעק"א הקשה למה האיבעיא בגמ' לענין קרבן לענין גיזה ועבודה. ולא לענין שינהג נזירות בשביל הנפל וא"ל דבלא"ה צריך לנהוג נזירות מכח הלידה השניה הא נ"מ באם הלידה שניה היא בת והנפל זכר והניח בצ"ע לפי' גירסת הרמב"ם והראב"ד:

[מא] שני חברים שעמדו ביחד ואמר האחד הרני נזיר כשיהי' לי בן וחבירו אמר ואני הרי חבירו נזיר מיד כ"כ הרמב"ם (פ"ב דנזירות ה"ב), ותמה הראב"ד מאין הוציא הדין שיהי' נזיר מיד אלא כשיהי' בן לראשון, או לשני אבל נזירות מיד ליכא למתפיס וכן אי' בגמ', ופי' בכ"מ דהרמב"ם מפרש דהשני סמך על החלת דבריו של ראשון שיהא נזיר בלא תנאי ובן: [מב] שני חברים עומדים ואמר הראשון לשני כשיהי' לך בן ושמע ואמר ואני אין זה נזיר שלא נתכוון זה האחרון אלא לומר שאני אוהב שלך, וחפץ אני שיהי' לך בן, וכתב הראב"ד בזה שהוא ספק וצריך שימנה שני נזירות:

[מג] שני חברים שעמדו ואמר האחד הרני נזיר כשיהי' לפלוני בן, ושמע חברו ואמר ואני, ה"ז ספק שמא לא נתכוון אלא להיות נזיר כמותו או לומר שאני אוהב אותך כמותך וספק נזירות להקל, ולהראב"ד היא ג"כ לחומרא דכאן דסליק בתיקו לא פליט מחד נזירות לית לי' תקנתא עד דימנה שתי נזירות חד לבן חבירו, וחד לבן עצמו, פי' כיון דלא ידעינן מה כונתו אם שיהי' לעצמו בן או לחבירו, וטעם הראב"ד דלא אמרינן ספק נזירות להקל אלא כשהספק אם חל עליו נזירות או לא, אבל היכא דעכ"פ חל עליו נזירות אלא שהספק בזמן חלות הנדר בזה לא אמרינן ספק נזירות להקל, ותמה במשל"מ דהלא טעם דאמרינן בספק נזירות להקל משום דכיון דספיקא חמור מודאי לא מעייל נפשי' לספיקא דאילו נזיר ודאי מגלח ומביא קרבן ועל ספיקו לא מצי מגלח, ולפי טעם זה אין לחלק חילוק הראב"ד והניח בצ"ע:

[מד] שיטת רש"י מבאר שם המשל"מ לפי גירסת רש"י באומר הרני נזיר לכשיהי' לי בן ושמע חבירו ואמר עלי אין המתפיס השני נזירות אא"כ נולד לו בן משום דאגופיה משמע, ואם אמר בפירוש ואני כשיולד בן להנודר הוי נזיר המתפיס דה"ק רחימא לי', ואם אמר הרני נזיר כשיהי' לפלוני בן אם אמר ועלי פשיטא דאין המתפיס נזיר אלא א"כ נולד לו בן שהרי אפי' במקום דכסיפא לי' אמרינן דאנפשי' קאמר כ"ש במקום דלא כסיפא לי', אך היכא דקאמר ואני אז הדבר בספק דדילמא רחימנא לי' קאמר ואינו נזיר אלא כשיולד לפלוני בן, או דילמא כל באפיה לא כסיפא לי' ואינו נזיר אלא כשיולד בן למתפיס. ורש"י לא ס"ל כהגאונים דאת"ל הוי פשטיותא, ולפי דבריו בכל הצדדין בין באומר הרני נזיר לכשיהי' לי בן ושמע חברו ואמר עלי או ואני, או באומר הרני נזיר לכשיהא לפלוני בן ואמר ועלי או ואני איכא לספיקי דאפשר דאינו נזיר אא"כ נולד בן למתפיס ואנפשי' קאמר, או דילמא אדחברי' קאי ואינו נזיר אלא כשיהי' בן לו או לפלוני, ומיהו נראה דאף לשיטת רש"י דס"ל דאת"ל לאו פשיטותא היא מ"מ אפשר לומר דלעולם פשיטא לי' לתלמודא דבאומר הרני נזיר לכשיהא לפלוני בן ושמע חבירו ואמר ועלי דפשיטא דאנפשי' קאמר ואינו נזיר אלא לכשיהי' בן למתפיס כיון דאיכא תרתי לטיבותא, חדא דבלשון עלי לא שייך למימר רחימא ועוד דכל שלא בפניו לא כסיפא לי', אך נסתפקו בשלא בפניו בלישנא דאומר ואני משום דבהאי לישנא שייך למימר רחימא לי', ולפי דרך זה הדבר שנשאר בספק הוא באומר לכשיהי' לי בן ושמע חבירו ואמר ועלי או ואני או כשאומר לכשיהא לפלוני בן ושמע חבירו ואמר ואני דאפשר לומר בכל החלוקות הללו דאנפשי' קאמר ואינו נזיר אלא כשיולד בן למתפיס, או אפשר דאדבורי' קאי ואינו נזיר אלא כשיולד בן לנודר לפלוני עכ"ל:

[מה] אם חפץ אדם לקבל שתי נזירות ואמר כך הרני נזיר ונזיר כשיהי' לי בן התחיל מונה, את שלו ואח"כ נולד לו בן משלים את שלו ואח"כ מונה את של בנו, ופי' בתוס' דשתי נזירות מיוחדים הן שהרי קבלו מתחלה קודם נזירות בנו ובמלאת ימי נזרו מגלח ומביא קרבנות לנזירות דנפשי', ואח"כ מונה של בנו, וכן כשיגלח על נזירות בנו יגלח ויביא קרבן נזירות, ומיירי בנזירות מועטת, אבל אם אמר הרני נזיר כשיהי' לי בן ונזיר, דהשתא קבל נזירות דבנו ברישא ונזיר, מלבד נזירות בנו קיבל עוד נזירות אנפשי' התחיל מונה את שלו ונולד לו בן עד שלא השלים מניינו מניח את שלו ומונה את של בנו כיון דזה קבל עליו תחלה הוא זקוק למנותו, ואחר שהשלים נזירות בנו ישלים נזירות עצמו ואח"כ יגלח על שתיהם ומביא ביחד שתי קרבנות בשביל שתי הנזירות, אבל שיטת רש"י היא דתרתי בבא רישא וסיפא מיירי בנזירות מרובה יותר מל' יום לכן איכא גילוח ברישא בין שלו לשל בנו. ובסיפא בין של בנו להשלמת שלו, וכשהשלים נזירות בנו עדיין נשאר לו ל' יום להשלמת נזירות לכך מגלח בין נזירות לנזירות, ולהרמב"ם ג"כ מיירי בנזירות מרובה וז"ל אמר הרני נזיר לכשיהי' לי בן והרני נזיר כך וכך יום והתחיל בנזירות שלו ואח"כ נולד לו בן פוסק נזירות שלו ומונה את של בנו ואח"כ משלים שלו ושתיהן נזירות אחת, לפיכך אם נטמא בתוך נזירות של בנו סותר הכל, נטמא אחר נזירות בנו כשהתחיל להשלים נזירותו אינו סותר אלא עד נזירות בנו, ובכמה ימים משלים את שלו אם נשאר מנזירותו כשנולד הבן ל' יום או יותר מונה נזירות בנו ומשלים הימים שנשארו מנזירותו, ואם נשארו מנזירותו פחות מל' מונה ל' אחר נזירות בנו שאין בין תגלחת לתגלחת פחות מל' יום, אבל הראב"ד חולק וס"ל דהימים הראשונים שנזר קודם נזירות בנו ג"כ סותר כשנטמא אע"ג שאינו סותר נזירות בנו, דהרמב"ם ס"ל כיון דהפסיק נזירות בנו בנתים אע"ג דמה שעושה אח"כ הוא השלמת נזירות הראשון אינו סותר מה שמנה קודם נזירות בנו, ולדעת הכ"מ דעת התוס' ג"כ כהרמב"ם ולדעת הלח"מ לא נתברר דעת התוס' בזה, וכן פי' בתוס' רעק"א דמניח את שלו ומונה של בני ואח"כ משלים שלו, וז"ל ואם נטמא בתוך של בן סותר גם מה שכבר מנה שלו, ואם אחר שמנה של בנו ובתוך ימי תשלומים את שלו נטמא אינו סותר את של בני כיון דכבר נסתלק לגמרי נזירות בנו, ולדעת הרמב"ם אינו סותר ג"כ מה שמנה את שלו קודם לשל בנו, ואינו סותר אלא מה שמונה אחר של בנו, ודעת הראב"ד דסותר לכל הנזירות שלו, עכ"ל:

[מו] אם קיבל עליו שתי נזירות באופן זה דאמר הרני נזיר לכשיהא לי בן ונזיר מאה יום נולד בן עד שבעים לא הפסיד כלום, לאחר שבעים סותר שבעים שאין תגלחת פחות מל' יום. ופי' בתוי"ט דלא גרסינן סותר ע' וכן דעת התוס' והרמב"ם, וז"ל תוס' רעק"א ומפרשים דברישא לא הפסיד כלום היינו כיון דנזירות בנו ל' יום מובלעים תוך הק' יום עולים לכאן ולכאן לשתי נזירות ודוקא בהקדים לומר נזירות בנו דמיד כשנולד הבן צריך להתחיל נזירות הבן מש"ה עולה לשניהם, אבל באומר הרני נזיר ק' יום ונזיר לכשיהי' לי בן בזה לא חל עליו נזירות בנו עד שמשלים תחלה שלו, ובסיפא דמתני' בנולד הבן ביום ע"ח דבזה כיון שהתחיל לנזירות דנפשי' אינו עולה לנזירות בנו ומתחיל לנזירות ביום ע"ב ונמצא נמשך נירות בנו יום אחד יותר מנזירות דנפשי' מש"ה אינו עולה לשניהם ומונה נזירות בנו מיום ע"ב ואחר ל' מונה ומשלים נזירות הק' ואח"כ מגלח ומביא שני קרבנות דנזירות וה"נ הדין בנזירות סתם שאמר הרני נזיר ונזיר לכשיהי' לי בן והתחיל למנות את שלו ובו ביום נולד הבן הל' יום עולה לשניהם כיון דזמנם שוה, ובק"ע תמה האיך מביא שני מיני קרבנות לשני נזירות ביום אחד זאת לא שמענו והניח בצ"ע, ובכה"ג מתחיל נזירות בנו מיד בו ביום כיון דאותו היום התחלה לשניהם ואם נולד הבן ביום שני אינו עולה לשניהם ומונה של בנו ואח"כ משלים שלו, והרמב"ם מפרש פי' אחר דלא אמרינן כלל דנבלע אלא בנולד הבן אחר ע' יום דלא נשאר לשיעור השלמה דהראשון לסיום לזמן גידול שער מפסיד, כגין דנולד הבן בפ' יום דמפסיק ומונה של בנו ומגלח לאחר תשלום נזירות בנו והי"ל למנות כ' יום ולהשלים הק', ומ"מ צריך למנות ל' לצורך גידול שער לתגלחת טהרה מפסיד י' יום. אבל נולד קודם ע' דממילא השלמת זמן גידול שער לא הפסיד כלום עכ"ל. אבל רש"י גורס סותר הכל ומתחיל למנות של בנו ומגלח ואח"כ מונה ק' שלו, וה"מ בנזירות מרובה אבל במועטת אינו סותר כלל כיון שאין תגלחת בנתיים וכחדא נזירות אריכא הוא כן פי' התוי"ט:

[מז] מי שקיבל עליו שתי נזירות באופן זה שאמר הרני נזיר לאחר כ' יום וחזר ואמר הרני נזיר מעתה ק' יום מונה כ' יום ופוסק ומתחיל למנות ל' יום שהוא הנזירות שנדר לאחר כ' יום, ואחר הל' מגלח תגלחת טהרה ומביא קרבנותיו וחוזר ומונה פ' יום כדי להשלים הק' שנדר בסוף ומגלח ומביא קרבנותיו כן פסק הרמב"ם, ואע"פ שהתוס' מחולקים בפי' הסוגיא מ"מ לדינא קיי"ל כן אליבא דכ"ע דכיון שנשארו לו לאחר סתם נזירות כדי גידול שער היינו נזירות שלם ולא חייש בהפסקת נזירות והכא הרי נשאר לו ל' יום ה"ז הדין בנזירות מרובה, אבל בשתי נזירות ביחד כגון שאמר הרני נזיר לאחר כ' יום והרני נזיר מעתה מונה ל' יום ומגלח תגלחת טהרה וחוזר ומונה ל' יום אחרים והוא הנזירות שנזר לאחר כ', שאם תאמר מונה כ' ופוסק ומונה ל' ומגלח נשארו לו מנזירות שהתחיל בה י' ימים בלבד ואין בין תגלחת טהרה לתגלחת טהרה פחות מל' יום (רמב"ם שם): [מח] יש אופן שמקבל עליו שתי נזירות ביחד ואחת לא חייל כלל, והיינו אם אמר הרני נזיר לאחר כ' יום וחזר ואמר הרני נזיר עולם, ועתה לא חל עליו נזירות שנדר ראשונה (רמב"ם שם), ואף דבגמ' אמרינן דבשביל זה לא חיילא הנזירות הראשונה דכ' יום לפי דאפשר בשאלה וא"כ לפ"ז הי' צריך לישאל על נזירות הראשון שאמר לאחר כ' יום, כתבו בתוס' דכיון שבידו לישאל על נזירות של ל' יום והי' עושה נזירות לפניו בלי הפסק הלכך אמרינן אפי' לא שאלו על נזירות דל' יום יחול עליו נזיר עולם מהשתא, וה"ה אם אמר הרני נזיר לאחר כ' יום נזיר עולם ומעכשיו נזיר סתם ג"כ:

[מט] בעיא בגמ' אם אמר הרני נזיר כמשה בז' אדר, ויש בזה שני משמעות יום הלידה ויום המיתה דשניהם הי' אז, כיון שנולד הי' שמחה ולא קבלו נזירות וכיון שמת קבלו נזירות, ולא אפשיטא ולקולא דקיי"ל סתם נזירות להקל כ"פ בלח"מ ודלכן לא הזכירו הרמב"ם, ובתוס' הקשו למ"ד נדרים ונדבות אין קריבין בבמה א"כ אותן שנדרו בנזיר בפטירת משרע"ה הי' נזירים כל ימיהם ולא יכלו להקריב קרבנות דנזיר נידר ונידב הוא ולא הי"ל היתר בשילה והקשו ג"כ מאבישלום, מיהו ר"מ ס"ל דקרבנות דנזיר קריבים בבמה:

[נ] קיבל עליו שתי נזירות שאמר הרני נזיר לאחר כ' יום, וחזר ואמר הרני נזיר שמשון, מעתה אינו מגלח לנזירות זו שנדר באחרונה, הכי פסק הרמב"ם, ואף דבגמ' בעיא דלא אפשיטא ולמה פסק לחומרא, תירץ בכ"מ דאימור אמרינן ספק נזירות להקל בשאר נזירות דישנו בשאלה, אבל בנזירות שמשון דליתא בשאלה לא:

[נא] קיי"ל דימי חלוטו של מצורע אם הי' נזיר אין ימי הצרעת עולה לו למנין הנזירות ואם נטמא בימי צרעתו סותר את הקודמין דהא אכתי קאי בנזירות הואיל דכי נתרפא משלים מה שכבר מנה קודם שנצטרע:

[נב] נטמא ביום גידול שער אמר רב סותר ומה הוא גידול שטר ? רש"י פי' כגון שקיבל עליו נזירות ק' יום וכי מנה ע' נצטרע וכי נטהר גילח תגלחת לצרעתו ואכתי פשו ל' יום דאית בי' גידול שער ונטמא ביום גידול השער שלו ד"ה סותר הל' שאחר הצרעת, אבל אם סותר הע' דקודם הצרעת פליגי בה רב ס"ל דאינו סותר וכן קיי"ל, והתוס' כתבו כגון שאמר הרני נזיר ל' יום וכשמנה כ' מנזירותו גילחוהו ליסטים על כרחו דהשתא לא יוכל לגלח ביום ל' לנזירות ולהביא קרבנותיו נמי עד לאחר ל' יום מיום שגילחוהו הליסטים דאין גידול שער פחות מל' יום והתחיל הל' יום וכשמנה י' סיים נזירותו שהרי תחלה מנה כ' יום טרם שגילחוהו הליסטים ואלו כ' יום האחרונים אינם רק לגדל שער שיוכל לגלח אחרי נזירותו ולהביא בהם קרבנותיו ובהם נטמא קיי"ל דאינו סותר, והרמב"ם ז"ל פירש דיום גידול שער היינו ביום של אחר הבאת קרבנותיו:

[נג] אחר שנזרק על הנזיר קרבנותיו, וקודם שגילח נטמא אין לו תקנה למצות גילוח דלא יהא תגלחת טהרה כמצותו שהרי אינו יכול לסתור ולמנות נזירות אחרת שהרי אחר הבאת קרבנותיו נטמא, ובהבאת קרבנותיו נסתלק הנזירות הלכך אין לו תקנה לגלח בטהרה אלא בטומאה, ותגלחת אינו מעכבת:

[נד] שתי מיני נזירות הן נזיר סתם ל' יום ונזיר לזמן שקיבל עליו כגון ק' יום או יותר, בשתים אלו אפי' לאחר מלאת חייב מלקות על כל חיובי נזירות כמו מקודם עד שיביא קרבנותיו והכי תניא נזיר שכלו ימיו אסור לגלח ולשתות יין וליטמא למתים ואם גילח ושתה יין ונטמא למתים ה"ז סופג את הארבעים (דף טו):

[נה] אם נדר שתי נזירות היינו בעד עצמו, ובעד ל בנו אם יום ל' או יום ע' לפי נדרו עולה לכאן ולכאן, שנחשוב מקצת היום ככולו לנזירות הראשונה ומקצת. השני לנזירות החדשה, ופליגי בזה רבוותא להלכתא, ובאבילות הכל מודים כיון שהוא דרבנן דאמרינן מקצת היום ככולו. אבל דברים שהן מה"ת פליגי תנאי, וגם רבוותא להלכתא:

[נו] המקבל עליו שתי נזירות או יותר דדינא הוא שמביא כל ל' יום קרבנותיו ומתחיל למנות נזירות שני', וכן אם קיבל עליו הרבה נזירות ובכל תגלחת ותגלחת אין שותה יין ולא מטמא למתים, ואם שתה או נטמא אפי' ביום התגלחת ה"ז לוקה, ופי' בכ"מ הטעם שהרי אין שום דבר שיבדיל בין נזירות לנזירות שיהא מותר לטמאות או לשתות יין (רמב"ם פ"ג), ובמנ"ח תמה כיון דקיי"ל דתגלחת אינה מעכבת וקיי"ל דתגלחת נזיר לאחר זריקה א"כ צ"ע איך אפשר לגלח כיון דתיכף חל הנזירות שניה ואסור לו לגלח דאין עשה דוחה ל"ת ועשה עיי"ש:

[נז] הא דקיי"ל אין נזירות לחצאין, ואם הוא באופן שאינו יכול לקבל הכל אין כאן נזירות כלל כ"כ המנ"ח לתרץ קושית האבני מלואים על הרשב"א דהקשה עליו עמ"ש (ביו"ד סי' רט"ו) דאם אמר שבועה שלא אשתה יין, וחזר ואמר הרני נזיר ושתה אינו חייב אלא אחת דהיינו על השבועה ולא על נזירות דאין איסור חל על איסור, והקשה הא"מ למה אינו חל הא נזיר אסור בג' מינים ביין, ובטומאה, ובתגלחת א"כ יחול הנזירות בכולל כיון דחל אתגלחת וטומאה, ואי דהוי משני שמות הא לענין בל יחל הו"ל משם אחד והניח בצ"ע, ועם האמור יתורץ שפיר בשלמא לענין שאר איסור חע"א כיון דתל על דבר אחד כגון בהמה שמתה מגו דחל איסור נבילה על הבשר, חל על החלב ועל הגיד ג"כ, אבל כאן האיך נוכל להתחיל מגו דחל על התגלחת ועל הטומאה חל נמי על היין דבאמת אין חל כלל על התגלחת ועל הטומאה כי לא יחול עליהם לחוד כי אין נזירות לחצאין רק אם חל על היין, וכיון דעל היין אינו חל ממילא אין נזירות כלל עיי"ש, ומסיק שם דבנזיר לא שייך כולל דבכולל אינו אלא היכי דחל על דבר המותר לבד וגורר את דבר האסור, אבל בנזיר דאינו לחצאין לא שייך מגו דחל ע"ז דלא. יוכל לחול ע"ז לחוד והיאך יגרור והאיך שייך מגו דחל כיון דאינו יכול לחול:

[נח] כהן שקיבל עליו נזירות אם טימא א"ע עובר משום שני לאוין, אבל אין לוקין אם טימא עצמו רק משום לאו דכהונה דקדים, אבל על התגלחת ועל היין לוקה דאין שייך בזה אין נזירות לחצאין דעל טומאה ג"כ חל איסור נזירות אלא דאין לוקין, וה"ה בדין הקודם שנשבע מתחלה על היין ואח"כ קיבל עליו נזירות דאין אחע"א. אבל מ"מ עובר בלאו דנזירות והו"ל נזיר לכל ולא הוי לחצאין (מנ"ח):

[נט] ואף דבמשנה איתא דאם הי' כהן ונזיר לוקה על שתיהן וקשה הלא בנזירות ליכא אחע"א, כבר תירץ בשאג"א דמשכחת לה דהי' מופלא סמוך לאיש וקיבל עליו נזירות ברגע שיביא ב' שערות דאיסור כהונה ונזיר באין כאחד, (שם):

[ס] כתב הרמב"ם מי שאמר הרני נזיר יום אחד לפני מותי ה"ז אסור לשתות יין ולטמא למתים, וכתב הכ"מ דנלמד מן הדין דלא אפטור מן העולם עד שאהי' נזיר, וכתב ע"ז במנ"ח דאינו דומה כלל דשם הדין דצריך לקבל עליו נזירות גמור וכ"ז שלא קיבל שותה יין ומטמא למתים, אבל כאן לא קיבל אלא על יום אחד, ואין דומה למי שקיבל עליו נזירות סתם דהתם יש ביכולתו להיות נזיר ל' יום, אבל כאן אין יכול להיות אלא יום אחד ואין נזירות לחצאין, וכן פי' הרא"ש דוקא שאמר ל' יום קודם מותו, וא"כ י"ל דבדין זה פליגי הרמב"ם והרא"ש עיי"ש:

[סא] אמר הרני נזיר ביום שב"ד בא, אם בחול נדר ה"ז אסור לעולם, ואם בשבת או ביו"ט אותו שבת ואותו יו"ט מותר מכאן ואילך ספק וספק נזירות להקל, באותו יום שבת או ביו"ט מותר מכאן ואילך אסור לעולם דאינה מפקעת נזירות שחל עליו הכי פסק הרמב"ם (פ"ד מנזירות הי"א) ואף דבגמ' אמרו הטעם משום שאלי' לא יבוא בע"ש ובעיו"ט וכיון שלא בא בע"ש לא יבוא משיח בשבת ואינו מטעם ספק, תירץ בכ"מ כיון שהגמ' אזלא אליבא דתנאי דס"ל דספק נזירות להחמיר, ואנן קיי"ל לקולא לא צריכי לטעמא דלא אתי אלי' מאתמול וכן אין צריכין לטעם שאין אלי' בא בע"ש אפ"ה שרי בשבתות ויו"ט משים דאין תחומין אי לאו דספק נזירות להקל עיי"ש, (דף ט"ז):

סליק פרק ב':

פרק שלישי [סב] תגלחת טהרה של נזיר סתם דהוא ל' יום, יש שני זמנים לגלח, לכתחלה יום ל"א ובדיעבד ביום ל' יצא, אבל אם אמר בפי' הרני נזיר ל' יום אינו מגלח אלא ביום ל"א, (דף י"ז):

[סג] מי שנזיר שתי נזירות מגלח את הראשונה ביום ל"א ואת השניה ביום ס"א ואם גלח את הראשונה יום ל' מגלח את השניה יום ס', ואם גילח יום כ"ט יצא שיום ל' עולה ל שתי הנזירות דמקצת היום ככולו, תחלת היום לראשונה סוף היום לשניה, (שם):

[סד] בין שאמר הרני נזיר סתם ובין שאמר הרני נזיר ל' יום, בשני לשונות אלו אם נטמא ביום ל' סותר הכל לרב מתנא דקיי"ל כן סתם נזירות ל' יום מן התורה, ואף דקיי"ל מקצת היום ככולו וא"כ הו"ל כמו אחר מלאת ולא צריך הי' לסתור אלא ז' ימים. תירצו בתוס' כי אמרינן מקצת היום ככולו היינו לענין תגלחת והבאת קרבנותיו דאם גילח ביום ל' בדיעבד יצא אם לא נטמא, אבל אם נטמא ביום ל' קודם תגלחת והבאת קרבנותיו לא אמרינן מקצת היום ככולו להחשב כנטמא ביום ל"א, אלא ודאי כטמא נזרו וסותר הכל כיון דלא השלים כל קרבנותיו בטהרה עכ"ל: [סה] אמר הרני נזיר ק' יום נטמא יום ק' סותר הכל, נטמא יום ק"א סתר ל' יום, נטמא ביום ל' סותר הכל מדין תורה, ונטמא יום ק"א דסותר ל' יום אע"ג דכבר נשלם נזרו מאי דסותר הוא מדרבנן מפני שיום ק"א שהוא יום הבאת קרבנותיו גזרינן אטו יום ל' שהוא מה"ת וגזרינן יום ק"א אטו יום ל', וה"ה גבי הרני נזיר דסעיף הקודם אם נטמא יום ל"א סותר הכל מדרבנן, אבל אם נטמא יום ל"ב או בק"ב אינו סותר רק ז' שיטהר ויביא קרבנותיו (תוס'), ודע דטומאת הנזיר דחייב עלה קרבן הוא בין שנטמא הוא ובין שטמאוהו אחרים בין בשוגג ובין במזיד בין באונס ובין ברצון סותר הכל וחייב בקרבן (תוספתא הובא בכ"מ), וכתבו בתוס' דמאי דקיי"ל כרב מתנא בנטמא ביום ל"א כיון דהוא מדרבנן אינו מביא קרבן טומאה, אבל להרמב"ם כה"ג ג"כ מביא, וקשה וכי ב"ד עוקר דבר מן התורה, בקום ועשה וצ"ע:

[סו] בין נזיר טמא שקיבל עליו נזירות בשעה שהי' טמא דחלה עליו נזירות, או שהי' בבית הקברות אם מטמא עצמו אח"כ או שתה יין ה"ז לוקה, ואם שהה בטומאתו כמה ימים אין עולין לו עד שיזה ג' וז' ויטבול בז', ובזה מחולקין דנזיר שהי' טמא בעת שקיבל נזירותו יום ז' עולה לו ממנין נזירות, אבל נזיר טהור שנטמא אינו מתחיל למנות אלא מיום ח' והלאה, וטעם הדבר דנזיר שקיבל נזירות בטומאה חלה עליו נזירות לאלתר, והלא בעי הערב שמש ואיך יחול עליו נזירות ? פי' בתוס' דטבול יום קלישא טומאתו ולא מעכב מלחול נזירות עליו, אבל בנזיר טהור שנטמא צריך להביא הקרבנות ביום ח' ואח"כ מונה נזירות חדשה, (דף יז): [סז] בין נזיר טהור ובין נזיר טמא אם כתרו בם לטהור לא תלך לביה"ק, וכן אם חפץ לקבל עליו נזירות והוא בביה"ק והתרו בו לא תנזור בודאי לוקה ולא צריך שהייה, וכ"ת לאו שאין בו מעשה הוא במאי שמקבל נזירות ליתא דלאו שיש בו מעשה הוא במה שאינו יוצא משם כן פי' בתוס':

[סח] אם נכנס הנזיר בשידה תיבה ומגדל לביה"ק והיינו נכנס בהיתר דלא לקי אכניסה ובא אחד ופרע עליו המעזיבה בעיא דלא אפשיטא הוא אי גמרינן שהי' כדי השתחואה דוקא כמו שנטמא בביהמ"ק, אבל אבראי לא או דלמא ל"ש תיקו, ופי' בתוס' דדוקא באונס דאי ברצונו א"כ הוא עצמו פשע כה"ג פשיטא שחייב, אלא באונס ע"י אחר, ופשוט הוא שאם שהה בודאי חייב מלקות ואם לא שהה משום ספיקא לא מלקינן לי', אבל הרמב"ם פסק דאפי' אם שהה ג"כ אינו לוקה אלא מכות מרדות, וכבר השיגו הראב"ד, ובמגדול עוז מתרץ דעת רבינו ע"פ הירושלמי עיי"ש, ובזבח חודה מפרש דהרמב"ם מיירי ששהא רק שהייה מועטת ולא כדי שיעור השתחואה בפישוט ידים ורגלים עכ"ל, ולפ"ז ק"ל למה לא מביא הרמב"ם עיקר הספק דאיתא בגמ' ועדיין צ"ע:

[סט] אם נכנס לביה"ק בלא שידה תיבה ומגדל אף שהי' אנוס בכניסה לא בעינן שהייה דהא גבי פנים כל שהי' טמא קודם כניסתו ונאנס ונכנס פשיטא לן דלא בעינן שהייה דלא גמרינן שהייה אלא בשעה שנכנס לא הי' שם שום איסור בדבר, וא"כ גבי נזיר נמי פשיטא דאם נכנס לביה"ק בשוגג נמי והתרו בו דלוקה אף דלא שהה (משל"מ):

[ע] אם נכנס לאוהל שהי' שם גוסס ומת הגוסס דנמצא שלא נתחייב כלום בכניסתו אפשר כיון שרוב גוססין למיתה חשוב כמזיד במאי שנכנס והספק הוא דוקא באונס כדאמרן, ואם בשעה שנכנס לא הי' גוסס ומת פתאום איה"נ דדמיא לנכנס בתוך שידה תיבה ומגדל, (משל"מ שם):

[עא] אין חילוק לענין שהייה בביה"ק דאיבעיא לן בין אם הי' נזיר מתחלה ונכנס לביה"ק ואתרו לי', או חפץ לקבל נזירות בביה"ק ואתרו בי' בשניהם מספקא לן, ורש"י סותר עצמו בשבועות פי' דכבר הי' נזיר, ובנזיר פי' שקיבל נזירות בקבר:

[עב] כל שנכנס בתוך שידה ופרע הוא עצמו את המעזיבה אף שהי' שוגג בנזירות דשכח דנזר, אם התרו בו אח"כ אפשר דלא בעי שהייה, אף את"ל דגמירי שהייה בין בפנים ובין בחוץ משום דהי' מזיד בטומאה וכל שהוא מזיד בטומאה אף שהי' שוגג בנזירות אפשר דלא בעינן שהייה דומיא דקרבן, כיון דהזיר בטומאה, דאף שוגג במקדש לא גמירי שהייה, (שם): [עג] נזיר בקבר דבעיא הוא אם צריך שהייה למלקות, אם דוקא בפנים גמירי (בביהמ"ק אם טימא ובחוץ לא) או דילמא דאונס גמירי ל"ש בפנים ול"ש בחוץ תיקו, (שבועות דף י"ז) ופי' בתוס' הלא כבר מחולל ועומד והלא כל זמן שלא פירש מן הטומאה בלא"ה אינו לוקה, ותירצו דאימתי אינו לוקה כשהושיטו לו מת אחר היינו בשלא הספיק להשליך מת הראשון מעליו, לפיכך אינו מוסיף טומאה, אבל הכא הוא מוסיף טומאה שבכל שעה הוא מוזהר לפרוש מן הקבר, ור"ת מפרש דהכא איירי בשנטמא סמוך לחשיכה דבלא פירש נמי מוסיף לו יום אחד ע"י שהייה עיי"ש:

[עד] הא דכתיבנא לעיל (סעי' סט) דמה שאינו יוצא מביה"ק חשוב מעשה, וכתב המשל"מ (פ"ג מבימ"ק הכ"א) וז"ל אליבא דתוס' כל שתחלת הדבר הי' ע"י מעשה אף שהי' בהיתר חשוב כמעשה אם נעשה איסור בלי מעשה, ומש"ה נזיר שנכנס לביה"ק בשידה תו"מ ובא חברו ופרע לו המעזיבה לוקה על השהי' אע"פ שאין מעשה בשהייה לפי שמתחלת ביאתו לביה"ק ע"י מעשה היתה, ואף שהיתה בהיתר, וכ' דמה שנודר בנזיר לא חשיב מעשה ולא חייבוהו מלקות אלא משום דאינו יוצא משם ואע"ג דאינו עושה מעשה במה שאינו יוצא כיון שהביאה היתה ע"י מעשה מה שאינו יוצא חשוב כמעשה: [עה] ואגב אורחא אכתוב כאן מה שקשה לי ממ"ש שם בשבועות (דף י"ז) דגמ' מקשה טמא ששימש במיתה היכי משכחת לה אי בלא שהייה היכי עביד עבודה אי בשהה בר כרת הוא ומתרץ אביי שם משכחת לה כגון שבא בקצרה והפך בצינורא וכדר"ה, דאר"ה זר שהיפך בצינורא חייב מיתה, וק"ל הלא משכחת לה ג"כ כגון שנכנס בהיתר להקריב קרבן צבור שדוחה טומאה ועבד שם קרבן יחיד וחייב מיתה משום ששימש בטומאה ולא צ"ל דמשכחת לי' כה"ג דאנס נפשי' בקצרה כנ"ל וצ"ע הלא הכניס והשהייה היתר הוא וקרבן יחיד בטומאה חייב מיתה, וכ"ת דקמ"ל שהי' טמא שרץ דאין דוחה ק"צ מ"מ קשה דהלא רבותא יותר שמותר ליכנוס לכתחלה וצ"ע, ועוד אפילו כה"ג אם נכנס ג"כ אינו חייב כרת:

[עו] כיון דספיקא אי גמרינן חוץ מפנים, צריך לברר עוד מ"ש שם לענין שיעור השתחואה בכמה דינים דנפ"מ ג"כ לענין חוץ, ואיזה שיעור השתחואה ? מבואר שם בגמ' שהוא כדי שיאמרו בפסוק וכל בני ישראל רואים ברדת האש על הבית וישתחו אפים ארצה על הרצפה וישתחוו להודות לד' כ"ט כל"ח, והוא בפישוט ידים ורגלים, (ב) דצריך לצאת אחר התראה בקצרה (ג) ושהיות מצטרפות איבעיא שם, (ד) ושיעור שהייה כדי השתחואה כלפי חוץ אבל לא כלפי פנים, וכן כאן צריך ללכת כלפי חוץ מביה"ק ומותר ללכת אפי' עקב בצד אגודל ואפי' כל היום כולו, ואפי' רץ אם בא בארוכה חייב (שם):

[עז] בשני אופנים נזירות בטומאה אין עולה לו מן המנין בין שנזר והוא בביה"ק בין אם הי' טמא בלבד ואפי' הי' בביה"ק ל' ימים אין עולה לו כלל מן המנין ואינו מביא קרבן טומאה, אבל יצא ונכנס והזה שני פעמים בג' ובז' וטבל יום ז' עולה לו מן המנין לענין זה שאם נטמא אח"כ סותר אותו מנין ומתחייב קרבן טומאה דבאותו יום עצמו מתחיל נזירות טהרה ואין צריך לקבל עליו נזירות מחדש כך פי' התוס', אבל להרמב"ם והרע"ב ה"פ אם חזר לביה"ק אחר טבילה והזאה, ואע"פ שחזר לביה"ק טומאת ביה"ק אין סותרת מנין הימים שנמנו בטהרה שאין סותר בנזיר אלא י"ב טומאות האמורות בו ואם נטמא שוב באחת מן הטומאות שהנזיר מגלח, אז מביא קרבן טומאה וסותר עכ"ל:

[עח] אם נטמא בשני ימים הראשונים שנזר אינו סותר אלא משלים עליהם אחר שיביא קרבנו שנא' והימים הראשונים עד שיהא שם שני ימים ראשונים, אבל מג' ואילך סותר גם הראשונים כן דעת הרמב"ם והתוס' להלכה אלא בהא פליגי דלהרמב"ם צריך להביא קרבנות טומאה, ולהתוס' פטור כמו שנת' לעיל:

[עט] נזיר שנטמא מביא קרבנותיו ואח"כ מתחיל למנות נזירות, והוא מיום ח' ואילך ולא ביום הז' שמגלח, ודוקא מיום הבאת קרבן חטאתו אבל שני קרבנותיו היינו עולתו ואשמו אין מעכבין אותו מלמנות:

[פ] פעמים שמביא הנזיר על שני טומאות קרבן אחד, בד"א שנטמא פעם שניה קודם שיביא קרבנות טומאה על הראשונה, ואע"פ שנתאחר כמה ימים אחר טהרתו קודם הבאת חטאתו ונטמא באותן הימים אינו מביא אלא קרבן אחד, אבל אם נטמא וטהר והביא חטאתו ונטמא פעם שניה אחר שהביא חטאתו אע"פ שעדיין לא הביא אשמו ועולתו חייב בקרבנות אחרות כן פסק הרמב"ם (פ"ו דנזירות הט"ו). והוא פי' המשנה שנזיר מביא קרבן אחד על טומאות הרבה ולדידי' הדין אפי' נטמא טומאות הרבה ביום א' דיינינן לכולהו כטומאה אחת ועיקר תלוי בחטאת כדאמרן, אבל הרע"ב פי' שם דדוקא שנטמא ביום ז' לטהרתו. ואפי' למ"ד שביום ז' אחר גילוח וטבילה כבר חל עליו נזירת טהרה, אפ"ה כיון דלא אתי עדיין לשעה שראויה לקרבן עד יום ח' לכן לא נחשבו כל הטומאות דביני וביני רק טומאה אחת, אבל ביום ח' שראוי להביא קרבן צריך שתי קרבנות, ומ"ש הרע"ב שם דסד"א כי נטמא תרי זימני בשביעי הו"ל טומאות הרבה דהא התחילה הנזירות דטהרה ולחייב שתי קרבנות קיי"ל דלא מחייב עד יום א', אין הפירוש שנטמא שני פעמים ביום הז' דהא פשיטא שטומאה אחת הוא חשיב, אלא שנטמא פעם אחת ביום הז', וחזר ונטמא עוד הפעם ביום הז' אחר שטבל והזה, ולדברי הרמב"ם כה"ג אפי' נטמא פעם אחת ביום ח' וחזר ומנה ונטמא עוד הפעם ביום ח' בודאי חשיב אחת דעיקר תלוי בחטאת כדאמרן:

[פא] נזירות נוהגות בין בפני הבית ובין שלא בפה"ב, לפיכך מי שנזר בזמה"ז ה"ז נזיר עולם שאין לנו בית כדי שיביא קרבנותיו במלאת ימי נזרו, מ"מ אינו נוהגת אלא בא"י, ומי שנזר בחו"ל קונסין אותו ומחייבין אותו לעלות לא"י ולהיות נזיר שם כמנין הימים שנהג בחו"ל, או עד שיבנה המקדש. ויביא קרבנותיו במלאת ימי נזרו. וכ"ז שהוא בחו"ל ה"ז אסור לשתות יין ולטמא למתים ולגלח, וכל דקדוקי נזירות עליו ואף שאין ימים אלו עולין, ואם עבר ושתה או גילח או נגע במת לוקה כך פסק הרמב"ם (פ"ב דנזירות הכ"א), והראב"ד חילק וכתב למה כופין אותו לעלות וכי יש שם טהרה והלא כולנו טמאין טומאת מת ואין הפרש בין א"י וחו"ל ואפשר להזיר בכל מקום, ותירץ הכ"מ דמ"מ מוסיף טומאה על טומאתו משום ארץ עממים דגזרו, ול"נ משום דמהרה יבנה המקדש ויוכל תיכף להביא שם קרבנותיו כמו דאמרינן הנזיר בביה"ק עובר על בל יחל דנזירות טהרה בכל יום אף כאן מחויב הוא לעלות תיכף כנ"ל, ומ"ש הרמב"ם שחייב מלקות גם בחו"ל קשה דהלא הותר דברי עצמו שכתב שאינו נוהג אלא בא"י, לכן נראה דהפי' הוא דמד"ת נוהג גם בחו"ל אבל לרבנן דגזרו על ארץ עממים השוו גזירתם בין בפני הבית ובין שלא בפה"ב אין כאן נזירות בחו"ל ומהרה יבנה ביהמ"ק, ומה שמנה כבר אינו בחשבון כדאמרינן בגמ' אצל הילני המלכה שהיתה צריכה למנות מחדש כן נ"ל:

[פב] שתי כיתי עדות מעידות אותו אלו מעידים שנזר שתיים, ואלו מעידים שנזר חמש יש בכלל חמש שתים שיהא נזיר שתים, ופי' בתוס' דמיירי שהנודר מכחיש כל אחת ואחת, דאי מודה לאחד הרי הודה, א"נ באומר איני יודע א"כ כששותק ובאו שתי הכתות ביחד דאמר מה לי להכחישן הא שתיהן הין מכחישות זא"ז, אמרו ב"ה יש בכלל חמש שתים ומונה שתים דהו"ל כאלו אמרו שניהם שתים נדרת עכ"ל, אבל בכת אחת גם ב"ה מידו דנחלקה עדותן ואף דלענין דיני ממונות בכה"ג ג"כ חייב הפחות, לענין נזירות מקילינן. ויש פסקו דגם בנזירות ג"כ חייב המועט ואם אחת אומרת שתים והשני' אומרת ג' ד' ג"כ נזיר שתים לפירש"י ז"ל:

סליק פרק ג':

פרק רביעי [פג] שנים ששמעו לאחד שקבל נזירות והאחד מהשנים ששמעו אמר ואני וכן חבירו ג"כ אמר ואני כולן נזירין, והוא שהתפיס כל אחד מהן בתכ"ד של חברו בכדי שאילת שלום תלמיד לרב, וה"ה אפי' מאה א"צ שיתפיסו בתכ"ד של ראשון, ואם הותר הראשון הותרו כולן, היתר האחרון הוא מותר וכונן אסורין, ובמשל"מ מסופק אם השני יכול להתיר עם עוד שנים הנזירות של ראשון דכיון דבזה תלוי גם נדרו, כמו ג' שמתירין הנדר והוא אחד מהם, א"כ יהי' מתיר גם נדר עצמו וזאת אי אפשר והיינו עם עוד שנים דוקא כדאמרן כדין נדר דצריך ג' הדיוטות אבל ביחיד מומחה פשיטא שלא יכול, (דף כא):

[פד] שני מיני שאילת שלום הן בין תלמיד לרב הוא גדול וצ"ל שלום עליך רבי ומורי, ושאילת שלום מן הרב לתלמידו הוא קצר שלום עליך תלמודי ולחומרא קיי"ל:

[פה] שנים שהיו עומדין כאן, ואמר אחד הרני נזיר ושמע חברי ואמר פי כפיו ושערי כשערו ה"ז נזיר והוא שיאמר פי כפיו מיין, ושערי כשערו מלהגזז דאילו אמר על פיו שיהא נזיר לא היי נזיר אא"כ אמר כן על אבר שהנשמה תלוי' בו כ"ה דעת הרע"ב, אבל בתוס' מחלקים דאם אמר מעצמו בלא שמיעה מחבירו לאו כלום הוא אם התפיס באבר שאין הנשמה הלוי' בה, אבל אם שמע מחבירו ובתוך כ"ד התפיס ואמר פי כפיו אין צ"ל כי מיין דוקא ובשערי להגזז דוקא, וכן משמע בירושלמי וכן כתב בס' כתר המלך, (שם): [פו] שני מיני אברים הן, אברים שהנשמה תלוי' בהן כגון ראשי לבי כבדי, ושאין הנשמה תלוי' בהן כגון ידי ורגלי, אם התפיס בדבר שהנשמה תלוי בו פשיטא שהוא נזיר ואם באבר שאין הנשמה תלוי בה לדעת הרע"ב כדאמרן אינו נזיר, אבל דעת התוס' דאפי' אם אמר ידי ורגלי ושמע חברו דנדר בנזיר ואמר ידי כידו ה"ז כמו יד דנעשה כאומר ידי כידו לטמאות למתים, ורגלי כרגלו מליכנוס בביה"ק והכי אי' בתוספתא, פי' לאו משום עיקר נזירות אלא משום ידות נזירות דהן כנזירות, וחל עליו הנזירות: [פז] הרני נזיר ושמעה אשתו ואמרה ואני מיפר את שלה, ושלו קיים דלא תלה כלל נדרו בנדרה, הרני נזירה ושמע בעלה ואמר ואני אין יכול להפר דכיון דאמר ואני הו"ל כאילו קיים לה נדרה, וכן אם אשה נדרה בנזיר ושמע אחר ואמר ואני, ואח"כ הפר לה בעלה אינו מופר לזה שאמר ואני כיון שאין הבעל עוקר הנדר מעקרו כמו החכם, הרני נזירה ואת ואמרה אמן מיפר את שלה ושלו קיים דטעם הדבר דלשון שאלה הוא וכי גם את רוצה לידור בנזיר ואמרה אמן, פירוש קבלה. עלי' נזירות, מיפר את שלה ושלו קיים דלא תלי נדרו בנדרה, אבל אם לא אמרה אמן היא מותרת שאינו יכול להדירה בע"כ, א"כ לא הוי קיום דהלא לא ידע כלל אם תחפוץ לנדור, אבל אם אמרה היא הרני נזירה ושאלה אותה ואתה ? ואמר הוא אמן הרי קיים נדרה ואינו יכול להפר, אבל אם לא אמר לה בלשון שאלה אלא בניחותא כלומר שחפצו שתקבל נזירות ואמרה אמן אינו יכול להפר דהרי קיים לה, וע"ז הקשה בהגהת רעק"א ז"ל איך נאמר שהיא קיום דהא קיי"ל דקיום קודם לנדרים לא אמר כלום וזהו דעת רש"י והרע"ב, אבל בתוס' פי' דטעם הדבר לאו מצד קיום משוה דתולה נדרו בנדרה היינו שאם את תהי' נזירה גם נזירותי יחול והבעל מיעקר עקר וא"כ אם יפר לה יבטל ג"כ שלו מעיקרא והוי מיפר לעצמו, וא"כ לפ"ז דאנן קיי"ל דבעל מיגז גייז ולא יתבטל נדרו אפי' בניחותא ותולה בדידה מ"מ יפר שלה ושלו קיים:

[פח] נפ"מ לענין שנאמר בעל מיגז גייז או מיעקר עקר לענין נזירות, הוא כדאמרן שאם התפיס אחד בנזירות שלה ואף כי הפיר לה בעל אינו מופר להאחר, ועוד נפ"מ אם נטמאת בשוגג ואח"כ היפר אי מיעקר עקר לא תביא עולת העוף ואשם, ואי מיגז גייז תביא עולת העוף ואשם שהרי חל הנזירות עד עתה כ"ה דעת התוס', אבל רש"י ס"ל דאין אשם בא אלא במקום שצריך ליכנס בנזירות אחרת כי היכי דתיחול עליו נזירות בטהרה וא"כ אין מביאה אלא עולת העוף, ומגמ' משמע שגם חטאת מביאה, ועוד נפ"מ לענין מזיד ג"כ דאם הפר לה בעלה אינו לוקה על שעברה מקודם דמיעקר עקר. אבל אם מיגז גייז לוקה עיי"ש:

[פט] שתי נשים היו לפנינו ואמרה אחת הרני נזירה, ושמעה חברתה ואמרה הרני בעקביך, ובא בעלה של ראשונה והפר לה אליבא דמ"ד בעל מיגז גייז מבעיא איך דינה ? מי קבלה עלי' שתהא כמו הראשונה ממש, ואם יפר הבעל לראשונה גם היא לא תחפוץ להיות נזירה, או בעקביך פירוש שאהי' כמו קודם שהפר לה בעלה ונשאר בתיקו, וכתב המשל"מ על הרמב"ם ולא ידעתי אמאי השמיט דין זה ונשאר בצ"ע, ונ"ל דזה תלוי בבעיא דרב"ח דקודם לזה בגמ' אי בעיקרא קא מתפיס או בהיתרא, ובנדרים פסק הרמב"ם לענין בעיא דרב"ח לאיסורא י"ל דאהא סמיך, ואולי דהתם סתם נדרים להחמיר, אבל ספק נזירות להקל, ולדברי הרמב"ן דפסק גם בבעיא דרב"ח בנדרים שהי' לפניו בשר שלמים לאחר זריקה ומנחא קמי' ואמר הרי עלי כבשר זה ומבעיא אי בעיקר שהי' קודם הזריקה אסור או בהיתרא דהשתא ומותר ופסק ז"ל להקל משום דקיי"ל כאן בגמ' באמר הרני נזיר ושמע חברו ואמר ואני דבהיתרא מתפיס בין לקולא ובין לחומרא דהא אמרינן הותר האמצעי הותרו כולן אלמא בהיתרא קא מתפיס א"כ כאן ודאי גם לקולא, כמו דהתם הותר האמצעי הותר ג"כ האחרון אף כאן אם היפר לה בעלה לראשונה גם השני' מותרת: [צ] קיי"ל בעל מיגז גייז לכן משכחת לה לאשה שהפר לה בעלה נדרה בשני אופנים, אם עברה ולא הפר לה בעלה כלל פשיטא שלוקה, אלא אפי' הפר לה אח"כ מ"מ כיון דמיגז גייז בשעה שעברה אכתי היא במלקות, ואם עברה אחר שהפר לה ולא ידעה, לדעת ר' יהודה לוקין אותה מכת מרדות והכי פסק הרמב"ם, אבל דעת התוס' דר"י לחלוק בא, ולא קיי"ל כן:

[צא] החילוק בין שני מיני מלקות של תורה, ושל סופרים דהיינו מכת מרדות, דעת הרע"ב דמ"מ הוא כפי ראות עיני הדיין וכפי צורך השעה ודוקא בעבירה שכבר נעשית, אבל גבי מ"ע שאין חפץ לקיים יש כח ביד חכמים להכותו עד שתצא נפשו כגון סוכה ואינו עושה וכדומה, ולדעת הרמב"ם בשני מיני מלקות דרבנן הדין אחד שמכין אותו עד שת"נ, והר"ן והרא"ש ס"ל שמכין אותו להקל ממלקות של תורה, ומ"מ על עבירה הנמשכת מכין אותו עד שיקבל עליו דברי חכמים מ"מ אין מדקדקין ברצועה של מלקות, ודעת רש"י דאין במכת מרדות מספר ארבעים כשל תורה, אבל הריב"ש ותוס' ס"ל דמספרם ג"כ מ' אלא שאינן חזקות כשל תורה, ולשיטת רש"י יש ג"כ מד"ס במ' כגון שקורא לחברו ממזר לוקה מ' (תוס' רעק"א): ובשושנת העמקים לבעל הפמ"ג ז"ל כתב לענין מכות מרדות וזה לשונו יש אומרים מכין עד שתצא נפשו ויש אומרים ל"ט אלא שאינם חזקים כשל תורה ויש אומרים י"ג מכות ושליש ובמ"ע של תורה אם אינו חפץ לקיים בודאי מכין אותו עד שתצא נפשו לדברי הכל, וחוקר שם אם במ"ע דרבנן כמו נר חנוכה ומקרא מגילה אי ג"כ כופין או פריעת חוב או מצוה לקיים דברי המת, ומפרש דלרש"י במצוה דרבנן שעובר בשב ואל תעשה אין כופין ולתוס' כופין, ומבואר שם הרבה ספיקות [א] אי צריך התראה למכות מרדות [ב] אי לאו שאין בו מעשה בדרבנן [ג] אי ספק תורה לוקה [ד] אי בדבר שקנסו חכמים כמו חמץ לאחר הפסח ושומן הגיד דאינו משום מנהג [ה] אם בכל האסורין של דבריהם לוקה או יש מהם שאינו לוקה עיי"ש, ועי' במשל"מ (פי"ז מהל' איסורי ביאה ה"ז) שכתב שם וז"ל הא דקיי"ל דכל העובר איסור דרבנן מכין אותו מכות מרדות אם בעבירה אחת איכא איסור תורה ואיסור דרבנן כגון אשה גרושה שנחלצה ובא עלי' כהן כיון שלוקה משום גרושה אין מכין אותו מכות מרדות משום חלוצה אף שאם היתה חלוצה כבר הי' מכין אותו מכות מרדות שאני הכא דאיכא מלקות דאורייתא כ"כ התוס' ריש פ"ג דמכות עכ"ל:

[צב] אם הפר לה בעלה להנזירה, מ"מ אחר הפרה מותרת לטמא למתים ולא אמרינן לאו נדרי עינוי נפש הן כמ"ש בנדרים דגבי טומאה אית לה ג"כ צערא, שאם נדרה שלא תלך לבית האבל בעל מיפר לה משום עינוי נפש ה"נ צער לה ע"ד שאחז"ל דידל ידלוני' דיקבור יקברוני', אבל מ"מ מותרת ג"כ בחרצנים וזגים דליכא עינוי נפש מ"מ משום דאין נזירות לחצאין מותרת בכולן, (שם):

[צג] כתיב בתורה וידע ואשם והן ראשי תיבות ידוו, על דבר זה ידוו כל הדווים שצריך כפרה, ועל איזה ספיקות צריכין כפרה, (א) אשה ששתה יין ולא ידעה שבעל' היפר לה, (ב) אכל ספק איסור של חתיכה אחת, בשנים אלו צריכין כפרה בין שהתכוון לאיסורא ובין שלא התכוון מ"מ עלה בידו איסור, ואם הי' שתי חתיכות לפניו אחת של חלב ואחת של שומן דאיקבע איסורא וחמור הרבה איסור שלו מ"מ קבעה לו התורה באשם תלוי שיגין עליו מן היסורים עד שיתודע ויביא חטאת, וק"ו מי שח"ו מתכוין לאכול חזיר ואכל חזיר בודאי צריך כפרה גדולה ורע"ק היה בוכה ג"כ על מי שבא לידו ספק שצריך כפרה ע"כ, כ"ש וק"ו איך יענשו על ודאי איסור (שם):

[צד] שני בני אדם שצלו פסחיהן אחד אכלו לשום אכילה גסה ואחד אכלו לשם מצוה, לדעת ר' יוחנן על מי שאכלו לשם מצוה כתיב צדיקים ילכו בהם, ועל מי שאכלו לשם אכילה גסה כתיב ופושעים יכשלו בהם, ולדעת ר"ל נהי דלא קעביד מצוה מן המובחר פסח מיהו קעביד, אלא ה"ד פסוק זה לשני בנ"א זה אשתו ואחותו עמו. וזה אשתו ואחותו עמו זה שנזדמנה לו אשתו צדיקים ילכו בם וזה שנזדמנה לו אחותו ופושעים יכשלו בם, ובטו"א לר"ה (דף כ"ט) הקשה לר"ל דס"ל מצית צריכות כונה איך אמר כאן דנהי דלא קעביד מצוה מן המובחר פסח מיהא קעביד ותמוה, ותירץ דבר פרטי העומד למצותו וא"א לקיימו אלא בגופן כגון אכילת קדשים ופסח דמי לקדשים דאמרינן דסתם קדשים למצותן קאי, משא"כ בשאר מצות כמצה שופר ולולב דאם עשאן שלא כמצותן יש להם תקנה לחזור ולעשותן כמצותן אין סתמן עומדות לשמן, לכן אינו יוצא עד שיקיים כדינו עכ"ד, ובבית הלוי תירץ דישנו באכילת פסחים שני מיני מצות אחת ככל הקדשים דעושה מצוה באכילתו ובזה אפי' אוכל חצי שיעור ג"כ יוצא דתכליתו של הקרבן שיאכל שלא יבוא לידי נותר, ובזה אפי' אכלו אכילה גסה פשוט שיוצא, אבל ק"פ צריך לאכול כזית דוקא בודאי לא יצא שלא בכונה, ונהי דלא יצא מצות אכילת פסח מ"מ קיים מצות אכילת קדשים וליכא. למימר עליו ופושעים יכשלו בם. כיון דעכ"פ עשה באכילה זו מצוה רק שחסר לו עוד מצוה א"כ לא נכשל באכילתו רק במה שלא אכל, ול"נ לתרץ דודאי תירוץ זה דחוק כיון דבגמ' אמר ר"ל נהי דלא קעביד מצוה מה"מ פסח מיהא קעביד משמע שידי הפסח ג"כ יוצא, ונראה דבפסחים (פ"ח מ"ז) אי' אין שוחטין את הפסח על היחיד ד"ר יהודה, ור' יוסי מתיר אפי' חבורה של מאה שאין יכולה לאכול כזית אין שוחטין עליהן, פי' הרע"ב כלומר לא תליא מלתא אלא באכילה, יחיד ויכול לאכול כזית שוחטין עליו ק' ואין כל אחד מהם יכול לאכול כזית אין שוחטין עליהן והלכה כר' יוסי, מ"מ פסק הרמב"ם דלכתחלה על שנים ובדיעבד על יחיד. ומעתה יתפרש יפה דעוד יש לדקדק בהלשון שאמר משל לשני בנ"א שצלו פסחיהן ותמוה הרי עיקר הדבר שאכלו לשם אכילה גסה מאי בעיא צליה הכי ? אלא הרשע הזה אף שבאמת עשה מצוה שאכל הפסח כולו אכילה גסה במה שאכל מקודם ודאי יצא, אכן כיון שעינו הי' רעה למנות עוד אחד על פסחו ובטן רשעים תחסר מה שאכל יותר מכדי אכילתו והי' לזרא ומעל בקדשי שמים אף כי יצא ידי פסח כמ"ש ר"ל, אבל לא עשה מצוה מן המובחר כי האכילה גסה שאכל בסוף ביזה בקדשי שמים כמו שלמדנו שהצנועים היו מושכין ידיהם לאכול שעיר יו"כ חי והבבלים שאכלו אותו גינו בקדשי שמים דצריך לאכול למשחה דרך גדולה כן נ"ל, ומדוקדק בזה מ"ש שצלה אותו שתיכף בעת הצלי' הי' צריך לדקדק שיוכל לאכול כולו שלא יבוא לידי נותר ולמנות מעיקרא עוד אחד:

[צה] שני מיני אכילה גסה נינהו, אם נפשו קצה באכילה מרוב שבעו לאו שמיה אכילה כלל וכה"ג ביוה"כ פטור, ואם אין נפשו קנה באכילה אלא שאינו רעב לתיאבן יוצא ידי חובתו בדיעבד, (תוס' דף כ"ג):

[צו] עבירה לשמה כלומר שהתכוון לשם מצוה ומצוה שלא לשמה, ופירש"י שתיהן שוות:

[צז] שני מיני שלא לשמה בלימוד התורה, אם עוסק לקפח אחרים זהו השלא לשמה שנוח לו שלא נברא, ואם עוסק בשביל כבוד יבוא אח"כ לעסוק לשמה (תוס' שם):

ובגמ' פסחים (דף נ"ב ע"ב) איתא עוד שם החילוק בין עושין לשמה בין שעושין שלא לשמה, דבעושין לשמה כתיב כי גדול מעל שמים חסד ובשלא לשמה דאמרינן דלעולם יעסוק בתורה אפי' שלא לשמה שמתוך שלא לשמה באו לשמה, ופי' הר"ן שם וז"ל דבעושין לשמה גדול מעל שמים חסדך כלומר שהקב"ה מבטל ומשנה מערכת שמים בשבילו עכ"ל:

[צח] נזיר טהור מביא ג' בהמות כבשה לחטאת וכבש לעולה ואיל לשלמים, והבהמות הללו של נזירה אשת איש יכולין לבוא משני מיני מעות או משלי, ואע"ג דאין הבעל משועבד לתת לאשתו בהמות להקרבנות שאין חייב לה אלא דוקא אותן שמגיעין לה מצד הדין כגון זיבה או יולדת, מיהו משכחת לה שאמר לה ימים רבים אם תצטרכו לקרבנות תקח מהבהמות שלי, דאלו אמר לה אחר נדרה הלא כבר קיים את נדרה ואין יכול עוד להיפר, מ"מ כי מקני לה במילתא דצריכה, במילתא דלא צריכה כגון דהפר לה לא מקני לה, ואם שלו הי' הבהמות שהפרישה לנזירותה והפר לה בעלה תצאו ותרעו בעדר כי אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, ואם שלה הי' הבהמות וה"ד שהי' לה מעות הלא שני מיני נכסים שלה היינו נכסי צאן ברזל ונכסי מלוג משועבדין להבעל ? אלא כגון שנתן לה אחר במתנה ע"מ שאין לבעלה רשות בהן וצריך ג"כ שיאמר לה הנותן אלא מה שאת נושאת ונותנת לפיך ואז הן שלה ואח"כ הפר לה בעלה ואין צריכה להם, הדין הוא דהחטאת תמות, ועולה יקרב עילה והשלמים יקרב שלמים ונאכלין ליום אחד ואין טעונין לחם, והטעם שהחטאת תמות כיון דבעי כפרה הוי כחטאת שמתו בעלי' וצריכה כפרה מטעם שציערה עצמה מן היין, וכתב בתוס' רעק"א היינו דוקא אי אמרינן בעל מיעקר עקר אבל למאי דקיי"ל מיגז גייז ניחא בלא"ה דשם חטאת עלי', ובתו"ח הטעם כיון דהבהמה שלה וידעה שהבעל יוכל להפר לה עכ"פ קדשה לענין זה שלא יצא לחולין לכן תמות, עולה שמקריבין עולה פשוט דכל עולה דורן הוא, ושלמים נאכלן ליום אחד ככל שלמי נזיר דדינן ליום אחד ואין טעונין לחם דכתיב על כפי נזיר ואין כאן כפי נזיר שהפר לה, מיהו זרוע אין להם כיון שלא יוכל לקיים מצות תנופה, אבל מ"מ הזרוע אסורה ואין להם דין זרוע בשילה שיתבשלו עם האיל אלא לבדו, (תוס' ושאר מפרשים): [צט] יש שני אופנים שהאשה תהי' לה מעות דאמרינן בגמ' כגון שקימצה מעיסתה, ואם קימצה מפיה שלא אכלה כדי שביעה פשיטא דשלה ולית מאן דפליג, אבל בקימצה מעיסתה שאכלה כדי שביעה ונשאר הוי של בעל (תוס' שם):

[ק] שני מיני מעות יוכל להיות שהי' בידה לקרבנות. נזירות, מעות סתומין הדין יפלו לנדבה היינו לתיבות שבמקדש שמשליכים שם המעות לקרבנות ציבור ושני מיני סתומין הן. יש מעות סתם שאמרה עליהן אלו הן לקרבנות נזירות, ועוד יש שאמרה הן לחטאת עולה ושלמים כיון שלא חלקן כסתומין דמי, ואיכא דאמרי אפי' אמרה אלו הן לחובתי מפורש הן, מעות מפורשין דמי חטאת ילכו לים המלח ואסור ליהנות מהן, ואם נהנה אינו חייב להביא קרבן מעיל כיון דלים המלח אזלי לא קרינן בהו קדשי ד', דמי עולה יביאו עולה. כי דורן תמיד יוכלו להביאן לכ מועלים בהם, דמי שלמים יביאו שלמים ונאכלין ליום אחד ואין טעונין לחם ואין מועלין בהן כדין כל שלמים קודם זריקת דמן אלא באימוריהן מועלין:

[קא] אבל בגמ' מביא עוד קרבנות נזיר דדינא כמו במשנה כאן, דמעות סתומין יפלו לנדבה, מעות מפורשין דמי חטאת ילכו לים המלח, דמי עילה יביאו עולה ומועלין בהם, דמי שלמים יביאו שלמים ונאכלין ליום אחד ואין טעונין לחם ואנו הן, (א) הבהמות שלה דתנן כאן אחר שהפר לה בעלה, (ב) ואם האיש הדיר בנזיר את בנו ומיחו בו קרובים או שגלחוהו ונשארין הקרבנות, (ג) וכן המפריש מעות נזירותו ומת, (ד) ולאחר כפרה כגון אם הפריש מעות ונאבדו והקריב את קרבנותיו ואח"כ נמצאו אלו, כולן דין אחד כדאמרן א"כ הן ד' שלו, ושלה, לאחר מיתה, ולאחר כפרה:

[קב] שני מיני שלא כמצותן בשלמים יש בנזיר, ושניהן אינן טעונין לחם, כגון שלמי נזיר ששחטן שלא לשמה דכשרין ולא עלו לבעלים לשם חובה. ועוד משכחת לה דאיל של נזיר בן שתי שנים והביאם בני שנה כשרים לנדבה וא"צ לחם:

[קג] שני מיני מותרות בנזיר הן, מותרות נזירים שקיבצו מעות לסתם נזירים מותרות שלמים לשאר נזירים:

אבל מותר נזיר שהפריש נזיר מעותיו לקרבנותיו ונשארו עולין לנדבה לקיץ המזבח והלממ"ס הוא:

[קד] לחם הנזיר היתה באה שתי ידות כמצה שבתודה חלות ורקיקים ואין בה רביכה, ושיעור הזה כל מין ג' עשרונים ושליש, ושני מינים הן ו' עשרונות ועדיון ומכל מין משני מינים אלו עושין י' חלות ונמצא לשני מינים כ' חלות והכהן נוטל מהם מעשר שני חלות, ובמשנה אי' איל המלואים ששחטו שלא לשמה לא קידש הלחם ופי' הרע"ב (מנחות פ"ז מ"ג) וה"ה לאיל נזיר:

[קה] עוד יש שני מיני מותרות בנזיר, מותר לחמו של נזיר ירקב, וטעם הדבר מבואר בירושלמי סוטה, להקריב בפ"ע אין את יכול שאין לך לחם קרב לעצמו להקריבו עם נזירות אחרות אין את יכול שאין לך נזירות בא בלא לחם לפיכך מותר לחמו של נזיר ירקב, אבל מותר נסכיו קודש קדשים הן ויפלו לנדבה, ונ"ל דליכא עצה על הלחם שישאל עליו דהו"ל כמו תרומה ביד כהן דאינו מועיל שאלה כיון דכבר הביא אותם לביהמ"ק ונאבדו ויצא באחרים ואם לא הביאם פשיטא. שקדושת פה אינו כלום, ולפדות אותם ג"כ אינם יכולים דקרבן טהור אינו נפדה ואם נטמאו ה"נ דיוכל לפדותם כנ"ל לבאר, ובירושלמי הטעם מפני שאינו יכול להקריב הלחם עם נזירות אחרים, והקשה בש"ק למה לא נוכל הלא משנה שלימה הוא אם היו פקחים מגלחים זא"ז הרי דמקבל קרבנות של נזיר אחר, וע"כ מיירי שלא נשחט הזבח וכיון שלא קידש הרי יוצא לחולין ע"י פדיון ואמאי ירקבו, ואם נאמר דהירושלמי ס"ל דהתנור מקדש הלחם קדושת הגוף הלכך אין להם פדיון ואמאי ירקב הא משקידשו קדושת הגוף נפסלו בלינה ויכול לשרפו ככל פסולי המוקדשין והניח בצ"ע:

[קה] שני מיני תמורות הן, יש מהן שתמורות ולדן כמוהן והן תמורות עולה ושלמים ויש מהן שאינן כמוהן, תמורת חטאת וגם ולדות חטאת אזלי למיתה, ולד אשם רועה שקיי"ל כל שבחטאת מתה באשם רועה ויפלו דמיו לנדבה לקיץ המזבח, מ"מ הא הלכתא, ואי אקריבה אימא לא לחייב עלי' לכן ישנו עוד קרא דעובר בעשה דכתיב רק למעט אלו ואשם שניתק לרעי' אם שחטו לשם עולה כשר ודוקא ניתוק אבל לא ניתוק פסול כן משמע בגמ', אבל ר"ת ס"ל דצריך ניתוק מדרבנן גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה, וכך היתה ההלכה לפי פיר"ת כל שבחטאת מתה באשם רועה, אבל י"א דצריך לעקור ממנו שם אשם בפירוש, והרמב"ם מביא הגזירה ומביא ג"כ דצריך ניתוק: [קו] שני מיני קרבנות עופות מביאין חייבי קינין, הזב, והזבה, והיולדת, והמצורע והן חטאת ועולה, ואם הפרישו מעות לקיניהן רצה להביא בכל המעות חטאת העוף לבדה יביא, רצה להביא בהן עולת העוף לבדה יביא. אפי' אמר אלו דמי חטאתי ואלו דמי עולתי יש לו לערב המעות וליקח בהן כאחת חטאתו ועולתו, או ליקח בכל חטאת או בכל עולה שאין הקינין מופרשות אלא בלקיחת בעלים או בעשיית כהן, (רמב"ם):

[קז] ואם מתו הבעלים אחר שהפרישו מעות לקינין סתם, פסק הרמב"ם שם שיפלו כל אותן מעות הסתומין לנדבה שהרי כולן ראוין לבוא עולה, ואף דבגמ' משמע שזה הדין הוא ג"כ מההלכה, פי' בזבח תודה דהוא ז"ל מפרש דדינו כמו בנזיר ובשאר דברים דיפלו לנדבה אבל אינו מהלממ"ס, אבל רש"י ותוס' פי' מאי דתניא ושאר חייבי קינין שבתורה שהפרישו מעות לקיניהן רצה להביא בהן חטאת בהמה יביא עולה יביא דוקא שקודם הי' עניים ואח"כ העשירו אז יכול להביא כמו שירצה, ופי' עוד בתוס' דוקא בשעה שהפרישו המעות תחלה אמר הרי אלו לצרעתו והי' בידו להביא בכולן פרידה אחת חטאת או עולה, לכן כשהעשיר יכול להביא חטאת או עולת בהמה בכולן, אבל אמר לקרבנות צרעתו בשעת הפרשה מיד חל על מקצת דמיו חטאת ומקצת עולה ולכשיעשיר וכה"ג לא אמרינן מפני שראוי להביא בכולן עולה או לשלמים ס עיי"ש:

[קח] אם אחד הי' חייב שני קרבנות כגון חטאת חלב, ועולת נדר. והפריש מעות ואמר לחובתי אין יכול להביא מה שירצה עולה או חטאת מפני שהמעות מעורבין ואין לו תקנה, אלא שיביא שתי בהמות ויאמר כל שיש במעות אלו לקדושת חטאת יחול על בהמה זו, ושאני הוא מהא דלעיל דאף דמעורבין מביא מה שירצה ? ופי' בתוס' דאם אמר לחובתי הרי חל ההקדש על שניהם, אבל אמר לנזירותי או לצרעתי משמע ג"כ על מקצת קרבנו, ועוד י"ל דשאני נזירות וצרעת מיולדת דכולן על חיוב אחד מביא הלכך כשהעשיר מביא מכולן, אבל חטאת חלב ועולת נדר שני דברים נינהי כן הוא דעת רש"י ותוס' והראב"ד, אבל הרמב"ם פסק דגם כאן יוכל להביא מה שחפץ מהמעות, מיהו אם מת בין להרמב"ם ובין להראב"ד ילכו דמיו לים המלח, ופי' בתוס' הטעם דכי למדנו הלכתא שיפלו לנדבה אלא כששניהן באין בשביל דבר אחד אבל בשביל שני דברים ילכו לים המלח, ולדעת הרמב"ם דלא הי' בקינין הלכה כמו שנתבאר למעלה פי' בלח"מ הטעם וז"ל דכ"ז שלא פירש לחובתי ודאי שהדבר מסופק אי לעולה ואי לחטאת ילכו לים המלח אם מת, אבל בחייו אם עושה מעשה ומביא עולה ה"ז כמפרש דבריו, אבל כשמת ולא פירש, ואולי לחטאת נתכווין לכן ילכו לים המלח:

תוכן העניינים

עשירית האיפה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה