עשירית האיפה חלק א· רבי ירוחם יהודה ליב וולפיש
ענייני דחנוכה
[מה] איתא במדרש חזית הדודאים נתנו ריח זה ראובן דכתיב וילך ראובן וימצא דודאים ועל פתחינו כל מגדים זה נר חנוכה, (פירוש נר חנוכה מצוה על הפתחים) והובא ג"כ המדרש הפליאה הזה ביפה תואר ובספר תורת משה עיי"ש, ונראה לי לבאר מקודם ענין מצות נר חנוכה, והנה חנוכה ופורים שניהם מצות עשה מדברי סופרים. הן שהוסיפו חכמים על מצות התורה, וזה ודאי קשה מאוד דאיך הי' ביכולת הסנהדרין להוסיף על ד"ת, ואיתא במדרש רות שבאמת הסנהדרין נצטערו על הדבר הזה הרבה ולא חפצו לקיים את ימי הפורים עד שמצאו לזה רמז בתורה, וכן ישנו ג"כ רמז על מצות נר חנוכה בתורה כמו שיתבאר. ובאמת מה ראו חכמים למסור נפשם על דבר זה. אף שמצינו כיוצא בו על המזבח ועל המקדש שהכל המה בכתב מיד ד' השכיל שאסור להוסיף, מ"מ איתא בזבחים דבבית שני קראו השכחן ודרוש והוסיפו על כמזבח וכאן ג"כ מצאו רמז לזה, אבל עיקרן של דברים הוא כך דבפורים הי' הגזירה להשמיד ולהרוג על הגופין ולא על הנפשות, ובחנוכה הי' עיקרו כמו שאנו אומרים בעל הניסים להשכיחם תורתך ונמסרו הזדים ביד עוסקי תורתך, ואיתא במס' יומא מה אסתר סוף כל הנסים ופריך והאיכא חנוכה ומשני לכתוב קאמינא, ופירשו המפרשים דבימי אחשורש הדר קבלו עליהם תורה שבכתב ובימי חנוכה קבלו עליהם תורה שבע"פ, ובתורת משה מהחתם סופר עה"ת איתא ג"כ דעיקר נס של המנורה נתחזק ונתפרסם עי"ז התורה שבע"פ כי הסכימו משמים כי הי' השמן טמא בטומאת זיבת נכרים דדבריהם ואפ"ה נעשה נס. וכיון שעיקר קיומן של ישראל ע"י שתי התורות לכן חפשו רמז בקרא לקבוע מצות פורים וחנוכה כדאמרן. ואיתא בס' קרית ספר וז"ל רז"ל דרשו מקרא מגילה מן התורה מפסוק כתוב זאת בספר ובירושלמי המגילה נאמרה למשה מסיני אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה ונרות חנוכה יש להן רמז בתורה בפרשת בהעלותך כיון שהקריבו י"ב שבטים ולא הקריב שבט לוי חלשה דעתו של אהרן ואמר לו הקב"ה יש לך חנוכה אחרת שיש בה הדלקת הנרות ואני עושה בה לישראל ע"י בניך נסים ותשועה וחנוכה שהיא קרויה על שמם והוא חנוכת בני חשמונאי עכ"ל וכן כתב הרמב"ן ז"ל, ונ"ל שכתב זאת לתרץ איך הי' בכח החכמים להוסיף על דברי תורה אלא שמצאו רמז מן התורה לכן עשו זאת והטעם כדאמרן לחזק בזה שתי התורות וא"ש, ועוד נ"ל לפרש עם מה דאיתא (תענית דף ח) מי איכא מידי בכתובי דלא רמיזא באורייתא ופירש"י ז"ל וז"ל רמזה משה באורייתא שהחומש הוא יסוד נביאים וכתובים ובכולן יש רמז וסמך למצוא מן התורה עכ"ל, לכן מפרש בקרית ספר דאף דחנוכה ליתנייה בכתובים מ"מ מצאו הנביאים והסנהדרין ג"כ רמז לה מן התורה כדאמרן:
ובזה נבוא לבאר המדרש שהתחלנו דהנה איתא (במדרש פ' ויצא) וז"ל אמר ר' לוי בא וראה מה יפה סרסרותן של דודאים לפני מי שאמר והיה העולם שעל ידי הדודאים עמדו שני שבטים גדולים בישראל יששכר וזבולן יששכר יושב ועוסק בתורה וזבולון יוצא בימים ובא ונותן לתוך פיו של יששכר והתורה רבה בישראל, ויששכר תשיעי לשבטים והוא הקריב בקרבן הנשיאים שני למלך מפני שהוא בן תורה ומאתים ראשי סנהדראות הי' יששכר מעמיד וכל אחיהם מסכימים הלכה על פיהם והוא משיב להם הלכה כהלכה למשה מסיני עכ"ל, הרי שעיקר הסנהדרין והתורה שבע"פ הי' ע"י הדודאים של ראובן שנולד עי"ז יששכר, ועתה פירוש המדרש כך הוא וילך ראובן וימצא דודאים ועי"ז נתנו ריח ונולד יששכר שר התורה שבע"פ ועל פתחינו כל מגדים זה נר חנוכה דנר מצוה ותורה אור על הפתחים לזכר תורה שבע"פ עפ"י יפוצו מעינותיך חוצה דנס חנוכה החזיק תורה שבע"פ כדאמרן וא"ש:
[מו] ועפ"ז נ"ל לפרש שני המימרות דרבי תנחום (שבת כ"ב) נר חנוכה שהניחה למעלה מכ' אמה פסולה ועוד דרש והבור ריק מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו. ובקשר וחיבור לשני המאמרים האלו האריכו המפרשים למצוא פשר דבר וגם אני אענה חלקי בזה, דהנה נודע ממדרשות שיעקב אבינו עיקרו יושב אוהלים כנגד עמוד התורה שנקראת אמת כמו שכתוב תתן אמת ליעקב שניתנה לו התורה במתנה, ואיתא בבעל הטורים (פ' וישב) וז"ל זקנים כתיב שמסר לו [יעקב ליוסף] כל מה שקיבל מזקנים שהם שם ועבר וזקנים בגמטריא עולה ר"ז שמסרו לו רזי תורה ובנוטרקין זקנים זרעים קדשים נשים ישועות מועד ואותו אהב אביהם מכל אחיו בגמטריא שגלה לו סיד לבד ולא להם עכ"ל, וכן פירש"י עפ"י תרגום אונקלוס בר חכים הוא לי' כל מה שלמד משם ועבר מסר לו ושהי' זיו אקונין שלו דומה לו עכ"ל, וידוע שדמות יעקב אבינו חקוקה בכסא הכבוד ויוסף דומה לו עפ"י מה שאמרו המקובלים אפי רברבא ואפא זעירא שמרמז ליוסף הצדיק, וידוע ג"כ שאין החיה שולטת באדם אלא א"כ שסר ממנו צלם אלקים ונמשל לבהמות נדמו, ועתה אתי שפיר הסמיכות נר חנוכה מרומז לתורה שבע"פ כדאמרן ואם הניח למעלה מעשרים אמה כלומר התורה צריכה שתהיה מאיר נגד עיניו דכתיב התעיף עיניך בו ואיננו, ואם הרחיק את התורה במקום שאין עין אדם עוד שולטת בו בודאי פסולה אבל אם עוסק בה לשמה יש לו צלם אלקים ואין שום נחשים ועקרבים יכולים לשלוט בו, והביא ר' תנחום מימרא שניה גדולה כחה של תורה שלמד יוסף הצדיק כדאמרן דהשליכו אותו לבור מלא נחשים ועקרבים ולא יכולו לשלוט בו, וזה ודאי קישור וחיבור ורמז לחנוכה לתורה שבע"פ שנזכה ללמוד וללמד ולהבין סוד המנורה ושבעה נרותי' שמרמזין לחכמת התורה וא"ש:
וזה שאמרו חז"ל הרגיל בנר חנוכה זוכה לבנים המאירים בתורה כי נר מצוה ותורה אור:
[מז] ומה שקורין בתורה בפרשת הנשיאים איתא בטור עפ"י (פסיקתא רבתא פ"ו) ז"ל בכ"ה בכסליו נגמרה מלאכת המשכן והקב"ה חשב לעכב שמחת המשכן על חודש שנולד בו יצחק והיינו בחודש ניסן אלא כיון שבא ניסן והוקם המשכן וכו' ומעתה הפסיד כסליו שנגמרה המלאכה בו, לאו מה ותשלם המלאכה אמר הקב"ה עלי לשלם לו, מה שילם הקב"ה לו הוא חנוכת בית חשמונאי עכ"ל, הרי שבחנוכה אנו חוגגין שני מיני חנוכת המשכן שנגמרה בכ"ה כסליו וקורין בשביל זה בקרבנות הנשיאים, ועוד חנוכת המשכן אחר שטימאו אותו היונים וטיהרו אותו וחנכו אותו מחדש, ועוד איתא שם כשכבשו החשמונאים ליונים מצאו המזבח משוקץ וסתרו אותו ומחדש בנאוהו וחנכו אותי בכ"ה בכסליו, וכן מחשב בפסיקתא שם שבע חניכות ומחשב ביניהם חנוכת המשכן וחנוכת בית חשמונאי ומסיים שם בחנוכת עוה"ב שאף בה יהיו נרות שנאמר והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהי' שבעתים עכ"ל, לכן נראה לי כיון שהנרות מרמזין ג"כ לחנוכת עוה"ב וחנוכת עוה"ב יהי' שבעתיים כדאמרן לכן צריך להיות מוסיף והולך ומרמז ג"כ לתורה שצריך להיות תמיד מוסיף והילך, ואיתא שם ג"כ הטעם שאומרין הלל מפני שכתיב בהלל אל ד' ויאר לנו עכ"ל כלומר שמרמז בזה על נרות של חנוכה. דהנה חושך ע"פ תהום מרומז לגלות ויקרא אלקים לאור יום מרמז על הגאולה כמו שאיתא במדרש, אף כאן כיון שנגאלו מהיונים הי' לכל בני ישראל אור במושבתם, ובחנוכת העוה"ב כתיב ג"כ אחפש ירושלים בנרות כן איתא שם, ונראה לי לפרש ג"כ דגאולה העתידה יהי' ג"כ בנרות כלומר בירושלים יהי' אור גדול, ואומרים הללו עבדי ד' ולא עבדי פרעה ולא עבדי יון ועכשיו עבדים של הקב"ה, ושמחה גדולה החנוכה הזאת כמו בריאת שמים וארץ שהיתה ג"כ בחנוכה ומה חנוכה הי' שם ? שנא' ויתן אותם אלקים ברקיע השמים להאיר, הרי עיקר החנוכה הן הנרות והחנוכה הזאת נקראת בפסיקתא חנוכת הכהנים זו שאנו מדליקין, ונ"ל דהכהנים הן המלמדים לנו תורה שבע"פ כמו שכתוב בתורה אצל הכהנים יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך ותרגם אונקלוס כשרין דילפון דינך ליעקב ואורייתך לישראל, כלומר כיון שלומדים אותנו תורה כשרין אינון לעבוד עבודת בית המקדש וכן כתיב שפתי כהן ישמרו דעת כי תורה יבקשו מפיהו, הרי שפיר נס חנוכה שמרמז על תורה שבע"פ שייך להכהנים ונקרא חנוכת הכהנים:
[מח] ועוד נ"ל לפרש טעם קריאת הנשיאים בחנוכה ע"פ הפסיקתא וכן איתא בתנחומא דחנוכה הוא מצות זקנים וצריך לשמוע להם ע"פ התורה אשר יורוך ואמר הקב"ה, למה צריך, לקיים דבריהם שאף עלי גוזרין ותגזר אומר ויקם לך תדע לך יעקב מה אומר בשעה שהיה מברך אפרים ומנשה וישם את אפרים לפני מנשה עשה את הקטן קודם לגדול ונתקיימה גזירתו אימתי בקרבנות הנשיאים הקריב שבט אפרים תחלה עכ"ל הרי דמקרבנות הנשיאים למדנו שצריך לשמוע למצות זקנים שצוו אותנו להדליק נר חנוכה, לכן שפיר קרינן מקרבנותיהם של הנשיאים ואתי שפיר:
[מט] ועוד יש לפרש דבר זה ע"פ המדרש שהובא בספר חן טוב וז"ל שם אמרו ז"ל שנצטער אהרן על שלא הקריב כלום בחנוכת המזבח כשאר נשיאים ואמר למה יגרע שבטי מכל השבטים אז אמר לו הקב"ה לא תצטער שבידך שני דברים גדולים מכל הקרבנות הלא הם ברכת כהנים והדלקת נרות שהם נוהגים בפני הבית ושלא בפני הבית לכן אנו קוראים ברכת כהנים ביום א' דחנוכה, והיינו לפי מנהג קצת מקומות שאיתא (בטור או"ח) ואחר גמר קרבנות הנשיאים פרשת בהעלתך את הנרות ומנהג ישראל תורה היא לרמוז שני דברים הללו תדירים ביד בני אהרן ברכת כהנים והדלקת נר חנוכה ע"י בני חשמונאי הכהנים עכ"ל, וברבה (פ' בהעלותך) מבואר יותר צער אהרן וז"ל י"א שבטים הקריבו ושבט אפרים הקריב וכו' והיה אומר אוי לי שמא בשבילי אין הקב"ה מקבל שבטו של לוי אמר לו הקב"ה למשה לך אמיר לו לאהרן לגדולה מזו אתה מתוקן הקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים הם נוהגים אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני אינן בטלין לעולם הרי שצער אהרן היה יותר ששבט אפרים ומנשה נטלו שני חלקים בקרבנות הנשיאים ושבט לוי לא כלום, ועתה יובן הדבר שפיר דהרי אתה רואה שגזירת יעקב אבינו על אפרים ומנשה שיברכו בהם ישראל ושיקריבו בקרבנות נשיאים ב' חלקים קיים. אף גזרתי שאתם תברכו את ישראל לעולם קיים והדלקת נר חנוכה לעולם קיים אל מול פני המנורה לזכר שנעשה נסים על ידי חשמונאי ובניו בזמנם ע"י הדלקת המנורה בבית המקדש, והיה להם לישראל לזכרון עולם שידליקו בכל שנה נרות חנוכה שנעשו ע"י הכהנים הקדושים, ושפיר שייך קריאת הנשיאים לחנוכה, כי ע"י יעקב אבינו שגזר שיתחלקו יתקיים. כן מה שאמרו חכמים להדליק נרות חנוכה צריך ג"כ לקיים:
[נ] נ"ל לרמז עפמ"ש בחנוכה שרבים נפלו ביד מעטים, הרי שהקטן פעמים מנצח את הגדול בגזירת הצדיקים, ורמז הוא ג"כ לדבר הזה ועל זה דברי חכמים כדרבונות ניתנו מרועה אחד, כלומר שתי התורות תורה שבכתב ושבעל פה שניהם שוים הם, ואיתא עוד שם למה זכה אפרים לכך שיהא קידם למנשה שהי' משפיל וממעט את עצמו שנאמר על ראש אפרים והוא הצעיר, כלומר שהי' ממעט את עצמו וזהו הפירוש ג"כ בנס חנוכה רבים ביד מעטים כלומר נפלו היונים שהם מגדילים עצמם ביד מועטים ביד בני חשמונאי הצדיקים שממעטין עצמן כדרך הצדיקים וכן אמרו חז"ל לא מרובכם אלא אתם המעט שממעטים את עצמן ואברהם אבינו אנכי עפר ועפר וכן כל האבות והצדיקים, ואפשר שגם מטעם זה קוראים בחנוכה פרשת הנשיאים:
[נא] ועוד נראה לי לפרש בדרך רמז דהנה איתא בפסיקתא שמשה רבינו חפץ שגם המשנה יהיה בכתב אמר הקב"ה הם יתרגמו התורה יונית ומה בין ישראל לאומות אכתוב לו רובי תורתי וא"כ כמו זר נחשב (הושע ח' י"ב) הרי שהיונים בעת שתרגמו להם התורה חפצו לנצח את ישראל ג"כ בתורה שיודעים ג"כ, לכן באו בני חשמונאי בכח התורה שבע"פ שהם לא ידעו ונצחו אותם וא"ש, הרי שעיקר נס חנוכה ע"י תורה שבע"פ כדאמרן:
[נב] ויש לרמז עוד ע"פ הפסיקתא הנ"ל שמרמז המנורה לתורה, דכך כתיב מקשה תיעשה המנורה יריכה וקנה גביעיה כפתוריה ופרחיה, מה כך אלא יריכה זה הנשיא וקנה אלו התלמידים, ופרחיה אלו התינוקות הלומדים בבית הספר ממנו יהיו, הרי בפירוש שהמנורה מרומז על תורה שבע"פ שהוא מוקשה מאוד וצריך ללמדם להתלמידים, וכתיב נר למאור ואם אור למה נר אמר דוד. כשאני מתחיל בדברי תורה במעט אני מתחיל בהם וכשאני נכנס לתוכה שערים הרבה נפתחים לי לכך נר תחלה ואח"כ אור, וכתיב (זכרי' ד) ראיתי והנה מנורת זהב כולה וגלה על ראשה ושבעה נרותי' עלי' שבעה ושבעה מוצקות לנרות אשר על ראשה ושנים זיתים עלי' אחד מימין הגלה ואחד על שמאלה, ומפרש בפסיקתא וגלה על ראשה [מרמז להקב"ה] שנאמר ויעבור מלכם לפניהם וד' בראשם ושבעה נרותיה עלי' הוא זכות השבת שישראל משמרים אחד לז' ימים. ושבעה מוצקות. כנגד ז' ימי בראשית חצבה עמודיה שבעה ושבעה כנגד ז' אבות אברהם יצחק ויעקב קהת עמרם משה ואהרן, ד"א ושבעה נרותיה עליה כנגד שבע מצות האמורות בתורה תרומות ומעשרות שמיטה ויובלות והמילה וכיבוד אב ואם ות"ת כנגד כולם, ושלשה פעמים שבעה בפסוק הזה ושבעה פעמים שבעה הרי ח"ט ועשרים ואחד דאמרן כנגד ע' זקנים, ושנים זתים עלי' אלו שני המשיחים אחד משיח מלחמה ואחד משיח למלך על ישראל עכ"ל הפסיקתא, הרי שכל התורה כולה ומצותיה מרומזין במנורה, ואפשר שלכך נתקשה בו משה רבינו עד שירד לו מנורה טהורה מן השמים דכך איתא שם מנורה טהורה ירדה מן השמים, וכך אמר ר' לוי בריבי ושבעה הנרות של מנורה מרמזין כנגד ז' כוכבים שמשוטטין בכל הארץ, כלומר שבזכות המנורה ונרותיה עומד כל העולם ושבעה הכוכבים שמשוטטין בכל הארץ עיי"ש:
[נג] וכיון שחנוכה ושבעת נרות המנורה מרמזין על תורה שבע"פ נביא כאן ממדרש תנחומא (פ' נח) גודל קדושת תורה שבע"פ וז"ל יתברך שמו של מלך מלכי המלכים הקב"ה שבחר בישראל משבעים אומות כמו שכתוב כי חלק ד' עמו יעקב חבל נחלתו ונתן לנו את התורה בכתב ברמז צפונות וסתומות ופרשם בתורה שבע"פ וגלה אותה לישראל ולא עוד שתורה שבכתב כללות ותורה שבע"פ פרטית ותורה שבע"פ הרבה ותורה שבכתב מעט, ועל תורה שבע"פ נאמר ארוכה מארץ מדה ורחבה ני ים וכתיב לא תמצא בארץ החיים ומאי לא תמצא בארץ החיים וכי בארץ המתים תמצא אלא שלא תמצא תורה שבע"פ אצל מי שיבקש עונג העולם תאוה וכבוד וגדולה בעוה"ז אלא במי שממית עצמו עלי' שנאמר זאת תורת האדם כי ימות באוהל, וכך דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחי' ובתורה אתה עמל, לפי שלא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא על תורה שבע"פ שנאמר כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית וגו' וזו תורה שבע"פ שהוא קשה ללמוד ויש בה צער גדול שהוא משולה לחשך שנאמר העם ההולכים בחושך ראו איר גדול אלו בעלי התלמוד שראו אור גדול שהקב"ה מאיר עיניהם באיסור והיתר בטמא ובטהור ולעתיד לבוא ואוהביו כצאת השמש בגבורתו וכפיית הר כגיגית היה על תורה שבע"פ שיש בה דקדוקי קלות וחמורות וכו' ומאריך עוד שם, ומרמז תורה שבע"פ בפרשה ראשונה של ק"ש דכתיב בכל מאודך שכל מי שאוהב עושר ותענוג אינו יכול ללמוד תורה שבע"פ לפי שיש בה צער גדול ונידוד שינה ויש מבלה ומנבל עצמה עליה לפיכך מתן שכרה לעוה"ב שנאמר העם ההולכים בחושך ראו אור גדול אור גדול שנברא ביום ראשון שגנזו הקב"ה לעמלי תורה שבע"פ ביום ובלילה עיי"ש, ובפסוק (ישעי' ב' ה') כתיב בית יעקב לכו ונלכה באור ד' ותרגום יהונתן ימרון בית יעקב אתו ונהך באולפן אורייתא דד'. ופירש הרד"ק דאור ד' הוא תורה ומצות, הרי שסתם תורה נקרא בשם אור ושפיר כנגדה נר חנוכה, ושפיר קראו לעלי נר אלקים ומנורה ג"כ לנר אלקים. ור' שמעון בר רבי שדרש בענין המנורה נר ישראל כי הכל ענין אחד כמו שיתבאר לקמן במאמר הסמוך, למדנו מזה רמז לנר חנוכה על תורה שבע"פ על שני דברים ראשית שהעמלים בה רואין איר גדול של תורה היינו הסודות הנגלים והנסתרים שגנוזים בתורה ובמנורה כדאמרן, ועוד שיזכו לאור הגדול שנברא ביום הראשון שנגנז לעמלי תורה שבע"פ לעתיד לבוא, ואפשר ששני הזיתים שנרמז בנבואתו של זכרי' הנביא מרמז לשני האורות אור התורה של עוה"ז ואור העתיד לבוא, ב"ב נזכה לאורו של משיח ולתורתו ולאור הגנוז לצדיקים לעתיד לבוא אמן:
[נד] איתא במנחות (דף פ"ז ע"ב) שבע מדות של לח הי' במקדש הין, וחצי הין, ושלישית ההין, ורביעית ההין, וחצי לוג, ורביעית לוג, ואיתא עוד שם כדאמר רבינא גמירי שתי סמיכות בציבור הכי נמי גמירי דשבע מדות של לח הי' במקדש, ובדף (צ"ב ע"ב) קרא להאי גמירי הלכתא למשה מסיני עיי"ש, וכ"מ שנאמר הילכתא הלכה למשה מסיני דינא אפי' בדיעבד מעכב כדפירש בתוי"ט (מנחות פ"ו מ"ז) דמאי שכתב רש"י בי"ג נפה הלכה למשה מסיני ללמדך שאף בדיעבד מעכב, כמו שאר שיעורין דהלכה למשה מסיני כדאיתא בפ"ק דסוכה דהם לעכב עכ"ל, ובגמרא שם חצי לוג מה הי' משמש יתיב רבי וקא קשיא לי' חצי לוג למה נמשח אי לחצי לוג דסוטה וכי חולין הוא דצריכי לקדשי, מים קדושים הן אי ללחמי תודה בשחיטת תודה הוא דקדשי, אמר ליה רבי שמעון בר רבי שבו הי' מחלק חצי לוג שמן לכל נר ונר [כלומר למנורה] אמר לו נר ישראל כך הי' פירש"י שקילסו שיפה השיבו עכ"ל, וכן מצינו ג"כ גבי מעשה דעשה רבי תשעה חסרין וג"כ קילסו לר' שמעון בריה ואמר לו נר ישראל, ופירשו בתוס' בשם רבינו חיים משום דאיירי במידי דאורה כגון הכא בנרות והתם בלבנה עכ"ל, ולי נראה לפרש ע"פ דברינו לעיל דנרות המנורה. מרמזין לתורה שבע"פ והוא עיקר אורה לכן קלסו בתורתו ואמר לו נר ישראל, וכן בחידוש הלבנה שראוי דוקא לנשיא הגדול בתורה מכל ישראל אחר לו ג"כ הלשון הזה נר ישראל:
ולפי דאמרינן כאן דשיעור חצי לוג דמנורה הלכה למשה מסיני ונתקדש השמן ששופכין למנורה בחצי הלוג הנמשח בשמן קודש ולעכב כדאמרן, וקשה לי ממה דאמרינן שם (דף פ"ט) מערב עד בוקר תן לה מדתה שתהא דולקת והולכת מערב עד בוקר ושיערו חכמים חצי לוג מאורתא עד צפרא, ופליגי שם היכי שיעורו מלמעלה למטה, או מלמטה למעלה. ולחד מ"ד אין עניות במקום עש רות שלא חששו במאי ששופך לחוץ הנשאר, ולחד מ"ד מה שנשתייר בבוקר זורק לחוץ עד שעמדו על השיעור, ובירושלמי שהי' עושין בקיץ פתילה גסה ובחורף בפתילה דקה, וקשה טובא למה לי הטורח הזה כיון דהלכה למשה מסיני הוא לעכב, צריך על כרחך השיעור הזה להיות, ותניא עוד (מנחות ח) אין מלאים אלא שלמים שאין הכלי שרת מקדש אלא צריך להיות השיעור שלם, וא"כ ששמן המנורה צריך הי' להתקדש בכלי שרת אשר נמשח צריך חצי לוג לא פחות ולמה לרבנן לשער עוד, וכן איתא עוד התם נר שכבתה נותן בה שמן כמדה ראשונה ואמרינן פשיטא דבמדה ראשונה וליכא למימר דמשער בהנחסר א"כ דתנן שבע מדות והלא נפיש להו מדות טובא ופירש דצריך לתת חצי לוג שמן ופירש"י נפישי ליה מדות לשער כמה חסר הא ודאי לא, ונראה לי לפרש דהכי קשיא כיון דהלכה למשה מסיני שצריך להיות דוקא שיעור הזה כדי שיתקדש השמן שבמנורה ליכא למימר פחות וקרא שם ר' זריקא על ר' ירמי' והדרך צלח רכב על דבר אמת וענוה צדק ופירש"י הצלחה הוא לך שדבר אמת השבתני, ואף דבכ"מ שמביא סייעתא לא מקלסין בזה הלשון נ"ל לפרש כיון שכיוון להלכה למ"ס ודבר אמת הוא לכן קלסו בלשון הזה, וכן תניא בברייתא שנר שכבתה נדשן השמן נידשנה הפתילה כיצד עושה מטיבה ונותן בהשמן כמדה הראשונה ומדליקה שצריך לתת פתילה חדשה ושמן חדש שיהא לה השיעור שיתקדש ואם ישאר אח"כ לא איכפת לן, א"כ קשה טובא למה היו חכמים צריכין לשער וצ"ע:
והנה בב"י הל' חנוכה (סימן עת"ר) הקשה וז"ל כיון שבשמן שבפך היה בו כדי להדליק לילה א' נמצא שלא נעשה הנס אלא בז' לילות, ותירץ וז"ל שחילקו שמן שבפך לח' חלקים ובכל לילה היו נותנים במנורה חלק ח' והי' דולק עד הבוקר עכ"ל, וקשה טובא דהרי בפירוש דצריך לקדש כל חצי לוג וצריך לתת הכל בהמנורה ואיך אפשר הי' לעשות כן דאפי' טפה אחת מעכב ככל הלכה למשה מסיני כדאמרן, ועוד איך סמכו על הנס הלא צריך היום לעשות המצוה כתיקונה ולמחר אם יחסר לן מאי איכפת לן וצ"ע, ולי נראה לתרץ הנס ביום א' דבלאו הכי היה נס נס תמיד שהשכינה שורה בישראל בנר המערבי שממנה מתחיל ובה הי' מסיים א"כ י"ל דגם ביום א' דחנוכה נראה נם לחביבת ישראל בנר המערבי וכיון שעשו זכר לנס המנורה גם לנס זה עשו זכר כן נ"ל:
והט"ז תירץ שצריך שישאר גם בלילה ראשונה שאין הנס שורה אלא במאי שיש כבר בעולם ואפי' דבר מועט אז הוא יתברך נותן ברכה להרבות המעט משא"כ בדבר ריקן כו' ע"כ צריך שישתייר ועל אותו שיעור באה הברכה א"כ ראינו שגם בלילה הראשונה הי' נס עכ"ל, וקשה לי עפ"י מה דאיתא במנחות (דף כ"ג) קומץ דמנחת חוטא ששמנו ר' יוחנן אמר פסול ור"ל אמר הוא עצמו משכשכו בשירי הלוג פירוש בלוג של מנחות שניתותר מעט שמן, והקשה בתוס' הא תנן בפרקן השמן מיעוטו מעכב את רובו וי"ל שלא ניתנה תורה למלאכי השרת דאי אפשר שלא ישאר בלוג מן השמן עכ"ל, הרי ראינו ששם פחות מעט פסול מ"מ לא איכפת לן דא"א בשמן שלא ישאר כלום ה"נ בפך שמן של כ"ג א"א הי' שלא ישאר כלום אפי' בלי נס, וא"כ הי' יכול ג"כ לשרות הברכה על מעט מזעיר הנשאר דהלא אין שיעור לדבר, אלא ודאי דלא בשביל זה הי' הנס אלא נ"ל ברור כמו שפירשתי וא"ש:
והנה מצינו בהכתוב מהנס שנעשה ע"י אלישע בהשונמית שאמרה אין לשפחתך בבית כי אם אסוך שמן, ופירש"י כדי סיכת שמן, והראב"ד פירש (בה' כלי המקדש) דדוקא בלשון נתינה הוי כזית אבל בלשון סיכה משמע כל שהוא לכן אם סך משמן המשחה על זר אפי' כל שהוא חייב וכן אמרינן בשבת המוציא שמן כדי לסוך אבר קטן של תינוק בן יומו והוא אצבע קטנה שברגל חייב, והרי אין מעצר לד' להושיע ולשלוח הברכה בשיעור קטן כזה, ועשירית האיפה של מנחת חוטא לדעת ר"ל בודאי ליכא למימר שהי' פחות משיעור זה ואיך יכול לשכשכו בשירי הלוג אלא ודאי כדי סיכה לכל הפחות נשאר בודאי א"כ אין צריך בזה לשום נס וצ"ע:
שוב נתיישבתי לתרץ דמאי שאמרינן בגמרא מערב עד בוקר ששיערו חכמים די"ל דדין המנורה אתיא באמת משתי תורות מקרא דערב עד בוקר, וגם מהלכה למשה מסיני, ותרוייהו צריכי כמו שאפרש, ומצינו הרבה דברים שיש בהם שני דברים כגון י"א סממנים דקטרת במס' כריתות מקרא דסמים נלמד, וגם הלכה לממ"ס, וכן אמרינן עשרה טבילות ועשרה קדושין הלממ"ס וישנו ג"כ מקרא ורחץ, ובבכורות דף ט"ו איתא חמשה חטאות המתות הלממ"ס וגם למדנו מקראי דכתיב ממפריסי הפרסה טמא ללמד על חטאות המתות ותרוייהו צריכי דאי מקרא ה"א לרעי' קמ"ל הלכתא למיתה ואי מהלכתא ה"א היכי דעבד איקרי ואכל מהני ה' חטאות איסורא איכא לאו ליכא קמ"ל, אף אנן נאמר ג"כ כאן אצל המנורה תרוייהו צריכא דמקרא משמע שצר כה שתהא המנורה דולקות מערב עד בוקר כדאמרן, ובלילי טבת הארוכות שיערו חכמים חצי לוג, אבל בלילות הקצרות בקיץ כיון דקיים קרא מערב עד ביקר תן לה מדתה שתהא דולקת מערב עד בוקר יצא קמ"ל הלכה למשה מסיני דאפי' דיעבד מעכב פחות מחצי לוג אפי' בלילות הקצרות ואפי' נכבתה בחצי לילה צריך לתת שמה חצי לוג כדאמרן, דאלת"ה יותר מדידות צריך להיות ואנן ז' מדות גמרינן והיינו דקלסה בדבר אמת כיון שהלכה לממ"ס דייק מהמשנה וכן הוא האמת וברור בעזה"י, ובמנחות (דף פ"ט) איתא שם חצי לוג לכל נר ונר, והקשה בתוס' וז"ל תימה למה הי' צריך לקדש השמן בכלי שרת ולא תירצו כלום ולפי דברינו אתי שפיר כיון דהללמ"ס למשוח חצי לוג ואינו נצרך מדת הלח של חצי לוג להתקדש למנורה הדבר ברור דמהלכה נלמוד לקדש את שמן המנורה בכלי שרת ואתי שפיר:
ועפ"י דרכו של בית יוסף הנ"ל, נראה לתרץ שהי' נס גם ביום ראשון באופן אחר שנתנה שמן לקדשו בחצי הלוג, ותיכף ששפך שמה אחת מח' נתמלאה המנורה ג"כ ביום ראשון, וכן בכל יום ויום ושפיר נתקדשה השמן בשיעור חצי הלוג דלא סמכי כלל על הנס דבשעה שנתקדש וטרם ששפך אל נרות המנורה נתמלא הלוג, והוא כפתור ופרח וברור:
ושיעור חצי לוג נראה לי לפרש בדרך רמז, דנודע שיעור דם שבאדם רביעית דפחות מרביעית אין יכול לחיות, וכיון ששמן המנורה נותן לנו חיות התורה וגדולה כחה של תורה שנותנת לנו חיים בעוה"ז וגם לעוה"ב לכן הי' שמה כדי שתי רביעית וא"ש כן נ"ל:
וכיון שביררנו בזה באר היטב שחצי לוג הלכה לממ"ס גם בלילות קצרות וגם אם נדשנה המנורה אפי' בחצי הלילה ליכא עצה לתת פחות מחצי לוג, ובנר מצוה להמהר"ל הקדוש מפראג זצ"ל הקשה ג"כ קושית הב"י וכתב וז"ל כיון שהי' בו להדליק יום אחד א"כ אין נס רק ז' ימים, ואין לומר שהיו מחלקין שמן הפך לח' ימים, דזה אינו כיון דכתיב מערב ועד בוקר צריך לתת שמן שיהא דולק כל הלילה וטוב שיעשו מצוה כתקנה להדליק עכ"פ יום אחד ואף לא יהי' להם להדליק אח"כ יותר טוב משלא יקיימו אף יום אחד, ותירץ כי נתנו הכל במנורה וכל יום ויום נדלק שמינית מן השמן והי' נס בכל יום ויום ולא קשה מידי עכ"ל, וקשה לי טובא הלא השמן הנשאר פסול כדאמרינן בגמרא נדשנה הפתילה נדשנה המנורה ופירש"י ז"ל וז"ל כשם שהפתילה שכבתה אין לה תקנה שהרי הוא נדשן כך השמן שנשאר בנר הרי הוא כדשן ואין לו תקנה הואיל ונדשנה הפתילה כדשנה השמן עכ"ל, הרי בפירוש דצריך לתת בכל יום ויום שמן חדש ולקדשה ולתת להמנורה ולא קיים כלל בהשמן הנשאר, וגם אם ידליק המנורה ח' ימים שלימים אין תקנה כי אם לכבותה ולזרוק השמן הישן ולתת שמן חדש וצ"ע, ולפי דברינו א"ש כי כל יום ויום נתקדש השמן ונתן מדה חצי לוג חדשה כדאמרן:
וביאר עוד בספר נר מצוה כי הנס הי' בנרות בשביל שחפצו לבטל התורה שנמשלה לנר, וח' ימים לבאר ולרמז שהוא למעלה מן הטבע כי הנהגת עולם הטבע הוא תחת מספר ז' כי בן' ימים נברא העולם הזה הטבעי ולפיכך מה שאחר הטבע הוא תחת מספר שמונה, ומרמז לנר של מעלה לאור הגנוז מששת ימי בראשית. ובשביל שנעשה הנס בשמן לדעתו כל הנרות שבעולם פסולין לנר חנוכה כי אם שמן ואפי' בזמן הזה לדעתו אסור להדליק אחר שתכלה רגל מן השוק, ועיקר מצוה גם בזמן הזה בתחלת הלילה. ומסיק שם להלכה וז"ל לכך אני אומר שאין לנו אלא מה שאמרו חכמים שאם ולא הדליק עד שתכלה רגל מן השוק שוב אינו מדליק עכ"ל, וס"ל דגם במוצאי שבת ידליק נר חנוכה קודם ההבדלה, והזהיר בנר חנוכה דהו"ל בנים ת"ח כי הת"ת הוא ג"כ נר שהרי יש לו שכל שהוא עומד בגוף האדם, ובשביל כי האדם בעל מיתה אין זה נקרא שיש לו עוה"ז רק כשיש לו בנים ת"ח כי הבנים נשארים ונרו תמיד יאיר לו, ותמצית הדברים שלו ג"כ כי עיקר נס חנוכה בשביל תורה שבע"פ כמו שביארתי לעיל באורך, ותמניא אפי בתהלים הן כנגד התורה ועלי' מרמזין ח' ימי חנוכה שהוא נגד התורה ונר מצוה ותורה אור והכל דבר אחד ואתי שפיר:
[נה] איתא בגמרא (קדושין ע"ב ע"ב) אין צדיק נפטר מן העולם עד שנברא צדיק כמותו שנאמר וזרח השמש ובא השמש עד שלא כבתה שמשו של עלי זרחה שמשו של שמואל הרמתי שנאמר ונר אלקים טרם יכבה ושמואל שוכב כו' עכ"ל, הפירוש הפשוט בזה דלעלי קרא לו הכתוב נר אלקים ואורו זורח כהשמש, ושמואל היה ג"כ צדיק כמותו דוקא דשניהם נקראין בשם שמש דאל"כ הי' קצת מעט ממנו הי' נזכר בשם לבנה כמו שאמרו חז"ל פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה, אבל שמואל הנביא שקל אותו הכתוב כמשה רבינו כמו:
שכתוב משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו. וכמו שמבואר בהקדמת הרמב"ם ליד החזקה דעיקרו של תורה שבע"פ עלי ושמואל הן וז"ל יהושע כל ימי חייו למד על פה וזקנים רבים קבלו מיהשע וקבל עלי מן הזקנים ומפינחס ושמואל קיבל מעלי ובית דינו עכ"ל, ושפיר קאמר עליהם בגמ' וזרח השמש ובא השמש ובקדושין (דף ע"ח ע"ב) איתא על פסוק (יחזקאל מ"ד) אלמנה וגרושה לא יקחו להם לנשים כי אם בתולות מזרע בית ישראל ואלמנה אשר תהיה אלמנה מכהן יקחו, אמר לי' רב נחמן לרבא הא קרא רישא דכהן גדול שמצווה על הבתולה וסיפא בכהן הדיוט דמתיר לי' אלמנה אמר לי' אין, וכתב קרא הכי בתמיה דלא פריש ביה בהדיא דבגברא אחרינא בעי לאשתעויי, א"ל אין דכתיב נר אלקים טרם יכבה ושמואל שוכב בהיכל ד', והלא אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד אלא נר אלקים טרם יכבה בהיכל ד', ושמואל שוכב במקומו, ופירש"י וז"ל חדא מילתא משמע, וע"כ מפסקינן ליה ושמואל שוכב במקומות בית משמר הלוים שהיו שומרים את הבית וכן תרגם יונתן בעזרת ליואי והיכל אנר קאי שהמנורה היתה בהיכל משכן שילה עכ"ל, ויש לתמוה דשה דרש ונר אלקים על עלי הכהן גדול ופה דרש נר אלקים על נר המנורה שהי' בהיכל, ועוד קשה דבשלמא שקאי על עלי שפיר קרא לו בלשון יחיד נר אלקים, אבל אם על המנורה קאי צריך הי' לכתוב נרות לשון רבים. ועוד קשה לי בהרבה מקומות מצינו בתלמוד סכינא חריפא מפסקי להאי קרא בתורה, ולמה לא מצא כי אם פסוק מדברי קבלה, ועוד דבשלמא על עלי שפיר אמר טרם יכבה כלומר קודם שמת אבל אם על המנורה מאי טרם שיכבה דמאי נפ"מ אם תכבה המנורה או לא? ונראה לי לבאר דשניהם דברי אלקים חיים הן ושני הדרשות הללו מתאימות היטב והי' צריך להביא על זה דוקא קרא הנזכר, דהנה כבר נתבאר לעיל דהמנורה נרותיה שבעה ושבעה מרמז לתורה שבע"פ שנדרשת במ"ט פנים שבעה פעמים שבעה, ואמרו חז"ל הרוצה שיחכים ידרים וסימנך מנורה בדרום כלומר שהמנורה מרמזה על חכמת תורה שבע"פ כמו שפירשנו לעיל בענין נס חנוכה, והנה עלי הכהן הגדול קיבל כל תורה שבע"פ כמו שהבאתי למעלה בשם הרמב"ם ז"ל, ושפיר מדמינן נר אלקים זה עלי ונד אלקים זה המנורה. ובמשנה איתא דנר המערבי הי' דולק תמיד ממנה הי' מתחיל וממנה הי' מטיב להורות שהשכינה שורה בישראל. כלומר קדושת התורה שהמנורה רמיזא עליה הוא עדות שהשכינה שורה שאין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה ושם במנורה היתה הרמז לזה כדאמרן, ואיתא עוד שם (תמיד פ"ג מ"ט) מצאן שכבו פירש הרע"ב כגון לאחר שמת שמעון הצדיק עכ"ל, דהנה בזמן שהכ"ג הי' צדיק ועוסק בתורה הי' נר מערבי דולק אבל אם לא הי' ראוי כבה נר המערבי, והנה עלי הכ"ג שקיבל כל התורה כולה ודאי שהי' צדיק ונר המערבי הי' דולק בזכותו. אבל בניו לא הלכו בדרכיו ופשיטא שלא הי' ראויין לנס זה לכן אמר הכתוב ונר אלקים טרם יכבה, כלומר בזמן עלי הי' קיים הנר אלקים היינו דנר המערבי הי' דולק דזכותו הי' בזה וזהו טרם יכבה. אבל בעת שמת ג"כ נר המערבי הזה יכבה לכן שפיר אמרינן דנר זה מרמז לשני דברים והיינו נר אלקים זה עלי קודם שימות והנה שמואל שוכב שזרחה שמשו ונר המערבי זה המנורה בלשון יחיד וא"ש, ובשביל זה מביא שפיר המקרא הזה מדברי קבלה שפסוק מיירי משני מיני כהנים וכ"ג, ומביא ג"כ דמיירי מעלי הכ"ג ומשמואל שהי' לוי מ"מ שניהם שקולים וא"ש, ומה שפירש רש"י ז"ל דשמואל הי' שוכב בעזרת משמר הלוים ונסתייע מהתרגום יונתן שהי' שוכב בעזרת ליואי, והדבר היה בלילה דהלא נתגלה לו שכינה כמו שאיתא בכתובים וביום לא נתגלה לנביאים אלא למשה רבינו ע"ה, ולכאורה קשה ממתני' (מדות פ"א) שאיתא שם וכל משמר שאינו עומד אומר לו איש הר הבית שלום עליך ניכר שהוא ישן דאסור לישן ואיך הי' שמואל שוכב על משמרתו בלילה, ומזה ראי' לדעת התוס' דס"ל שהי' להם זמן קבוע לישן וליקום אם היו ישנים בלא זמן קביעתם, אבל לשאר רבוותא דס"ל דתמיד לוקה בעת שהי' ישן על משמרתו בודאי קשה וצ"ע:
[נו] בפרשת ויחי בפסוק אבי השביעני לאמור הנה אנכי מת בקברי אשר כריתי לי, ופירש"י מדרשו לשון כרי דגור שנטל יעקב כל כסף וזהב שהביא מבית לבן ועשה אותו כרי ואמר לעשו טול זה בשביל חלקך במערה, פירש"י ז"ל לעיל שהביא אתו את רכושו אשר רכשו בארץ כנען אבל מה שרכש בפדן ארם נתן הכל לעשו בשביל חלקו במערת המכפלה אמר נכסי חוץ לארץ אינן כדאי לי וזהו אשר כריתי לי העמיד צבורין זהב וכסף כמין כרי ואמר לו טול את אלו עכ"ל, ויש להבין דבאמת כל כסף וזהב שבעולם אינם כדאי בשביל חלקו במערת המכפלה אבל מאי נפ"מ אם נתן לו מכסף לבן או מנכסי חו"ל, ואמרתי להסביר הענין כך דהנה כתיב בפרשת תולדות וישמע יעקב אל אביו ואל אמו וילך פדנה ארם לקחת משם אשה וקיים בזה מצות כיבוד אב ואם שהלך אצל לבן, וכיון שלבן הארמי רימה אותו והכריח להשאר שם י"ד שנה בעד בנות לבן, קשה לפ"ז מה שאמרו חז"ל במגילה שיוסף פירש מאביו על כ"ב שנה שנענש עליהם משום כיבוד אב, אבל בשנים שנטמן בבית עבר לא נענש משום כבוד התורה, והוא מהדברים המופלאים שבתורה, ונראה לי ע"פ מה שאיתא בגמ' (ב"ב דף ד) המקיף את חבירו מג' רוחותיו וגדר את הראשונה ואת השניה ואת השלישית אין מחייבין אותו ר' יוסי אומר אם עמד וגדר את הרביעית מגלגלין עליו את הכל, וטעם הדבר דכיון דעמד והקיף וגדר את הרביעית גלי דעתיה דניחא לי' עיי"ש, אף כאן אצל יעקב אם לא הי' נשאר אח"כ עוד שש שנים לרעות צאנו אין ה"נ דלא הי' נענש על זה. אבל כיון דגלי דעתיה דניחא לי' מגלגלין עליו את הכל, ואיתא במדרש (רבה פ' וישלח) שיעקב הי' מתיירא מן עשו והקשה המדרש יעקב ששמר תרי"ג מצות אצל לבן למה נתיירא ממנו אלא כך אמר כל השנים הללו הוא יושב בארץ ישראל תאמר שבא עלי מכח ישיבת א"י כל השנים הללו הוא יושב ומכבד את הוריו תאמר שבא עלי מכח כיבוד אב ואם עכ"ל, ועתה אתי שפיר דיעקב אבינו חפץ לתקן שני מצות הללו כיבוד אב וישיבת א"י ואמר כל עצמי שנענשתי בשביל שתי מצות הללו בשביל שרוחתי מעות אצל לבן, לכן עשה חשבון בדיוק עם עשו ונתן לו כל המעות האלו בשביל חלקו במערת המכפלה, והוא לתקן בזה שני מצות אלו כיבוד אב ואם וישיבת א"י שנקבר אצל אבותיו בא"י במערת המכפלה, ומזה נלמד גודל קדושת יעקב אבינו שהי' עבד אצל לבן הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה וכל עבודתו ורכושו נתן לעשו לתקן כיבוד אב ואם וא"ש:
[נז] פרשת (ויחי י"ח י"ז) וירא יוסף כי ישית אביו יד ימינו על ראש אפרים וירע בעיניו, וקשה לי הלא כתיב בתורה בפרשה הקודמת אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהי' לי. וקשה למה לא הרע בעיניו על אשר הקדים כבר ואמר אביו אפרים מקודם, וביותר קשה הלא יוסף בעצמו כשהציג את הבנים לפני אביו לברכם הקדים אפרים למנשה כדכתיב ויקח יוסף את שניהם את אפרים בימינו משמאל ישראל ואת מנשה בשמאלו מימין ישראל, ונראה לי לתרץ על מעשה הקודמת שהקדים אפרים למנשה עפ"י דברי רש"י ז"ל על פסוק ויאמר ליוסף וזה לשונו ויש אומרים אפרים הי' רגיל לפני יעקב בתלמוד וכשחלה יעקב בארץ גושן הלך אפרים אצל אביו ליוצרים להגיד לו עכ"ל, ועתה א"ש כיון שהי' רגיל אצל יעקב והוא הי' השליח להביא את יוסף לכן קיבל יעקב את אפרים מקודם ולא חשש ליוסף בזה כי בודאי מגיע לו הקבלת פנים קודם כדאמרן, אבל בענין ברכה לדורות שפיר הרע בעיניו, ובדבר אשר לקח יוסף את בנו אפרים מקודם, י"ל כיון שהוא היה חפץ שיהא אפרים משמאל ישראל וקיי"ל כל פינות שאתה פונה הוא לימין לכן הי' צריך את אפרים משמאל ישראל ואח"כ את מנשה לפנות לימינו של ישראל וברור. ואע"פ שאמר יעקב אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיה לי, מ"מ לא ברך אח"כ לפני מותו אלא י"ב השבטים ולא קבע ברכה להם בתוך השבטים, עפ"י שפירשתי למעלה כי עיקר חלק בכורה שלהם הי' בחלוקת ארץ ישראל ובעוד שאביהם חי אינו כבוד ליוסף שהוא ידחה מן הברכה ויברך את בניו בחייו, מ"מ רמזה יוסף בתחלת ברכתו בנות צעדה עלי שור ותרגם אונקלוס תרי שבטין יפקון מבנוהי, וכן בן פרת בגמט' מנשה ואפרים כמו שמפרש בבעה"ט, ואף דכבר אמר אפרים ומנשה יהיו לי ומה הוסיף לברך אותו עוד הפעם מפרש רש"י שנטלו חלק בשני עברי הירדן וא"ש, והרמב"ן ז"ל מפרש התרגום שמסיים חולקא ואחסנתא היינו שני חלקים חלק הבכורה וחלק פשוט עכ"ל:
[נח] בברכת יהודה כתיב עד כי יבוא שילה, וזה לשון רבינו בחיי ז"ל עד שיחרב משכן שילה והוא מלשון בא השמש יעיי"ש ומסיים אחר שנחרב שילה בא שמואל הנביא ומשח לדוד, ונ"ל לפרש למה לא מקודם שמרמז ג"כ על לעתיד שיבוא קודם משיח בן יוסף ויהרג כדאיתא (בפרק החליל) ואח"כ ימלוך מלך המשיח הבא מן יהודה וא"ש כי לעתיד לא יהי' אלא שער יוסף אחד ושער לוי אחד כשיבוא מלך המשיח ולא יהי' יהודה ויוסף לשני ממלכות כי כולן יהיו תחת מלך המשיח ב"ב אמן:
[נט] כתיב אצל שמשון (שופטים ט"ו פי"ח) ויצמא מאוד ויקרא אל ד' ויאמר אתה נתת ביד עבדך את התשועה הגדולה הזאת ועתה אמות בצמא, ואיתא (ברבה פ' ויחי) וז"ל אמר לפניו רבי העולמים אם אינו ביני לבינן אלא המילה הזאת כד היא שלא אפול בידן, ופירש במת"כ וז"ל דייק מסיפי דקרא ונפלתי ביד הערלים ולא כתיב הפלשתים עכ"ל, ויש לתמוה על הדבר הזה דהלא גדולת שמשון מבואר בגמרא ובמדרש לפעמו במחנה דן מלמד שהיתה השכינה מקשקשת לפניו כזוג, וכתיב דן ידין עמו כאחד כיחידו של עולם מה יחידו של עולם אינו צריך סיוע כך שמשון ונקרא על שמו של הקב"ה שנאמר שמש ומגן ד' אלקים והי' מגין על כל העולם, ולמה לא אמר שאינו ביני לבינן אלא המילה דוקא, ונראה לי לפרש עם מה דאיתא ביערות דבש (ח"ב דרוש א) אצל דוד כיון שבא לבית המרחץ אמר אוי לי שאני ערום בלא מצות ופירש הוא ז"ל דכל אדם מישראל יש לו אור המקיף ואם ח"ו חטא בנכרית הולך ממנו אור המקיף ונשאר ערום, וכיון שלקח דוד אשת יפת תואר הי' ירא שמא נשאר לו בזה רושם ח"ו מזה וכיון שנזכר במילה שבבשרו נתקררה דעתו, אף אני אומר דהנשים נכריות שלקח איתא בגמרא והביאו הרמב"ם שלא יעלה על הדעת ח"ו ששמשון שופט ישראל ונזיר אלקים יבוא על הנכרית אלא גיורי גיירי, מ"מ דרך הצדיקים מתיראין אולי נשאר רושם מזה ח"ו, אבל כיון שהזכיר המילה כלומר כי לא נשאר רושם ח"ו ונשאר קדושת המילה אצלו א"כ אין בי חטא ועון וכדאי אני שלא אפול בידן ואתי שפיר:
[ס] בפרשת ויגש וישם אותה יוסף לחוק עד היום הזה על אדמת מצרים לפרעה לחומש רק אדמת הכהנים לבדם צא היתה לפרעה ע"כ, ופירש"י והכהנים הכומרים כל לשון כהן משרה לאלהות עכ"ל, ונ"ל לפרש למה היה צריך יוסף לעשות החוק הזה ומאי נפ"מ לנו בזה לדעת חק הכומרים ? ונראה דהנה יוסף ראה וידע בהרוה"ק קישוי השיעבוד שעתיד לבוא על בני ישראל. לכן יעץ לפרעה שהכהנים של אומת מצרים יחלקו משאר העם כדי כשיתחיל פרעה להשתעבד בישראל אז ג"כ מכת אותו זכות יהי' כהנים ממונים בישראל על דבר האמונה ויהיו חפשים מהעבודה, ובזה יובחר שבט לוי משאר השבטים שלא ישתעבדו כלל כמו שפירש"י על משה ואהרן שבאו ויצאו שלא ברשות, וזאת היתה מעצה עמוקה של אותו צדיק, וכמו שנוהגים גם היום בכל המדינות הכומרים שלהם חפשים מעבודת הצבא, ובהרבה מדינות גם הרבנים מבני ישראל בכלל חוק הזה, והכל מכחו של יוסף הצדיק וא"ש: [סא] בפרשת שמות ויקח משה את אשתו ובניו וישב ארצה מצרימה, ואיתא (בשמות רבה) אמר לו יתרו להיכן אתה מוליכן אמר לו למצרים א"ל אותם שהם במצרים מבקשין לצאת ואתה ועל כן אמר לו למחר הן עתידין לצאת ולעמוד על הר סיני לשמוע מפי הקב"ה אנכי ובני לא ישמעו כמו הם ואז אמר לו לך לשלום. ובפסוק דלקמן איתא ג"כ במדרש ואת בניו למה הוליכן כדי שיהיו עם ישראל לקבל התורה עכ"ל, וברש"י (פ' יתרו) על פסוק אחר שלוחיה מביא בשם המכילתא וז"ל ויקח משה את אשתו ואת בניו ויפגשהו בהר אלקים ויצא אהרן לקראתו אמר לו מי הם הללו, א"ל זה היא אשתי שנשאתי במדין ואלו בני א"ל להיכן אתה מוליכן אמר לו למצרים א"ל על הראשונים אנו מצטערים ואתה בא להוסיף עליהם אמר לה לכי לבית אביך נטלה שני בניה והלכה לה עכ"ל, ויש לתמוה הלא כבר שאל אותו יתרו השאלה הזאת והשיבו מפני' מתן תורה ולמה כאן לא השיב לאהרן מזה מאומה. ועוד יש להתפלא פליאה גדולה למ"ד יתרו אחר מתן תורה בא וצפורה ובניה באו עם יתרו כמו שכתוב בתורה א"כ פליאה גדולה ונשגבה איך לא חש משרע"ה רבן של כל ישראל שיהיו בניו בקבלת התורה והוא לדעתי מדברים המופלאים בתורה:
ונ"ל לתרץ דודאי מאברהם אבינו התחילו שני אלפים תורה כמבואר במדרשות שכל האבות ידעו כל התורה כולה מקודם שניתנה, וגם יוסף למד מיעקב אבינו כל התורה שבכתב ושבע"פ כמו שפירש בבעה"ט זקוני"ם הוא ר"ת של ששה סדרי משנה. וכן קיים כל התורה כמו שאיתא במדרש ששני ארונות הלכו במדבר באחת הלוחות ואחת ארונו של יוסף ואמרו קיים זה מה שכתב בזה, ומפורש שם במדרש כל העשרת הדברות איך קיים אותם. ואף שאברהם בינו ע"ה לא קיבל עדיין התורה השיג ברוה"ק כל טעמי המצות וידע לקיימם, ופירשתי בזה במקום אחר מה שאמרו ישראל נעשה ונשמע, וקשה האיך יכולין לקיים את התורה קודם שהיו יודעים מה כתוב בה, אלא כיון שבאו להר סיני ופסקו זוהמתם היו נעשו תיכף כמלאכי השרת שהיו מקדימין נעשה לנשמע, וכן ישנו במדרשות אצל יעקב אבינו שאמר אנכי עשו בכורך אמרו חז"ל שאמר עתיד אני לקבל עשרת הדברות שמתחילין באנכי, וכן במשה רבינו איתא (בשמות רבה) ע"פ הנה אנכי בא אמר משה עתיד אני להעשות סרסור וכו' כשתתן להם את התורה ותאמר להם אנכי, וביותר הדבר מבואר (בשבת דף פ"ט) כשעלה משה למרום לקבל התורה קטרגו מלאכי השרת על ילוד אשה שבא לקבל התורה והחזיר להם משה תשובה ומחשב שם כל העשרת הדברות שאינם שייכים למלאכי השרת, ומנא ידע משה רבינו מה שכתוב בתורה קודם שלא ניתנה, אלא ודאי שכל האבות השיגו ברוה"ק וגם משה רבינו עמהם, וגם כל בני ישראל תיכף משבאו להר סיני ופסקה זוהמתן ידעי כל התורה כולה והשיגו כל סודות התורה, ועתה א"ש כיון שהביא משה רבינו את בניו להר אלקים ופסקה זוהמתן השיגו תיכף כל התורה כולה כדאמרן, לכן שפיר הסכים לשלוח את בניו בחזרה והו"ל להו כמו שקיבלו את התורה, והגיע מדרגתם לקדושת מלאכי השרת כדאמרן, ובשביל זה לא דקדק אח"כ על בניו למ"ד שבא יתרו אחר מ"ת וא"ש:
ובזה נבין היטיב דכתיב הר אלקים ופירש"י על העתיד, פירוש שלא נתקדש עדיין הר סיני ולכאורה הוא תמוה ? ובזה אתי שפיר דעכשיו כשקבע הקב"ה מקום שיתועדו אהרן ומשה ובניו אל הר סיני ובני משה נתהפכו תיכף לאנשים אחרים שפסקה זוהמתן וקבלו חלקם תיכף משם להתקדש כמלאכי השרת לענין קבלת נעשה ונשמע לכן שפיר קראו הכתוב הר אלקים וא"ש: [א] איתא (ר"ה דף ל"ב) בעשרה מאמרות נברא העולם. ואף דלא כתיב בקרא אלא ט' ויאמר מ"מ בראשית נמי מאמר הוא דכתיב בדבר ה' שמים נעשו, ופירש"י דאע"ג דלא כתיב בהו ויאמר יהי שמים כמאן דכתיב דמי, דבאמירה נמי אברי ולא בידים דכתיב בדבר ד' שמים נעשו, והקשה הטו"א הלא בכתובות (דף ה' ע"א) איתא גדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ דאלו במעשה שו"א כתיב אף ידי יסדה ארץ, וימיני טפחה שמים, ואלו במעשה ידיהם של צדיקים כתוב מקדש ד' כוננו ידיך אלמא שמים וארץ בידים נברא ולא במאמר לבד עכ"ל ולא תירץ כלום, ול"נ לתרץ דהלא בלא דברי רש"י ג"כ קשיין שתי המקראות אהדדי כתוב אחד אומר באמירה, וכתוב אחד אומר בידים, וצריך ע"כ לומר דבשתיהם נבראו במאמר ובידים, אבל על רש"י קשה שאמר בפירוש ולא בידים כנ"ל, ונ"ל לתרץ עפ"ד האדרת אליהו וז"ל השמים העליונים הנקראים שמי השמים הוא הנברא ביום ראשון, והרקיע השני הנקרא שמים הוא נברא מאש ומים עכ"ל, כלומר ביום שני לכן י"ל דשמי השמים שרמז רש"י הלא נבראו ביום ראשון והן בלא ידים, והשמים של יום שני הן שנבראו בשני בידים ובמאמר, וכן י"ל בהארץ דהארץ של יום ראשון הוא ארץ העליונה אשר על השמים הן ותחת שמי השמים, וכן יש שני מיני מים העליונים והתחתונים וא"ש, ויש להמתיק עם דברי המהרש"א ז"ל וז"ל והענין כי חומר הראשון אשר ממנו נתהוו כל הצורות נבראו ביום א' ובמאמר הראשון יש מאין במאמר ד' כמש"כ בדבר ה' שמים נעשו. אבל בימים האחרים לא הי' הבריאה יש מאין אלא מן החומר הראשון נקבע כל אחד צורתו המיוחדת לו ביומו והוה יש מיש עכ"ל. הרי שעשי' לא הי' אלא ביום שני והם נבראו בידים עיי"ש וא"ש, ולהבין הדבר יותר נ"ל לפרש דהנה הרמב"ם (פ"ז מיסוה"ת ה"ט) כתב מה שכתיב בתורה יד ד', ואצבע ד' כו' הכל לפי דעתן של בני אדם שאינן מכירין אלא הגופות ודברה תורה כלשון בנ"א, הרי ליכא למימר שביד נברא השמים כי אינו גוף אלא הוא לשבר את האוזן כדאמרן. לכן ביום השני שקרוב יותר לעולם הגשמי צריך לשבר. את האוזן כלשון בני אדם, אבל השמי השמים שהוא למעלה משכל האנושי לא הי' אלא במאמר יחידי וא"ש כנ"ל:
[ב] ועוד נראה לפרש בזה דבר חדש, דהנה כתיב בדבר ד' שמים נעשו וכתיב עוד בתילים אל אלקים ד' דבר ויקרא ארץ הרי נראה דשמים וארץ נבראו בדבור, ומצינו בכל מעשה בראשית שנבראו במאמר כנ"ל דבי' מאמרות נברא העולם, ולמה נשתנו שמים וארץ שנבראו בדבור ולמה לא נכתבו בפ' בראשית בפירוש כמו שנכתב אצל כל הבריאה אמירה או דבור, ונ"ל דמצינו בכ"מ דבור על מדת הדין כפירש"י בפ' וארא ובכ"ד, וידוע מאמר חז"ל שבתחלה עלה במחשבה לבראות העולם במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים בדין ושיתף עמו מדת רחמים, ובראשית תרגום בחוכמתא ומבואר ביע"ד שמרמז על המחשבה, ועתה א"ש דתחלת בריאת שמים וארץ במחשבה הי' בדין וצריך הי' להתחיל בלשון דבור והתורה לא חפצה להתחיל בדין לכן העלימה התורה הדיבור עד שנתגלה בדברי הנביאים שהי' בדבור, וסתמה הדבור הראשון דסוף מעשה במחשבה תחלה:
[ג] כתיב (יהושע ה') וישא עיניו וירא והנה איש עומד לנגדו וחרבו שלופה בידו וגו' ויאמר לו כי אני שר צבא ד' עתה באתי, ותמוה מאוד וכי שר צבא ה' יתעלה צריך לבוא בחרב דוגמת בנ"א, ואצל בלעם פירש"י שבשביל זה בא אליו המלאך בחרב מפני שבלעם החליף אומנתו עיי"ש אבל כאן למה בחרב, ונ"ל לפרש דכתיב בתילים חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך וגו' חציך שנונים, ופירש"י שם ע"פ הגמרא (שבת ס"ג) חגור חרבך על ירך להלחם במלחמתה של תורה והיא הודך והוא הדרך ודבר אמת שתעסוק בתורה והתלמידים קרוים חצים כו' ואיתא (בערובין ס"ג) שבא המלאך להפחידם על ביטול תורה ועל תמיד של בין הערבים. וא"ל יהושע על איזה באת א"ל עתה באתי כלומר על ביטול תורה שאתם בטלים עתה עי' ברד"ק, ועתה א"ש כאן שבא לענוש אותם על תלמוד תורה הראה להם החרב שמרמז על תלמוד תורה כדאמרן וא"ש:
[ד] אמרתי לפרש ברכת סלח לנו בשמ"ע דקשה מאוד משנ"א מחל לנו מלכנו כי פשענו הלא בכל השנה כולה אין אנו מתפללין להש"י בשם מלך ומה נשתנה הברכה הזאת מבל הברכות, ואף כי בברכת השיבנו מתפללים ג"כ בשם מלך דאומרים וקרבנו מלכנו לעבודתך זה כבר בארתי בספרי דקה מן הדקה עיי"ש, וכאן נ"ל לפרש דטעם דמתפללין בעשרת ימ"ת בשם מלך דמלכותא דרקיע כעין מלכותא דארעא ואם השופטים יחרצו גז"ד מיתה להחוטא יש לו ג"כ דרך לתת בקשה על שם המלך והמלך בתורת חנינה ורחמים יוכל להשאיר לו בחיים, וכן ביום הדין הנורא בר"ה ויוה"כ אם נגזר ח"ו מב"ד של מעלה מיתה או חולי ר"ל מ"מ יש לנו עוד בקשה למלך מהמ"ל ית', וכמש"נ את אשר תחון יוחן ואת אשר תרחם ירוחם, ונקדים עוד דכל השנה כולה אפי' הביא כל אילי נביות אין מוחלין לו, ובד"א ליחיד אבל הצבור מי כד' אלקינו בכל קראנו אליו דגז"ד של צבור תמיד נקרע, וליחיד ג"כ בכל השנה כולו חייבי עשה וחייבי לאוין הניתק לעשה אם עשה תשובה לא זז משם עד שמוחלין לו, אבל חייבי לאוין אחרים צריך דוקא כפרת יו"כ כדאי' ביומא, ועתה א"ש שאומרים סלח לנו אבינו כי חטאנו כלומר חטאים קטנים כמו שוגגים או חייבי עשה כדאמרן יוכל לסלוח לנו תיכף אחר ברכת השיבנו כי עשינו תשובה, אבל מחל לנו מלכנו כי פשענו בפשעים גדולים שצריכים יוה"כ הנ"מ ליחיד אבל לצבור היה לנו תמיד בגדר מלך, ומלך אף בכל השנה כולה הוא לצבור רחום וחנון ומלך מוחל וסולח ואתי שפיר: [ה] כתיב בפ' ויקהל לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת, במכילתא יש בזה הרבה דרשות דהלא שכת חובת הגוף היא ופשיטא שנוהג בכל מושבות? ומפרש שם דבכל מושבותיכם אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר בביהמ"ק, וללמד שאין שריפת בת כהן דוחה שבת עיי"ש, והרבה פנים לתורה אמרתי אני לפרש עפמ"ש בשבת (ל"א ע"ב) קסבר ר' יוסי סותר ע"מ לבנות במקומו הוי סותר, ע"מ לבנות שלא במקומו לא הוי סותר, ופירש"י שגם מכבה דומיא דסותר הלכך מכבה ע"מ להדליק היינו במקומו, אבל כחס על הנר או על השמן אבל על הפתילה אינו חם ואין חושש אם משליכה אז אפי' צריך להשמן להדליק בפתילה אחרת לאח"ז בתוך נר זה אין זה סותר ע"מ לבנות במקומו שאין הכיבוי וההבערה לא בשמן ולא בהנר אלא בהפתילה הלכך לא שייך סתירה ובנין אלא בפתילה, לכן לר"י אינו חייב רק בחם על הפתילה מפני שהוא עושה פחם דאז עומדת לחזור ולהאחיז בה אור ואיכא בנין במקום סתירה עכ"ל, ובזה אין הלכה כר' יוסי אלא תלוי בפלוגתא דר"י ור"ש לר' יהודה חייב על המלאכה שאין צריכה לגופא ולר"ש פטור, ולהרמב"ם הלכה כר' יהודה, ולשאר פוסקים הלכה כר"ש, אבל מ"מ אינו צריך לכבות ע"מ להדליק במקומו דוקא כדעת ר' יוסי, וזה נ"ל לרמז לא תבערו אש בכל מושבותיכם אפי' מכבה ע"מ להדליק שלא במקומו ג"כ חייב דדין אחד בכל מושבותיכם בין במקומו ובין שלא במקומו כנ"ל:
[ו] באופן אחר נ"ל דהנה ידוע דהיום והלילה אינם שוים בכל העולם, וזה נרמז בתורה יום ולילה לא ישבותו דכאן הוא יום ובאמעריקא לילה, א"כ תמיד יש יום ולילה לא ישבותו, אבל כל אחד מישראל צריך לשמור שבת כמקומו ולא כבארץ ישראל או שאר מקומות, לכן שפיר נרמז בכל מושבותיכם במקום שאתם יושבים וברור כנ"ל:
[ז] איתא ברכות (ל"ה ע"ב) יין קובע ברכה לעצמו דאית בה תרתי סעיד ומשמח, נהמא מסעד סעיד שמוחי לא משמח, א"ה נברך עלי' ג' ברכות ? לא קבעו אינשי סעודתייהו עלויה א"ל רנב"י לרבא אי קבע עלייהו סעודתייהו מאי א"ל לכשיבוא אליהו ויאמר אי הוי קביעות השתא מיהא בטלה דעתו אצל כל אדם עכ"ל, וקשה לי דהי' צריך לתרץ בקיצור דבטלה דעתו אצל כל אדם ולמה לי להאריך לכשיבא אלי' כו' דאין זה דרך הגמ' בכ"מ, ונ"ל לפרש דמד"ת אין מברכין ג' ברכות אלא דוקא בכדי שביעה כדכתיב ואכלת ושבעת אבל יין נשתנה מכל מיני אכילות שבעולם דטובא מגרר גריר חשק שיאכל יותר ופורתא סעיד, א"כ היאך יוכל לברך עליו ג' ברכות אם ישתה הרבה מגריר גריר ואינו שובע ואם ישתה מעט פשיטא דלא שייך לברך ג' ברכות עליו דלא הוי דומיא דפת ואימתי נוכל לידע השיעור סעד כאן סעיד ויותר מיגרר הלא לא כל טבע האדם שווים בזה וא"כ צריך אלי' הנביא לבוא ולאמר עד כאן הסעד ויותר מזה תגרר לך ובשביל זה א"א לקבוע עליו ג' ברכות וא"ש כנ"ל בעזה"י:
[ח] ואגב אורחא נ"ל לבאר במעשה דאליהו בהר הכרמל מש"נ (מלכים א' י"ח) י"ב פעמים אלי' בפרשה זו ובסוף כתיב ויגש אלי' הנביא, ויש להבין למה לא קרא לו נביא עד השתא, ונ"ל עפמ"ש בסנהדרין (פ"ט ע"ב) אם יצוה נביא לעבור על דבר אחד מן התורה אין שומעין אבל אם אמר מלתא לפי שעה שומעין לו ודוקא שמוחזק מקודם לנביא דאלת"ה אברהם בהר המורי' היכי שמע לי' יצחק אלי' בהר הכרמל היכי סמכו עלי' ועבדי שחוטי חוץ אלא היכא דמוחזק שאני, פירש"י שהוא צדיק ונביא אמת עכ"ל, הרי דמקודם אין לנו. נפ"מ אם הוא נביא אם לאו אבל בסוף כשחפץ לשחוט את הפר בחוץ כתיב אלי' הנביא כלומר כבר הוא מפורסם לנביא ומיתר לו לעבור על ד"ת בהוראת שעה וא"ש, ובזה י"ל ג"כ אצל העקידה דכתיב והא' נסה את אברהם וגו' ופי' במדרש גדלו כנס הזה של ספינה כלומר כבר נתפרסם בעולם לנביא וצדיק כמש"כ ויתפלל בעדך כי נביא הוא ואח"כ א"ל קח נא. את בנך דאלת"ה היכי שמע לי' יצחק כנ"ל וא"ש:
[ט] איתא (שבת דף ל"ב) בעוון מזוזה בניו של אדם מתים, רנב"י אמר דכתיב (ירמי' ב') ולא במחתרת מצאתים שעשו פתחים כמחתרת וכתיב שם נמצאו דם נפשות אביונים נקיים עכ"ל וקשה לי דמה צריך קרא מדברי קבלה הלא כתיב בתורה אצל מזוזה וכתבתם על מזוזות ביתך ובשערך למען ירבו ימיכם ? ונ"ל דודאי ע"ז לא צריך קרא אלא נ"ל לפרש דהנה איתא (מנחות ל"ג ע"ב) דאכסדרה פטורה מן המזוזה לפי שאין לה פצימין עמודים, ואי' עוד שם דהמלאך אמר לרב קטינא שמענשין על עשה דציצית דחובת גברא היא וא"כ יכול לפטור א"ע מציצית כל ימיו שלא יהא לו טלית של ד' כנפות ואמר המלאך דבעידן ריתחא ענשינן אפי' על כה"ג שמבקש טצדקי לפטור א"ע. אף כאן נ"ל דהא פשיטא שאם יש לו בית דחייב במזוזה ואינו עושה שבניו מתים, אבל אם יש לו בית דאינו חייב במזוזה כגון שדר בבית שאין לו פצימין כל ימיו יחיה הוא ובניו וע"ז אמר קרא לא במחתרת מצאתים שעשו פתחים כמחתרת, ופירש"י שאין לה פצימין וה"ק לא כמחתרת [פצימיהן] פתחיהם מצאתים שלמים במצותי כי על כל אלה הכיתי את בניכם כתיב עכ"ל, כלומר דלשוא הכיתי כי בעידן ריתחא ענשינן אפי' על עשה דכה"ג שיכול לפטור א"ע כל ימיו ממצות מזוזה וקמ"ל קרא דדברי קבלה דאף ע"ז יענשו, אבל העושה מזוזה על פתחו כתיב למען ירבו. ימיכם וימי בניכם כימי השמים על הארץ וא"ש:
[בביהד"פ נתחלפו הסימנים מאות א' ועד אות י']:
הדרן על הש"ס בשנת תרפ"ב בז' אדר בחברה ש"ס רחוב פראנצישקאנער מספד ז"ך, לסיום כל הש"ס כילו לאנשי חברתינו יצ"ו אמרתי לחבר תורה שבכתב עם תורה שבעל פה, וגם לנעוץ תחילתו בסופו היינו סוף מסכת ברכות עם מסכת נדה באופנים שונים, תהלה לאל ית' אמיץ כח ורב אונים:
[א] הצל"ח כתב שכשם שבמעמד הר סיני פתח הקב"ה יתעלה את עשרת הדברות באנכי והוא מצות יחוד והוא התחלת תורה שבכתב כן פתח רבינו הקדוש את התורה שבע"פ עם מצות ק"ש שהוא ג"כ מצות יחוד, ואני הנני מוסיף על דבריו לחבר בזה ג"כ ראשית תורה שבכתב דכתיב ביום הראשון יום אחד ללמדך שהי' אז יחיד בעולמו ולא נבראו המלאכים עד יום שני, וכן התנא פתח בק"ש ולמד מבריאתו של עולם לפתוח בק"ש של ערבית כדכתיב ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, וכן איתא במדרש שמשרע"ה טרם מותו בקש מהקב"ה שיבקעו כל הרקיעים ויראו הכל שאין עוד מלבדו וכך א"ל הקב"ה אתה אמרת אין עוד אני כותב עליך ולא קם נביא בישראל עוד כמשה, וכן נרמז ג"כ שכל אחד מ מישראל צריך לקבל אחדותו יתעלה טרם מותו כמו רע"ק שיצאה נשמתו באחד, לכן סיים במיתת משרע"ה ומתחיל תיכף במצות ק"ש, וכתיב ג"כ בסוף התורה ולכל היד החזקה ודרשו חז"ל ששיבר את הלוחות ותיכף מתחיל. בק"ש, ואיתא בירושלמי ברכות שכל עשרת הדברות הנם בק"ש כיצד ?
אנכי, שמע ישראל, לא יהי' לך, ולא תשא, ואהבת וגו' מאן דרחים מלכא לא משתבע בשמיה ומשקר, זכור את יום השבת למען תזכרו, כבד למען ירבו ימיכם, לא תרצח ואבדתם מהרה מאן דקטיל מתקטיל, לא תנאף לא תתורו אחרי לבבכם וגו', לא תגנוב ואספת דגנך ולא דגנו של חבירך, לא תענה כאילו העדתם עלי שלא בראתי שמים וארץ. לא תחמוד ביתה רעך וכתבתם על מזוזות ביתך ולא בית חבירך עכ"ל, וכן מסיים בסוף התורה לכל האותות וגו' אשר שלחו לעשות בארץ מצרים, ואימתי מזכירין יציאת מצרים בק"ש ואפי' בשל ערבית, וכ"ת כיון שבעשרת הדברות יש גם כן ק"ש יוכל לצאת בזה ידי קריאת שמע ליתא דאף דבבהמ"ק אמרו עשרת הדברות בטלוהו חכמים מפני תרעומת המינים בגבולים, ונ"ל ג"כ לרמז דמסיים בעשרת הדברות כדכתיב ולכל היד החזקה זה הלוחות שכתוב בה עשרת הדברות ומתחיל בראשית ברא שית כלומר ברא שיתין של בית המקדש, התם אמרו עשרת הדברות אבל אנו בגבולים צריך לקרות את שמע, ומסיים בסוף תורה בלמ"ד ומתחיל בבי"ת לרמז לדעת ר"מ (ברכות ט"ו) דעיקר ק"ש בלב היינו בכונת הלב דהרי הוא אומר אשר אנכי מצוך היום על לבבך אחר כונת הלב הן הן הדברים וא"ש, ואפשר עוד לפרש מאימתי קורין את שמע בערבית משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן,. כלומר עד שלא תחשך השמש שמרמז למיתה ר"ל, ובשעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן דייקא ולא בתרומה כלומר פעולתן בעוה"ב כי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא אלא בא השמש וטהר וטהר גברא, ומרמז לכל ישראל דנקראים בשם כהנים דכתיב ואתם תהיו לי ממלכת כהנים העובדים עבודתם עבודת הקודש וזריזים נינהו לגמור עבודתם ביום כי דם נפסל בשקיעת החמה, וגם הטבילה מרמז כיון שעשה תשובה דטבל עצמו רמז לטהר א"ע בתשובה קודם ביאת שמש נשמתו ובודאי חלקו בחיים לעוה"ב וא"ש, וכן פי' הרמב"ם סוף הל' שמיטה דכ"א מישראל שמקדש עצמו הוא במדריגת כהן:
[ב] איתא במס' אבות (פרק ה) שהכתב והמכתב והלוחות כולם נבראו בע"ש ביה"ש. ובסוף התורה מהלוחות ואימתי נבראו בע"ש ביה"ש תיכף שנברא העולם, ובצל"ח איתא לחבר תורה שבכתב עם תורה שבע"פ דמשה שיבר את הלורות דלמד ק"ו מקרבן פסח שהוא אחת ממצות שבתירה כתיב וכל בן נכר לא יאכל בו ישראל שכולם מומרים איך אתן להם את התורה כמו"ש בשבת, ומתחיל במס' ברכות דלמדנו ג"כ ק"ו כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כש"כ עיי"ש, ואני אומר ג"כ לחבר סוף התורה עם תחלתה עם קיו דהנה הק"ו דאמרנו בגמ' לאו ק"ו גמיר כדפי' בתוס' דהלא עשה מדעתו עיי"ש, אבל קשה דלו יהא שאינם ראויים לקבל את התורה אבל איך הותר לו לשבר את הלוחות דהלא לא תעשה בתורה, לא תעשה כן לד' אלקיכם דהוא אזהרה למוחק את השם ובהליחות הי' כמה וכמה שמות הקדושים, אלא צ"ל כמ"ש המפרשים דהלוחות היו כמין קדושין ושידונם כפנוי' ולא כישת איש והי' זאת לעשות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים ולמד מק"ו מה לעשות שלום בין אש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים לעשות שלום ישראל לאביהם שבשמים עאכ"ו, והתורה מתחיל במלת בראשית ואיתא בגמרא סוכה בראשית ברא שית כלומר שיתין שבביהמ"ק ובשעה שכרה דוד יצא התהים וחפץ לשטוף את כל העולם ולמד אחיתופל ק"ו הזה מעצמו ולקח חספא יכתב עלי' שם וזרק להתהום ולא חש שימחה כדאמרן וא"ש, ואף דבגמרא הוא ב' מימרות אלו בשם ר' יוחנן דשיתין נבראו מששת ומ"ב וגם איר יוחנן שדוד כרה שיתין, תירצו התוס' שתרי אמוראי אליבא דר"י שלא נבראו מששת ימ"ב אלא דוד כרה, אבל המהרש"א כתב דלא פליגי דאף שנבראו מששת ימ"ב מ"מ דוד קירב אותם למקום ביהמ"ק, וכיון דהתורה נתיבותי' שלום ורומז בזה התוי"ט דבסוף משניות מסיים לא מצא הקב"ה לישראל אלא כלי מחזקת שלום, ומתחיל מהכהנים שמברכים את עם בנ"י בשלום. אף אני אומר ג"כ דהתורה מסיים בעשיית שלום מהלוחות שהיו לעשות שלום וכן מהשיתין כדאמרן לעשות שלום, וכן במיתת משרע"ה איתא במדרש (פ' הברכה) המלאכים וגם בני ישראל אמרו יבוא שלום, והלוחות השניות נתנו ביוה"כ, וכתיב ויהי ערב וגו' יום אחד איתא במדרש שהוא יו"כ, ועיקר בריאתו של עולם בשביל זה היום הי', וגם הלוחות העדות הן שנים כנגד שמים וארץ והן מעידין בישראל שקיימו התורה שנברא העולם בשביל התורה, וכן הלוחות היו מאבן שתיה שממנו נברא העולם כדאיתא בזוהר ויחי, וברבינו בחיי איתא שהן מכסא כבודו יתעלה שנברא קודם בריאת העולם דלמדנו מגז"ש כתיב כאן אבן וכתיב כמראה אבן ספיר דמות כסא וגם שבירת הלוחות גרם חורבן ביהמ"ק דנרמז תיכף בתחלת בריאתו של עולם כמו דאיתא במדרש בראשית והארץ היתה תוהו ובוהו מרמז לחורבן ביהמ"ק, וע"כ צ"ל דהלוחות נבראו קודם לכל כמו"ש בזוהר דכתיב בהלוחות והליחות מעשה אלקים המה, שם אחד שכתוב בכל ששת ימי בראשית, ואח"כ כתיב שתי שמות ביום עשות ד' אלקים ארץ ושמים ואתי שפיר:
[ג] במשנה (אבות פ"ה) איתא מה שנברא ע"ש בין השמשות וי"א אף קברו של משה רבינו ואילו של אברהם אבינו, וקשה הלא אילו של אברהם אבינו הי' קודם הרבה בזמן והי' לכתוב מקודם האיל ואח"כ הקבר ?
ונ"ל לפרש דאיתא ביומא אצל סדר לבישת בגדי כהונה איך יהי' לעתיד לבוא, ומתרץ שם כשיבוא משיח ב"ד ויבנה ביהמ"ק ב"ב יבוא משרע"ה עם אהרן הכהן ללמדם סדר הלבישה, וכן אי' בנדה שמשה רבינו יאמר הדין עם המתים שיעמדו בתחיה אם צריכין הזאת ג' וז' עיי"ש, ואיתא בפרקי דר"א דשתי קרניו של אילו דאאע"ה מרמז קרן אחד לשופר של מתן תורה וקרן השני לשופר של מלך המשיח, ועתה א"ש קבורתו של משה יהי' עד שיתגלה שופר של מלך המשיח ואז יבוא עמו ביחד כדאמרן, והתורה מתחלת במלת בראשית ואיתא במדרש שתי תיבות ברא-תיש של אברהם אבינו דסוף מעשה במחשבה תחלה כלומר של מלך המשיח. א"כ א"ש הסמיכות סוף התורה ממיתת משרע"ה והתחלתה ברא-תיש כלומר יהא נקבר עד שיבוא מלך המשיח בב"א, כמו שביארתי לעיל בפ' העקידה:
[ד] ואגב אורחא נ"ל לבאר מ"ש בשבת (דף כ"ח ע"ב) קאמר ר"י שור שהקריב אדה"ר קרן אחת הי' לו במצחו, וכן אי' שם בשם ר"מ תחש שהי' בימי משה כו' קרן אחת הי' לו במצחו וקשה למאי נפ"מ אם הי' לו ב' קרנות או קרן אחת ונ"ל לפרש ללמד שעולם התיקון יהיה כשיבוא מלך המשיח ב"ב ואז יתקע הקב"ה בקרן השני, ואדם הראשון וגם המשכן לא הי' אז עוד עולם התיקון א"כ לא הי' אלא קרן אחת, ונ"ל ג"כ לפרש דכתיב אצל אברהם והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו. וכבר נלאו כל חכמי לב לפרש כאן מצת אחר הלא מקודם לא הי' עוד איל שיתואר השני בשם איל אחר, ונ"ל דאיתא במדרש בראשית כי שת לי זרע אחר תחת הבל כו' ודרשינן אחר זה מלך המשיח שבא ממקום אחר, וכן אי' המדרש הזה אצל בנות לוט (בפ' וירא) וכן במדרש רות, הרי מלת אחר מרמז למלך המשיח, ועתה א"ש כי איל אחר נאחז בסבך בקרניו כלומר ראה קרן של מלך המשיח בקרנו של האיל הזה כדאמרן, וכמו שנתבאר מזה קצת בדברינו לעיל בפ' העקידה:
[ה] איתא (פסחים דף נ') וגם במדרש (פ' ואתחנן) כשנפטר יעקב אבינו מן העולם קרא לבניו ואמר להם שמא יש בלבכם אלהי אחר פתחו כולם ואמרו שמע ישראל כו' ואף יעקב אמר בשכמל"ו אמרו רבנן היכי נעביד נאמרוהו לא אמרו משה רבינו לא נאמרוהו אמרו יעקב התקינו שיהא אומרים בחשאי, ומעתה ה"פ בסוף התורה אי' אשר עשה משה לעיני כל ישראל ומתחיל תורה שבע"פ בק"ש, כלומר צריך לקרות את שמע כמו שאמרו משה וישראל סבא דבמדרש דורשין תמיד ישראל לרמז על ישראל סבא. כלומר שמע וגם בשכמל"ו ולחבר הדברים עוד עם סוף נדה הנ"ל נ"ל דאיתא במדרש דבשכמל"ו הוריד משה רבינו מן השמים ששמע שמלאכי השרת אומרים בשכמל"ו והוריד למטה, א"כ לפ"ז אנו אומרים זאת מהלכה למשה מסיני, ובסוף נדה איתא השונה הלכות בכל יום מובטח שהוא בן עוה"ב ופירש"י הלכה למשה מסיני, ועתה נעוץ סופה בתחלתה דהלכה למשה מסיני לקרות את שמע ולומר בשכמל"ו, ותדע דהכי הוא דקיי"ל בכ"מ דהלכה לממ"ס אף בדיעבד מעכב כמ"ש התוי"ט במנחות אצל י"ג נפה, אף כאן לא לישתמט אחד מפוסקי הלכות שיאמר אם שכח לומר בשכמל"ו שאינו צריך לקרות עוד הפעם דאף דאומרין אותו בחשאי מ"מ ודאי מעכב, ובפסחים (דף נ"ו) איתא דאנשי יריחו שלא ברצון חכמים היו כורכין את שמע פירוש שלא אמר ברוך שכמ"ו ודעת ר' יהודא עיי"ש ועוד לרמז ישראל שבסוף התורה, ישראל מאימתי קורין מ"ש במדרש (פ' ואתחנן) דאנו אומרים שמע ישראל אבינו בקבר אותו דבר שצויתנו לקרות את שמע עודנו נוהג בנו, וא"ש הסמיכות ישראל סבא אבינו שמע שאנחנו מקבלים עול מ"ש שתי פעמים ביום באהבה ואומרים אנחנו שמע ישראל וגו' וא"ש:
[ו] התוס' הקשו ע"מ דתניא דזמן ק"ש ש"ע משעה שהעני נכנס לאכול פתו במלח הלא עני גופי' מתי יתפלל דהא זמן אכילתו היינו זמן ק"ש וכיון שבאו זמן ק"ש אסור להתחיל בסעודה והקשה הצל"ח למה לא הקשו התוס' על הכהן איך אוכל תרומה בזמן ק"ש, ועוד הקשה למה תנן במשנה משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן ולא אמר משעה שאוכלים תרומתן מאי נפ"מ הכהן או אשתו ובניו ועבדיו והלא כולם מצווים בתפלה ובהזכרת יציאת מצרים, ותירץ דדוקא כהנים מותרין לאכול תרומה בזמן ק"ש כיון דתרומה עבודה היא, אבל הנשים אף דמותרות לאכול תרומה אבל אינה עבודה אצלן, ולפ"ז נ"ל לחבר תושב"כ עם תושבע"פ דמסיימת במלת ישראל ופתח באימתי קורין כלומר ישראל אימתי קורין את שמע משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן, ול"נ לתרץ קושיותיו באופן אחר ובזה נחבר עם סוף נדה דאי' שם דיני זבה קטנה וזבה גדולה ונדה וקיי"ל דזב וזבה ובעל קרי טובלין ביום ונדה ויולדת טבילתן בלילה, א"כ לפ"ז בזכרים ואפי' בועל נדה ג"כ טבילתו ביום ותיכף יש לו הערב שמש, ואוכל בתרומה בלילה, אבל נשים יש שטובלות ביום ויש שטובלות בלילה ולאו מילתא דפסיקא שתוכלה לאכול התרומה בלילה, ועוד לפ"מ דקיי"ל דמשום סרך בתה כולן טובלות בלילה אפי' ביום ח' א"כ נוכל לטעות להכי קאמר בשעה שהכהנים הזכרים נכנסים לאכול בתרומתן כמו"ש בגמרא והלא הכהנים מבעוד יום הם טובלים לאכול בתרומתן, ועתה אתי שפיר הסמיכות שמסיים מדיני נדה ואמר מאימתי קורין את שמע בערבית משעה שהכהנים הזכרים נכנסים לאכול בתרומתן כלומר שטובלין ותיכף יש להם הערב שמש ואוכלים התרומה תיכף בצאת הכוכבים וא"ש, ועוד יש לפרש לפ"מ דקיי"ל הלכה כר"ז דבנות ישראל החמירו על עצמן אפי' רואות טיפת דם כחרדל יושבת עלי' ז' נקיים, ומעתה זבה קטנה וגדולה ונדה כולן דין אחד שמסיים בסוף נדה ומתחיל בזמן ק"ש ואיזה בן עוה"ב מאן דמסמיך ג"כ בערבית גאולה לתפלה, ואיתא בגמרא דאין עומדין להתפלל אלא מתוך הלכה פסוקה וה"ד כר' זירא כהנ"ל כמ"ש (ברכות נ"א) דצריך לומר כן קידם שמתחיל ק"ש, ועוד אפשר לפרש הסמיכות עם סוף חושב"כ דקיי"ל דתפילת ערבית יעקב תקנו ומסיים ישראל סבא מאימתי קורין כיון שצריך להתפלל תפלת ישראל סבא דהוא ערבית, וקורין מקודם ק"ש כמו"ש בירושלמי כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה וא"ש:
[ז] באופן אחר נ"ל לסמוך דאי' (ברכות כ"ב) דדוקא בעל קרי אסור לו לקרות ק"ש בשפתיו אבל הזבים והמצורעים ובאין על נדות מותרין לקרות בתורה ובנביאים כו', וטעם הדבר דהתורה ניתנה באימה וביראה וברתת ובזיע, אבל בעל קרי בא מקלות ראש. וזהו הסמיכות דמסיים בסוף נדה בנדה ובזבה מאימתי קורין את שמע כלומר הללו מותרין לקרות ק"ש אבל ב"ק אסור וא"ש:
[ח] סוף תורה שבע"פ מסיים במלת הלכות ופירש"י הלכה לממ"ס וסוף תושב"כ מסיימת ממיתת משרע"ה שקיבל כל התורה מסיני, והתחלת בראשית כל פרשה ראשונה שבתורה מרמז ללידת משרע"ה כמו שאבאר, דהתחלת התורה בראשית ודורשין שתי תיבות ב' ראשית שעולם ומלואה נבראו בשביל ב' ראשית כלומר ב' תורות תושב"כ ותושבע"פ, וב' ראשית היינו בשביל התורה שנקראת ראשית דרכו ובשביל משרע"ה שנא' וירא ראשית לו, וכל הנסים והנפלאות שנעשו ע"י משרע"ה תיכף התנה הקב"ה במעשה בראשית שישמעו לקולו של משה כדאי' במדרש, וכן בסוף התורה לכל האותות והמופתים אשר שלחו ד' לעשות לפרעה ולכל מצרים לעיני בנ"י על כולן התנה עליהם הקב"ה מששת ימ"ב, וכתיב בראשית ב"א את השמים ואת הארץ, ג"ל לרמז דקאי על לידת משה, כי במלת ה 'ה'ש'מים יש שמו של משה וי' ומ' היתירים מרמז על מ' יום שעלה משה השמימה לקבל י' הדברות ואת הארץ מרמז ג"כ למשה דאיתא במדרש (פ' האזינו) שמשה קרא לשמים וארץ להעיד בהם בישראל בשביל שנתגדל בשמים ונולד בארץ, וכתיב והארץ היתה תוהו ובוהו וחשך ע"פ תהום שמרמז לגלות כדאי' במדרש, ועוד שלקה את המצרים בחשך של מעלה, ויאמר אלקים יהי אור מרמז לגאולה שהוציאם ממצרים כדכתיב ולכל בנ"י הי' אור במושבותם, ורוח א' מרחפת ע"פ המים דרשו במדרש רוחו של מלך המשיח שמרמז ג"כ לגאולה העתידה שהתחילה ע"י משה ונגמרת ע"י מלך המשיח, ומים מרמזין למשה כדאי' במדרש (פ' יתרו) שלח לחמך ע"פ המים זה משה דכתיב בו מן המים משיתיהו, וכבר רמזתי לעיל שמשרע"ה יביא עמו אלי' וכדאיתא במדרש דכתיב בסופה ובסערה דרכו מרמז למשה ואליהו שיבואו כאחת בסופה זה משה דכתיב ותשם אותו בסוף, ובסערה זה אלי' דעלה בסערה השמימה, וירא אלקים את האור כי טוב זה משה כדאי' בסוטה כשנולד משה נתמלא כל הבית אורה כתיב הכא ותרא אותו כי טוב הוא וכתיב התם וירא א' את האור כי טוב, ולמדנו שנשמת משרע"ה מאורו של מעלה, וכ"ה בס' מג"ע שנשמת משה נדב ואביהו היתה ג"כ מאורו של מעלה שנברא ביום הראשון וכיון שראה הקב"ה שאין העולם כדאי להשתמש בזה האור גנזו לצדיקים לע"ל, כלומר גנז את האור הזה בתורה והצדיקים רואין באור התורה מראש העולם ועד סופו, והתורה נקראת בשם נר מצוה ותורה אור, וכן כשהדר קבלו עליהם את התורה בימי אחשורש כתיב ליהודים היתה אורה זו תורה וששון זו מילה כלומר שמחת פורים שאז נימול משרע"ה שנולד בז' אדר ולח' ימים הוא פורים נימול, וכתיב יום אחד מרמז ג"כ שהי' הקב"ה יחיד בעולמו ולא נבראו המלאכים עד יום ב' ואז כבר נברא נשמת משרע"ה שהיתה גניזה תחת כסה"כ יתעלה, ובזה נ"ל לפרש כשקטרגו המלאכים במ"ת מה לילוד אשה בינינו אמר הקב"ה למשה אחוז בכסכ"ב והחזר להם תשובה ובודאי שדבר גשמי לא יוכל לאחוז בדבר רוחני, ונ"ל דה"פ כלומר והלא נשמתו קידם לכם שהיתה תחת כסא כבודו ואיך תוכלו לקטרג עליו מה לילוד אשה בינינו הלא נשמתו נבראת תחלה, וכן במיתת משרע"ה אמר הקב"ה לנשמתו בא ואשיבך תחת כסא כבודי ונעוץ סוף בתחלה ג"כ מכסא הכבוד שנרמז ורוח אלקים מרחפת ע"פ המים וא"ש: [ט] בש"ס מתחיל התנא במלת תי"ו תנא היכי קאי ומסיים ג"כ בתי"ו א"ת הליכות אלא הלכות, והנה עשרת הדברות מתחיל באל"ף והש"ס בתי"ו, שהוא סדר תשר"ק, ונ"ל דשני תווי"ן אלו מרמזין תכלית 'תורה 'תשובה, ועוד נ"ל לרמז מ"ש בס' ראשית חכמה (בפרקי התשובה) וז"ל כי הבעל תשובה צריך ללבוש שק ואני שמעתי מהמקובלים כי שק עולה תי"ו והענין כי יש בקליפה תי"ו כחות שעליהם נאמר בעשו תי"ו איש עמו ויש למעלה תי"ו עולמית של רחמים ובלבישת 'ש'ק זה זכה להכפות תי"ו דסט"א ולזכות לעוה"ב תי"ו עלמין דכסיפין שהם נקראין תי"ו שקל כסף עובר לסוחר עכ"ל, הרי קדושת התי"ו שמכניע לסט"א וזוכה ע"י לעוה"ב, ועוד נ"ל לרמז לדעת ר' פרידא דחזר עם תלמידו ת' פעמים ונתוספו לו תי"ו שנים כמו"ש בעירובין וא"ש בעזה"י:
ובסוף המשנה איתא א"ר יהושע בן לוי עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות, ותחלת התורה בראשית ופירש בבעל הטורים דבראשית דרוש שתי תיבות ברא ש"י כלומר ברא ש"י עולמות לכל צדיק עכ"ל, והתי"ו הנשאר נראה לי לרמז במאי הקנה להם בת' כלומר ע"י תלמוד בבלי וירושלמי וע"י המעשה כי התלמוד מביא לידי מעשה שיזכה להיות בבחי' צדיק ואתי שפיר:
[י] סוף תורה שבכתב הוא תיבת ישראל, ונודע שמלת ישראל בכ"מ מרמז לישראל סבא אבינו והוא התפלל במקום המקדש במקום שהתפללו אבותיו הק' אברהם ויצחק, ויעקב קרא למקום ביהמ"ק בית כדאי' בפסחים, והתחלת התורה בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ מרמז שתיכף בתחלת בריאת שמים וארץ ראה הקב"ה ביהמ"ק בנוי כמד"א לנטוע, שמים וליסד ארץ ולאמר לציון עמי אתה כדאי' (ברבה פ' בראשית), ואיזהו בן עוה"ב הסומך גאולה לתפלה של ערבית ג"כ, ועתה א"ש הסמיכות ישראל סבא התפלל במקום המקדש הרי תורה שבכתב מקושר בתחלתו עם תורה שבע"פ מאימתי קורין שמע בערבית, כלומר ותיכף התפלה ג"כ במקום שהתפלל יעקב אבינו במקום המקדש, כי גם בזמן הזה שביהמ"ק חרב הוא תלפיות תל שכל פיות פונים אליו וצריך כנגד ביהמ"ק וקדשי קדשים כמו שהתפלל יעקאע"ה, ובסוף נדה מסיים תדב"א כל השונה בכל יום מובטח לו שהוא בן עוה"ב. ומרמז ג"כ לפע"ד שצריך להתפלל נגד ירושלים, ובד' אמות של הלכה כמו"ש (ברכות דף ח') ר"א ור"א אף שהו"ל י"ג בי' כנישתא בטבריא לא מצלי אלא ביני עמודי היכא דהוו גרסי דאוהב ד' שערי ציון מכל משכנות יעקב דהיינו שערים המצוינים בהלכה אוהב ד' יותר מבתי כנסיות ובתי מדרשות דמיום שחרב ביהמ"ק אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד, ועתה נוכל עוד לחבר, תורה שבכתב מתחיל מזה שהקב"ה ראה תיכף בבריאת עילם את המקדש וחורבנו ומסיים בשונה הלכות כי אין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד בזמן החורבן, כן נזכה ללמוד וללמד לשמור ולעשות באהבה אמן:
השמטה לסעיף ט"ו בפתח האהל:
ובזה נ"ל לפרש היטב מה דכתיב אצל שרה ושרה שומעת פתח האהל, וקשה דהעיקר הי' לנו לדעת כי שמעה את דברי המלאך, ומאי נפ"מ אם שמעה פתח האהל או במקום אחר, ועוד לשון שומעת קשה מאוד דכך הי' צריך לכתוב ושרה שמעה אבל שומעת משמע שתמיד שומעת, ובזה אתי שפיר כי כל מגמת אמנו שרה להטריח עצמה בהאורחים וישבה בפתח האהל כדי שתשמע מה שאברהם יצוה לה לתת עוד להאורחים, ואגב אורחא היתה שומעת דברים של המלאך, ויש לפרש שהיתה מדה כנגד מדה כמו שהיא היתה נותנת בהשפעה גדולה להאורחים, כן רמזה המלאך כעת חיה לשרה בן, וידוע מה שאיתא במדרש הניקה בנים שרה שהיה לה חלב הרבה בדדיה שכל המטרונות שבאו אצלה שמה הניקה בנים שרה וא"ש:
באופן אחר נ"ל לפרש המלות פתח האהל עפ"י דברי המדרש (פ' בא) וז"ל ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש בשביל אברהם שהצלתיו מכבשן האש ומצות בשביל שרה שעשתה למלאכי השרת עוגות עכ"ל, הרי שזכות אברהם ושרה הועיל שלא יבא המשחית שיפסח ד' על הפתח, וזה הפירוש והיא יושבת פתח האהל, כלומר זכות שטרחה באורחים יושבת בפתח האהל להציל את בניה שלא יבוא המשחית אל הפתח. ואיתא באגדת בראשית שגם שרה היתה מקומה אשל אכילה ושתיה לאורחים וגם הלכה לשלח את האורחים. כלומר ללות אותם, ובזה נבין דכתיב אצל ק"פ איש 'שה 'לבית 'אבות 'איש 'שה לבית ושניהם ר"ת אשל ובחת"ס עה"ת נדחק לפרש למה שני פעמים אשל עיי"ש, ולהנ"ל א"ש אשל אחד מרמז זכות אברהם ואשל אחד מרמז לזכות שרה. וז"ל מדרש אגדת בראשית חגרה בעוז מתניה בשעה שבאו המלאכים לאכול אצל אברהם מהרי שלש סאים וכו' שאף היא היתה מקיימת מצות כאברהם וא"ש, והנה בההגדה ש"פ אומרים בליל ב' דלתיו דפקת כחום היום בפסח הסעיד נוצצים עוגות מצות בפסח, ונ"ל לפרש למה אמר דלתיו דפקת אלא בזכות שהיה יושב בפתח האהל וקיבל האורחים נראתה אליו השכינה ואתי שפיר: