עשירית האיפה חלק א· רבי ירוחם יהודה ליב וולפיש
אהל רחל
[א] בברכת התורה בברכה ראשונה אנו אומרים ונתן לנו את תורתו ובשניה אחר הקריאה אומרים אשר נתן לנו תורת אמת ואין אומרים עוד תורתו, ונראה לי לפרש עם מה דאיתא (קדושין ל"ב ע"ב) ע"פ כי אם בתורת ד' חפצו ובתורתו יהגה בתחלה היא נקראת תורת ד' ומשלמדה וגרסה היא נקראת תורתו עכ"ל רש"י שם, ונ"ל לפרש דקשה כיון דכתיב בתורת ד' חפצו הי' צריך לכתוב ובה יהגה יומם ולילה אלא ללמד דאחר שלמד נקראת תורתו, וכמו דאמרינן בברכות (ל"ה ע"ב) כתיב לד' הארץ ומלואה וגו' וכתיב והארץ נתן לבני אדם ומתרץ כאן קודם ברכה וכאן לאחר ברכה דכיון שבירך על המזון נקראת הארץ אחר הברכה של בני אדם, אף כאן קודם הקריאה אמר ונתן לנו את תורתו דעדיין קודם הקריאה והלימוד הוא תורת ד' ולא של בנ"א, אבל אחר הקריאה והלימוד מברך אשר נתן לנו תורת אמת דאחר שקרא ולמד תורתו דיליה הוא ולא של שמים, ונפ"מ דת"ח שמחל על כבודו כבודו מחול דתורה דילי' הוא כדאיתא בגמרא (קדושין שם):
ובזה נראה לי לפרש מ"ש (נדרים פ"א ע"א) שנענשו ישראל על שלא ברכו בתורה תחלה, וקשה דלמה לא אמר סתם על שלא ברכו על התורה, אלא נ"ל לפרש על שלא ברכו בתורה תחלה ולא הודו להשי"ת דקודם שלמד נקראת תורת ד' וממילא לא הי' הקריאה והלימוד לשמה ולא זכו שתהא התורה שלהן ולכן נענשו על זה, ובזה מובן ג"כ מ"ש בגמרא (מכות) דאמר רבא כמה טפשאי הני אינשי דמקיימו קמאי ספר תורה ולא מקיימו מקמי גברא רבא התורה אמרה ארבעים יכנו ואתו רבנן ובצרו חדא, והיינו דהם לא יעמדו מקמי ת"ח מטעם דס"ל דהתורה של הקב"ה ולא של הת"ח ואין מגיע לו כבוד התורה, ורבא לשיטתו הוכיח להם דבאמת הת"ח התורה שלהם הוא כיון דדרשו ארבעים בציר חדא א"כ למדו וגרסו התורה ושפיר נקראת תורתם וצריך לעמוד בפניהם כמו בפני ס"ת וא"ש, והעיקר מה שנקרא תורה שלו הוא מה שמחדש הת"ח בהתורה וזאת הוא בודאי חלקו שחלקו לו מן השמים, וכן איתא במדרש (פ' יתרו) וזה לשונו החכמים העומדים בכל דור ודור כל אחר קיבל שלו מהר סיני וכן הנביאים קבלו נבואתן מהר סיני עיי"ש, ובזה הוי שפיר תורתו וחלקו וצריך להודות ולברך להקב"ה ולהיות שמת בחלקי ואתי שפיר:
ועוד נ"ל לפרש מ"ש תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכינו עפמ"ש בפירוש המשניות להרמב"ם (סנהדרין פ' חלק) במשנת כל ישראל וזה לשונו עוה"ב מה שנהנים מזיו השכינה רצוני לאמר שאותן הנשמות מתענגות במה שמשיגות ויודעות מאמיתת הבורא יתברך כמו שמתענגות חיות הקודש ושאר מדרגות המלאכים במה שהם משיגים ויודעים ממציאות ית' זאת הוא העוה"ב עי' שם שהאריך, ולמדנו מזה שהעיקר חיי העולם הוא אשר נטע בתוכינו הוא מאמיתות הבורא ית' והתורה הקדושה, וזהו שאומרים תורת אמת וחיי עולם כלומר השגת תורת אמת זאת הוא חיי עולם הבא, והיינו שלא נלמוד שלא לשמה בכוונה כדי להשיג שכר עוה"ב דאין זה עבודה תמה, אלא עבודתינו יהי' כדי להשיג אמיתות התורה ואמיתות הבורא ית"ש וזאת הוא עיקר חיינו בעוה"ז למען נוכל להשיג השגה זו וזאת הוא תכלית אורך ימינו לעוה"ב וא"ש ודו"ק בזה כי הדברים אמיתים ועמוקים, ויחידי סגולה שבדור רואין עולמיהן בחייהן היינו שמשיגים אמיתות הדברים על אמיתתן ועליהם רמז התנא יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים מכל חיי עוה"ב ואתי שפיר:
[י] בתשובות חתם סופר (יורה דעה סימן שמ"ג) איתא בזה"ל, במס' שמחות (פ"ד ה"ה) איתא אלמנה לכ"ג וכו' לא אונן ולא מטמא לה, וצ"ע הא כהן גדול אינו מטמא לקרובים בלאו הכי עכ"ל, ונראה לי ליישב עם סברת המנחת חינוך (מצוה ע"ר) וז"ל שם לדעת התוס' ביבמות אשתו הקטנה דעשו רבנן כמת מצוה ומותר לכהן הדיוט לטמא לה דעשה כאשתו גמורה אבל כ"ג ונזיר דאין מטמא לאשתו לא עשי לאשתו כמת מצוה ואסור לטמא לה אבל לדעת הרמב"ם דהוי כמת מצוה ממש א"כ כמו שעקרו לגבי הדיוט ה"ה לגבי כ"ג מה נשתנה בין כ"ג מכהן הדיוט בזה וזה אינו מטמאים מדאורייתא וכיון דחז"ל התירו לכהן הדיוט א"כ לכ"ג נמי כנ"ל ברור עכ"ל, פירוש כיון דיורש אותה הבעל לא יחפצו אחרים לטמא לה ודינו כמת מצוה, הנה דין זה דוקא באשתו הכשירה לכ"ג דהוא באמת יורשה ומותר לפי זה לטמא לה כדין מת מצוה, אבל אלמנה לכהן גדול כיון דאין חופה לפסולות וא"כ אינו יורשה א"כ אסור לטמא לה ואתי שפיר כן נ"ל, וזה הפירוש דוקא אלמנה לכ"ג לא מטמא אבל לכשירה אין הכי נמי דמטמא ע"כ:
[יא] בר"ח במוסף אומרים בתחלה בהיותם מקריבים לפניך זבחי רצון ושעירי חטאת וכו' ואח"כ אומרים מזבח חדש בציון תכין ועולת ראש חודש נעלה עליו ושעירי עזים נעשה ברצון, וקשה לי מלבד כפילת הלשון שכבר אמר שהיו מקריבים עולות וחטאות אמר עוד הפעם מהקרבנות הנ"ל, עוד קשה הלא ידוע שבר"ח מקריבים עשר בהמות עולות וחטאת אחד וכאן אומרים עולת ר"ת לשון יחיד ושעירי עזים נעשה ברצון לשון רבים, ותמוה דלהיפך צריך להיות עולות לשון רבים וחטאת לשון יחיד, ובשלמא עולת לשון יחיד נוכל לתרץ דלשון הכתוב אמר דכתיב מלבד עולת החודש ומנחתה אף דרבים נינהו אבל שעירי חטאות לשון רבים בודאי קשה, ונראה לי לתרץ דאם נאמר כדעת ר"א דבתשרי נברא העולם ובתשרי עתידין ליגאל ומזבח חדש לעתיד לבוא יהי' בראש השנה בשביעי באחד לחודש, וכן כתב הגאון ר' רפאל המבורג זצ"ל בספר דעת קדושים שבר"ה יהי' חינוך בית המקדש, ואנן קיי"ל דגם בר"ה באין שני שעירי חטאות לכפר אחד בעד ר"ה ואחד בעד ר"ח כדאיתא (בתוספתא שבועות) שי"ב שעירים לשנה ור"ח תשרי בכלל, ועתה אתי שפיר ראשי חדשים לעמך נתת בהיותם מקריבים לפניך זבחי רצון ושעירי חטאת לכפר, היינו כל ראשי חדשים של השנה כולה אבל מזבח חדש בציון תכין כלומר בר"ה יהי' זאת ואז יבוא שני שעירים ביום אחד שעיר ר"ח ושעיר ר"ה ואתי שפיר, ומאי נשתנה מוסף ר"ח שאנחנו אומרים קודם איזה מקומן מכל מועדי השנה? נראה לי משום דאי' בסוכה דלאברי ר"ת תרי היכרא עבדינן אחת שנותנים אותם מתחת כרכוב המזבח מחציו ולמעלה, ועוד שמקדמינן שיר של ר"ח לשיר של יום, לכן אנחנו עושים ג"כ תרי היכרא קודם איזהו מקומן ובספר תורה, אבל בשבת לא קשה כיון דאין קורין בס"ת מוסף של שבת ואתי שפיר:
[יב] זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו (ר"ה דף כ"ז). וכתב על זה הטורי אבן דבשבועות מפרש הטעם לחייב הנשים בקידוש היום דכל שישנו בשמירה ישנו בזכירה והני נשי הואיל ואיתנייהו בשמירה איתנייהו נמי בזכירה וקשה לי אביי דאמר (בפ"ג דברכות) דנשים אין חייבות בקידוש היום מן התורה אלא מדרבנן למאי נ"מ נאמרה זכור ושמור בדיבור אחר עכ"ל ולא תירץ כלום, ולי נראה לתרץ דהברייתא זו המובא כאן היא במכילתא (פ' ויקרא) ואיתא שם בזה"ל זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו מחלליה מות יומת וביום השבת שני כבשים בדיבור אחד נאמר לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך ועליהם נאמר אחת דבר אלקים שתים זו שמעתי, הרי דוקא דבר והפוכו במצוה אחת אז שניהם בדיבור אחד נאמרו וקשה זכור ושמור מה דבר והפוכו הוא? ונראה לי לתרץ כמו שדרשו חז"ל ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת כלומר שיחלל שבת אחת בפיקוח נפש כדי שיוכל לשמור שבתות הרבה כמו"ש (יומא פ"ה ע"ב), אף כאן הכי פירושא זכור את יום השבת לקדשו באופן שתוכל לשמור שבתות הרבה כלומר חלל שבת בפיקוח נפש כדי שיוכל עוד לחיות ולשמור שבתות הרבה הרי ג"כ דבר והפוכו ואתי שפיר, ובזה מתורץ קושית הטו"א הנ"ל דצריך הי' לאמר שניהם בדיבור אחד לקיים את השבת אם צריך לחלל אותו בפיקוח נפש, ומאן דאמר ללמד לענין קידוש היום מן התורה לנשים לומד שמותר לחלל שבת בפיקוח נפש כשאר תנאים דיומא שם מותי בהם, ולכאורה למ"ד שמרמז על קידוש היום דנשים איזה דבר והיפוכו הוא בזכור ושמור, י"ל דקידוש היום של נשים יוצאין בהדלקת הנרות שאומרים להדליק נר של שבת הרי קיבלה עליה את השבת וזאת הוא הקידוש מן התורה, ונר מרומז לנשמת אדם כמו שאמרו ז"ל (בבר"ר פ' בראשית) דע"י הנר שמדלקת מתקנת חטא אדם הראשון וחוה שגרמו מיתה.
והיינו ע"י זכור יהי' להם שמירה, ועוד שמירה דנשים היינו ל"ת של חילול שבת שהוא במיתה והיינו זכור את יום השבת ולא תעבור על השמירה שהוא במיתה והנרות הללו מצילות מן המיתה לאור באור החיים של שבת לעתיד לבוא ואתי שפיר:
[יג] במדרש (רבה פ' עקב) וז"ל את סבור שמא לרעתך נתתי לך את השבת לא נתתי לך אלא לטובתך כיצד א"ר חייא בר אבא את מקדש את השבת במאכל ובמשתה ובכסות נקיה ומהנה את נפשך ואני נותן לך שכר מנין וקראת לשבת עונג (ישעי' נ"ח) מה כתיב אחריו אז תתענג על ד' ויתן לך משאלות לבך עכ"ל, וכל המפרשים ראו כן תמהו וכי ס"ד שהשי"ת יתן לנו את המצות לרעה לנו וכש"כ את השבת ששקולה ככל המצות ובפירוש כתוב בתורה פעמים רבות אין מספר על כל המצות שהם לטוב לנו, ונראה לי לפרש דהנה בכל המצות יש שכר על ההכנה ועל העשייה, והנה מצות הכבידות עלינו לעשות כגון צדקה ומעשרות וכדומה פשיטא שמגיע לנו שכרינו בכפלים על ההכנה ועל העשייה, אבל שבת היה אמינא שדוקא על ההכנה שכל השבוע כולו יהא רעה לנו במאכל ובמשתה לצמצם הכל לכבוד השבת וששת ימים תעשה מלאכתך ויום השביעי לאלקיך כלומר שיעבוד ויכין כל הששת ימים שיוכל לענג את השבת לשם שמים, אבל מצות אכילה בשבת לכאורה אין מגיע לנו שום שכר עבור זה, ועל זה אמר הנביא דליתא רק את מקדש את השבת במאכל ובמשתה ובכסות נקייה ומהנה את נפשך ואני נותן לך שכר ותזכה שיתן לך משאלות לבך כן נ"ל ברור. ומצינו כהאי גוונא בגמרא להרע הנשבע שלא יאכל ולהיטב הנשבע שיאכל, הרי לרעתך ג"כ הפירוש שלא תאכל כל השבוע היינו בצמצום גדול כדי לענג את השבת מ"מ בזכות האכילה בשבת ג"כ שכרך הרבה מאוד וא"ש, הרי שכר השבת כפול בעד הכנה ובעד התענוג, לכן נ"ל דבשביל זה כל מעשה שבת כפולה כאמרם ז"ל במדרש מ"ע לנוח ומל"ת על המלאכה, וזכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, וכן ביום השבת שני כבשים ומחלליה מות יומת, ושני כבשים למוסף ושני סדרים של לחה"פ ושני בזיכי לבונה מקטירין על המערכה שניה וכן בוצעין על שתי ככרות בשבת ומזמור שיר ליום השבת כפול, וזהו הענין מה שאיתא בסה"ק בשם האריז"ל דאכילות של שבת הגם שאין אוכל בכוונת הראויות הם ג"כ כולו קודש, ונ"ל עפ"מ שתירץ הר"ן ז"ל קושיא המפורסמת על הרמב"ם שפוסק דבמצה כפאוהו ואכל יצא אלמא דס"ל דמצות אין צ"כ ובשופר פסק התוקע לשיר לא יצא אלמא דס"ל דמצות צ"כ, ותירץ הר"ן עפ"מ דאמרינן דבחלבים ועריות גם המתעסק חייב מטעם שכן נהנה א"כ גם במצות אכילה והנאה אמרינן כן שיצא מטעם שכן נהנה, ושפיר מובן בזה דברי האריז"ל שאכילת שבת כולו קודש גם בלא כונה הראוי' מטעם שכן נהנה ודו"ק. ואפשר לרמז זכור את יום השבת לקדשו דאימת יוצא אכילת שבת בלא כונה רק כשזוכר עכ"פ שהיום יום שבת כמו שאמרינן אצל מצה כפאו ואכל מצה יצא רק כשיודע עכ"פ שהיום פסח כמו"ש הרי"ף והרמב"ם ודו"ק:
[יד] במוסף של שבת אנו מתפללים ואומרים אז מסיני נצטוו עליה ותצונו להקריב בה מוסף שבת כראוי, וקשה לי על כפל הלשון נצטוו ותצונו הלא הי' די באמרו מסיני צוית אותנו עליה להקריב קרבן מוסף, ועוד קשה מאי קמ"ל דמסיני נצטוו עליה פשיטא דכל התורה כילה מסיני קבלנו, ועוד דעל השבת במרה נצטוונו? ונראה לי לפרש עם מה דאיתא במכילתא (פ' יתרו) מחלליה מות יומת וביום. השבת שני כבשים בני שנה שניהם בדיבור אחד נאמרו ועל זה נאמר אחת דיבר אלקים שתים זו שמענו. ועתה אתי שפיר דודאי עיקר שבת במרה ניתנה אכן שני הדברות אלו מחלליה מות יומת ומוסף של שבת שני כבשים שניהם בדיבור אחד נאמרו בסיני, ולכן אמר נצטוו ותצונו שני צווים בדבור אחד בדבר המוסף כיון שהוא דבר והפוכו לשמור את השבת ולחלל את השבת במוסף, ואפשר שאנשי כנסת הגדולה רמזו ג"כ דבר זה במוסף שני דברים בדבר השבת שהן דבר והפוכו נאמרו, ולכן אומרים בזה הלשון אז מסיני נצטוו עליה צווי פעליה כראוי ותצונו כלומר שני צווים בדבר השבת דבר והפוכו מ"מ כראוי הן אפי' בזה שמחללים את השבת כראוי היא ג"כ אם הוא מפני פיק"נ או בהקרבת קרבן כמו בזה שמקיימים את השבת דכולן ממי שנגלה בסיני נאמר וכך ראוי לנו לעשות ואתי שפיר:
[טו] במדרש (רבה פ' עקב) איתא וז"ל שמע ישראל אתה עובר וגו' מה ראה לומר שמע ישראל רבנין אמרי למה הדבר דומה למלך שקידש מטרונה בשני מרגליות אבדה אחת מהן אמר לה המלך אבדת אחת שמרי את השני' כך קידש הקב"ה את ישראל בנעשה ונשמע אבדו את נעשה שעשו את העגל אמר להן משה אבדתן נעשה שמרו נשמע הוי שמע ישראל עכ"ל, ותמוה וכי ס"ד שמשה אמר להן לישראל שמע כלומר שילמדו ושלא יעשו ואם יעשו הרי קיימו עוד הפעם שני הדברים ושני המרגליות ל ונראה לי לפרש דישראל קבלו את התורה ואמרו נעשה ונשמע ותמוה ג"כ וכי ס"ד שיעשו קודם שישמעו ומנא ידעו איך לעשות? אלא שאמרו חז"ל במדרש ששמר אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה, ואיתא במדרש מהיכן למד אברהם תורה נעשה לו שתי כליותיו כשני רבנים וממנם למד תורה, וקשה להבין איך ילמדו לו הכליות תורה, והנה המפרשים פירשו שידע אברהם אבינו סוד כל התורה כולה כל מצוה ומצוה מה מרמזת ומה שהיא מתקנת בעילם העליון ע"י קיומם, וממילא ידע לעשות כל המצות. והנה ישראל כיון שבאו להר סיני היו במדרגה גדולה כזאת שאמרו נעשה קודם שישמעו כמו מדרגת אברהם אבינו ואח"כ ילמדו היינו נשמע לא ללמד מזה את המצות כי כבר ידעו מה לעשות אלא לקיים מצות עשה של לימוד התורה, אכן כיון שעשו את העגל ירדו ממדרגתם הזו ואבדו המדריגה לעשות בלי שמיעה, ואמר להם משה רבינו אבדתם נעשה שמרו נשמע כלומר למדו את התירה ותזכו בזה ג"כ לעשות ואתי שפיר:
ועל פי זה נבין היטיב מה שאיתא ג"כ (במדרש פ' עקב) אצל שתי לוחות הראשונות ואפן וארד מן ההר ושני לוחות הברית על שתי ידי וגו' ואתפוש בשני הלוחות ואשליכם מעל שתי ידי ואשברם לעיניכם ולקמן בפרשה בלוחות שניות כתיב ואעל ההרה ושני הלוחות בידי, ותמוה למה בלוחות הראשונות כתיב בפירוש בתורה שני פעמים שתי ידי ובלוחות שניות כתיב רק בידי כלומר ביד אחת ולא בשתי ידים, אבל בזה יובן היטיב דהנה שתי הלוחות הן כנגד נעשה ונשמע ובראשונה היו באמת שני הלוחות מרמזים לשתי ידים נעשה ונשמע להבין טרם השמיעה, וכיון שאבדו על ידי העגל נעשה ולא נשאר כי אם נשמע ביד אחת כן נראה לי ברור בעזה"י:
ועוד יש לפרש דהלוחות הראשונות הי' הכתב והלוחות שניהם מן השמים ומרמז לשתי ידים, ובשניות הי' כתב מן השמים והלוחות ידי משה עשאום כלומר חלק אחד בלבד ואתי שפיר:
[טז] איתא בגמרא פסחים (דף נ"ג ע"ב) בצל החכמה בצל הכסף המהנה ת"ח מנכסיו והעושה לו פרקמטיא היא במחיצה אחת עם הת"ח ששניהם שווין בשכר התורה, וכן מצינו ביששכר וזבולון שקבלו חלק כחלק בתורה בשכר שנתן זבולון כל צרכו של יששכר כדי שיהא פנוי לתורה, וכן מצינו בשמעון אחי עזרי' דנקראת התורה על שמו מפני שהי' מספק לו צורכו, ואמרתי להסביר את הענין דהלא בשאר קדושות מצינו ג"כ שתי מיני קדושות, קדושת דמים וקדושת הגוף ואיך העובר אורחות ימים כזבולון ושארי בעלי בתים שיום ולילה לא ינוחו כי אחר המסחר וקביצת הממון יהא חלקם כמו זה שעמל והוגה בתורה יום ולילה ואמרתי לפרש הלא לכאורה קדושת דמים וקדושת הגוף שני דברים הן, ונ"ל דאיתא בגיטין (דף מ"א) דתניא מאדם אלו עבדיו ושפחותיו הכנענים כגון דאמר דמי עלי להקדש ולא הזכיר עליו שום קדושה מ"מ רשאי הגזבר למכרן, ומפרש רש"י ז"ל שם וז"ל מה רשות יש להן בעבד הלא אין להם על הבעלים אלא מעות? ואי קשיא לוקמה כגון דאמר הרי הוא לדמיו דעכשיו הוא קדוש לימכר ורשותו עליו לימכר וכמקדיש קרקע ובהמה טמאה ז תריץ כיון דשייך בגופו לשון קדושה דעם קדוש כי אמר הרי הוא קודש לדמיו חיילה על גופו למיהוי בן חורין ודקיימא לן דהמתפיס תמימים לבדק הבית דאין מוציא מידי מזבח עכ"ל, הרי למדנו דאפי' בעבד כנעני כיון דיש עליו קדושת דמים הרי הוא כמתפיס תמימים לבדק הבית דאין יוצא מידי מזבח ודחלה עליו אח"כ בשביל זה קדושת הגוף. אף כאן כיון שמחזיק ת"ח בדמיו יש עליו בתחלה קדושת דמים ואח"כ חלה עליו אח"כ קדושת הגוף כדין ת"ח עצמו וזה הוא ק"ו שאין עליו תשובה ואתי שפיר דודאי לא גרע ממקדיש בהמה לדמיו נמשך לה מזה אח"כ קדושת הגוף אף כאן חלה על המהנה ת"ח בדמיו קדושת הגוף וא"ש:
[יז] במדרש (רבה פ' נצבים) איתא בזה"ל ואם תאמרו שמא לרעתכם נתתי לכם את התורה לא נתתי אלא לטובתכם שמלאכי השרת נתאוו לה ונעלמה מהן שנאמר ונעלמה מעיני כל חי אלו החיות [כלומר חיות הקודש] ומעוף השמים נסתרה אלו המלאכים שנאמר ויעף אלי אחד מן השרפים עכ"ל. כלומר המלאכים נקראין בשם עיף, ותמוה מאוד וכי ס"ד שהקב"ה יתעלה נתן לנו התורה לרעתינו הלא הרבה פעמים כתיב בתורה לטוב לך ונראה לי לפרש דהנה כתיב בתהלים אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו ופירש"י ז"ל וז"ל אע"פ שלא פעלו עולה אין שכרם שלם אלא א"כ בדרכיו הלכו וכן הוא אומר סור מרע ועשה טוב אע"פ שאתה סר מרע אין הכל שלם אלא א"כ תעשה טוב עכ"ל, ועתה אתי שפיר דלא נאמר שעיקר התורה הי' לצרף אותנו שלא לעשות רע על זה אומר המדרש דליתא דלא נתתי אותה לכם אלא לטובתכם שהרי מלאכי השרת נתאוו לה והרי הם מכת שאינם חוטאים ולא שייך בהם לצרף את הרע שבהם אלא ודאי לעשות המצות בעצמן זאת הוא שלימות שלכם וגדול קדושתכם מקדושת מלאכי השרת וחיות הקודש שהרי נשמתן של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד למעלה מחיות הקודש לפי שהצדיקים יש להם שני מעלות פורשין מן החטא ועושין ג"כ המצות ולמדין התורה שנעלמה מהם, וכמו שמסיים שם במדרש בזה"ל בני ממלאכי השרת היא נפלאת אבל מכם אינה נפלאת וא"ש. ומסיים כי המצוה אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת הוא ממך עכ"ל:
ועוד שם במדרש התורה אינה בשמים ולא מעבר לים אמר להן דמקום קרוב הוא בפיך ובלבבך לעשותו אינה רחוקה מכם קרובה היא לכם עכ"ל, ואינו מובן איך יכולין לעשות התורה בפיו ובלב, ונראה לי לפרש בפיך כלומר כמו דאמרינן בעלמא חיים הם למוצאיהם שמוציאין אותן בפיהם ולא בלחישה וכדאמרינן (קדושין כ"ט ע"ב) ושננתם שלא תגמגם אלא אומר מיד דבר בפיו ודבר ברור, ובלבבך כלומר בהבנת הלב שהתורה נקנה בהם, ואם תעשו את שני דברים אלו תהי' אצלך קרוב לעשותו לקיום מה שלמדת בפיך ומה שהבנת דבר מתוך דבר, הרי דהתורה נקנית דוקא בשני דברים הללו בפיך ובלבבך ואז תזכה לעשותו ואתי שפיר:
[יח] איתא בבבא בתרא (דף י' ע"ב) שאלו את שלמה בן דוד עד היכן כחו של צדקה אמר להם צאו וראו מה פירש דוד אבא פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד (תהלים קי"ב ט), ותמוה הלא כל המצות שכר מצוה בהאי עלמא ליכא אלא עומדת לעד, ועוד למאי נפ"מ ששאלו את שלמה בן דוד וכי מצער לקרא אותו מלך ישראל או שאר שם, ותו קשה הלא שלמה המלך בעצמו החכם מכל האדם לא הי' יכול לתרץ הקושיא הזאת הפשוטה אלא אמרו בשם דוד אביו? ונראה לי לפרש דישנו שני מיני מצות ישנו מצות שאין לו שכר אלא בשעת עשיתה דהלא אח"כ אא עושה כלום ולא שייך כלל להמצוה מצות סוכה או לולב או שופר או מצה וכדומה שאח"כ אינו עושה כלום כיון שעבר זמנה, וישנה מצות צדקה אע"פ שכבר גמר מצותו מ"מ הוא בכלל עשייתה גם לאחר זמן כגון אם השיא את היתומה העני' וילדה אח"כ בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצות ולולא שהשיאה לאיש לא הי' אלו הבנים, וכן ישנו הרבה מצות כאלו כגון בנה בית המדרש ולומדים ג"כ תורה שם אחר מיתתו, וזהו ששאלו לשלמה עד היכן כחו של צדקה אם מקבל שכר דוקא בשעה שעושה אותה או אם ג"כ לאחר מיתתו יש לו עוד אח"כ זכות בדברים אלו, ופירש בשם אביו דהלא ברא מזכה אבא אע"פ שאביו דוד כבר נפטר אמרו חז"ל (יבמות דף צ"ז) אם אומרים דבר הלכה בשמו שפתותיו דובבות בקבר הרי הוא זכיה לאביו. כך פזר נתן לאביונים כלומר פיזר נדוניא בעד שני אביונים שהשיא יתום ויתומה צדקתו עומדת לעד כלומר בנים ובני בנים עד סוף כל הדורות עומדת לעד בשביל צדקתו שעשה להשיאם, ואתי שפיר ששני דברים ענין אחד בן שמזכה את אביו וגם צדקה כה"ג עומדת לעד אפי' לאחר מאה ועשרים שנה עד סוף כל הדורות:
[יט] כתיב (בפרשת נח ז') מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה איש ואשתו וגו' וגם מעוף השמים שבעה שבעה זכר ונקיבה, ובעופות לא כתוב הטהורה, ופירש"י בטהורים הכתוב מדבר ולמד סתום מן המפורש, וגם פירש"י שבעה שבעה כדי שיקריב מהם קרבן בצאתו, ויש להסתפק בחיות טהורות אי לקח גם מהן שבעה שבעה כמו מן הבהמות כי חיה בכלל בהמה, וכן יש להסספק בעופות דידוע דרוב עופות הנמצאים בעולם טהורות הן ומיעוט טמאים כמו שאיתא בחולין דלכך פרט הכתוב הטמאים י"ט מינים והנשארים טהורים הן, ואם נאמר מפני הטעם להקריב אותם ע"ג המזבח אין כשר אלא שני מינים תורים ובני יונה, וכן החיות אינם כשרים אפי' הטהורים להקריב? והרמב"ן ז"ל כתב וז"ל והנה מכאן שלא הוכשרו בקרבנות בני נח אלא בהמה טהורה ועוף טהור וכן אמר בהבל מבכורות צאנו ומחלביהן אבל כל המינים הטהורים כשרים בהם כדכתיב ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל עוף הטהור ויעל עולות במזבח, והוסיף לישראל במצוה שיהיו כל קרבנותיהם מן הבקר ומן הצאן מן התורים ומן בני היונה עכ"ל, וע"כ צריך לפרש דבריו של הרמב"ן ז"ל שנח הקריב מכל העופות שבעולם שמותרין מהן להקריב לב"נ אפי' שלא מן התורים ושלא מבני יונה דזה נאמרה דוקא לישראל, אבל מה שאחר דמצוה של ישראל שיהיו כל קרבנותיהם מן הבקר ומן הצאן קשה הלא ליכא שום בהמות טהורות יותר ומה זה הוא שנוסף לישראל? וצ"ל דע"כ פירש הדבר שגם מחיות טהורות ג"כ היו שבעה ושבעה ומהן ג"כ הקריב קרבנו, ולישראל חיות אפי' טהורות אסורות למזבח, וכן מצאתי במשנה למלך (סוף הל' מעשה הקרבנות) וזה לשונו זה שהותר לעכו"ם להקריב פעלות בכ"מ מותר להקריב בהמה חיה ועוף תמימין ובעלי מומין טהורים ולא טמאין וכן מחוסר אבר אסור לב"נ להקריב כן מתבאר פ"ד דט"ז (דף נ"ג) ובפרק בתרא דזבחים (דף קט"ו) ועי' במ"ש התוס' בפ"ק דע"ז (דף ה) ד"ה מנין ובפ"ק דחולין ד"ה והביא עכ"ל:
ונראה לי לפרש טעם הדבר שמותר לב"נ ג"כ חיות דאיתא במדרש שהקב"ה בחר בנרדפים וז"ל המדרש (בפרשת אמור) ואלקים יבקש את הנרדף ובחר הקב"ה בנרדפים ולא ברודפים ישראל נרדפין מפני האומות ובחר הקב"ה בישראל ואף בקרבנות כן אמר הקב"ה שור נרדף מפני ארי עז נרדף מפני נשר כבש מפני זאב לא תקריבו לפני מן הרודפים אלא מן הנרדפים, והיינו שור או כבש או עז ועתה אתי שפיר ישראל שהן נרדפים קרבנותיהם מן הנרדפים ואומות העולם שהן מן הרודפים גם קרבנותיהם יוכל ג"כ להיות מן הרודפים. וכן דוקא יונה קרבנות של ישראל הם דכנסת ישראל נמשלה ליונה כמ"ש (ברכות נ"ג ע"ב) אבל העכו"ם אינם נמשלים להם ומותרין בכל העופות, ודוגמא לזה אמרינן (בגמרא סוטה פ"ק) כשם שהיא עשתה מעשה בהמה כך קרבנה מאכל בהמה וה"נ דכשם שהם רודפים כך קרבנם כנ"ל. ועוד טעם נראה לי שקרבנות של ישראל דוקא מבהמות ולא מחיות ג"כ ע"פ דברי המדרש שם וז"ל שור בזכות אברהם דכתיב ואל הבקר רץ אברהם כשב בזכות יצחק דכתיב והנה איל עז בזכות יעקב דהביא לאביו יצחק שני גדיי עזים, הרי דישראל יש להן זכר לזכות אבות בהקרבנות משא"כ בבני נח ואתי שפיר:
ואם נאמר דגם נח לא הקריב כי אם מן התורים או מן בני יונה יש לי לפרש מה דכתיב אצל הבהמות איש ואשתו ובעוף השמים לא כתיב אלא זכר ונקיבה וקשה על שינוי הלשון. ואומר אני דהכי פירושא דבהמות מותרין לבוא זה עם זה מינו במינו אפי' שאינו מיוחדת לו כגון אפי' אב השור על בתו הפרה וכן שאר הבהמות ובחר הקב"ה בבהמות שיבואו אל התיבה דוקא מאותן בהמות שנהגו פרישות בעצמן שיהא כאיש ואשתו שלא יזדווגו לאחר, אבל בעופות לא נאמר איש ואשתו כיון דאין מביאים לקרבן אלא בני יונים ותורים והן אינם מזדווגים מעצמן כי אם על בן זוגה והן תמיד זכר ונקיבה כאיש ואשתו, ואפי' אם נאמר שנח הקריב גם משאר העופות הטהורות מ"מ נלמד ג"כ סתום מן המפורש כמו שאמרינן דאף דבעופות לא נכתב טהורה אלא למדין מבהמות שהן טהורות, אף כאן נאמר כמו שמפורש בבהמות איש ואשתו כלומר שלא נזדווגו אפי' למינם כי אם לבת זוגו אשר בחר בה מקודם כן העופות ג"כ אשר באו אל התיבה ג"כ איש ואשתו שלא נזדווגו לאחר, ומעתה אז היו להם לעופות ג"כ דינם של בני יונים ותורים. ואתי שפיר שיוכל נח להקריב ג"כ משאר עופות טהורים, וג"כ חיות טהורות נוכל לפרש דע"כ בתיבה גם החיות לא היו אז טורפות כי כיון דנלקחו לחיות זרע על הארץ והיו כל המינים צריכין להיות לדורות עולם פשיטא שלא ניתן רשות אז לשום חיה שבעולם שתטרף כל בשר החי דאל"כ יחסר המין, ואז הי' כלעתיד לבוא דארי' כבקר יאכל תבן, ומזה למדנו קדושת התיבה שהי' אז כמו בעולם התיקון איש ואשתו בין החיות ובין הבהמות ובין העופות וארי' כבקר חיו בשלום ושלוה כמו שיהי' לעתיד ב"ב אמן: ודע עוד דאפי' שמותר לב"נ להקריב חיות ומחוסרי אבר הוא דוקא בבמה, אבל עכו"ם שנודרים נדרים ונדבות להקריבם בבית המקדש דין קרבנות שלהם כקרבנות ישראל לענין בהמות ועופות לעולות, ואפשר לומר עוד דמאי דאיתא בתורה אצל העופות של התיבה זכר ונקיבה ולא איש ואשתו, שדוקא הבהמות שיש לה קדושה יתירה על העופות דתמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות, לכן י"ל דדוקא בבהמות הי' צריך קדושה יתירה שיהא להבהמות דוקא איש ואשתו שלא היו נזקקין עד עתה אפי' למיני הבהמות שאינם כלאים אלא כדרך האדם איש ואשתו אבל העופות די זכר ונקיבה שלא נזקקו לשאינם מינם כן נ"ל לפרש וא"ש:
[ב] במדרש [בר"ר פ' מ"ד] אחר הדברים האלה אחר הרהורי דברים שהיו שם מי הרהר אברהם הרהר אמר לפני הקב"ה רבון העולמים כרת ברית עם נח שאינך מכלה את בניו עמדתי וסגלתי מצות ומעשים טובים יותר ממנו ודחתה בריתי לבריתו, תאמר שאחר עומד ומסגל מצות ומעש"ט יותר ממני תדחה בריתו לבריתי, אמר לו הקב"ה מנח לא העמדתי מגינים של צדיקים אבל ממך אני מעמיד מגינים של צדיקים ולא עוד אלא בשעה שיהיו בניך באים לידי עבירות ומעשים רעים אני רואה צדיק אחד שבהם ומכריעו עליהם שהוא יכול לומר למדת הדין די ואני נוטלו ומכפר עליכם עכ"ל, והדבר תמוה מאוד למה לא יחפוץ אברהם אבינו ע"ה שיסגל אחר מעש"ט יותר ממנו? ובשם אדמו"ר הגה"ק בעל חידושי הרי"ם זצללה"ה שמעתי שתפלתו היתה שיוכל לסגל יותר מעש"ט שאם יש ביכולתו של אדם להיות צדיק יותר גם חפצו שהוא בעצמו יזכה לכך ע"כ שמעתי, ולי נראה לפרש דלכאורה במאי ניחם אותו הקב"ה ואמר לו שני דברים יעמוד ממנו מגינים וגם שיטול מהם צדיק אחד ומה עניינו לכאן, ועוד קשה הלא אברהם ג"כ מבני נח. ונראה לי לפרש דהנה לאברהם אבינו נראה לו במחזה ברית בין הבתרים חורבן שני המקדשות כדכתיב שני פעמים ויהי השמש לבוא ויהי השמש באה, ומרמז לחורבן שני המקדשות דבית המקדש נקרא בשם שמש כמה דאת אמר ושמתי כדכד שמשותיך ורמז הבעה"ט דידוע שבית המקדש נקרא בשם משכן שהוא משכון על עונותיהם של ישראל ובגלות המר שלא יהא להם שום מגין ואברהם אע"ה בירר לו המלכיות שישתעבדו בישראל אחר חורבן המקדש ולא יועיל אז זכותו של אברהם אבינו ע"ה שלא יחרב המקדש והקרבנות בטלים ומי יכפר עליהם, וניחמו הקב"ה בשני דברים יהי' לו בנים צדיקים בכל דור ודור שיגינו עליהם ואם ח"ו המדת הדין יהי' גדול מאוד עליהם יטול מהם צדיק אחד ויכפר עליהם כקרבנות, ובזאת היה בריתו גדול מבריתו של נח דבנח לא הי' יכול להגין על בני דורו בפחות מעשרה ובבני אברהם יהי' צדיק אחד ואת כל בני דורו יציל כדאמרן, ובודאי שזה נחמה גדולה, הרי למדנו דצער אברהם אע"ה עיקרו כי אם על בניו כדרכו ע"ה דכתיב עליו אהבת צדק ידרשו במדרש להצדיק את בריותיו של הקב"ה להתפלל אפי' על אנשי סדום. ומעתה נתקררה כזה דעתו שיהא הצלה לבניו, תמצית הדבר אבינו הזקן היה לנו ל היישר לזכות אותנו בין בעוה"ז ע"י תפלתו ובין לעוה"ב שיושב על פתחו של גיהנם לבלי לתת לשום אחד מזרעו ששמר את בריתו של אברהם לירד לגיהנם, דכיון שהוא בירר לנו שיעבוד ד' מלכיות להציל אותנו מדינה של גיהנם כדאיתא במדרש חוב קדוש מוטל עליו להציל אותנו ואתי שפיר: ועוד נראה לי לפרש בריתו של אברהם אע"ה שהיתה יתירה משל נח עפ"י מ"ש במשנה נדרים (פ"ג מי"א) קונם שאיני נהנה לב"נ מותר בישראל ואסור בעכו"ם שאיני נהנה מזרע אברהם אסור בישראל ומותר בעכו"ם, הרי שסתם זרע אברהם אע"פ שיצא' ממנו בני קטורה ובני עשו מ"מ לא נקראו זרע אברהם אלא ישראל, ואע"פ שאינו נימול ג"כ בכלל זרע אברהם הוא וסתם ב"נ הם עכו"ם אפי' הנימולים כגון ערבי וישמעאלי מהול וזאת הוא בריתו של אברהם ואתי שפיר:
[כא] במדרש שם כל הכפרות נראה לאברהם אבינו ומביא שם כל הקרבנות הבאות לכפר עי' שם ואפי' עשירית האיפה קרבן עני, ואת הצפור לא בתר איתא במדרש שם הראה לו הקב"ה שמבדילים בעולת העוף ואין מבדילים בחטאת העוף, ומעתה יהי' הפירוש תור או גוזל מרמז לשני מיני חטאות העוף מבני היונים ומהתורים אבל העולות לא מצינו כלום שהראה לו, ונראה לי לפרש דבני נח קודם מתן תורה ואפי' בזמן הזה אינם מקריבים כי אם עולות, ולא נתחדשה לאברהם אע"ה כלום כי כולם הי' מקריבים עולות, וכיון שאברהם אבינו עיקר תפלתו בעד בניו שיהי' להם יותר קדושה מבני נח לכפרת עונותיהם לכן נראתה לו ואת הצפור לא בתר שבניך יהי' להם כפרה בחטאות בהמה וגם בחטאות העוף משא"כ בני נח, וכך הוא לשון המדרש באיזה זכות אמר לו בכפרות שאני נותן לבניך הרי בפירוש בעיקר תפלתו של אברהם אבינו על בניו שיהא להם כפרת עון ויזכו להיות במדרגת בניו של אברהם אבינו ואתי שפיר:
[כב] במדרש שם איתא שהמילה מצלת מדינה של גיהנם מדכתיב לא תירא לביתה משלג [כלומר מגיהנם של שלג] כי כל ביתה לבוש שנים, ופירשו בזה כי דם מילה אדום הוא ודם מילה מציל משלג של גיהנם, ולי נראה לפרש באופן אחר דאיתא ג"כ (במדרש משלי) אל תקרא שנים אלא שנים כל התורה כולה משנים שנים כגון מילה א ופריעה, ועתה אחי שפיר דמה דאברהם אבינו יושב על פתח גיהנם להציל הנימולים נ"ל לפרש דהנה אברהם אבינו בירר לו מלכיות כדי שיציל את בניו מדינה של גיהנם כי צורם מכרם והקב"ה הסכים על ידו וע"כ כיון שסבלו בניו שיעבוד מלכיות א"כ פטורים מגיהנם, והחילוק בין בני קטורה שחייבין במילה ובין בני ישראל דגבעוני וערבי מהול אינו כי אם מילה אבל ישראל יש להם קדושה יתירה שיש להם ג"כ פריעה, לכן אתי שפיר דאברהם אבינו לא יתן לבניו לירד לגיהנם שיש להם דוקא שתי מצות מילה ופריעה ועל בניו ההם חוב מוטל על אברהם אבינו שיצילם ואתי שפיר, ובאגדת בראשית איתא לא תירא לביתה משלג כי כל ביתה לבוש שנים אל תקרא שנים אלא שנים שבת ומילה, כלומר אימתי יהי' ניצול מדינה של גיהנם כשיהי' לו שתי אותיות שנקראין שניהן אות היינו אות ברית מילה ואות שבת קודש ואתי שפיר:
[כג] בעקידה ולך לך אל ארץ המוריה וגו' על אחד ההרים אשר אומר אליך, וברש"י שם לא גילה לו מיד כדי להרבות שכרו עכ"ל, והרבה פנים לתורה ונראה לי לפרש דהנה מקום מזבח מכוון מאוד כמו שפסק הרמב"ם ואפי' פסיעה אחת שלא במקומו הראוי לו שחוטי חוץ הוא, ובבית שני נביא הי' צריך להעיד על מקום המזבח כדאיתא בזבחים (בפרק איזהו מקומן), ואיתא בפרקי דרבי אליעזר והובא ברמב"ם (הלכות בית הבחירה) וברמב"ן ז"ל כאן וזה לשונו אמרו בפרקי דר"א באצבע הראה הקב"ה לאברהם אבינו את המזבח ואמר לו זה המזבח שהי' אדם הראשון מקריב הוא המזבח שהקריב בו הבל הוא המזבח שהקריבו בו נח ובניו שנאמר ויבן שם אברהם את המזבח מזבח אין כתיב כאן אלא המזבח הוא המזבח שהקריבו בו הראשונים עכ"ל, הרי בפירוש שלא יכול לגלות לו עד שבא אל מקומו ושם הראה לו המקום, לכן אמר לו מקודם דרך כלל אל ארץ המוריה ובמקומו אחר שבא שמה הראה לו המזבח וא"ש, פירוש כשבא קרוב שמה ראה ענן קשור על ההר ונתקיים בזה אשר אומר אליך (הרמב"ן ז"ל) ובאגדת בראשית איתא המקום מרחוק מרמז על השכינה. כדכתיב מרחוק השם נראה לי כלומר להראות לו מקום המזבח ואתי שפיר:
[כד] בפסוק כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ד' לעשות צדקה ומשפט למען הביא ד' על אברהם אשר דיבר עליו, ורבים תמהו על זה איך יצוה את בניו לעשות שלא לשמה שישמרו כדי שיביא עליהם הברכה וביותר לפי פירש"י שכך יצוה אברהם לבניו שישמרו למען הברכה? ונראה לי לפרש דהרמב"ם ז"ל פירש דאם השי"ת בעצמו מבטיח ומברך את האדם לעשות לו טובה ג"כ יוכל לחזור מדבריו אם לא יהי' צדיק ויתלכלך ח"ו בחטא ודוקא על פי נביא אינו חוזר לטובה, לכן אמר אברהם אבינו ע"ה לבניו תדעו שהשי"ת בירך אותי ואמר לי היה ברכה היינו דוקא באופן אם ישמרו דרך ד' לעשות צדקה ומשפט ואז תוכלו לזכות להביא הטובות על בני ביתו של אברהם את אשר דבר עליו ואתי שפיר:
[כה] איזה הערות בענין העקידה [א] מה שלקח עמו עצים ואש הוא דבר פשוט כדאמרינן בגמרא דצריך דוקא למזבח עצים ואש שלא נשתמש בו הדיוט בכל הקרבנות, ומה שנתן העצים על יצחק בנו הוא לחנכו במצות וכדאמרינן בעלמא אצל הלל שלא מעל אדם בעולתו מעולם כי לא הקדישו אלא עד שהביאו לפתח העזרה, כן הכא בא ללמד שלא הקדיש את יצחק לעולה אז עדיין והי' רשאי לעבוד בו עוד עבודה, ואפשר דמרומז ג"כ בקרא והעלהו שם לעולה מה שם ? אלא כלומר שנצטווה שלא יקדישו לעולה עד שם שיהיה על המזבח ולא מקודם, אבל מה שחפץ לשחטו על ראש המזבח הלא דינו של עולה לכתחלה לשחטו בצפון על ירך המזבח צפונה ובדיעבד דוקא דינו של קדשי קדשים אם שחטן בראש המזבח ס"ל לר' יוסי שכשרין כאלו נשחטו בצפון ולר' יוסי ב"ר יהודה כשרין דוקא מחצי המזבח לצפון כדאיתא (זבחים פרק ו' מ"א) ? ואין לומר שהמזבח לא נתקדש עוד והיה דינו כבמה ובבמה אין צריך צפון, ליתא דאיתא במדרש דבשעה שישראל אומרים הפסוק צפונה לפני ד' מזכיר להם הקב"ה בכל יום תמיד עקידת יצחק ששחט ג"כ קרבנו בצפון [והיינו האיל] הרי בפירוש כיון שהי' שם מקום מזבח ממש אין כשר אלא צפין, ואפשר לומר דטעם דדוקא בדיעבד כשרין מדרבנן כדי שלא תרביץ גללים ואברהם אבינו לא חשש זאת בשביל יצחק בנו:
ולי נראה לפרש עוד טעם אחר כיון שלא נתקדש בתחלה כדאמרן והשי"ת אמר לו העלהו שם לעולה כלומר ששם יקדיש אותו ולא מקודם א"כ הי' על ירך המזבח חולין עדיין, ואז בשעה שהעלה אותו על המזבח אז הקדיש אותו לעולה ולקח את המאכלת לשחוט את בנו תיכף שלא יבוא לידי מעילה מקודם, וליכא למימר דבשביל זה לא הי' מעילה ביצחק שנשא העצים עליו משום דקיי"ל דהמקדיש עבדו אין מועלין בו והטעם הדבר דעבד הרי הוא כקרקע ואין מועלין בקרקע דהו"ל מחובר, ליתא דשם אזיל הגמרא לפי דקיי"ל באמת להלכה דאדם אינו קדוש משום דאין שוחטין אדם ופשוט אלא דוקא דאמר לדמי כדאיתא שם בגמרא, וכאן איתא ג"כ במדרש עפ"י הירושלמי לר' יוחנן דהלכה כדבריו דאף דלא נוכל להקדיש אדם למזבח מ"מ דמים הוא חייב בכה"ג, אבל הכא כיון דדעת אברהם אבינו הי' להעלהו לעולה ודאי נהג בו כל דיני עולה, ואפ"ה אם נאמר דליכא ביה מעילה באדם היינו קרבן מעילה אבל פשיטא דדבר שהוקדש אפי' לבדק הבית אסור לשמש עמו שלא יחלש ויפחת מדמיו, וכן מצינו בדוד מלך ישראל שאמר את נדרי אשלם בחצרות בית ד' וגו' ופירשו ג"כ המפרשים בכתנות אור דעבד כהלל שלא הקדיש את נדריו עד שבא לבית המקדש בירושלים שלא ימעל אדם בעולתו אלא ודאי כדאמרן מיהו יש לדקדק עוד דהרי קיי"ל דמצוה להקדים אש לעצים שנאמר וערכו עצים על האש וסדרן מעכב כדאיתא (בירושלמי יומא) וא"כ דכתיב בקרא ויערוך את העצים ויעקוד את יצחק וישם אותו על המזבח ממעל לעצים ואח"כ לקח לשחטו הלא הי' אז אש גדולה על המזבח ואיך שם אותו על האש קודם שחיטה, ולכאורה הוא קושיא גדולה, ונראה לי לבאר דהנה בבית המקדש האש ירד מן השמים מ"מ מצוה להביא ג"כ מההדיוט. לכן נאמר דשפיר הכין אברהם אש הדיוט אבל כיון שהי' בטוח שאש תרד לו ג"כ מן השמים דוגמא לבניו בבית המקדש ובמשכן שאז ירד אש מן השמים לכן לא הצית לה אש מקודם וכן באליהו הנביא ירד ג"כ אש מן השמים לקרבנו: ואפשר לפרש ג"כ דכתיב אצל האיל ויעלהו תחת בנו ודקדק רש"י ז"ל דדי באמרו ויעלהו לעולה לא חסר המקרא כלום ומה תחת בנו? והרבה פנים לתורה, ואפשר לומר שהעלהו לעולה תיכף תחת בנו ולא הצית האש מקודם לראות אם יפול אש מן השמים לקחת קרבני ברצון כאלו הקריב בנו ממש, וכיון שקרא שם המקום ד' יראה אשר יאמר היום בהר ד' יראה פירש"י להשרות בו שכינתו ית' כמו היום דעל ידו מן השמים נתגלה שחפץ הקב"ה להשרות שם שכינתו א"כ ודאי שגם אז וירד אש מן השמים לקבל קרבנו ברצון והתפלל אברהם כי גם לדורות בהר ד' יראה כבוד שכינתו ע"י ואש מן השמים וכמו שאמרו ז"ל שאש שירד בימי משה הי' על המזבח של נחושת עד שירד עוד הפעם שנית:
מן השמים בימי שלמה עד שסלקו מנשה, וזהו בודאי הפירוש בהר ד' יראה כלומר גילוי שכינתו ית' ע"י האש ואתי שפיר, ואפשר עוד לאמר דמאי שצריך להיות מקודם אש ואח"כ עצים היינו דוקא שכבר יהיה אש מן השמים מצוה להביא ג"כ מההדיוט, אבל קודם שבא האש אפשר שאסור להביא מקודם של הדיוט וא"ש, ואח"כ מצאתי ברבינו בחיי שנראה לו מקום המזבח כארי כמו בבהמ"ק שאש כאריה הי' רבוץ שם עיי"ש:
[כו] עוד הערה בפרשת העקידה [ב] כתיב אל ארץ המוריה ופירשו בבר"ר הטעם למה נקרא הר המוריה למקום שהקטרת קריבים כמה דתימא אלך לי אל הר המור כמו מור ואהלים וקינמון שהם מסממני הקטרת. ורש"י ז"ל בחומש רצה להסביר שכן דעת תרגום אנקלוס לארעא פולחנא נתכוון לתרגם ג"כ על שם עבודת הקטרת שיש בו מות ונרד וראשי בשמים, וצריך להבין למה קראו את בית המקדש דוקא על שם הקטרת ולא על שם קרבנות אחרים ? ונראה לי דקרבנות אחרים כשרות ג"כ בבמה אבל הקטרת אינו שייך כי אם בבית המקדש ואפי' על המזבח החיצון אסור להקטיר קטרת ואפי' אם עלתה תרד לכן שפיר שייך הקטרת דוקא במקום בית המקדש, לכן נאמר לאברהם אבינו שאף שמותר לו להעלות. עולות בכ"מ אכן את יצחק יעלה דוקא בהר המוריה במקום שמקטירין קטרת כלומר דהוא בבית המקדש ואתי שפיר:
[כז] עוד בפרשת העקידה [ג] במשנה (פ"ה מאבות מ"י) איתא בין הדברים שנבראו ע"ש בין השמשות קבורתו של משה ואילו של אברהם אבינו, ופירש הרע"ב וז"ל נגזר עליו בין השמשות שיהא נאחז בסבך בקרניו בשעת העקידה, ובתוי"ט בשם דרך החיים הוסיף לפרש וז"ל שכל אלו עשרה דברים שנבראו בין השמשות לא בריאה ממש, אלא גזירה שנגזר הבריאה בין השמשות, שאין נראה כי האיל של יצחק הי' חי מששת ימ"ב עד אברהם עכ"ל, ועוד נ"ל לדקדק דע"כ צ"ל כן כיון דדינו של איל הוא בן שתי שנים ואם חי הי' מששת ימי בראשית זקן הוה ופסול לקרבן, מיהו זה יש לתרץ דהנה בזקנים לקרבן יש שני מיני זקנה כמו שמבאר המשל"מ (בפ"ב מהל' איסורי מזבח ובפ"א מהל' פרה) דיש שני מיני זקנה יש זקנה מחמת שתשש כחו ומרתת זה אסור מן התורה אבל בן שתי שנים אין פסולו אלא מדרבנן ומה דכתב הרמב"ם (בהל' מעשה קרבנות) דאין מקריבין אותו ע"כ ג"כ מדרבנן, ולמדנו את הדבר הזה ממה דאיתא (מנחות כ"ח) דאין חילוק בנסכי איל בין איל בן שתי שנים או לנסכי איל בן ג' שנים ולמדין זאת מדכתיב או לאיל ואי אמרת דאיל יתר מב' שנים פסול מן התורה למה לי קרא אלא ודאי כמו שכתבתי, ובהדין הזה בעצמו שאין מקריבין איל יותר מבן שתי שנים תמה שם דלא נמצא מזה בגמרא, ולפי זה דאיל יותר משתי שנים ג"כ כשר דדוקא בהקרבנות שמפורשים בתורה בן שנה פוסל בהו אפי' שעות אבל ביותר לא מצינו א"כ נוכל לומר דשפיר נברא מששת ימי בראשית דהלא שנים אינם פוסלים מה אמרת שהוא תשש כח ורותת הלא זה ודאי הי' בנס:
אבל עיקר הדבר צריך להבין דלמה הי' צריך שיהא נברא בו' ימי בראשית, בשלמא שאר הדברים שהן שינוי הטבע כגון פי הארץ לומר שירה, פי האתון לדבר, שפיר התנה תנאים בו' ימי בראשית שישתנה הטבע לצורך הצדיקים לעת מצוא, אבל שיהא האיל נאחז בסבך בקרניו בשעת עקידה הלא אין בזה שינוי הטבע כלל אלא שיתקרב איל אצלו למקום המזבח ומצינו הרבה צדיקים שנתקרב להם הדבר לצרכם ועוד פלא יותר דאמרינן במדרש בראשית נוטריקין. ברא תיש תיכף מלה ראשונה בתורה פתח עם הנס של איל דאברהם אבינו ע"ה ותמוה? ונראה לי לפרש עם מה דאיתא באבות דר' נתן דפר של אדם הראשון ואיל הזה דאמרן שניהם קרנותיהן קודמין לפרסותיהן הרי בפירוש דצריך שיהא האיל הזה משונה משאר האילים וכיון שאין חדש תחת השמש ע"כ צריך היה להיות נברא מקודם ככל מעשה בראשית ואפשר שהקרבנות אלו היינו הפר של אדם הראשון ואילו של אברהם היו צריכין קדושה יתירה מכל הקרבנות שבעולם שלא יהא בהן כח אחר מעורב מזכר ונקבה אלא מעשה ידי שמים וא"ש:
ונראה לי לבאר הדבר יותר דמאי נשתנה האיל הזה מכל הקרבנות שבתורה שנברא בין השמשות, ועוד דאמרינן במדרש על מלתי בראשית נוטריקון שתי מלות ברא תיש כלומר שברא התיש לקרבנו של אברהם אבינו, והדבר פלא שבמלה ראשונה שבתורה תיכף ירמז האיל הזה וכבר דברתי מזה לעיל, אבל עתה נראה לי לפרש דהנה כל העולם ומלואו נברא בשביל בית המקדש ונקרא הביהמ"ק כסא ד' והוא מכוון כנגד כסא כבודו יתעלה וישתבח כדאיתא במדרשות, ובשעה שנראה הקב"ה בעת העקידה לאברהם אבינו מפורש בפרקי דר"א דאמר לו יתעלה זה המקום מקודש ביותר דעל המזבח הזה שמכוון כנגד כסא הכבוד הקריב אדם הראשון ובמקום הזה הקריב הבל ובמקום הזה הקריב נח ובמקום הזה הקרבת אתה את קרבנך, ואיתא [בגמרא סוכה] בראשית שתי תיבות ברא שית היינו השיתין של בית המקדש, ועיקר החינוך הי' ע"י אברהם אבינו כמו שאיתא במדרש דהמקום הי' בקעה והתפלל אברהם שיהא הר וזהו הר הבית שעליו הביהמ"ק וכיון דהקדושה גדולה מאוד וכמו שאיתא במדרש שנתן הקב"ה כל העולם כולו לאברהם ואמר לו אם אי אתה נותן לי ת"ק על ת"ק אמות של הר הבית אין אתה נותן לי כלום כלומר שאתה עיקר העולם ובשביל עבודות הקרבנות נברא העולם, ועיקר בריאת שמים וארץ על העבודה הזאת לכן חפצו יתעלה הי' שלא יתערב כח אחר שבקרבנות הללו לא יתערב בו כח זכר ונקיבה ומעשה ידי שמים, ובאדם הראשון איתא. בפירוש בגמרא ובאבות דר' נתן ששורו הי' קרנותיו קודמין מקרין קודם מפריס כלומר שיצא מן הארץ ע"י מאמריו שלי הקב"ה בל שיתוף זכר ונקיבה, וכן קרבנו של הבל ג"כ ע"כ הי' מן הצאן הזה דאיתא במדרש (פ' בראשית) שהבל לא חי יותר מחמשים יום, לחד מ"ד מת בעצרת ולחד מ"ד בחנוכה אבל הכל מודים שלא הי' בעוה"ז יותר מנ' יום, וידוע דעיבורו של בהמה דקה הוא לחמשה חדשים ואיך הביא קרבנו אלא ודאי מהצאן שנברא ע"י שמים ולא בצירוף זכר ונקיבה, ומבכורות צאנו הכי פירושא בכור של כל הצאן שבעולם שנברא בששת ימי בראשית, וגם האיל של אברהם אבינו נברא ג"כ בששת ימי בראשית והי' ג"כ קרנותיו קודמין לפרסותיו כמו שאיתא באבות דר' נתן וכדאמרן שנברא בין השמשות בלי זכר ונקיבה:
ואכתי איכא לפרושי עוד הקרבנות של נח איזה קדושה יתירה הי' להן מכל הקרבנות, אבל כברי בארתי בפרשת נח דאצל קרבנות של נח מהבהמה הטהורה כתיב איש ואשתו כלומר שהי' להן קדושה יתירה משאר מיני בהמה טהורה דאינו אסורים להקריב אלא כלאים דוקא אבל מין במינו מותר האב על בתו ופרה עם בנה, אבל קרבנות של נח נתקדשו בקדושה יתירה שהיו כאיש ואשתו שלא נזדווגו לאחרים ולא כבשאר בהמות דכתיב בהן זכר ונקיבה, וכ"ת למה לא נבראו לקרבנות של נח ג"כ תיכף בבריאת שמים וארץ, י"ל בזה לברר קדושת ישראל שהי' ע"י אברהם אבינו שיצא מכלל בני נח וקדושתו יתירה, וכן אדם הראשון הי' יציר כפיו של הקב"ה ונאה ליציר כפיו יתעלה שיהא קרבנו ג"כ קדוש תיכף ע"י מאמרו של הקב"ה בלא תערובות זכר ונקיבה כדאמרן. והבל הי' נשמת משה רבינו ע"ה כדפירש האר"י ז"ל דודאי הי' קרבנו חשוב מאוד. וזהו דאמרינן במדרש שיום הראשין של ניסן שהוקם המשכן הי' שמחה גדולה כיום בריאת שמים וארץ דהוא עיקר בריאת שמים וארץ וא"ש, ועכשיו אתי שפיר בראשית ברא שיתין לבית המקדש ובראשית ברא תיש לחינוכו של בית המקדש ועיקר בריאתו של עולם בשביל בית המקדש לכן שניהם נרמזין בתחלת התורה וא"ש:
ובספרי דקה מן הדקה כתבתי לרמז קרבנותיו של ארבעה עמודי עולם שהן מרומזין לארבעה שצריכין להודות אדם הראשון הי' כמו חולה שנתרפא שהגיע עד שערי מות כי נגזר עליו ביום אכלך מות תמות, אכן כיון שחזר בתשובה ונתקבלה ונמחל לו עונו הקריב קרבן תודה, הבל היה כל העולם כולו לפניו כמדבר כמו שפירש"י ז"ל על פסיק ואד יעלה מן הארץ עד שהעולם נתברך ומצא ירק ועשב לרעות את צאנו הקריב קרבן תודה, ונח הי' בתיבה י"ב חודש כמו בבית האסורים וכיון שיצא מבית האסורים הביא קרבן תודה, אברהם בשעה שהלך לעקידה עשה השטן נהר גדול לפניו אשר שטף מים רבים אליו הגיעו והתפלל הושיעני כי באו מים עד נפש כדאיתא במדרש (תנחומא פ' וירא) ובשביל זה נוהגין ללכת אל הנהר בראש השנה לזכר העקידה אכן אחר שניצל הקריב קרבן תודה ושפיר הן כנגד ארבעה שצריכין להודות, ואף כי הם הקריבו עולות וקרבן תודה שלמים הוא אבל בני נח לא הקריבו אלא עולות כדאיתא בזבחים (דף קט"ז ע"א) ואתי ע שפיר: ובזה נבין היטיב מ"ש בתנא דבי אלי' ובויקרא רבא (פ' ויקרא) וז"ל בשעה שעקד אברהם את יצחק בנו התקין הקב"ה שני כבשים אחד של שחרית ואחד של ערבית וכל כך למה שבשעה שהיו ישראל מקריבין על גבי המזבח וקורין את המקרא [פירוש או מקריבין בזמן המקדש קיים או קורין את המקרא בחורבנו] צפונה לפני ד' זוכר הקב"ה עקידת יצחק ומעידני עלי את השמים ואת הארץ בין גוי בין ישראל בין איש ובין אשה בין עבד בין אמה קורין את המקרא הזה צפונה לפני ד' זוכר הקב"ה עקידת יצחק שנאמר צפונה לפני ד' עכ"ל, ועתה יובן שפיר דקודם שנתחנך המזבח של בית המקדש ע"י עקידת יצחק לא הי' המקום ראוי לקרבנות עד שנעקד והוא היה החינוך האמיתי אז התקין הקב"ה שני התמידים, ולזכרון הדבר פסוק צפונה לפני ד' שהדבר הי' צפון לפני השי"ת עד שגילה לנו הרז הזה שבזכותו של יצחק יקובל קרבנותיו ברצון ית"ש, ובזמן הזה באמירה זוכר לנו שתי פעמים ביום עקידתו, והטעם שאנו היום בגלות ואיך אומה כזו יכולה לעמוד בפני שבעים זאבים והן הן גבורותיו כמו שאמרו חז"ל, ותכלית עקידת אברהם איתא ברבה וז"ל ויעקד את יצחק בנו ר' חפני בר יצחק אמר כל מה שהי' אברהם אבינו עוקד את יצחק בנו מלמטן הי' הקב"ה כופה שריהם של אומות העולם מלמעלן פירש"י שאם יבוא הקב"ה להזכיר עקידתו של יצחק ומבקש להושיע את זרעו מן האומות שלא יהא יכולין שריהם להרשיען, ועתה אתי שפיר שצריכין אנחנו לזכות אבות מפני הגזירות של אומות העולם ובזכרנו הפסוק צפונה נכנעין וד"ל:
[כח] [ד]. והנה במשנה באבות איתא הגירסא כמו ש שהבאתי לעיל קבורתו של משה ואילו של אברהם אבינו ובתוי"ט מביא גירסא דגרם אילו של יצחק וקברו של משה, ונראה לי דמשום זה מהפכין הגירסא דאילו של יצחק הלא הי' מקודם בזמן א"כ צריך לגרוס מקודם אילו של יצחק, ונ"ל לקיים הגירסא מקודם קברו של משה ואח"כ האיל של יצחק. וטעם הדבר דשתי קרנותיו של איל מרמזין אחד מרמז לשופר של מתן תורה והשני לשופר של משיח, ואיתא ביומא כשיבוא משיח יבוא משה ואהרן עמהם ללמדם סדר העבודה. וכן איתא במדרש (רבה עקב) בסופה וסערה דרכו [נחום א] שכשיבוא אלי' לגאול את ישראל יבוא משה רבינו עמו דסופה זה משה כדכתיב ותשם אותו בסוף על שפת היאור ובסערה זה אליהו שעלה בסערה השמימה וכך אמר הקב"ה משה חייך כשם שנתת את נפשך עליהן כך לעתיד לבוא כשאביא את אלי' הנביא שניהן באין כאחת ע"כ במדרש, והשתא אתי שפיר קברו יהא נגנז עד אילו של יצחק דאז יתקע בשופר גדול ויבוא משה עם אלי' כאחד:
ועוד נראה לפרש בזה דהנה המפרשים נלאו לפרש מה דכתיב והנה איל אחר מה אחר, ובזה יש לפרש היטיב דהנה במדרש בראשית וגם (בפ' וירא) ובמדרש (רבה רות) על פסוק כי שת לי אלקים זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין ודרשינן אחר זה מלך המשיח. וכיון שראה אברהם אבינו איל אחר פירוש שנרמז בהאיל זה קרן של שופר של מלך המשיח הבין הדבר ולקחו לעולה, ועוד מרמז דידוע דמשה רבינו גלגול הבל כאשר מרמז האריז"ל משה נוטריקין יש שה צדיקים של עולם משה שת הבל, וכיון דבמלת אחר שילדה חוה תחת הבל בו ישנו נשמת משה והבל ושת כדאמרן והוא יבוא ג"כ עם מלך המשיח כדאמרן שפיר נתגלה לו הסוד במלת אתר ושפיר צריך לגרוס אילו של אברהם ולא של יצחק כמובן ואתי שפיר, ונ"ל שגם. נרמז זה במדרש וז"ל מה אחר אמר ר' יודן אחר כל המעשים ישראל נאחזין בעבירות ונסתבכין בצרות וסופן ליגאל בקרניו של איל כתיב וד' אלקים בשופר יתקע וסופן ליגאל בקרניו של איל כלומר נראה במלת אחר קרנו של מלך המשיח ואתי שפיר:
[כט] עוד בענין העקידה [ה] איתא במדרש בשעה ששלח אברהם את ידו ויקח המאכלת לשחוט את יצחק בנו נתקבצו כתות כתות של מלאכי השרת מלמעלן ומה הן צווחין נשמו מסילות שבת עובר אורח הפר ברית מאם ערים אין רצונו בירושלים ובבית המקדש שהי' בדעתו להוריש לבניו של יצחק עכ"ל, ובחורבן בית המקדש ג"כ איתא במדרש כלשון הזה, ונראה לי לפרש דשניהם ענין אחד דמיתת הצדיקים שקול כשריפת בית אלקינו ואיתא עוד שם במדרש הן אראלם צעקו חוצה ופירש בידי משה מה הוא הלשון חוצה אך שהמלאכי שרת שהפכו את סדום היו חוצה כלומר חוץ למחיצתן מפני שגילו סודות המלך נדחו ממחיצתן על קל"ח שנים ובשעת עקידה הוו עדיין חוץ למחיצתן עכ"ל, וצריך להבין למה בכו דוקא אלו המלאכים יותר משאר המלאכים ונראה לי לפרש עפ"י המדרש (פ' ויצא) על פסוק עולים ויורדים וקשה דצריך לכתוב מתחלה יורדים, ואח"כ עולים ב. ופירשו במדרש שהמלאכים שנדחו חוץ ממחיצתן היו בחוץ ועכשיו עלו עכ"ל, ופירוש הדבר שיעקב אבינו בקרבנו שיצק שמן על ראשה של אבן על מקום המזבח שבמקדש שבירושלים שנעקר הר המורי' ובא לכאן כמו שאמרו חז"ל, ובזה הכח עלו המלאכים למרום דוגמא אצל מניח דכתיב ויעל מלאך השם בלהב המזבחה, והנה המלאכים אלו הרגישו שאין להם תקנה אלא שיבוא בנו של יצחק ויתקן אותם לכן אראלם צעקו החוצה ובכו בכי הרבה מה יעשו בלא יעקב אבינו, ובשביל זה איתא במדרש שבעת חזרת יעקב לארץ ישראל חלו המלאכים ורקדו לפניו כיון שהוא תיקן אותם וא"ש:
[ל] עוד מענין העקידה [ו] איתא בזבחים גבי בית שני פריך הגמ' מנא ידעו מקום המזבח ומתרץ אפרו של יצחק ראו עיי"ש, והיינו ע"פ שאמרנו לעיל (סימן כ"ז) דהמזבח נתחנך בעקידתו של יצחק ולא מקודם א"כ שפיר היו צריכין לראות אפרו של יצחק והבינו ששם מקומו, ואמרינן בגמ' (יומא דף י"ט) שאפר תרומת הדשן נעשה נס בכל יום שנבלעין במקומו כדפירש"י ז"ל שם כיון דהתמיד הי' זכר לעקידת יצחק שעוקדין התמיד כעקידת יצחק בן אברהם כמו דאיתא במשנה דתמיד והמזבח של מטה מכוון כנגד מזבח של מעלה ונעשה הנם שנבלע הדשן במקומו כלומר שעלה למעלה להצטרף על מזבח של מעלה עם אפרו של יצחק ונראה בזה חבת ישראל כמו שכל ישראל ביחד הקריבו את נפשם על מזבח של מטה ועלה אפרן ולוקח השי"ת האפר ברצון ומניח בבית גנזיו כדאמרן וא"ש, ובתמיד של בין הערבים מצוה להביא שני גזרי עצים בשני כהנים, נ"ל לרמז זכות האב אברהם אבינו וזכות הבן עקידת יצחק דכיון דבין הערבים זמן מנחה צלותא דיצחק שהוא תיקנה, ולעת ערב איתא בזוה"ק ואברהם שב למקומו היינו רחמים דאז זימנא דדינא קשיא שריא בעלמא זכותא דבי תרי עדיף. ולא הי' פייס לעץ שני אלא כמו שכתב הריטב"א ז"ל שמי שזכה בבוקר אומר לחבירו זכה עמי בעץ שני, כלומר לחבירו שהוא יודע שכחו גדול להגביר על הדינין ועל המזיקין זכותו של יצחק יגין עליהם ביחד שיקובל קרבנם ברצון וא"ש:
[לא] עוד בפ' העקידה [ז] ויאמר הנה האש והעצים ואיה השה לעולה, ויש לדקדק בשלמא האש והעצים בה' הידוע כיון שראה אותם אבל השה הידוע למה וכך צריך לשאול איה שה לעולה, ועוד מאי קשיא לי' ליצחק האם כלום חסר בבית המלך בביתו של אברהם אבינו צאן ושה ושלשה מאות ושמונה עשר עבדים בלי ספק יביאו השה לעולה, אלא נראה לי לפרש דיצחק ראה ג"כ ברוח הקודש שהמזבח יתחנך באיל הנברא מששת ימי בראשית מטעם שפירשתי למעלה שלא יתערב בהקרבן הזה שום תערובות זכר ונקיבה אלא מעשה ידי שמים, לכן שפיר שאל איה השה הידוע שנברא מששת ימי בראשית, ואמר לו אביו דמקודם צריך להעלות אותו שם ואח"כ יראה לו אלקים השה לעולה בני כלומר מקודם הבן ואח"כ השה, דאל"כ קשה דכך צריך הי' לאמר לו כי שה לא יהי' כלל כי אם בני אלא רמז לו ג"כ על השה הידוע מששת ימ"ב וא"ש: ואפשר עוד לומר דכתיב ונשתחוה ונשובה אליכם ופירש"י נתנבא שישובו שניהם, אף כאן אפשר לומר דנתנבא שאלקים יראה לו השה לעולה שיהא תמורתו השה הידוע, ולא כדעת הראב"ע ז"ל שאמר שעצמותיו ישובו הנה אלא בנבואה שישוב חי וקיים וא"ש, ובזה נבין דברי רש"י ז"ל בפסוק יראה לו השה כלומר יראה ויבחר לו השה ואם אין שה לעולה בני עכ"ל ותמוה? ובזה אתי שפיר דידע גם אברהם ברוה"ק שישלח לו מן השמים שה לעולה אכן לא נודע אימתי לכן אמר יבחר לו תיכף השה ואם לאו שלא הגיע עוד הזמן ואם אין שה לעולה בני וא"ש ודברי רש"י מקורן מהפסיקתא דר"כ:
[לב] עוד בענין העקידה [ח] איתא במדרשות שהי' מקום בית המקדש בקעה גדולה והתפלל אברהם שיתהפך להר, ותמוה איך הכין הקב"ה מקום המקדש והמזבח במקום עמוק? ונראה לפרש ע"פ מה דכתיב וייצר ד' אלקים את האדם עפר מן האדמה ופי' רש"י עפ"י דברי חז"ל נטל עפרו ממקום שנאמר מזבח אדמה תעשה לי הלואי תהי' לו כפרה ויוכל לעמוד עכ"ל, ועוד אמרו חז"ל אדם הראשון הי' מחזיק כל העולם כולו מראשו עד סופו, וא"כ הי' צריך לקבל ממקום המזבח עפר הרבה ונמצא במקומו בקעה גדולה ואח"כ התפלל אברהם שיעשה הר גדול וא"ש, וכתיב בתורה אצל הקרבנות אדם כי יקריב מכם כאן נתקן חטאו של אדם הראשון על המזבח שכפר מקומו ונתמלא וא"ש: ואיתא בתוספתא (ברכות פרק א) שבני אדום אמרו ערו ערו את בית המקדש עד היסוד בה ושלא יהא עוד הר ואין השכינה חוזרת עד שתעשה עוד הפעם ההר שנאמר ההר חמד אלקים לשבתו הרי בחיבה ובתאוה מלמד שכיפר לה חורבתה שנאמר ההר הטוב הזה והלבנון ויהא בשלום סוכו מצינו כשהוא שלם קרויה הר שנאמר ויקרא אברהם וגו' בהר ד' יראה עכ"ל, כלומר ניבא על בית המקדש העתיד שיהא ג"כ הר דאין השכינה חוזרת למקומה עד שיעשה הר ותקרא העיר ירושלים בשם שלם דכתיב ויהי בשלם סוכו עכ"ל, ונראה לי לפרש דאין אליהו בא אלא להרבות שלום בעולם ואז יהי' עולם התיקון, וזה מרמז ויהי בשלם סוכו כלומר כשיבוא אליהו וירבה שלום בעולם ואז יהי' הבית המקדש שנקרא בשם סוכו שלם וירושלים ג"כ והיא יקרא אז עיר השלום כמו שהיתה קודם שנתקדשה העיר דתכליתה שלום בעליונים ותחתונים בפמליא של מעלה ושל מטה ואתי שפיר:
[לג] בפרשת תולדות כתיב וישלח יצחק את יעקב וילך פדנה ארם אל לבן בן בתואל הארמי אחי רבקה אם יעקב ועשו וכתב רש"י ז"ל ואיני יודע מה מלמדנו וכן הרמב"ן ורבינו בחיי נדחקו בזה הרבה, ונראה לי לפרש דיעקב הלך אל לבן להשיא אחת מבנותיו כמו שאמר לו אביו יצחק וקח לך משם אשה מבנות לבן אחי אמך. הי' ירא יעקב מהתנאים שהיו אומרים הגדולה לגדול והקטנה לקטן ולבן הי' טוען לא יעשה כן במקומינו לתת הצעירה לפני הבכירה וע"כ לא יתן לו לבן בשום אופן אשה עד שיבוא מקודם עשו לקחת את לאה ומה יעשה, לכן כתיב אם יעקב ועשו כלומר אע"פ שהיא היתה אם שניהם ועשו הבכור מ"מ יעקב כתיב מקודם כי רבקה אוהבת יעקב, וא"כ זה היתה מליצה בעד לבן שיתן לו אחת מבנותיו קודם עשו ואתי שפיר, וזהו שאמר אם יעקב ועשו הלא אחותך רבקה אוהבת אותו יותר ובזה יסכים ליעקב מקודם, ואפשר עוד שרמז לו כי הוא הבכור שקנה הבכורה מעשו וא"כ הוא קודם לו כנ"ל [לד] עוד בפ' תולדות בפסוק ראה ריח בני כריח השדה אשר ברכו ד', איתא על זה במדרש מלמד שהראה לו הקב"ה ביהמ"ק בנוי וחרב ובנוי ראה ריח בני הרי בנוי כדכתיב ריח ניחוחי תשמרו וריח השדה הרי חרב כדכתיב ציון שדה תחרש אשר ברכו ד' בנוי ומשוכלל לעתיד לבוא כענין שנאמר כי שם צוה ד' את הברכה חיים עד העולם עכ"ל, ויש לדקדק למה נראה לו הפעם חורבן בית המקדש ועוד קשה הלא הסיד הזה נתגלה לאברהם אבינו כבר בשעת עקידה כדאיתא שם במדרש רבה על פסוק בהר ד' יראה, ואיתא שם בזה הלשון מלמד שהראה הקב"ה לאברהם ביהמ"ק בנוי וחרב ובנוי ומשוכלל לעתיד לבוא, די יראה הרי בנוי כדכתיב יראה כל זכורך, חרב כדכתיב על הר ציון ששמם, בנוי ומשוכלל לעתיד לבוא כדכתיב בנה ד' ציון נראה בכבודו עכ"ל, הרי כבר נודע לו בשעת עקידה, ובפירוש איתא בקינות שאברהם גילה סוד זה ליצחק ולמה נראה לו הדבר הזה עוד הפעם, ועוד שאני התם בשעת העקידה כיון שנתקדש אז המזבח ע"י העקידה לעולם ועד ונתקנו או התמידים כדאיתא במדרש הי' הדבר בעתו להראות לו סוד הבית המקדש כדאמרן, אבל כאן בעת הברכה מה ענין זה לחורבן בית המקדש ולבנין המקדש:
ונראה לי לפרש דהנה יצחק חפץ לברך את עשו וידוע כי עשו חרב את בית המקדש בעוה"ר כדכתיב זכור ד' לבני אדום את יום ירושלים האומרים ערו ערו עד היסוד בה, כלומר נראה ליצחק במראה הנבואה ראה מה יעשה עשו הלא מחריב את בית המקדש ואיך תוכל לברך אותו ובמדרש (רבה פ' דברים) איתא דכחו של עשו שהי' לו שליטה בבית המקדש בשכר מה שכיבד את יצחק אביו ונראה לו ברוה"ק שדי לו בזה לערות עד היסוד הלא צריך להשאר ג"כ על לעתיד לבוא, ועוד דידוע דשלשה בתי מקדש הן כנגד ג' אבות והאחרון אשר יבנה ב"ב כנגד יעקב אבינו שקרא אותו בית, ונראה לו הפעם שעיקר בנין העתיד בזכות יעקב בנך הצדיק והוא ראוי לברכת עולם ואתי שפיר: [לה] ואגב אורחא נ"ל לפרש מה זה שאמר ריח בני כריח השדה, שהוא מרמז ל קרבנות דכתיב בהם ריח ניחוח דעיקר הקרבן פירש הרמב"ן ז"ל דהוא שצריך למסור נפשו ולהשרף על קדושתו יתברך וישתבח וחסד הבורא שלקח ממנו תמורה הקרבן נפש תחת נפש, אבל יעקב אבינו איתא בזוה"ק וז"ל לא אשכח בר נש דמסר גרמי' על קידוש השי"ת כמו יעקב עכ"ל, ובשביל זה דרש במדרש רות שמשה רבינו בתפלתו כתיב ושרף שהזכיר מעשה השרופים זה יעקב כדאמרן. וא"כ שפר אמר ראה ריח בני כריח ניחוח הקרבנות וא"ש כלומר שהשראת השכינה הוא בבית המקדש, והצדיק ג"כ משכן השכינה ובית המקדש של מטה כנגד המרכבה של מעלה והאבות הן הן המרכבה ודמותו של יעקב חקוקה בכסא הכבוד, הרי שני בניך מהיפך להיפך עשו מחריב בית המקדש, ויעקב הוא עיקר בית המקדש לכן שפיר נראה לו הפעם מענין המקדש ואתי שפיר:
ובתנא דבי אלי' (רבה פרק כ') וז"ל ולא גלגל הקב"ה והביא מלכות אדום לעולם שהחריבו בית המקדש והגלו את ישראל מארצם אלא בשכרו של עשו שהי' בוכה ומתאנח בשעה שבירך יצחק אבינו את יעקב עכ"ל, ויש להבין וכי בשביל בכיתו יאבדו ישראל את הבית מקדש ומה ענין זה לזה. ונראה לי לפרש דהנה אצל כיבוד אב כתיב למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך ואמרו חז"ל שקאי על עולם הארוך לעוה"ב ועשו חוק עולמו עם יעקב שיהא לי עוה"ז וליעקב עוה"ב, א"כ בע"כ מגיע לו שכרו של כיבוד אב בעוה"ז וישראל יהיו אצלו בגלות וכל העוה"ב ישאר ליעקב ובעוד שיש לו לעשו זכות כ כבוד אב הוא מושל בישראל כאמור, ומזה נלמוד ק"ו מה לעשו שהיה לו מצוה אחת זה אלפים שנים הוא תובע עוד כיבוד אב שלו עכו"כ שיש לישראל תרי"ג מצות אם נקיים אותם כמה אלפים שנה יש לנו לעוה"ב וזה מוסר השכל וכשיבוא גואל צדק או לא יהיה עוד שריד לבית עשו והיתה לד' המלוכה בב"א, וכעין זה איתא בתדב"א על מצות הענקה של עבר עברי וז"ל והלא דברים ק"ו הם ומה אם הרשעים שנמכרים בגניבתם אומר הכתוב הענק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך וגו' צדיקי עולם שעושין רצונו של מקים בכל יום ויום עאכ"ו, וכן נלמד מן היסורין של צדיקים בעוה"ז אתה למד פורענותן של הרשעים בגיהנם אף משלותן של הרשעים בעוה"ז אתה למד מתן שכרן של צדיקים בעוה"ב שנאמר מה רב טובך אשר צפנת ליריאך ואומר מעולם לא שמעו ולא האזינו וכו' עכ"ל, ואף דעבד עברי הגנב למה באמת מעניקין לו, ונראה לפרש כמו דאמרינן אצל המצורע הרשע אשר חטא בלה"ר ונתנגע בשביל זה ואמרינן בגמרא דהקרבנות באין לא לכפר אלא לאשתורי בקדשים ולבוא אל הקהל כי עונו נתכפר לו מנגעו אף כאן כיון שנמכר בגניבתו ישלמו את חובתו ובעבודתו נתכפר לו חטאתו ואח"כ בדין מגיע לו הענקה כדאמרן אף כאן בני ישראל שעובדים עבודתם בגלות לאומות העולם כבר נתכפר להם בעבודתם כל החטאים ומגיע להם הענקה לעוה"ב מכל הטוב הצפון ליראי שמו וא"ש:
[לו] בפרשת ויצא כתיב וישכם יעקב בבוקר ויקח את האבן אשר שם מראשותיו ויצב אותה מצבה ויצק שמן על ראשה, ויש לדקדק הלא אבותיו אברהם ויצחק הקריבו קרבנות על המזבח ויעקב אבינו פגע ג"כ במקום אשר הקריבו אבותיו קרבנות והוא על המזבח של הר המוריה ולמה יצק שמן על ראשה ולא הקריב שום קרבן, ובפרשת וישלח מצינו עוד הפעם ויצב יעקב מצבה במקום אשר דבר אתו מצבת אבן ויסך עלי' נסך ויצק עלי' שמן ג"כ ולא הקריב קרבן, והנה הרמב"ן והראב"ע ז"ל שניהם הסכימו שלא יצק עוד הפעם כי קאי הכל על פעם הראשון והוסיף עוד הראב"ע לפרש שעשה שני דברים ויסך עלי' נסך מים או יין והטעם שרחץ אותו ואח"כ יצק עלי' שמן עכ"ל, ומה שכתב שנסך מים או יין לרחצה הוא בודאי דוחק גדול דפשטא הוא נסך שנסך מים או יין כמו על המזבח ופשוט, ונראה ני לפרש כיון דכבר קדשו אבותיו את המזבח בהקרבנות כמו שפירשתי למעלה באורך אצל העקידה ולא מצינו שם שום נסכם לכן חפץ יעקב אבינו לקדש את המזבח ג"כ בנסכים היינו יין ומים ושמן כדאמרן וכמו שאפרש עוד שהנסכים ירדו עד עמקו של תהום וזהו דרך פשוט:
אבל עיקרן של דברים נראה לי דבר חדש עם דברי הרמב"ן ז"ל שמביא בשם פרקי דר' אליעזר וז"ל ישב יעקב ללקט האבנים ומצא אותן כולן אבן אחת ושם אותה מצבה בתוך המקום וירד לו שמן מן השמים ויצוק עליה שמן שנאמר ויצוק שמן על ראשה מה עשה הקב"ה נטל רגל ימינו וטבע את האבן עד עמקי תהומות ועשה אותו סניף לארץ כאדם שהוא נותן סניף לכיפה, לפיכך נקראת אבן שתי' ששם טבור הארץ ומשם נפתחה הארץ ועלי' היכל ד' עומד שנא' והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהי' בית אלקים ומשם נשא רגליו וכהרף עין בא לחרן עכ"ל, ונראה לי לפרש דידוע דבבית ראשון עוד בימי יאשיהו המלך נגנז שמן המשחה. ועמו ארון הקודש ובבית שני הי' בבית קדשי קדשים במקום הארון, האבן שתיה הזה כדאמרן, ובכל הכלים שבבית המקדש שעשה משה משיחתן מקדשן, והאבן השתיה הזה עוד לא נתגלה אז להמשח אותו ובמאי יתקדש האבן הזה ? לכן ירד שמן מן השמים וכן איתא בבר"ר דכמלא פי הפך שמן ירד לו מן השמים ושופע לו, ועתה משח יעקב אבינו את האבן השתיה הזאת משמן משחת קודש שירד מן השמים וקדשו וטהרו שיהא יכולות להביא אח"כ כשנתגלה לבית קדשי הקדשים ואתי שפיר, ואיתא (בראשית ל"א י"ג) אנכי האל בית אל אשר משחת שם מצבה אשר נדרת לי שם נדר פירש"י ז"ל וז"ל משחת לשון ריבוי וגדולה. כשנמשח למלכות כך ויצוק שמן על ראשה להיות משיחה למזבח, נדרת לי שם נדר וצריך אתה לשלמו שאמרת יהי' בית אלקים שתקריב שם קרבנות עכ"ל, הרי בפירוש ראיה לדברינו שמשח אותו בודאי בשמן המשחה להקדישו לדורות כמו שכתבתי ואף דלדורות כל הכלים עבודתן מקדשתן כדאיתא בשבועות, מ"מ שאני הכא דלא עשה עם האבן השתיה שום עבודה שיתקדש בו, ואף דכ"ג בוהכ"פ הביא שמה את דם חטאת היוכ"פ ופרו לפני ולפנים כנגד אבן הזה, מ"מ הלא לא הי' הדם צריך ליגע בהאבן ג"כ במאי יתקדש אלא ודאי בשמן המשחה הזה וא"ש כן נ"ל ברור בעזה"י:
ובזה נבין מה שאיתא במדרש רבה על פסוק ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי. אם בית אלקים וזה שער השמים מלמד שהראה לו הקב"ה ליעקב אבינו בית המקדש בנוי וחרב ובנוי, ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה זה בניי כדכתיב נורא אלקים ממקדשיך אין זה זה חרב כדכתיב על זה דוה לבינו על. אלה חשכו עינינו, כי אם בית אלקים בנוי ומשוכלל לעתיד לבוא כדכתיב כי חזק בריחי שעריך עכ"ל, וצריך להבין למה נראה לו הפעם מחורבן המקדש, ובזה אתי שפיר כיון שנראה לו חורבן המקדש ולא יהיה ארון הקודש בקדשי הקדשים וצריך לתת במקומו האבן שתיה ובמאי יתקדש לכן משח אותו בשמן משחת קודש שירד מן השמים וברור לפי זה בע"כ הי' לו לדעת קדושתו וחורבנו ובניינו של לעתיד לבוא ב"ב כמו שירד לו השמן מן השמים כן ירד לנו מן השמים המקדש בנוי ומשוכלל, וכל זה נראה לו מן השמים כדאמרן וכדאיתא במס' סוכה:
[לז] בפסוק נ"ל אין זה כי אם בית אלקים וזה שער השמים, איתא במדרש אמר ר' אחא עתיד השער הזה להפתח להרבה צדיקים כיוצא בך אמר ר' שמעון בן יוחאי אין בית המקדש של מעלן גבוה מבית המקדש של מטן אלא י"ח מיל מאי טעמיה וזה שער השמים וזה בגמטריא י"ח עכ"ל, ונראה לי לפרש דרבותינו פירשו ויפגע במקום הוא תפלה כחו ואל תפגע בי מלמדנו שתיקן יעקב אבינו תפלת ערבית כדאיתא (ברכות כ"ז ע"ב) ורש"י מביאו כאן, ונ"ל דמרמז הי"ח מיל לשמונה עשרה ברכות שתיקן יעקב לתפלת ערבית וזהו מ"ש ולצדיקים כיוצא בו היינו המתפללין כמותו פותחין להם שערי השמים והרמז הוה אמר רבי שמעון בן יוחאי ובגמרא איתא שם שהתלמיד ששאל תפלת ערבית רשות או חובה היה ר' שמעון בן יוחאי דלשיטתו כאן שיעקב אבינו תיקן אותה בודאי חובה היא לכן שפיר שאל רשות או חובה, צא ולמד מה תפלת ערבית שהוא רשות לחד מ"ד פותחין שערי שמים בשבילו כמו שמפורש ביומא דשערי שמים ננעלין בזמן תפלת נעילה שהוא קודם הלילה ק"ו תפלות שחרית ומנחה ששערי שמים אז פתוחין, ומזה יש ללמוד למהר להתפלל תפלת ערבית בעוד ששערי השמים פתוחין דלא הכל ראויין לפתוח אותן להם כדאמרינן כאן דלצדיקים כיוצא בו פותחין להם ולא הכל זוכין לזה אלא יחידי הדור, ואשרי הזריז לקיים הכל בזמנו ומביא עליו ברכה ושלום, ואף דכתיב וישכם יעקב בבוקר ואז ראה ואמר אין זה וגו', ח"מ פירש הדבר שלא ידע בלילה בעת תפלת ערבית הטוב הזה עד אשר נתגלה לו בבוקר וזה ברור בעזה"י:
[לח] פסוק אין זה כי אם בית אלקים וזה שער השמים, איתא בגמרא (פסחים דף פ"ח) וז"ל לכו ונעלה וגו' אל בית אלקי יעקב ולא אלקי אברהם ויצחק אלא לא כאברהם שכתיב בו הר שנאמר בהר ד' יראה ולא כיצחק שכתיב בו שדה שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה אלא כיעקב שקראו בית שנאמר ויקרא את שם המקום בית אל עכ"ל. ופירש רש"י שכולם התפללו בהר הבית ויעקב קראוהו בית מקום מיושב עכ"ל, ויש לדקדק כפי שאיתא במדרשות שגם לאברהם וליצחק וכן ליעקב נראה להם בית המקדש בנוי וחרב ובנוי ומשוכלל לעתיד לבוא כמו שאיתא במדרש (פרשיות וירא תולדות ויצא) ומה תיקן יעקב אבינו יותר ומאי נפ"מ דקראוהו בית מושב הלא לכולם נתגלה הסוד בזה, ונראה לי לפרש עפ"י דברי הרמב"ם ז"ל שפסק דקדושה ראשונה שקידש שלמה קדשה לשעתה ולעתיד לבוא, ומפורש הטעם לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה ושכינה אינה בטילה עכ"ל, הרי בזה היו מחולקין האבות אברהם קרא אותו הר כמו הר ציון ששמם ויצחק שקראו שדה על שם ציון שדה תחרש ובטלה הקדושה אבל יעקב קרא אותו בית כפירש"י מקום מיושב אע"פ שחרב אעפ"כ מיושב כלומר ג"כ קדושה לעתיד לבוא, וזה הפירוש אין זה ופירש במדרש שמרמז על חורבן המקדש מ"מ ג"כ בית אלקים הוא דקדושה מפני השכינה והרי הוא אומר והשמותי את מקדשיכם ואמרו חז"ל אע"פ ששוממין בקדושתן הן עומדין כמו שמסיים זה הרמב"ם ואתי שפיר, ובקדושין (דף ע"א) איתא שנשבע ר' יוחנן היכלא ובידנו הוא לגנות פסול משפחות פירש"י שנשבע בהיכל פירש המהרש"א ז"ל דאפי' לאחר החורבן יש בו קדושה דקדושה ראשונה קדשה לע"ל:
ועל פי זה נבין היטב מה דכתיב בפ' וישלח (ל"ח ט"ו) ויקרא יעקב את שם המקום אשר דבר אתו אלקים בית אל, וקשה הלא כאן בפ' ויצא (כ"ח י"ט) כבר כתיב ויקרא את שם המקום ההוא בית אל ולמה פעם שנית קראו אותו, ועמד בזה הרמב"ן ז"ל וכתב ז"ל יקראנו פעם אחר פעם להודיע כי הדבר אמת ונכון כי הוא בית אלקים ושם השכינה תמיד עכ"ל, ועוד נקדים דכלל גדול המסירו לנו חז"ל במדרש כל מקום שהדבר כפול מרמז לעוה"ז ולעוה"ב כמו שאמרו משה משה משה למד אותנו תורה בעוה"ז וילמד אותנו ג"כ לעוה"ב, ועתה אתי שפיר דיעקב אבינו קרא מקום המקדש שני פעמים בית אל לרמז שקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא כדאמרן, והנה הראב"ד ז"ל חולק על הלכה זאת וס"ל להלכה דקדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבוא וכתב בהל' בית הבחירה (פ"י הלכה ט"ז) וז"ל אבל לירושלים ולמקדש לא אמר [כלומר שיהא קדושה לעתיד לבוא] לפי שהיה יודע עזרא שהמקדש וירושלים עתידים להשתנות ולהתקדש קדושה אחר עולמי בכבוד לעולם כך נגלה לי מסיד ד' ליראיו לפיכך הנכנס עתה שם אין בו כרת עכ"ל, וגם אליבא דהראב"ד ג"כ אתי שפיר שרמז יעקב אבינו וקרא את המקום שני פעמים בית אל לרמז שיתקדש הבית שתי פעמים אחת בעוה"ז ופעם שני קדוש אחר עולמי במהרה בימינו אמן:
ועוד נראה לי לפרש ע"פ מה דאיתא (ברכות דף ל) שגם בזמן הזה אמר שלמה המע"ה ברוה"ק. בחו"ל יתפללו דרך ארצם בארץ ישראל כנגד ירושלים בירושלים כנגד המקדש ובבית המקדש כנגד בית קדשי הקדשים בית קדשי קדשים כנגד הכפורת ומסיים בנוי לתלפיות תל שכל פיות פונים בו עכ"ל, וזה פירוש הפסוק אין זה מלמד שבזמן שהמקדש הוא חרב מ"מ בית אלקים היא וזה שער השמים שכל התפלות של כל ישראל עולים דרך שם וא"ש, וכתיב עוד קרא והיה עיני ולבי שם כל הימים ופירש במדרש שכל השפעות שבעולם אינו אלא דרך שם כביכול שאין עיני ולבי אלא שם:
[לט] בפסוק וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך, ומזה למדו רז"ל שהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש דכתיב עשר אעשרנו שתי מעשרות, וקשה לי למה לא אמר בפירוש חומש את משנה לך והנה פשטות הדברים מראין על ענייני עוה"ז, אבל לי נראה שיש בזה רמז ג"כ דלחם ושמלה מרמזים לעניני בית המקדש לחם זה לחם הפני ושמלה אלי בגדי כהונה וכן הפריש את לוי קודש לר', לכן אומר אני דקאי על מעשר שבית המקדש במשכן הי' קדשי הקרשים עשר אמות היינו מעשר, ובבית העולמים מקום הארון אינה מן המדה ויש לו עשר אמות בכל רוח וכן הכרובים בנם היו עומדים דעשר אמות מקצות כנפיו ועד קצות כנפיו ולפני הדביר עשרים אמות, הרי שני פעמים עשר וקדשי הקדשים בבית ראשון הי' עשרים אמה שני פעמים עשר וכן בבית שני הי' בית קדשי הקדשים עשרים אמה כדאיתא (במס' מדות) והבית של שלמה כתיב עשרים אמה רחבו, א"כ מרומז בזה הרבה פעמים עשר שבמשכן ושבבית המקדש ולזה נתכוון יעקב אבינו ואתי שפיר:
[מ] ותאמר אל יעקב הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי, וכבר עמדו גדולי עולם על רחל שתוציא מתה בפיה על דבר זה ועל זה חרה אף יעקב ברחל, דמה שחפצה שיתפלל בעבורה אין רע כי כן דרך הצדיקים שמתפללים על העקרות כפירוש הרמב"ן ז"ל אלא שחרה אפו על מה שאמרה דבר זה, ונראה לי לפרש דהנה הפרשת דרכים פירש שיעקב אבינו נשא שתי אחיות ע"פ הדיבור והראי' לזה שאם יש נידנוד איסור אין הבנים הגונים כמה דכתיב בד' בגדו כי בנים זרים ילדו כדאיתא (בקדושין דף ל"ו) וכיון שכל השבטים היו זרע בירך ד' הלא נודע לכל שעשה כהוגן עפ"י הדיבור עיי"ש באורך, ושתי אחיות השניה באיסור לכן רחל מבכה על בניה כמו שפירש בס' יערות דבש. לכן חפצה רחל שתלד בנים היינו יוסף הצדיק ובנימין אשפיזכון לשכינה ואם לא תלד אז השני' באיסור ותהא צריכה ע"כ למות, מ"מ חרה אף יעקב על זה שלא היתה צריכה להוציא דבר זה מפיה ואתי שפיר:
באופן אחר שראתה ברוה"ק שתמות בעת שתלד בנה השני ואמרה הבה לי בנים ומתה אנכי כלומר אחר שיהיה לי שני בנים כי צא התפללה על יותר משנים כמו שאמרה יוסף לי' ד' בן אחר. ואם אין, היינו ואם לא תתפלל למה אמות הפעם מקודם וא"ש, ואפשר שאף שידעה שתמות אצל לידת בנה השני מ"מ חפצה למות ח"ו ושיהי' לה שני בנים:
ובאופן אחר עוד שראתה ברוה"ק כמו יעקב אבינו כמפורש ברש"י פ' ויחי שתקבר בבית לחם כדי שתהא עזרה לבני' כשיגלה איתם נבוזראדן והיו עוברים דרך שם יצאת רחל על קברה ובוכים ומבקשת עליהם רחמים וכו' והקב"ה משיבה יש שכר לפעולתך ושבו בנים לגבולם עי' שם וכתיב אין ומלת אין מרומז על חורבן בית המקדש כמו שרמז המדרש הובא למעלה, וכך אמרה הבה לי. בנים ואין אין מתה אנכי כלומר בעת חורבן בית המקדש שנקרא אין צריך אני להתפלל על כל בני ישראל וזאת ישועתן של ישראל ואם לא יהיה לי בנים איך אתפלל עליהם אחר מיתתי ואיך ישובו לגבולם ואתי שפיר:
ובאופן אחר עוד יש לפרש עפ"י דברי הרמב"ן ז"ל (בפ' תולדות) וז"ל והנראה אצלי מדעת רבותינו שלמד אברהם אבינו התורה כולה. ברוה"ק ועסק בה ובטעמי מצותיה וסודותיה ושמר את התורה כולה כמי שאינו מצוה ועושה ושמירתו היתה בארץ בלבד ויעקב בחוץ לארץ בלבד נשא שתי אחיות עכ"ל, ויעקב בשבע שנים הראשונות לא נשא עוד את נשיו עד שבע השנים השניות, ובסופו הי' צריך לשוב לאבותיו לארץ ישראל כמו שכתוב ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף ואח"כ שנשאר אצלו לעשות לביתו לא ידעה עוד רחל מזה כלום, א"כ ראתה ברוה"ק כי תיכף אשר ישוב יעקב לארץ ישראל ושם. אסור היה שיהא לו שתי אחיות צריכה ע"כ רחל השניה למות וכן היה סופה שמתה כאשר באתה לארץ ישראל, א"כ הכי קאמרה רחל תנה לי בנים כלומר תיכף כי מתה אנכי אם תשוב לארץ ישראל ואתי שפיר, בא וראה קדושת רחל אמנו אשר נתנה הסימנים ללאה אחותה כי ראתה הכל ברוה"ק כי אמנו נביאות היתה כמו שאמרו חז"ל וידעה נאמנה אם לאה תהא הראשונה ואח"כ אם ישא אותה יעקב לא תאריך ימיה כי הוא השניה שאסורה לבוא לארץ ישראל מ"מ השליכה נפשה מנגד שלא תתבייש אחותה דוגמא שאמרו חז"ל נוח לאדם שישליך עצמו לכבשן האש ואל יכלים פני חבירו וכמו שעשתה תמר אצל יהודה ובזה שפיר עמדה זכותה לישראל שישובו בנים לגבולם ב"ב אמן:
[מא] איתא (במדרש ויצא) אמר ר' שמעון בן יוחאי אין בית המקדש של מעלן גבוה מבית המקדש של מטה אלא י"ח מיל מאי טעמיה וזה שער השמים מנין וזה עכ"ל, פירוש דוזה בגמטריא י"ח, ותמוה דהלא מן הארץ עד רקיע מהלך חמש מאות שנה וכן בין רקיע לרקיע ואיתא בחגיגה דבית המקדש של מעלה ברקיע ג' ואיך אפשר להיות י"ח מיל, ונראה לפרש דהרמז הזה על י"ח ברכות שאנו מתפללים בכל יום כנגד בית קדשי הקדשים שהוא כנגד בית המקדש של מעלה ואתי שפיר, ובזה נפרש במדרש שם אמר ר' אחא עתיד השער הזה להרבה צדיקים כיוצא בך ואינו מובן, ובזה אתי שפיר כלומר מי שיתפלל בכונה גדולה כדרך הצדיקים יפתחו או שערי השמים לקבל תפלתו ברצון כן נראה לי וא"ש: