עשירית האיפה חלק א· רבי ירוחם יהודה ליב וולפיש
מסכת שקלים פרק ד
[נט]
בפרק זה יתבאר דין שני מיני שקלים, שקלים ההולכין ללשכה בעצמה, ושקלים ההולכין לשיירי הלשכה, וכן יש שני מיני מותר, מותר התרומה, ומותר שירי הלשכה:
[ס] מה הי' עושין עם התרומה ? במשנה איתא כך לוקחין בה תמידין ומוספין ונסכיהם, העומר ושתי הלחם, ולחם הפנים, וכל קרבנות צבור, ופירש הרע"ב לאתויי קטרת, אבל באמת שייר התנא עוד הרבה, ואלו הן המלח לקרבנות והעצים, ושכר עשיית הקטרת, ושכר עשיית לחם הפנים, והעומר ושתי הלחם, ופרה אדומה, ושעיר המשתלח, ולשון של זהורית שקושרין בין קרניו, וכן פרכת של שערים, ובגדי כהונה שעובדים בהם במקדש, היינו של כ"ג, ושל כהן הדיוט, והמנורה, וכלי שרת כשלא הי' מיתר נסכים, וכן הנסכים שמביאין לבהמות הנמצאות בירושלים או בחוצה ממקום קרוב לה דקרובין ממנה, דבאין עולות, וכן הנסכים לעולה ששלח עכו"ם ממדינה אחרת בלא נסכים, וכן החביתין שמקריבין אחר מיתת כ"ג ולא מינו אחר תחתיו, וכן שכר המבקרי מומים שבירושלים ושל הת"ח המלמדים לכהנים הלכות שחיטה וקמיצה, ושכר הנשים המגדלות בניהן לפר אדומה, ושכרן כפי שיפסקו להן ב"ד, וכן שכ השומרים שמעמידים הב"ד בשנת השמיטה שהוא הפקר שישמרו מקצת ספיחין להבאת העומר ושתי הלחם שאין באין אלא מהחדש, ואפי' התנדב לשמור בחנם אין שומעין לו משום בעלי זרוע שיפרשו הכל מאותו המקום שאלו שומרים עומדים שם, וכן שכר מגיהי ספרים שבירושלים, ודיינין שדנין את הגזלנים בירושלים ושכרן צ' מנה בכל שנה או יותר, אע"פ שלא רצו, כדי צרכן ונשיהם ובניהם ובני ביתן (תפא"י בהלכתא גבירתא) ואף שישנו הרבה עוד מזה במס' שקלים ובשאר מסכתות, וגם ישנו הרבה מזה שפליגי בהן הרמב"ם ושאר רבוותא לדינא מ"מ העתקתים כאן כי נקבצו כולן ובאו יחדיו וכל אחד ואחד שישנו עוד במס' שקלים יתבארו בעה"י כל או"א על מקומו, ובתוספתא מוסיף עוד הסירות, והיעים, והמזמרות, והמזרקות, וכלים שהכהנים נאותים בהם דג"כ באין ממעות תרומת הלשכה:
[סא] שומרי ספיחים בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה, ור' יוסי ס"ל דאף הרוצה מתנדב שומר חנם, אמרו לו אף אתה אומר שאינן באין אלא משל צבור, ופסק הרע"ב כחכמים דקרבן יחיד אינו משתנה לשל צבור, והנה בזה אם קרבן יחיד משתנה לשל צבור רבו הדעות, בשקלים כ"ע מודי דמשתנה משל יחיד לשל צבור, אי משים דאין גופן קרב, ועוד דלא חיישינן שמא לא ימסרם לצבור יפה כגון נשים ועבדים, כיון דרחמנא אמר דכהנים [למאן דס"ל דכהנים אינם מחויבין מן התורה בשקלים] ונשים ועבדים לא יהי' להם חלק בקרבנות כי כשמסרו לצבור ליכא למיחש דילמא לא ימסרם יפה משום דניחא להם שיקריבו משלהם ג"כ דלאו ברשיעי עסקינן מאחר שרואים דאפי' בשותפת דידהו אין חפץ לד' שיהי' להם חלק בקרבנות צבור לא חיישינן כן כתב המשל"מ, ובשעה"מ כתב הטעם בשקלים מש"ה מקבלין מהן לכתחלה דאמדינן דעתי' דודאי מוסרים לצבור יפה כיון שכבר נתבטלו בשקלים של כל ישראל, ואע"ג דמטבע חשוב ולא בטיל היינו משום חומרא דרבנן בעלמא, אבל שיהא נחשב כשמקריבין למחר תמ"ו משלו הא לא הוי, ואע"ג לכתחלה אם אינם מוסרים לצבור לא מקבלין מהן אף דבטלים ברוב שקלים, היינו משום דהו"ל כמבטל איסור לכתחלה בידים. וכיון שכן נמצא דאין מרויח כלום לאחר שנתערבו עכ"ל, ובדברים אחרים לחד תירוץ הירושלמי דוקא במכשירין ד"ה מודי כגון עצים ובגדי כהונה שמשתנים אבל לא בגופו של קרבן דאין משתנה, ודעת הרמב"ם כל בגדי כהונה אינם באים אלא משל צבור ויחיד שהתנדב בגד מבגדי כהונה מוסרו לצבור ומותר, ואינו מפליג בין עבודת יחיד לעבודת צבור ובלבד שימסרם לצבור כמו שאיתא ביומא שס"ל לר"ה שדוקא עבודת יחיד מותר כמו שיתבאר, ושומרי ספיחים שאין מקבלים שומרי חנם פירש במשל"מ דהיינו טעמא דשאני שומרי ספיחים דלעולם יש לשומר חלק בהם, כיון דעומר ושתי הלחם באין משל צבור בהא דוקא חיישינן דלמא לא ימסרם יפה דסבור השומר דמה שב"ד אומרים לו שימסרנו יפה כדי שיהא לכל ישראל חלק בהן במצוה, ומש"ה אינו מוסר יפה דניחא לי' שיקריבם משלו, ולהמאירי דעת שלישית בזה דאפי' בגדי כהונה אינם משתנים לקרבן צבור כי אם לקרבן יחיד כגון קרבן יחיד שהכהן בעצמו מקריב שלו, וכש"כ הקרבנות עצמן של צבור שאינם באים משל יחיד, ודעת רביעית בזה דדוקא כ"ג שגדול בתורה מותר לו להתנדב בגדי כהונה אבל לא אחר זו דעת התוס', דעת חמישית לפירש"י ז"ל אפי' כ"ג לא יכול להתנדב בגדי כהונה אלא לעבודת צבור שאינה צריכה כל כך לצבור, כגון הוצאת הכף והמחתה שאינה אלא לפנות מקום, נראה לי דהה"ד לתרומת הדשן או להוצאת דישון מזבח הפנימי והמנורה ולהרמת הדשן דכולה חדא טעמא, דעת ששית ג"כ לרש"י דדוקא קריאת הפרשה דאינה אלא לצורך עבודה ולא עבודה ממש מותר, אבל לשום עבודה אחרת לא, ומה דאיתא ביומא דבגדי כ"ג ביוה"כ ל' מנה ואם רצה להוסיף מוסיף משלו, נוכל לפרש כיון שהציבור נתנו ל' מנה נוכל אח"כ להוסיף משלו אבל כולן משלו אסור, ובתו"י יומא פירשו ג"כ וז"ל אלו משל צבור היינו אם אינו רוצה אבל אם רוצה עושה משלו לכבוד. ולתפארת עכ"ל:
ובספר גבורות ארי לבעל שאג"א על מס' תענית הקשה לפי מאי דקיי"ל דעצים של הקרבנות בין של יחיד ובין של ציבור ע"כ משל ציבור כדאמרינן (במנחות דף כ"ב) מה מזבח של ציבור אף עצים ואש משל ציבור ואפי' בקרבן יחיד ולרבנן דס"ל (בב"מ דף קי"ח) לענין שומרי ספיחים דחיישינן שמ לא ימסרם יפה קשה איך אמרינן (בתענית דף כ"ח) שאפי' לשכה מלאה עצים שהיו אלו מתנדבין משלהן דילמא לא ימסרנו יפה ותירץ דבגופו של קרבן כגון ספיחים לשתי הלחם והעומר דהן מן התורה ומן התורה בעי מסירה חיישי רבנן לשמא לא ימסרנה יפה, אבל במכשירי קרבן כ"ע מודו שהוא קרבן יחיד ומשתנה לקרבן ציבור ואע"ג דמדרבנן אינו משתנה אפ"ה במסירה סגי וכיון דאינו צריך מסירה אלא מדרבנן כ"ע לא חיישי לשמא לא ימסרנו יפה ובזה משוה הבבלי והירושלמי עי' שם:
[סב] ספיחי שביעית פליגי בה תנאי, לרבנן אינם אסורים אלא מדברי סופרים, שפיר מביאין מהן עומר ושתי הלחם בשביעית, אבל לרע"ק דס"ל דספיחין אסורין מן התורה איך מביאין ? ובירושלמי מקשה עומר מה שיזרע בתחלה הרי קומץ על השיריים שאינם נאכלין, ומתרץ דבאמת אסורים לאכול מהן אלא דעשאוהו כחמשה דברים שבאין בטומאה ואינם נאכלים בטומאה כן פירש הראב"ד דקאי אליבא דרע"ק, ובאמת צריך לתרץ לדברי הכל דאף לרבנן שאין אסורין מה"ת מ"מ אם נזרע בתחלה אסור, ולדעת התוי"ט השיריים נאכלין ולדעת הירושלמי אינם נאכלין, ונראה לי לתרץ בזה שאיתא במנחות (דף פ"ד) היכי מקריבין העומר מספיחי שביעית והא בעי לשרוף קומץ ע"ג המזבח ורחמנא אמר לאכלה ולא לשריפה, ומתרץ דנמצא לפ"ז יהא עומר בטל ורחמנא אמר לדורותיכם שא"א לבטלו, ובשביל זה נראה לי דג"כ מותר באכילה כיון דבפירוש ריבתה התורה, ובזה נוכל לתרץ מה שמקשה בשיורי קרבן דתיפוק לי' דכתיב ממשקה ישראל המותר לישראל וכיון דאינו מותר לישראל משום שביעית אף לגבוה אסיר, וכתב וז"ל דאין לומר מצותו בכך להביא מן החדש הלא דבדיעבד מן הישן שפיר דמי משא"כ בטריפה שאפשר להביא כשרה נאמר בשאין לו טריפה כתיב עיי"ש, ולא קשה כלום דרחמנא מרבה לדורותיכם היתר גמור הוא כנ"ל, ובמנ"ח הקשה הא אכילת קדשים מ"ע וידחה האיסור דספיחים ? אבל אשתמיטתה הירושלמי דכאן:
[סג] ובירושלמי פריך איך נוכל לתת לשומרי ספיחים מעות מתרומת הלשכה איך הקדש יוצא בלא חילול ? ומתרץ נוטל מעות מן השולחני ונותן לקוצרין ולשומרין עד שלא יקרב העומר ומביא מעות מתרומת הלשכה ומחללין עליו פירוש על השכר שקבל מהשולחני, ונמצא שההקדש יוצא לחולין ע"י כן ומשלם להשולחני, ומסיים שם כל מה שיתן הן הן דמיו של הקדש משעה הראשונה שהרי שכרן על ההקדש, ונמצא שזה כמו עכשיו מתחלל ההקדש על מעות השולחני וכך יותר יפה וכן המנהג יפה בפתוחי האבנים כיצד הוא עושה נוטל מעות משולחני ונותן לחוצבים ולסתתין עד שלא הניחן על הדימוס מביא מעות מתרומת הלשכה ומחללין עליה וכל מה שיתן הן הן דמיה משעה ראשונה ע"כ:
ובחת"ס על התורה איתא שומרי ספיחים בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה כמ"ש הראשונים ז"ל דענבי נזירך כתיב ולא של הקדש בשל הקדש מותר לשמור, וצריך לומר דכשמשמר על מנת להקדישו או מותר אפי' להדיוט דאל"כ לא הוי ממשקה ישראל וכ"כ מו"ז מהרשש"ך ז"ל, ומ"מ נ"ל דדין שביעית נוהג בה לאיסור שריפה, ומה ששורף הקומץ מעומר מפורש במנחות משום דכתיב לדוריתיכם והשיריים מותרין כמו שפירשו התוס' (מנחות דף ה') דאל"כ לא הו"ל ממשקה ישראל, אבל דעת רש"י נראה התם דהעומר בשביעית אינו מתיר אלא הלאו דחדש, אבל משום שביעית ה"נ דאסור עיי"ש עכ"ל:
[סד] לשון שבין קרניו פירש הרע"ב וז"ל לידע אם הלבין ונתכפרו עונותיהן של ישראל והני אינם צורך קרבן לפיכך אינם באים מתרומה שהופרשה לשם קרבנות אלא ממה שנשתייר בלשכה אחר הפרשת התרומה, וכתב התוי"ט ואיכא לספוקי בלשון שבשעיר הנעשה בפנים כדתנן התם ובלשון שקושרין בפתחו של היכל כדתנן התם ספ"ו עכ"ל, וכתב ע"ז בתוס' רעק"א וז"ל בתו"י יומא (ס"ד ע"א) דמפרש כן לשון של זהורית דהכא היינו מה שהיו קושרין בפנים עכ"ל כמו שמפרש לעיל ובא מתרומת הלשכה, ובתוס' חדשים כתב ולא ידעתי מאי מספקא לי' כיון שבין קרניו דיש לו רק סמך מקרא בא משירי הלשכה מכש"כ הנך, וא"ל דגם משירי הלשכה לא יביאו דלא גרע מחמת העיר וכל מיני צרכי צבור שבאים משירי הלשכה עכ"ל, הנה מה דפשיטא להגאונים ז"ל בעל תוי"ט ותוס"ח דהי' לשון של זהורית על פתחו של היכל חוץ מזה שבין קרניו ולא מספקא להו אלא מאיזה מעות בא ? תמוה לי מאוד הלא לא הי' כלל כמו שאבאר בס"ד דאיתא ביומא (פ"ו מ"ח) שאסור להתחיל בעבודה עד שבא שעיר למדבר, ס"ל לת"ק שהיו השומרים עומדים על אבנים גדולים ומניפין בסודרין ומזה ידע הכ"ג שבא שעיר למדבר ור' יהודה ס"ל שהולכין מיל וחוזרין מיל ומזה ידע, ור' ישמעאל ס"ל והלא סימן אחר הי' לשון של זהורית הי' קשור בפתחו של היכל וכשהגיע השעיר למדבר הי' מלבין ופירש שם התוי"ט דת"ק ור' יהודה ס"ל כדאיתא בברייתא בגמרא (יומא דף ס"ז) בראשונה היו קושרין לשון של זהורית על פתח האולם מבחוץ הלבין היו שמחים לא הלבין היו עצבים ומתביישים התקינו שיהי' קושרים על פתח אולם מבפנים ועדיין היו מציצין ורואין הלבין כו' התקינו שיהי' קושרין אותו חצי' בסלע עכ"ל הגמ' ולבתר הך תקנתא מנין היו יודעין עכ"ל התוי"ט. ומפרש המשנה לכל מ"ד כדאית לי', פירוש קודם התקנה פליגי בזה ת"ק ור' יהודה ור' ישמעאל, דהיא ס"ל דעל פתח האולם הי' קשור, ור' ישמעאל ס"ל דעל פתחו של היכל, או אולי שקודם התקנה מודה ר' ישמעאל לדידהו שהי' קשור על פתחו של היכל אכן אחר התקנה ס"ל לר' ישמעאל דעל פתחו של היכל ודאי לא היו מציצין בו ולא צריך לקשרו חציו בסלע, ור' יהודה ות"ק ס"ל התקנה לכן לא הי' שם לשון של זהורית על פתחו של היכל ולכן קשרו אותו על הסלע, א"כ לפ"ז לא הי' לשון אחר אלא או שבסלע והוא שבין קרניו, או זה שעל פתחו של היכל או של אולם דהוא הוא בעצמו וכיון דאיתא במשנה שזה בא משירי הלשכה א"כ מאי מספקא לה וצע"ג, ולהבין הדבר יותר דאיתא ביומא (דף ל"ט) שמ' שנה קודם שמת שמעון הצדיק הי' הלשון של זהורית תמיד מלבין מכאן ואילך פעמים מלבין פעמים אינו מלבין, ואיתא עוד בר"ה (דף ל"א) שתקנה זאת שקושרין אותו על הסלע לשון של זהורית תיקן ריב"ז ואז תלמיד יושב לפני רבו היה ואמר מלתא ואסתבר טעמי' וקבעוה רבי' בשמיה בין שאר התקנות של ריב"ז, הרי דמקודם לא הי' לשון של זהורית בין קרניו כ"א על פתח אולם או על פתח היכל ואח"כ בסלע הרי בפירוש דלא הי' שני מיני לשונות א"כ פשיטא שהיה משיירי הלשכה כמו זה שבא אח"כ וצ"ע: [סה] הרי דלמדנו דשני לשון של זהורית הי' בשעיר המשתלח כדאמרן, אחת בביהמ"ק שלא יחליפו ומסירין אותו תיכף כדי שלא יהא מחמר אחריו ביו"כ, והשני מוליכין ערב יוה"כ לצוק שיהא מוכן למחרת שיקשרו אותו בין קרניו ולחלקו לשני חלקים חצי' קשור בסלע, וחצי' בין קרניו כמבואר ביומא, וכן עשו לו כבש להוליך עליו השעיר והיו עושין ג"כ כבש לפרה האדומה והיו עושין שני גשרים זה ע"ג זה מפני קבר התהום מהר הבית להר המשחה הרי שני כבשים משיירי הלשכה, ואבא שאול ס"ל דכבש פרה כהנים גדולים עושין אותו משל עצמן, ולא קיי"ל כן, מ"מ מבואר בירושלמי שהכהנים גדולים פעמים היו מוציאין על הכבש משל עצמן יותר מששים ככרי זהב ואפילו מוצאין שהי' כבש של פרה עומד לא הי' כ"ג אחד מהן מוציא פרתו בכבשו של חבירו אלא סותרו ובונה אתו משלו, שהי' מעלה בפרה סילסול הי' בפרה, ושני פרות עשה שמעון הצדיק לא בכבש שהוציא את זו הוציא את זו ונחלים היו יוצאין מכאן ומכאן כדי שלא יציצו הכהנים ויטמאו, פירוש כדי שלא יבואו ליגע בעוסקם בפרה ויטמאו, וכן איתא בפיוט לפרה כבש פרה כהן עושה אותה משלו ע"כ:
[סו] בבבלי איתא וכן בירושלמי (יומא פ"ד ה"ב) ובשקלים (פ"ד ה"ב) ג' לשונות הן של שעיר בסלע, של מצורע בשקל, ושל פרה בשתי סלעים, ואית דמפקי בעשרה זוז, וביומא (דף מ"א ע"ב) א"ר יצחק שתי לשונות שמעתי אחת של פרה אדומה, ואחת של שעיר המשתלח אחת צריכה שיעור, ואחת אינה צריכה שיעור ולא ידענא הי' מיניהו א"ר יוסף נחזי אנן של שעיר המשתלח דבעי חלוקה בעי שיעור, של פרה אדומה דלא בעי חלוקה לא צריכה שיעור, ופירש"י ז"ל כדתנן לקמן מה הי' עושה המשלח את השעיר הי' חולק לשון של זהורית חציו קשור בסלע וחציו קשור בין קרניו עכ"ל, מעתה הפירוש הפשוט בזה דזה הלשון בעצמו דקשר בראש השעיר ובזה בעצמו משלחין אותו ואח"כ מחלק חצי' בסלע וחצי' בראש השעיר וא"ש, אבל לפירוש התו"י ולפי גירסתם שהלשון של זהורית דקשר בראש השעיר בביהמ"ק נשאר שם, ומערב יוה"כ הוליכו לצוק לשון אחר שיהי' מוכן לאיש עתי לקשרו ולחלקו, א"כ קשה טובא מפני מה קבעה הגמרא כאן בלשון של זהורית של ביהמ"ק ואיך שייך לומר שבעי חלוקה הלא לא הלך כלל לצוק, ועוד קשה קושית התוי"ט דלשון של שעיר הפנימי שקשרו ג"כ עליו שיירא ? דהלא במשנה בפירוש קשר לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח והעמידו כנגד בית שלוחו ולנשחט כנגד בית שחיטתו ולמה שבק לפנימי ולא מפרש כמה שיעורא ? והתוי"ט תירץ וז"ל נ"ל משום דההיא לא הוה אלא כדי שלא יתערב לא הו"ל שיעור כלל אבל הני כיון דיש בהן צורך הי"ל שיעור וזה של שעיר המשתלח הי"ל צורך לידע אם הלבין עכ"ל, מ"מ קשה למה סתם בגמרא זה הדין, לכן נראה לי לתרץ שתי הקושיות בחדא מחתא דהתו"י לא מפרשי כפירש"י דבעי חלוקה חצי' בראש השעיר וחצי' בסלע, אלא הפירוש דבעי חלוקה חצי' על ראש שעיר המשתלח וחצי' על שעיר הפנימי, ומתורצת קושית התוס' הא דלא נקט נמי של שעיר הפנימי הלא נקט ונקט דהלא מחלק שוה בשוה על שניהם, הס, וכ"ת למה נקיט ר' יוסף של שעיר המשתלח ולא נקט ג"כ של שעיר הפנימי דשוין היו ? י"ל הלא גם על המשנה ג"כ קשה למה נקט התנא תחלה במשנה שקשר על ראש המשתלח ואח"כ על הפנימי הלא שעיר הפנימי חשוב יותר, אלא מה אית לך למימר כיון דהרמז בא בקרא על המשתלח שמכפר על כל העונות ועליו נאמר הם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו לכן נקט ר' יוסף ג"כ הכי אבל באמת שיין הם, ולפ"ז יהא הדין דהלשון של זהורית שהי' קושרין במקדש וכן הלשון ה שני שהלך לצוק ג"כ חולקין אותו ושניהם צריכין כל אחד שיעור שני סלעים כמו שאיתא בבבלי, ואחר שכתבתי זאת מצאתי בריטב"א וז"ל על דברי רש"י ז"ל שקאי החלוקה פירוש לפירושו דמסתמא בזה הלשון שקשורין הוא עצמו ששנוי לקמן דמחלקו והיינו דלא אידכר בשעיר המשתלח אלא לשון אחד, ויש שפירשו דבעי חלוקה שניהן חצי בשל שם וחצי' בשל עזאזל דתרווייהו בעי קשירה כדאסקינן לעיל ופירש"י ז"ל הוא הנכון עכ"ל, וב"ה שכונתי לדעתו הרמה ז"ל, וע"כ לא בחר בפירש"י משום דרש"י ס"ל דאותו הלשון בעצמו הלך לצוק, אבל לשיטת התו"י דשתי לשונות היו בע"כ צריך לפרש כך כמו שפירשתי וברור בעזה"י, ומעתה לפי פירוש זה נפשטה ספיקו של התוי"ט שמסופק מאין בא לשון של זהורית הפנימי, כיון דהתו"י ס"ל שמחלקין את של שעיר המשתלח לשנים א"כ בא מתרומת הלשכה והשני של צוק משיירי הלשכה, ובזה יתורץ למה לא נקיט כלל במתניתין מלשון של שעיר הפנימי כיון דנכלל בזה הלשון של משתלח וא"ש לפי שיטת התו"י, ולפרש"י מאי דלא נקיט במשנה דשקלים מלשון הפנימי כתירוץ התוס' אליבא דר' יוסף כיון דפנימי אינו אלא לסימן בעלמא ואין לו שיעור לא נקט לה, אף כאן נאמר דבשביל זה שהוא אינו אלא לסימן ואין לו שיעור לא חשיב לי' כנ"ל לפרש ע"כ:
[סז] הדברים הבאים משיירי הלשכה הן כבש שבונין מהר הבית להר המשחה להוציא עליו פרה האדומה, וכבש שהוציאו עליו שעיר המשתלח, ומזבח העולה, וההיכל והעזרות, וכן אמת המים שבירושלים, וחומת ירושלים וכל מגדלותיה וכל צרכי העיר באין משירי הלשכה, ועכו"ם שהתנדב מעות לדברים האלו או לעשות עמהם בחנם אין מקבלין ממנו, ואפי' גר תושב שנאמר לא לכם ולנו לבנות בית וגו' ולכם אין חלק, (רמב"ם פ"ד משקלים):
[סח] משני דברים אסור להרויח לא בשל הקדש, ולא בשל עניים, בשל הקדש משום דאין עניות במקום עשירות, ולא בשל עניים דלמא מתרמי עני וליכא למיתיב לי':
[סט] עוד יש שני מיני מותרות, מותר תרומה ומותר שיירי הלשכה, היינו אחר שנשאר שנעשה מהן תיקון צרכי העיר, ועוד מה שנשאר ממותר התרומה שנשאר בקופות מר"ח ניסן שאז מביאין קרבנות מתרומה חדשה, ופליגי תנאי בזה וקיי"ל דתנאי ב"ד הוא על כל המותרות שיהא כולן קריבות עולה לקיץ המזבח וכן פסק הרע"ב (פ"ד מ"ד) כרע"ק מחבירו, אבל הרמב"ם (פ"ז מכלי מקדש הי"ג) כתב וז"ל מל' יום לל' יום פוסקין שער היין והסלת עם הממונה על הנסכים, אם הוקרו נסכים מספק להן כמו שפסקו עמי, ואם הוזלו מספק להן כשער הזול והשכר שמשתכר ההקדש בשערים הוזלו נקראו מותר נסכים ולוקחין בו עולות לקיץ המזבח ואין מקיצין את המזבח בעולות העוף, ופירש הראב"ד מותר נסכים וז"ל וכל מחויב נסכים מביא מעות ולוקח מזה הממונה ואם יש לו ריוח הוא הנקרא מותר נסכים ממנו לקיץ המזבח, ואע"פ שאמרו אין משתכרין בשל הקדש הנ"מ פירות אבל נסכים צרכי צבור לוקחין, ואם הותירו מוכרין ליחידים מ"מ הממונים לא מרויחים ולא מפסידין לעצמן כלום עכ"ל, ואף דהלכה כרע"ק מחבירו כאן פסק הרמב"ם כר"ח סגן הכהנים דמותר נסכים לקיץ המזבח, וכתב הכ"מ הטעם וז"ל דאפשר משום דכיון דר"ח סגן הכהנים הוה מסתמא במילי דמקדש טפי היה בקי, ובמשל"מ כתב שכן משמע במנחות (דף צ'):
[ע] שני קרבנות צבור יש שבתחלה גובין להן ואינן באין מתרומת הלשכה, פר העלם דבר של צבור, ושעירי ע"ז, (רמב"ם פ"ד דשקלים):
[עא] שני מיני פרכת הן ובאין משני מיני מעות, פרכת של היכל תחת בנין עשויות ולא בא מתרומת הלשכה, אלא מקדשי בדק הבית, אבל פרכת של שערים באין מתרומת הלשכה, (שם):
[עב] שני דברים במקדש באין ממותר נסכים, המנורה וכלי שרת מצותן שיביאו ממותר נסכים, ואם לא הי' מותר נסכים יביאו מתרומת הלשכה, ובגמרא כתובות (דף ק"ו) משמע דמקדשי בדק הבית באו היכי דגבו והותירו כן כתב הכ"מ, (שם):
[עג] שני מיני בגדים, בגדי כ"ג בגדי כהן הדיוט ושניהם באין מתרומת הלשכה, (שם):
[עד] הנה פסקי הרמב"ם במותר נסכים סותרין זה את זה, דבפ"ז (מה' כלי המקדש) כתב השכר שמשתכר ההקדש בשערים אלו נקרא מותר נסכים ולוקחין בהן עולות לקיץ המזבח. ובהלכות שקלים (פ"ד) כתב המנורה וכלי שרת מצותן שיביאו ממותר נסכים ואם לא היה להן מותר נסכים יביאו מתרומת הלשכה, ותירץ במראה הפנים דכולי תנאי מו ים דמקייצין למזבח ג"כ ממותר נסכים וכן אם אין כאן מותר נסכים דכלי שרת הכל מודים דבאין מתרומת הלשכה, וזה טעמו של הרמב"ם דפסק בהלכות שקלים למצוה לכתחלה במותר נסכים לכלי שרת וזה כרע"ק דהלכתא כמותו מחברו לגבי ר"ח סגן הכהנים דאיהו דפליג דמצוה לכתחלה, ובגונא זו לא היה להן מותר נסכים שיביאו מתרומת הלשכה הכל מודים בה לר' ישמעאל אפי' לכתחלה מותר תרומה לכלי שרת, ולרע"ק, ולר"ח סגן הכהנים אם יש כאן מותר נסכים ולא עשה מהן לכלי שרת מודים שמקייצין בהן המזבח כדאמרן, וגם אם אין כאן מותר נסכים לד"ה כלי שרת באין מתרומת הלשכה, ונמצא דנכונים הם כל פסקי הרמב"ם בענין זה דכאן בהל' שקלים ובהל' כלי המקדש דהתם דמיירי לדינא מה יעשו במותר נסכים אם אין צריכין לכלי שרת שכבר נעשין, מקייצין בהן המזבח עכ"ל:
[עה] מותר הקטרת מה היו עושין בה ? מפרישין ממנה שכר האומנין ומחללין אותה על שכר האומנין, ומפרש בבאר שבע דוקא שכר מפטמי הקטרת אבל לא לאומנין אחרים, ולא כמו שנדפס בטעות ברש"י כריתות שכר האומנין של בדק הבית וכן מפורש בירושלמי והרמב"ם והרע"ב ונותנין אותה לאומנין בשכרן וחוזרין ולוקחין אותה מתרומה חדשה כי בכל שנה נשארו י"א מנים שיתירים ימות החמה על הלבנה וכן נשאר מהשלשה מנים של מלא חפניו של כ"ג כי מלא חפניו אינו מחזיק ג' מנים מחללין הקטרת על אותן המעות והמעות קדושים לתרומה ישינה ונותנים הקטרת לאומנים בשכרן וחוזרים וקונים אותם מתרומה חדשה והכי צנוע מלתא טפי ולא למכרם ולחזור ולקנותם, ואין נותנים הקטרת להדיא לאומנים בשכחם, לבן עזאי דס"ל דאין הקדש מתחלל על המלאכה ניחא, ואפי' לרע"ק דס"ל דהקדש מתחלל על המלאכה דוקא בשל יחידים אבל בקטרת של צבור החמירו טפי, א"נ מיירי בשכר פיטום אומני הקטרת של שנה חדשה, וצריך לתת מתרומה חדשה כ"כ התוי"ט בשם התוס':
[עו] אם בא החדש בזמנו לוקחין אותה מתרומה חדשה ואם לאו מן הישינה, ופירשו הרע"ב והרמב"ם אם הביאו שקלים חדשים קודם ר"ח שהוא זמן תרומה חדשה לוקחים מותר הקטרת מתרומה חדשה ע"י חילול, ואם לא הביאו עדיין שקלים חדשים לוקחין אותו מתרומה הישינה אם חללה כבר, ואם לא חיללוה עוד מקטירים אותם כיון שלא בא החדש צריך להביאם מן הישינה וכן איתא ברמב"ם (פ"ד משקלים), אבל בירושלמי פירשו שהחדש במשנה כאן פירושו חודש כלומר שראש החודש הי' בזמנו שהי' חודש חסר וביום ל' דאדר הי' ר"ח ניסן וא"כ בא מן הישן, ושני הדינים ם והפירושים אמת הן להלכה לכן צ"ע למה השמיט הרמב"ם גם פירוש הירושלמי ומובא ג"כ בתוס' רעק"א ז"ל:
[עז] בר"ה איתא מימרא דשמואל דאם הביא מן הישן יצא אלא שחיסר מצוה אע"ג דנ"ל מקרא דצריך להביא מן החדש מ"מ בדיעבד אינו מעכב דבקדשים בעינן שנה עליו הכתוב לעכב, והקשה בטורי אבן מאי קמ"ל שמואל הא משנה שלימה שנינו כאן מותר הקטרת מה הי' עושין בה מפרישין ממנו שכר האומנין ומחללין אותה על שכר האומנין ונותנין אותו לאומנין בשכרן וחוזרין ולוקחין אותה מתרומה חדשה אם בא החדש בזמנה לוקחין אותה מתרומה חדשה ואם לאו מן הישינה ? ותירץ דאי ממתני' הו"א דבעי מן הישינה היינו דוקא בשלח בא החרש בזמנו כיון דאין כאן חדש בא מן הישן דהא א"א בענין אחר, אבל היכא דאיכא חדש וישן קמן אם הביא מן הישן אפי' דיעבד לא יצא וצריך לחזור ולהביא מן החדש, קמ"ל שמואל דלא והיינו דנקט שמואל במלתי' לישנא יתירה אם הביא מן הישן יצא אלא שחיסר מצוה כו', ואל תתמה האיך ס"ד דבאין לו חדש יוצא בישן וביש לו לא, דכה"ג מצינו אצל פרי ר"ח ואם יש לו מעכבים זא"ז ואם לית לי' יצא בפחות עכ"ל:
[עח] מי שהקדיש נכסיו סתם והי' בהן הקטרת שנותנין לאומנין בשכרן, כלומר כגון שהי' אומן ונתנו לו קטרת בשכרו והקדיש נכסיו ונמצא קטרת [כן פי' הלח"מ], עד שיחזור ויקח אותה ה"ז תנתן לאומנין בשכרן, וכן אם יש בנכסיו אחד מסממני קטרת [רמב"ם פ"ה מערכין ה"י] ופי' שם במל"מ משום דבבלי מוקי למשנה זו באחד מסממני הקטרת ובירושלמי שנותנין לאומנין בשכרן לכן כתב לתרווייהו, והרמב"ם פסק בזה כבן עזאי דס"ל דאין הקדש מתחלל על המלאכה לכן צריך לתתן לאומנין בשכרן בתנאי שמקודם מחללין אותו על מעות ואח"כ חוזרין ולוקחין אותה מתרומה חדשה, אבל כתב התוי"ט שלדברי התוס' דמחלקים בין קטרת יחיד לקטרת צבור, איכא למימר דדוקא במותר הקטרת של צבור הן התם דוקא צריך לחללן על מעות האומנין כבן עזאי, אבל בקטרת דיחיד דהיינו באחד מסממני הקטרת שנמצא אצל היחיד [דקטרת הלא אסיר לעשיתן ביחיד] הלכה כרע"ק בהן עצמן ינתן לאומנין בשכרן כ"כ התוי"ט ע"כ:
[עט] אם הקטרת לפטם צריכה כלי שרת פליגי בירושלמי, לחד מ"ד פיטמו בחולין פסולה והכי פסק הרמב"ם, ולחד מ"ד כשרה, ולדעת רש"י בשבועות אפי' בשקידשה לקטרת בכלי אינו פסול מדאורייתא אלא גזירה דרבנן בעלמא משום שאר המתקדשים בכלי, והמכתשת ששוחקין בו הקטרת מבואר כאן בירושלמי דלא הי' לו דין כלי שרת אלא עשאוה ככלי שרת:
[פ] מאי דמהני פדיון לקטרת הישינה, ליכא למימר דאם נתקדשה כבר מ"מ אין לו אלא קדושת דמים שיוצא בלי פדיון, ליתא כמו שאיתא בשבועות ובירושלמי כאן דשאני הכא דלב ב"ד מתנה עלי' מפני שידעו מקודם שיהא מותר הקטרת כי הלא עושין שס"ה מנין כמנין ימות החמה ובשנת הלבנה ע"כ נשאר תמיד י"א מנים של י"א יום היתירים ימות החמה על ימות הלבנה, וצריך בע"כ לתרומה חדשה קטרת חדשה, לכן לא קידשו לכתחלה אלא מה דצריך ולא המותר, וכן הדין בתמידין שלא נצרכו לצבור דודאי ששה טלאים מבוקרים ישארו בלשכת הטלאים בכל שנה מר"ח ניסן, ובודאי קדושת הגוף הן מ"מ נפדין תמימים משום דלב ב"ד מתנין עליהן כן מבואר בשבועות ובירושלמי כאן:
[פא] הא דתנן במשנה המקדיש נכסיו והי' בהם דברים ראוין לקרבנות צבור ינתנו לאומנין בשכרן, פי' הרע"ב סתם הקדש לבדק הבית, ק"צ כגון קטרת או יינות שמנים וסלתות, והתוי"ט הקשה ע"ז דהלא בפירוש בגמ' כריתות הקשה ע"ז דהלא בהמה תני לה במ"ז ויינות במ"ח אלא מוקי לי' בסממני הקטרת, ובתפא"י פירש דקמ"ל רבותא דלעולם ה"ה בהקדיש קטרת לבד לבדק הבית רק נקט נכסים לרבותא דאע"ג בשאר הנכסים קדשי לבדק הבית אפ"ה הקטרת חל עליו קדושת הגוף:
[פב] המקדיש נכסיו [כלומר לבדק הבית] והיתה בהן בהמה ראוי למזבח זכרים ונקבות ר"א אומר זכרים ימכרו לצורכי עולות ונקבות ימכרו לצורכי זבחי שלמים ודמיהן יפלו עם שאר נכסים לבדק הבית, דס"ל לר"א דסתם הקדש לבדק הבית ואפי' במידי דחזו למזבח. אבל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח, שהמקדיש תמימים לבדק הבית אינם נפדים אלא למזבח והדמים יפלו לבדק הבית, ובזבחים מוכח דס"ל לר"א דאין אדם חולק הקדש לשני חלקים לבדק הבית, ולמזבח, ר"י אומר זכרים עצמן יקרבו עולות ונקבות ימכרו לצורכי זבחי שלמים ויביא בדמיהן עולות ושאר נכסים יפלו לבדק הבית, דסובר ר' יהושע דמידי דחזי למזבח מסתמא למזבח אקדישינהו הלכך זכרים הן עצמן יקרבו עולות. ונקבות ימכרו לצורכי זבחי שלמים ויביאו בדמיהן עולות דכיון דראויות למזבח חלה עליהן קדושת מזבח ואפי' על נקבות שאין גופן ראוי למזבח למה שדעתו להקדישן כיון דלשם קרבן מיהא חזיין לא חל עליהן קדושת בדק הבית, וגם עור הזכרים שהן עולות לבדק הבית, דהנ"מ בשר דלא תפיס לבדק הבית אבל עור תפיס כלומר דמי העור דאע"ג דר"י ס"ל דאדם חולק הקדשו מה שראוי למזבח, ומה שאינו ראוי למזבח לבדק הבית, לא שיהיו כשאר קדשי מזבח שעורותיהן לכהנים דמודה הוא שהעיר לבדק הבית ושאר נכסים אפי' עור העולה, ורע"ק ס"ל ואומר שרואה דברי ר"א מדברי ר"י שר"א השווה מדותיו שכל הנכסים יפלו לבדק הבית ור"י חלק שאר נכסים לבדק הבית, ובהמה למזבח. אמר רבי פפייס שמעתי כדברי שניהן הן שהמקדיש בפירוש כלומר שאמר בהמה ונכסי לבדק הבית ש"מ דדעתו הי' שבין בהמה ובין כל נכסיו ילכו למקום אחד, אבל המקדיש סתם כל נכסיו דעתו להקדיש וכל דבר שראוי, ובירושלמי פריך לר' יהושע דס"ל דזכרים עצמן יקרבו עולות ש"מ דקדושת הגוף אקדישינהו, נקבות היכי קרבו שלמים הרי מכח קדושה דחוייא אתיין דהא אינן ראוי להקריבן הן אלא דמיהן ובעי רעייא, ומתרץ דר"י ס"ל כר' שמעון דאמר כל מילי דלא חזי להקרבה לא נחתא קדושה לגופה דתנן התם המפריש נקבה לאשם תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביאה בדמי' אשם, אם קרב אשמו יופלו דמיו לנדבה, ר"ש אומר תמכר שלא במום אלמא לא קדיש אלא דמי' (שקלים פ"ד מ"ז) וכפירוש המפרשים ז"ל שם, ומכאן אני אומר ג"כ ראי' לפסק הרמב"ם כר"א כיון דר' יהושע ס"ל כר"ש דתמכר שלא במום ולא קיי"ל כן אלא כת"ק א"כ גם הלכה כר"א וא"ש, כמו שיתבאר עוד:
[פג] לענין הלכה פסק הרע"ב כרע"ק דהכריע כר"א וכן הרמב"ם ז"ל (פ"ה מערכין ה"ז) פסק ג"כ כר"א ומסיים שם עם הפסוק המובא בירושלמי וע"ז נאמר. ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לד' כל אשר יתן ממנה יהי' קודש, כלומר כל הראוי לקרבן ע"ג המזבח יקרב, ובהלכות מעשה הקרבנות (פ"ה הכ"א) כתב הרמב"ם וז"ל המתפיס עלתו לבדק הבית, וכן המקדיש נכסיו סתם והי' בהן זכרים שדינם שיקריבו עולות אין עורותיהם לכהנים שנא' עולת איש פרט לעולת הקדש אלא ימכרו העולות ויפלו דמיהן לבדק הבית עכ"ל, וכתב בלח"מ וז"ל דברי רבינו ז"ל מן המתמיהין דהיינו כר' יהושע דפליג אדר"א והכא אמרינן בפירוש (זבחים דף ק"ג) דמוקמינן דאתיא כר' יהושע ואפי' לר"י דאמר אדם חולק הקדישו הנ"מ בשר אבל עור תפס והוא פסק כר"א בהל' ערכין כדאמרן לעיל ויש לו טעם נכון מפני שרע"ק סבר כמותו וכי פסק שם רבינו ז"ל בפי' המשנה, וגם בפרק בתרא דתמורה אמרו בחד לישנא דסתם מתני' שסתם הקדשות לבדק הבית אתיא כר"א, וא"כ איך פסק כאן היפך ממה שפסק שם וצ"ע עכ"ל, ובקרבן חגיגה מתרץ דעת רמב"ם דאף דבאמת בזבחים (דף ק"ג) מוקי לה הדרשה של הברייתא הזאת דעולת איש פרט לעולת הקדש איתא בזה"ל ואפי' לר"י דאמר חילק הקדישו הנ"מ בשר אבל עור תפס, פירש"י ז"ל שם וז"ל כלומר ואע"ג דאמר ר"י אדם חולק הקדישו הראוי למזבח למזבח ושאינו ראוי למזבח יהא לבדק הבית לא שיהא כשאר קדשי מזבח שעורותיהן לכהנים דמודה הוא שהעור נתפס לבדק הבית כשאר נכסים שלו עכ"ל, והקשה בקרבן חגיגה מה דאיתא בגמ' ואפי' לר"י מאי ואפי' הול"ל ועד כאן לא קאמר אלא בבשר אבל עור לא כיון דקאי דוקא אליבא דר"י אלא ודאי דקאי אפי' לר"י צריך קרא אבל אליבא דר"א פשיטא דכשאנו אומרים דזכרים הללו כיון שראויים לגבי מזבח מוכרחים ליקרב על מזבח ומוכרח למכרם לחיובי עולות וליקח דמיהן לבדק הבית די לנו שנאמר לגבי הבשר, אבל העורות עצמן שכבר הן הקדש ואין לכהן בהן זכיה פשיטא דאימעוטי מהאי קרא דעולת איש פרט לעולת הקדש דהיינו עולות הללו כיון שהן הקדש לבדק הבית א"כ אין בהם זכיה לכהן, כיון דקיי"ל דאין אדם חולק הקדשו אלא הכל לבדק הבית, א"כ זכרים הללו זכה בהן ממש הקדש בדק הבית רק שהבשר הוכרח למכרו לחיובי עולה מגזירת הכתוב עכ"פ אהני האי קרא לבשר, אבל העורות הן קודש דלא זכי בהן כהן אף אל אליבא דר"י דס"ל דאדם חולק הקדישו ומעיקרא כשהקדיש סתם כאלו פרט בפירוש הזכרים עולות והשאר לבדק הבית א"כ הדעת נותן שיזכו הכהנים בעורות הללו דהרי הן כשאר עולות וכאילו הקדישן בפירוש לגבי המזבח ומש"ה אצטריך קרא דאפ"ה לא יזכו הכהנים בעורות כשאר עולות כיון שהי' בסתם די שיזכה המזבח בחלקו הברור דהיינו הבשר, אבל העורות כדינייהו קיימא לבדק הבית כשאר הנכסים ואין בהם לכהנים ודו"ק עכ"ל בקיצור וכן נראה שהזכיר המשל"מ:
[פד] המקדיש נכסיו והי' בהן דברים ראוין לגבי המזבח יינות שמנים ועופות רא"א [פירוש ר' אלעזר בן שמוע] ימכרו לצורכי אותו המין ויביא בדמיהן עולות ושאר נכסים יפלו לבדק הבית,. ופירש בירושלמי הטעם דכתיב לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לד' לעולה כל נוה שהם נודרים ומתנדבים מדברים אשר יקריבו לד' אפי' יינות ושמנים וסלתות יהיה לעולה יכול יקריב בדמיהן עולת העוף, או אם הקדיש עוף יקריבנו עולה ת"ל בבקר בכבשים ובעזים הא אינו מקריב בכל מה שהתנדב אלא עולות בהמה בלבד, יכתב הראב"ד ז"ל בפירוש תורת כהנים ואע"ג דאמרינן בעלמא שאין לעוף פדיון הנ"מ היכא דקדיש קדושת הגוף ונסתאב כגון יבש גפה ונקטעה רגלה דפסול משום מחוסר אבר, אבל הכא מעיקרא לא חלה עלי' קדושת גוף דכתיב בבקר ולא בעופות ומ"מ יביא בדמיהן עולות דהא בכלל כל נדריהם לד' לעולה שהרי ראוין לבוא בנדר ונדבה ע"כ (מלאכת שלמה) והרמב"ם ז"ל פסק המשנה זו וכתב וז"ל ומפני מה יקריבו דמי אלו עולות ודמי הבהמה התמימה יפלו לבדק הבית לפי שבהמה הקדושה למזבח אם נפל בה מום יש לה פדיון, והסולת והיין והשמן והעופות שנפסלו שאין להם פדיון שנאמר והעמיד את הבהמה כל שישנו בכלל העמדה והערכה יש לה פדיון וכל שאינו בכלל העמדה ו והערכה אין לה פדיון עכ"ל, והראב"ד ס"ל דהמשנה זו אתיא כר"י דס"ל דהכל קרב עולה ואפי' דמי הנקבות ומש"ה דמים אלו יקריבו עולות עכ"ל, וממילא דאין הלכה לדעתן כמשנה זו, ומה דקשה לי' להראב"ד ז"ל הלא הסולת והיין והשמן נסכים הן ואע"פ שאם נטמאו אחר שקדשו בכלי אין להם פדיון אם נטמאו קודם שקדשו בכלי הלא יש להם פדיון, לכן קשה למה לא יפדו אותם ויפלו לבדק הבית, ותירץ בכ"מ וז"ל ולדעת רבינו י"ל דכשלא קדשו בכלי עדיין אין קדושתו גמורה ולא רביתא דאית להם פדיון עכ"ל, ובלח"מ פירש השגת הראב"ד דמה שכתב הרמב"ם דהסלת והיין והשמן שנפסלו אין להם פדיון ה"פ מ"מ כיון דאתה מצריך למכרן ולהביא בדמיהן עולות ואין אתה אומר שיקריבו עכ"פ העופות עולה, מ"מ פדיון מיקרי עכ"ל:
[פה] פלוגתא דר"א ור"י היא בשני אופנים בין שהקדיש כל נכסיו ובין שלא הקדיש אלא עדרו ג"כ דינא הכי שילכו המעות לבדק הבית וימכרו הבהמות הזכרים לצרכי עולות והנקבות לצרכי זבחי שלמים כן איתא בירושלמי, וכן פסק הרמב"ם המקדיש את בהמתו סתם או שהקדיש כל נכסיו שניהן דין אחד להם כדאמרן וכן הדין מבואר שם דהמקדיש תמימה לבדק הבית אע"פ שעבר על עשה דלמדין מדכתיב ושור ושה כו' נדבה תעשה אותו והוא לבדק הבית ואינו אלא קדושת דמים מ"מ מה שעשה עשוי וחלה קדושה עלי' ונפדית כשהוא תמימה ומעריך אותו הכהן ודמי' יפלו לבדק הבית, ואין הפודה פודה אותה אלא על מנת להקריבה למזבח למה שהיא ראויה שכל דבר שהוא ראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם, רמב"ם הל' ערכין (פ"ה ה"ה), ואף דבגמרא איתא שעובר ג"כ בל"ת פירש במשל"מ דחכמים פליגי דסברי דאינו עובר אלא בעשה, ונראה לי דאפי' אם הקדיש כל נכסיו והי' ביניהם תמימים שהוא לבדק הבית ג"כ עובר על עשה זו אע"פ שהרמב"ם סתמו, והנה כל הראוי למזבח שאינו יוצא מידי מזבח לעולם דעת הרמב"ם שהוא מן התורה, ולדעת התוס' ומשל"מ אינו אלא מדרבנן משים מומין שבעין דפסלו בבהמה דאפי' בדוקין שבעין פסול מש"ה גזרו ביה רבנן ע"כ: [פו] שני פעמים עושין חשבון עם המוכרים לספק סלתות וכדומה לצורך הקדש בתחלת שנה עטשין עמהם מקח לספק, ואחת לשלשים יום דורשין השער שבשוק אם מוכרים בזה השער למי שצריך נסכים, ואם הוזל אז השער מכפי המקח שעשו עם בעלי יינות בתחלת שנה וכן משמע מפירוש הרע"ב ורש"י מנחות דבתחלת שנה עושין מקח ומשערין כל ל' יום ומחייבים לתת כשער הזול דעכשיו, ובזה אין מותר לגזברים מאומה ואם הוקר אז ימכרו כפי היוקר דעכשיו ואז יש מותר (הרש"ש) ותמיד יד ההקדש על העליונה, ואם התליעה הסולת התליעה לו ואם החמיץ היין החמיץ לו ואינו מקבל מעותיו עד שיהא המזבח מרצה, אבל הראב"ד פירש הגזברין משערין כמה קנו בל' יום מדברים הצריכין ללשכה, וכל מי שמכר להם יינות שמנים וסלתות רצה לחזור בתוך ל' ים אין שומעין לו עכ"ל, והממונה על הנסכים שהוא אחי' נותן בימות קציר חטים ובצירת ענבים ומסיקת זתים מעות לחנוני ודוקא להקדש מותר לפסוק כהאי גונא, אבל להדיוט אסור לפסוק על הפירות עד שיצא השער, וטעם הדבר דאם היו אז נמכרים ד' סאין בסלע והוקרו ועמדו ג' סאין בסלע צריך ליתן ד' סאין דהקדש קונה בכסף דכתיב ונתן הכסף וקם לו, ואם קבל לספק ג' סאין בסלע והוזלו ועמדו ד' סאין בסלע נותן ד' בסלע דלא גרע מהדיוט רלא קני אלא במשיכה כן פי' הרע"ב, וכתב ע"ז הגאון רעק"א זל"ל וז"ל דאמרינן בקדושין (דף כ"ט ע"א) דאם קנה מן הקדש במנה ולא הספיק למושכו עד שעמד בסאתיים אינו נותן אלא מנה ולא אמרינן בזה לא יהא כח הקדש, דאלו הדיוט לאו במי שפרע קאי וא"כ קשה ממתני' דהכא, וברמב"ם (פ"ט ממכירה ה"ב) דדוקא במכר הקדש כההוא דקדושין שקונה בכסף יכול לחזור והסכים לו שם הראב"ד והביא ראי' ממשנה דהכא, אבל דעת הר"ן דהיכא דיהב גזבר מעות על פירות ידועים והוזלו לא מצי לחזור דלא אמרינן בזה לא יהא כח הקדש גרע מהדיוט דהא הדיוט בעי לקבולי מי שפרע, ומשנה דהכא שאני כיון שלא הי' הסלתות בעין לא קנה הקדש קנין גמור, ולפיכך אם רצה לחזור חוזר הגזבר וא"ש עכ"ל, ועי' בתפארת ירושלים שמשוה דעת הרמב"ם והר"ן ז"ל:
פרק חמישי [פז] התנא מונה כאן ט"ו ממינים שהיו במקדש כמו שיתבארו, ושלשה פירושים יש בזה מה שמונה שמותיהן, חד אמר שהכשרים והחסידים שבכל הדורות הוא מונה, ואע"פ שהיו בדורות הרבה שכמעט מן הנמנע הוא לומר שכל היותר כשרים היו כולן בדור אחד, ופירוש ב' שעל שם הממונים הראשונים שנתמנו על כך הי' כן שמם, לפיכך נקראים הבאים אחריהם על שמם, ופירוש ג' שהתנא שבמשנה מונה הממונים שבימיו, וכתב התוי"ט הסברה הפשוטה הוא כך, ונפרשן כל אחד ואחד מהט"ו ממונים כסדר המשנה: [פח] וכתב הרמב"ם כל אחד מהט"ו ממונים היה תחת ידו אנשים הרבה כדי להכין המלאכה שהוא ממונה עליה, כלומר שהם היו כמו דרעקטארען על הדברים הללו:
[פט] (א) יוחנן בן פנחס היה ממונה על החותמות, כלומר שיתן חותם לחייבים הקרבנות שיקבלו נסכים כמו שיתבאר עוד לקמן, ועוד הי' בזה ממונה שני דנקרא אחיה וע"י שניהם יקבלו הנסכים כמו שיתבאר עוד, (ג) מתתיה בן שמואל על הפייסות להורות סדר הגון בזה, ודע שהיו שני ממונים על הפייסות אף שלא נשנה כאן אלא אחד בודאי הוא הי' הראש, וז"ל הריטב"א ביומא שני ממונים היו על הפייסות הנוטל מצנפת שממנו מתחיל המנין לא הי' יודע סך המנין, והאומר המנין לא הי' יודע ממי נטל, המצנפת, וכתב הרמב"ם וז"ל זה שעל הפייסות הוא מפיס בין הכהנים בכל יום עד שיהי' כל איש ואיש עושה מלאכתו שזכה בה בפייס וארבע פעמים בכל יום היו מפייסין עכ"ל, כלומר שמתכנסין לפייס ע"ד בבית אלקים נהלך ברגש כמו שאיתא ביומא:
[צ] (ד) הממונה הרביעי הוא מרדכי, ונקרא בשני שמות מרדכי ופתחיה, ולמה נקרא שמו פתחיה שהי' פותח בדברים ודורשן ויודע שבעים לשון, והוא הי' ממונה על הקינין פירוש מחוסרי כפרה כגון זב וזבה ויולדות שמביאים קיני חובה נותנין מעות לשופרות שבמקדש, והממונים על השופרות לוקחים המעות ומביאין בהן הקינין והי' צריך לזה חכם גדול ובקי כדאמרינן קינים ופתחי נדה הן הן גופי הלכות ומשמע מזה שהיו הנשים צריכין שאלת חכם והוא הורה להם הדינים, וכן נוכל לפרש שהי' כמו ת"ח שהורה להכהנים הדינים בהלכות קינים אם הי' ספק בדבר כנ"ל, והרמב"ם פירש שהממונה שעל הקינים הוא שפוסקין עמו שימכור הקינים לקרבנות כך וכך בסלע, והשיג עליו הראב"ד ז"ל דהרמב"ם פירש ג"כ אצל הממונה על הנסכים שפוסקין עמו על הנסכים כן, וכתב ע"ז לא כן כי הממונה על הקינין ועל הנסכים אינו אלא גזברות בעלמא, וכל מי שהיה חייב קינין מביא לידו או הקינין בעצמן או דמיו ונותנן לשופר והוא משתדל להקריבן ואינו מתעצל, וכן על הנסכים הי' ע"ז איש ממונה ולוקח במעות של תרומת יינות ושמנים וסלתות מבעה"ב עכ"ל, ובירושלמי כאן ובבבלי מנחות מבואר חכמתו של מרדכי ג"כ בזה דפעם אחת יבשה ארץ ישראל ולא הי' יודעין מהיכן להביא עומר והי' תמן חד אילם דהוה יהיב חדא ידא על גגות, וחד ידא על צריפים ואייתיני' קמי' דפתחי' אמר להו אית אתר דמתקרייא גגות צריפין, או צריפין גגות אזלין ואשכחין, ופעם שני נשרף כל העולם כולו ולא היו יודעין מהיכא להביא עומר והי' תמן חד אלם דהוה יהיב ידי' על עיני, וידא על סוכרא אייתינהו לגבי פתחיה אמר לון אית אתר דמתקריא עין סוכר או סוכר עין ואזלין תמן ואשכחון, ועוד פעם אחת ג' נשים הביאו קיניהן אחת אומרת לעינתי, ואחת אומרת לימיתי, ואחת אומרת לזיבתי, זו שאומרת לעינתי סברין מימר שופעת כמעין אמר לן בעיינא סכנית, זו שאומרת לימתי סברין מימר שופעת כים אמר לון בימה סכנת, זו שאומרת לזיבתי סברין מימר זבה ממש אמר לון זאב בא ליטול את בנה, ולפי דעת אחרים היו צריכין כל אחת קיני חובה שהוא אחד לחטאת ואחד לעולה, אבל אלו משום סכנה נדרו ואינם צריכין כי אם קינים של עולות, ודע דמרדכי הוא פתחי' שישב בסנהדרין והי' יודע ע' לשון דלאו כל הסנהדרין צריכין להבין ולדבר בע' לשון, אלא בדיעבד אפי' שנים שבסנהדרין שיכולין לדבר וכולן ראויין לשמוע ה"ז ראויין לסנהדרין, ג' הרי זו בינונית ד' הרי זו חכמה ע"כ, ולמדנו גודל חכמת מרדכי: [צז] (ה) בן אחיה על חולי מעים, והוא הי' כמו רופא לפי שהכהנים הולכים יחיפים על הרצפה [של שיש] ואוכלין בשר הרבה ושותין מים הי' מעיהן מתקלקלין וצריכין תמיד לרופא לומר להם הסם פלוני טוב למעים, ובירושלמי חמר זה למשלשל, וחמר זה לעצירות לפי שאסור להם לשתות יין בעת עבודה לכן צריכין לרופא:
[צב] (ו) נחוניא חופר שיחין היה ממונה לחפור בורות שיחין ומערות כדי שיהא מים מצויין לשתות לעולי רגלים, ומפרש בירושלמי והוה ידע דין כיף מקורר מיא כלומר מוצא מים צנונים, והאי דין כיף אית ביה שרברובי, ועד היכן שרברובותי' מטיא כלומר איזה מקום חמין ועד היכן מגיע תמימותיה כן פי' הק"ע, ובפנ"מ פי' שידע שתחת הסלע הזה יוצא מקור מים חיים ואיזה שיש תחתיו חריבות ויבישות ועד כמה הגיע אותו הכיף פירוש עד כמה מטיא החריבות שלו וצריך לחפור יותר עמוק. זה הכל הי' נחוניא יודע, וידע ג"כ באיזה מקום לחפור ובא"י מקום טרשין והרים, וחכמה גדולה היא, ואע"פ שצדיק גדול היה כדאמרן איתא בירושלמי שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, ולמדין משני פסוקים דכתיב וסביביו נשערה מאוד, וכתיב עוד קרא ונורא הוא על כל סביביו מוראו על הקרובים יותר מן הרחוקים ונענש ומת בנו בצמא ר"ל:
[צג] (ז) גביני כרוז כך שמו של האיש המכריז. בכל בוקר בבית המקדש עמדו כהנים לעבודתכם ולוים לדוכנם וישראל למעמדיכם ושומעים קולו מיריחו כן מפרש בירושלמי שנשמע קולו ח' פרסאות, אבל בבבלי איתא שלשה פרסאות, והרמב"ם קורא אותו הממונה, ממונה על הזמנים, וכתב וז"ל זה שעל הזמנים הוא ואנשיו משמרים את הזמנים כיון שהגיע עת הקרבן מכריז הוא או אחד מאנשיו ברשותו, ואומר עמדו כהנים לעבודה ולוים לדוכן וישראל למעמד וכיון שישמעו קולו יביא כל אחד למלאכתו עכ"ל, ומשמע מזה שלאו דוקא בבוקר הי' מכריז אלא אפי' כל היום כולו הי' עומד על משמרתו להזעיק את סדר העבודה לעשות בזמנו כמו המוספים והתמידים של בין הערבים ג"כ, ולקמן יתבאר דתרי כרוזי עבדינן שידעו הלוים לדבר בשיר:
[צד] (ח) בן גבר על נעילת שערים לנעול השערים בערב ולפתחן בבוקר ואין התוקעין תוקעין בכל יום לפתיחת שערים אלא ברשותו ושלש תקיעות לפתיחת שערים תוקעין, (הרמב"ם):
[צה] (ט) בן בבא על הפקיע, פירש הרע"ב להלקות הכהנים והלוים שנמצאו ישינים על משמורותיהם שהיו שומרים את המקדש בלילה, מי שהיו מוצאין אותו ישן היו חובטים אותו ושורפים את כסותו, ובירושלמי מפרש הפקיע הפתילות של מנורה של בית השואבה כדאמרינן מבלאי מכנסי הכהנים ומהמייניהם היו מפקיעין פתילות, ומה שכתב הרע"ב להלקות הכהנים השיג התוי"ט דלא דק דלא מצינו מלקות אלא לגבי הלוים, ושני הפירושים של הרע"ב מחולקין בבבלי וירושלמי וגם הרמב"ם והראב"ד, והרמב"ם מפרש ג"כ זה שעל הפקיע הוא זה שממונה על השומרים ונקרא ג"כ איש הר הבית שמסבב על הלוים בכל לילה וכל מי שישן על משמרו מלקה אותו במקלו ושורף את כסותו, הרי שכתב הרמב"ם שמלקה אותו במקל, והתוי"ט כתב ברצועה דהרצועה שמלקין בה נקראת פקיעה ולכך נקראת פקיעה שאינה רחבה בראשה כשאר רצועות מלקות אלא מופסקת בראשה לרצועות דקות כדי שירגיש ביותר, ופקיעה לשון פיסוק וסדקים כמו מבלאי מכנסי הכהנים היו מפקיעין לשון קריעה כך פירש"י יומא (דף כ"ג), מיהא בפ"ק דמדות איתא חובטו במקל והיינו כהרמב"ם, ופי' במלאכת שלמה וז"ל ונראה לפרש שהוא מקל וראשו עב ומופסק לחתיכות ובירושלמי משמע שהי' מזווג את הפתילות למנורה והי' יודע להקפותם ולהעבותם ואימתי צריך לעשות דקים ובשביל שהוא שוה ההטבה בין לילות ימות החמה ולילי טבת הארוכים שלא ופחות ולא יותיר הי' מזווג הפתילות עכ"ל, ומה שכתב התוי"ט דכהן אינו לוקה. תמוה דהרי מצינו בפירוש במשנה אם הוציאו אגודל אצל הפייסות לוקה ג"כ כהן, וכן מצאתי אח"כ בלחם שמים, ואתי שפיר דברי הרע"ב:
[צו] (י) בן ארזה על הצלצל המעמיד כל המשוררין ע"פ כלי שיר: [צז] (יא) הוגרס בן לוי על השיר, והוא עורר בכל יום המשוררים העומדים על הדוכן לומר שירה בפה ועל פיו תוקעין על הקרבנות. ואמרו עליו על הוגרס בן לוי שהי' מנעים את קולו בזמר וכשהי' נועץ אגודלו בתוך פיו הי' מוציא כמה מיני זמר והי' כל אחיו הכהנים נזקרים לו בבת ראש:
[צח] (יב) בית גרמו על מעשה לחם הפנים שהי' אומנות גדולה לעשות אותם כמין תיבה פרוצה והיו אומנים בעשייתו ובאפייתו לרדות מן התנור שלא ישבר ושלא יתעפש, וחכמים אחרים באו מאלכסנדריא שהיו ג"כ בקיאין במעשה לחם הפנים אבל ברדייתו לא היו בקיאין, בית גרמו היו מסיקין מבפנים ורודין מבחוץ ולא הי' מתעפשת, ואלו היו מסיקין מבפנים ורודין מבחוץ ומתעפשת, ולכן כפלו להן שכרן משום כל פעל ד' למענהו דבתחלה היו נוטלין י"ב מנה ואח"כ כ"ד מנה, ולר' יהודה בתחלה כ"ד ואח"כ מ"ח מנה כדאיתא בבבלי ובירושלמי, (שם):
[צט] (יג) בית אבטינס על מעשה הקטרת, פירש הרע"ב שם משפחה שהיו בקיאים לפטם הקטרת ומכירין בעשב ששמו מעלה עשן וכשהי' מערבין אותו עם סממני הקטרת הי' עשן הקטרת מתמר ועולה כמין מקל עכ"ל, וכתב הב"ח דע"כ תרי מיני מעלה עשן היו דאל"כ כפי שמבואר לקמן דלא החזירו אותם אלא משום כל פעל ד' למענהו תיפוק דהקטרת פסול אם חיסר מעלה עשן, אלא ודאי מעלה עשן דמחויב לבוא בסממני הקטרת הכל היו יודעין, אבל מעלה עשן שהי' עולה כמקל לא היו יודעין כי אם בית אבטינס ולא רצו ללמד שלחו אחרי אומנים אחרים, של בית אבטינס היתה מתמרת ועולה כמין מקל ופוסה ויורדת ושל אלו פוסה מיד. וכל מה שברא הקב"ה לכבודו ברא וכפלו להן שכרן כדלעיל שיחזרו למקומן:
[ק] (יד) אלעזר על הפרכת וזה שעל הפרכת ממונה על כל אורגי הפרכת והרוקעין בהן שיהא מוכנות להיכל ולשערים, ושתי פרכת היו עושין בכל שנה להבדיל בין קודש לקודש הקדשים, וי"ג פרוכת היו במקדש שני, שבע על שבע שערי העזרה ואחת על פתח האולם, ואחת על פתח ההיכל, ושתיים בין קודש הקדשים, ושתים כנגדן בעליה (רמב"ם), ומבואר בתוספתא שכל ערב יוהכ"פ היו מקפלין את הישינה ונותנין חדשה:
[קא] (טו) ופנחס על המלבוש. פירש הרע"ב שהיו ממונים להלביש הכהנים בשעת עבודה ולהפשיטם אחר העבודה עכ"ל, והרמב"ם מפרש שזה הממונה על מעשה בגדי כהונה הי' עוסק ג"כ בהכנת בגדי כהנים הדיוטים ובבגדי כהן גדול ובאריגתן ומתחת ידו נעשית הכל ולשכה הי' לו במקדש:
[קב] שני מיני מפתחות היו בביהמ"ק, המפתחות של כלים לצורך התמיד נשנין במסכת תמיד, אבל כאן במס' שקלים איתא דז' אמרכלין וז' מפתחות בידם הן המפתחות של חדרים שהי' בהן ממין הקדש (תוי"ט תמיד פ"א):
[קג] שני מיני ממונים היו על מעות הקדש, שלשה גזברין ושבעה אמרכלין, הגזברין השלשה הן שממון הקדש תחת ידם והם פודים הערכין והחרמין וההקדש וכל מלאכת הקודש בהם נעשית, והאמרכלין הן למעלה מן הגזברין ומה היו עושין שבעה מפתחות עזרה בידם רצה אחד מהן לפתוח אינו יכול עד שיכנסו כולן והגזברים נכנסים אחריהם ומוציאין מה שהן צריכין, (הרע"ב):
[קד] ובתוספתא שקלים חושב ממונים אחרים יוחנן בן גודגדי על נעילת שערים, בן טופפת על המפתחות, בן קופאי על הלולב, בן איזיי על הדוכן, בנימין על תנורין, שמואל על החביתין, ובן מקלט על המלח, בן פלח על העצים עכ"ל:
[קה] הכא משמע שלא היו אלא ס"ה עשרה גזברים ג', והז' כדאמרן אבל בברייתא דתמיד משמע דהיו י"ג גזברין, ומתרץ הראב"ד ז"ל דג' ממונים על ערכין וחרמות והקדשות כדאמרן, ועשרה מהן לא הי' ממונים ע"ז אלא שאר מעות הלשכות והגזברים נחלקין על האמרכלין כגון י"ב גזברים תחת שש אמרכלין דהיינו שני גזברין לאמרכל אחד דגזבר שנשאר תחת אמרכל שביעי יכול להיות שהי' אותו הגזבר ממונה על כל כך דברים שהיה אותו אמרכל די לו להיות עסוק בזה הגזבר לבדו, ולא פליגי אלא דהכא לא איירי אלא בג' שהיו על ערכין עכ"ל:
[קו] בשני דברים אין פוחתין, אין פוחתין משלשה גזברין ומשבעה אמרכלין, ואין עושין שררה על הצבור פחות משנים דכתיב והם לקחו את הזהב ומיעוט רבים שש שנים, אבל אלו שנים שאותן קיבלו רוב הציבור עליהן והם בן אחיה שעל חולי מעיים והי' דבר שבממון להוצאות על רפואות, וכן אלעזר שעל הפרכת ג"כ עסק ממון גדול לקנות הצמר והשש הנצרך להפרכת, והתוי"ט הקשה הלא יש עוד שנים פתחיה שעל הקינין ונחוניא חופר שיחין ג"כ בדבר שבממון הן ויחידים הם והניח בצ"ע. ותירץ במרה"פ דמנחוניא חופר שיחין לק"מ הוא לא הי' חופר אלא שהיה ממונה על אלו שחופרין בורות כדי שיהא המים מצונים והוא הי' יודע להוציא מים לעם בישוב וגם במדבר והגזברים היו משלמים והוא הי' כמו אינזינער עליהם וא"ש, ופתחיה כתב הרמב"ם שהוא היה כמו סוחר ועושה חשבון עם הגזברים עכ"ל, ולי נראה מפתחיה לא קשיא מידי לפי פירוש השני שכתבתי למעלה שהוא הי' החכם היודע להורות בענין הקינים והנשים היו נותנין מעותיהן לשופרות שבמקדש ולא היה לו שום ט עסק שבממון וא"ש כנלענ"ד:
[קז] הרע"ב מביא שהי' ה' מדרגות של שררות והן כ"ג, סגן, קתילקין, אמרכלין, גזברין עכ"ל. ומה מעשהו של הקתילוקין דשנים הי' שהיו איתא בירושלמי המלך וכ"ג כשהוא חותם הגזבר חותם ונותנו לאמרכל, אמרכל חותם ונותנו לקתילוקי, קתליקין חותם ונותנו לכ"ג, כ"ג חותם ונותנו למלך ע"כ בתיו"ט בשם הירושלמי, אבל קיצר כי שם איתא עוד דהכ"ג חותם ונותן להמלך וכשהוא מתיר המלך רואה חותמו ומתיר, כ"ג רואה חותמו ומתיר, קתליקין רואה חתמו ומתיר, אמרכל רואה חותמו ומתיר גזבר רואה חיתמו ומתיר עכ"ל:
[קח] ובתפא"י מפרש הממונים שלא הי' להם עסק בממון חוץ מהשנים דאמרן בזה האופן וזה לשונו, הממונה לחותמות והממונה לנסכים הרי שנים היו ממונין לדבר אחד לחשוב יחד כל ערב, ושנים אלו על הפייסות והקינין אין להם עסק בממון אלא מורים, והקטרת בפנים נעשית ולא בא ממנה ליד הממונה ברשות הדיוט וכן בגדי כהונה, ולחם הפנים לא היו ממונים אלא על המלאכה דמסרו להם הקמח עכ"ל, ובחדושי מהרי"ח תירץ דידוע הי' לחכמים דלא היו אלא שנים יחידים בן אחיה ואלעזר והי' לכל אחד עוד שני אלא משום כבוד הגדולים הללו לא חשבו אותם וכן איתא בהגהת רש"ש עיי"ש:
[קט] שני מיני בקר גדולים וקטנים היינו שור ועגל זכרים ונקבות נסכיהם שווים הי' ג' עשרונות סלת בלול בחצי הין שמן ויין לנסך חצי ההין וחותמן עגל:
[קי] איל בן שתי שנים נסכיו היו שתי עשרונים סולת בלול בשמן שלישית ההין ויין לנסך שלישית ההין וחותמן זכר:
[קיא] לשני מיני קרבנות היו נותנין חותם גדי, גדי משמש עם נסכי צאן ומשמע שני מינים כבשים בני שנה, וגדיים, גדולים וקטנים זכרים, ונקבות, וגם משמש למצורע עני ג"כ נותנין חותם גדי וגם צריך להביא עמו לוג שמן שנעשה על טהרת הקודש וגם הי' מביא שתי תורים או שני בני יונה אחד לחטאת ואחד לעולה, ומפני שלא היה בהן נסכים לא מיירי בזה: [קיב] שני מיני שמן מביא המצורע והוא הנקרא חוטא, העשיר ביום טהרתו והוא הנקרא חוטא עשיר והיינו כיון שמביא שלשה כבשים בני שנה לטהרתו דהיינו אחד לאשם ואחד לחטאת ואחד לעולה דהיינו תשעה לוגין ג' לוגין לכל כבש וכבש ולוג אחד למתן בהונות, מ"מ תמוה לי למה בחוטא עשיר נותנין לו הלוג לבהונות יחד עם יתר הנסכים, ולחוטא עני הי' צריך להביא הלוג מביתו, ובודאי הלוג שמן שקנה במקדש היתה יותר בזול מהשמן על טהרת נסכים שצריך ליקח חוץ למקדש היינו דאמרי אינשי בתר עניא אזלי עני תא וצ"ע דהרי כל עצמן של הנסכים שמכרו במקדש כדי שיהא להם שמן על טהרת הקודש:
[קיג] כיצד היו עושין שני הממונים על הנסכים היינו יוחנן על החותמות, ואחיה על הנסכים, מי שהי' מבקש נסכים הולך אצל יוחנן ונותן לו מעות ומקבל ממנו חותם, בא לו אצל אחיה שהוא ממונה על הנסכים ונותן לו חותם, ומקבל ממנו נכסים, ולערב באין זה אצל זה ואחי' מוציא את החותמות ומקבל כנגדן מעות ושם היום הי' כתוב עליו, ובירושלמי למי שגם שם החודש והשבוע היו כתובין עליו מפני הרמאין שמא מצא חותם שנפל מיוחנן או מאחיה או מחבירו ובא עכשיו ליקח וביום שמצאו אינו רשאי להוציא שהאובד מחזיר אחריו, ועוד יש לחוש שמא לקח חותם כשער הזול והצניעו עד שנתייקר השער (לשון הרע"ב), אבל שמו של הקונה לא נכתב דלתרי יוסף בן שמעון אין אנו חושבין:
[קיד] משני דברים עושין חשבון לערב אם נמצא פחות או יותר, אם הותיר הותיר להקדש והיא בכלל שמשתכר הקדש, ויד הקדש על העליונה ולא אמרינן שמא מעותיו של יוחנן הם שנתערבו, ואם פחתו הי' משלם יוחנן מביתו (שם):
[קטו] שתי לשכות היו במקדש אחת לשכת חשאים על שם שהנותנים בתוכה מעות נותנים בסתר. והמתפרנס ממנה נוטלין בסתר, ויראי חטא נותנים לתוכה בחשאי ועניים בני טובים מתפרנסים ממנה בחשאי, לשכת הכלים כל מי שמתנדב כלי זורק לתוכו ואחד לשלשים יום גזברין פותחין אותה וכל כלי שנמצא בו צורך בדק הבית מניחין אותו והשאר נמכרין בדמיהן ונופלין ללשכת בדק הבית, ומפרש בירושלמי דאי לא צריך לבדק הבית, למזבח היה אזיל:
[קטז] שקלים שלא הספיקו להן לכל קרבנות צבור מוציאין את הראוי להן מקדשי בדק הבית, אבל אין בדק הבית מוציא את הראוי לו, מקדשי מזבח, כן פסק הרמב"ם (פ"ד משקלים ה"י), והשיג עליו הראב"ד שזה דוקא בכל שנמצא בלשכת הכלים והיתה לשכה זו בפ"ע חוץ מלשכת בדק הבית שהיתה לכספים ולזהב, ולשכת הכלים היתה עשויה על תנאי זה שאם יצטרך ממנה כלי למזבח לוקחין אותו למזבח, אבל קדשי בדק הבית אין משנין אותו עכ"ל, וכן כתב הרמב"ם ג"כ (פ"ב הי"ב מערכין) וז"ל הוצרכו לקדשי מזבח ולא הספקו להן תרומת הלשכה מוציאין את הראוי להן מקדשי בדק הבית, אבל אם הוצרכו לבדק הבית ולא מצאו בלשכת בדק הבית דבר המספיק להן אין מוציאין הראוי להן מקדשי המזבח, וגם שם השיג הראב"ד הלא אין משנין מקדושה לקדושה, אבל עיקר התוספתא והירושלמי שבכאן לא דברה על נדבת הכלים המוטלין בלשכה שהלשכה הזו עשויה לצורך זה וזה, ואם הי' שם כל הראוי למזבח והוצרכו לו מוציאין משם למזבח, א"נ להעדפה, אבל אין מוציאין מלשכת בדק הבית למזבח כלי הצריך לו, ולשכת בדק הבית אחרת היתה לו, וכן לשכת התרומה וזאת הלשכה היא היתה מיוחדת לכלים וקורא אותה קדשי בד"ה מפני שרובה היתה לבדק הבית, תמצית הדבר דהראב"ד הקשה על הרמב"ם הלא אין משנין מקדושה לקדושה ואיך יוכל היות לקחת מקדשי בדק הבית למזבח לכך פירש שהיתה לשכה שלישית מיוחדת לכלים, והכ"מ תירץ דהרמב"ם מפרש שם דה"ק אין עושין השלמים עולה ולא העולה שלמים וכן הדומה אם הקדיש בפירוש לבדק הבית אין משנין אותה, וכן פירש ג"כ בלח"מ לדעת הראב"ד דשלשה לשכות היו שם אחד לשכת בדק הבית שהיו נותנין שם כספים על בדק הבית, ואחת לשכת התרומה שהיתה לקדשי מזבח, ואחת לשכת הכלים משותפת לשניהם כלומר שכל כלי הצריך למזבח היו לוקחין ממנה והשאר לבד"ה, וכן היתה עשויה על תנאי זה מתחלתה נמצא שהכלי הצריך למזבח לבד לוקחין והשאר כולו לבדק הבית נמצא שרובה לבדק הבית ולכך קראוהו קדשי בדק הבית. אבל מלשכת הכספים שהיה לקדשי בדק הבית ודאי שלא היה לוקחין ממנה כלל לקדשי מזבח דאין משנין מקדושה לקדושה עכ"ל לעניננו, ודע דכתב הרמב"ם (פרק ב' מתרומה) דקדשי מזבח אין משנין מעולה לשלמים או להיפך וקדשי בדק הבית לא ישנה מחמור לקל כגון קדושת בדק ההיכל לא ישנה לתקן מזבח. ולרש"י ולראב"ד אף מחמור לקל רשאי לשנות הקדש בדק הבית, ורק לשנות ולעשות מקדושת בדק הבית קדושת מזבח מכ"ש איפכא אסור ע"כ:
[קיז] כתב הרמב"ם אם שקל שקל מעיר הנדחת לא עשה כלום. וכתב הכ"מ הטעם מפני שהוא אסור בהנאה והקשה למה פרט דוקא עיר הנדחת ולא איסור הנאה אחרים עכ"ל, ומתרץ בכתר המלך דבאמת מחמת איסורי הנאה מצות לאו ליהנות נתנו אלא הטעם משום כתותי מכתת שיעורא ואינו בכלל כל שאר ענין ע"ז כגון שקל ע"ז ממש שעבדו אותו מתקרובת ע"ז והכל בכלל שריפה. ואיסורי הנאה אחרים ליכא בשקלים דמודר הנאה מחברו שוקל את שקלו ואם הדיר הנאה מהשקל תנתן לתרומת הלשכה דאי עבד ודאי יוצא ע"כ: [קיח] איתא בירושלמי (פרק זה ה"א) א"ר אבוהו כתיב משפחת סופרים יושבי יעבץ מה ת"ל סופרים אלא שעשו התורה ספורות ספורות כלומר מנין ומספר לכל הדינים ה' לא יתרומו, ה' דברים חייבים בחלה, ט"ו נשים פוטרות צרותיהן, ל"ו כריתות בתורה, י"ג דברים בנבלת עוף טהור, ד' אבות נזיקין, אבות מלאכות ל"ט, ולמה נקרא שמו עזרא הסופר כשם שהי' סופר בדברי תורה כך הי' סופר בדברי חכמים עכ"ל, הרי למדנו דצריך לעשות מנין וכללים לדברי תורה, וכן איתא בשבת סמ"ך עי"ן סימנין עשה בתורה וקנה אותן, גם אני עשיתי סימנים ומניינים למס' הזאת, וכללא דפרק זה החמישי בקצור ע"פ דברי סופרים למספר שנים והן:
[קיט] שני ממונים בדבר הנסכים יוחנן בן פנחס נתן החותם לבעל הקרבן ואחיה נתן הנסכים:
[קכ] שני ממונים בדבר הפייסות, הנוטל מצנפת מהכהן שהתחיל בו הפייס לא הי' יודע המספר, והמונה הי' אחר:
[קכא] שני שמות להממונה על הקינים מרדכי ופתחיה, ושני דברים הי' עושה מורה הלכה להכהנים בדבר הקינים, וכן להנשים המתחייבות הקינים להקריבן בזמנם, ולהרמב"ם הי' ג"כ מספיק את הקינים להקדש ועמו עושים חשבון:
[קכב] שני מיני יינות הי"ל לאחיה הממונה על חולי מעיים, לעצור, ולשלשל דהכהנים היו הולכים יחיפים ואוכלין בשר ושותין מים, ובשביל שהי' ביניהם חולי מעיים ובביהמ"ק אסור להם לשתות שם יין:
[קכג] שני מיני מים היה מספיק נחוניא חופר שיחין חמין וצוננים והי' יודע למצוא באחת מן הסלעים ולחפור אותם:
[קכד] שני דברים הי' עושה גביני כרוז הי' ממונה על הזמנים לעשות כל קרבן בזמנו, וגם בשחר הי' מעורר הכהנים וקרא בקול גדול עמדו כהנים לעבודתכם והלוים לדוכנכם וישראל למעמדיכם ונשמע קולו עד יריחו, ותרי היכרי עבדו לכהנים שיבואו לפייס הוי גביני כרוז, ועוד משקעין את הכיור ברעש גדול, ועוד שני דברים הי' משמש בן גבר שהי' על נעילת שערים שני פעמים בבוקר ובערב הי' פותח ומנעיל וגם על ידו הי' תוקעין התקיעות בבוקר ובערב:
[קכה] שני דברים נרמז בהממונה בן בבא על הפקיע, להלקות הלוים אם מצאו אותן ישינים על משמרתם, וגם לי"א על הפתילות לעשות שני מינים דקות ועבות לצורכי המנורה בחורף ובקיץ וגם לשמחת בית השואבה: [קכו] שני ממונים הי' בדבר השיר, כי שני מיני שירה הן, ישנו על פה, וישנו על הכלים וע"י שניהם הי' השיר נעשה, זה שעל הכלים בן ארזא שמו ממונה על הצלצל, וזה שעל פה הוגרס בן לוי שמו:
[קכז] שני ממונים היו ושתי משפחות היו שלא רצו ללמד על מעשיהם ורחקו אותם ולא מצאו אחרים טובים כמותם ומשום פעל ד' למענהו החזירום, והן בית גרמו על לחם הפנים, ובית אבטינס על הקטרת, ולשניהם כפלו שכרם: [קכח] שני פרכת חדשים היו עושין בכל שנה מההיכל לבית קדשי הקדשים וביוהכ"פ החליפום, והממונה על הפרכת אלעזר שמו, וי"ג פרכת ת"י, והן שנים בדביר על אמה טרקסין המחלק בין קודש לקדשי הקדשים:
[קכט] שני פרכת כנגדן בעלייה, ויתר על שאר הפתחים והוא הי' ממונה על אורגי הפרכת ולשומם במקומן:
[קל] שני מיני בגדי כהונה הי' עושה הממונה פנחס המלביש בגדי כ"ג, ובגדי כהן הדיוט ובעצמו הלביש אותן תמיד:
[קלא] שני מיני מפתחות היו בביהמ"ק, מפתחות של כלי שרת הנשנים במס' תמיד היו תחת זקני בית אב, והמפתחות הנשנים במס' שקלים היו ז' אצל ז' אמרכלין של מעות ואוצרות הקדש:
[קלב] שני דברים אין פוחתין בצבור מג' גזברין, ומז' אמרכלין: [קלג] שנים צריך להיות לכה"פ לגבות ממון הקדש דכתיב והם יקחו את הזהב ומיעוט רבים שונים:
[קלד] שנים היו מהממונים שהי' מעות הקדש בידם מ"מ היו יחידים משום דרוב צבור קבלו אותן:
[קלה] שני מיני ממונים דחשבו במשנה כאן היינו גזברים ואמרכלין ביחד עשרה, ובברייתא תניא בן אחיה על חולי מעיים ואלעזר על הפרכת וג' היו, אלא שני מיני מעות הי' ג' הגזברים היו על מעות הקדש ערכין וחרמים, ועשרה הנשארים על שאר ממון הקדש:
[קלו] שני גזברין היו על שש אמרכלין והיינו ביחד י"ב, דלאמרכל השביעי לא היה אלא גזבר אחד:
[קלז] שני מיני בקר היינו שור ועגל, שיעור נסכיהם אחד היו ג' עשרונות סולת בלול בחצי הין שמן ויין לנסך חצי ההין, וזכרים ונקבות שניהם היה להם חותם אחד ועגל שמו:
[קלח] שני עשרונים בלול בשמן שלישית ההין ויין לנסך ג"כ שלישית ההין וחותמו זכר:
[קלט] שני מיני קרבנות הי' משמש חותם גדי, ועזים גדולים וקטנים זכרים ונקבות, ולכבשים בני שנה, וג"כ לחוטא דל דהי' מביא כבש אחד ולא יותר, ועוד היה מביא שתי תורים או שני בני יונה אחד לחטאת ואחד לעולה ולוג שמן מביתו על טהרת נסכי קודש:
[קמ] שני מיני שמן מביא מצורע העשיר ט' לוגין לג' כבשים היינו שני זכרים אחד לאשם ואחד לעולה וכבשה אחת נקבה לחטאת. ולוג לבהונות שמן על טהרת הקודש, ושני מיני מצורעים אלו נקראים חוטאים, חוטא דל, וחוטא עשיר, וחותם העשיר נקרא חוטא:
[קמא] שני דברים כתובים על החותם שנתנו לבעל הקרבן, שם היום בחודש ובשבוע מפני הרמאים, אבל שם בעל הקרבן לא נכתב עליו דלא חיישינן לשני יוסף בן שמעין:
[קמב] שני הממונים היינו יוחנן ואחיה, בכל ערב היו עושין חשבון המעות אשר קבלו בעד הנסכים, ואם הותיר הותיר להקדש ואם פחות משלם יוחנן מביתו שיד הקדש על העליונה:
[קמג] שני לשכות היו במקדש, אחת לשכת החשאים לעניים בני טובים, ולשכת הכלים לבדק הבית:
[קמד] שני מיני לשכות לשני הקדשות נמצא בבית המקדש, להקדש מזבח ולהקדש בדק הבית, ומקדשי בדק הבית נותנין אם יחסר למזבח, אבל לא להיפך, ולהראב"ד הי' עוד לשכה ג' המשתתפת לשני ההקדשות:
[קמה] הרע"ב מונה ה' מדרגות של כהונה כדאיתא לעיל, אבל הרמב"ם חושב בהלכות כלי המקדש (פ"ד הי"ט) שמונה מדרגות וז"ל, כ"ג המשיח קודם למרובה בגדים, ומרובה בגדים העומד לשרת קודם למשיח שעבר מחמת קרי. והעובר מחמת קרי קודם לעובר מחמת מום, והעובר מחמת מום קודם למשוח מלחמה, ומשיח מלחמה קודם לסגן, וסגן קודם לקתילוק, וקתילוק קודם לאמרכל, ואמרכל לגזבר, וגזבר קודם לראש המשמר. וראש המשמר קודם לראש בית אב, וראש בית אב קודם לכהן הדיוט משאר הכהנים, ופירש בכ"מ שהוא שמונה מדרגות תמיד, דעובר מחמת קרי ועובר מחמת מום לא הוי בכלל המנויין, ומשיח מלחמה ג"כ אינו בכלל עבודת המקדש נמצא שתמיד שמונה מעלות, בעל מרובה בגדים וכהן המשיח ג"כ אינם בזמן אחד אלא או כהן המשיח או מרובה בגדים, ולפ"ז כ"ג המשיח או מרובה, סגן, קתילוק, אמרכל, גזבר, ראש המשמר, ראש בית אב, כהן הדיוט ודו"ק, וכתב הרבינו בחיי בפ' שמיני וז"ל חינוך כ"ג ביום שמיני כולל טעם אחר שרוב ענייני המשכן והמקדש סובבים על חשבון שמונה, שהרי בגדי כ"ג ושמן המשחה והקטרת היו ג"כ שמונה, בשמן המשחה ארבעה מור וקנמון וקנה וקידה ובקטרת ד' נטף ושחלת וחלבנה ולבונה, גם הבדים היו שמנה שני בדי הארון ושנים לשלחן ושנים למזבח הזהב ושנים למזבח העולה, והקרבנות מיום השמיני והלאה ירצה, ושמונה מיני נגונים ללוים, על נגינות על מחלת, על עלמות, על הנחילות, על שושנים, על הגיתות, על השמינית עכ"ל:
[קמו] אגב אורחא נתבאר דשני כ"ג בין משיחים ובין מרובים בבגדים לעולם אין ממנים שניהם כאחד מפני איבה, ושני סגנים לכתחלה לא ובדיעבד שפיר דמי, ושני קתליקון ממנים תמיד אף לכתחילה, דדוקא מדרגה גדולה כמו מלך וכ"ג חיישינן לאיבה שלא יהא שני מלכים משמשין בכתר אחד, אבל מדרגה קטנה לא איכפת לן אם יהיו שנים דהא שני קתליקון ממנים תמיד:
סליק פרק ה' פרק ששי [קמז] שלש עשרה שופרות, שלש עשרה שלחנות שלש עשרה השתחויות, היו בבית המקדש, ושל בית ר"ח סגן הכהנים היו משתחווין י"ד עוד אחת כנגד דיר העצים שכן מסורת בידם מאבותיהם ששם הארון נגנז, ובזה פליגי דת"ק ס"ל דהארון גלה לבבל ובשביל זה לא הי' משתחוים שם, ור"ח סגן הכהנים ס"ל שנגנז במקומו, ואותן דס"ל דגלה לבבל למדו זאת משני פסוקים דכתיב ויביאה בבלה וכתיב ויצא מבת ציון כל הדרה אל תקרא הדרה אלא חדרה זה הארון שמונח בו ס"ת חדר לפנים מן החדר, ומשנגנז הארון נגנז עמו צנצנת המן וצליחות שמן המשחה ומקלו של אהרן ופרחין ושקדין וארגז שהשיבו פלשתים אשם לאלקי ישראל, ויאשיהו גנזו, כל זה מבואר כאן בירושלמי, ובבבלי יומא איתא ומה ראה יאשיהו לגנוז הארון ? דהבדים היו דוחקין בפרכת תמיד כשני דדי אשה וראה יאשיהו שנתקצרו וחזרו כלפי פנים וידע שהארון מזומן לנסיעה ולכך גנזו, ועוד כיון שגלל הס"ת של משה רבינו שהיה מונח בבית קודש הקדשים נגלל בפסוק יולך ד' אותך וגו' חשב שזהו בנס דודאי סימן זה מורה לו שיתקיים בו דאל"כ היל"ל ליגלל לתחלתו אלא ודאי בשביל זה ולכך גנזו, (רבינו בחיי וכלי יקר):
[קמח] ובארון היו שני מיני לוחות, שני הלוחות ושני שברי לוחות, ועוד שם ס"ת שכתב משה רבינו ושם השם ב"ה וכל כנויו הקד', ולמדנו זאת דכתיב שני מיעוטין אין בארון רק ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ס"ת שמונח שם, ועוד כתיב עוד אשר נקרא שם שם ד' צבאות יושב הכרובים, הרי שני שמות שם שם תרי זימנא ללמד דשני מיני לוחות הלוחות ושברי לוחות דמונחים בארון:
[קמט] תרי תנאי פליגי איך הי' מונחים שם הלוחות ר"מ ס"ל אמת כלים באמת ששה טפחים והלוחות ארכן ששה ורחבן ששה ועוביין שלשה מונחים כנגד ארכו של ארון ואוכלים בארון שנים עשר טפחים נשתיירו שם ג' טפחים צא מהן טפח וחצי לכותל זה וטפח וחצי לכותל זה נשתיירו שם שני טפחים שבהן הס"ת מונח, פרנסתי ארון לארכו צא ופרנס אותו לרחבו, כמה לוחות אוכלות בארון ששה טפחים נשתיירו שם שלשה טפחים צא מהן חצי טפח לכותל זה וחצי טפח לכותל זה נשתיירו שם שני טפחים שלא יהא ס"ת נכנס ויוצא כשהוא דחוק, הרי למדנו לר"מ שנשאר בארון שני טפחים על שני טפחים מקום לס"ת, אבל לר' יהודה דס"ל אמת כלים באמת בת חמשה טפחים לא נשתייר שם אלא טפח אחד, ושם הי' שני עמודי כסף כמין שני עצי חיים של ס"ת שלנו והלוחות ביניהן, ולר"י הי' ס"ת מונחת על דף היוצא מן הארון, (ירושלמי כאן ובבלי ב"ב דף י"ד):
[קנ] ומבואר עוד בירושלמי ובתוספתא כאן מהנסים של שמן המשחה, דבשעה שעשה אותו משה במדבר משנים עשר לוגין כמה יורה בולעת, וכמה עיקרין בולעין, וכמה האור שור ובו נמשחו המשכן וכל כליו ואהרן ובניו כל ז' ימי המלואים ובו נמשחו כהנים גדולים ומלכים ואותו שמן כולו קיים לעתיד לבוא שנאמר שמן משחת קודש יהיה זה לי לדורותיכם 'ז'ה גמטריא שנים עשר לוגין, (ירושלמי כאן, ובבלי הוריות וכריתות):
[קנא] ומבואר עוד בירושלמי כיצד היו הלוחות כתובים פליגי בה תנאי י"א ה' על לוח זה וה' על לוח זה, ורבנן אמרי עשרה על לוח זה ועשרה על לוח זה, וי"א כ' על לוח זה וכ' על לוח זה, וי"א מ' על לוח זה ומ' על לוח זה, ובין כל דבור ודבור הי' כתובים דקדוקי תורה דכתיב ממולאים בתרשיש כימא רבא והיו נקראים משני עבריהם, ושני אותיות מ' וס' בנס היו עומדין, ור"פ בשם רשב"ל מסיים שם וז"ל התורה שנתן לו הקב"ה למשה נתונה לו מאש וכתובה באש לבנה חרותה באש שחורה, הוא אש אוכלת אש, חצובה מאש, ונתונה באש דכתיב מימינו אש דת למו ע"כ, [ופי' בת"ח לבנה הן רזין דאורייתא כענין לבנת הספיר מכוללת עד לדבקה בו והן חלק ההלכות הלא דברי כאש חצובה באש מלובשת בשרשי נשמות ישראל שהיו לבושין למחצב התורה שהנשמה חלק אלקי ממעל שהן ג' חלקי התורה כידוע וניתנה באש במתן תורה מימינו אש לבנה ימין חסד וגם אש שהתורה דין אש 'ד'ת 'ל'מ'ו אותיות 'ת'ל'מ'ו'ד עכ"ל:
[קנב] ומבואר עוד שם ששני ארונות היו מהלכין במדבר עם ישראל אחד שהי' תורה נתונה בתוכה, ואחד שהיו שברי לוחות נתונין בתוכו, זה שהיתה התורה נתונה בתוכו היה מונח באוהל מועד דכתיב וארון ברית ד' ומשה לא משו מקרב המחנה. וזה שהי' שברי לוחות נתונין בתוכו היה נכנס ויוצא עמהן למלחמה:
[קנג] כהן אחד הי' מתעסק בדיר העצים ובעל מים היה ומלאכתי של בעלי מומים להכין עצים למערכה וכל עץ שנמצא בו תולעת פסול למזבח ובא ואמר לחבירו ולא הספיק לגמור את הדבר עד שיצאה נשמתו וידעו ביחוד ששם הארון נגנז, ובירושלמי הקיש עלי' בקורנס ויצאת אש ושרפתו:
[קנד] י"ג השתחויות שהיו במקדש ד"ה, אבל לאבא יוסי בן חנן היו כנגד י"ג שערי ביהמ"ק, ולרבנן היו כנגד י"ג פרצות שפרצו מלכי יון בעזרה, וכשגברו מלכי חשמונאי ונצחום, וגדרו אותן פרצות תקנו י"ג השתחויות נגד כל פרצה השתחויה וכל השתחויה בפישוט ידים ורגלים, והתוס' והרע"ב פליגי בענין השערים, הרע"ב פי' ע"פ הירושלמי דלרבנן לא היו אלא ז' שערים ולאבא יוסי י"ג שערים, אבל התוס' פירשו דלעולם היו גם לרבנן י"ג שערים, אבל שבעה שערים היו גדולים וששה קטנים, וכנגד הקטנים לא היה השתחויה:
[קנה] האיך היו משתחוים ואיזה הן הי"ג שערים, ד' בצפון, וד' בדרום.
שלש במזרח ושתים במערב, שערי דרומים סמוכים למערב ושמותם שער העליון, שער הדלק, שער הבכורות, שער המים, שערי צפונים ג"כ סמוכים למערב ושמותם שער יכניה, שער קרבן, שער נשים. שער השיר, שערי מזרח שער נקנור, ושני נ"י פשפשין קטנים וגם הם בחשבון אחד בימינו, ואחד בשמאלו, שני שערים במערב שלא היו להן שם:
[קנו] פירוש שמות השערים שבדרום, שער העליון להר הבית אינו משמש כלום. בסמוך לו שער הדלק הוא שער של לשכת העץ שהיה בדרום עזרה שבו מכניסין עצי המערכה שדולקים על המזבח ונקראת ג"כ לשכת בית העצים, וכתב הרש"ש דבמידות איתא לשכת עץ של כ"ג ונדחקו בזה הרבה על שמו אלא פשוט שדרך שם מכניסין עצים למערכה, שער הבכורות הסמוך לו שמכניסין דרך שם הבכורות הנשחטין בדרום. ואינו יודע למה דוקא בכורות הלא כל קדשים קלים נשחטין בדרום ? וסמוך לו שער המים שבו מכניסין צלוחית של מים מהניסוך בחג, בצפון שער יכניה שבו יצא המלך יכניה בגלותו, סמוך לו שער הקרבן שבו מכניסין קדשי קדשים לשוחטן בצפון, שער הנשים שבי נכנסים נשים לסמוך על קרבנן לדברי ר' יוסי דס"ל נשים סומכות רשות, ולדברי ר' יהודה לעמוד על קרבנן, סמיך לו שער השיר דרך שם היו מכניסין כלי שיר. במזרח שער ניקנור, ובירושלמי מפרש שפעם אחת עלה נקנור סרדיוט ממלכי יון וחנה כנגד שער זה והיה מניף ידו על ביהמ"ק ואמר אימתי תפול העיר הזאת והבית הזה בידי ואחריבנה, וכשגברה יד בית חשמונאי ונצחום ונפלו עליו וקצצו ידיו ורגליו ותלאוהו לפני השער הזה וקראו שמו ניקנור ע"כ, ונראה לפרש דמקודם נקרא שמו ג"כ נקנור דבמשנה יומא מפרש שהי' מזכירין אותו לשבח דנעשו נסים לדלתותיו שהלך לאלכסנדרא של מצרים להביא דלתות ובחזירתו עמד סער גדול בים לטובעו נטלו אחד מהן והטילוה לים להקל מעליהם בקשו להטיל האחרת אמר להם הטילוני עמה מיד נח הים מזעפו וכיון שהגיע לנמל של עכו היתה מבצבצת ויוצאת מתחת דופני הספינה, (מדות פ"ב):
[קנז] כל השערים שהיו שם נשתנו להיות של זהב חוץ משער נקנור מפני שנעשה בו נס, וי"א מפני שנחשתן מצהיב כלומר כזהב לפיכך לא הי' צריך לעשותן של זהב, ובדבר שער המים ס"ל לראב"י, בו המים מפכים ועתידין להיות יוצאין מתחת מפתן הבית, וראה יחזקאל בנבואה שהיו יוצאים מבית קדשי הקדשים דקים כקרני חגבים וכשמגיעים לשער הזה מתגברים ונעשים כמלא פי פך קטן והיינו דקרי לי' מים מפכים, ובמדות מביא השער הזה והטעם אינו מפרש שם, והרע"ב שם פירש כראב"י, וכתב התוי"ט נראה דלא פליג אלא מוסיף ע"כ, ובירושלמי ערובין קירא לשער הנקנור שער האיתון והוא משמש כניסה ויציאה של עזרה הגדולה איתון לשון ביאה, ושבעה שמות לו שער הסור, שער היסוד. שער חרסית, שער איתון, שער התוך, ושער החדש, שער העליון, שער הסור שהי' שם טמאים פורשים על דרך סורו טמא, שער חרסית שהוא מכוון כנגד זריחת החמה, שער האיתון שמשמש כניסה ויציאה, שער התוך שהוא מיוסד בין שני שערים, שער החדש ששם חדשו סופרים את ההלכה, שער העליון שהוא למעלה מעזרת ישראל והחיל ועזרת נשים, ומעלה יתירה בבית העולמים ושתי פשפשין היו לו לשער נקנור אחד בימינו ואחד בשמאלו כלומר שני שערים קטנים בתוך הגדול, ופי' הרמב"ם כמו שעושין דלתות קטנות שעושין בתוך שערים גדולים כדי שיהי' נוחין לפתוח בכל עת שירצה עכ"ל, ושנים במערב שלא הי' להם שם, וכתב התוי"ט דאלו שני השערים בכותל מערבי של עזרה המקפת ביהמ"ק היו וקטנים היו ולא היו משמשין כלום אלא לעת הצורך גדול כמו מפני האויבים וכיוצא בזה, וטעמא שלא היו משמשין כלום לפי שמיעוטו של עזרה הי' במערב עכ"ל, ונ"ל לפרש דעד היום בכל הבנינים הגדולים עושין ג"כ דלתות הנקראות (נויט-טיהרען) לשריפה ר"ל, ואין כל חדש תחת השמש כי כבר הי' לעולמים ע"כ, שני השערים שהיו במקדש ראשון במערב העזרה לא היו בבית שני ואפ"ה השתחוו כשהגיע שמה:
[קנח] איזה מקומן של שלשה עשר שלחנות שהיו במקדש ? שמונה של שיש בבית המטבחים שעליהן מדיחין את הקרביים, ושנים במערב של כבש, אחד של שיש ואחד של כסף על שיש היו נותנים האברים, על של כסף כלי שרת, ושנים באולם מבפנים על פתח הבית, אחד של שיש ואחד של זהב על של שיש היו נותנין לחם הפנים בכניסתו ועל של זהב ביציאתו שמעלין בקודש ולא מורידין, ואחד של זהב מבפנים שעליו לחם התמיד עכ"ל המשנה ונפרשם אחת על אחת:
[קנט] מה שנשנה כאן שעל שלחנות של שיש היו מדיחין את הקרביים וכן איתא בתמיד (פ"ג מ"ה) קשה הלא הי' ג"כ לשכת המדיחין בעזרה שהיו מדיחין שם קריבי קדשים כן הקשו הראשונים ז"ל, ותירץ בתפא"י דיש שני מיני בני מעים הכרס והקיבה שמלאין רפש הי' מדיחין בלשכת המדיחין, ויתר בני מעים על השלחנות של שיש אצל הננסין עכ"ד, אבל להמפרש בתמיד ולהתוי"ט ש תי פעמים מדיחין פעם ראשונה בלשכת המדיחין בצנעא, ובפרהסיא הרי שמדיחין בשני מקומות ובשני אופנים בצנעה ובפרהסיא, ואגב אורחא יתבאר דלהדחה כשר דוקא מים סתם, אבל שני מיני מימות פסולין להדחה, מים שיש להם שם לוי ומימי הכיור, ותמה במשל"מ שהרמב"ם השמיטה והניח בצ"ע: