אור ברסלב
עשירית האיפה חלק א מסכת שקלים פרק ג

עשירית האיפה חלק א· רבי ירוחם יהודה ליב וולפיש

מסכת שקלים פרק ג

מסכת שקלים פרק ב

פרק שלישי ד"ס למספר שלשה [נא] מה הוא תרומת הלשכה, ומאי הוא שיירי הלשכה ? כל המעות שבא לביהמ"ק מכל ערי ישראל היו מניחין אותן בלשכה אחת מן הלשכות במקדש וסוגרין כל דלתותיה במפתחות וחותמין עלי' חותמות וממלאין מכל השקלים שיקבצו שם שלש קופות גדולות שיעור כל קופה כדי שתכיל תשעה סאין והשאר מניחין אותו בלשכה, וזה שבתוך הקופות הוא הנקרא תרומת הלשכה, וזה שישאר שם יתר על מה שבקופות הוא הנקרא שיירי הלשכה לשון הרמב"ם (פ"ב ה"ד):

[נב] בשלשה פרקים בשנה תורמין את הלשכה בפרוס הפסח, ובפרוס עצרת, ובפרוס החג, והן הן שלש גרנות למעשר בהמה שזמנים אלו קבעו חכמים לעשר בהמות שנולדו, וכמו שהגורן קובע למעשר דגן כך זמנים אלו קובעים לאסור הבהמות שנולדו באכילה עד שיעשר, אבל קודם הפרק מותר לאכול אע"פ שלא עישר, וקבעו חכמים הנך תלתא זמנים למעשר בהמה כדי שיהיו הבהמות מצויות לעולי רגלים דאע"ג דמותר לאכול ולמכור ולשחוט כל זמן שלא הגיע מועד הגורן אפ"ה לא שחטן לי' אינשי עד דמעשרן דניחא לי' לאינש לקיומי מצוה בממוני' בדבר שאין חסר בו כלום כגון מעשר בהמה שהוא עצמו מביא מעשר למקדש ומקריב ואוכלו שלמים, ואם לא היו קובעים למעשר בשלשה פרקים הללו היו הרבה נמנעים למכור לפי שלא עשרו ולא היו בהמות מצויות לעולי רגלים עכ"ל הרע"ב ז"ל, ובירושלמי יש עוד טעם אחר שלא לעבור על בל תאחר, כלומר כיון שהיה צריך לעלות לרגל שלשה פעמים בשנה הביא עמו תיכף את מעשר הבהמה, ועוד נראה לי טעם כדי שלא ליתי לידי תקלה לידי גיזה ועבודה כי תיכף שנתעשרו היו במקדש כהלל שלא מעל אדם בעולתו מעולם אף כאן תקנו ליקרב לזמן עליית הרגל כן נ"ל, ומה דכתב הרע"ב שאין חסר כלים במעשר בהמה, כתב התוי"ט בזה ודאי דחסר לי' האימורים שמקטירין על המזבח דבחולין הותרו לכל מלאכה ויש לפרש בדבר שאין חסר בו כולי האי עכ"ל, ובלחם שמים כתב וז"ל דהא מצי לאתנייהו לשלמי הרגל שחייב בלא"ה וכדתנן פ"ק דחגיגה יוצאין ישראל ידי חובתן של שלמי שמחה במעשר בהמה ונמצא ודאי שאינו מפסיד כלום עכ"ל, ובמלאכת שלמה פירשו וז"ל ומפני מה סידרו להוציא מהם בשלשה פרקים כדי לפרסם הדבר ר"ל שמפרסמין ומודיעין כי בחג הפסח חובה להביא תרומת השקלים ממקום קרוב, ואשר הוא רחוק ממנו בעצרת, ויותר רחוק בחג הסוכות, והרא"ש פירש לעשות פומבי, וז"ל בפירקא קמא תורמין את הלשכה וממלאין את הקופות הקטנות שכתוב בהן א' ב' ג' ומקופות גדולות של הלשכה לצורך הוצאת קרבנות הרגל, וכשם שמה שמוציאין מן הכרי הגדול קרוי תרומה והמותר חילין, כך קראו חכמים מה שתורמין בקופות הקטנית תרומה משום דפרוס סוכות עשו, ומה שנותר בקופות הגדולות הוי שירים, וכל קדושת אותן שקלים הנתרום מחוללת וחלה על שקלים הנכנסים בקופות הקטנות ומש"ה קרוים תרומת הלשכה עכ"ל, ולי נראה לפרש כדי שתהא מצויין לעולי רגלים לאו למכור החולין הנותר ממעשר אלא להקריב המעשר בהמה ביו"ט ולאכול אותו והיה להם באמת שמחת הרגל הרבה:

ועם הדברים האמורים נראה לי לפרש מה דאיתא במס' פרה (מ"ד פרק א') דכל קרבנות חובה כשרים דוקא מיום ל' אבל הבכור והמעשר והפסח כשרים מיום ח', ופירש התוי"ט בשם מהר"ם בפסח לפי שהיה צריכים טלאים הרבה לכל ישראל ושמא לא ימצאו כ"כ טלאים מבני ל' ואילך לכן אוקמיהו אדאורייתא, ועוד שאינו נאכל אלא לחבורה אחת ומביא לידי נותר כמו שפירש הרע"ב שם, ובבכור נתן הרמב"ם שם הטעם כיון דכתיב בתורה בפירוש ביום השמיני תתנו לי לא רצו חכמים לגזור, והיינו כמו שפירש הט"ז בכ"מ דדבר שמפורש בתורה להיתר אין כח ביד החכמים לאסור את הדבר כן נ"ל פירושא, ובדבר המעשר בהמה כתב הרמב"ם וזה לשונו כיון דשווה עם הבכור למתן דמים ע"כ דינו כבכור להכשיר מיום ח' עכ"ל, והדבר ודאי קשה איך תלוי זה בזה אבל עם הדברים האמורים כאן אתי שפיר דזמנו שלש גרנות למעשר בהמה אחרוהו חכמים עד זמן קרוב ליו"ט כדי שיהא יכולים להביא מהם קרבנות החג להקונים, ולבעלי בהמה לצורכם להקריב מהם שלמי שמחה על יו"ט כדאמרן, וט"ו קודם היו"ט ושמונה ימים שנכנסים להתעשר ושבעה ימים יו"ט אכתי ליכא ל' יום עד יום האחרון של יו"ט. וכמ"ש הרמב"ם (פ"א מחגיגה ה"ה) דמצוה להקדים ולהקריב בראשון לא הקריב בראשון בין שוגג בין מזיד יקריב בשני וכל המאחר ה"ז מגונה ועליו נא' נוגי ממועד אספתי, ואם יאחרו אחר יו"ט בהקרבתם יעברו על עשה דובאתם שמה ולא יהא להם בהמות לעולי רגלים ולא לבעלי בתים לשמחת יו"ט ואתי שפיר והטעם הזה נ"ל כפתור ופרח, ועי"ז נראה לי לפרש כיון דהפסח והבכור והמעשר כולן לבעלים דהכהן הוא בעליו של בכור לא חשו חכמים שיהא ל' יום כשאר קרבנות חובה, תדע דומיא דשלמי שמחה וחגיגה דבאין ג"כ ביו"ט וחובה הם מ"מ עשאום חכמים כנדרים ונדבות שכשרים מיום ח', ואפי' עולת ראיה דודאי חובה היא מ"מ ג"כ לא חשו חכמים שיהא ל' יום. ונראה לי הטעם כיון דשלמי יו"ט דיש בהן שתי אכילות אכילת מזבח ואכילת אדם לא גזרו חכמים גם עולות ראי' דאין בהם אלא אכילת מזבח לבד ג"כ לא גזרו, וכעין סברא זו ישנו בחגיגה דשלמים חמירא שיש בהם שתי אכילות, וכש"כ שנבין הדבר היטיב ע"פ דקיי"ל כבית הלל דהראי' מעה כסף והחגיגה שתי כסף ופירש הרע"ב שם וז"ל דשלמים יש בהן לגבוה ולכהנים ולבעלים לפיכך הן מרובין מן העולות שאין בהן אלא לגבוה עכ"ל ואתי שפיר:

ועוד אפשר לפרש הטעם בקרבנות החג אע"פ שהן חובה לא רצו חכמים לגזור עליהם כיון דלכל ישראל צריכין הרבה קרבנות ואולי יחסרו בשבילם ע"כ אוקמי אד"ת כן נ"ל, ומאי דתיקנו פרוס הפסח וכו' למעשר בהמה כדי שיהא הבהמות מצויות לעולי רגלים, ומה הוא השיעור הזה של ט"ו יום נראה לי לפרש עם מה דאיתא בתענית (פרק א' מ"ג) דשואלין הגשמים בשבעה במרחשוון לרבן גמליאל שם הטעם חמשה עשר יום אחר החג כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת לאותן שעלו לרגל החוזרים לבתיהם ולא יפסיקום הגשמים והוא למקום היותר רחוק מירושלים, ופירש בתפארת ישראל דהרחוק ביותר פטור מלעלות לרגל, הרי שפיר תיקנו ט"ו יום קודם ג"כ לעולי רגלים ויותר לא צריך בשביל העולי רגלים כדאמרן ואתי שפיר:

ובזה נבין הטעם מה דאיתא (במגילה דף י"ג) אמר ריש לקיש גלוי וידוע לפני מי שאמר והי' העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהן לשקליו והיינו דתנן באחד באדר משמיעין על השקלים וקשה הלא בלאו זה כיון שצריך להביא השקלים על אחד בניסן מתרומה חדשה הלא צריך לגבות מקודם ומאי שייכות להמן בכאן ? אבל בזה אתי שפיר כיון דשיעור דעולי רגלים היותר רחוק מירושלים הוא ט"ו יום הי' די שיכריזו על השקלים ט"ו יום מקודם אבל בשביל שגזירת המן הי' על י"ד אדר ועל זה נתן שקלים לאחשורש בשביל ישראל לכן הקדים הקב"ה שקלים שלנו לשלו אפי' אם לא יתנו מיד אבל כיון שישראל עוסקים במצות שקלים לקרות הפרשה ולהכריז מצות שקלים תיכף מגין עליהם כמו שמצינו בתענית מיום שקיבל להתענות כבר רצה אלקים מעשיו וא"ש:

[נג] מה הוא הלשון פרוס ? ט"ו יום קודם המועד קרוי פרוס המועד, לפי של' יום קודם הרגל שואלין ודורשין בהלכות הרגל, ופרוס לשון פרוסה. דהיינו חצי, והן בר"ח ניסן, ובר"ח תשרי קודם יו"ט או אחריו, וקודם עצרת ט"ו יום, כן פירש הרמב"ם (בהל' שקלים), ובהלכות בכורות כתב ט"ו יום קודם החג בכלל, הרי שסותר עצמו וכן כתב במלאכת שלמה וז"ל והרמב"ם כתב באחד בניסן ואינו נכון דמאחד בניסן עד הרגל י"ד יום הוי עכ"ל:

[נד] שלש קופות של שלש שלש סאין תורמין את הלשכה וכתוב בהן א' ב' ג' לידע איזה נתרמה תחלה, וממנה היו קונים הקרבנות צבור ראשונה, ואח"כ מן השניה ואח"כ מן השלישית דקיי"ל תמיד שמצוה בראשון כלומר שהראשון משובח. ובתפא"י פירש וז"ל ואף דכשהגיע זמן תרומה שניה עדיין נשאר מעות בקופה שתרם ראשונה קונה קרבנות הצבור מקופה השניה ומן שלישית, וכשנשתלם מעות שבקופה ג' ועדיין צריכין לקרבנות אז חוזר לשיור שבקופה א' קודם שיחזור לשיור שבקופה ב' עכ"ל:

[נה] אין התורם נכנס לא בפרגוד חפות ולא במנעל ולא בסנדל ולא בתפילין ולא בקמיע שמא יעני ויאמרו מעון הלשכה העני, או שמא יעשיר ויאמרו מתרומת הלשכה העשיר, לפי שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שצריך לצאת ידי המקום שנאמר והייתם נקיים מד' ומישראל ואומר ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם, ובירושלמי תני מדברין היו עמו משעה שהוא נכנס עד שעה שיוצא.

פירוש כדי שלא יאמרו מטעין הוא את המעות בפיו, והקשה שם בירושלמי הלא נוכל למלאות פיו מים ולא יהיו צריכין עמו לדבר כל זמן הזה, ומתרץ שהוא צריך לברך קודם שיתרום הלכך א"א שימלא פיו במים, ועוד איתא שם קוץ לא יתרום מפני החשד, וקרבן עדה פירש מי שהוא בעל שער לא יתרום שמא יביא בשערו מלשון קווצותיו תלתלים וכן פירש הראב"ד, ורמב"ם פירש עני ונבהל להון מלשון קצתי בחיי, תני הגזברין היו מפספסין בקילקון פירוש מפשפשין בשער או בחלוק של צמר שיש לו נימין והיו מפרידין הנימין שלא יחשדנו שהטמין מעות בתוכו, ובחכם צבי (סימן קכ"א) פירש דא"א למלאות פיו מים שאיתא בירושלמי מפני הברכה שצריך לברך התורם את הלשכה, דאף שהתרומה אינו אלא מדרבנן עכ"ז לא יגרע מחלת חו"ל שמברך בשעת הפרשה עכ"ל:

[נו] של בית רבן גמליאל הי' נכנס ושקלו בין אצבעותיו וזרקו לפני התורם והתורם מתכוון ודחקו לקופה, פירוש מתכוונים היו שיפלו שקליהם לתוך הקופה ויקנה מהם קרבנות צבור ולא יהי' משירי לשכה, ובלחם שמים פירש וז"ל הודיעך כאן שני דברים שיש לאדם לדחוק עצמו בהכנת והזמנת המצוה ואף שלא יעלה בידו יש לו שכר על כונתו הטובה, והה"ד שהתורם לא הי' רשאי לכוין לתרום מן השקלים הידועים לו היותם של אדם גדול ודי שיהא יד כל אדם שוה בהן, ויזכה מי שיזכה שיעלו שקלים בתוך התרומה לכך הי' דוחפו לערבו בתוך הקיפה עד שלא יהא מקומו ניכר ולא יודע היכן נפל עכ"ל:

[נז] אין התורם תורם עד שישאל מקודם רשות לזה, ויאמר אתרום מהן אומרים לו תרום תרום תרום שלש פעמים, פירוש כדי לפרסם שברשות תורם ולא יחשדוהו שתרם מדעת עצמו כדי ליקח המעות, ועוד דכשאמר לו תרום ידע שיוכל להשגיח עליו בשעה שתורם:

[נח] תרם את הראשונה ומחפה בקטבלאות דהיינו עור שלוק כדי שיתנו עליו השקלים שיביאו ממדינות שסמוכים לארץ ישראל שלא יוכלו להביא קודם פסח, ומביאין מפסח ועד עצרת ונותנים אותם ע"ג הקטבלא כדי שיתרום מהן בפרוס עצרת, ולא יתרום מן הדבר שתרם כבר בפסח, וכן שניה ומחפה ג"כ בקטבלאות, ואחר שתרם בעצרת חזר וכסה כל המעות שבלשכה בקטבלאות ונותנים כל השקלים המביאים מבבל וממדי וממדינות הרחוקות, ושלישית לא היה מחפה אחר שתרם בפרוס החג ועושה כן שמא ישכח ויתרום מן הדבר התרום, תרם את הראשונה לשם ארץ ישראל והשני' לשום כרכים המוקפין לה כלומר סמוכים והשלישית לשם בבל לשם מדי ולשם מדינות הרחוקות, ומ"מ בכל פעם ופעם היו תורמין על שם כל ישראל על הגבוי ועל העתיד לגבות. והרמב"ם והרע"ב מחולקין בדבר הקופות להרע"ב לא היו אלא שלש קופות סך הכל, אבל להרמב"ם היו שני מיני קופות גדולות וקטנות, ולהרמב"ם הכי פירושא שהיו שם שלש קופות גדולות ששם כנסו בתחלה בכל אחד ט' סאין, וקאמר התנא דכשתורם השלש קופות הקטנות תורם הקטנה הראשונה מהגדולה הא' ומחפה הגדולה, ותורם הקטנה הב' מהגדולה הב', וגם אותה מחפה, ותורם הקטנה הג' מן הגדולה השלישית, ולא היה מחפה כדי שתהא ניכרת שבה הי' מתחיל, ויתחיל ממנה בתחלה בפעם שניה כשיכנוס קודם עצרת, ולא יתרום בתחלה בפעם ההוא מאותן שתים שתרם כבר בתחלה בפעם ראשונה, וכתב הרמב"ם בחבורו שבעצרת מתחיל בשלישית ומסיים בשני' ואינה מחפה אותה שנמצא כשתורם בחג שיתחיל בה ונמצא שתרם א' ב' ג' הקטנות מכל אחד מן הגדולות תוי"ט שם:

סליק פרק ג:

תוכן העניינים

עשירית האיפה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה