אור ברסלב
עשירית האיפה חלק א מסכת שקלים פרק ב

עשירית האיפה חלק א· רבי ירוחם יהודה ליב וולפיש

מסכת שקלים פרק ב

מסכת שקלים פרק א

[כז] שני שופרות היו במקדש וכתוב עליהן תקלין חדתין, ותקלין עתיקין, חדתין שבו נותנין שקלי שנה זו וכשמגיע זמן התרומה הגזבר מוציא כל שקלים שבשופר ונותנם ללשכה כדי שיתרמו מהם, והשני כתוב עליו תקלין עתיקים, ומי שלא הביא שקלו באותו שנה מביא בשנה שאחר כך ונותנו באותו שופר והגזבר נותנם בשיירי לשכה, וכשם שהיו שני שופרות במקדש כדאמרן כך הי' שני שופרות במדינה (משנה א'):

[כח] שני שופרות בכל עיר ועיר מערי ישראל ג"כ לתקלין חדתין ולתקלין עתיקין, ובמשנה איתא במדינה פירש הרמב"ם דמדינה פירוש בכל ערי ישראל ומקדש משמע עיר ירושלים, ולפירוש הרע"ב אפילו בירושלים חוץ למקדש נקרא מדינה, וכשנתקבצו כל השקלים היו מצרפין השקלים הללו לשלוח אותן קודם ר"ח ניסן לתת אותם להגזברים:

[כט] השקלים היו מחליפין על דרבונות ודרבון שויה שני סלעים ואף שהיו צריכים להחליף אותם אח"כ על חצי שקלים ויפסיד ההקדש אפ"ה אין חוששין לזה מדאפשר שיפסידו הן מפני משא הדרך, (שם):

[ל] שני מיני שקלים דאמרן שהוליכו הגבאים לירושלים והן תקלין חדתין, ותקלין עתיקין מחולקין בשני דברים, החדתין אסור להחליפן על מרגליות כי אם על מטבע זהב שמוציאו באותו שעה בירושלים, דחיישינן שמא יוזלו מרגליות, אבל בעתיקין מותר, וטעם הדבר דחדתין הן לקרבנות צבור, ועתיקין לחומת עיר ומגדלותיה, הרי דמחולקין בשני דברים דחדתין לקרבנות בנות צבור ואסור להחליפן על מרגליות, ועתיקים לחומת העיר ומותר להחליפם, (ירושלמי מ"א):

[לא] שני מיני שלוחים יכולים בני העיר לשלוח על ידם השקלים לירושלים, שומר חנם, או שומר שכר, ואם שילחו בני העיר את שקליהם ע"י שומר חנם ונגנבו או נאבדו השומר חנם לשבע ונפטר, ובני העיר שעשו פשיעה לשלח ע"י שומר חנם מחויבין לשלם שקליהן פעם שניה, ואם רצו בני העיר לפטור את השליח מן השבועה אין שומעין להם שתקנת חכמים הוא שאין הקדש יוצא בלא שבועה, נמצאו השקלים הראשונים אחר שנשבע השליח, ויש כאן שני מיני שקלים ואין עולין לשנה האחרת, והראשונים יפלו לשקלי השנה הזאת, והאחרונים יפלו לשקלי שנה העברה, כך פסק הרמב"ם ולא ביאר מי הם הראשונים, ומי הם השניים ? ובירושלמי פליגי ומביא הרמב"ם לשני הדיעות ולא הכריע חד אמר אלו ששילחו בני העיר תחלה וחד אמר אלו שהגיעו ליד גזברים תחלה, ובשיירי קרבן ובמראה הפנים הקשו על הרמב"ם מגמ' ב"מ (דף נ') עיי"ש:

[לב] שלחו שקליהם ביד שומר שכר שחייב בגניבה ואבדה, ונאבדו באונס או בלסטים מזויין, השומר שכר ג"כ נשבע מתקנת חכמים כדאמרן דמד"ת אין נשבעין על ההקדשות, מ"מ נשבע השומר שכר, לאחד משניהן או להקדש או לבני העיר, אם נתרמה התרומה דדרכן הי' לתרום על העתיד לגבות כדי שיהא חלק בהקרבנות לאותם שלא שקלו עדיין וא"כ הרי הם ברשות הקדש להם נשבע כלומר לגזבר של הקדש, ואם לאו נשבעין לבני עיר דברשות הבעלים נגנבו. ובני העיר נותנין שקלים אחרים כדלעיל, נמצאו הלסטים יש כאן שני מיני שקלים אלו ואלו שקלים ואין עולין להם לשנה האחרת והשנים יפלו לשקלי שנה שעברה (רמב"ם פ"ג משקלים ה"ט) והדין הוא שנשבעים לבני העיר במעמד הגזברים., וכן איתא בבבלי ובירושלמי. והרמב"ם השמיטה וצ"ע וכן הקשה בכ"מ ותירץ משום דמסיק בגמרא ששבועה זו תקנת חכמים לא צריך להך אוקימתא:

[לג] וכן הדין באיש אחד שהפריש שקלו חייב באחריותו עד שיבוא לידי הגזבר, ואם נמצא אח"כ, שני שקלים הללו קודש הן כדלעיל, (שם): [לד] שני אופנים יש שהשוקל את שקלו שלא כדין אינו מועל עד שקרבו הבהמה אחר שנתרמה התרומה (א) הנותן שקלו לחברו לשקול על ידו ושקל ע"י עצמו, (ב) השוקל שקלו ממעות הקדש הבית ג"כ אינו חייב קרבן מעילה עד שקרבה הבהמה, וטעם הדבר כי ב שני אופנים הללו כיון שנתרמה התרומה השקל של חברו ברשות הקדש הוא' וכ"ש ששוקל ממעות הקדש של בדק הבית כיון שזה ההקדש נשאר לעולם הקדש כמו שהי' בכ"מ ולא נשתנה אין שייך עוד מעילה, אבל כשנקרבה הבהמה הו"ל כאילו קנה הבהמה מאותן מעות הקדש והקריבה ונהנה שלא משכניהו ונתחייב בקרבן מעילה דאלו משום מצוה, מצות לאו ליהנות ניתנו כך פירש הרע"ב וכן פסק הרמב"ם כפי שפירש בכ"מ, אבל בלחם שמים כתב דברישא דנותן ששקל ע"י עצמו להכי מוקמינן לי' ברשותי' להתחייב בכדי הנאה דהא ברשותי' קאי לשליחות יד תיכף מעל טרם שקרבה הבהמה עוד, אבל בסיפא במעות הקדש המסורות לגזבר דאפי' במתכוון להשתמש בהם בצרכי חולין לא מעל דאין כאן לא שינוי רשות ולא שינוי מעשה ולא שייכא שליחות יד, מש"ה לא שייכא ביה מעילה אלא אחר הקרבת הבהמה דהוי כמוציא מרשות הקדש, אבל בלא"ה אפי' מעילת הנאה אין לו מאחר שרשות הקדש היא עכ"ל, ומצאתי בפנ"מ שמפרש ג"כ כך דברישא מועל מיד, אע"פ שלח נקרבה הבהמה יעו"ש:

[לה] כיון שכל ההנאה של השליח הזה אינו אלא שלא ממשכנין אותו בעד שקלו. א"כ יש כאן להסתפק דיש כאן שני מיני תשלומין מאי משלם הלה אם בשקל אחר וחומשו או הנאה שלא משכנו אותו וחומשו, ועוד יש להסתפק אם צריך לשקול עוד שקל אחר הלא כבר שקל בשביל עצמו דהא קמא לא נפיק ביה דשל משלח עליו נתרמה התרומה ותשלומי מעילה אין עולין לו לחובתו, או לא צריך, וכש"כ אי אמרינן דלפי הנאה שבה בלבד משלם פשיטא שא"א לומר שיוצא בזו ידי חובתו כן מסתפק בלחם שמים, וכתב דמדברי הרמב"ם נראה דשקל אחר משלם לפי שהראשון יצא לחולין משמעל בו ושפיר מצי נפיק ידי חובתו עכ"ל:

[לו] הגוזל או הגונב חצי שקל ושקלו יצא, והוא חייב לבעלים שנים כגנב, או להוסיף חומש אם נשבע לשקר:

[לז] ישנו שני מיני מעות אם טעה ונתן מהם שקלו, כגון מדמי מעשר שני או מדמי שביעית יאכל כנגדן כלומר יביא שקל אחר ויאמר כל מקום שהם מעשר שני או שביעית יהיו מחוללים על שקל זה דשביעית תופסת דמיה כהקדש, ויאכל כנגדן פירוש שיקנה באותו שקל בירושלים כדי מעשר שני או יאכלם בקדושת שביעית אם הפירות שחלל היו של שביעית, ובלחם שמים מסתפק ג"כ במחלל ממעות הקדש ונזכר קידם שלא קרבה הבהמה אי אית לי' ג"כ תקנתא דלא ליתי לידי מעילה אפי' לכשתקרב הבהמה ע"י שיחלל סלע של הקדש בכל מקום שהוא, ואליבא דמ"ד הקדש במזיד מתחלל אלא בפלוגתא לא קא מיירי, אבל במעשר שני ושביעית ליכא לפלוגי בין קרבה הבהמה או לא, דלעולם יש לו לחללן ורשאי לעשות כן לכתחלה מש"ה תני בי' תקנתא עכ"ל, המפריש שקלו והוציא מעל וכיון דהוא קודש בין הוא בין חברו מעל, ואין מועלין בשיירי הלשכה (רמב"ם פרק ו' דמעילה בסופו):

[לח] הא דאיתא לעיל (סעיף לד) דאם נתרמה התרומה וקרבה הבהמה מעל, ומקשה בירושלמי דילמא נפל שקלו לשיריים ולא נקרב הבהמה ממנו וכי יש מעילה בשיריים ומתרץ או במסויים כלומר שעשה סימן בשקלו ונודע שנקרב ממנה הבהמה או שעשה כמו משל בית ר"ג שהי' מתכוון ודוחפו לתוך הקופה, והקשה בשיירי קרבן דמשמע שאינו חייב במעילה אלא בשני אופנים הללו וקשה על הרע"ב והרמב"ם, והוא ז"ל כתב בפשיטות להיפך וז"ל והוא נתכוון שהוא ממעות כל מי ששקל בתרומת הלשכה כאלו קנה בהמה באותן מעות של הקרש והניח בצ"ע:

[לט] בשני אופנים משכחת לה שהשקל לא הוקדש, המפריש שקלו וסבור שהוא חייב בו, ונמצא שאינו חייב לא קידש, המפריש שנים ונמצא שאינו חייב אלא אחד אם בזה אחר זה האחרון לא קידש, אבל אם בבת אחת האחד שקלים והשני מותר שקלים, הפריש שקלו ומת יפול לנדבה, רמב"ם (פ"ז ה"ב) בשם הירושלמי:

[מ] בשני אופנים משכחת לה שהמכניס מעות לשקלו ונמצא יותר שהוא חולין, בין שאמר הרי אלו לשקלי, או שאביא מהן לשקלי דהמותר אינה הקדש דהו"ל כאומר בפירוש אם אכניס יותר משקל יהא המותר חולין כגון שכונס מעט מעט פרוטה אחר פרוטה לשקלו, ואח"כ כשבא לחשוב מה שכנס מצא שהותיר על שקלו המותר חולין:

[מא] אבל המכניס מעות כה"ג לחטאת יש שני אופנים אמר אלו לחטאת המותר נדבה לקיץ המזבח, אבל שאביא מהן לחטאת המותר חולין, וטעם הדבר דשקלים יש להן קצבה הלכך בודאי לא נתכוון אלא לשקל, אבל חטאת אין לו קצבה אם ירצה יביא חטאת במעה כסף, ואם ירצה מביא בדמים מרובים הלכך נתפסו הדמים ומותרן נדבה:

[מב] שני מיני מותר קרבנות הן (א) שמותר שלהן יביא דוקא אותו קרבן שהפריש אותם כגון מותר עולה לעולה, מותר מנחה למנחה, מותר שלמים לשלמים, (ב) אבל מותר פסח לשלמים דלמדין מדכתיב וזבחת פסח וגו' צאן ובקר וכי פסח מן הבקר ? אלא מותר פסח לדבר שהוא בא מן הבקר והיינו שלמים (שם משנה ה'):

[מג] שני מיני מותר עשירית האיפה נינהו, מותר עשירית איפה של מנחת חוטא שמקריב בדלי דלות מותרו לקיץ המזבח דבמקום חטאת קאי, אבל מותר עשירית האיפה של כ"ג שמקריב בכל יום לא מיקרי חטאת לענין זה שיהא מותרו נדבה (ירושלמי שם) ופסק הרמב"ם שירקבו:

[מד] שני מיני מותרי הקרבנות הן. אותן שנשנו למעלה מותריהן לאותו קרבן, אבל מותרי קיני זבין וזבות וקיני יולדות וחטא ת ואשמות מותריהן נדבה, והחילוק ביניהן דאותן שבאין לשם חטא ולשם אשם [שם במשנה] קייל"ן דמותר חטאת נדבה לקיץ המזבח:

[מה] שני אופנים יש ג"כ לענין צדקות אם גבו והותירו, אם גבו לעניים סתם או לשבויים, או למתים סתם, או לנזירים מותריהן לעניים, או לשבוים או לנזירים. או למתים אחרים, אבל הכל לאותה מצוה בעצמה, ואין משנין מצדקה לצדקה, אבל אם פירשו לאותו עני ולאותו שבוי הנותר דוקא לאותו עני ולאותו שבוי ולאותו מת והנשאר ליורשיו, אבל הגבאים מותרין לצורך שעה לשנות מצדקה לצדקה וכשיגמרו הצדקה אחרת ישלמו לראשונה, והיכא דאיכא ז' טובי העיר או חבר העיר שכל עסקי צבור נחתכין על פיו ונראה בעיניו לשנות מותר שבוים או מותר עניים או מותר מתים, למה שיראה בעיניו יכול לשנות ולהוציא במה שרואה שהוא צורך שעה ואין מוחין בידו וכן מורין תמיד הלכה למעשה עכ"ל הרע"ב (פ"ב מ"ה דשקלים): [מו] שני מיני קרבנות נזיר הן. קרבנות נזירות טהרה, וקרבנות נזיר טמא, ובשניהן אם פירש בעצמו מותרן נדבה, כן פירש בלחם שמים, דנזיר טהור ג"כ חוטא מיקרי ודין קרבן על חטא היא, ומפורש בירושלמי אפי' קרבו שלמים בסוף דאינו עוד מותר חטאת אלא מותר שלמים, מ"מ הלכה הוא בנזיר שתהא מותרה נדבה:

[מז] שני מותרות משכחת לה עוד בנזיר, מותר לחמו של נזיר והדין דירקב, ומותר נסכים דהן קדשי קדשים יפלו לנדבה, (ירושלמי שם): [מח] אם גבו לצורך מת בטעות שדימה שאין לו והי' לו, הרע"ב פסק שיתנו בחזרה להנותנים, אבל במרה"פ מוכיח מכל הפוסקים שלא חילקו ונותנים אותם ליורשים עכ"ל:

[מט] אין עושין נפשות לצדיקים שדבריהם הן הן זכרונן, ועל זה אמר דוד אגורה באהלך עולמים וכי אפשר לאדם שיגור בשני עולמים אלא אזכה שיהא דברי נשמעין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות והו"ל כאילו חי עוד, ואיתא שם עוד ששפתותיהם של צדיקים אם אומרים דבר הלכה בשמם מרחשות בקבר, ומסיים שם שאמר הקב"ה לדוד אתה עושה שתי מצות, צדקה, ומשפט, ושני הדברים אלו חביב עלי יותר מן הקרבנות שנאמר עשות צדקה ומשפט נבחר לד' מזבח:

[נ] ובתוספתא מביא עוד מותרות, מותר יין ליין, מותר שמן לשמן, מותר מלח למלח, מותר עצים לעצים, ומותר לבונה ללבונה, מותר בזיכין לבזיכין, מותר מצורעים למצורעים, מותר מצורע זה, מותרותו נדבה:

סליק פרק ב:

תוכן העניינים

עשירית האיפה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה