עשירית האיפה חלק א· רבי ירוחם יהודה ליב וולפיש
מסכת שקלים פרק א
קיבוץ הלכות ממסכת שקלים מסודר על פי דברי סופרים במספר שנים לזכרון:
גודל קדושת מ"ע של מחצית השקל:
[א] מצות עשה של מחצית השקל שציותה תורה לתת בכל שנה ושנה, היה נוהג בזמן שבית המקדש היה קיים בשני מקומות בארץ ישראל, ובחוץ לארץ. וכן פ' שקלים שהוא מד"ס הי' ג"כ נוהג בעוד שביהמ"ק קיים. ואנו ג"כ מחויבים בזמן הזה זכר למקדש לקרוא בכל שנה פ' שקלים, וגם אנו נותנים ג"כ מחצית השקל כמו שיתבאר (רמב"ם פ"א שקלים):
וגודל קדושת השקלים למדנו מאבותינו הקדושים כיון שנתקדש מזבח של מעלה ושל מטה על ידי עקידת יצחק וניתקנו אז שני התמידים בכל יום ויום כמבואר במדרשות, תיכף שלח אברהם אבינו את זקן ביתו הוא אליעזר לקדש בעד עולה התמימה הזאת את רבקה ולתת לה מתנה נזם זהב בקע משקלה, ופירש"י בקע רמז לשקלי ישראל בקע לגלגולת, ונראה לי לרמז כיון שנבנה המשכן ביום הראשון לחודש ניסן והוא בחודש שנולד יצחק אבינו ע"ה שבשביל זה הוקם ביום זה כמבואר במדרש (רבה פ' פקודי) נתנו תיכף רמז שעל ר"ת ניסן יביאו שקלי קודש למשכן דאז התחיל התרומה החדשה, ואף דבגמרא למדנו תרומה חדשה בניסן מגז"ש מחדשי השנה כמו שיתבאר עוד בפנים, מ"מ ודאי נראה לי טעם הדבר דתרומה חדשה מניסן ואז היה חנוכת המזבח הראשון מהשקלים החדשים, לכן גם לדורות נצטוו ישראל לחדש את החודש הראשון לחדשי השנה מתרומה חדשה כן נ"ל, ובספר זרע אברהם מביא בשם הגאון בעל ברכת שמואל וז"ל מה שאמרה תורה לכפר על נפשותיכם לפי שהאדם נותן, שקלים מבן כ' עד ע' שנה שהן ימי שנותיו של אדם וביחד כ"ה שקל ובתוספתא דסוטה איתא שמשתיתו של לב יש בו דם הלב שיעור מנה והוא כ"ה שקל וזה לכפר על נפשותיכם בדם שהלב תלוי בו עכ"ל: [ב] רבינו הקדוש סידר שתי מסכתות תכופות זה לזה שקלים ויומא. למדנו מזה שצריך לתת כל אחד מישראל כופר נפשו שתי פעמים בשנה אחר קודם פורים, ושנית ערב יום הכפורים, וכן בתורה בסוף תצוה מסיים מדם חטאת הכפורים ומתחיל בפ' כי תשא בכסף הכפורים לכפר על נפשותיכם, ומרמז ג"כ שצריך כל אחד לתת כופר נפשו קודם יום כפורים כמו קודם פורים, ושנים הן במסורה כסף הכפורים, מדם חטאת הכפורים, כמו שרמז הבע"ט, ונמצאת למד דלמדנו זאת משני דברים מהסמיכות, ומהמסורה, וגם ונתנו נוכל לקרות משני צדדים ישר ולמפרע, ומרמז דכל מה שאדם נותן לצדקה יחזור עליו ולא יחסור לו בשביל זה כלום, ורמז ג"כ למה שכתבו חכמי אמת דיום הכפורים ופורים שניהם ענין אחד הם, דבשניהם צריך לתת כופר נפשו בעיוכ"פ ובפורים. ובשניהם אסור להתענות, ובשניהם ע"י הגורל, הגורל של המן בפורים, והגורל של שעיר המשתלח ביום הכפורים. ושניהם ענין אחד דכמו בפורים עושים יו"ט שנתלה המן בן בנו של עמלק כן שעיר המשתלח חלקו של עשו, ובשניהם עושים יו"ט, ובשניהם קבלו תורה הדר קבלוה בימי אחשורש, וביוהכ"פ נתנו שני לוחות האחרונים, ובפורים כתיב ליהודים היתה אורה זו תורה, וכן מרבים בנרות לכבוד התורה שנתנה בה כדאמרן כי נר מצוה ותורה אור, ועוד נראה לי לפרש כי מחצית השקל הי' כפרה על עון העגל כמו שיתבאר עוד, וביוהכ"פ נתרצה הקב"ה לישראל על עון העגל, לכן צריך ג"כ לתת אז כופר נפשו כדאמרן וא"ש:
[ג] ואיתא במדרש (תנחומא פ' תשא) וז"ל. ובפרשת שקלים אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע משאני מת אין אני נזכר. א"ל הקב"ה חייך כשם שאתה עומד עכשיו ונותן להם פרשת שקלים ואתה זוקף את ראשן כך בכל שנה ושנה שקוראין אותן לפני כאילו אתה עומד שם באותה שעה וזוקף את ראשן מנין ממה שקראו בענין וידבר ד' אל משה לאמר כי תשא את ראש בני ישראל שא ראש לא נאמר אלא כי תשא לשון עתיד שלעולם יזכר שמך בקריאת פרשה זו בבית הכנסת ע"כ, ובמחצית השקל נתכפר להם עון העגל, וכיון שחטאו אמר הקב"ה לך וכפר עליהם א"ל רבש"ע לא כך אמרת אחת בשנה אמר הקב"ה לך זקוף ראשן עכשיו, כלומר מחצית השקל שנותנים בכל שנה מכפר כמו ביוהכ"פ ובשעה שאין להם זכות יום הכפורים יכפר עליהם עיי"ש, ואיתא בירושלמי למה מחצית השקל על שחטאו בשש שעות ביום יתנו מחצית השקל שהוא ששה גרמיסין, וחד אמר לפי שחטאו במחצית היום יתנו מחצית השקל, ריב"ז אמר לפי שעברו על י' הדברות יתנו עשרה גרה, ופירש בפנ"מ שעבר על שני דברות הראשונות בעגל הו"ל כמו שעברו על י' דברות כולן, ועוד שם מפני שמכרו בכורה של רחל בעשרים כסף ונפל לכל אחד שתי כסף והוא מחצית השקל, וכיון שראה משה גודל כפרת כופר נפש נרתע לאחוריו ותמה ואמר מי יוכל לתת פדיון נפש והראה לו הקב"ה מטבע של אש ואמר כזה יתנו. וברבינו בחיי מפורש מחצית השקל בא לרמוז שראוי לכל משכיל לשקול מעשיו בשוה ושיסכים בעצמו לתת לגופו ולנפשו לכל אחד מהם חלקו וחקו במשקל השלם כמו שאמרו דס"ל לר"י חלקהו חציו לד' וחציו לכם, ובשקל הקודש כי אז יהיו כל שקלי מעשיו והנהגותיו שקולים בשקל הקודש ויעלה מזה למדרגות הפרישות והקדושה עכ"ל:
מה שנתקשה משה רבינו ע"ה למה לא יהיו הכל שווין והראה לו הקב"ה מטבע של אש, דעיקר הוא האש של הנדיבות והכונה והשמחה ואהבת ד' אשר תוקד בקרבו זאת היא עיקר הנתינה והרוצה להרבות מעלין עליו כאילו הוסיף (חת"ס עה"ת), וכתיב ד"פ תרומה ג' פעמים תרומת ד' דישראל הוצרכו ג' פעמים לכפרה אחד לדור המדבר לכפר על עון העגל, ואחד בדור של מרדכי ואחד בימי דוד כמו"ש בפ' הרואה ובהשחית ד' ראה מה ראה, ראה כסף הכפורים שנגמר ולקחת כסף הכפורים, ואחד בימי המן כדאמרן, הרי נראה גודל כסף השקלים שהם לכפורים שהגין עליהם אחר הרבה מאות שנים, וניצלו שלשה פעמים ממיתה שהתורה אמרה ולא יהי' בהם נגף בפקוד אותם, ומרמז עוד בכתנות אור (פ' כי תשא) ע"פ המדרש דתשא מרמז למיתה כדכתיב ישא פרעה את ראשך ואז יזכו לעלות לגדולה וישאו ראש, ומרמז על שבימי דוד בעת אשר מנה אותם בלא שקלים לקחו את הראש שבהם והוא אבישי בן צרויה שהי' שקול כרובא דסנהדרין, וזה רמזה לנו התירה כי תשא את ראש בני ישראל ר"ל שהראש מבני ישראל ימות לפקודיהם בעת אשר לא יתנו הכופר שלא יהי' נגף בפקוד אותם עכ"ל:
[ד] בפ' שקלים כתיב ג' פעמים תרומה, מחצית השקל תרומה לד', ואח"כ כתיב מבן עשרים ומעלה יתן תרומת ד', וכתיב לתת תרומת ד' לכפר על נפשותיכם, ופירשו בגמרא מגילה (דף כ' ע"ב) של מזבח למזבח, ושל אדנים לאדנים, ושל בדק הבית לבדק הבית, ופירש"י ד שתי תרומות אדנים ומזבח שוים היו למחצית השקל אבל של בדק הבית לא הי' שוה בכולן אלא איש כפי נדבתו:
[ה] שתי תרומות השוות דאמרן דשל אדנים ושל מזבח לקרבנות, יש בהן שתי ל"ת העשיר לא ירבה, והדל לא ימעיט, וכתב הרמב"ן א"כ שתי מניעות הן אם שקל העשיר היחידי יותר משל מחצית השקל, והדל פחות מזה עוברין בלאו, ותמה הוא ז"ל למה לא מנו מוני המצות את השתי ל"ת אלו ? ותירץ וז"ל ושמא מה שהיו תורמין בקופות על האיבוד ועל העתיד לגבות יתקן להם כי זה הדל ממעיט ביותר עתיד לגבות הוא כלומר הגבאי ימלאנו וכן העשיר המרבה לא יתרומו הגבאין ביתרון ולא יהיו מזכין במותרות עכ"ל, ומ"מ קשה לי אף דבאמת מלקות ליכא כי תיקנו הלאוין מ"מ הלא יש לנו הרבה לאוין הניתקין לעשה או שאינן במעשה ומ"מ בחשבון הם ימנו אותן וצ"ע, ואפשר לי לתרץ דכיון שפעם היו שוקלין יותר משקל של תורה דהיו הצבור מיעוט והיו צריכין לקרבנות היו נותנין דרכוני זהב לכן הם משונה משאר ל"ת, מ"מ הדין דיד כולן שוין דהצבור אם הוסיפו על שקל של תורה כולן נותנין שוה ואז ליכא ל"ת אבל היחיד אשר יחפוץ לתת יותר או פחות משל צבור עבר בודאי ועדיין צ"ע, ועי' לקמן (סימן רל"ד): [ו] ואנו מצווין בזמן הזה ג"כ לקרות פ' שקלים קודם אדר, ומוציאין שתי ספרי תורות באחד קורין פ' שקלים ובאחד סדר היום, דבאחר באדר משמיעין על השקלים שיביאו השקלים לביהמ"ק כי באחד בניסן צריך להביא הקרבנות מהתרומה החדשה, ובגמרא פליגי שני אמוראי איזה פ' קורין לפ' שקלים, רב ס"ל דקורין בראשי חדשים של ר"ח דכתיב שם זאת עולת חודש בחדשי השנה שלמדנו מזה שצריך להביא תרומה חדשה מניסן, ושמואל ס"ל פ' שקלים כי תשא והכי קיי"ל דתניא כוותיה, ואיתא שם עוד צפה הקב"ה שהמן הרשע עתיד לשקול שקלים על ישראל אמר מוטב שיקדים שקלים של בני לשקליו לפיכך מקדימין פ' שקלים קודם אדר, ועוד כיון דתרומה החדשה בניסן לכן משמיעין באחד באדר וקורין עוד קודם לזה:
[ז] ומנלן דבניסן תורמין התרומה החדשה מדכתיב זאת עולת חודש בחדשו לחדשי השנה, וקשה ש שני פעמים חודש לחדשי השנה למ"ל ? דסגי הי' לומר זאת עולת החודש, אלא לרמז על תרומה החדשה שמניסן דלמדנו מגז"ש כתיב הכא שנה וכתיב התם ראשון הוא לכם לחדשי השנה. שני פעמים שנה לגז"ש, ומה דרמזה התורה דין תרומה חדשה אצל פרשת ר"ח דוקא כתב הטו"א דהיינו טעמא דלכאורה קשה דהלא בר"ח ניסן תיכף בתמיד של שחר צריך להביא אותה מהתרומה החדשה ולמה מרומז במוסף ר"ח] ותירץ דאם לא באו העדים אלא עד אחר תמיד של שחר, מספיקא אין מביאים התמיד מתרומה חדשה וקמ"ל קרא דמוסף ר"ח קרב מן החדש ראשון לתמיד דכיון דמקריבין למוסף ר"ח א"א אא"כ קדשו כבר את החודש. אבל בשעת הקרבת התמיד דעדיין לא קידשו החודש אין צריך להביא מן החדש דלא חיישינן לספיקא שמא יבואו ויקדשו עוד היום החודש על פיהם עכ"ל, אבל הפנ"י כתב דגם בליל ר"ח ניסן מביאין עצים למערכה מתרומה חדשה, ע"כ, וצ"ל דאזלינן בתר רוב השנים:
[ח] השקל אין נותנים אותו בשתי פעמים היום מעט ולמחר מעט אלא נותנו כולו בפעם אחת אפי' עני המתפרנס מן הצדקה מחויב לקיים מ"ע של תורה לתת מחצית השקל בכל שנה, ושואל או מוכר כסות שעל כתיפו ונותן. (רמב"ם פ"א משקלים):
[ט] על שני דברים מכריזין באחר באדר, על השקלים כדאמרן, ועל הכלאים, דאז זמן זריעה ומכריזין שימעטו הזרע האחר עד שלא ישאר בו רובע הקב לסאה (שקלים משנה א'):
[י] שני תקנות בשני ימים עושים בדבר הכלאים, באחד באדר מכריזין כדאמרן, ובט"ו באדר יוצאין שלוחי ב"ד על הכלאים דאע"פ שכבר הכריזו עליהן לא היו סומכין על ההכרזה דשמא לא עקרו בעלים והיו יוצאין שלוחי ב"ד ועוקרין אותם, ועדיין היו בעלי בתים שמחים שתי שמחות אחת שמנכשין שדותיהן, ועוד שהשליכו לפני בהמתן ורבו עיברי עבירה התקינו שיהא מפקירין כל השדה כולה (שם):
[יא] בט"ו באדר, ש שני דברים עושין, קורין את המגילה בכרכין, ועושין כל צרכי הרבים כגון מתקנין את הדרכים ואת הרחובות ואת המקואות המים ומציינין על הקברות, ויוצאין על הכלאים כדאמרן:
[יב] ושני פעמים מציינין את הקברות, בט"ו באדר כדאמרן, וגם בחול המועד, ומפרש בירושלמי טעם הדבר כיון שירד הגשם ושטפו צריך לציין עוד הפעם:
[יג] ומנ"ל דמציינין על הקברות דכתיב טמא טמא יקרא שתי פעמים למ"ל ?
אלא הטומאה קורא לך בפיה ואומרת לך פרוש, כלומר שעושין סימנים לטומאה שיפרוש. ומציינין על השדרה ועל הגלגלות ועל אבן קבועה, לאפוקי אבן המתגלגל שלא יתגלגל למקום אחר והטומאה לא תהא ניכרת, על אבן אחת מציינין אבל הי' שתים המאהיל עליהן טהור וביניהן טמא שאני אומר מפני הטומאה שביניהן ציינו עליהם, אם היה חורש בינתיים הרי הן כיחידית ביניהן טהור. וסביבותיהן טמא, ולא הי' מציינין על הבשר, שמא נתעכל, ומוטב שיתקלקלו בו לשעה ואל יתקלקלו בו לעולם (ירושלמי פ"א ה"א):
[יד] שני פעמים יוצאין על הכלאים להפקירן בט"ו באדר, ובחול המועד, ופירשו בירושלמי כגון שהיתה השנה אפילה ואין הצמחין ניכרים, פי' מאוחרת וצריך לצאת שנית (שם):
[טו] שני שנים יש שאין מעברין אותן לא בשביעית ולא במוצאי שביעית ואם עיברו ה"ז מעוברת, בשביעית הטעם לפי שמאריכין עליהם איסור שביעית בעבודת הקרקע, ומוצאי שביעית משום שלא לרבות באיסור חדש לפי שהישן כבר כלה וכשמעברין בשמינית מאריכין עליהם איסור חדש עד אחר העומר, (שם):
[טז] שני מיני כסף יש, יש כסף צורי שהוא כסף מזוקק, ויש כסף מדינה שאחד משמונה חלקים שבהם כסף וז' חלקים נחשת, לשני מיני חובות, חובות דאורייתא דוקא בכסף מזוקק, ושל דבריהם בכסף מדינה, (שם):
[יז] שני שמות ישנו לכסף של תורה. נקרא בשם כסף, ונקרא בשם שקל, של תורה, והן ל' של עבד, ונ' של אונס ומפתה, וק' של מוציא ש"ר כולם בשקל הקודש במנה צורי, וכולן נפדין בכסף ובשוה כסף חוץ מן השקלים, כן איתא במשנה בכורות (פ"ח מ"ז) ושייר התנא שני דברים, מעשר שני שאין נפדה אלא במטבע של כסף. ושייר נמי הראיון שמביא כסף לעולת ראיה, וכבר עמד התוי"ט בזה כלומר ששנים אלו אין נפדים בשויה אלא במטבע, ופירש בתוס' חדשים דהמשנה לא מיירי אלא במה שצריך להיות כסף דוקא, משא"כ מעשר שני דנפדית גם על נחושת, והראיון מדאורייתא אין לה שיעור רק מדרבנן והמשנה מיירי דוקא מדאורייתא ובכסף דוקא, וכסף דדבריהם הן הקנסות, ובכתובת אשה פליגי רבוותא להרמב"ם בכסף מדינה, ולהרע"ב ולשאר רבוותא בכסף צורי, ולעולם אינו שוקל פחות מחצי השקל שהיה בימי משה רבינו שהי' משקלו מאה וששים שעורה:
[יח] בשני זמנים היו יושבין שולחנות להחליף מעות על שקלים, בט"ו באדר במדינה, ובכ"ה באדר ישבו במקדש, להרמב"ם הפירוש מקדש ירושלים ולשאר מפרשים מקדש ממש, ובאותן הימים התחילו למשכן המאחרים בשני מקומות, ובשני זמנים במקדש, ובמדינה:
[יט] שני תרומות דשוין היו כולן למחצית השקל כמבואר למעלה והיינו תרומת אדנים, ותרומת שקלים למזבח, מ"מ בזה מחולקין תרומת אדנים נתחייבו דוקא העוברים על הפקודים מכ' שנה ולמעלה ואין שבט לוי בכלל כמפורש בתורה חשבון פרטי להאדנים, אבל תרומת שקלים פליגי בזה תרי תנאי לר' יהודה שבט לוי פטור ג"כ משקלי מזבח, ולריב"ז שבט לוי מחויב ג"כ, מר דרש דוקא כל העוברים על הפקודים ולא שבט לוי כדאמרן, ומר דרש שתי תיבות עוברי ים דהיינו כהנים לוים וישראלים שכולן עברו את הים בין אותן שנמנו לבדן, ש ובין אותן שנמנו עם ישראל, (הרע"ב פ"א מ"ד):
[כ] שני מיני מנחות יכול הכהן להביא. מנחת חובתו או נדבתו שמביא לבדו, ויש חובות שמביאין עם הצבור, אותן שהכהנים מביאין לבדן כליל דוקא, אבל אותן שמביאין עם הצבור כגון עומר ושתי הלחם ולחם הפנים נאכלים, אע"פ שיש להם בהם שותפות, ובשביל זה כהן שאינו שוקל חוטא דדורש מקרא זה לעצמו כל מנחת כהן כליל תהי' לא תאכל הואיל עומר ושתי לחם ולחם הפנים שלנו היאך נאכלים ואינו בדין דקרבנות ציבור הן, ובזה נבין היטיב דברי רש"י ז"ל במדבר (ט"ז ט"ו) אצל מעשה דקרח דהתפלל משרע"ה אל תפן אל מנחתם ופירש"י וז"ל לפי פשוטו הקטרת שהם מקריבין לפניך מחר אל תפן אל מנחתם, והמדרש אומר יודע אני שיש להם חלק בתמידי צבור חלקם לא יקובל לפניך לרצון תניחנו האש ולא תאכלנו עכ"ל, וקשה מה הלשון יודע אני פשיטא שהי' מביאין שקלים, ועוד מה זה מדה כנגד מדה שתניחנו האש. ובהנ"ל א"ש דהפירוש הראשון של רש"י על הקטרת קשה דהלא כתיב מנתה, ומנחה לא היו מביאין, ועוד קשה אולי הי' ס"ל לקרח ועדתו הלוים כהתנא דהלוים פטורים משקלי הצבור, לכן אמר משה יודע אני שקרח ס"ל דהלוים חייבים ונתן שקלי קרבנות, אכן מפני שהוא חפץ להיות כהן ומנחת נסכים של ישראל ג"כ כליל ושל כהנים כולו כליל לכן תניחנו האש ולא תאכל חלקם לרמז שלא די שאין לו דין כהן שחלקו כליל דאפי' כישראל לא יקובל חלקו וא"ש. כנ"ל לפרש כלומר חלק השקלים שיש לו בתמיד:
[כא] יש שני מיני אנשים שמחויבין מן התורה, וממשכנים אותם, ויש שפטורים, מ"מ אין ממשכנים אותם, כהנים ולוים וישראלים וגרים ועבדים משוחרים מחוייבין וממשכנין אותן, ובלבד כהנים דמדינא הי' צריך למשכנם אלא מפני דרכי שלום אין ממשכנין אלא כשיתנו מקבלין מהן ותובעין אותן עד שיתנו, אבל לא נשים ולא עבדים ולא קטנים ואם נתנו מקבלין מהן:
ואע"פ שאין הנשים מביאין שקלים מ"מ ודאי מתכפרין ג"כ בכל הקרבנות ציבור כגון המוספים של כל הרגלים כולן, וגם בשעיר המשתלח כדאיתא (ב"ק ט"ו ע"א) דתני דבי ר' ישמעאל איש או אשה אשר יעשו מכל חטאת השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה, ואמרינן בגמרא שם התם הוא דחס רחמנא עלה כי היכא דתהוי לה כפרה, פירש"י כיון דמשתעי בקרבן חם רחמנא עלה דתהוי כאיש לענין כפרה עכ"ל, וכן אמרינן בעלמא פשיטא גברא בעי חיי נשי לא בעי חיי, אף כאן כיון דשעיר המשתלח מכפר ג"כ על מיתת ב"ד בתשובה נשי ג"כ בעי חיי קרינן וברור, ונראה לי לפרש הדבר היטיב עם מה שאי' בגמ' (יומא דף נ"א) אצל פרו של כ"ג דמתכפרין כל אחיו הכהנים בוידוי שניה שלו, ומקשה בגמרא כיון דשנה עליו הכתיב אצל פרו של כ"ג שיהא דוקא משלו היכי מכפר להו בפר דלאו דידהו, ומשני דרחמנא הפקיר ממונו שלו לכל אחיו הכהנים עכ"ל, וקשה היכי מצינו שרחמנא הפקיר באמת לכל אחיו הכהנים, אלא ודאי הכי פירושא כיון דהתורה אמרה שיתכפרו בו כל אחיו הכהנים וג"כ שנה הכתוב לעכב שיהי' הפר בדוקא ממעות כ"ג והיאך יש להם להכהנים חלק בהם אלא אמרינן מצד הסברא דא"א בענין אחר, אף כאן נאמר ג"כ כן כיון דהתורה תסה על הנשים שיהי' להן כפרה פשיטא שרחמנא ג"כ הפקיר לנשים שיהי' להן חלק בקרבנות ציבור וברור:
ובזה נדחה מה שאיתא בתשובת רעק"א זצ"ל בשם ספר בשמים ראש דהנשים פטורות מתפלת מוסף כיון דנשים לא היו שוקלות אין להם חלק בקרבנות צבור. דליתא דודאי יש להן חלק ומתכפרין בשעירי הרגלים על טומאת מקדש וקדשיו ובשעיר המשתלח על כל עונות, ופשיטא שחייבין להתפלל כל המוספין ואין ענין לזה ממה דאמרינן שתורמין על העתיד דשם אמרינן אם הזיד ולא הביא בודאי אין לו חלק בקרבנות ציבור. אבל אם הוא עתיד לגבות אח"כ ולשלם תורמין בשבילו, אבל בשביל הנשים אין צריך להתנות כי רחמנא נתן להם חלק דומיא דהכהנים. למ"ד שאינם שוקלין פשיטא דנתכפרו בכל הקרבנות משום הטעם הזה בעצמן, כדאמרינן ביומא אצל וידוי כ"ג על שעיר המשתלח דאינו מתודה בפירוש על אחיו הכהנים, ואמרינן אטו הכהנים לאו בכלל עמך ישראל הן, הרי בפירוש דלכ"ע יש להן חלק בשעיר המשתלח וה"ה בכל קרבנות ציבור, ועוד יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא, ואפשר לתת הטעם למ"ד דהכהנים פטורין ממחצית השקל דחס רחמנא על הכהנים משום דכל עבודתן שלהן שכר עבודתן נתן להם הקב"ה שיהי' כל הקרבנות מהשקלים ג"כ נכנס בכלל זה, וכן הנשים כיון דרוב נשים שבעולם אין להם מעות דכל מה שקנתה אשה קנה בעלה ואין ביכולתם להביא ממעותיהם. לכן גם שאר הנשים אפי' שיש להם ג"כ חס רחמנא עליהם כנ"ל: והרע"ב והתוי"ט פליגי בענין הקטנים דהרע"ב ס"ל דדוקא בן כ' שנים חייב בשקל, ופחות אפי' הביא ב' שערות פטור מן התורה, והרמב"ם והרמב"ן והתוי"ט ס"ל וכן נראה מהירושלמי כמו שמפרש התוי"ט דבריהם דס"ל דקרא קמא מיירי בקרבנות ואותן שנמנו הי' בני כ' שנים לכן פטורים קודם הזמן. והתוי"ט הקשה על זה מהירושלמי דמשמע דלמדין מקרא בתרא, ולי נראה לפרש דעת הרע"ב משום דתנן אע"פ שאין ממשכנין הקטנים מ"מ אם שקלו מקבלין מידם, ולפירוש הרע"ב ניחא דקטנים דכאן מיירי שיש להם שתי שערות דממכרן ממכר ומתנתן מתנה מן התורה נוכל להביא קרבנות משקליהן. אבל אם נאמר דקטנים דלמעלה הן בני י"ג שנים א"כ דקטנים הם פחות מי"ג שנים והיאך יביא מהן קרבנות צבור, ובהגהות רעק"א דחק לתרץ כיון דקיי"ל דפעוטות ממכרן ממכר מדרבנן מהני ג"כ לקנין פורה דומיא דכתב הקצה"ח במעמד שלשתן דתקנתן דרבנן יש לו קדושין מן התורה, ובתפא"י פירש משום דהפקר ב"ד הפקר, אבל הרע"ב נראה לי דלא ניחא לי' בתירוץ זה דבשלמא במעמד שלשתן דקניא האשה המעות יהיה מאיזה טעם שיהי' נתקדשה שפיר מן התורה, אבל כאן בפעוטות עשו דוקא משום חייהם. אבל לא שיקדשום לגבוה על זה לא היתה התקנה וא"כ איך מביאין קרבן צבור משקליהן, ונראה לי ראיה לוה דלא לכל מילי אמרינן בפעוטות דיוכלו להקנות. הלא ביו"ט ראשון של סוכות אסור ליתן להם לולב לצאת מפני שאינן יכולין להקנות אפי' בפעוטות אמאי לא נאמר דהקנין של קטן מדרבנן מועיל ג"כ להקנות מד"ת אלא ודאי לא לכל אמרו כן ואתי שפיר, ואף דהר"ן כתב באמת כן דבהגיע לעונת הפעוטות נוכל לתת להן לולב לצאת. מ"מ כיון דהרמב"ם והרי"ף והרא"ש לא חילקו י"ל דהרע"ב ס"ל כותייהו, ובזה מתורץ מה שמקשין על השו"ע דבלולב מביא שני הדעות ובמעמד שלשתן סתם שמועיל, די"ל דמעמד שלשתן עדיף כמו שכתבתי, אחר שכתבתי זאת מצאתי בשעה"מ (בהלכות שקלים) שמתרץ על הקושיא איך מביאין קטנים שקלים דהכא שאני דמה"ת אפי' בלא מסירה לצבור מהני ואין כאן חשש דנמצא ק"צ קרב משל יחיד משום דכיון דרובן של שקלים באין מבני חיובא בטלים הם ברוב, אלא משום דמטבע חשוב ולא בטל מש"ה בעינן שימסרם לצבור וכבר ידוע מ"ש הרשב"א בתה"א דכל הדברים שאין להם ביטול הם דוקא מדרבנן דמה"ת הכל בטל ברוב חוץ מאיסור הניכר, ומ"ש התוס' בסיף מעילה דמטבע חשוב ואינו בטל מדאורייתא, הם דברים תמוהים וכבר עמד בזה הרב משל"מ, וכיון דאין אסור אלא מדרבנן אמרינן בהו דמהני מסירה לצבור אע"ג דאין הקנאתו אלא מדרבנן דאתי תקנתא דרבנן ומפיק איסור דרבנן, משא"כ בההיא דלולב רלא אתי תקנתא דרבנן ומפיק דאורייתא כנ"ל נכון וברור עכ"ל, ובאבני מלואים הקשה הא מה"ת לא בטל דקיי"ל ממון בעלים אינו בטל מגמרא דביצה הרי שנתערב כו' וצ"ע, ובספר לחם שמים כתב בפשיטות ששקל קטן אינו כלום כדתנן קידם לזמן הבדיקה אע"פ שאמרו יודעין אנו לשם מי הקדשנו אין הקדשן הקדש, והיאך אפשר לקבל מידם שקלים להביא בה ק"צ ואפי' בהגיע לעונת נדרים כיון שעדיין פטור מכל המצות דומיא דמי שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את הרבים עכ"ל, ובודאי דלא ניחא לי' תירוץ שעה"מ כיון דתנן מקבלין מהן הו"ל כמערב איסור לכתחלה ואינו בטל, ולכה"פ אין נכון לעשות כן, ומסיק להלכה בלחם שמים דג' חלוקות בדבר הן, עד י"ג שנים בודאי אין מקבלין מהן, ואפשר דאפי' בסמוך לאיש ג"כ אין מקבלין, בן י"ג שנים אע"פ שהביא ב' שערות מקבלין אבל לא תובעין דהממע"ה, אבל מקבלין דחייב במצות ויודע ג"כ למסור יפה, בן כ' שנה ממשכנין אותו עכ"ל בקיצור נמרץ. ובמלאכת שלמה כתב וז"ל ומסקנת השמועה דבאיש איכא ג' חילוקין עד שיביא שתי שערות אפי' תביעה ליכא ואם שקל מקבלין, משהביא שתי שערות עד כ' תביעה הוא דאיכא ומשכון ליכא, מכאן ואילך משכון נמי איכא, והרא"ש ז"ל כתב ובנשים ובעבדים שני חילוקים איכא עד שיביא שתי שערות אפי' תביעה ליכא ואם שקלו מקבלין מהן, ומשהביאו שתי שערות ולעולם תביעה הוא דאיכא ואע"ג דשקלים מ"ע שהזמן גרמא היא מ"מ תביעה דכסף הכפירים נינהו ובעי כפרה עכ"ל, ובדברי הרא"ש אלו נראה לי לתרץ מה שהקשה בהגהות בית שאול וז"ל אמנם אי קשית הא קשיא במה שכתב הרע"ב כאן בתנאי שימסור לצבור יפה קשה לי לפי מה דאמרינן בגיטין (דף כ"א) דאשה לא ידעה לאקנויי איך תוכל לאקנויי ולמסור לצבור יפה וצ"ע עכ"ל, אבל בזה מתורץ דשאני התם דנייר שלה ואח"כ תקחה היא בעצמה הגט באמת אינה מבינה להקנותו לבעלה, אבל כאן משום כפרה באמת מוסרת יפה יפה, ואתי שפיר כן נ"ל:
ודעת הרמב"ן ז"ל על התורה כי השקלים שכתובים בתורה בפ' כי תשא נמנה גם שבט לוי עמהן והוא מבן עשרים, והשקלים אשר נמנו בהן בחומש הפקודים אינו מבן עשרים אלא משהביא שתי שערות חייב לשקול, והשקלים של קרבנות, לוים חייבים בהם לד"ה וכדברי חכמים אף הכהנים וכן הלכה עכ"ל:
[כב] עכו"ם וכותיים שנים אלו אין מקבלין מהם שקלים משום דאינם נאמנים למסור יפה ואין מקבלין מהם לבדק הבית שנאמר לא לכם ולנו לבנות את בית אלקינו, מיהא בזה מחולקין דנכרים אין מקבלים מהם אלא נדרים עולות, אבל מכותיים אין מקבלין קיני זבין וקיני זבות ויולדות וחטאות ואשמות לכתחלה אבל בדיעבד שפיר דמי, אבל הנכרים אינם בכלל קרבנות אלו, ואף דהרע"ב מפרש שם דמעכו"ם מקבלין כל דבר הנידור אפי' שלמים ועצים, אינו הלכה אלא אין מקבלין מהן אלא עולות בלבד, מיהו אחר שמצאו להם לכותים דמות יונה בהר גריזים עשאום מאז כעכו"ם גמורים לכל דבר כידוע, (שם):
[כג] כל קטן שהתחיל אביו לשקול על ידו שוב אינו פוסק, דעת הרע"ב דאם מת אביו הוא שוקל ע"י עצמו, אבל דעת הרמב"ם דאין חיוב על הבן כשמת אביו דהיאך יוכל האב להעמיד חובה על הקטן, ופירש בתוי"ט דוקא כשירש נכסים מאביו בחובה חל על הנכסים, ובלחם שמים מסכים לזה דהלא אין לקטן מעות אלא שירש מאביו הא אין קנין לקטן ואין לו זכיה אפי' דעת אחרת מקנה אותו עכ"ל, ותמיה לי הלא משכחת לה שירש נכסים מאבי אמו ונכסים אלו ליכא למימר שנתחייבו וצ"ע, וכתב עוד בלח"ש דלשיטת הרע"ב דקטן פחות מבן כ' אינו חייב משכחת לה שעשה אביו שליח ואז נתחייב תמיד כיון שקבל עליו ומפרש דינו של קטן לענין קרבנות כך בנזיר הלכה הוא דאיש מדיר את בנו בנזיר, ולענין אם בעל שפחה חרופה דלדעת הרמב"ם הקטן ג"כ חייב בקרבן אשם מ"מ אינו מביאו עד שיגדיל, ופסח שממנין עליו הקטנים שה לבית אבות לאו דאורייתא וקטנים אוכלים אע"פ שלא נמנו עליו, ובשקלים בעינן דעת הנותן דלכפרה אתי כדכתיב לכפר על נפשותיכם, וקטן דאין הקדשו הקדש צריך עכ"פ דעת אביו דאפי' קרבנות דמחוסרי כפרה דלא בעינן דעת מתכפר, אבל דעת מקדיש ומפריש בעינן וגם קרבנות הקטן של נזירות האב נותן, וכתב דלפי דעתו דוקא נזירות טהרה מביא הקטן אבל קרבן טומאה אם נטמא אינו מביא עכ"ד, ועוד הקשה שם דהמודר הנאה מחברו איתא בנדרים דשוקל את שקלו ע"כ שלא לדעתו הוא דאי לדעתו אמאי שרי ? אלא א"כ שלא לדעתו וקשה היאך יוכל להביא קרבן שלא לדעת מתכפר והניח בצ"ע, הרי שני מיני קטנים נינהו דעד י"ג שנים לא יוכל להתחייב בעצמו ולא ע"י אביו המת אלא א"כ ירש נכסים, אבל קטן פחות מכ' שנים אפי' אם נאמר דלא חייב, מ"מ אם שקל הוא בעצמו פעם אחת או אביו על ידו אביו חייב לעולם:
[כד] קלבון אינו אלא בשביל שולחני ודוקא אם מצרף שקל ביש בשני חצאין או שניים שנתנו שקל על שניהם אז חייבין בקלבון, ודוקא אופן שמחוייבין מן הדין חייבים בקלבון, אבל שתי נשים או שני עבדים שנתנו שקל פטורין מן הקלבון, וכן הכהנים פטורין מן הקלבון, וכן אם נתנו שקל שלם בעד עצמו ועל אשה או עבד פטור מן הקלבון, עוד יש חילוק בין הלואה למתנה הנותן שקל ע"י שכינו או על ידי בן עירו במתנה פטור, ובהלואה חייב:
[כה] האחים שהיו שניהם בשותפת כגון שחלקו וחזרו ונשתתפו, הן כשאר שני אנשים ששקלו וחייבין בקלבון אחד, ואז פטורין ממעשר בהמה כשאר שני שותפים, אבל לא חלקו חייבים במעשר בהמה ופטורין מן הקלבון, ומשכחת לה עוד בשני שותפים ולא יורשים לגירסת הרמב"ם השותפים שנשתתפו בממון וערבו הממון ועדיין הוא בעין חייבים בקלבון ופטורין ממעשר בהמה כגון שנשתתפו בבהמות לפטמם, אבל אם נשאו ונתנו בממון ומכרו ולקחו עד שיהא ממון שבידם כאילו הוא דבר נולד אחר השותפות פטור מן הקלבון (תוי"ט), וקלבון חצי מעה, ואם חלקו הבהמה ולא חלקו הכספים פטורין מן הקלבון עד שיחלקו הכספים ואין אומרים הרי הן עומדין לחלקה כן הוא דעת הרמב"ם, ודעת הראב"ד בשלא היתה הבהמה רוב אבל הבהמה רוב הן עיקר נכסים:
[כו] מה עושין מן הקלבנות ? בירושלמי ר' אלעזר אומר לנדבה, ר"ש שזורי אומר ריקוע פחים זהב לבית קדשי הקדשים, בן עזאי אומר שולחנין היו נוטלין, וי"א להוצאת דרכים, וכן מביא הראב"ד וז"ל הרבה חלוקות בתוספתא ובירושלמי עכ"ל ולא הכריע, והרמב"ם כתב וז"ל מניחין אותן השולחנות בפ"ע עד שיסתפק מהן הקדש:
סליק פרק א':