ערך שי שס· רבי שלמה יהודה טבק
פסחים · דף י.
על ובדק ולא אשכח פלוגתא דר"מ ורבנן דתנן היה רמ"א כ"ד שבחזקת טומאה לעולם בטומאתו עד שיודע לך היכן הוא פרש"י והכא ר"מ מודה בבדיקה דרבנן והקשו תוס' א"כ למה אמרו בגמרא פלוגתא דר"מ ורבנן ונ"ל דצדקו יחדיו ורש"י י"ל הוכחה לפירושו דהא מבואר בעירובין דף ל"ה ע"ב בספק טבל דס"ל לר"מ דבטומאה דאורייתא הוא בחזקת טומאה ובדרבנן ספקו טהור אף דאיתחזיק טמא וא"כ כאן לר"מ רק בטומאה דאורייתא מיירי ומוכרח דבבדיקה דרבנן מודה ר"מ אך ר"י פליג התם וס"ל גם בדרבנן ואיתחזיק איסורא ספקו אסור והכי פסקו הרשב"א וש"ך יו"ד בסימן ק"י בכללי ס"ס א"כ גם בטומאה דרבנן שייך פלוגתא דר"מ ורבנן אליבא דר' יוסי ולא לר"מ גופא והיינו פלוגתא דר"מ ורבנן לדידן דאין חילוק בין דאורייתא לדרבנן תליא בסברתם:
גמרא ומי בזר ר"י הקשה הפנ"י הא תוס' בריש מכלתין לא הוצרכו לחלק בין חמץ לשאר איסורין מטעם דחמץ לא בדיל מיניה אלא משום דקשיא להו משאר איסורי הנאה אבל מאיסורי אכילה ל"ק להו דפשיטא להו דל"ש למגזר בהו לבערם כמו בא"ה וא"כ מה פריך הכא מחדש דלא אסור בהנאה עכ"ל ונ"ל דלענין חשש דלמא אתי למיכל אין לחלק בין איסור אכילה לאיסור הנאה ומ"מ ל"ק להו למה לא גזרו לבער איסורי אכילה משום דיש פסידא והתורה חסה על ממון ישראל כדאיתא בפא"ט דף מ"ט ע"ב איסור דאורייתא ואת אמרת התורה חסה על ממון ישראל וכן הוא בכ"ד הרי דדוקא משום דהוי פלוגתא בדאורייתא לא ניחא לו בטעם דתורה חסה אבל הכא פריך דלגזור בחדש שבא וטחנו וימכרו עד אחר העומר דלית פסידא כליון וכה"ג כתב הש"ך ביו"ד סימן קי"ט ס"ק כ"ז ואח"כ מצאתי שכ"כ תוס' רי"ד בע"ז פרק השוכר מהדורא תליתאה: