אור ברסלב
ערך שי שס פסחים › דף טו:

ערך שי שס· רבי שלמה יהודה טבק

פסחים · דף טו:

דף טו.

תוס' ד"ה ונשרפת עם הטמאה נראה לו לדמות האי דאזיל לאיבוד לשבע אבל בששי אין שורפן כיון דלא אזיל לאיבוד אלא משום גזרה דרבנן ועדיין צריך תבלין דבי"כ ובי"כ גם בששה אינו בר אכילה משום איסור דרבנן והוי כפת שעיפשה ואם תאמר מצד עצמה בת אכילה היא רק איסורא דרביע עלה ול"ד לפת שעפשה דאינה ראויה לאכילה בעצמה א"כ גם באיסור דאורייתא נימא כן ונראה כפי מה דמבואר בחו"מ סימן רל"ד במוכר לחברו מאכל בחזקת כשרה ונודע שאסור מן התורה אחר שאכלה הלוקח מחויב המוכר להחזיר ללוקח דמים שנטל דאין חשוב שום הנאה משא"כ באיסור דרבנן וכתבו נה"מ ובשו"ת חת"ס חחו"מ דלא גזרו איסור על השוגג וראי' מעירובין דף מ"ו לכן חשוב אכילת שוגג הנאה וכן מצאתי בספר האשכול דאיסור דרבנן אינו חל רק אחר שנודע עיי"ש בפרק ג"ה הלכות תערובות סל"ג עיי"ש לפ"ז עיקר איסור דרבנן איסור גברא שלא יזיד לאכול אבל המאכל בעצם אינו איסור חפצא לכן בשוגג א"צ כפרה וא"כ א"ש איסור תורה דמי למעופש דאינו ראוי בעצם לאכילה והמאכל מזיק לאדם האוכלה בשוגג וצריך כפרה משא"כ באיסור דרבנן דבשוגג א"צ כפרה וחשוב אכילה ואף דבאיסור הנאה דרבנן אם אכלו לוקח צריך המוכר להחזיר המעות הא מבואר בסמ"ע שם כיון דאסור למוכרו גם לעכו"ם וגם דמיו אסור למוכר אינו שוה דמים כלל ואף דלוקח אכלו בשוגג ונהנה לא משל מוכר נהנה:

עוד יש לחלק דאיסור תורה שוה לכל נפש רק בסכנת פקוח נפש כל הגוף דחויה אבל איסור דרבנן אף דאסור באכילה לחולה שאב"ס כדאיתא ביו"ד סימן קנה מ"מ בסכנת אבר מותר עיי"ש בפ"ת וגם בסימן קנ"ו בשם החו"י א"כ הוי איסור דרבנן בר אכילה אם יזדמן מי שיצטרך מפני סכנת אבר דלא גזרו בו משא"כ בפת מעופש או איסור תורה אינו ראוי לשום אדם ואי דראוי לסכנת כל הגוף שם כל התורה דחויה אצלו ול"ש איסור מטומאה:

תוכן העניינים

ערך שי שס

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה