אור ברסלב
ערך שי שס סנהדרין › דף ו.

ערך שי שס· רבי שלמה יהודה טבק

סנהדרין · דף ו.

דף ה:

רש"י ד"ה דן יחידי משמע ולקמן מוקי כשנו"נ ביד מהר"ם שי"ף הניח בצ"ע כונת רש"י והנה אף דכתבתי לעיל דכל הקושיא לר"א ולא לשמואל משום דמוקי לה בנו"נ ביד מ"מ בדעת רש"י א"א להולמו דרש"י לא מחלק בין תר"ל לחד לריעותא כמבואר לקמן פז"ב דף כ"ד ונ"ל דבבכורת מבואר שם דף כ"ח דרצה לאוקים מתניתין כר"מ ודחה דלעולם דלא כר"מ דדן ד"ג ומ"מ חייב לשלם דמיירי שנו"נ ביד עיי"ש והנה ר"מ ס"ל ע"כ דמה"ת דין בשלשה דמקיש פשרה לדין כמבואר בסמוך עיי"ש רש"י ותוס' ולקמן דף ל"ד ע"ב מקיש ר"ח נגעים לריבים ומסיק אי מה ריבים בשלשה אף נגעים בשלשה ת"ל והובא אל הכהן ועיין כ"מ פ"ב מהלכות סנהדרין ה"י ותומים וקצו"ח סימן ג' ע"כ הכא דפריך על ר' אבהו ורצה להוכיח דיחיד מותר לדון ע"כ אתיא דלא כר"מ וא"כ למה ישלם מביתו ועכצ"ל דלס"ד ס"ל כמו דמוקי לה לקמן כשנו"נ ביד ול"ל דהתנא ס"ל בחדא כר"מ ולא באידך דהא חזינן בב"ק דף פ"ט בתוס' ד"ה כל דמקשי כה"ג והנה בירושלמי פריך על ר"י ור"ל ממשנה דדן את הדין כדפריך הכא על ר' אבהו ובשלמא על ר' אבהו א"א לתרץ דהוא ס"ל כר"מ דד"מ צריך שלשה ומתניתין דלא כר"מ וכן רשב"ג ס"ל לעיל דין בשלשה דהא דהרי ר' אבהו קאמר לכ"ע אין דיניהם דין אבל בירושלמי למה לא תירץ כן וצ"ל משום דר"י ס"ל הלכה כסתם משנה ובבכורת סתם משנה דיחיד דינו דין ולפ"ז מתיישב לי דברי הירושלמי דפריך אי דטעה בש"ה למה ישלם מביתו ומשני משום שהגיס דעתו קנסו רבנן ועמד הש"ך סימן כ"ה דבש"ס דילן בבכורת מוקמונין לה או כר"מ דד"ג או נו"נ ביד וכתבתי לעיל דא"א לאוקמה בירושלמי דנו"נ ביד כיון דמוקי לה דקבלוה כשלשה ובתר"ל יכול לחזור ואיך ישא ויתן בע"כ ועכצ"ל דבע"ד מעצמם קיימו הדין ושוב א"א להחזיר הדין כיון דנעשה מוחזק עפ"י ב"ד וכמ"ש הש"ך בסימן כ"ה סקי"ב דל"ש חזרה רק כ"ז שעדיין תחת ידו אבל למה לא מוקי לה כר"מ דקי"ל כותיה דד"ג ועש"ך סימן כ"ה סקט"ו אות ה' אמנם לירושלמי דמוקי לה בקבלוהו ע"מ לדון ד"ת ולא חזר הדין ומחמת דנתבטלה הקבלה דלא נתקיים התנאי ואינו דיין כלל מ"מ כיון דמדאורייתא חד נמי כשר גם בלא קבלוהו דיין הוא מה"ת או משום קנס קיימו הקבלה וישלם לכן א"א לאוקמה כר"מ דדן ד"ג דלר"מ צריך שלשה מדאורייתא והל"ל דחוזר הדין ולא גרם היזק כלל ועכצ"ל משום קנס אבל בשלשה הדיוטת שדנו לכפיה שפיר י"ל גם לירושלמי חייבים אף דל"ש קנס שהגיסו דעתם בשלשה מ"מ כיון דדינהם דין בלא קבלה חייבים מדד"ג כמו שפסק הש"ך בסימן כ"ה סקט"ו אות ה' ולא מטעמיה והא דלא מוקי לה בירושלמי כשקבלוה בשלשה בסתמא ולא אמרו ע"מ לדון ד"ת וכר"מ משום דירושלמי ס"ל דבזה פטור ולא יכול לומר אח"כ אדעתא דתדון ד"ת קבלנוך דפליג אש"ס דילן בזה וכמ"ש הש"ך סק"ל אות ה' עיי"ש:

גמרא סברוה דכ"ע מקשינן פשרה לדין ורבנן סברי דין בשנים תמוה א"כ למה פשרה בחד ועדיין לא ידע כי היכא דליהוי עליה סהדי וגם להתוס' לעיל דידוע לשמואל סגי בחד ונקט שנים לרבותא דהם ביד חציף א"כ הל"ל רבנן סברו דין בחד עוד הקשו תוס' איך ס"ד דמקשינן פשרה לדין לכ"ע הרי רשב"ג דלעיל לא מקיש ונ"ל דלקמן דף כ"ה מבואר דר"מ ס"ל גם בחד לריעותא ל"מ קבלה ורבנן מודו בתריל כמ"ש תוס' שם ובפוסקים והש"ך סימן כ"ב פסק דקיבל חד כשלשה הוי תר"ל ופשרה ליכא רק ברצון הבע"ד וכבר הקשו התוס' ומפרשים לעיל מה זה שארשב"ג יפה כח פשרה מכח דין דפשרה בשנים הרי גם דין אם קבלוהו דן ונדחקו תוס' וב"י סימן י"ב תירץ באו"א משו"ת רשב"א וע"כ סברוהו דכ"ע מקשינן פשרה לדין רק בפשרה מהני הקבלה בחד לריעותא דגם בדין מהני קבלה וע"כ אמר אם דן בע"כ צריך שלשה וכמ"ש בשו"ת רשב"א הנ"ל ופשרה דא"א בע"כ בשנים דמהני הקבלה בחד לריעותא אלא לר"מ דגם בחד לריעותא אלא לר"מ דגם בחד לריעותא ל"מ הקבלה לכן גם בפשרה צריך שלשה ורבנן ס"ל דין בשנים וע"כ פשרה ביחיד דבחד לריעותא מהני קבלה דגם בדין מהני לקבל חד במקום שנים וס"ד כרב אשי דמיירי בלא קנין אלא לפימ"ש לעיל בשם אחרונים דיכול לקבל הדיוט יחיד במקום מומחה ואינו רק חדא לריעותא הק"ל לימא דרבנן ס"ל דין בשלשה רק בפשרה אף דהוקש לדין מ"מ מחמת הקבלה סגי בחד במקום מומחה ונ"ל לפמ"ש המרדכי כאן בשם ראב"ן הא דפשרה צריכה קנין היינו כשלא הוזקקו לדין תחלה רק לפשרה לא אלימי לאפוקעי ממונא לכן פשרה צ"ק שלא יאמר משטה הייתי בכם מפני שהפצרתם בי אבל כשהוזקקו מתחלה לדין אין אדם משטה בב"ד ופשרתם אין צריך קנין ור"י ט"ע ס"ל בשלשה אצ"ק מטעם ב"ד עיי"ש וא"כ ל"מ קבלה להדיוט יחיד במקום מומחה בפשרה דיחיד מומחה אין לו דין ב"ד כמ"ש הרמב"ם ויכול להחליף טענותיו ולחזור ממה שטען ולא שייך לומר ביחיד שהודה הודאה גמורה דאינו משטה בב"ד דלא מיחשב ב"ד ה"נ לענין פשרה יכול לחזור לכן אם דין בשלשה אין ב"ד פחות משלשה וצריך לקבל היחיד במקום שלשה והוי תר"ל ועכצ"ל דרבנן ס"ל כשמואל דין בשנים ונקראים ב"ד כמו שאמר שנקראו ב"ד וה"ה לענין פשרה חשיבי ב"ד וע"כ מהני קבלה לחד במקום שנים דל"ה רק חדא לריעותא וחשוב עליו ב"ד וא"י לחזור בו עוד ומ"ש ר"י ט"ע דבחד צריך קנין היינו למאי דקי"ל דין בשלשה ואף להחולקים עליהם וס"ל גם בשלשה והוזקקו מתחלה לדין צריך קנין היינו משום דס"ל דהמסקנא והלכתא פשרה צ"ק קאי גם על ג' שהוזקקו לדין תחלה אבל לס"ד דפשרה אצ"ק מודו די"ל מה"ט דאינו משטה בב"ד ול"ל דגם על גוף הקבלה לחד כשנים יאמר משטה הייתי דאטו הם הפצירו בו ולמה בא מעצמו לפניו וקבלו עליו אבל על הפשרה י"ל משטה מפני שהפצירו בו כמבואר בלשון רמב"ן וכ"כ טו"ז בחו"מ סימן י"ב כשלא הפצירו בו על הפשרה ל"ש טענת השטאה:

גמרא מוש"ר רמ"א בשלשה פרש"י להפסידה כתובתה ובתוס' ד"ה מוש"ר ז"ל ועוד שמעתי מהרי"ף דר"מ דאית לו כתובה דאורייתא בפרק אעפ"י דף נ"ו ע"ב אינו נאמן להפסידה כתובתה דדוקא למ"ד כתובה דרבנן נאמן כדמוכח פ"ק דכתובות דף יו"ד דאר"נ חכמים תקנו לבתולה מאתיים ולאלמנה מנה והם האמינו עכ"ל אך בירושלמי מבואר דאיירי להפסידה כתובתה וכמ"ש תוס' לקמן ע"ב ד"ה והביא אבל גם להתוס' מי ניחא דעכצ"ל לר"מ גופא נאמן להפסידה כתובתה כמו שהקשה הפנ"י בכתובות שם דהא ביבמות דף קי"ב ס"ל לר"מ טענת בתולים כל ל"י ועכצ"ל להפסידה כתובתה דאם לאסרה עליו אח"כ נמי דשאנח"ד ונראה דתוס' שם הקשו הא י"ל מגו דמוכ"ע אני תחתיך ותרצו דהוי מגו להוציא אמנם לרמב"ן וסייעתיה דמהני מגו להוציא בשטר כדאיתא בשו"ת רמב"ן סימן ק' והובא בש"ך חו"מ סימן פ"ב ס"ק כ"ט ומשום דשט"ח חשוב כגבוי הק"ל וכבר הקשו האחרונים שם כן ונ"ל דכבר עמדו המפרשים שם למה דוקא משום דכתובה דרבנן נאמן הרי י"ל חזקה דאין אדם טורח ונראה דמה דחוב שבשטר חשוב כגבוי משום דע"כ עומד לגבות אפילו כשימכר נכסיו וכל העומד לגבות כגבוי דמי והנה בכתובות דף נ"ט איתא שאני קונמת דקדושת הגוף והקדש מפקיע מידי שעבוד והקשו תוס' א"כ כל בע"ח יפקיע חובו ע"י קונם עליך נכסי ותרצו דאלמוה רבנן לשעבוד ואין הקונם מפקיעו והר"ן הביא ירושלמי דהמדיר את אשתו מליהנות לו דפריך וכי אדם מפקיע חובו בקונם ומשני שאני מזונת דרבנן וא"כ בע"ח דחובו מדאורייתא לא נפקע בקונם אלא דאפשר דהירושלמי סובר דקונם רק קדושת דמים כדעת כמה אמוראי דס"ל הכי בשמעתין עד שבא רב אשי ומשני שאני קונם ומ"מ משתתינין לו עכ"ל ועיין פני משה בירושלמי שם ובחו"מ ס"ס קו"ז הובא שתי דעות אם יכול להפקיע שעבוד חוב בקונם ולפ"ז להירושלמי בחוב דרבנן ל"ל דהוי כגבוי דהא אפשר יפקיע בקונם ואינו ודאי עומד לגבות ואפילו נשמתיה מ"מ בידו לעמוד בשמתיה ולא ניחוח לנכסים לכן אי כתובה דרבנן ל"מ מגו וביבמות ר"פ האשה שהלכה מבואר אי קונמת יש בהן מעילה דקדושת דמים הן דבידו לפדותו והיא פלוגתא בנדרים דף ל"ה האומר קונם ככר זה מועלין בו ולפיכך י"ל פדיון דברי ר"מ וחכ"א אין מעילה בקומנת ומסיק בשבועות דף כ"ב איפך דלר"מ אין מעילה ולרבנן יש מעילה ושם מבואר דגם באסר הככר על יחיד מועיל בו למ"ד יש מעילה בקונמת רק פדיון אין לו דלא אלים למתפס פדיון והנה ירושלמי דס"ל קונמות ק"ד ע"כ ס"ל כחכמים דמועלין דהכי קי"ל כחכמים כמ"ש הר"ן בנדרים דף ל"ה וירושלמי ס"ל דגם באסר קונם על יחיד כיון דמועלין בו הוי ק"ד ולפ"ז א"ש הכל דלדידן דוקאי אי כתובה דרבנן לא הוי כגבוי אבל ר"מ עצמו דס"ל אין מעשה בקונמת והוי כקדושת הגוף דאין לו פדיון וגם חוב דאורייתא יכול להפקיע בקונם וכדעת הר"ן ול"ה כגבוי ולא מהני מגו שלה נאמן להפסידה כתובתה אף דס"ל לר"מ כתובה דאורייתא וכדעת רש"י והירושלמי לשיטתו:

אמנם י"ל גם להתוס' בכתובות דף נ"ט ע"ב ד"ה קונמת דגם לרב אשי דקונם על יחיד כיון דאין לו פדיון חשוב כקדושת הגוף מ"מ א"י להפקיע חובו בקונם דאלמוהו רבנן לשעבוד דבע"ח משום נע"ד מ"מ י"ל דהא גם התוס' בקונם כללי שאוסר על כל העולם דלא חשו חכמים לזה כמ"ש תוס' שם לענין איצטלא דפרסוה אמיתנא וכן מבואר במרדכי וברמ"א בחו"מ סימן קי"ז אלא דכ"ז אי ל"מ פדיון בקונם כללי אבל אי יש לו פדיון כמו דאח"כ נפדה כן לא אלים להפקיע משעבוד כמ"ש נמ"י בכתובות שם ועקצו"ח ונה"מ סימן קי"ז אלא דבזה יש לחלק דבחוב דאורייתא לא אלים קדושת דמים להפקיע וכמו די"ל פדיון אבל חוב דרבנן מפקיע כירושלמי הנ"ל לענין קונם פרטי אף דהוי קדושת דמים לדעת הירושלמי וכמ"ש הר"ן מ"מ בחוב דרבנן מפקיע ה"נ לדידן בקונם כללי אף דיש לו פדיון אבל זה ודאי תלוי בפלוגתת ר"מ וחכמים בנדרים דף ל"ה ולפי מה דאפיק לה בשבועות מבואר להדיא דלר"מ קונם כללי י"ל פדיון דהוי קדושת דמים ולרבנן אין לו פדיון כפי המשנה ראשונה ולפום דאפיק לה לר"מ אין לו פדיון ולרבנן י"ל פדיון וא"כ לר"מ גם בחוב דאורייתא ובשטר אינו עומד בודאי לגבות דיכול לאסרו בקונם כללי משא"כ לדידן בחוב דאורייתא א"י להפקיע בקונם כללי כיון דיש לו פדיון אינו כקדושת הגוף:

ובזה מובן מ"ש הנו"ב בחחו"מ סימן ה' דגם לדעת רמב"ן והש"ך דבשטר מהני מגו דחשוב כגבוי היינו דלא הוי מגו להוציא אבל מ"מ לא חשוב מוחזק והוכיח כן בראיות וצריך טעם דממ"נ אם מחמת דעומד לגבות כגבוי דמי גם כמוחזק יחשב ולפמ"ש ה"ט משום דעומד לגבות וא"א ללוה להמלט דאם יאסר בקונם על המלוה לבד לא יועיל לו דאלמוהו לשעבוד דמלוה אלא דיכול לאסור על כל העולם והא הלוה נמי בכלל דבזה לא אלמוהו לשעבוד דמלוה וכדעת המרדכי ותוס' שבחו"מ סימן קי"ז אלא גם לוה לא לו היה וא"כ לא ימלט שלא יצא שיעור החוב ממנו לכן ל"ח מוחזק אבל כגבוי ביד מלוה אינו דאינו ודאי עומד לכך דאפשר שיאסור בקונם כללי ולפ"ז גם לר"מ מהני המגו דל"ה מגו להוציא אלא די"ל דלא שכיח שיחטא הלוה ולא לו וכדאמרינן בשבועות דף מ"ב ע"ב ובפ"ק דב"מ דף ה' ויותר מזה כתב ת"י ורא"ש בכתובות דף נ"ט ע"ב דל"ח. שיאסר נכסיו על כל העולם חוץ מעצמו דלא שכיח וכן צ"ל לדעת הריטב"א שתירץ לקושית התוס' שם דכל אדם יפקיע חובו בקונם ותירץ דנוכל למכרן ולשלם הדמים לבע"ח דא"י לאסור חלופיהן ועדיין קשה דיכול לאסור על כל העולם חוץ מעצמו ועכצ"ל דלזה ליכא למיחש דלא שכיח והנה מה דפשוט לריטב"א דהחליפין מותרין אף דהוא בעיא בנדרים דף מ"ז ע"א י"ל דס"ל כהר"ן שם דפסקינן לקולא אלא דהתם הבעיא אי יכול לאסור החליפין אף שהם דשלב"ל על חברו כיון דא"י לאסור של חברו על חברו וי"ל דה"ד למ"ד א"א מקנה דבר שלא ב"ל וכן א"י להקדיש אבל לר"מ דאדם מקדיש דשלב"ל כיון שבא אח"כ לידו ה"נ יכול לאסור החליפין על חברו וחייל איסור קונם למפרע כשנחלף אחר כך כשפירש להדיא לאסור גם החליפין וצ"ע בזה:

עוי"ל דלר"ח אף דס"ל כתובה דאורייתא נאמן להפסידה ונתרץ ג"כ למה לדידן רק אם כתובה דרבנן נאמן ואגב נתרץ בסוגיא שם דאמר אביי אי למיתב לה כתובה דמשמע דיותר נאמן להפסיד כתובתה מלאוסרה ובירושלמי מבואר להיפך כמ"ש תוס' שם דהנה תוס' שם בד"ה אי למיתב לה כתובה כתבו משום די"ל דלא קים לבעל שפיר בפ"פ ולענין איסור אוקמוה בחזקת היתר משא"כ לענין הכתובה אוקי ממונא בחזקתיה והקשו הא יש ס"ס ספק ע"פ ספק נאנסה תחתיו ונ"ל דהנה הקשו תוס' אהא דקאמר הש"ס ספק נאנסה הא עפ"י רוב אונס קלא אית לו והאי דלית לו קול הוי מיעוטא ותרצו דאינו רק רוב דרבנן ולענין ס"ס לא מגרע וצריך הבנה אמאי לא יגרע הס"ס ונ"ל על פימ"ש הש"ך בכללי ס"ס אם מדאורייתא יש ס"ס ומדרבנן ליכא רק חדא ספקא כגון ספק בדגים מלוחים אם נמלחו עם טמאים ואת"ל נמלחו שמא לא היה בהן שומן דמן התורה צירן מותר הוי ס"ס וכ"כ האגור ואו"ה ות"ח וא"כ ה"נ מן התורה הוי ס"ס כיון דאינו רק רוב מדרבנן ויש חד ספק טוב בדרבנן מותרת אבל לענין ממון כיון דמדרבנן אינו סרס א"א להוציא ממון דל"ל ספק דרבנן לקולא דאדרבה קולא לנתבע אכן אם נאמר לא קים לו אף דטוען ברי דאומר בדדמי הוי לדידיה שמא כמו בשבועות דף מ"ה בע"ה טרוד בתוס' ד"ה ניתוב אלא דהכא הוי כא"י אם נתחייבתי ופטור אך לפמ"ש האחרונים בשם הר"ש דמקואות היכא דספק אם יצא מחזקתו ומן התורה ודאי יצא מחזקתו רק הספק אי גם מדרבנן יצא מחזקתו ליכא לאוקמה על חזקת דמעיקרא דהרי אתרע וא"כ ה"נ מן התורה יש ס"ס וחייב בכתובה ואתרע חזקת פטור רק יש לספק אי גם מדרבנן יצא מחזקת פטור כיון דמדרבנן ליכא ספק אונס א"כ ל"ל א"י אם נתחייבתי פטור דטעמו משום דאוקי ממונא בחזקתיה כמבואר בפ"ק דכתובות דף י"ב ובסוף ב"ק ממלא מועיל ברי שלה דבו"ס ברי עדיף אמנם זה אינו דבשלמא כשדנין אם אישתני חזקה דמעיקרא י"ל כיון דחזינן דמן התורה אישתני אתרע החזקה אבל חזקת ממון אינו משום דמעיקרא רק תפוס ומוחזק לפנינו השתא ואפ"ת דמדאורייתא חייב עדיין מוחזק ותפוס לפנינו ולא אתרע וכיון דמדרבנן ליכא רק ספק אחד אי אפשר להוציא ממון ממוחזק בברי שלה דאפילו לא היה לו חמ"ק רק מוחזק עכשיו בו"ש לאו ברי עדיף ועיין בקוה"ס אלא די"ל הכא שאני כיון דבשטר אמרינן מגו להוציא דחשוב כגבוי ועש"ך בספרו תק"כ דאם יש לראובן שטר חוב על שמעון ומחמת איזה ספק רוצה שמעון לפטור בטענת קי"ל לא מהני תפיסתו דאינו חשוב מוחזק נגד השטר כיון דהספק אינו בשטר והובא בנו"ב בחחו"מ ס"ה וא"כ מה דל"מ ברי שלה לפי דשמא שלו על גוף הכתובה אם הוי כתובה ואם כבר ידענו דכתובה טובה הוא לא הוי חשוב הבעל מוחזק כלל א"כ אנו אומרים מדאורייתא יש ס"ס והוי שטר כתובתה יפה וכגבוי רק מדרבנן ליכא רק חד ספק והאשה טוענת ברי דהכתובה אמת ולפי טענתה אין הבעל מוחזק עכשיו דכגבוי הוא רק כאמר דמעיקרא היה פטור ויש לו חזקה דמעיקרא וכיון דמן התורה אישתני הרי כבר אתרע אך למ"ד שליד גם בשטר יכול להבריח נכסיו במכירה ואינו עומד לגבות בודאי רק מתק"ח טורפין מלקוחות והוי כגבוי וא"כ מדאורייתא אף דיש ס"ס ל"ח כגבוי רק מדרבנן ל"ח מוחזק נגד שטר וכיון דיש ספק על השטר בו"ש לאו ברי עדיף דמוקמונין על חזקת מרה קמא והנה אביי ס"ל של"ד גם בשטר כדאיתא בפרק הנזקין דף נו"ן בתוס' ד"ה כיון ובח"ר שם ס"ל דיותר נאמן להפסיד כתובתה אמנם בעל הירושלמי ר' יוחנן דס"ל בסוף ב"ב שע"ד לכן אינו נאמן להפסיד כתובתה ולעיל הבאתי מירושלמי דמזונת דרבנן יכול להפקיע בקונם ולא חוב דאורייתא וכתב הר"ן דירושלמי ס"ל דקונם יחיד ג"כ רק כקדושת דמים ולא אלים להפקיע מה שחייב מד"ת אבל לרב אשי דקונמת כקה"ג אפשר גם חוב דאורייתא מפקיע אמנם בתוס' שם דף כ"ט ע"ב מבואר אף דמן הדין י"ל קונם מפקיע גם חוב של תורה לר"א מ"מ אלמוהו רבנן שעבוד בע"ח וא"כ לפ"ד התוס' גם אם שע"ד מ"מ מן התורה קונם מפקיע ול"ל דמן התורה דעומד לגבות בודאי אבל למ"ד קונם ב"ד ומיעלין בקונם כללי וי"ל פדיון ה"נ לא אלים להפקיע שעבוד גם בקונם יחידי דל"מ לו פדיון דלא אלים למתפס פדיון אבל שעבוד מכבר הוי כפדוי מכבר ואדרבה לא אלים הקונם לחול ול"ל כיון דחייל שעה אחת תו לא פקע כשבא הבע"ח לגבות דהרי חזינן בקונם כללי דפקע אבל היכא דאינו משועבד צריך פדיון מה"ת והיכא דמשועבד גם ק"ד ממש מה"ת א"צ פדיון כלל ופקע מחמת השעבוד לדעת רש"י בהא דתנן בעריכין דף כ"ג ע"ב המקדש שדהו והיה עליו כתובת אשה ובע"ח הפודה מוסיף עוד דינר משום דקדושת דמים לא אלים להפקיע מידי שעבוד דהוי כמקדיש דבר שאינו שלו רק משום שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון הצריכו חכז"ל לפדות וה"נ כיון דבקונם בין כללי בין פרטי מועלין בו והוי כקדושת דמים ובקונם כללי יש פדיון ובקונם פרטי לא אלים למתפס פדיונו ומ"מ מועלין בו דהוי ק"ד ע"כ לא אלים להפקיע שעבוד מה"ת וכדעת הירושלמי לכן א"ש לפי מה דקי"ל שע"ד לדעת כ"פ ועכ"פ בשטר ס"ל לרבא שע"ד כמ"ש בח"ר בגיטין שם ורש"י ותוס' רי"ד בפ"ק דקידושין דף י"ג לכן אי כתובה דאורייתא מהני ס"ס מן התורה ומהני ברי שלה מדרבנן דכבר אתרע חזקתו ועכצ"ל משום דכתובה דרבנן וכבר הבאתי לעיל דבשבועות דף כ"ב לר"מ אין מעילה בשום קונם ואין לו פדיון ולחכמים קונם כללי י"ל פדיון ובין כללי או פרטי מועלין בו וביבמות דף פ"ח מבואר דלמ"ד יש מעילה בקונמת ק"ד הן וא"כ לר"מ דאין מועלין בשום קונם הוי כקדושת הגוף רק מדרבנן אלמוהו לשעבוד דבע"ח ואשה דלא ליפקע ע"י קונם פרטי א"כ אף דס"ל לר"מ כתובה דאורייתא מ"מ מה"ת ל"ה כגבוי דיכול להפקיע בקונם א"כ לא אתרע חזקת ממונא דבעל מה"ת ותו ל"מ ברי שלה:

אמנם גם לו יהא דבקונם פרטי כיון דאינו נפדה הוי לכ"ע כקדושת הגוף או לדעת הר"ן כירושלמי דס"ל דהוי ק"ד ואף דאין לו פדיון לא אלים מק"ד מ"מ י"ל בלא"ה לר"מ אף דכתובה דאורייתא והוא דאף דחיוב הכתובה דאורייתא מ"מ של"ד לדעת כ"פ וכ"ד הש"ך בסימן ל"ט גם בשטר וכיון דבירושלמי מבואר דרק במידי דרבנן מהני קונם להפקיע א"כ מפקיע קונם השעבוד וכן כתב התומים להלכה בסימן קי"ז א"כ לר"מ דס"ל בבכורת דף מ"ח דגם במלוה הכתובה בתורה של"ד מהני קונם להפקיע ול"ה כגבוי ול"מ מגו שלה ולאופן השני הנ"ל זולת הקונם כיון דשל"ד ל"ה כגבוי מה"ת כיון דיכול להבריח ע"י מכירה אבל לדידן אפילו של"ד מ"מ במלוה הכתובה בתורה שע"ד כמ"ש הש"ך בחו"מ סימן ל"ט ואי כתובה דאורייתא הוי מלוה שכתוב בתורה והוי כגבוי מן התורה:

ולפ"ז יש לקיים מה שפסק רשב"ם הובא במרדכי פ"ק דכתובות דבתוספת כתובה נאמן להפסיד כתובתה מק"ו דמה דתקינו לה רבנן נאמן מה דיהיב לה לא כ"ש והאי ק"ו פריכא כמ"ש הריף על דברי הגאון דחזינין דבגמרא אמר הטעם דכתובה דרבנן אבל תוס' כתובה דבעצמו מחייב חיובו מן התורה כשאר מיחייב א"ע בשטר ולפימ"ש א"ש דבשלמא כתובה גופא אי מדאורייתא דילפינן לה ממוהר בתולות הוי מלוה כתובה בתורה ושעבודה דאורייתא הוי כגבוי מן התורה אבל תוס' כתובה לא עדיף משאר חוב דשל"ד:

ולפימ"ש הלח"ם פי"ב מה"א לחלק לענין קונם דבדבר דמהני מחילתה מהני קונם להפקיע א"כ לפ"ד רמב"ם וכ"פ דכתובה של מאתיים לא מהני מחילתה ה"נ ל"מ קונם משא"כ בתוספת כתובה דמהני מחילה כמ"ש הב"ש סימן ס"ו סק"י א"כ מהני קונם ול"ה כגבוי ועיין בהה"מ פי"ב מה"א ה"ח די"ל רק אי כתובה דאורייתא ל"מ מחילה ותנאה דהוי מתנה עמש"ב ונדחק בשיטת הרמב"ם דס"ל עיקר כתובה דרבנן ומ"מ ל"מ מחילה וא"כ ודאי י"ל בדעת רשב"ם דאם כתובה דאורייתא ל"מ תנאי ומחילה וע"כ ל"מ קונם משא"כ בתוס' כתובה:

תוכן העניינים

ערך שי שס

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה