ערך שי שס· רבי שלמה יהודה טבק
גיטין · דף ל.
תוס' ד"ה הא קמ"ל וא"ת הא נמי פשיטא דבפא"נ אר"י שי"ל לו תן לי כשער של עכשיו או תן לי מעותי דברי תוס' תמוהין חדא מי הגיד להם דברייתא זאת אתיא כר"י ולא כרבנן דפליגי על ר"י התם וגם ר"י לא אמר רק משום דיכול לחזור בו ואינו רק במש"פ ע"כ אמרינן דעתיה דאינש אתרעא זולא כמו שפרש"י התם במשנה ומבואר בגמרא שם דף ע"ג ע"ב אבל כאן דבעה"ב לא יכול לחזור גם לר"י אי"ל כן ונ"ל דס"ל לתוס' דגם רבנן ס"ל דדעתיה אתרעא זולא רק כיון שלא התנה בפירוש דברים שבלב ל"ה דברים ור"י ס"ל כיון דיכול לחזור בע"כ של מוכר רק בינו לקונו יש איסור מש"ת א"צ להתנות בפירש דכלפי שמיא גליא ועיין טו"ז יו"ד סימן רי"ח סק"ב בשם ריב"ש והנה בכתובות דף מ"ז ע"ב ד"ה שלא כתב כתבו תוס' שם לחלק בין מכר למתנה דבמכר לא מהני לומר אדעתא דהכא לא זבין דה"ל להתנות בפירש דאינו תלוי בדעתו לבד דשמא שכנגדו לא נתרצה אדעתא דהכי אבל מתנה תלוי רק בנותן ודברים שבלב הוי דברים וא"כ כאן דמלוה מעותיו לכהן על תרומות שלו דהכל שלו ואי בעי לא יתן רק לאחר לכן גם לרבנן א"צ לפרש ולא הביאו תוס' ראיה מר"י רק דסתם דעתיה דאינש אתרעא זולא ומסתמא לא יחליקו רבנן על הסברא שהוא אומדנא:
עוי"ל דזה פשיטא להו דרבנן לא יאמרו להיפך דודאי לאו דעתיה אתרעא זולא רק כיון דבא להוציא ממוכר לא מהימן דכך היה דעתו ור"י ס"ל כיון דאינו רק במש"פ ל"ח המוכר מוחזק דאין הנ"מ רק לענין מש"פ בינו לקונו ומספקא לא לייטינן ליה ובב"ח חו"מ סימן ר"ד כתב דבפלוגתא אי חייב מש"פ פטור ומוציאין הממון מחברו וא"כ כאן דאין הנ"מ להוציא מן הכהן ולוי דאם לא יספיקו המתנות נאבד מעותיו כדבסמוך וכל הנ"מ אם יש יתר על המעות אם מחויב בעה"ב ליתן לכהן או יקח לו כשער הזול א"כ בעה"ב מוחזק ומהימן לכ"ע ולהב"ח צ"ל הא דקי"ל כרבנן משום דהנותן מוציא מעותיו ליד מוכר ולא נשאר מוחזק עליו להתנות וכמ"ש תוס' פרק האומנין דף ע"ט ריש ע"ב הובא בש"ך חו"מ סימן של"ד סק"ב ובתה"ד סימן שכ"ט עיי"ש דף ל"ב ע"ב גמרא מ"ש מהרי הוא הקדש פירש"י דתנן בנדרים אם שלי הן הרי הן מוקדשין לשמים וכתבו תוס' תימא דבריש אין בין המודר משמע דככר זה הקדש מועיל וגט זה חרס ודאי לא"כ ונ"ל דלכאורה קשה מה ראיה מהקדש דמהני במחשבה דילפינן מכל נדיב לב עולת כמבואר בפ"ג דשבועות כו' ב' ואפילו לצדקה דעת מרדכי בפ"ק דב"ב ופ"ק דקדושין דחייב אם גמר בלבו וא"כ א"צ לדברי פיו רק להודיע לזולתו וי"ל שפיר הרי הוא הקדש משמע מכבר דכיון דגמר בלבו כבר הוא הקדש טרם שהוציא מפיו ונ"ל דהנה קי"ל כל דאי אסמכתא ולשון רמב"ם פי"א ממכירה שכל האומר אם יהיה אם לא יהיה לא גמר והקנה ובמרדכי ר"פ שור שנגח דו"ה כתב אפי' אינו דרך קנס כמו אם יהיה אלקים עמדי או אם יבא לידי אתננו להקדש כולם יש בהם משום אסמכתא דכל האומר אם בלשון ספק הוי בהדיוט אסמכתא אך בהקדש העלה שם דאין בו דין אסמכתא משום דמה"ת אסמכתא קניא ונראה משום דהא דלא גמר בלבו הוי דברים שבלב ולא מועיל מה"ת לגרע דברי פיו וא"כ אם לא הקדיש בפיו רק במחשבה כל שהיה מסופק הרי לא גמר בלבו נמי ובשבועות מבואר באם גמר בלבו סגי בלב ואף לטעם שני שכתב במרדכי שם דאמירה לגבוה הוי כמסירה להדיוט באופן המועיל י"ל דוקא באמירה לגבוה ולא משגיחינן במה דלא גמר בלבו לסתור המסירה או האמירה לגבוה דחשוב כמסירה להדיוט אבל אם הקדיש רק בלבו הרי באסמכתא אינו גומר בלבו וע"כ שפיר מייתי הגמרא ראיה מהרי הוא הקדש כפירש"י אם שלי הן דמסופק היה אם לא יקפיד הנותן וכמו שהוכיח סופו ועי"ש בריטב"א א"כ לא נעשה הקדש עד שמוציא בפיו ומוכח דלהבא משמע וממלא לק"מ מככר זה הקדש משא"כ בגט לא מהני דברים שבלבו דאף ג"ד ל"מ פרק ד' דף ל"ג תוספות ד"ה ואפקעינהו דאם א"ל את תשתה א"ת חייב עכאו"א והוי התראת ספק שמא ישאל מה דנקטו תוס' מאמר ב"פ א"ת דבלא זה י"ל דנזר עד"ר דהכי מוקים לקמן דל"ו משנה דנודר ועובד וק"ו הכא דלא בא רק לומר דמשכחת שילקה על כאו"א ואינו עוסק בענין דין התראה אך למצוה גם עד"ר יש לו היתר וכתב הגמ"ר ס"פ שה"ע דנודר שלא לשחק בקוביא יש להתיר לו דא"י לשלוט ברוחן ובבד"ה לב"י יו"ד סימן רכ"ח בשם א"ח כתב בשם תוס' דאף אם נדר לקיים מצוה ובודאי יעבור מוטב להתיר דהוי כמו לדבר מצוה ולפ"ז י"ל בעבר ושנה דנעשה לו כהיתר והוחזק לעבור גם עד"ר מתירין ועיין יו"ד סימן ב' דעת רמ"א דאם הכשיל במזיד ב"פ הוחזק ונעשה חשוד אבל בפ"א ל"ח שיכשיל עוד וה"ט דרמ"א כמ"ש בברטנורה יומא פ"ח מ"ט שכיון שעבר ושנה שוב אינו פורש ממנה ועיין קדושין פ"ק כף ברש"י ד"ה מ"ש: נשמט מלעיל ר"פ השולח גמרא ולא אמרינן לצעורי קמכוין פירש"י אין בדעתו לבטלו אלא לצעורי בעלמא חדש או חדשים ותמה בח"ר דמה נפקא כן בין שמתכוין לצער או לבטל בי"כ וב"כ אינו רשאי עד שיאמר לשליח עכשיו אני רוצה ליתנו דאטו מי שלא ביטל שליחות לגמרי אלא שאמר לו איני חפץ ליתנו עדיין מי יכול ליתנו וכו' אנן קי"ל כר"נ דחוזר ומגרש בו גם תוס' בד"ה ולא הקשו פשיטא שהוא בטל דהאיך היה לנו לומר דאינו בטל והוא עומד וצוח דקדקו דעומד וצווח דאם עכשיו חוזר ואומר דכונתו רק לצעורי א"כ עושהו שליח מעתה ומה נ"מ וע"כ דעומד וצווח לפני גירושין ופשיטא ולע"ד נ"מ עפימ"ש הרא"ש בפרק ע"י דע"ט על פירש"י דגוסס לאו בר מתנה ומתוך זה דקדק ר"י ז"ל דגוסס אינו מגרש אף דמיושב בדעתו כיון שא"י ליתן מתנה דונתן בידה כתיב וצריך ראוי לנתינה והא דאמרינן בפרק כל הגט אבל הניחו גוסס מיירי שקיבל השליח הגט קודם שנעשה גוסס עכ"ל מבואר דאם עשה שליח קודם שהיה גוסס יכול ליתן לה הגט אף בשעה שהבעל גוסס דשליח כמותו והוי כמידי דממילא דחשוב חי וכן פירש מהרי"ט בחידושיו שם והק"נ לא ירד להמכוון בזה וכתב עוד שם מהרי"ט דלפיכך גוסס יכול להקדיש כיון דבדיבור סגי הוי כממילא וכן מוכח בתוס' שם וא"כ נ"מ טובא דאם בטל השליח לגמרי רק נשאר אצלו הגט ואח"כ נעשה הבעל גוסס ומיושב בדעתו ואמר לשליח שיתן הגט לא מהני דשליח חדש א"י לעשות כשהוא גוסס אבל אם רק לעכב ולצעורא מיכוין עד איזה זמן לא ביטל השליח ואהני דיבורו דמכבר הוא כמותו ועתה מגלה דעתו דמעתה אינו רוצה לעכב וא"צ שום עשיה שפיר מהני לרש"י ועדיף מהקדש דגוסס דמהני משום דמתקיים בדיבור דעכ"פ דבר חדש הוא אבל הכא רק גילוי דעת דלא רצה לעכב רק עד עתה דברור לרא"ש אליבא דרש"י ור"י אם עשה שליח קודם שנעשה גוסס ואמר לו שלא יתן הגט עד שיאמר לו וכשנעשה גוסס אמר ליתן דמהני ולפ"ז מיושב נמי קושית התוס' דנ"מ דכשהוא גוסס אמר שהשליח יתן הגט דלא היה כונתו רק לצעורה דמ"מ ל"מ דכיון שאמר בטל הוא הרי נתבטל השליח וצריך לעשותו שליח מחדש ועכשיו איי לעשותו ואין לו מגו דבידו לגרשה:
א"נ נ"מ כענין ששנינו לעיל פ"ב דף כ"ג פקח ונתחרש וחזר ונתפקח שפוי ונשתטה וחזר ונשתפה כל שתחלתו וסופו בכשרות כשר וא"כ ה"נ כשעשאו שליח היה פקח ואח"כ בטלו ונתחרש או נשתטה ועדיין הגט בידו ואח"כ אמר לו הבעל שיתן הגט לה ונתפקח ונתן לה הגט דאם נתבטל לגמרי השליחות א"כ כשאמר לו ליתן עשהו שליח מחדש ותחלתו בפסול אבל אם רק לעכב איזה זמן מיכוין הוא כשליח שאמר לו ליתן לאחר שלשים יום ונשתטה בינתיים ובהגיע הזמן נשתפה דכשר ליתן:
עוד נ"מ לפמ"ש בירושלמי הובא ברשב"א ורא"ש דשליח להולכה צריך לעשותו בפני שנים א"כ כשבטלו וחוזר וא"ל ליתן הגט צריך שנים אבל אם רק כונתו לעכב איזה זמן ולא ידענו עד מתי כשחוזר ואומר ליתן מהני גם שלא בפני עדים אף כשבטלו בפני עדים וכ"ש כשלא היו עדים דהא א"צ מינוי שליח להסיר העיכוב ולגלות דעתו:
עוד נ"מ להפוסקים דאין למנות שליח הולכה ע"י כתיב כמבואר בא"ע סימן קמא עי"ש בפ"ת וכן נ"מ לפמ"ש הרשב"ץ בטעם פוסקים הללו דגם בשליח הולכה פסול טלי גיטך מעג"ק א"כ נ"מ אם צריך ליטלו ממנו ולחזור וליתן לו:
עוי"ל נ"מ לפי המבואר לעיל דף כ"ט ע"ב דשליח יכול לעשות שליח אחר אף קודם זמן שהורשה לגרש כיון דעכ"פ שליח הוא דלאח"ז מצי לגרש שליח שניתן לגירושין הוא ה"נ אם כונתו רק לעכב איזה זמן יכול השליח לעשות שליח אחר וכשהרשו הבעל אח"כ ליתן יכול השליח השני ליתן ומצאתי אח"כ זה הנ"מ וגם הנ"מ אם צריך עדים בתוס' רע"ק על משניות:
תוס' ד"ה מהו אעפ"י שנאמן לומר כך היה בלבי וכו' מ"מ עשאום כדברים שבלב וא"ל דמי איכא מידי וכו' וצ"ע ולע"ד י"ל הא דנאמן לומר כן היה בלבי ואין דבר שבערוה פחות משנים משום דמסייע לו חזקת א"א ואף דכבר יצאה בהיתר מ"מ נולד הספק מקודם כשהיה מהדר עליה לבטוליה וכמו בנולד ספק טרפות מחיים דלא אמרינן נשחטה הותרה כדאיתא ביו"ד סימן נון וע"כ אף די"ל אוקמוה לשליח בחזקת שלא נתבטל מ"מ יש חזקת א"א נגדה ועפ"י וב"מ ס"ס קמ"א אמנם לאחר שעשאום רבנן כדברים שבלב ומדרבנן ודאי מגורשת ויצאה מחזקתה תו ליכא לאוקמוה על החזקה כיון דמדרבנן ודאי נשתנה וכיון דאתרע חזקת א"א נוקמוה לשליח על חזקתו שלא נתבטל ולא הוי עקירת דבר מה"ת: