ערך שי שס· רבי שלמה יהודה טבק
גיטין · דף כב:
תוס' ד"ה והא בא"ד והא לאו ב"כ ננהו וי"ל וכו' ונראה דל"ש למפסל משום דלא ב"כ ננהו במידי דל"ב שליחות ולא משום עדות דבמידי דשליחות אמרינן לקמן הכי דאין העבד נעשה שליח וכו' או חתימה לר"מ שהוא לשם עדות פריך לעיל פ"ק גבי גיטין והא לאו ב"כ ננהו דהא לא פסלו בפ"ב דע"ז מילה בנכרי משום דלאו בני מילה כנהו והרא"ש כתב ג"כ דכתיבה דל"צ שליחות ל"צ שיהיו ב"כ והקשה ג"כ בהא דאמרינן בפ"ק דר"ש מכשיר בגיטין שחותמיהן נכרים והא לאו בני כריתות ננהו ומשני ר"ש ס"ל כר"א משמע לר"מ צריך ב"כ ואע"ג דל"ב שליחות לר"מ בחתימה כמו לר"א בכתיבה דתרוייהו מוכתב נפקא להו ל"ד דחתימה שהוא לשם עדות אע"ג דל"ב שליחות יכול לפסול בנכרים משום דלאו ב"כ עיי"ש וטעמא צריך דבשלמא בשליחות צריך ב"כ כפרש"י לקמן דף כ"ג דמידי דלנפשיה לא חזי לא מצי למיעבד שליחותא לאחריני אבל מה ענין זה לעדות ורש"י פירש בפ"ק שם דילפינן מוכתב ונתן מי שאינו בר נתינה אינו בר כתיבה ולפ"ז אין לחלק בין כתיבה לר"א וחתימה לר"מ דתרוייהו מוכתב נפקא ואי דבלא"ה עכו"ם פסול לעדות הלא לאו מה"ט פריך לעיל והא לאו ב"כ כמ"ש תוס' שם דף יוד ע"ב בד"ה והא לאו, וגם לרבינו יקר שבהג"א שם עכו"ם שהוחזק שאינו גזלו כשר מן התורה לעדות:
לכן נלע"ד דודאי בחתימה לר"מ עכצ"ל. מטעם שליחות דוכתב נאמר בלשון יחוד בשלמא לר"א דקאי על הכתיבה הבעל כותב או אם א"צ שליחות קאי וכתב על סופר עכ"פ יחיד כותב וכמ"ש בחמ"ח סימן ק"כ ס"ח סקט"ז דאם כתבו שנים הגט פסול דוכתב דקרא לשון יחיד הוא אבל לר"מ וכתב היינו החתימה הלא שנים חותמין וקרא נאמר וכתב לשון היחיד. ובאמת י"ל דכתב בכת"י כשר לר"מ ומתקיים וכתב בפשטיה לשון יחיד אבל בכתבו אחר וחתמו שנים איך מתקיים וכתב לשון יחיד והוא קו"ע על החמ"ח לכן נלע"ד דסברת החמ"ה תליא בשתי דיעות שכתבו תוס' כאן ונחלקו בו ג"כ בפוסקים אי צריך שליחות בכתיבה דאם נאמר כמ"ש תוס' תחלה דוכתב קאי על הסופר א"כ ול"ד דאחד כותב לא שנים אבל לר"י דוכתב קאי על בעל ואי משוי שליח א"כ אף שכתבו הרבה מ"מ נחשב הכתיבה לבעל דשליח כמותו ומתקיים וכתב דבעל חד הוא וקרא קאמר לשון יחיד דקאי על הבעל המשלח ולפ"ז י"ל שפיר לר"מ דוכתב קאי על החתימה דשנים חותמין עכצ"ל משום שליחות הוא דהבעל עשאם שלוחים ע"כ נקט לשון יחיד דאל"כ איך נקט לשון יחיד דע"א פסיל ובלא"ה דעת הרז"ה בפד"א דכל ע"ח בגט ושטר דלא מפסל מטעם מפיהם ולא מפ"כ משום דהוי מפי כתבו של המתחייב והבעל דעדים שליחותו עושים וז"ל הרז"ה מפ"כ הוא שפסולה עדותן אבל מפי כתבו לא וכל שטרי הלואה ומו"מ הלוה ומוכר הוא שמצוה את העדים ואומר כתבו וחתמו וכן בג"נ ואין זה מפי כתבם אלא מפי כתבו ומקרא מלא כתב בתורה וכתב לה ספר כריתות אלמא כל כה"ג כתבו שלו הוא ולא כתבם של עדים עכ"ל וא"כ בשלמא לר"א שפיר א"צ שליחות בכתיבה די"ל וכתב קאי על הסופר כמ"ש תוס' ורא"ש אבל לר"מ דדרש וכתב על החתימה איך כתיב וכתב לשון יחיד עכצ"ל דמצוה הבעל לעדים לחתום ונעשו שליחו דבעל והוי מפי כתבו וכאלו כתב בכת"י וע"כ עכו"ם דלאו ב"כ ננהו לא נעשו שלוחים שוב מצאתי בתי"ג תמה על סברת החמ"ח ג"כ מדחזינן לר"מ וכתב היינו וחתם ושני עדים הן ולפמ"ש א"ש: גמרא דף כ"ד והא לא חזרה שליחות אצל בעל ערש"י ותוס' והה"מ פירש דכ"ז שלא ניתק משליחות להולכה אינו יכול להעשות שליח לקבלה והיינו לא חזרה שליחות שלא גמר שליחותו א"ד בפ"ו מה"ג ה"ו והטעם נראה דכיון דשליח שא"כ כ"ז שלא נגמר כל השליחות הרי במקום הבעל הוא ואיך יהא שליח לקבלה כיד האשה דהוי תרתי דסתרו ואם יחזור ממה שקיבל עליו להיות שליח הולכה לא בא הגט מן שליח הבעל ליד שליח האשה:
חצרה הבאה לאחר מיכן ותוס' פירש בקונטרס שנתן הגט בחצר חברו ואין נראה דחצר חברו ל"ד לשליח להולכה אלא אור"י שנתנו הבעל בחצר של עצמו ומכרו לאחרים והאשה קנאתו מאותו אחר עכ"ל והנה דברי רש"י אין מובנים מחמת קושית תוס' אבל גם פירש תוס' קשה להלום דעדיין כיון דמכרו לאחר תו החצר אינו שליח של בעל דאפסקיה אחר ומה דמיון זה לשליח בעל המותר לשליח האשה דלא אפסקיה אחר קודם שנתן ליד שליח קבלה ונ"ל ביאור הדברים עפ"י מ"ש הטו"ז בחו"מ סימן קפ"ט דאין חצר הנפקד קונה לנפקד חפץ המופקד משום דמקומו מושאל למפקיד ומהרי"ט בח"א סימן ס"ה השיגו דבמה קנה המפקיד אותו מקום הא לא עשה קנין חזקה ולא קנין אחר וגם כיון דלא ייחד לו מקום ורשות לנפקד לשנות מקומו אינו קנוי למפקיד וקצו"ח שם הביא דעת רש"י דס"ל כטו"ז ויישב דבריו דע"י הנחת החפץ קונה מקומו ואף דלא ייחד לו מקום כיון דאושליה מעיקרא לכל מקום שיניחו בו כל מקום מקומו ונה"מ דחה דבריו דאף דקונה בשאלה בתשמיש המקום מ"מ אינו חשוב חצרו לקנות על ידו רק ע"י קנין גמור דנעל וגדר וכה"ג גם מ"ש לסתור קושיא שניה של מהרי"ט דכ"מ שיניחו מקומו הוא אינו ביון שיש רשות לנפקד לסלקו ממקום זה ולהניחו במקום אחר נקרא מקום זה חצרו של הנפקד עיי"ש בסימן ריש:
ומעתה נלע"ד דרש"י לשיטתו בזה דה"נ מיירי שהניח הגט בחצר חברו מדעת חברו א"כ השאיל לו מקומו והוא חצרו ותוס' ס"ל כמהרי"ט דלא נעשה חצרו של מפקיד ע"כ פרשו דהניח בחצרו ומכרו לאחר וכיון דלוקח ידע דהגט מונח בו הרי השאיל הרשות לבעל הגט כיון דלא התנה גם לא קפיד אח"כ גם אפשר על דעת זה נמכר לו החצר וכיון דמעיקרא היה החצר של בעל לגמרי ועתה השאיר הגט שם שייר לעצמו מקום הגט משאל לו ולזה א"צ קנין חדש דשיורא הוא מדעת מוכר ולוקח ועדיף ממה שיעשה קנין חדש דנעל וגדר או קנין כסף וכעין דאיתא בפרק המוכר את הבית דס"ג כיון דאמר ע"מ שיורא שייר למקום המעשר וגם מה דלא יחד לו מקום נהי דיכול לשנות מקומו מ"מ מקום המונח בו הגט קנוי השתא לבעל הגט כיון דמעיקרא היה כל החצר שלו שייר לעצמו לפי שעה מקום שיהא מונח שם הגט דומה לזה כתבו תוס' בפרק איזהו נשך דף עין ע"ב ד"ה ואי לא משכח לבהמה תפס לולד ה"ל יד נכרי באמצע דהקשו מ"ט מבהמת ארנונא דכיון דמצי ישראל לסלוקי בזוזי חייבת בבכורה וה"נ מצי לסלוקיה בזוזי ותרצו תוס' ז"ל דהתם עיקר הבהמה של ישראל מתחלה אלא דמשועבדת לארנונא וכיון דמצי לסלוקיה בזוזי לא יצאה מרשות ישראל ולא חשוב יד נכרי באמצע אבל הכא מתחלה הבהמה של נכרי כ"ז שי"ל לנכרי כח זה דא"ל יהיב אזי תפס לבהמה לא יצאה מרשות הנכרי ומיקרי יד נכרי באמצע דלא נסתלק לגמרי עכ"ל וה"נ אף דלוקח יכול לשנות מקומו להניחו במקום אחר מ"מ כ"ז שאינו מניחו במקום אחר נשאר מקום זה קנוי לבעל דלא נסתלק לגמרי דמה לי כשיכול לסלוקיה בזוזי או במקום אחר וגם לענין גוף הקנין שיש לו למוכר במקום הגט מחמת שנשתעבד לו ג"כ עדיף משאר מפקיד עפ"י סברת התוספות ושפיר כתבו התוס' דזה דומה ממש לש"ק שלה שמקבל משליח הולכה שלו דה"נ לא אפסקי' אחר דעדיין נשאר המקום קנוי לבעל ומ"מ אינה מגורשת דלא בא לרשותה על ידי מעשה הבעל כמו בנתן גט בחצרו ונתן לה שטר מתנה עליו דכאן הלוקח מהבעל מכר לה החצר והוי כטלי גיטך מעג"ק וכפרש"י לעיל דכ"א ד"ה חצרה הבאה לאחר מכאן עיי"ש ולפ"ז יצא לנו דין מחודש דאם מכר ראובן לשמעון חצרו על דעת שישאר כליו של ראובן מונח שם איזה זמן ואח"כ מכר או נתן ראובן החפצים אלו לשמעון לא נקנו לשמעון ע"י חצרו אך עוד הקשה מהרי"ט על הטו"ז שם כיון דמקנה לו הפקדון הרי חצרו ומתנתו באין כאחד ואף דקצו"ח דחה דבריו הרי הנתיבות שפיר קאמר דודאי המפקיד יכול לבטל ולמחול להנפקד שלא יהא לו שום חוב עליו להחזיק הפקדון בביתו בדיבור בעלמא:
גמרא דאמר לה הוי שליח להולכה עד דמטית התם וכתב הר"ן דקמ"ל מתניתין אע"ג דאית לה מגו דאי בעי אמרה שלא התנה הבעל כלום אלא מסר לה לגירושין מיד אפ"ה צ"ל בפ"נ והקשה פנ"י מ"ט באמת ועתוס' רע"ק על המשנה ולע"ד י"ל גם באתיוה בי תרי דל"צ לומר בפ"נ כיון דודאי בעל שלחם וכמבואר בפ"ק ובריש פ"ב ובתוס' פ"ק דף ב' ע"ב מ"מ הקשו שם הראשונים דניחוש דזייף הבעל בעצמו או החתים פסולים וכמ"ש הרא"ש מהירושלמי שם ועיין בהשגות ראב"ד על הרז"ה ומהר"ם שיף ריש הפרק אלא. דאמרינן לא חשוד לקלקלה ביד"ש עיי"ש ומשום דמוקמונין לו אחזקת כשרות אבל מ"מ נהי דידעינן דנעשה שליח מהבעל עדיין יש לספק אי לא עשה בו. הבעל איזה זיוף רק מכח חזקת כשרות והנה כתב המלחמות והנמ"י בפחז"ה דף מ"א גבי ההוא גברא דדר בקשתא בעילותא ארבע שנין דלא אמרינן מגו אלא במלתא דבתר דמהימנין משום מגו שוב ליכא ספקא אבל במלתא דאף כי נימא מגו אכתי איכא לספוקי אם לקחה המוכר מזה המערער א"ל לא אמרינן מגו דלא מפיו אנו חיין שנאמין כ"כ לדבריו משום מגו עד שנצטרך לברר ספק אחד מדעתינו לקיים דבריו ולמטוען שמוכר לקחה מהמערער עיי"ש ונ"ל להסביר דבריהם כיון דמגו להוציא או נגד עדים ל"א וכ"פ מרעינן מגו בכל דהו משום דאינו ודאי גמור רק כשאינו להוציא ל"ח למיעוטא וכ"כ האחרונים בטעמא דמגו לאפטורי משבועה ל"א דמגו לא עדיף מרוב והיכא דאיכא לברורי מבררינן והנה גם מה דמענינין ללוקח דמוכר לקחה מבעליו המערער הוא משום חזקת ג"ש דמצטרף דירת לוקח לדירת מוכר שדר בו חד יומא אבל החזקה גופא לא עדיפא מרוב והרי קי"ל בחו"מ סי' ק"ס דמ"מ המחזיק חייב לישבע שקנהו אף שהחזיק ג"ש ע"כ בהצטרף שתי חששות הוי חשש גמור דתרי מיעוטא ג"כ מצטרפין כמ"ש הריטב"א בריש פ"ק ובפרק אלו מציאות ובר"ן פא"ט אהא דלוקחין בצים מנכרים דתרי מיעוטי מצטרפין והוי פלגא וזה מדויק בדברי הנמ"י דלא מפיו אנו חיין דנאמין כ"כ לדבריו משום מגו דהיינו דאין המגו עושה ודאי גמור ולפ"ז ה"נ אף דיש להאשה מגו ומהימנה לומר דבעל שלחה עדיין יש חשש דבעל זייף והחתים עדים או העדים פסולים רק דעפ"י רוב לא חשוד לקלקלה ביד"ש לכן ל"מ מגו:
ובזה י"ל קושית הראב"ד שבריטב"א ריש פ"ק ב' ע"ב דכיון שהאמינו לשליח כבי תרי לקיים ע"פ שאומר בפנ"ח לימא שהבעל נתנו לו ונאמינו כבי תרי בזה ול"צ לבפ"נ דהא אמרינן באותיוהו בי תרי לרבא אצ"ל כלום והשתא נמי עכצ"ל דהימנוהו כתרי שהבעל נתנו לו דאף שהגט נחתם בפניו א"א שלא נאמין לו בשנים אכתי יבא הבעל ויערער שלא עשאו שליח עכ"ל ולפמ"ש א"ש דהא דשליח מידק דייק לאו עדיף ממגו ולא מפיו אנו חיין להאמינו כ"כ לעשות ודאי דשלחו בעל ואח"כ נאמר אנן דחזקה הבעל עצמו לא עשהו בפסול לכן צ"ל בפלו"ג נאמן בזה ותו ליכא חשש דבעל זיוף כיון דבפני שליח חתמו העדים משא"כ כשהשליח אינו אומר בפנו"נ דבעצמו א"י א"ל זייפו בעל וכהתם דמוכר דר בו חד יומא דא"ל טעין לוקח קמי דידי זבנה ממך כיון דאין לוקח זה יודע בעצמו אי זבנה מוכר ממערער רק אנן אמרינן דודאי לאו בגזלנותא דר בו המוכר מכח החזקה ג"ש בזה ל"מ ללוקח מגו וה"נ דסברא דמידק דייק אינו ודאי רק סברא כמו מגו:
תוס' ד"ה וכי מטית להתם שוי את שליח להולכה וא"ת שליח של"נ לגירושין הוא ולא מצי משוי שליח כדאמר בפרק כל הגט בהא דשדר גיטא לדביתא ונ"ל לפמ"ש קצו"ח סימן כמ"ד בטעמא דשליח של"ב לגירושין דל"מ משוי שליח עפמ"ש הקדוש מרד"ש דשליח קדושין ל"מ משוי שליח כיון דליתא בע"כ היי מילי ולא ממסרי משליח לשליח ה"נ אינו בע"כ דשליח שני והקשה שם דה"נ איך מצי משוית שליח להולכה הא אינו בעל כרחה איל תרצה להתגרש וגם שליח להולכה שתעשה א"י לגרשה בע"כ דתוכל לבטלו כמ"ש מהרמ"פ דשליח ראשון מצי לבטל שליח שני וכתבתי לקמן דכ"ט דסברת הקדוש הוא דהיכא דישנו בע"כ אינו תלוי רק במשלח ושליח בידם הוא והוי כנגמר הדבר מיד ול"ח מילי משא"כ בקדושין דליתא בע"כ דאשה וכאן דאשה עצמה משלחה לשליח שני ורצונה להתגרש לא מחוסר כלום וכנגמר המעשה והמעיין במרדכי רפ"ב דקדושין יראה דכן הוא וממלא ל"ק הכא קושית התוס' דתלוי בדעת האשה ובדעת שליח הולכה שעושית ובידם שלא לעכב משא"כ בהא דפרק כל הגט אולי לא ירצה אבא בר מניומי לקבל הגט משליח ואף דה"נ אין בידה לעשות שליח הולכה בעל כרחו א"כ מסר לה הבעל רק מילי מ"מ די אם גבי שליח שני אינו מילי כמ"ש בקצו"ח שם ועוד בשלמא כשמיחד איזה אשה יקדש זה אינו ביד השליח וכן בהא דא"ל הבעל ליתן הגט לאבא בר מניומי אולי לא ירצה אבא ב"מ לקבלו אבל כשאומר סתם שוי שליח להולכה הוי בידה יותר דא"ל תמלא בתנם עכ"פ בשכר תמצא וכדמחלק בפרק איזהו נשך דף ע"ג בין יין סתם ליין זה ואף דמסיק שם גם ביין סתם לא הוי בידו הא מבואר בתוס' שם דודאי חשוב בידו לקנות רק ל"ח בידו לקנות כשער הזול דלא משיך תרעא כולא האי:
וגם עפ"י תירץ הנתיבות שם לקושית קצו"ח חדא כיון דגוף השליחות הוא לגרש אפילו בע"כ ל"ח מילי ועוד כיון דלא נעשה שליח לגרש רק לעשות שליח שוב נגמר שליחותו וא"י לבטלו ויכול לגרשה בע"כ עיי"ש וא"כ ממלא תו ל"ה שליחות שני מילי וא"ש ויובן מה דקאמר ואבע"א דא"ל הוי שליח להולכה עד מטית להתם וכי מטית להתם אמור קמי ב"ד בפ"נ ומשוי ב"ד שליח וליתבוה ניהלך ותמהו בתוס' מ"ל היא מ"ל ב"ד ואמאי קאמר ואבע"א אמנם אף את"ל דגם כה"ג דא"ל שוי שליח להולכה תוכל לבטל שליחות השני כנראה דלא ברירא להנתיבות סברא זאת אם נפסק שליחות ראשון מכל וכל וא"י לבטל שליח שני אמנם היינו אם שליח ראשון עושהו לשליח שני ובידו לעשות שליח מי שירצה ע"כ מכחו בא ויכול לבטלו אבל לישנא בתרא דאמר לה הוי שליח להולכה עד דמטית לב"ד והב"ד יעשו שליח הולכה דליתביה ניהלך א"כ לא נתן לה כח שתעשה שליח שני רק נתן הכח לב"ד ונפסק שליחותה מיד דמטיא לב"ד ואמרה בפ"נ ודאי לכ"ע א"י לבטל לשליח שני דמה לה ולו שתבטלו ולאו מכחה נעשה שליח רק בכח ב"ד וע"כ א"ש דלל"ק קשה קושית התוס' איך תעשה שליח הולכה דאינה שליח שנ"ל וצ"ל או כתירץ התוס' או כתירץ שכתבתי לעיל עפ"י סברתי או עפ"י תירוץ הנתיבות וצ"ל דא"י לבטל השליח שני ומגרשה בע"כ ואינו מילי אבל ואבע"א ס"ל דיכולה לבטל שליח שני שבא מכחה נמצא א"י לגרשה בע"כ והוי מילי ואיך תעשה שליח שני ע"כ אמר ואבע"א וכו' והב"ד מכח בעל כמו בממנה שליח ע"י גוי בכתבו בא"ע סימן קמ"א סל"ה וע"כ הזכיר בואבע"א שתאמר בפ"נ קמי ב"ד ולא הוזכר בתירוץ ראשון והקשה הרשב"א דגם לל"ק עכצ"ל בפ"נ מיד דאח"כ נפסק שליחותה אבל י"ל כיון דבכחה לבטל שליחות השני לא נפסק עדיין שליחותה לגמרי ויכולה לומר בפ"נ בשעה שנותן לה השליח גיטה דהוי כאלו עתה משוי אותו שליח דהא יכולה לבטלו כ"ז שלא קבלה הגט ממנו בתורת גירושין וברצונה אינה חוזרת ועתה נגמר עשיית שליח שני שיהא שליח אבל להואבע"א דנפסק שליחותה בב"ד וב"ד משוי שליח ואין בכחה לבטלו כבר נפסק שליחותה לכן צ"ל מיד בפ"נ:
עוי"ל אף כשנאמר דאין שליח ראשון יכול לבטל שליח שני כמו דאינו בטל במותו למר ב"א דלקמן דף כ"ט ע"ב דכולהו מכח בעל קאתו וכונתי לראיה זאת להמל"מ פיו מגירושין הט"ז וא"כ יכול לגרשה בע"כ ול"ה מילי מ"מ הרי כ"ז שלא אמרה בפ"נ א"א בע"כ דמה א"ל תרצה לומר בפ"נ והוי מילי וע"כ אף דיותר טוב היה שלא תאמר בפ"נ עד קבלתה כמ"ש תוס' מ"מ ס"ל לואבע"א דאי אפשר כן כיון דהברירה בידה שלא תאמר בפ"נ וליתה בע"כ הוי מילי ולא ממסרי משליח לשליח עכצ"ל מיד בפ"נ וצריכה ביד אבל תירוץ ראשון דגמרא ס"ל אף דליתא בע"כ יכולה לעשות שליח או כמ"ש לעיל או דלא ס"ל סברת הקדוש או דאומר אמרו שאני כמ"ש קצו"ח ונתיבות בסימן רמ"ד ע"כ עדיף שתאמר בפ"נ שתקבל הגט וא"צ ב"ד כמו בא"י דשליח עושה שליח שלא בב"ד כדלקמן דף כ"ט:
או י"ל דשתי התירוצים תלוים בפלוגתא דרב אשי ובריה מר בר"א דתירוץ ראשון ס"ל כמר בר"א דמת שליח ראשון לא בטלו כולם וכן בחייו א"י לבטלם נמצא ל"ה מילי אבל ואבע"א לתרץ גם לר"א דס"ל מת ראשון בטלו כולם א"כ יכול לבטלם ג"כ וליתא בע"כ ולא ממסרי לשליח רק כתב הרשב"א לקמן דף כ"ט ב' דגם לר"א רק בא"י דאינו עושה בב"ד אבל בח"ל דעושה לשליח שני בב"ד מכח ב"ד קאתו עיי"ש ע"כ אמר ואבע"א שתאמר מיד בפ"נ וב"ד משוי שליח וזה דדייק וב"ד משוי שליח ועמ"ש לקמן דכ"ט ב': פרק כל הגט דף כ"ה וצריכא דאי אתמר בהא בהא קאמר ר"י דא"ב משום דבעינן לה לשמה אבל התם מכר הוא דאמר רחמנא אבל ירושה ומתנה לא ליהדר זה תמוה כמ"ש הפנ"י דכיון דכבר אמר משום דבעינן לה לשמה למה צ"ל התם מכר בלא"ה י"ל דס"ל י"ב וע"כ ל"ל להחזיר עיי"ש וגם קשה להיפך אם י"ל התם הטעם משום דדוקא מכר א"ר תו ל"צ הכא לטעם לה לשמה ובאמת גוף הצריכות צ"ל דאם י"ב מה אכפת מה דכתב לה כיון דהוברר דלה נכתב ותוס' לעיל דכ"ד ע"ב ד"ה לאיזו פרשו משום דכתיב לה צריך להיות מבורר בשעת כתיבה אך לפ"ז עיקר חסר דהל"ל משום דכתיב וכתב לה וגם קשה להבין התם מכר הוא דא"ר דליהדר אבל ירושה לאו הא קושטא קאי כן דירושה לא ורק משום דהן לקוחות הוי מכר ולכן נ"ל ע"ד שכתב בחו"ד ריש כללי ס"ס דכל מה דכתיב בתורה ע"ד ודאי דברה תורה כמו עשירי ודאי מותר ודאי וא"כ ה"נ קאמר דצריכא דה"א דברירה ספק אם מבורר למפרע ומ"מ הכא ודאי אינו גט משום דבעינן לה לשמה ודאי לה והתם מ"מ א"צ להחזיר משום מצות יובל מספק לחומרא כדאמר בסמוך לחומרא משום דמכר א"ר דליהדר דוקא מכר יודאי אבל אם א"ב לעולם ספק הוא ולא גזרה תורה ואם היה כתוב שפסול שלא לשמה ה"א דוקא כשודאי לאו לשמה וכן אם היה כתוב ירושה ומתנה א"צ להחזיר ה"א רק ודאי ירושה אבל עתה הוא להיפך לה לשמ' כתיב ומכר כתוב לכן דוקא בודאי לשמה ובודאי מכר:
גמרא משום דלחומרא פרש"י מחזירין חומרא הוא וא"נ מספ"ל אזיל לחומרא וראיתי בג"פ סימן קכ"ב סק"ח שכתב דטעמא דרמב"ם דמחזירין זל"ז ביובל אף דפסק דברירה הוא ספק וי"ל המע"ה משום דקרקע בחזקת יורשים ולא מיקרי יורש אחד מוחזק נגד שאר יורשים כמ"ש כנה"ג בחו"מ סימן כ"ה בהגב"י אות נ"ה וכ"נ מהרשד"ם א"ה סי' קמ"ד ודלא כהרב מהר"י הלוי סימן ס"ט דס"ל דיורש הוא מוחזק לגבי יורשים אחרים והכי מוכח בהדיא בפכה"ג דף כ"ה דקאמר ואי אשמועינין שדה משום דלחומרא ופרש"י מחזירין חומרא הוא וא"נ מספ"ל אזיל לחומרא עיי"ש ובמחכ"ה אדרבה רש"י מפרש בדיבור הקודם לזה וחוזר ביובל כתחלתו משום מצות יובל והדר שקליה כמעיקרא הרי דלא נתבטל חזקת היורש נגד שאר יורשים אמנם סמ"ג הובא ברש"ל פירש דעושין חלוקה חדשה נראה לכאורה דס"ל דיורש ל"ח מוחזק נגד שאר יורשים ואוקמונין אחזקת תפיסת הבית בשותפות כקודם חלוקה אך לע"ד רש"י וסמ"ג לא בזה פליגו דרש"י קאי לר"י והוא ס"ל לקמן דף מ"ח ק"פ כקה"ג ע"כ כיון דעד היובל אוכל היורש זה פירות וכקנוי לו הגוף חשוב מוחזק וכודאי כבר נתבטל חזקת כלל היורשים אבל אנן דקי"ל כר"ל דק"פ לאו כקה"ג מעולם לא היה יורש זה מוחזק בגוף הקרקע ומוקמינן אחזקה דמעיקרא בחזקת כל היורשים דמעולם לא יצאה מחזקתן גוף הקרקע ומצאתי בפנ"י נתעורר ג"כ כאן קצת בזה דתליא בזה אם ק"פ כקה"ג אלא דכתב דאף אי כקה"ג מ"מ ל"ה רק כשוכר נגד משכיר דקרקע בחזקת משכיר עיי"ש ואינו ראיה דהתם הספק רק על חדש אחד ואח"כ ודאי יחזיר למשכיר ע"כ חשוב המשכיר מוחזק וכעין שאמרו שטר העומד לגבות כגבוי דמי וכן מבואר בתוס' ס"פ השואל דף ק"ג בד"ה פרדיסי דבקרקע ל"ח השואל מוחזק כיון דסופו להחזיר וכ"כ תוס' בפרק המוכר את הבית דף ס"א ע"ב בד"ה ארעתא דלפיכך קרקע בחזקת המשכיר משום דסופה לחזור לו משא"כ כאן אם נוקמוה בחזקת יורש זה אין סופה לצאת מידו וכיון דעד עכשיו ודאי שלו היה וק"פ כקה"ג הוי בחזקתו וה"נ לדידן שאין היובל נוהג שפיר חשוב היורש לאחר חלוקה מוחזק נגד שאר יורשין באיזה ספק אך תוס' הנ"ל נראה דס"ל אף לדידן דק"פ לאו כקה"ג מ"מ א"ל דסופה לחזור לא היה חשוב המשכיר מוחזק ובדברי רמב"ם שפיר כתב הג"פ דאיהו קאי על זמן שהיובל נוהג ופוסק ק"פ לאו כקה"ג וגם אין סתירה לדברי רשד"ם מפרש"י דכאן דאין חוזר ביובל רק לפי שעה והדר שקלי ככמו שחלקו פעם ראשון דכיון דכבר זה כיורש זכה עד היובל בודאי חשוב מוחזק משא"כ בנידון רשד"ם דיורש בא בטענת מוחזק לפני החלוקה ליטול יותר מהמגיע לחלקו לפי ד"ת חשוב מוציא:
גמרא כ"ה ע"ב ע"מ שירצה אבא בנתיבות סימן ס"א הקשה לר"י דס"ל ע"מ לאו כאומר מעכשיו הא כשירצה אביו כלתה ביאתו ואיך מקודשת וכן הקשה הוא בתו"ג וכתב משום שמבורר למפרע הוי כרצה בשעת ביאה וצ"ע בזה דהא ע"מ שירצה היינו שיאמר אין ואם שתק ל"מ כ"ש מה דהוברר למפרע דמרוצה עכ"פ לא אמר וכ"ש לפמ"ש הה"מ בפ"ז מהלכות אישות להרמב"ם דפסק ע"מ שירצה היינו שיאמר הן אף דפ"א לא רצה אם יאמר הן אח"כ מהני א"כ איך נאמר דרצה בשעת ביאה משום דהוברר למפרע אדרבה כשפ"א לא רצה י"ל להיפך והרמב"ן לשיטתו דאצ"ל בפירש הן רק שישתוק די וכיון שהוברר למפרע דרצה סגי דהוי כנתרצה ושתק בשעת ביאה כיון דצריך לשתוק כשישמע בפעם ראשון ודוחק לומר דלרב יהודא גם רמב"ם יסבור דע"מ שירצה היינו שישתוק דכיון דלר"י כן הפירש למה נעשה פלוגתא בחנם אך לע"ד עד כאן לא אמרינן א"א עושה בב"ז ובעל שלא ע"ד התנאי אלא בעל על דעת התנאי היינו אם עכ"פ ספק יתקיים התנאי ולא יהא ביאת זנות אבל אם ע"י תנאי יהא ודאי ביאת זנות מודו כ"ע דמחל לתנאו בשעת ביאה וא"כ אף לר"י דס"ל ע"מ לאו כמעכשיו מ"מ את"ל כן הכא הרי עכשיו בועל ב"ז בודאי וא"כ ע"כ או דמתחלה היה דעתו שיחול מעכשיו או כשבעל מחל לתנאו ורצה שיחול מעכשיו אם אח"כ ירצה אביו וכ"ש לתוס' בגיטין דף ע"ד וקדושין דף ס"ג דלר"י נמי מספ"ל אי ע"מ כמעכשיו הרי דסובל שני הפירושים א"כ כאן משום דודאי אינו עושה בב"ז ודאי כונתו מעכשיו ואף למ"ד כשהבעל לא אחליה לתנאו משום דבפירש התנה הרי דלא חשש ונחית לספקא ובלא"ה י"ל לפמ"ש רמ"א בחו"מ סימן קצ"ה ס"ה דכל ק"ס סתמא כמעכשיו דבכדי לא עביד וכיון דאח"כ הדרא סודרא למרה ול"מ רק במעכשיו ודאי כונתו מעכשיו הרי אף דלולא ה"ט לא ה"א כונתו מעכשיו מ"מ כשיש טעם אמרינן כונתו מעכשיו ה"נ בבעל ע"מ שירצה אביו דבלא מעכשיו ל"מ דכלתה ביאתו אך צ"ע בזה בקדושין שם ולקמן דף ע"ד דפריך אדמפלגו במהיום ולאח"מ לפלגו בע"מ והא כיון דאין גט לאח"מ ובכדי לא עביד לכ"ע כונתו מעכשיו ועיין תוס' פ"ק דערוכין דף ה' ע"ב בד"ה אדם יודע ובפרק המדיר דף עין ע"ב בד"ה נעשה: